ספינות הסער

שגיאות פרמטריות בתבנית:אונייה
פרמטרים ריקים [ מקום טביעתה, כתובית תרשים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ אושרו, כתובית, מצבה כיום ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ספינות סער

טיל גבריאל נורה ממערכת הטילים הראשונה שהורכבה על ידי התעשייה האווירית באח"י חיפה (סער 2), 7 באפריל 1969.
תיאור כללי
סוג אונייה	ספינות טילים
צי	חיל הים הישראלי
דגל הצי
סדרה	סער 1 עד סער 4.5
סדרה קודמת	משחתת, טרפדת
סדרה עוקבת	קורבטת מסוק סער 5
ציוני דרך עיקריים
מספנה	מספנת C.M.N שרבורג, מספנות ישראל
תחילת הבנייה	1965
הושקה	1967
תקופת הפעילות	חימוש טילים 1969 – הווה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	250 עד 450 טון
מהירות	קבועה 30 קשר, מרבית 40 - 35 קשר.
גודל הצוות	40-45 קצינים וימאים.
מספר תרנים	1
גובה התרנים	8-12 מטר
הנעה	4 מנועי דיזל מאייבך MTU, הספק כולל 12,800 כ"ס.
צורת הנעה	ארבעה מדחפים
חימוש	טילי גבריאל טילי הרפון תותח אוטו מלרה 76 מ"מ תותחי 40 מ"מ תותח M61 וולקן במערכת פלנקס ומקלעים טורפדו נגד צוללות מדגמים 44-46 פצצות עומק
אמצעי גילוי ול"א	מכ"ם "נפטון" תוצרת צרפת, מכ"ם "דגון" ומגלה שידורי מכ"ם -תוצרת אלתא. סונר קוער וסונאר נגרר.
מסוקים	מסוק דולפין שהוחלף בעטלף

ספינות הסער הוא שם כולל לתוכנית בניין הכוח הימי של חיל הים הישראלי שהביאה לניצחונו בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים ולעוצמתו כיום.

הלחימה הימית בטכנולוגיה ששררה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה חייבה הרבה כלי שיט גדולים המסוגלים לשאת מערכות נשק כבדות. כדי להגיע לעדיפות התקיים בין המדינות הימיות מירוץ חימוש שתבע אמצעים רבים. מצבה הגאוגרפי פוליטי של ישראל - כמדינה במצור יבשתי שעורקי החיים שלה עוברים בימים ועיקר אוכלוסייתה מתגוררת על חוף הים התיכון. העמיד אותה בסכנה בזירה הימית. אך אמצעיה התקציביים המוגבלים חייבו ריכוז מאמץ לבנית כוח אוירי ויבשתי. אספקת הנשק המסיבית של ברית המועצות לציי מצרים וסוריה הקצינה את החולשה של ישראל בזירה הימית.

ההישג המיוחד בתוכנית ספינות הסער הייתה שבירת המוסכמות בתחום הימי כשהביא עדיפות טכנולוגית בתקציב מועט. מתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 פעלו אנשי חיל הים והתעשייה הביטחונית הישראלית בשיתוף פעולה, לקדם את הטכנולוגיה של הלחימה הימית ולהביא מענה לצורכי הביטחון של ישראל. חיל הים המצרי היווה את האיום העיקרי בים. בתחילת תהליך הפיתוח, נערך חיל הים הישראלי כנגד משחתות הסקורי של חיל הים המצרי. עם הגעת ספינות הטילים קומאר ואוסה מתוצרת ברית המועצות נעשו הן למטרה העיקרית. גם הצי הסורי הצטייד בהן ונוצר צורך לפעולה בשתי הזירות.

הדגש הושם על היערכות כנגד טילי הסטיקס שבהם צוידו ספינות אלה. טווח הטילים הללו (כ-50 ק"מ), שהם בעלי ראש-נפץ גדול (500 ק"ג) ומשוגרים בשיטת "שגר ושכח", איפשר להם פגיעה מרחוק במרכזי אוכלוסייה בישראל. על חיל הים היה להתפתח ללא הרף ולבנות את כוחו כדי לעמוד באתגרים המוצבים בפני המדינה בזירה הימית.

תוכנית "ספינות הסער" הבסיסית השתרעה על תקופה של כ-25 שנה מ-1956 עד 1980. ניתן לראות את ראשיתה בקרב איברהים אל-אוול במלחמת סיני. הכנעת המשחתת המצרית נעשתה בצורה שספגה ביקורת פנימית על שימוש בתחמושת רבה ופגיעות מעטות. הקרב חידד את ההכרה בחוסר התועלת בהפעלת מספר קטן של משחתות. גיבוש הצורך המבצעי והאפיון של כלי השיט נעשו בתהליך שנפרש על פני מספר שנים.

במלחמת ששת הימים היו מערכות הטילים בפיתוח וכלי השיט בשלבי ייצור אך בים עוד לא היה דבר. הטלת המצור הימי על ידי המצרים במצרי טיראן לפני המלחמה וכיבוש חצי האי סיני בידי צה"ל במהלכה הביאו את שר הביטחון משה דיין להחליט על הצורך בספינות סער גם בים סוף. הבנייה נעשתה במקביל לאירועי מלחמת ההתשה ואחריה. בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים היה מרבית הכוח בכשירות מבצעית, וכולו (14 ספינות) הוצב בים התיכון. תוצאות המלחמה הוכיחו שהתפיסה על פיה נבנו ספינות הסער הייתה נכונה.

במהלך תוכנית ספינות הסער התחלפו מפקדי חיל הים, כשכל אחד במשמרתו הוסיף נדבך ועקרונות התהליך נשמרו. תהליך ספינות הסער קיבל חשיבות עליונה בפעילותו של חיל הים. הראייה הכוללת וארוכת הטווח של שרי הביטחון גברה על שיקולי המטה הכללי. שיתוף אינטרסים שהביא לתיאום בין חיל הים לתעשיות הביטחוניות תרם להצלחת הפיתוח וההצטיידות.

התהליך הובל על ידי מפקדים, והתבצע על ידי מהנדסים, יזמים וממציאים בחיל ובתעשייה הביטחונית. הוקמה שייטת ספינות הטילים, נעשה תהליך גיבוש תורת לחימה וקליטתה על ידי ימאים לוחמים. לכל אירוע שקרה במשך השנים הייתה השפעה על התהליך ובמהלך הפיתוח נעשו לא מעט טעויות. להעדפת המימוש המהיר היה מחיר בתקלות שהופיעו במהלך הקרבות והקטינו את ממדי ההצלחה. לאחר מלחמת יום הכיפורים, נעשו ספינות הסער מודל לחיקוי בציי מדינות בעולם. ספינות סער נוספות נבנו לשירות בזירת הים התיכון ובים סוף. בתחילת שנות ה-80 הגיע מספר יחידות הלחימה לשיאו ומאז ירד עד למחצית.

בניית ספינות הסער היוותה את המאמץ העיקרי של חיל הים ואליו נרתמו ומשכו בעול כל המשרתים בו. תהליכי הפיתוח של אמצעי הלחימה ובניין הכוח נעשו בהדרגה ובהתמדה. שישה מפקדי החיל הובילו במשמרתם את הפיתוח והייצור ומסרו את המשמרת למחליפיהם שכבר השתתפו קודם בתוכנית. כל מפקד חיל התבסס על מעשי קודמו וממשיך במהלך משמרתו את בניית הכוח. הגדרת התפישה גובשה תוך כדי תהליך. מתוך האין ברירה צמחו התובנות הנכונות. נוצרה אחדות המטרה. אירועים שחלו במהלך הפיתוח השפיעו ולקחים יושמו. נעשו גם טעויות ואלה תוקנו בחלקם תוך כדי התהליך.

בעיית הביטחון בזירה הימית

קובץ:Enemy coastlines.jpg

חופי אויב בקרבת נתיבי הים לישראל 1973.

בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים גזרתה הימית של מדינת ישראל הייתה מוקפת אוייבים, דבר שמתנגש עם כך שצורכי הקיום המודרניים מחייבים קשר עם העולם – כ-97% מנפח המטענים לישראל וממנה עוברים בדרך הים. קשר כזה יכול להתקיים רק כאשר נתיבי הים פתוחים. המדינה שוכנת לחוף שני ימים, הים התיכון וים סוף. מרבית האוכלוסייה והתשתית האסטרטגית (נמלים, תחנות הכוח והתעשייה) פרוסות לאורך חופי הים התיכון, דרכו מתקיים הקשר הימי עם מדינות אירופה ואמריקה. בעבר, היו תקופות של חסימת נתיב השיט לאילת, מהן המדינה סבלה נזק כלכלי, אך חסימת האפשרות לשיט חופשי בים התיכון לא תהיה נסבלת. מראשית קיומה ספגה ישראל פלישה קרקעית בכל הגזרות ותקיפות אוויר על כל המרחב. בחלק מהמלחמות הכריזו מדינות ערב גם על מצור ימי, אך הצליחו לכפות אותו חלקית רק בים סוף. הפעולות נגד השיט הישראלי עשויות להתבצע במרחק גדול מחופי הארץ מבלי להתחשב בכוח האווירי של ישראל.

זירת הים התיכון מזמנת לישראל שני אויבים: סוריה מצפון ומצרים מדרום. עצם קיומם ויכולתם לתאם פעולה עוינת מחייבים את חיל הים הישראלי ליכולת פעולה בשתי הגזרות. המרחקים מנמלי האויב לרצועת החוף הים תיכוני של ישראל מאפשרים לכלי השיט שלו לבצע פעולה במהלך הלילה. וכך להקטין את הסבירות להיפגע ממטוסי חיל האוויר הישראלי.

מפקדי צה"ל לא היו שותפים לחששות ממצור ימי ולא הכירו בצורך לקיים כוח ימי נגדו, והניחו שהמלחמה תהיה קצרה ותיגמר לפני שבעיית האספקה דרך הים תתעורר. קיוו כי מעצמות המערב לא יסכמו למצב של מצור ימי שעלול לפגוע גם באינטרסים שלהן. הפעילות המועטה של ציי האויב במלחמת העצמאות ובמבצע סיני הצדיקו לכאורה הערכה כזאת. דרישת קובעי המדיניות הביטחונית מחיל הים הסתכמה בהגנת החוף בעת מלחמה, אבטחה כללית וביצוע פעולות עלומות בין המלחמות. ביטחון השיט בימים לא הוגדר כמשימה באותה תקופה.

אנשי חיל הים הישראלי ראו כי אין מכשול בין ציי האויב ובין ישראל. פעולות האיבה בעת מלחמה יגיעו גם לזירה הימית ולא ניתן להתעלם מכך. אף כי אבטחת השיט לא הוגדרה כמשימה, ידעו שכאשר תפרוץ מלחמה, הערבים ינסו להשלים את הכיתור היבשתי במצור ימי. מלחמות קצרות הן אלה שישראל מצליחה ואז מייד עוצרים אותה. על מצור ימי בים התיכון לא ניתן יהיה להבליג וחיל הים יידרש לפעול. בתחילת שנות ה-60 האיום העיקרי לביטחון בים היו אז משחתות ה"סקורי" שנמסרו למצרים בתוספת למשחתות הבריטיות שכבר היו ברשותם. כמות ואיכות המשחתות הישראליות הייתה נחותה מהן וחיל הים הישראלי חיפש נשק יעיל כנגדם.

מהנעשה בעולם למדו שאכן מעצמות הימיות עורכות לחימה ימית באמצעות מטוסים. לשם כך המטוסים מצוידים במיוחד והטייסים מתמחים בלוחמה ימית. ידוע כי העדיפות של חיל האוויר הישראלי מופנית לקרבות אוויר וסיוע לכוחות הקרקע. התוצאה רמה נמוכה של הלחימה בלילה מעל הים. על כן לא הסתמכו על כך שהלחימה תיעשה על ידי חיל האוויר וידעו שספינות חיל הים ידרשו להלחם. כאנשים מעשיים, הכירו בעובדה שהאיומים בזירה היבשתית והאווירית יקבלו תמיד את העדיפות תקציבית. לכן הפתרון שיענה על הדרישות המבצעיות חייב להתכנס למסגרת תקציבית סבירה. בידע המקצועי של ציי העולם בראשית שנות ה-60 לא היה פתרון לכוח ימי שיעמוד באתגר אשר בנייתו ניתנה להתכנס בתקציב המצומצם.

גיבוש הצורך המבצעי

הטיל המתביית כנשק עיקרי

בתקופת פיקודו של אלוף שמואל טנקוס החל חיל הים להתחמש בנשק ייעודי. הדבר התבטא ברכישת משחתות וצוללות בבריטניה וטרפדות בצרפת ובאיטליה. מלחמת סיני פרצה חודשיים לאחר הגעת המשחתות לארץ ובקרב שהתנהל ב-31 באוקטובר 1956 נגד ה"איברהים אל אוול", שהפגיזה את חיפה ונשבתה בידי חיל הים הישראלי, התברר כי יכולת המשחתות מוגבלת והן נחותות יחסית למשחתות ה"סקורי" הרוסיות שהגיעו לחיל הים המצרי.

הטרפדות שנרכשו התאימו לפעולה בגזרת החוף. עם זאת התברר כי לנשק הטורפדו יש טווח קצר. תותחי ה"סקורי" מבוקרים מכ"ם והסיכוי שטרפדת תוקפת תגיע לעמדת ירי מבלי להיפגע קלוש.

טיל גבריאל נורה מספינה מדגם סער 4, 1975.

בחיל הים נודע שהחל פיתוח טיל מונחה ברפא"ל. לאחר שנציגי חיל הים השתתפו בניסויים בשנת 1958 החליט חיל הים לאמץ אותו כטיל ים-ים בכינוי לוז וב-18 במאי 1959 ניסוי שיגור מוצלח שנערך מאח"י אילת. נראה שביב של תקווה. טווח הפעולה של הטיל עלה במקצת על טווח תותחי ה"סקורי" והראש הקרבי שלו יכול היה לגרום נזק רב במשחתות האויב. הנשק יועד לצייד את משחתות Z במקום הטורפדו. בשנת 1962 נעשו ניסויים בדגמים משופרים מעל סיפון אח"י יפו. בשנת 1963 נערך ניסוי נוסף מן היבשה על מטרה ימית בנוכחות הרמטכ"ל צבי צור ומנכ"ל רפא"ל מוניה מרדור.

עם כניסת התעשייה האווירית לפיתוח החל הטיל, ששמו שונה ל"גבריאל", לקבל את תצורתו המבצעית. מוביל הפיתוח היה אורי אבן-טוב ופריצת הדרך נעשתה בשנת 1965 כאשר הצליחו לבצע אינטגרציה מערכתית של המכ"ם ושל מד הגובה (אלטימטר שהוא מכ"ם גם כן).

בחירת הטיל המתביית כנשק עיקרי שינתה את היחס הישר שהתקיים בין עוצמת האש לגודל כלי השיט. כלי שיט קטן יחסית יוכל לשאת חימוש שיכריע משחתת ממרחק הגדול מטווח תותחיה.

הצורך המבצעי - יחידות לחימה רבות

רכש המשחתות מבריטניה לווה בהתארגנות ובלמידת הנהלים הבריטיים להפעלת כלי שיט קרביים. המשחתות הומצאו ככלי רב תכליתי להוות משמר מגן לאוניות המערכה נגד ספינות הטורפדו, נגד צוללות ונגד מטוסים תוקפים. לחימת המשחתות לא נעשתה בעדיפות והן נדרשו להקריב את עצמן כדי לאבטח את הכוח העיקרי. לצי המצרי היו אז 7 משחתות, מהן 5 מדגם "סקורי" מייצור סובייטי, שנתפשו כעדיפות על המשחתות הישראליות. חיל הים הישראלי החזיק בשלוש משחתות, והתחזוקה השוטפת הותירה רק שתיים כשִירוֹת בכל זמן נתון. משמעות הכמות המזערית שלא ניתן להעמיד כוח שיוכל להתמודד בקרב הימי מול חיל הים המצרי.

במלחמת סיני נדרש חיל הים הישראלי לפעילות מזערית כי בזירה פעלו הצי המלכותי הבריטי והצי הצרפתי נגד מצרים במבצע מוסקטר. תוצאות הקרב עם "איברהים אל-אוול" פורשו כהצלחה של חיל האוויר. אנשי המטה הכללי סברו שבעת מלחמה יוכלו לפעול בים עם מטוסי חיל האוויר. מכאן שאין צורך להשקיע בכלי שיט לכוח לוחם.

בעוד שטייסי המעצמות העוסקים בתקיפה בים הם קציני ים שהוסמכו לטיסה המתאמנים קבוע בים, הניסיון של חיל האוויר הישראלי בפעילות מעל הים היה מועט. משימתו העיקרית של חיל האוויר היא להשיג עליונות אווירית ולאחריה סיוע לכוחות היבשה. הטיסה מעל הים בלילה ואפילו ביום מעונן מסוכנת. בחיל הים כיבדו את יכולת חיל האוויר הישראלי אך היו משוכנעים שבעת מלחמה ידרשו להתעמת עם האויב בים עם כלי השיט.

כאשר קיבל יוחאי בן נון את הפיקוד על חיל הים הישראלי בשנת 1960, היה מודע היטב לחולשות אלה. הביטוי השגור ”זה מה שיש ועם זה ננצח” והדרישה מאנשי הים להקרבה אפשרו ליצור מיתוס אך לא להביא הצלחה בקרב. בן נון הפעיל תהליך חשיבה קיבוצי בו ניצל את הניסיון, ההשכלה והתובנה של קציני החיל. תהליך סיעור המוחות שנקט לא היה חד פעמי לבן-נון. במהלך פיקודו על שייטת 13 השתמש בתהליך חשיבה קיבוצית דומה לדיון בבעיות היחידה. כך גם העלה עליו את חמתו של הרמטכ"ל יגאל ידין שראה זאת כהמשך לשיטות הפלמ"ח.

סוגית הסד"כ הדרוש לחיל הים, הובאה לדיון בקיץ 1960 בפני קבוצה מורחבת של מפקדים ואנשי המטה של חיל הים והמשתתפים נדרשו להביע את דעתם.

בן נון היה פתוח לשמוע דעות שונות ועודד את המפקדים להתבטא. התהליך נמשך מספר ימים, אנשים שמעו זה את זה חשבו וחזרו עם תובנות נוספות. מלכתחילה היה ברור שלא יהיה תקציב לבניית צי מאוזן, בדומה לציי המדינות הימיות וחיל הים המצרי, ויש צורך לבחור תחום לחימה אחד ולהגיע בו לעדיפות.

הועלו מספר אפשרויות כגון: לחימה תת-מימית על ידי כוח צוללות, הישענות על יחידת קומנדו ימי בעלת מרכיבים שונים. כאשר הסתבר שלא ניתן לוותר על לוחמת השטח עבר הדיון לסוג וכמות כלי השיט הנדרשים ללחימה כזאת - רכש משחתות גדולות חדישות ומשוכללות יותר, רכש קורבטות איטלקיות חדישות, או טרפדות מודרניות.

למרות שהמשימה המוגדרת לחיל הים הייתה הגנת החוף לא הוצע להקים מערך תותחי חוף שימנע חדירות אליו. גם לא הוצע להקים פיקוד אזורי שיפעיל כלי טיס ייעודיים ללחימה בים כפי שנעשתה הגנת מבואות בריטניה במלחמת העולם השנייה. ניתוח ההצעות נעשה תוך הבנה שהתקציב שיוקצה לחיל הים לא יגדל משמעותית, משום שהאיומים באוויר וביבשה נראים לקברניטי הביטחון תמיד יותר מוחשיים.

דרך הפעולה שנבחרה הייתה הצטיידות במספר רב של כלי שיט קטנים ומהירים המצוידים בנשק קטלני, כך שמפקדת חיל הים תוכל לרכז מאמץ מול חלק מצי האויב. כדי להשיג את מספר היחידות הדרוש ביכולת תקציבית סבירה היה ברור כי על כלי השיט הבודד להיות בעל ממדים קטנים ככל האפשר. האילוץ לגבי הגודל עבר מנשיאת הנשק לכושר פעולה בתנאי הים השונים. בשלב זה ישימות הטיל הימי טרם הוכחה. האלטרנטיבה לטיל היה טורפדו משוכלל שאולי יהיה ניתן לרכשו מציים זרים.

הפתרון שנמצא הופץ בין קציני הים בחייל. בן נון הודיע כי ש”חיל הים יצא למרחב עם הרבה ספינות ....שיישאו נשק קטלני.” וכאן סתם ולא פירש היות שסוג הנשק עוד לא היה ברור. הבסיס לאופטימיות של בן נון היה מידע, שבעקבות שיחותיו עם שמעון פרס יוכנסו 6 ספינות "יגואר" לרשימת הציוד הנוגעת להסכם שחתם ראש הממשלה דוד בן-גוריון עם קנצלר מערב גרמניה קונרד אדנאואר בפגישתם במלון וולדורף אסטוריה בחודש מארס 1960.

בעוד שלקציני חיל הים ניתן היה לדבר על חזון, למטה הכללי היה צריך להגיש תוכנית ברורה. שלמה אראל, שהיה אז ראש מחלקת ים, ריכז את עבודת המטה בנושא הזה. המשלחות שיצאו לסיור בציי אירופה, חזרו עם מסקנה על טרפדת שעלתה בביצועיה על כל האחרות - מהירות הגבוהה, טווח ההפלגה ארוך, התנהגות בים גלי וכושר נשיאת החימוש - הייתה בדגם "יגואר" תוצרת מספנות "לורסן" בגרמניה. ל"יגואר" היו קווי גוף דחי (ולא גלישה כמו מרבית הטרפדות האחרות) ומערכת הנעה רבת עוצמה ואמינה.

אישור המטה הכללי

בתהליך הגיבוש שארך שנתיים שוכנע חיל הים כי הטורפדו לא יוכל להיות הנשק העיקרי ושם את יהבו על הטיל "גבריאל". מפקדים בעלי נסיון במשחתות העלו בדיונים הפנימיים השגות על גודל הספינות מול הים התיכון שיודע להיות סוער. מפקד החייל האלוף יוחאי בן-נון סיכם את דעת חיל הים בנושאים אלה. בינואר 1963, הציג למטה הכללי, בראשותו של רב-אלוף צבי צור, את עקרונות תוכנית ספינות הסער:

חיל הים מיצה את כל הפתרונות האפשריים לבעיית הזירה הימית באמצעות סדר הכוחות הקיים... יש לקיים צי אשר ישיג את עיקר משימתו בדרך המהירה והזולה של השמדת ציי האויב בימי הלחימה הראשונים ושיהיה מסוגל לענות על מירב המשימות שנדרשות על ידי המטה הכללי בנושאי מלחמה כוללת, מלחמה מוגבלת וביטחון שוטף... הפתרונות גלומים בשינוי התפיסה ובפיתוח נשק עדיף שישרת את התפיסה. הנשק הנדרש: ספינות טילים וצוללות ובתמורה השבתה של סד"כ המשחתות והטרפדות.

עיקר התפיסה כפי שהוצגה למטה הכללי:

עיקר כוחו של חיל הים יתבסס על דגם אחיד של ספינה מהירה, קטנת ממדים וזולה יחסית אשר יקנה לה את היתרונות באים:

• הספינה תהיה מסוגלת להתמודד עם משחתות וסטי"לים גם יחד, והודות למהירותה להכתיב את תנאי הקרב.
• לספינה תהיה עצמאות אופרטיבית כספינה בודדת או כחלק מכוח משימה.
• הספינה תהיה חמושה בטילים מונחים ובתותחים אוטומטיים דו תכליתיים מבוקרי מכ"ם. היחס בין תותחים לטילים יהיה ניתן לשינוי בהתאם לאופי המשימות וכן ניתן יהיה להרכיב כוחות משימה בצרופים שונים של חימוש.
• מהירות - הספינה תוכל לנוע במהירות שיוט רצופה שתאפשר מעבר מהיר מאזור לאזור וריכוז כוח בנקודת הכרעה. טווח ההפלגה ייענה על כל משימה באגן המזרחי של הים התיכון.
• כושר ימי - לספינות יהיה כושר שיט טוב בים סוער.
• ואחרון אך חשוב, אפשרות למעבר לבנייה בארץ, לאחר קליטת הסדרה הראשונה שתבנה בחו"ל.

בסיכום אותו דיון אישר הרמטכ"ל צבי צור את הצעת חיל הים והוחלט על פרויקט ספינות הטילים לחיל הים. האישור לבניית סדרת הספינות ניתן, אך התפישה הכללית של המטה הכללי לגבי חיל הים השתנתה רק במעט. המשימה של חיל הים נשארה הגנת החוף.

למעמדו המוערך של יוחאי בן-נון, בעל עיטור הגבורה, אצל שר הביטחון דוד בן-גוריון ובמטה הכללי ואישיותו הכובשת בכלל היה חלק חשוב בהעמדת הנושא וקבלת האישור לתוכנית. בהמשך התרכז מפקד חיל הים יוחאי בן-נון בפרויקט רכישת ההצוללות מסדרת T באנגליה. ראש מחלקת הים אל"מ שלמה אראל ריכז את המאמצים למימוש פרויקט ספינות הסער. אראל סייר בציי אירופה והציג את דרך הפעולה שנבחרה על ידי חיל הים אך נתקל בספקנות ובשלילה. חוסר האלטרנטיבה גיבש את ביטחונו בצדקת הדרך.

אפיון ספינת הסער

כח טרפדות מדגם יגואר בצי גרמני בעת אימון, 1969.

את הפעילות לאפיון ומימוש ספינות הסער ריכז שלמה אראל. מעמדו כקצין המקצועי הראשי בחיל, ניסיונו רב השנים והכשרתו בארץ ובחו"ל עשוהו מתאים ביותר לקדם את התוכנית. פעילותו בין השנים 1960 כראש מחלקת ים ועד סיום תפקידו כמפקד חיל הים בספטמבר 1968 נסבה סביב ספינות הסער. בחירת גוף טרפדת "יגואר" אפשרה לממש את התחייבותה של ממשלת גרמניה לספק כלי שיט לישראל.

בדצמבר שנת 1966 נשלחה קבוצת קצינים מחיל הים וביניהן גם סגן מיכה רם להצטרף לאימוני שייטת טרפדות בגרמניה. האימונים כללו הפלגות בים סוער וקציני החיל התרשמו מאוד מיכולת הספינה ומכושר הימאים הגרמנים.

במקביל לתהליך אישור הצורך המבצעי על ידי המטה הכללי. גובשה הגדרת הדרישות לאפיון יחידת הלחימה המיועדת. ספינות הסער תוכננו להחליף את המשחתות והטרפדות ולכן נדרשו לעמוד בכל משימותיהן. נקבע כי הספינה תישא מערכת טילים נגד משחתות ותצויד בתותחים כנגד ספינות הטילים והטרפדות של חיל הים המצרי והסורי. כן יותקנו בהן מערכות גילוי ונשק נגד צוללות. ספינות הסער תופעלנה בזמן שלום לסיורי אבטחת החוף. החימוש המיועד למלחמה יופעל גם נגד סירות קטנות במשימות ביטחון שוטף. מערכת התותחים תוכננה גם להתגוננות ממטוסים תוקפים. היה ברור כי אין לספינות הסער עדיפות כנגד המטוסים. האילוץ זה חייב שהפעולות בקרבת חופי האויב יהיו בשעות החשיכה.

הספינות היו אמורות להיבנות בנוהלי הרכש של משרד הביטחון הגרמני ורק לאחר גמר בנייתן להימסר לישראל. בדיונים עם מערכת הביטחון הגרמנית על מימוש האפיון בגוף המבוסס על ספינות "יגואר", נתקל חיל הים בספקנות של המומחים הגרמניים לתכנון אוניות. לדעתם הדרישות באפיון שהציג אראל היו מוגזמות מעבר ליכולת של ספינת ה"יגואר".

לאחר בדיקה מקיפה הוצגו לאראל מספר חלופות שלא ענו לכל הדרישות באפיון. בעלי ניסיון ברכש ביטחוני יעצו לו להסתפק בספינות ה"יגואר" כמו שהן. אראל ידע שהדרישות באפיון קשות אך ההחלטה על גוף כלי שיט אחד חייבה להכניס בו את כל אמצעי הלחימה שתוכננו, לרבות ציוד נגד צוללות.

כאשר הצליח אראל להכניס את מספנת לורסן לתמונה מצאו מהנדסיה פתרון בהארכת גוף ה"יגואר" ב-2.5 מטר. כך נמצא מקום לכל הדרישות הישראליות לרבות הסונאר לגילוי הצוללות. צורת החתך של הגוף השקוע לא השתנתה. הנפח הנוסף פיצה על הגדלת המשקל וגם השוקע נשאר דומה, כך שלא הייתה השפעה על מהירות הספינה.

מימוש התוכנית

טרפדת ELSTER מדגם יגואר, תוצרת מספנות לורסן, בצי גרמניה 1970.

לחיל הים לא היה שמץ מכוח הלחימה הרצוי. המצוי בידיו לא ענה אף לחלק מהדרישות. על כן חייב היה להצטייד ולהתחדש במהירות האפשרית. לגבי אפיון הספינה הוגדר שלא תפותח ספינה חדשה, לא יבנה אב טיפוס לבדיקות איכות כמקובל בציי העולם אלא יבחר כלי שיט שנרכש ניסיון בהפעלתו ותיבנה ממנו סדרה בהוזלת העלות הכוללת.

משלחת קציני חיל הים שסיירה בציי אירופה השתכנעה כי גוף ה"יגואר" הגרמני מתאים אך הוא היה בנוי מלוחות עץ בשכבות. מהניסיון שנצבר בפלגת הטרפדות נלמד כי מבנה העץ לא מתאים לתנאי הארץ ויש לבנותו מלוחות פלדה. התכנון הועבר למערכת הרכש הגרמנית שהיא גוף נפרד. הטיפול נמשך עד שבסוף שנת 1964 קיבלה מספנת לורסן הזמנה לבניית "ספינה אחת ועוד חמש". נמנעה מעורבות ישירה בין מספנות לורסן לחיל הים הישראלי.

למרות הכוונה לבנות כלי שיט מוכח הרי בנוסף לשינוי מעץ לפלדה גם מערכת ההנעה הייתה מתקדמת יותר מספינות ה"יגואר". היא התבססה על מנועי דיזל מהירים שהיו אז בעלי יחס הספק למשקל ויחס נפח להספק הגבוהים ביותר. המנועים בעצמה של 3200 כ"ס כל אחד היו מאחת הסדרות הראשונות של מפעל מרצדס-מאייבך.

בראשית 1965, כאשר מספנת לורסן כבר החלה בחיתוך הפחים נודע הדבר לערבים. גמאל עבדול נאצר, איים בניתוק הקשרים, בהטלת חרם על מוצרים גרמניים ובהכרה בגרמניה המזרחית. ממשלת גרמניה לא עמדה בלחץ. הייצור במספנת לורסן הופסק והגרמנים הציעו פיצוי כספי שיאפשר לממן בנייה במקום אחר. בתחילה גם הודיעו שלא ניתן יהיה להעביר את התוכניות של ה"יגואר" למספנה אחרת, כי חשבו שאסור יהיה לקשר בין גרמניה לפרויקט ישראלי.

תוכנית הבנייה לחיל הים נתקעה כהפרעה לסיום המשבר הדיפלומטי בין המדינות. אחרי שלמדו להכיר את תכונות הגוף ומערכת ההנעה של ה"יגואר" נראו לחיל הים כל האלטרנטיבות האחרות נחותות. סגן שר הביטחון, שמעון פרס, טרח רבות לפתרון הבעיה כדי לחסל את המשבר וכדי לסייע בבניין הכוח לחיל הים. הועלתה אלטרנטיבה לספינה איטלקית שירדה מעל הפרק כאשר הוברר שממשלת איטליה לא תרצה להיכנס לנושא מחשש למשבר מדיני דומה עם הערבים.

מספנות שרבורג

השקת אח"י מבטח בשרבורג אפריל 1967

לחיל הים נודע על מספנת .C.M.N בשרבורג, שבנתה שולות מוקשים, עבור הצי הגרמני בשיתוף עם "לורסן". הדבר הועלה לשמעון פרס כאשר שהה עם שלמה אראל ברומא, בה בדק את האפשרות לבנייה איטלקית. פרס זימן לרומא את ראש המשלחת משרד הביטחון בפריז, מרדכי לימון, והורה לו לבדוק את הנושא. כבר למחרת נוצר הקשר עם המספנה ובעליה פליקס אמיו היה נלהב לבנות כלי שיט, סיפר על קשרים עסקיים טובים עם לורסן והיה בטוח שיוכל לקבל את שרטוטי התכנון. בשרבורג היה מצב של חוסר תעסוקה והקשרים בין ישראל לצרפת היו הדוקים.

אמיו הגיש לחיל הים הצעה עסקית טובה לבניית הסדרה הראשונה. ובחודש מאי 1965 נחתם החוזה עם מספנות שרבורג. העברת הבנייה למספנות שרבורג התבררה כברכה. יחד עם ההערכה שהייתה ליכולת הבנייה של מספנות לורסן, בנוהל הגרמני נדרש מידור מלא בין הבונים ללקוח המשתמש. אנשי חיל הים חששו לקבל מוצר ללא יכולת עדכון ובקרה צמודה. בשרבורג נשמרה סודיות רגילה לפרויקטים צבאיים ולא היו מגבלות על קשר ישיר לתועלת הצדדים.

חוזה הבניה נעשה בברכת הממשלה הצרפתית. הצי הצרפתי סייע בבנייה:- מחלקה טכנית של ביצעה פיקוח שבועי על הבנייה וייעוץ למספנה ומנהלת הפרויקט הישראלית. ספינות שהושקו למים קיבלו מקום עגינה מאובטח במעגן הצי ARSENAL. הצוותות התגוררו בבסיס CAZERNE. והקצינים במועדון הימי CERCLE NAVAL.

למספנת C.M.N הייתה זו פעם ראשונה לעבודה בפחי פלדה דקים ואנשיה למדו את שיטות הריתוך הנדרשות לכך. הוקם צוות מנהלת לפרויקט שנקרא "שלכת", אשר עסק בפיקוח על הבנייה ורכישת הציוד להתקנה בספינות. עם הזמן הכירו אנשי חיל הים את אמיו ואנשיו ונמצאו פתרונות לסוגיות שעלו במהלך הבנייה. המצב הכלכלי בשרבורג השתפר והתושבים היו מודעים להשקעה הישראלית. אהדת התושבים נשמרה גם אחרי שהממשלה הצרפתית שינתה את מדיניותה. לאחר סיום הפרויקט הישראלי בנתה מספנת C.M.N בשרבורג כלי שיט מלחמתיים דומים לציים אחרים.

לאחר שסוגית הבנייה נפתרה לשביעות רצון כל הצדדים והאיום הערבי על גרמניה הוסר, הוזמנה, בדצמבר 1966, קבוצת של קצינים ישראלים, להפלגות בטרפדות ה"יגואר" של הצי הגרמני. שני מפקדים ושני מכונאים ישראלים, שהו חודש ימים, בהפלגות בים הבלטי ובים הצפוני. בהפלגות היכרות אלה נרכש ניסיון וגם הערכה ליכולת ספינות וצוותי הצי הגרמני.

בחוזה הבנייה ניתנה אופציה להגדלת מספר הספינות מ-6 ל-12. מועד תפוגת האופציה חייב להחליט בחיוב תוך שנה. בנוסף להנחה משמעותית במחיר היחידה כללה האופצייה קצב הספקה מואץ - מסירת ספינה נוספת כל חודשיים, במקום שלושה חודשים בהזמנה המקורית. אישור המטה הכללי משנת 1963 היה לבניית 12 ספינות מתוך כוונה להמשיך את הבנייה בישראל. כאשר הגיע המועד להחליט על מימוש האופציה, במאי 1966, עוד לא היו מספנות ישראל מוכנות לקבל את הבנייה. השיקול הכספי היה בולט לעין ונדרשה קבלת החלטה במשרד הביטחון. כאן נכנסו לתמונה צבי דינשטיין איש הכספים, וצבי צור שאישר את התוכנית כרמטכ"ל בשנת 1963, ובאותה עת שימש כיועץ לראש הממשלה. הרמטכ"ל יצחק רבין הודיע שהוא מכיר בתוכנית ל-12 ספינות אך אין לו תקציב לכך. דינשטיין הציע פתרון על ידי מקדמה תקציבית ורבין לא התנגד. פליקס אמיו האריך בשבועיים את מועד האופציה כדי לתת זמן למחליטים וקיבל הזמנה להמשך הבנייה.

הסדרה הראשונה של ספינות הסער צוידה בשני תותחי 40 מ"מ תוצרת חברת ברדה באיטליה. הטווח היעיל שלהם הוערך כ-3 ק"מ. בחברת אוטו מלרה באיטליה פותחו תותחים בינוניים, בעלי קצב אש גדול, לשימוש כנגד מטוסים ומטרות מהירות. נודע על תותח אוטו מלרה 76 מ"מ שנמצא כבר בשלבי גמר פיתוח. התקנת התותח תיתן עדיפות על סירות חמושות וטווח הירי היעיל הוגדל ל-8 ק"מ. התקבלה החלטה לגבי הסדרה השנייה על שדרוג התותחים: הותקן תותח אחד בחרטום, הורדו שני תותחי ה-40 מ"מ והוסר הסונאר לגילוי צוללות. צורת הגוף ומערכות ההנעה נותרו כשהיו. שש הספינות בסדרה זו הוגדרו מאוחר יותר כדגם "סער 3".

ספינת תותחים דגם סער 1, אח"י מזנק, 1972

סער 3 בחימוש חלקי

בסתיו 1966 חל קיצוץ גדול בתקציב הביטחון. ראש אג"ם עזר ויצמן חילק את הקיצוץ בין תוכניות חילות צה"ל. נקבע כי ירכשו פחות מטוסים, פחות טנקים וגם פחות שלש ספינות סער - חיל הים יצטרך להסתפק ב-9 ספינות. שלמה אראל הגיע לישיבת הממשלה והסביר שנסיגה מחוזה בנייה חתום לא תביא לחיסכון הדרוש והנזק לחיל הים יהיה קבוע. אראל הציע פתרון של דחיית רכישת מערכות הטילים בישראל ללא ירידה במספר הספינות שכבר הוזמנו בשרבורג. השיקול של אראל היה שלרכישת המערכות מאוחר יותר תהיה גם דרישה מצד התעשייה האווירית.

ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול אישר את תוכנית הקיצוץ לפי הצעת אראל. שלוש הספינות הראשונות מעוכבות הטילים הוגדרו כדגם "סער 1". 3 מערכות טילי "גבריאל" שרכישתן נדחתה הוזמנו שלוש שנים מאוחר יותר. מערכת אחת מתוכן הורכבה לפני מלחמת יום הכיפורים על אח"י מזנק, ספינת פיקוד בקרב לטקיה.

הצטיידות בגבריאל למרות הטווח הקצר

הצורך הראשוני בטיל "גבריאל" היה כנגד משחתות ה"סקורי" המצריות, שהוו אז את כלי האויב העיקרי. טווח מעופו תוכנן ל-20 ק"מ כדי לאפשר עדיפות קטנה על טווח תותחי ה"סקורי". לאחר כניסת ספינות הקומאר והאוסה עם טילי הסטיקס נעשו אלה האויב העיקרי. מטרות בהחזר מכ"ם קטן בהרבה אך לא היוו בעיה ברכישת המטרה והביות של טיל ה"גבריאל". טווח טילי הסטיקס 50 ק"מ, מעבר לטווח גילוי מכ"ם הדדי. משמעות הדבר כי האויב יוכל לשגר טילים ראשון. התעשייה האווירית הציעה להמשיך בפיתוח במטרה להגדיל טווח ה"גבריאל" ל-40 ק"מ. עם טיל כזה אפשר יהיה להקדים את השיגור במהלך הקרב. מפקד חיל הים אלוף אברהם בוצר עשה שימוש בדברי מפקד הצי הסובייטי, אדמירל סרגיי גורשקוב, ”האויב של הטוב הוא היותר טוב” - החליט שלא להיכנס לפיתוח טיל בטווח גדול. בוצר הורה להצטייד ב"גבריאל" כמו שפותח - עם טווח מעוף של 20 ק"מ.

החלטה זו תרמה לכך שבעיתוי פריצת מלחמת יום הכיפורים היו הספינות מצוידות בטילים. כדי להשיג את העדיפות הטכנולוגית פותחו מערכות הטעיה נגד טילים ונרכשה יכולת לאיתור מוקדם של ספינות האויב.

הזירה הימית במלחמת ששת הימים

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת ששת הימים

חיזוק ודחיפות צורך המבצעי - המלחמה פרצה בעיתוי מפתיע למדינת ישראל. לחילות הים הערביים כבר היו מצוידים ברכש חדש, לרבות ספינות טילים אך לחיל הים לא היו עדיין את ספינות הסער. לכלי השיט שהופעלו על ידי חיל הים לא הייתה עדיין טכנולוגיה עדיפה ולא כמות מינימלית ליצירת עדיפות אפילו רגעית ומקומית. מפקד חיל הים חשש מתקיפה מתואמת מצרית סורית וקיבל אישור לפעילות התקפית של הקומנדו הימי. הכוחות המאולתרים לא הביאו תוצאות אבל הפעילות נעשתה הרחק מחופי ישראל וגם השיט לישראל לא הופרע. לאחר שהתברר הניצחון האווירי הוסר החשש מתקיפת חופי ישראל. במלחמה זו הוכח על דרך השלילה הצורך בספינות הסער ודחיפות מימוש התוכנית. במלחמה לא התגלה לחיל הים דבר חדש שלא ידע קודם. למרות מדיניות המימוש המהיר שננקטה, בניית כלי שיט ופיתוח אמצעי לחימה חדישים חייבו את הזמן שנדרש לכך.

לאור ההצלחה המהירה של חיל האוויר וכוחות היבשה, נראו ביצועי חיל הים כבטלים. שלוש פעולות של הקומנדו הימי שהוחל בביצועם בסוריה, התבססו על כוחות מאולתרים ולא הגיעו למצב התחלה. פעולות התקיפה של הקומנדו הימי במצרים לא הטביעו מטרות. בעקבות חוסר הקשר עם הצוללים באלכסנדריה הוציא חיל הים משחתות לחילוץ אלטרנטיבי. החילוץ לא היה מתוכנן קודם, אך משנודע שלוחמי שייטת 13 נפלו בשבי, הוא הוחזר בהוראת הרמטכ"ל.

כתוצאה מהצטברות רצף טעויות הותקפה בשוגג, ביום השלישי ללחימה, האוניה האמריקאית "ליברטי", נגרם אובדן חיים מצער ונוצר לישראל נזק תדמיתי וחוסר אימון מתמשך מצד גורמים בארצות הברית.

בקשות הסיוע האווירי שהגיעו למטה הכללי מחיל הים בלילה הראשון, ובמיוחד משלוח המשחתות הבלתי מתוכנן לחילוץ לצוללים שאבד עימם קשר בנמל אלכסנדריה, המחישו למטה הכללי את פוטנציאל ההסתבכות בפעולות חיל הים ובייחוד הקומנדו הימי. בתודעת אלופי המטכ"ל כולל יצחק רבין, נצרבה המסקנה שפיקוד חיל הים אינו מעריך נכון את המציאות ולוקח סיכונים מעבר לצורך. היה בכך חיזוק להערכה מטכ"לית קודמת שאין צורך לשתף את חיל הים במלחמה, אך תוכנית בנית ספינות הסער הייתה בשלב מתקדם ולא ניתן היה להתערב בה.

בעקבות המלחמה נפתח ים סוף לכל אורכו מהעיר סואץ ועד מצרי בב אל מנדב לפעילות ישראלית. שר הביטחון משה דיין חזה את הפוטנציאל בקשר עם המזרח והחליט שעל חיל הים לפעול בים סוף. הוא דרש שחיל הים יעביר שש ספינות סער לים סוף ובים התיכון "יסתדרו עם מה שיישאר". מבחינה אסטרטגית נראה לפיקוד חיל הים שפיצול הכוח - שעדיין אינו מספיק לים התיכון - בין שתי הזירות ייצוֹר חולשה וכישלון. שלמה אראל השיב שהפעילות בים סוף תיעשה רחוק מנמל הבית, ותדרוש כלי שיט גדול יותר. באותה עת כבר החלה להתגבש המסקנה שספינות סער 2 וסער 3 קטנות במקצת וגם לפעילות בים התיכון תידרש ספינה גדולה יותר.

דיין שוכנע בצורך להגדלת הכוח, אך הרמטכ"ל חיים בר-לב, שלא היה שותף לחזונו של דיין בנושא ים סוף, התנגד. התקיים דיון בממשלת האחדות הלאומית, בראשות לוי אשכול אליו הביא שלמה אראל את עמדת חיל הים. דבריו של בר-לב באותו דיון מאפיינים את עמדת המטה הכללי גם לתקופות מאוחרות יותר: ”המלחמה לא תוכרע בים. המלחמה תהיה קצרה וההכרעה בה לא תלויה באספקה מהים. תפקיד חיל הים הוא להגן על חופי המדינה בעזרת חיל האוויר, ויש מספיק כוחות למטרה זו.”

אנשי התכנון של מספנת לורסן הוכנסו שוב לתמונה. הם הציגו תכנון לספינה גדולה יותר בעלת מערכת הנעה זהה וקווי גוף דומים. מספנות ישראל היו מוכנים לקחת על עצמם את בניית שש הספינות שהוגדרו כדגם סער 4. בספינות אלה הוכנסו שיפורים שנלמדו בהפעלת ספינות הסער מדגמי 2 ו-3. מערכת ההנעה הזהה יצרה יעילות בתחזוקה אך לכלי הגדול יותר הניבה מהירות נמוכה. על מנת להשיג את אותה מהירות הועלתה הצעה לעבור להנעה בטורבינות גז. דיון מיוחד התקיים בנושא ומפקד החיל בוצר החליט על מערכת הנעה המוכרת. ספינות הסער 4 יכלו לפתח מהירות קבועה של 30 קשר אך המהירות המרבית ירדה ל 35 קשר. אח"י רשף הושקה ב-21 בפברואר 1973 בטקס ממלכתי על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר, ואחותה אח"י קשת הושקה ב-21 אוגוסט 1973, על ידי סוניה פרס. שתי הספינות נועדו לצאת ב-15 באוקטובר 1973 להקיף את יבשת אפריקה בדרכן לזירת ים סוף, אך פריצת המלחמה ב-6 אוקטובר מנעה את הפלגתן, והן השתתפו במלחמת יום הכיפורים בזירת הים התיכון.

אל"מ ישראל אביר מחיל הים, חיים שחל ממספנות ישראל ושמואל אלקון מהתעשייה האווירית זכו בשנת 1973 בפרס ביטחון ישראל ”על תרומתם המכרעת לפיתוח ספינת טילים דגם סער 4 - אח"י רשף, אשר הוסיפה ממד נוסף לחיל הים.”

תשתית ופיתוח

במקביל לבניית כלי השיט התקיים תהליך פיתוח וזיווד מערכות הלחימה. היערכות מקיפה לקליטת הכלים והטכנולוגיה החדישה, התבצעה על ידי מחלקת ציוד בניצוחו של אל"מ יעקב שפי. לעגינת הספינות נבנו בנמל חיפה רציפים לעגינה בניצב לשובר הגלים שהועבר לרשות חיל הים. במספנת חיל הים נבנו בתי מלאכה למנועים, לטילים, לתותחים ולאלקטרוניקה. נרכשה והותקנה מערכת הספנה מודרנית Sinchrolift - ממשה להוצאת הספינה מהמים לצורך טיפולים. בבסיס ההדרכה הוקם בי"ס לאלקטרוניקה והחל תהליך גיוס והכשרה של מהנדסים וטכנאים לתחזוקה בנוסף לצוותי הכלים. לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1972, נבנו רציפים בבסיס מפרץ שלמה ומערכת Sinchrolift נוספת נבנתה בנמל אילת, כדי לתחזק את כוח ספינות הסער שנבנה לים סוף.

בנוסף לפיתוח הטיל "גבריאל" נעשתה עבור חיל הים עבודת פיתוח בתחומי המכ"ם והלוחמה האלקטרונית. שהעניקו את היתרון שהוכח בקרבות הימיים. על פיתוח מכ"ם "דגון" שיוצר על ידי חברת אלתא זכה קצין חיל הים אל"מ עמוס דגן בפרס ביטחון ישראל. על פיתוח מגלה שידורי מכ"ם זכה קצין חיל הים אל"מ חרות צמח בפרס ביטחון ישראל לשנת 1968. צמח זכה פעם שנייה בפרס בשנת 1974 על פיתוח שתי מערכות לוחמה אלקטרונית ימית שהוכיחו עצמן במלחמה.

היערכות מקיפה זו אפשרה לקלוט את כלי השיט ואמצעי הלחימה, להתגבר על רוב מחלות הילדות כך שהכוח היה מוכן לפעולה מייד בפרוץ מלחמת יום הכיפורים למרות שנקרתה בהפתעה מוקדם יותר מהתחזיות.

הצבר הכוח

לאחר מלחמת ששת הימים נקרא אל"מ אברהם בוצר לשוב מלימודים אקדמיים לתפקיד ראש מחלקת ים. בוצר קיבל את הפיקוד על החיל משלמה אראל בספטמבר 1968. בתקופתו משימות חיל הים גדלו מאוד - נוספו חופי סיני ובים האדום. מלחמת ההתשה עם מצרים ובגזרת נהר הירדן חייבה פעילות קרבית רבה. עיקר הפעולות נעשו על ידי שייטת 13 ויחידה הצלילה ההגנתית 707. אמצעי החיל המצומצמים החלו לגדול עם הגעת ספינות הסער. אשר שולבו בפעילות מלחמת ההתשה בעיקר בהובלה ואיסוף כוחות לפעולות הקומנדו.

טיבוע המשחתת אילת הבהיר שיש לתת קדימות לפיתוח אמצעי הגנה נגד טילי הסטיקס. אל"מ חרות צמח ריכז פיתוח מערכות אלה ללוחמה אלקטרונית. המצאותיו של צמח ואנשיו גובו במימון ובדחיפה שנתן להם מפקד החיל.

ספינות שרבורג בדרך לארץ - סער 3 ללא חימוש, דצמבר 1969.

ספינות הסער הגיעו לישראל בקצב איטי החל מדצמבר 1967 ועד דצמבר 1969. מערכת הנשק הראשונה הייתה מוכנה להרכבה רק בהגעת הספינה החמישית אח"י חיפה (ס-322). במהלך אותה שנה נבנתה שייטת ספינות הטילים תחת פיקודו של אל"מ הדר קמחי והחלו אימונים לקראת קרב הטילים. השאיפה הייתה לתאם תקיפה מרוכזת של ספינות רבות על כוח האויב. כאשר הפער בטווח הטילים לטובת האויב היווה את הבעיה העיקרית. עקרונות הוחדרו כהוראה מחייבת כמו ”הקרב יגמר כשכל כלי השיט של האויב יושמדו.” יחידת הלחימה המזערית הוגדרה - זוג ספינות סער. הייתה הערכה שהאויבים יעדיפו להגיע בלילה, כאשר האיום האווירי עליהם מופחת. על כן תורת הקרב התגבשה בהנחה שהלחימה תיעשה בלילה. הטמעת תורת הקרב בתרגילים ובים ובמתקן הטקטי, שהוצב בבה"ד חיל הים, ותחקורם בצורה מושכלת יצרו שפה משותפת בין המפקדים ואפשרה מענה למצבים מתפתחים.

קשיי היציאה משרבורג

ערך מורחב – ספינות שרבורג

שבע הספינות הראשונות יצאו לישראל כאשר הושלמה בנייתן וניסויי הים. כמות הדלק אינה מספיקה להפלגה ישירה לכן נכנסו לנמל גיברלטר ונמל אוגוסטה בסיציליה לתדלוק.

בתחילת שנת 1969 הורחב האמברגו הצרפתי למנוע את אספקת הספינות לישראל. אך כדי לא ליצור בשרבורג בעיית תעסוקה איפשר את המשך הבנייה במספנות. ההחלטה על הרחבת האמברגו הגיעה לאלוף מרדכי לימון ראש המשלחת בפריז. באותה עת הייתה הספינה השישית אח"י עכו בפיקוד יעקב ניצן ועליה מפקד השייטת הדר קמחי בדרכה לארץ. הספינה השביעית אח"י סער התכוננה להפלגות ניסוי ועגנה במעגן הצי הצרפתי. אזהרתו המוקדמת של לימון אפשרה לצוות הישראלי להעביר את אח"י סער, הליך שחרור מהמכס. והספינה בפיקודו של סא"ל משה טבק, יצאה לדרך בשבת 4 בינואר 1969 אחרי הצהריים.

למחרת נפגשו הספינות בנמל גיברלטר גם סא"ל שבתאי לוי הגיע לשרבורג והצטרף לאח"י סער, המשיכו לחיפה. מפקד השייטת הדר קמחי חזר לשרבורג וזומן לשיחת נזיפה הפגנתית של האדמירל הצרפתי. האדמירל חשש שיחשב כמשתף פעולה עם הישראלים כל אישורי הכניסה למעגן הצי בוטלו.

ספינות שרבורג - במהלך שנת 1969 הושלמה בניית יתר חמש הספינות שהמתינו ברציף האזרחי בשרבורג. במבצע חשאי ועם כיסוי משפטי יצאו הספינות לים הסוער, בליל חג המולד, 25 בדצמבר 1969. המבצע הימי לוגיסטי, בפיקודו של המש"ט הדר קמחי, קיבל את השם מבצע נועה.

הכשרת לוחמי הספינות

תורת הקרב לספינות הסער – קוד התנהגות לקרבות הטילים. שהכין מפקד השייטת הדר קמחי.

בנוסף לפעילות הבנייה והרכש ייחס בוצר חשיבות רבה להקניית ביטחון למפקדי ספינות הסער. בעבר הציב חיל הים לאוניותיו מפקדים בכירים ומנוסים - בדרגת סא"ל. לפיקוד ספינת הסער נקבע תקן רס"ן. קציני-ים בדרגות סרן ותיק או רס"ן שנבחרו על ידי מפקד השייטת, הובאו לאישור מועמדותם למפקד חיל הים. לאחר שאושרו הפליגו כשלושה חודשים בספינות כ"מתמחים", עברו בחינה בתורת הקרב, ומבדק בניהוג ספינה.

ספינות הסער נבנו קטנות כדי שיהיו זולות. מצב הים בזירה הטיל מגבלות בהפעלתן. מפקדי ספינות הסער הצעירים, שהיו מנוסים פחות ממפקדי המשחתות, עמדו בפני יותר מצבי החלטה. בוצר קבע מדיניות שהחלטות לגבי מצב הים נעשות בלב ים. ונתן גיבוי למפקדים גם כאשר אירעו תקלות. מדיניות זאת לא הייתה מקובלת בצבא היבשה ובוצר נדרש להתעמת על כך. אנשי ים בעולם קיבלו בהערכה את המדיניות הזאת. כך העמיד בוצר את דור המפקדים של הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים. מערכת המיון עמדה במבחן השנים עם חריגות מעטות ומפקדי ספינות הסער זוכים להערכה.

צוות ספינת הסער כלל כ-40 איש מתוכם שבעה קצינים. בספינות סער 4 עלתה הצוות ל-40 איש ובסער 4.5 ל-45 איש. התיאום ומהירות התגובה הנדרשים להפעלת מערכות הספינה בקרב, חייבו שכל אנשי הצוות יהיו בשירות סדיר (חובה וקבע), שהתמחו ב-10 עד 13 מקצועות צבאיים שונים. ארגון הצוות נעשה בחלוקה לשלוש מחלקות: מחלקת נשק - להפעלת הטילים התותחים, מחלקת גנ"ק - להפעלת מכשירי הגילוי, הניווט והקשר להשגת התמונה הימית, ומחלקת מכונה להפעלת מערכות ההשטה. לתחזוקת הציוד האלקטרוני רוכזו הטכנאים במחלקה נפרדת - אלקטרוניקה. לוח הארגון הספינתי, שהיה אחיד בכל הספינות, הציג את איוש המוצבים בעמדות הקרב. הצבת אנשי הצוות במוצבים היה קבוע. איש הצוות מתקדם לתפקיד תובעני יותר על סמך רכישת ניסיון בתקופת השירות.

כל הקצינים היו בוגרי קורס חובלים. מפקדי המחלקות עברו קורס מתקדם לקציני מחלקות. לכל קצין מחלקה היה סגן. את תפקיד סגן מפקד הספינה מילא הבכיר מבין קציני מחלקות הסיפון - נשק או גנ"ק - בנוסף לפיקוד על מחלקתו. בזמן חירום צורף לכל ספינה קצין בכיר יותר שבלוח הארגון תיפקד כקצין גשר בכיר והיה גם מיועד להחליף את מפקד הספינה אם יבצר ממנו למלא את תפקידו. ימאי הספינות כינו את עצמם "סטי"לנים" עד שמפקד השייטת מיכאל ברקאי החל להשתמש במושג "לוחמי הסטי"לים" וכך נשאר.

תורת הקרב והטמעתה

נושא לוחמת הטילים היה חדש והיו הרבה נושאים ללמוד ולתרגל. מדיניות בניית האמון שנקט בוצר ואישיותם של מפקדי שייטת ספינות הטילים, הדר קמחי ושבתאי לוי, יצרו את סגנון התחקירים שקוימו אחרי כל אימון בנוכחות קציני השייטת. מפקדים וקצינים הציגו את מעשיהם בדיוק רב וספגו ביקורת בנוכחות כל חבריהם. הם העדיפו לבקר את עצמם מלהמתין לביקורת של אחרים. הסגנון היה של למידה ותיקון טעויות ללא התחשבנות עם מי שטעה. במשך שנים רבות היווה התחקיר השייטתי, תחקיר אמת והמוסד החשוב ביותר לקידום השליטה בכוח, פיתוח והטמעת תורת הקרב. סגנון התחקיר היה בעל חשיבות רבה - ”איכות התחקיר היא איכות היחידה ומנהיגות המפקד.”

מתקני ההדרכה - מערכות הטילים נבנו עם אפשרות לדימוי השיגור ובקרת הטילים לצורך אימון. מצב הדימוי עזר מאוד לתרגול ולהקניית מיומנות בניהוג הטיל. בבה"ד חיל הים נבנו מתקני אימון מתקדמים וביניהם: מתקן אימון למערכת הנשק שאפשר הכשרת צוות הקרב וימאים חדשים המיועדים לספינות הסער. וגם מתקן אימון טקטי, בו אפשר היה לדמות מצבים בזירה הימית ולתרגל מפקדים וצוותי מרכז ידיעות קרבי בישום תורת הקרב. התרגולים במתקני הדימוי ובעיקר התחקירים הקפדניים בסיום כל תרגיל, היוו מרכיב חשוב בהטמעת תורת הקרב והכנה לקרבות הטילים.

בעיות ופתרונן

בבניית הספינות והפעלתן התגלו תקלות שלא ניתן היה לדעת עליהן בעת התכנון. מרבית הבעיות נפתרו והוגדרו בחיל הים כ"מחלות ילדות".

• קוויטציה במדחפים - הדרישה למהירות מרבית גבוהה ההתבטאה בחוזה הבניה. ומספנות CMN קיבלו בונוס על מהירות מרבית שמעל 40 קשר. להשגת מהירות זאת חרגו הבונים מעקומת ההספק הממושך המרבי והציב בעיה קשה למתכנני המדחפים. בהפלגות הראשונות במהירות השיוט 30 קשר התגלתה תופעה של נזק למדחפים. מהנדסי מספן ציוד ומספנות CMN עמדו בקשר עם שלוש חברות המייצרות מדחפים. הבעיה נפתרה ללא פגיעה במהירות המרבית שנשארה מעל ה-40 קשר ומהירות השיוט מעל 30 קשר.

• סדקים בראשי המנועים - בספינות הסער הותקנו ארבעה מנועים לכל מנוע היו 16 צילינדרים בצורת V ראש הצילינדר יוצר מאלומיניום. קירור המנוע נעשה על ידי מים "מתוקים" שעברו בתעלות קירור ובעצמם קוררו על ידי מי הים. ראשי הצילינדרים החלו להיסדק בקצב מהיר. הסיבה נבעה כנראה משילוב של סדרה חדשה והדרישה למהירות מרבית שהוזכרה. סדק בראש חייב השבתת המנוע כדי לא לגרום נזק נוסף. כמעט בכל יום הייתה אחת הספינות מושבתת. החלפת הראשים באחרים נעשתה בתחילה על ידי בית מלאכה מנועים של מספנת חיל הים והועברה לביצוע על ידי צוות המנוענים של הספינה. על מנת להגיע אל ראש המנוע היה צורך לפרק גם את שתי הטורבינות ליניקה. הפעולה לקחה כ-6 שעות עבודה מאומצת והחלה רק לאחר התקררות של המנוע.

מחלקת ציוד של חיל הים ערכה מחקר והציעה שיפורים רבים שהוכנסו למנועים על ידי החברה המייצרת שגם שינתה את הראש מאלומיניום לפלדה. קצב הסדיקות קטן אך התופעה המשיכה. מחלקת החומרים בטכניון הוזמנה לחקירת הנושא. התברר כי קווי הזרימה של מי הקירור בתוך הראש יצרו פינות שבהם הצטבר קיטור והקירור לא התבצע. קווי הזרימה תוכננו מחדש, כל הראשים הוחלפו בחדשים. במקביל ניתנו הוראות ששינויי המהירות יעשו בהדרגה. כך נפתרה בעיית סדיקת ראשי המנועים. בספינות הסער 4 נרכשו אותם המנועים כבר עם הראשים המשופרים.

• מעצורים בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ - תותחי ה-76 מ"מ שהותקנו בספינות סער 3 היו מסדרת היצור הראשונה וסבלו מתקלות. התותח אוטומטי ונדרש לבצע ירי רצוף. אך התברר כי התרמילים הנפלטים נתפסים והתותח נעצר. הועלתה טענה כנגד התחמושת כאילו חומר ההדף חלש מכדי לבצע את מלוא ההפלטה. בספינות סער 4 הותקנה הסדרה השנייה של התותחים. תדירות התקלות פחתה והן הופיעו רק לאחר ירי פגזים רבים. התקלה בתותח ליוותה את הספינות במלחמת יום הכיפורים. במרבית הקרבות חוו הספינות תקלת תותח. שיפורים שנעשו מאוחר יותר הביאו לכך שבמבצע ליטני ומלחמות לבנון נורו אלפי פגזים אל מטרות בחוף עם מעט מאוד תקלות.

• קשיי תפקוד לצוות בים - המגמה להסתפק בכלי השיט הקטן ביותר הביאה לספינות הסער מהדגמים הראשונים 1-3. מלכתחילה הוגדרו הספינות לפעולה עד ים-5 לפי סולם בופורט אך גם בגלים נמוכים יותר היה קושי לתפקד. אורך הספינה היה דומה לאורך הגל הנפוץ בים התיכון. טלטולי האורך גרמו לכך שהחרטום נכנס מתחת למים בתנועה נגד הגלים או חוסר שליטה בהיגוי בתנועה עם הגלים. השפעת מחלת הים על הצוותות הייתה קשה. אנשים תפקדו בכוח הרצון למרות מצב הגופני. נפל הכשירות לשירות בים יצר בעיית איוש חמורה בצוותי הספינות. בדגם סער 4 אורך הספינה גדול מאורך הגל הנפוץ, הורגשה הקלה בתפקוד הצוות שהקטינה משמעותית את הנפל בצוותי הים. נושא זה היה אחד השיקולים לא לרכוש ספינות מהדגמים 1-3 וכאשר סיימו את שירותן הן הוחלפו בספינות סער 4.

• הדק ירי במכוון - המכוון האופטי של מערכת הנשק נרכש מחברת גלילאו האיטלקית. המכוון הופעל על ידי שני אנשים: כוון התותחים ונתב הטיל. במכוונים הראשונים היה ירי התותחים מתבצע בדוושת רגל ימין. בשנת 1970 הזמין מפקד השייטת הדר קמחי, את אלופי השריון - ישראל טל ושמואל גונן - לביקור שכלל אימון בים וירי תותחים. האלופים למדו את מערכת הנשק וחיוו את דעתם שהדק הירי חייב להיעשות בתנועת אצבע ולא בלחיצת רגל שהיא ארוכה יותר. הותקנו כפתורי ירי על מוט השליטה והקליעות השתפרו. כתוצאה מביקור זה הוגדר מקצוע כוון, והמיועדים עברו מבדקי התאמה וקורס כוונים.

• שיפורים ובעיות בסער 4 - בספינות סער 4 הוכנסו שיפורים שנלמדו מהפעלת הספינות כמו אפשרות למעבר מתחת לסיפון לאורך כל הספינה. זאת כדי למנוע אפשרות של נפילה לים. אך נוצרו תופעות חדשות - התגלו סדקים בסיפון בהפלגה בים גלי. חולשת הסיפון הורגשה לראשונה בעת הפלגות אבטחת השיט בשלהי מלחמת יום הכיפורים. והתגלתה במלוא חומרתה בהפלגה בדרום ים סוף. התברר כי הארכת הגוף, אשר הקטינה את הטלטולים, יצרה גם מצב עומס חדש כשהגוף נשען כגשר בין שני גלים. הבעיה הועלתה לטכניון ופרופסור בודנר הנחה על חיזוק קורות האורך. בהמשך הבנייה תוכננו קורות סיפון חזקות יותר והבעיה נפתרה.

מלחמת יום הכיפורים

אח"י רשף ספינת סער ראשונה מתוצרת ישראל מועברת לרציף מספנות ישראל לטקס ההשקה. 21 פברואר 1973.

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

מתוך 14 ספינות הסער, שהיו בסדר הכוחות של חיל הים בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, אח"י עכו נמצאה בשיפוץ ארוך ולא ניתן היה להשמיש אותה כדי לקחת חלק בלחימה. שתי ספינות היו בתצורת סער 1 ועדיין לא נשאו טילים. משימת חיל הים הייתה הגנת החוף אך מח"י אלוף בנימין תלם ידע כי אסור להמתין עד שהאויבים ירכזו מאמץ ויגיעו בכוח משותף. לפיכך יש ליזום קרבות עם עדיפות מקומית של כוחותינו. שתי הגזרות היו קריטיות: הצי הסורי ערוך קרוב לחיפה ובגזרה המצרית נפתחה מתקפה כללית. לא ניתן היה להתעלם מאחת הגזרות, לכן בלילה הראשון פוצל כוח ספינות הסער לשתי הזירות. בעוד שבזירה המצרית נשלח כוח להגנת חוף סיני, נשלח כוח אחר לחוף הסורי.

האלוף תלם החליט על יזמה ההתקפית בזירה הסורית. בכך מתח את גבול סמכותו מול המטה הכללי שהגדיר לחיל הים את משימת הגנת החוף. תלם קיבל את ההחלטה על סמך הכרה מלאה הטכנולוגיה העדיפה של ספינות הסער ובטח באיכות המפקדים והצוותים שיעשו את הדבר הנכון. היזמה ההתקפית אושרה בדיעבד על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר. כבר בקרבות הראשונים הופגנה העדיפות הטכנולוגית של ספינות הסער שפגעו ולא נפגעו. למצרים ולסורים לא היה לכך מענה, וציי האויב הסתגרו בנמלים. עקב מעורבות פעילה של הצי הסובייטי בהעברת הספקה למצרים וסוריה לא ניתן היה לנצל את השליטה שהושגה לחסימת הנמלים. היא הופגנה בהבערת מכלי דלק ומטרות משניות לאורך החוף. כאשר התברר כי כוח שריון סורי רותק להגנת החוף, מחוץ לגזרת ההתכתשות ברמת הגולן, נדרש חיל הים להתמיד בלחץ בגזרת החוף הסורי. הלחץ היה יעיל עד כדי כך ששר ההגנה הסורי התבטא ”קצב התקיפות שלהם מראה על טעות בהערכות המודיעין לגבי גודלו של הצי הישראלי.”

קרבות הטילים נערכו בקרבת החוף הסורי והחוף המצרי. ההשקעה בשינון ותרגול תורת הקרב הוכיחה עצמה. עם זאת רק פעם אחת נעשתה היערכות לפי התורה ואז התברר כי המטרות אינן ספינות אויב. בכל יתר הקרבות החלו מתוך מצבי ביניים והסתיימו במרדף אחרי ספינות האויב. בשלהי המלחמה עברו ספינות הסער לפעולה במרכז הים התיכון כדי לאבטח את השייט לישראל. נוצרה הזדמנות לפגוע במשחתות המצריות שסיירו בלב ים. אך ראש הממשלה גולדה מאיר מנעה את תקיפתם. הסיבה לכך הייתה שהשיחות להפסקת האש, שכבר הייתה רצויה לישראל, היו בשלב מתקדם. וכן גם העיקרון להימנע מפתיחת לחימה מחוץ לטווח הפעולה של מטוסי חיל האוויר.

לאחר מלחמת יום הכיפורים

משמעות הניצחון הימי

משמעות הניצחונות בקרבות הטילים התקבלה בצורה שונה על ידי המעורבים בביטחון ישראל.

פיקוד חיל הים - הסיק שהחיל השיג את מטרתו, סיפק ביטחון לתושבי ישראל בחוף הים ואפשר הובלת מטענים אל ישראל וממנה בלא הפרעה בים התיכון. כל זאת תוך עמידה בקריטריונים הצה"ליים של מהר, חזק ובאופן אלגנטי. יתרה מכך ללא אבדות בקרבות הטילים ומעט אבדות במבצעים האחרים. החיל הפך לגורם המשתתף במלחמה באופן פעיל ולא מיועד רק למשימות ביטחון שוטף ומבצעים עלומים. הוכח שהחזית הימית קיימת, לא ניתן להתחמק ממנה וגם בה ניתן וצריך להגיע להישגים.

ברמת המטה הכללי - כבר בימים הראשונים הביאו ההצלחות בקרבות הימיים לשינוי עמדה. החזית הימית נפתחה כי לא ניתן היה להתעלם ממנה וניתן להגיע בה להישגים. לאחר המלחמה נכנס לתפקידו הרמטכ"ל רב אלוף מרדכי גור שהעריך מאוד את חיל הים והיה מוכן להשקעות בו. גור ראה את פעילות חיל הים בתקופת המלחמה, ממקומו כנספח הצבאי בוושינגטון והבחין בהערכה שהתגבשה אצל אנשי הצי האמריקני. בתקופת פיקודו של מרדכי גור אושרו תוכניותיו של חיל הים להתעצמות. גם לאחר תקופת גור תמכו מרבית הרמטכ"לים בתוכניות חיל הים כאשר נראו להם ניתנות לביצוע. רב אלוף רפאל איתן טבע את האימרה ”מעולם לא נוצח עם ששלט בים”. בעוד שחלק מהמפקדים בצה"ל חושבים כי לעליונות בים אין השפעה על הקרבות ביבשה. לכן כאשר יש להחליט בין מערכת לחימה ימית ליבשתית או אווירית, המערכת הימית לא תקבל עדיפות.

ברמת ממשלת ישראל - משמעות הניצחון במניעת השלמת המצור הימי הייתה ברורה. שר הביטחון משה דיין שבע נחת מהחלטתו לבנות ספינות טילים לים סוף והכיר בחיוניותן למהלך המלחמה גם בים התיכון. הניצחונות בקרבות הטילים היוו הפתעה נעימה לאור הציפיות הנמוכות שהיו לו מחיל הים. עוד במהלך המלחמה שיבח שר הביטחון את מפקד חיל הים, בעיקר בגלל הלחץ שגרם על הפיקוד הסורי, אף כי בפעילות זו נפגעה אוניית סוחר רוסית. דיין היה זה שיזם בניית ספינות סער 4 לים סוף ולאחר המלחמה יזם בנית 6 ספינות סער 4 נוספות, כדי להציבן גם בים התיכון בנוסף לים סוף.

טילי הרפון וגבריאל נישאים בספינת סער 3, 1982.

במדינות העולם - תוצאת קרבות ימיים פשוטה יחסית וקלה להבנה. המשמעות שישראל מדינה בעלת עוצמה ימית. היא אמנם בקצה המזרחי של הים התיכון, אך נתיבי הים אליה פתוחים. ישראל ודאי תשמח לשיתוף פעולה אך אינה זקוקה להגנה. בארצות הברית עלה מעמד חיל הים בדירוג הטכנולוגי ואושרו טילי הרפון למסירה לישראל. פער טווח הטילים שהיה לטובת הערבים נסגר. הדבר לא מנע המשך פיתוח גבריאל ארוך טווח.

אצל האויבים הפוטנציאליים - למרות יכולתם לרכוש אמצעים מתקדמים וחידוש המלאי שאבד במלחמה. בתחום הימי נוצרה הרתעה מפני כוחו של חיל הים הישראלי ומסקנה כי מצור ימי על ישראל חסר תוחלת.

עקרונות התוכנית ולקחי המלחמה

בניגוד למלחמות הקודמות, שבהן הקו המנחה הבסיסי היה ”זה מה שיש ועם זה ננצח,” יצאו ספינות הסער למלחמה עם עדיפות טכנולוגית ונערכו בעדיפות מקומית בקרב. העקרונות לפיהם נבנו הספינות הוכחו כטובים וחיל הים הצליח בגלל דבקותו בהם.

• תורת הקרב לספינות סער שפותחה כדי להפיק את המרב מתכונות הספינות היוותה מרכיב חשוב בהצלחה, בהיותה מכנה משותף לכל המפקדים. אמנם באף אחד מקרבות הטילים, לא נעשתה היערכות שאפשרה ריכוז וירי טילים מתואם. תרומת התורה בהנמכת מפלס החרדה הייתה רבה. היות שכל מפקד ידע מה נדרש ממנו בשלבי הקרב השונים.

• עדיפות טכנולוגית - הצוות שיצא לקרב בטח בעדיפותו על האויב שנגדו נשלח להלחם. לספינות היה נשק קטלני - טיל מתביית שפגיעתו משתקת את האויב. למרות שטילי האויב היו בעלי טווח כפול ויותר, היתרון לא בא לידי ביטוי. ספינות הסער צוידו באמצעי הגנה והצוותים היו מאומנים בהפעלתם ובתמרון שנדרש כדי להימנע מפגיעה. פיתוח היכולת לגלות את האויב במרחק גדול מבלי להתגלות היוותה גם היא יתרון טקטי משמעותי.

• עדיפות כמותית - במלחמה הופעלו 11 יחידות הלחימה מספינות הסער כנגד כמות גדולה מאוד של יחידות לחימה ברשות האויבים. פתיחת הלחימה ב-6 באוקטובר, ולא מאוחר יותר, מנעה מחיל הים משגה אסטרטגי. שתי ספינות סער 4 היו מיועדות לצאת ב-15 באוקטובר לים סוף בהפלגה ארוכה, תוך הקפת יבשת אפריקה. היעדרן מהים התיכון בעת הלחימה היה יוצר נחיתות קשה. בדיעבד התועלת שהופקה מהן בים התיכון הייתה רבה יותר מאפשרות השתתפותן בהסרת המצור בים סוף. הגאוגרפיה הכתיבה פיצול כוח ספינות הסער באותו לילה. מצב גיאופוליטי זה מכתיב למעשה את הצורך המבצעי באשר למספר ספינות הטילים הכשירות בכל יום נתון. הסורים והמצרים לא ריכזו את הציים לקרב גדול אלא שלחו כוחות קטנים כך שבמפגשים עימם נוצרה עדיפות כמותית מזערית.

• מהירות עדיפה כדי להכתיב את תנאי הקרב - המהירות המרבית של הספינות מדגמים 1-3 הייתה מעל 40 קשר אך של ספינות הסער 4 "רק" 35 קשר. מהירות אלה היו גבוהות ממהירות ספינות האויב. יתרון המהירות לא היה כזה שאפשר לסגור פער הטווח כדי להקדים בירי הטילים. האוסות והקומארים שפעלו לפי הדוקטרינה הסובייטית, ירו את טילי הסטיקס שלהן כאשר גילו מטרה ופנו לאחור בניסיון לנתק מגע. המהירות המרבית הגבוהה שימשה לספינות הסער לסגור טווח אל הספינות המצריות והסוריות ולבצע את ירי הגבריאל (טיל). במרבית הקרבות שנערכו בקרבת הנמלים הצליחו ספינות האויב לחזור לנמל לפני שהטווח נסגר. אח"י רשף מדגם סער 4 במהירות 35 קשר חוותה בריחת אוסה בקרב דמיאט ובריחת קומאר בקרב הבניאס.

• מהירות רצופה כמכפיל כוח בהיערכות - המהירות הרצופה המקסימלית של ספינות הסער הייתה 30 קשר. המהירות תורגלה בכל ההפלגות והוכיחה את חשיבותה כמכפיל כוח. מפקד חיל הים יצר עומק אסטרטגי להגנת החוף, כאשר קבע שהקרבות ינוהלו בקרבת חופי האויב. המרחק לחופי סוריה מחייב כמה שעות הפלגה ולחופי מצרים המרחק כפול. ספינות הסער נקטו בשיטת הגיחות. בלילה הן פעלו מול חופי האויב, וביום שבו לבסיסן להתחמשות ויציאה נוספת. מערכת ההנעה של 4 מנועי דיזל לארבעה צירי מדחף אפשרה גיבוי הדרגתי למהירות הקבועה בעת תקלה באחד המנועים.

• כושר ימי - בניית הספינות לפי מודל ה"יגואר" הגרמני הוכיחה עצמה בדרך כלל כטובה. מצב הים אשר שרר באוקטובר 1973 היה שקט במיוחד. בהפלגות לאזור מלטה שנעשו בשלהי המלחמה ואחריה היה לספינות הקטנות קשה. במהלך השירות בשייטת ספינות הטילים הוכיחו כי הספינות מדגמים 1-3 קטנות מדי והצוות סובל יותר ממחלת ים. בדיעבד נראה שבחירתם הייתה ישימה בדיוק לצורך מלחמת יום הכיפורים. לפיכך לא נבנו יותר ספינות מדגמי סער 2 או סער 3. נוכחות זוג ספינות סער 4 בזירת הים התיכון הייתה מרכיב חשוב בהצלחה. ספינות סער 4 הוכיחו עצמן כיעילות לכל סוגי המלחמה. הן סבלו פחות מתקלות ביחס לספינות הקטנות, הצוות תיפקד בהן יותר טוב והן נעשו המודל הבסיסי בהמשך.

• ייצור עצמי - הפיתוח והייצור העצמי של הטילים והאלקטרוניקה קידמו את ספינות הסער לעדיפות טכנולוגית ואפשרו להפתיע את האויבים. בניית הספינות החלה בשרבורג. קבלת חלק מהספינות הועמדה בסכנה עם החלת האמברגו הצרפתי על מסירתן לישראל. הכניסה לייצור ספינות סער 4 במספנות ישראל נתנה ביטחון במימוש. היכולת לבנייה עצמית חשובה ביותר לביטחון בטווח הארוך.

• מימוש מהיר - הידיעה שאין שום דבר אחר ביד חייבה הצטיידות מהירה בכלי השיט ואמצעי הלחימה. ההחלטות למימוש מהיר הוכחו כנכונות כאשר המלחמה פרצה בהפתעה במועד שלא ניתן היה לחזות אותו מראש. למדיניות זו היה מחיר בצורת תקלות במערכות הטילים ובתותחים. בקרב פורט סעיד נחלו ספינות הסער אכזבה כאשר שתי ספינות סער הצליחו להגיע קרוב לאוסות לפני שאלה ירו טילי סטיקס. ברם תקלות במערכות הנשק מנעו את פגיעת טילי הגבריאל. תקלות בתותחים מנעו פגיעה בכלי השיט המצריים ואלה הצליחו להימלט. צוותי הספינות ומערך התחזוקה למדו לעבוד נוכח תקלות.

לקחים נוספים

• שיתוף מטוסי תקיפה - יעילות הטיל המתביית כנגד ספינות האויב הייתה גבוהה לעומת החימוש האווירי באותה עת שהיה פצצות פשוטות. הועלתה אפשרות להפעלת מטוסים כדי להתגבר על פער טווח הטילים. מפקד השייטת, הדר קמחי, כשבנה את תורת הקרב, שאף להשתמש במטוסי תקיפה. תוך כוונה שיוזמנו בעת ההיערכות ויתקפו בעת ההסתערות. צוותי הספינות למדו והתאמנו בהקמת קשר עם מטוסים והכוונתם למטרה בים. חיל האוויר לא התלהב לשלב מטוסים לתקיפת כלי שיט בלילה כאשר סיכויי הפגיעה קטנים. שיתוף הפעולה אוויר-ים הופעל פעם יחידה בקרב פורט סעידבפתיחת המלחמה. מפקד חיל הים עמד על כך שספינות הסער יתקפו רק לאחר הגעת המטוסים. השתתפו מטוס F-4 פנטום שהגיע לשטח והטיל נורים. אליו הצטרפו 3 מטוסי A-4 סקייהוק שתקפו בפצצות אך לא פגעו. לדעת חיל האוויר היה זה בזבוז, אך לספינות הסער היה זה בדיוק הסיוע שנדרש. האוסות המצריות עסקו בהתגוננות, פתחו במנוסה ולא נערכו לירי טילים.

לאורו של הנור האחרון הטיל הF-4 פנטום את הפצצה האחרונה ופגע בספינת אוסה מצרית והשמידה. הכוונה להמשיך ולהזמין מטוסים לשלב ההסתערות נשארה בתורת הקרב בתוקף גם לאחר סגירת הפער בטווחי הטילים, עם ההצטיידות בטילי הרפון וגבריאל ארוך טווח.

• הבסיס כמכפיל כוח - בעת המלחמה תפקדה המערכת הלוגיסטית החילית ובעיקר בסיס חיפה ומספנת חיל הים, לחימוש והשמשת ספינות הסער שחזרו מהים. הפעילות נעשתה בצורה יעילה ומהירה. בחלק מימי הלחימה ספינות שחזרו מהים בבוקר חומשו, תקלותהן תוקנו והן הפליגו לקראת ערב לפעולה נוספת.

• לוחמה נגד צוללות - במלחמה נעשה שימוש בספינות הסער נגד צוללות, אך לא נלמד לקח חד משמעי. ספינות סער 2 פעלו מול צוללות מצריות שהתגלו מול חופי ישראל. בתנאי הים התיכון היו אז מתגלות הרבה מטרות שווא, בסונאר של ספינות הסער. באחד המקרים נתגלתה מטרה שהוערכה כאמיתית, נורו טורפדות נצ"ל שהתפוצצו מפגיעה בקרקעית אך הצוללת המצרית לא נפגעה. היא הצליחה להתחמק אך לא ירתה טורפדו - אין ביטחון מלא שהייתה זו אכן צוללת. הצוללות המצריות הוחזרו לקוי סיור מול החוף המצרי. לא ברור אם הדבר נעשה עקב פעולות ספינות הסער נגד צוללות, או ההתמדה ביזמה ההתקפית של ספינות הסער בחופי מצרים.

• תותחי אוטו מלרה 76 מ"מ הופעלו במרבית הקרבות אך סבלו מתקלות ונתקעו פעמים רבות באמצע הקרב. בסער 4 הורכבו שני תותחים שהיוו גיבוי אחד לשני. תותחים אלה היו מסדרה חדשה וסבלו פחות מתקלות. תותחי 40 מ"מ הופעלו מספר פעמים במלחמה, בדרך כלל ללא תקלות, אבל נראה כי כוח המחץ של ה-76 מ"מ עדיף עליו בהרבה. לא נרכשו תותחי 40 מ"מ נוספים לחיל הים.

• מספר אנשי הצוות - צוות ספינת סער מונה מעל 45 איש. היות שהמלחמה הסתיימה בלא שנפגעה אף ספינת סער, לא נוצרה דחיפות להקטנת גודל הצוות. היפגעות יחידת לחימה אחת עלולה לגרום למספר נפגעים רב. נראה כי ההתקדמות הטכנולוגית והמחשוב מאפשרים הקטנת צוות התפעול.

המשך בניין כוח לחימת השטח

לאור ההצלחה המרשימה של ספינות הסער בקרבות הטילים, היעילות של ספינות סער 4 במשימות הליווי והפלגות הארוכות שנעשו ב-1974 מסביב אפריקה וב-1976 לארצות הברית, ניתן היה לראות בהן את כלי השיט המתאים ביותר להמשך הצטיידות ולהתרכז בתחומי האמל"ח לשמירת העדיפות הטכנולוגית. למרות זאת נעשתה על ידי פיקוד החיל פעילות רבה לחיפוש גופי כלי שיט אחרים. כלי שיט אלה בחלקם יושמו בסטייה מהעקרונות המוכחים של ספינות הסער.

אב טיפוס הזיוונית

אבטיפוס סנפירית טילים, 1984.

לאחר הניצחון במלחמת יום הכיפורים, נושא בנין הכוח המשיך להעסיק את פיקוד החיל, שנערך להמשך המאבק בים. מפקד החיל בנימין תלם וסגנו מיכאל ברקאי נתנו משקל רב ללקחי מלחמת יום הכיפורים שהצביעו על הצורך בהגדלת מספר יחידות הלחימה. וכן הסיקו שמהירות מרבית גבוהה יותר תאפשר למנוע בריחת מטרות. לאור זאת תוכנן להחליף את הספינות שנבנו בשרבורג, ב-18 סנפיריות, שמהירותן המרבית תוכננה להיות כ-45 קשר. הסנפירית הייתה קטנה מכדי לשאת תותח אוטו מלרה 76 מ"מ לכן נרכש תותח 30 מ"מ דו-קני בהנעה חשמלית תוצרת חברת אורליקון.

באותה עת נעשה בארצות הברית פיתוח של סנפיריות למטרות צבאיות. החברה האמריקאית נורת'רופ גרומן הציגה יכולת שלא הייתה מוכחת והצליחה למנוע מישראל מידע על מגבלות והקשיים בהפעלתו של הדגם הראשוני שהוגש לבחינת הצי ומשמר החופים האמריקני ונדחה. הרמטכ"ל מרדכי גור אישר בניית שני כלים עבור חיל הים לבחינה ברמת אב טיפוס.

במסגרת פרויקט זיוונית נבנו שני כלים לבדיקות אב טיפוס: הראשון בחברת נורת'רופ גרומן ארצות הברית והשני במספנות ישראל. במהלך פרויקט עלה מחיר הספינה פי 10 מהתכנון הראשוני. לכלים היו תקלות טכניות ראשוניות, כמותן צפויות לאב טיפוס.

נקודת ההחלטה הגיעה במשמרתו של מפקד חיל הים מיכה רם. הוברר לו כי מחיר הבנייה הגבוה ועלות התחזוקה השוטפת, לא יאפשרו לרכוש מהן מספר רב של יחידות לחימה. כושר שהיה בים קצר יחסית לצורכי למשימות ביטחון השוטף, והקושי לשילוב עם ספינות הסער האחרות בקרב הטילים, הגבילו את התועלת מהסנפיריות. עקב זאת הבדיקות הופסקו, הסנפיריות הוצאו מהשירות ונגרטו.

המסוק הימי

אח"י עליה - ספינת סער מוארכת כדי לשאת מסוק.

בציי העולם הפעילו זמן רב מסוקים ללחימה בצוללות. מפקד חיל הים מיכאל ברקאי, יזם הפעלת מסוק לצורכי גילוי וזהוי מטרות בקרב הטילים. תוך המגעים עם חיל האוויר התבררו המגבלות מעטפת הנחתת מסוקים מספינות הסער. ונעשתה פעילות מקבילה לכלי טיס בלתי מאויש.

בשימוש הצי האמריקני היה אז מסוק לא מאויש לנשיאת טורפדו נגד צוללות -מסל"ט. מפעל תעשייה אווירית בצפון ירושלים רכש אותו וניסה ליישם נשיאת מטען ייעודי לגילוי אוניות, אך הפיתוח לא עלה יפה.

העריך כי לפיתוח מסוק ללא טייס ידרשו מספר שנים וחשוב למערכת לתרגל פעילות עם פלטפורמה אווירית. שתי ספינות מסדרת סער 4 בבנייה תוכננו לנשיאת מסוק מאויש. גוף הספינה הוארך ב-4 מטר, הותקן משטח נחיתה בירכתיים ומוסך סגור במרכז הספינה. בהגדלת אורך הספינה נעשתה ללא שינוי שטח החתך הטבול. על כן המשקל הנוסף של הספינה אוזן ללא הגדלת העומס על המנועים.

עד אז לא היה תקדים בציי העולם להנחתת מסוק על כלי שיט קטן כזה. ובגובה הסיפון כל כך נמוך, פחות משני מטר. גם מבנה ההנגר היה קרוב מאוד למדחפי המסוק בנחיתה.

עם החלפתו של האלוף ברקאי השתנתה החשיבה בפיקוד חיל הים והמסוק המאויש הפך מפתרון זמני להתקן קבע. הספינות שהוארכו נקראו דגם חוחית. הן אפשרו לבצע באוגוסט 1984 ושוב ביולי 1985 תקיפת יעדי מחבלים במרחק גדול מישראל במסוקי תקיפה מסוג MD 500 דיפנדר. הספינות היו קטנות מלהוות פלטפורמה יציבה להנחתת מסוק בים גלי ונמכרו למקסיקו כעבור תקופת שירות ארוכה בחיל הים.

במסוק המאויש נעשה שימוש בתרגילים ובסיורי שליטה ימית מבלי שתיפתר בעיית שרידותו באזורי לחימה. ב-16 ספטמבר 1996 נפל מסוק למים בעת תרגיל וצוותו שמנה שלושה אנשים נספה. האבדות מהנפילה, שסיבתה לא נמסרה, המחישו את בעיית המסוק המאויש בים. כיום מופעל מקורבטה סער 5 מסוק AS-565 פנתר שהחליף את מסוק הדולפין.

כושר לחימה נגד צוללות

ספינה מדגם סער 2 נושאת סונאר היורד לעומק משתנה, 1980.

טווחי גילוי צוללות באמצעות הסונאר של ספינות הסער היו קצרים מאוד. צוללת אויב גילתה אותם בטווח רחוק ואף יכלה לשגר נגדם טורפדו לפני שהתגלתה. בין היתר נבע הדבר מתופעה של שכבת מים עליונה חמה האופיינית לים התיכון. צוללת שיורדת מתחת לעומק השכבה אינה מתגלה. על כן נרכש בארצות הברית מכשיר סונאר נגרר מאחורי הספינה ויורד לעומק מתחת לשכבת המים העליונה. בתחילת שנת 1979 הורכב סונאר בירכתי ספינות הסער 2 וטווחי הגילוי לצוללות הושלשו. ספינות הנצ"ל כפי שנקראו המשיכו לשמור על כושר ירי טילים וקיבלו גם טילי הרפון.

העדפת התגוננות מטילים על תותחי השטח

ספינת סער 4 בחימוש טילים ותותחים 1982.

הערך של מערכת נשק נמדד לפי יכולת גרימת הנזק שנובע ממנה. ספינות הסער נבנו כמשמידות ספינות טילים של האויב. תותח 76 מ"מ דרוש גם נגד מטרות בחוף וכלי שיט קטנים. תותח אוטו מלרה 76 מ"מ בחרטום הספינה הופעל רבות במלחמת יום הכיפורים, קיום שני תותחים בספינה אפשר תפוקת אש יעילה, וגיבוי בעת תקלה באחד מהתותחים.

מתוך העדפת מענה לאיום מטילי אויב שונים, נרכשו מערכות נגד טילים פלנקס. המערכת הוצבה בקדמת הספינה על חשבון הסרת התותח אוטו מלרה 76 מ"מ הקדמי. לספינות הסער 4 נשאר התותח אוטו מלרה 76 מ"מ האחורי וכאשר מאוחר יותר הוסבו לתצורה כנגד צוללות נשארו ללא תותח כלל.

העדפת ההתגוננות על פני גרימת הנזק נעשתה בגלל ההערכה שהאויבים יוכלו להצטייד בטילים שהתגוננות מפניהם בשיטות לוחמה אלקטרונית לא יספיקו. לספינות הסער פותחה יכולת הגנה בטיל נגד טילים מתוצרת ישראל שנקרא "ברק". לאחר גמר הפיתוח הותקנה מערכת זו בספינות מבלי לפגוע ביכולות אחרות.

הסרת תותח אוטו מלרה 76 מ"מ מהחרטום לטובת מערכת פלנקס ההגנתית, לא זכתה לחיקוי בציי העולם. כל יחידות לחימת השטח החדישות לא ויתרו על תותח דו-תכליתי בחרטום כלי השיט.

קורבטת מסוק סער 5

קורבטת מסוק דגם סער 5, נבנתה על ידי נורת'רופ גרומן שיפ סיסטמס, 2000.

היזמה לבניית אוניה קרבית החלה במספנות ישראל בשנים 1975-1976. המהנדס הראשי חיים שחל לא הסתפק בספינות סער 4 הנבנות ושאף לבנות כלי שיט גדול יותר. שחל הציג תכנון ראשוני של קורבטה נושאת מסוק שתאריך את זירת הפעולה של חיל הים. מפקדים בחיל באותה עת רצו לשמור על כמות יחידות הקו וראו בסער 4 את הכלי הגדול ביותר המתאים ולא ראו צורך לחיל הים בכלי גדול יותר שיגרום להקטנת מספר יחידות הלחימה.

הצעת המספנות זכתה לאוזן קשבת אצל זאב אלמוג וכאשר זה מונה למפקד החיל הציג כוונה לביסוס כל כוח לחימת השטח בקורבטות אלה. מאמר שפרסם אריאל שרון על היערכות כנגד שלושת המעגלים של מדינות ערב הובן כאילו חיל הים יידרש להילחם במרכז הים התיכון. כאשר הוברר שאין בכוונתו של שרון להפעיל כוח מחוץ לזירה הקרובה. המשיך אלמוג לדבוק ברעיון הצורך באוניה גם לזירה הקרובה.

לאוניה המתוכננת הוצמד השם סער 5, לצורך רכישת המוניטין של ספינות הסער, אף כי עקרונות אפיונה שונים. הקורבטה הוצגה ככלי רב תכליתי, שיעשה את כל משימות חיל הים. הצורך ברב תכליתיות הפעם לא נבע מהגנה על אניות הלחימה העיקריות כמו שנדרשו המשחתות במלחמת העולם. אלא מהערכה שיש להגן על המשלטים בצורה מתמדת כנגד מי שיבוא, ומפקדת ח"י לא תוכל לחזות את צורת הקרב. הוצגה תפישה שלוחמת השטח תתבסס על כלים אלה. בתוכנית נדרש תקציב לבניית שמונה קורבטות סער 5.

לרכישת אוניה נושאת מסוק סער 5 שתוכל לפעול בים סוער ובטווחים רחוקים לא הייתה התנגדות בחיל הים. חלק גם חשבו שניתן יהיה לשפר את היכולת החילית נגד צוללות אויב. אך כאשר הוצגה הקורבטה כמחליפה את ספינות הסער נראתה לחלק מהאנשים שגויה. לדעתם הקורבטות גדולות ויקרות לכן ניתן יהיה לרכוש מהן רק במעט יחידות לחימה. בניית הקורבטה היוותה סתירה ללקחי הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים וההצלחות של הספינות מדגם סער 4. לגבי המסוק המאויש הוזכר כי מחייב מזג אויר שקט כתנאי להפעלתו. מבחינה מבצעית לא יכול להתקרב לאויב חמוש וודאי לא להיכנס לקרבת בסיסי אויב המוגנים בטילים נגד מטוסים. מסקנות אלה הניעו לחפש פתרון בכלי טיס לא מאויש.

לביסוס הצורך באוניה גדולה הביא מפקד חיל הים דאז תפישת לחימה שהייה מוקדמת ורצופה שלא היה לה תקדים באסטרטגיה הימית. שהיה באזור קבוע בים הפתוח אינה דומה לתפישת מיצרים בחוף. היא מהווה עול ואינה נותנת יתרון. היכולת לקיים שליטה ימית בתנאים של ישראל - מים בינלאומיים בהם מתגוששים כוחות ימיים של המעצמות, אינה סבירה.

הרמטכ"ל רפאל איתן בסיכום דיון מטכ"ל אפריל 1982 פסל את התוכנית. איתן שכל הווייתו אומרת יזמה התקפית לא הסכים לראות בשהייה מוקדמת ורצופה כתפישת לחימה ודרש מחיל הים לשוב ולבחון את הנושא. עקב אירועי טבח סברה ושתילה אולץ איתן לסיים את תפקידו כרמטכ"ל. הרמטכ"ל משה לוי ביטל את הצורך בהצגת תפישה חדשה ואישר בקשת חיל הים לתכנון הקורבטה סער 5 בארצות הברית.

ארגוני המחבלים הפלסטינים שהורחקו מלבנון המשיכו ליזום פעילות מבסיסם בתוניס. כחודש לאחר קבלת הפיקוד של אברהם בן שושן יצא חיל הים לתקיפה במערב הים התיכון. במהלך הפעולה הורע מזג האוויר ונדרשו ימאות מעולה והרבה מזל לסיים את הפעולה ללא נזקים. השיקול של בן שושן היה צורך במעט כלי שיט גדולים שיוכלו להוות זרוע לפעולה בזירה הרחוקה בנוסף לספינות הסער.

בעוד שתוכנית הסער 5 הייתה בשלה להשקעה, במטה הכללי התנגד האלוף אהוד ברק, שהיה ראש אגף התכנון, והיו לו עדיפויות אחרות לניצול כספי הסיוע הביטחוני. החלופה של בניית ספינות סער 4 חייבה תקציב במטבע ישראלי ולא התקבלה. מאידך הרמטכ"ל דן שומרון מינה את עוזר שר הביטחון, האלוף ישראל טל, לבדוק אותה ולהגיש המלצות. טל לא ביקש לשמוע דעות מתנגדים לקורבטה. בחוגי הצבא היה ידוע שאלמוג שיתף את טל בגיבוש רעיון הקורבטה מתחילתו. המלצתו סייעה לרמטכ"ל להתגבר על התנגדותו של ברק.

הבקשה נידונה בממשל האמריקאי בסמיכות לאחר ההחלטה על ביטול פרויקט הלביא. הייתה זו הזדמנות לרצות את ישראל. בכיר ממשרד ההגנה, דב זקהיים, שטרח על ביטול הלביא הגיע במיוחד לבדוק את הנושא. זקהיים המליץ לבנות את הקורבטות עבור ישראל. היה זה מענה חיובי לבקשת חיל הים תוך הסבת השקעה ממספנות ישראל לתעשייה הביטחונית האמריקאית. נרכשו 3 קורבטות סער 5 שנבנו בנורת'רופ גרומן שיפ סיסטמס והצטרפו לסד"כ חיל הים בתחילת שנות ה-90.

היזמה של מספנות ישראל לתכנון אוניה גדולה נהייתה לה לרועץ. למען המחשת המחויבות של חיל הים לקורבטה הופסק המשך הצטיידות בספינות סער 4.5. ספינה אחת שכבר נבנתה על ידי המספנות נשארה לעמוד בלתי גמורה במשך שנים. בסופו של דבר הקורבטות מדגם סער 5 נבנו בארצות הברית ללא שיתוף מספנות ישראל. זכותם מפקדי חיל הים אברהם בן-שושן ומיכה רם שידעו להסב את קניות הגומלין למימון לרכישת הצוללות מסדרת דולפין.

במלחמת לבנון השנייה פעלו קורבטות הסער 5 בהצלחה במשימת חסימת השיט לחוף לבנון. הן שהו בים זמן רב. בעוד שבסיס חיפה היה בטווח רקטות חזבאללה. טבילת האש הראשונה של הקורבטה לא הייתה מוצלחת. חיל הים הופתע מהמצאות טילי חוף-ים בידי חזבאללה. אח"י חנית נפגעה מול חוף ביירות מטיל שנורה מהחוף. הטיל פגע במשטח המסוק בירכתיים ופרצה שריפה במדורים האחוריים. עקב המבנה האיתן של הקורבטה ומנהיגות מפקד הספינה, הצליח הצוות למנוע את טביעתה. לקחי האירוע והשלכותיו על בנין כלי השיט וגודל הצוות לא פורסמו בציבור.

מעקרונות תוכנית ספינות הסער לקחו הקורבטות רק את השם - סער 5. הפעלת הקורבטות מאפשרת לחיל הים זרוע ארוכה לפעול במרחקים. השפעתן על הכושר להתעמת עם כוחות אחרים בהשוואה לספינות מדגם סער 4.5 שנויה במחלוקת. המחייבים מציינים את:

• משך השהייה הארוך יחסית.
• יכולת התפקוד הטובה בים גלי.
• כושר נשיאת המסוק ואמצעים אחרים בעתיד.
• הגודל מאפשר שדרוג אמצעי הלחימה ומערכות הגילוי.
• כושר הספיגה שהוכח למרות פגיעת טיל הספינה הצליחה להתגבר בעוד שפגיעה דומה ספינה קטנה יותר הייתה קטלנית.

לאחרונה נעשה שימוש בקורבטות לאבטחת מתקני קידוחי הגז בים. גודל כלי השיט נראה מתאים למשימת אבטחה הדורשת זמן ארוך כנגד אויב לא מוגדר.

השוללים מציינים כי:

• יכולת גרימת הנזק של הקורבטה קטנה יותר – מערך הטילים זהה לספינות הסער 4, אך אין בה תותח שטח בכלל. כשני שלישים מסיפון הקורבטה מיועדים לצורכי המסוק.
• המסוק המאויש מגביל את השימוש בו בקרבת אויב ומאלץ את עיתוי הקרב. האלטרנטיבה שהתבקשה - מזל"טים מבוססים בחוף ונשלטים מהים - לא פותחה.
• כמות יחידות הלחימה של חיל הים קטנה - נרכשו שלוש קורבטות אך כמות ספינות הסער 4 בשייטת ספינות הטילים צומצמה מאוד.
• המהירות הקבועה של הקורבטה נמוכה יותר מספינות הסער, תנועה של כוח ימי משולב ירדה מ-30 קשר לפחות מ-20 קשר. המשמעות הקטנת יעילות היערכות כוח השטח הימי בעת מלחמה.
• למגינת לבם של היזמים במספנות ישראל, ניבנו וצוידו הקורבטות בארצות הברית. המשמעות לכך הקטנת העוצמה הימית הכוללת של ישראל.

ספינות הסער 4.5

פלגת ספינות דגם סער 4.5 באימונים.

עקרונות ספינות הסער המשיכו ללוות את חיל הים הישראלי. גם בתקופה בה ניתנה בלעדיות לקורבטה הורה ראש מספן ציוד תא"ל חנוך בן אליהו לעדכן באופן שוטף את מפרטי הבנייה לספינות מדגם סער 4.5. תקפותם יושמה מחדש כאשר בתקופת פיקודו של מיכה רם חודש הייצור במספנות ישראל. רם הוביל לכך שכאשר יגיעו ספינות הסער 3 שנבנו בשרבורג למועד השיפוץ השלישי יחליפו את הגוף.

השדרוג לגוף סער 4 שהוארך ב-5 מטר, קיבל בחיל את שם הקוד נירית אך בפועל השתרש הכינוי סער 4.5. בגוף הספינה החדש הותקנו מערכות הלחימה, הגילוי, הקשר והאמל"ח המתקדמות ביותר. כן גם תורן מחופה חדיש, כך שלמעשה אלו ספינות חדשות. הספינות מצוידות בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ יחיד המורכב בירכתי הספינה. מערכת בקרת האש של הברק מפעילה גם את התותח ומקנה לו דיוק רב.

ספינות מדגם סער 4.5 עומדות במרבית העקרונות של ספינות הסער. האחרונה בסדרה אח"י חרב הושקה בשנת 2001. אך הכמות שחיל הים מצויד בה היא קטנה. כמות ספינות הטילים שבידי חיל הים הצטמצמה בדומה לימים שלפני מלחמת יום הכיפורים.

תפוצת ספינות הסער בעולם

זוג ספינות סער 4 של הצי הצ'יליאני, מסיירות במיצר מגלן

הפתרון שהגיע אליו חיל הים הישראלי לצרכיו המיוחדים ומתוך חוסר בעדיפות תקציבית התאים עם כל המגבלות לשימוש עבור משימות שונות בציי העולם גם אלה שנמצאים בחופי האוקיינוס.

צי דרום אפריקה - הצי הדרום אפריקני היה הראשון שרכש ספינות סער מישראל מאחר שהכירן מקרוב. בעת הפלגת אח"י רשף ואח"י קשת מהים התיכון לים סוף במרץ 1974 - מבצע מוניטין. נערכה הצגת תכלית מול נמל סימונסטאון ובסיומה הודיע שר הביטחון בממשלת דרום אפריקה למפקד ההפלגה גדעון רז "אני רוצה לרכוש את הספינות עם אנשי הצוות". במהלך השנה הזמין סדרה של 3 ספינות סער 4 במספנות ישראל ושלוש ספינות נוספות מאותו דגם נבנו בדרום אפריקה.

קציני צי דרום אפריקה המיועדים לאייש את הספינות הצטרפו לשנת הכנה שבמהלכה השתתפו במרבית הפעילויות של שייטת ספינות הטילים. מפקד הספינה הראשונה, סא"ל אנדרו סימפסון, נעשה לימים אדמירל ומפקד הצי הדרום אפריקני.

ערך מורחב – מבצע פעמון החירות

חיל הים הצ'יליאני - מידע על ספינות הטילים הישראליות שעשו היסטוריה עבר בעולם הלחימה הימית. כאשר זוג ספינות סער 4, בפיקוד אל"מ אלי רהב - אח"י תרשיש בפיקוד שאול חורב ואח"י יפו בפיקוד בני אריאלי, הפליגו בחודש מאי 1976 לחגיגות ה-200 שנה לעצמאות ארצות הברית, הן היוו אטרקציה לגורמי הציים השונים כמו גם לקהל הרחב ולא רק היהודי.

בתום הביקור המוצלח בארצות הברית, נשלחו ספינות הסער ביזמת התעשייה האווירית לביקור בנמל קרטחנה בקולומביה בו נעשתה הצגת יכולות לחיל הים של קולומביה. הביקור שודר בטלוויזיה על ידי צוות שהגיע במיוחד מעיר הבירה בוגוטה. הספינות עשו רושם מצוין אך לא היה די בכך לשנות תוכניות קודמות, וחיל הים הקולומביאני לא רכש את הספינות, למגינת לבו של האדמירל הקטור סלאזר מפקד הצי האטלנטי, שהיה מלא התפעלות מהספינות.

בנמל קרטחנה התייצב בספינות במפתיע קצין בדרגת סגן אלוף שנשלח מחיל הים של צ'ילה לדבריו כדי לבדוק את הספינות. הקצין, שהפגין בשאלותיו בקיאות ומקצוענות, חזר לצ'ילה ומסר דו"ח לשולחיו. היו עוד מגעים רבים בצינורות המקובלים ובסופו של דבר החליט חיל הים של צ'ילה בשנת 1979 לרכוש ספינות סער 4 מחיל הים הישראלי. הסדרה הראשונה כללה את אח"י קשת ואח"י רומח. הצוותים הישראליים השקיעו מסירות רבה בהעברת הספינות לצוות הצ'יליאני, שידע להעריך זאת. לאחר הכשרת הצוותים יצאו כל אחת במועדה בהפלגה מבסיס מפרץ שלמה בהקפת דרום אפריקה ועד לצ'ילה. הצי הצ'יליאני מפעיל כיום שמונה ספינות מדגם זה.

התעשייה הביטחונית הצרפתית זכתה לפרסום רב בזכות ספינות הסער במהלך מילוט ספינות שרבורג. מספנות C.M.N בשרבורג רכבו על גל ההצלחה ושיווקו ספינות שנקראו דגם קומבטנט למדינות רבות. 12 ספינות נרכשו על ידי חיל הים האירני מתוך הספינות שיוצרו לגרמניה נרכשו מאוחר יותר שש לחיל הים היווני ושלוש על ידי חיל הים המצרי.

ברחבי העולם החלו בבנייה מקומית של ספינות טילים וכיום הן נמצאות בציי מרבית מדינות העולם, כולל המעצמות הימיות. בשנת 2000 רכש חיל הים של סרי לנקה מישראל שתי ספינות מדגם סער 4. הספינות חמושות בטילי גבריאל ומשמשות את צי סרי לנקה במלחמתו כנגד מחתרת הנמרים הטמילים.

ברית המועצות שדרגה את הספינות נושאות טילים, יצור הקומאר והאוסה הופסק. הדגם החדש נקרא טרנטול דומה יותר לספינות הסער הישראליות.

מגמות להמשך

הכרה טובה של עקרונות ספינות הסער שהוכחו כמוצלחים תסייע בהתמודדות עם אתגרי העתיד. נראה כי למשימות חיל הים - הגנת החוף ואבטחת השיט, מתווספות מטלות: מניעת העברת נשק בים סוף, הגנת מתקני הפקת אנרגיה בים התיכון ובתחום האסטרטגי. כמות ספינות הטילים שבידי חיל הים הצטמצמה בדומה לימים שלפני מלחמת יום הכיפורים.

צרכי הביטחון האחרים מובילים לכך שנתח התקציב שיוכל לעמוד למימוש כוח ימי לא יגדל. מהמידע המתפרסם בעיתונות עולה כי תוכנית הרב שנתית של צה"ל אינה כוללת כלי שיט לחיל הים.

במשך מספר שנים הועלו אלטרנטיבות שונות לרכישת כלי שיט חדשים לחיל הים. פתרונות אלה לא הסתמכו על עקרונות ספינות הסער וגם לא מומשו. נראה שהצורך בפתרון לבעיה הימית חייב להמצא בתחום התקציב שעשוי להיות מוקצה לכך.

לוח אירועים עיקריים

אירועים עיקריים בבניין ספינות הסער
מועד	אירוע	השפעה
1954	תחילת פיתוח טיל ברפא"ל
יוני 1956	אלוף שמואל טנקוס מתמנה למפקד חיל הים
יוני 1956	הגעת שתי משחתות Z מבריטניה
31 אוקטובר 1956	קרב חיפה והכנעת איברהים אל-אוול	יעילות נמוכה בירי המשחתות
1956	תחילת פיתוח טיל לוז ברפא"ל	עבור צה"ל
1956	2 משחתות "סקורי" לחיל הים המצרי	בעדיפות על המשחתות הישראליות
1959	ניסוי ירי טיל לוז מהמשחתת אח"י אילת
1960	אלוף יוחאי בן-נון מפקד חיל הים
מרץ 1960	הסכם בין דוד בן-גוריון לקונרד אדנאואר	הסכם סודי שכנראה כלל בנית כלי שיט
קיץ 1960	דיון מטה ”חיל הים לשנות ה-70”	המסקנה ”ספינות קטנות עם נשק קטלני”
נובמבר 1960	משלחת בדיקת כלי שיט קטנים באירופה	המתאימות ביותר- ספינות היגואר הגרמניות
מרץ 1961	כניסת התעשייה האווירית לפיתוח הטיל גבריאל	ראש ביות מכ"מי
1962	7 ספינות טילים קומאר לחיל הים המצרי	נשק חדש - סטיקס, הטיל המתביית
סוף 1962	ספינת הסער ציידת ספינות טילים הנושאת טילים בעצמה	הקבלה למשחתת כנגד הטרפדות שנשאה גם טורפדו.
מרס 1963	בדיקת מומחים בגרמניה - ה"יגואר" לספינת טילים	לגרמנים הדרישות נראו מוגזמות
1963	תוכנית רב שנתית לספינות טילים וצוללות הוצגה למטה הכללי ואושרה
סתיו 1963	הצלחת סדרת ירי טילי גבריאל מהחוף למטרה	4 פגיעות מתוך 5 יריות
1964	הצבת חרות צמח לפיתוח אמצעי נגד לטילים מתבייתים	כניסה לתחום הלוחמה האלקטרונית
סוף 1964	מספנת לורסן מקבלת הזמנה לבנית הספינות עבור מנהל הרכש הגרמני
פברואר 1965	איום של גמאל עבדול נאצר על גרמניה	הפסקת אספקת נשק מגרמניה
מאי 1965	חתימת חוזה עם מספנות שרבורג לבניית שש ספינות	אופציה לשש נוספות תוך שנה
1966	12 ספינות אוסה מגיעות לחיל הים המצרי
1966	מימוש האופציה לבניית שש ספינות נוספות במחיר מוזל	עוד לא הייתה יכולת במספנות ישראל
אוקטובר 1966	קיצוץ תקציבי בצה"ל ביטול שלוש ספינות	הספינות חזרו והקיצוץ היה למערכות נשק.
דצמבר 1966	קצינים מצוות הספינה הראשונה הפליגו חודש ימים בספינות "יגואר" בצי הגרמני	קליטת בלתי אמצעית של יכולת הספינות בים סוער.
אפריל 1967	השקת הספינה הראשונה אח"י מבטח בשרבורג	המשך עבודות גמר וניסויי ים
5 יוני 1967	פריצת מלחמת ששת הימים	ספינות הטילים אינן במערך חיל הים
יולי 1967	השמדת טרפדות מצריות בקרב רומני
21 אוקטובר 1967	טיבוע המשחתת אילת בטילי סטיקס	דחיפה לפיתוח אמצעי הגנה
22 אוקטובר 1967	הספינה הראשונה אח"י מבטח מגיעה לישראל
1967	אישור לבנית 6 ספינות סער 4 לים סוף	במספנות ישראל
25 ינואר 1968	טביעת הצוללת דקר
31 דצמבר 1968	הרחבת האמברגו הצרפתי על הספינות בשרבורג	בריחת אח"י סער לפני גמר בנייתה
7 אפריל 1969	מערכת נשק פעילה באח"י חיפה (סער 2)	ההוכחה פגיעת טיל גבריאל בטרפדת כמטרה
25 דצמבר 1969	בריחת חמש ספינות שרבורג	הגעה לחיפה ב-31 בדצמבר 1969
13 במאי 1970	הטבעת סירת דיג אורית בטילי סטיקס	הבהרה ליכולת הטילים כנגד מטרות קטנות
7 ספטמבר 1972	אח"י חנית מטביעה סירת מחבלים בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ מכווון מכ"ם	הפעלה קרבית ראשונה ומוצלחת
17 פברואר 1973	השקת אח"י רשף על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר	ספינת סער 4 ראשונה, במספנות ישראל
21 אוגוסט 1973	השקת אח"י קשת על ידי סוניה פרס	ספינת סער 4 שנייה
6 אוקטובר 1973	פריצת מלחמת יום הכיפורים	ספינות הסער מכות בציי מצרים וסוריה

תצורות ספינות הסער

להלן התצורות השונות של ספינות הסער לפי סדר היווצרותן

דגם	טילים	תותחים	נשק נגד טילים	נשק נגד צוללות	מהירות קבועה קשר	טווח מייל ימי	צוות	אורך במטר	כמות	ציוד מיוחד
בנייה בשרבורג
סער 1		3 40 מ"מ		פצצות עומק	30	1200	40	45	3
סער 2	5 גבריאל	2 40 מ"מ		טורפדו 44	30	1200	40	45	6
סער 2 נגד צוללות	4 הרפון	1 40 מ"מ		טורפדו 44-46	30	1200	40	45	6	סונאר נגרר
סער 3	6 גבריאל	76 מ"מ			30	1200	40	45	6
בנייה במספנות ישראל
סער 4	8 גבריאל	2 76 מ"מ			30	2200	50	58	6
סער 4 נגד צוללות	4 גבריאל, 8 הרפון		וולקן	טורפדו 44-46	30	2200	55	58	6
סער 4.5 נושאת מסוק	4 גבריאל, 8 הרפון		וולקן		30	2400	55	62	2	מסוק
סער 4.5 נושב	4 גבריאל, 8 הרפון	76 מ"מ	וולקן		30	2200	55	62	6
בנייה בארצות הברית
סנפירית זיוונית	2 גבריאל, 4 הרפון	30 מ"מ דוקני			45	600	15	26	2
סער 5	8 הרפון		ברק, וולקן	טורפדו 44-46	30	5000	62	86	3	מסוק
חזרה למספנות ישראל
סער 4.5 נירית	4 גבריאל, 8 הרפון	76 מ"מ	ברק, וולקן		30	2200	55	62	6
סער 4.5 נגד צוללות	8 הרפון	6 מקלעים כבדים 0.5 מ"מ	ברק, וולקן	6 טורפדו מק 46	30	2200	55	62	2
דגם	טילים	תותחים	נשק נגד טילים	נשק נגד צוללות	מהירות קבועה קשר	טווח מייל ימי	צוות	אורך במטר	כמות	ציוד מיוחד

לקריאה נוספת

• מוניה מרדור, רפא"ל, בנתיבי המחקר והפיתוח לביטחון ישראל, הוצאה לאור משרד הביטחון, אוגוסט 1988, (מהדורה חמישית), ע' 225-298.
• שיה בן-נון ודיתה גרי, (עורכות), התקופה לקחה אותנו, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 2003
• שלמה אראל, לפניך הים, הוצאה לאור משרד הביטחון, 1998, ע' 213-256, 285-321.
• משה אימבר (תחקיר, כתיבה ועריכה), שייטת 3, ספינות הטילים בחיל הים, ההוצאה לאור של משרד הביטחון - אריק נצר, התשס"ה - 2005
• יהודה שיף (עורך אחראי), אילן כפיר, יעקב ארז; עורכי הכרך: הירש גודמן, שלמה מן, צה"ל בחילו, אנציקלופדיה לצבא וביטחון, כרך חיל הים, רביבים הוצאה לאור, מהדורת ספרית מעריב, 1982
• אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג, הוצאת אפי מלצר, 2001.
• אמוץ שורק, תלם בים סיפורו של אלוף ביני תלם, ע 179 -199 206 - 253, אחוה הוצאה לאור, 2009.
• זאב שיף, איתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל ערך סטי"ל (ספינת טילים) ע' 375 זמורה ביתן מודן הוצאה לאור, מרס 1976.
• אלי רהב, Missile Boat Warfare: Israeli Style מאמר ב USN Insitute Proceeding, גיליון מרץ 1986

קישורים חיצוניים

• ספינות הטילים, באתר חיל הים הישראלי
• אלי רהב, ‏ספינות גבריאל, מערכות 296 דצמבר 1984
• הדר קמחי, ‏המעבר לסטי"לים, מערכות 332, אוקטובר 1993, עמ' 28-26, 33
• רמי לונץ, ‏הסטי"ל - מרעיון להכרעה בים, מערכות 362, ינואר 1999
• שלמה אראל, ‏פתרונות לזירה הימית, מערכות 421-420, ספטמבר 2008
• ידידיה יערי, ‏ספינות גדולות לפתרון בעיה גדולה, מערכות 419, יוני 2008
• עמיר רפפורט, ‏"חיל הים בוחן ספינות חדשות", ראיון עם רמ"ח אמל"ח חיל הים, באתר "IsraelDefense"‏, גיליון 8 מאי-יוני 2012
• מבקר המדינה, קליטת כלי שיט בחיל הים, דוח שנתי 50א לשנת 1999, עמ' 119–120
• אלי רהב, קרבות בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים פרק 11 מתוך הספר "ניצחון בסבירות נמוכה" באתר News1 שהתפרסם ב-22 נובמבר 2013. פרק 12 לנ"ל שהתפרסם ב29 נובמבר 2013.

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית