משתמש:בראנד/המרד הגדול
 | ||||||||||
| תבליט משער טיטוס בו נראית תהלוכה של שבויים יהודים הנושאים שלל מבית המקדש | ||||||||||
| מלחמה: מרידות יהודה ברומא | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 66–73 (כ־7 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה אחרי | מרד התפוצות | |||||||||
| מקום | ארץ ישראל | |||||||||
| תוצאה | ניצחון רומי מכריע | |||||||||
| שינויים בטריטוריות | רומי החזירה לעצמה שליטה מלאה בפרובינקיה יודאה | |||||||||
| ||||||||||
המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74,[1] היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית (המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא).
המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים ולא-יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.
המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומאי גנאיוס פומפיוס מגנוס את ממלכת ישראל החשמונאית, תוך שהוא מנצל את הסכסוכים הפנימיים בין הנסיכים מבית חשמונאי. בנוסף לאובדן העצמאות שאותה קנו היהודים בדמים מרובים לאחר מרד החשמונאים, הכיבוש סימן גם שינוי גאוגרפי ואתני מכריע באופיה של ארץ ישראל, ועצר את הגיורים ההמוניים שהחל בהם אלכסנדר ינאי.[2] הגיורים שיזמן המלכים מבית חשמונאי נועדו למעשה לאחד את הארץ ולסיים את הסכסוך העתיק בין היהודים לבין האדומים. לפיכךהיה המצב הדמוגרפי בארץ ישראל מורכב: בדרום נשתרע הגוש הגדול של הר יהודה, שיושב רובו ככולו ביהודים או גרים. גושים יהודיים גדולים נוספים נמצאו בגליל ובעבר הירדן המרכזי והדרומי.[2] במרכז הארץ, ובמיוחד באזור שכם (העיר עצמה לא הייתה קיימת אז) בין הר גריזים להר עיבל, נותרה אוכלוסייה גדולה של שומרונים. אזור זה ידוע בתלמוד בשם "מטלית של כותים" או "פסיקה של כותים". היינו רצועה של כותים (כינוי של השומרונים) המפרידה בין היהודים בדרום ליהודים בגליל. בעבר הירדן המזרחי התגבשה קבוצה של עשר ערים שנקראה "דקאפוליס", אשר התושבים בהן היו ברובם מתיישבים יוונים. ערים אלו היוו "גוש של עוצמה אנטי-יהודית",[2] והיחסים בינם לבין היהודים לא היו יציבים.
השלטון הרומאי בארץ לא היה אהוד, ובשנת 57 לפנה"ס הניף הנסיך אלכסנדר השני את נס המרד. המרד דוכא על נקלה, ובעקבותיו חולקה ארץ ישראל לחמישה חלקים נפרדים (בדומה למה שנעשה במוקדון): ירושלים, ציפורי, אדוריים, חמתן ויריחו. המצב השתנה בידי יוליוס קיסר, שנטה חסד ליהודים. בשנת 37 לפנה"ס מינו הרומאים את הורדוס למלך-וסאל של יהודה. הורדוס היה שליט נבון, ותמרן היטב בין הצדדים בזמן המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית. הקיסר הרומאי הראשון, אוגוסטוס, הכיר בשלטונו של הורדוס ואף הגדיל את ממלכתו. פילון האלכסנדרוני מייחס לאוגוסטוס את יוזמת "קורבן הקיסר", קרבן מיוחד שהוקרב לכבוד הקיסר כל יום בבית המקדש.[3] לאחר מותו של הורדוס עלה לשלטון בנו, ארכלאוס, שהיה שליט הרבה פחות מוצלח מאביו. בשנת 6 החליט הקיסר להפוך את ארץ ישראל לפרובינקיה רומאית לכל דבר. מכאן ואילך, הארץ נשלטה בידי נציבים רומיים.
בשנת 41, בטלה באופן זמני הנציבות, עת מונה כמלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס מאשתו מרים החשמונאית, וחביבם של קיסרי רומא קליגולה וקלאודיוס. שלטונו, שהיה אוטונומי למחצה, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנציבים, אך לאחר מותו בשנת 44 שבו הרומאים ומינו נציבים ליהודה. עם זאת שלא כבתקופת הנציבות הראשונה, עד לשנת 41, שבה נקרא הנציב "פרפקט" (נציב), נקראו עכשיו הנציבים "פרוקורטור" (משגיח). אגריפס השני, בנו של אגריפס הראשון, לא הוכתר למלך יהודה כאביו, כי אם הוכתר למלך כלקיס, ממלכה קטנה בהרי הלבנון, אך לאחר מספר שנים הורחבה ממלכתו וכללה שטחים בגליל בגולן ובבשן. מכל מקום, זכות אחת נותרה למלך אגריפס השני, הזכות למנות את הכהן הגדול. בעשרים השנים שקדמו למרד מינה שבעה כוהנים גדולים, וזאת על פי נטייתם הפוליטית והשלמונים ששילמו לו, ולא על פי מעמדם הרוחני.
תקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס (41-54), הסתמנה בכניסה מהירה של בני הפרובינקיות לתפקידים בכירים. עד אותה תקופה, מרבית הנציבים הרומאים בארץ ישראל היו בני אצולה איטלקים. רוב הנציבים האחרונים, לעומת זאת, היו בני יוון או המזרח התיכון. מכאן אולי גם אהדתם הרבה יותר לערים היווניות ותמיכתם החזקה יותר בהן בסכסוכיהן עם היהודים.[4] הם נחשבו לגרועים בהרבה מהנציבים האיטלקיים, והרבו להסתכסך ולפגוע ברגשותיהם של היהודים.[5] המשכורת השנתית של נציב רומאי עמדה על 100,000 ססטרציות. סכום שלא נחשב לגבוה במיוחד. אחת המטרות העיקריות של הנציבים הייתה לרוב ביסוס מעמדם הכלכלי במשך שנות שלטונם. הדבר נעשה בעיקר באמצעות הכבדת עול המסים. עם זאת, על הנציב היה להישמר מפני אכזריות יתר, שכן מעמדו הציב אותו כנחות על פני הלגאטוס שנמצא בסוריה, וניתן היה להתלונן עליו. אם כי יש לציין שגם במקרה שהמקומיים התלוננו, התגובה הייתה לרוב אטית, והשלטונות לעתים קרובות הפלו בין יהודים לנכרים.[6]
המצב הפוליטי בארץ ישראל ערב המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצב הפוליטי והדתי היה מורכב לא פחות מהצב האתני והגאוגרפי, והיהודים היו מסוכסכים רבות בינם לבין עצמם. תופעה אופיינית לשלהי ימי בית המקדש השני, היא תופעת הכתות. על פי המקורות, היו אז בארץ ישראל בין 22 ל-24 כתות. מהן שלוש עיקריות: הפרושים (סיעה עממית שקיימה מצוות לפי פרשנות ה"תורה שבעל פה" שהועברה מדור לדור), הצדוקים (בני המעמד העליון, האצולה, הכוהנים ובעלי הממון, שנהגו לפרש את המצוות הכתובות בתורה ככתבן), והאיסיים (שהאמינו בחיים של טוהר ופרישות).
כת בולטת נוספת הייתה הסיקריים הקיצוניים, שהאמינו כי אין לקבל שלטונו של איש, אלא את שלטונו של האל; שיטתם הדתית של הסיקריים הייתה דומה לזו של הפרושים, מלבד שאיפתם הגדולה ופעילותם האקטיבית לחירות. כת אחרת, שהייתה קרובה במידה מסוימת לפרושים ונראה שימשה מסד רעיוני לתפישות הסיקריים, נקראה בפי יוסף בן מתתיהו בשם "הפילוסופיה הרביעית". "רביעית", מכיוון שלצדה פעלו הצדוקים, הפרושים והאיסיים, ו"פילוסופית" משום הגותה המיוחדת. זו גיבשה עמדה קנאית לגבי שלטון האל, החירות והנכונות להקרבה עצמית למען מימוש רעיונותיה.
אל השסע הדתי נלווה גם שסע מעמדי עמוק, כאשר אנשי האצולה ובני המלוכה סיגלו לעצמם, בהשפעת הרומאים, אורח חיים מושחת ונהנתני, שהיה לעתים אלים ורצחני, והתנהל על גבו של העם הפשוט, שהמשיך לשלם תרומות ומעשרות. עשירים ובעלי ממון שכרו לעצמם צבאות פרטיים, ומשרת הכהן הגדול הפכה לכלי משחק פוליטי בין משפחות יריבות, ונמכרה לכל המרבה במחיר.[7] את המצב משקף היטב ציטוט המובא בתלמוד הבבלי:
שנינו, אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלים אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישון לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות.
הסיבות למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
באופן כללי, המרד הגדול הוא מפתיע ביותר, שכן במשך רוב שש מאות השנים האחרונות גילו היהודים מידה מפתיעה של כישורי הסתגלות והשלמה כלפי שלטון זר. במרד החשמונאים, הם יצאו למלחמה רק בסבות הלוחצות והדוחקות ביותר, וגם אז התמיכה העממית במרד הלכה ודעכה.[8] כמו כן גם בספרות הפרושית מאותה תקופה המלחמות לא מתוארות בצורה חיובית, וביאת המשיח מתוארת כמעשה ידי הל ולא כהתקוממות של אדם בכלי זינו.[9] לפיכך לא ניתן לומר שבתקופה זו נטה העם למרד, או שמרד בשלטון זר היה מעין מסורת מאז ימי החשמונאים.[8] שאלה נוספת שנותרה לא פתורה היא השאלה מה קיוו המורדים להשיג? האימפריה הרומית לא דמתה כלל לממלכה הסלווקית, שהייתה למעשה ענק מעורער מבחינה פנימית. רומא הגיעה באותה תקופה לשיא עצמתה, העולם כולו חרד מפניה, ולרשותה עמדו עתודות כוח אדם וכסף בלתי נדלות.
ספרות חז"ל, אף שהיא מתעלמת בדרך כלל מאירועי המרד,[10] מנמקת אותו במניעים מוסריים, במתחים חברתיים ובנושאים חומריים.[11] יוסף בן מתתיהו מטיל את מרבית אשמת המרד על שני גורמים: הנציבים הרומאים המושחתים, והמון העם היהודי שנסחף בקלות בהבטחות של מחרחרי ריב. גם ההיסטוריון הרומאי טקיטוס רומז על כך.[12] עם זאת, נציבים רומאים מושחתים היו בכל רחבי האימפריה, ואין זה וודאי שאם אותם נציבים היו מכהנים בארצות אחרות היה פורץ מרד.[13] כמו כן מרבית מנהיגי המרד (בתחילתו לפחות) היו דווקא מבני האצולה הנכבדים, שיוסף המעיט בתרומתם לפרוץ המרד. נראה שיוסף עיוות את האמת מסיבה פשוטה: הוא לא יכל להאשים את מערכת השלטון הרומי בכללותה, כיוון שספריו נועדו גם לקהל רומי, והוא כתב אותם ברומא. כמו כן הוא לא יכל להאשים את בני האצולה, כיוון שהוא עצמו נמנה עליהם. לפיכך הוא יכל להאשים רק פקידים רומיים זוטרים שלא הייתה להם השפעה, ואת המוני העם הקיצוניים שלא יוציאו שם רע עליו ועל כמותו.[13] במציאות, נראה שהסיבות למרד היו עמוקות יותר.
המאורעות שגרמו לפרוץ המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלטונו של פלורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 64 מונה גסיוס פלורוס כנציב במקום לוקיוס אלבינוס. פלורוס עלה על קודמיו בשחיתותו, וכלל לא ניסה להסתיר אותה. באופן רשמי היה פלורוס כפוף לנציב סוריה קסטיוס גאלוס, אולם איש לא העז להתלונן בפניו על פלורוס. בשנת 66 הגיע גאלוס לבקר בירושלים כדי להשתתף בהקרבת קרבן הפסח. במהלך ביקורו, צעקו ההמונים לעברו את טענותיהם על פלורוס, והוא הבטיח לפעול לשינוי המצב. עם זאת, בפועל לא נעשה דבר. לטענת יוסף בן מתתיהו, פלורוס חשש שהקרקע בוערת תחת רגליו, ועל כן הכביד את עולו על התושבים מתוך תקווה שאכן יפרוץ מרד ואז הוא ינוקה מהאחריות לפשעיו. טענה זו שנויה במחלוקת, אולם יוסף קלוזנר מקבל אותה ואף סבור שמדובר בתכנית גדולה יותר של השלטון הרומי.[14]
חודש לאחר מכן (חודש אייר על פי הלוח העברי), המשבר בין היהודים לנכרים החריף בעקבות "מאורעות קיסריה": בקיסריה, שבה הייתה אוכלוסייה מעורבת יוונית-יהודית, שכן מגרש מול בית הכנסת המקומי של היהודים. המגרש היה שייך ליווני מקומי, וכל מאמצי היהודים לקנות אותו עלו בתוהו. בנוסף על כך החל אותו יווני לבנות עליו בתי מלאכה, בהשאירו ליהודים מעבר צר ולא נוח. פרצו כמה תגרות בין היהודים לבין הפועלים שעבדו במקום, והיהודים אף ניסו לשחד את פלורוס כדי שיעצור את הבנייה. פלורוס קיבל את הכסף, אולם לא עשה דבר. הסכסוך הגיע לשיא חדש בשבת שלאחר חג הפסח של אותה שנה. יווני צעיר הציב סיר לפני בית הכנסת והעלה יונים כקורבן. חלק מהחוקרים סבורים שמעשהו התמים לכאורה של היווני בא למעשה ללעוג ליהודים ולתאר אותם כמצורעים, שכן על פי היהדות נדרשו יונים כדי לטהר מצורע[15] (ראו עלילת המצורעים).[16] התגרה התפתחה עד כדי כך שיהודי העיר נאלצו להימלט לנרבתא, עם ספרי התורה בידיהם.[17] פרשה זו שנויה במחלוקת, ובעוד יש הפותרים אותה כאנדקוטה שולית שכמוה היו רבות, יש המייחסים לה משמעות עמוקה יותר, וסוברים שהיא למעשה היוותה את יריית הפתיחה של המרד.[18]
בט"ז באייר של אותה שנה, הגיע פלורוס לירושלים, ודרש להוציא מאוצרות בית המקדש שבעה עשר טלנטים כסף, "לצורכי המדינה". המעשה נתפס כחילול הקודש ועורר זעם רב בירושלים. וחלק מהקיצוניים הסתובבו בעיר עם קופות והכריזו "תנו צדקה לפלורוס העני". פלורוס הזועם אסף את חייליו, וקבע את מחנהו בשער העיר. הוא דרש מנכבדי העיר שאלו שעלבו בו יוסגרו, ומשלא נענה החליט לנצל את ההזדמנות כדי לקחת כסף רב יותר מזה שתכנן לקחת מלכתחילה. משלא נענה, הורה לאנשיו לפשוט על השוק העליון בירושלים ולשדוד ולהרוג את כל הנמצאים שם. החיילים פירשו את הוראתו באופן חופשי, ואף הרגו אנשים מחוץ לשוק ואף בבתיהם. סך כל ההרוגים באותו היום הגיע על פי יוסף בן מתתיהו ל-3,600, כולל נשים ותינוקות.
הנסיונות להרגעת המרד ונאומו של אגריפס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד חייליו של פלורוס טובחים בתושבים, המלך אגריפס השני שהה באלכסנדריה כדי להיפגש עם טיבריוס יוליוס אלכסנדר, הנציב החדש במצרים.[19] בהיעדרו, נאלצה אחותו ברניקי לנסות ולטפל במצב. היא שלחה את אנשיה אל פלורוס בבקשה שיורה לעצור את הטבח, אולם הוא התעלם ממנה. חייליו אף העזו לתקוף את ברניקי עצמה, והיא נאלצה להימלט לארמון ולהסתגר בו עם שומרי ראשה במשך כל הלילה. למחרת היום הצליחה ההנהגה בירושלים להרגיע את העם. פלורוס דרש כי נכבדי העם יצאו לקראתו, ויברכו את חייליו החונים מחוץ לעיר לשלום. העם נענה לדרישה זו, ונכבדי העם, הכוהנים, יצאו לקראת חייליו. אלה התנפלו עליהם ורמסו אותם בפרסות סוסיהם. העם, אשר הבין כי פלורוס מתכוון עתה לבזוז את בית המקדש מיהר והרס את האולמות שחיברו את מצודת אנטוניה אל בית המקדש, ובכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש עצמו. פלורוס זימן את הכוהנים, והבטיח להם לצאת מירושלים. לבקשת הכוהנים הושאר גדוד (קוהורטה) אחד על מנת לשמור על הסדר, ועיקר הצבא יצא מירושלים, אך הנזק שנגרם ביומיים אלו היה קשה.
פלורוס שלח דו"ח לגאלוס על המאורעות. אולם מנגד, גאלוס קיבל דיווחים גם מברניקי, אשר הצביעו על מעלליו ושחיתותו של פלורוס. בשל כך, הוא החליט לשלוח נציג מטעמו כדי לחקור את האירועים. במקבי, גם אגריפס החל במסעו חזרה מאלכסנדריה לארץ ישראל. הוא נפגש עם הנציג הרומי ליד יבנה ויחד עמו המשיך לירושלים. אגריפס נפגש עם נציגי העם אשר התלוננו בפניו על מעשיו של פלורוס. לאחר מכן, זימן אגריפס את תושבי ירושלים לקסיסטוס (לשכת הגזית), ולצד אחותו ברניקי נשא בפניהם נאום בניסיון להרגיע את הרוחות. יוסף בן מתתיהו מביא בשלמותו את נאומו של אגריפס. אגריפס טען מחד כי מרד ברומא כולה בגלל מעשיו של פלורוס מהווים עוולה מוסרית, ומנגד תאר את עוצמתה של רומא ואת חולשת המורדים והסביר מדוע המרד אינו משתלם. הוא סיים את נאומו במילים: "ואתם היוועצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם, או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן בעצמכם, ונפשי לא תבוא בסודכם". על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו: "וככלות אגריפס את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות וגם אחותו בכתה עמו, ובדמעותיהם עלה בידם לשכך את חמת העם".
תגובת ההמונים לנאומו של אגריפס הייתה כי אין הם רוצים להילחם ברומא, אלא רק בפלורוס. אגריפס הציע להם לשלם את המס לרומא ולשקם את האולמות שהרסו. הצעה זו התקבלה, אולם אז סרב אגריפס לארגן משלחת שתתלונן ברומא בפני הקיסר נירון על עוולותיו של פלורוס, וביקש מהעם להמתין עוד קצת עד שפלורוס יוחלף. בקשה זו התקבלה בקריאות זעם ובמטח אבנים, ואגריפס נאלץ להימלט מהעיר. המרד היה לעובדה קיימת.
השתלטות המורדים על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינתיים, קבוצת סיקריים בפיקודו של מנחם בנו של יהודה הגלילי פשטה על מצדה ושחטה את חיל המצב הרומאי המקומי. במקביל, אלעזר הכהן בנו של הכהן הגדול לשעבר חנניה בן נדבאי הסית את הכהנים בבית המקדש לבטל את קרבן הקיסר, ובכך נתן את האות הסופי לפרוץ המרד נגד הרומאים. בראותו שהאירועים בירושלים רק מחמירים, שלח אגריפס לירושלים צבא של 3000 פרשים בפיקודו של פיליפוס בן יקים שר צבאו, להלחם במורדים. חייליו של אגריפס כבשו את העיר העליונה, בה התגוררה אוכלוסייה אוהדת, אך במשך 7 ימים לא הצליחו לכבוש גם את העיר התחתונה והר הבית, שם שלטו המורדים. ביום השמיני, ט"ו באב[20], חג קרבן העצים, מנעו המורדים מיריביהם להשתתף בפולחן בבית המקדש. מי שכן הורשה לעלות להר הבית, היו בני השכבות החלשות, ביניהם הסתננו הסיקריים, בעלי החרבות הקצרות תחת כנף בגדיהם. הסיקריים היו תגבורת מכרעת למורדים. צבאו של אגריפס לא הצליח לעמוד בפני הכמות והתעוזה ונהדף מהעיר העליונה, אזור מגורי הכהנים והעשירים. המורדים שרפו את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונותיהם של אגריפס וברניקי, כמו גם את בית הארכיון, במטרה להשמיד את שטרי החובות של הלווים ולהשבית בכך את גביית הכספים, זאת כדי למשוך אליהם את העניים, כדי שאלה יתקוממו על העשירים. רבים מהכהנים ונכבדי העם ירדו להסתתר במנהרות, כאשר רבים אחרים (וביניהם חנניה הכהן הגדול בעצמו) ברחו עם צבא המלך אל "חצר המלך"[21], מצודת ארמון המלך הורדוס מעל העיר העליונה, שם נמצאו חייליו של פלורוס. למחרת, בט"ז באב[22], הטילו המורדים מצור על מצודת אנטוניה. בי"ח באב כבשו המורדים את המצודה, הרגו את החיילים הרומאים ששמרו עליה ושרפו אותה. משם מיהרו המורדים בחזרה לחצר המלך, מקום התבצרותם של חיילי אגריפס, כשהם מנסים להבקיע את החומה מארבעה כיוונים שונים.
בשלב זה, איבד אלעזר בן חנניה סופית את הנהגת המרד, והיא עברה לידי מנחם בן יהודה. על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, צבאו של מנחם הורכב בעיקר מ"עם הארץ" ו"שודדים אחרים". מנחם פרץ את מחסן הנשק של הורדוס במצדה וחילק את הנשק בין אנשיו. יחד עמם הוא עלה לירושלים, כש"אנשי שלומם" של הסיקריים נשארים להחזיק במבצר מצדה. מנחם הגיע לירושלים "והתיצב בראש המורדים לנהל את המצור" על חצר המלך. המורדים, ללא אמצעים מתאימים להתגברות על החומה, חפרו מרחוק מתחת ליסודות אחד המגדלים, הניחו עליהם קורות מעץ והציתו אותן. הקורות נשרפו והמגדל התמוטט, אך הפתעה ציפתה למורדים בדמות חומה חדשה מצדו הפנימי של המגדל, אותה בנו הנצורים עוד קודם, לאחר שצפו מראש את תוכנית המורדים.
מפקד אנשי המלך, פיליפוס, ניצל את המהומה ונמלט מהארמון מחשש שירצח על ידי מנחם. נאמניו החביאו אותו בירושלים במשך 4 ימים, ולאחר מכן נמלט לתחומי שלטונו של אגריפס בתחפושת.[23] הנצורים ביקשו ממנחם שיתן להם לצאת בשלום, וקיבלו הסכמה לכך רק לגבי חיילי צבא המלך והיהודים בלבד. במצודה נשארו רק הרומאים. אלו האחרונים, נמנעו מלהתמקח על חייהם משיקולי כבוד ואי-אמון. אי לכך הם נטשו את הארמון ונמלטו אל המגדלים שסביבו - היפיקוס, פצאל ומרים. אנשי מנחם כבשו את המחנה הרומי הנטוש (ב-ו' באלול), הרגו את החיילים הרומאים שלא הספיקו לברוח, לקחו את השלל ושרפו את המחנה.
יום למחרת, מצאו אנשיו של מנחם את חנניה הכהן הגדול כשהוא מסתתר בצינור המים מסביב לחצר המלך, ויחד עם אחיו חזקיה הוצא להורג על ידי מנחם. נקמתו של אלעזר לא איחרה לבוא. כאשר עלה מנחם לבית המקדש להתפלל, "בפאר בגדי מלכים" ואיתו הקנאים החמושים, התנפלו עליו אנשי אלעזר בעזרת בית המקדש, ואליהם הצטרפו גם "יתר העם", שרגם אותו באבנים. מנחם ואנשיו נמלטו מהמקדש, ואלו שנתפסו נפלו קרבן ללינץ'. אחיינו של מנחם, אלעזר בן יאיר, הצליח להימלט למצדה. מנחם עצמו נמלט לעופל אולם נתפס בידי אנשי אלעזר, עונה קשות והוצא להורג. לטענתו של יוסף בן מתתיהו, רבים מבין המשתתפים בלינץ' כנגד אנשי מנחם, קיוו כי מותו יפסיק את המרד.[24] עם זאת, לא כך היה. אלעזר מיהר לתפוס את מקומו של מנחם כמנהיג המרד, והידק את המצור על מגדלי הארמון שבהם התבצרו הרומאים. במפקד הרומי מטיליוס התחנן על חייהם של אנשיו תמורת נשקם ורכושם. ההצעה נענתה בחיוב והקנאים נשבעו שלא יפגעו לרעה בחיילים הרומאים. ביום השבת ירדו הרומאים מהמגדלים והניחו את נשקם כמסוכם. אולם אנשיו של אלעזר הפרו את שבועתם, הסתערו על הרומאים וטבחו אותם. מטיליוס, שהתחנן על נפשו והבטיח להתגייר – קיבל את נפשו לשלל. רצח הרומאים לאחר שנכנעו הפך את המאבק לעימות דמים אלים, שבו לא התקבלה כניעתו של צד כלשהו, אלא היה עליו להמשיך ולהילחם עד מוות.
הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המורדים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבא המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
אופיו של צבא המורדים, בדומה לצבאות מורדים אחרים, היה עונתי והגיוס היה על בסיס התנדבותי. כתוצאה מכך הרכבו של הצבא וגודלו השתנו באופן ניכר ממערכה למערכה. הצבא היהודי הצטיין בלהט של אנשיו, אך גם בחוסר המשמעת שלו. המצביא היהודי היחיד שהבין שמשמעת וסדר הם עקב האכילס של צבא המורדים, היה יוסף בן מתתיהו. הוא דגל בהפיכת הצבא היהודי לצבא סדיר, ומינה מפקדי-משנה רבים כחיקוי לשרשרת הפיקוד הרומאית היעילה. כך לפחות עולה מתיאוריו שלו את המרד.[25] עם זאת, לאחר התפרקות צבאו של זה בגליל, הזדמנו ליהודים אך מעט קרבות סדירים לאורך המרד.[26] המרד לבש מאז אופי של לוחמת גרילה ולוחמת מצור, במסגרתן היו היהודים מסתערים בהמוניהם ללא כל טקטיקה, ובמקרה של נסיגה עושים זאת אגב לחימה.[27]
היהודים לחמו לרוב רגלית, וידוע רק על קרב אחד שבו לקחו חלק בבירור פרשים. אלו ערקו מחיל הפרשים של אגריפס והיו תחת פיקוד שילא הבבלי, או נשלחו מטעמו של מונבז השני מלך חדייב.[28]
פיקוד המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמו שאר הצבא, גם מערכת הפיקוד של המורדים היהודים הייתה מבולבלת ולא יעילה. המפקדים פיקדו על החיילים באופן לא-אמצעי ובדרך כלל ללא קציני משנה, ורובם באו מרקע אזרחי ולא צבאי וזכו בתפקידם תודות לכושר נאום, תככים פוליטיים או קשרי משפחה. המורדים באו מסיעות שונות אשר היו בעלות עמדות פוליטיות ודתיות מנוגדות ולעתים קרובות לחמו זו בזו. רבים ממנהיגי המרד נרצחו במהלך הקרבות בין הסיעות השונות. גם המטרה של מפקדי המורדים הייתה לא אחידה. בעוד שהיו שרצו בסילוק כולל של הרומאים מארץ ישראל, לאחרים היו שאיפות מתונות יותר: הקלה עתידית מעול המסים למשל.
| מפקדי המורדים (לפי סדר התבלטותם בהנהגת המרד) | |||
|---|---|---|---|
| שם המצביא | קרבות בהם לקח חלק | ביוגרפיה מקוצרת | |
| מנחם בן יהודה |
|
בנו של יהודה הגלילי. נודע כמנהיג סיקרי קיצוני. הוביל את ההשתלטות על ירושלים בתחילת המרד וגרם לרציחתו של חנניה בן נדבאי. נרצח בידי אלעזר, בנו של חנניה. | |
| אלעזר בן חנניה |
|
בנו של הכהן הגדול חנניה בן נדבאי. ארגן את ביטול קרבן הקיסר, ולאחר רציחתו של מנחם הפך למנהיג המרד. | |
| חנן בן חנן |
|
כהן גדול ממשפחת בית חנן. הפך למנהיג המרד המאורגן ולאחד ממפקדי ירושלים לאחר הקמת המדינה היהודית העצמאית. נודע כמנהיג מתון שחתר להגיע להסדר עם הרומאים. נרצח בידי מפלגת הקנאים בהנהגת יוחנן מגוש חלב. | |
| יוסף בן-גוריון |
|
יחד עם חנן בן חנן שימש כמפקד הצבאי של ירושלים לאחר הקמת המדינה העצמאית. גורלו אינו ברור ויתכן שנרצח במהלך ההפיכה של יוחנן מגוש חלב. | |
| יהושע בן גמלא |
|
נזכר בתלמוד הבבלי ככהן גדול[29] וכמי שפעל רבות למען מתן חינוך מסודר לנוער.[30] לאחר הקמת המדינה העצמאית הנהיג את מפלגת המתונים בירושלים יחד עם חנן בן חנן ויוסף בן-גוריון. נרצח במהלך ההפיכה של יוחנן מגוש חלב. | |
| יוסף בן מתתיהו |
|
הנהיג את המרד בגליל ונפל בשבי הרומי. לאחר מכן התלווה אל המחנה הרומי ותיעד את המלחמה. ספרו, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" הוא המקור המרכזי למידע על המרד. | |
| שמעון בר גיורא |
|
השתייך לסיעת פשוטי עם שביצעו בעיקר מעשי שוד וגרילה כנגד הרומאים ובעלי הממון. יחד עם יוחנן מגוש חלב הנהיג את התגוננות ירושלים כנגד המצור הרומי. לאחר נפילת העיר נלקח בשבי לרומא והוצא להורג. | |
| יוחנן מגוש חלב |
|
יחד עם יוסף בן מתתיהו השתתף בקרבות בגליל כנגד השלטון הרומי והתבלט בגישה קנאית ואלימה יותר מהגישה המתונה של יוסף. לאחר נפילת הגליל היה ממנהיגי הגנת ירושלים, ונפל בשבי הרומי לאחר כיבוש העיר. | |
| יעקב בן סוסא | ממפקדי צבא האדומים תמך בשמעון בר גיורא במהלך הקרבות על השליטה בעיר, ולאחר מכן לחם כנגד הרומאים במהלך המצור. הושלך לכלא בידי שמעון לאחר שנודע לזה האחרון כי יעקב מתכנן להיכנע לרומאים. | ||
| אלעזר בן שמעון | ממנהיגי מפלגת הקנאים. במהלך המלחמות בין סיעות הקנאים בתוך ירושלים, שלט אלעזר על בית המקדש. התאחד עם סיעות הקנאים האחרות עם תחילת המצור על ירושלים. | ||
| אלעזר בן יאיר |
|
היה מנאמניו של מנחם בן יהודה וקרוב משפחתו. לאחר רצח מנחם נמלט אלעזר למצדה ותפס את השלטון בה. התפרסם כמי שהוביל את ההתאבדות ההמונית כאשר היה ברור שסופה של מצדה ליפול. | |
האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האימפריה הרומית
האימפריה הרומית הוקמה בשנת 27 לפנה"ס כאשר אוקטביאנוס הכריז על עצמו כ"אוגוסטוס". תודות למפעלו של אוקטביאנוס, ידעה האימפריה שקט ושגשוג במשך שלטונם של טיבריוס, קליגולה, וקלאודיוס. בשנת 54 מת קלאודיוס, ונירון ירש אותו. נירון קנה לעצמו שם של רודן מטורף ואכזר. עם זאת, את רוב תשומת הלב שלו הוא מיקד בדיפלומטיה, מסחר, ובהאדרת ערכה התרבותי של בירת הקיסרות.
הצבא הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת
הצבא הרומי היה אחד הצבאות הגדולים, החזקים והמנוסים ביותר בעת העתיקה. עם זאת, בתום המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית, צמצם אוקטביאנוס את הצבא הרומי באופן ניכר.[25] בעוד שבתחילה כלל הצבא באזור 60 לגיונות, בתקופת הקיסרות המוקדמת נע מספרם של הלגיונות בין 25 ל-30.[31] גודלו המירבי של לגיון באותה תקופה היה 6,000 איש, ולפיכך בהנחה שמצבות כוח האדם של הצבא הרומי היו מלאות עם פרוץ המרד, כלל הצבא הרומי לפחות 180,000 במהלך המרד.[25] מספרים אלו אינם כוללים את חילות העזר שתרמו בעלות בריתה של רומא. חילות העזר הורכבו מחיילים מאיכות משתנה, בהתאם לאזור שממנו גויסו, ומספר חיילי בעלות הברית היה דומה למספר הרומאים ולעתים אף עלה עליו. חילות העזר היו מגוונים הרבה יותר מהלגיונות, והם השלימו את יכולות הלגיונות בעזרת מיומנויות מקומיות שנשאו אנשיהם: חלקם היו לוחמי הרים מעולים, אחרים היו קשתים טובים, וכן הלאה. בנוסף לכך, תרמו בעלות הברית את החלק הגדול והאיכותי יותר של חיל הפרשים בצבא הרומי. כולל חילות עזר, כלל הצבא לכל הפחות 300,000 איש.[25]
אופיה של האימפריה אילץ את הצבא הרומי להיות מוכן לבצע שתי פעולות: ראשית כל הוא היה צריך להיות מוכן לקרבות סדירים גדולים נגד צבאות סדירים כמו הצבא הפרתי, ושנית לדיכוי התקוממויות קטנות שעלולות לפרוץ בכל רגע ברחבי האימפריה. הצבאות המתקוממים, על אף שלרוב חסרו נשק ציוד ומשמעת, נהנו לרוב מהכרת השטח ולעתים אף מיתרון מספרי ומורלי.[25] מנגד לכך נהנה הצבא הרומי משמעת גבוהה, מערכת אימונים מסודרת ובראש ובראשונה היררכיה פיקודית יציבה.
לוחמת מצור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לתקיפת יעד מבוצר הפעילו הרומאים שתי טקטיקות עיקריות: הסתערות עם סולמות, מגדלי מצור ואילי ניגוח. הלגיונרים הסתדרו במבנה טסטודו צפוף שהגן עליהם מפני החצים וכלי ההטלה של האויב, ובצורה זו התקרבו לחומות העיר. בנוסף, הופעלו כלי ארטילריה כבדים שלא היו פרוסים בדרך כלל בשדה הקרב - הקטפולטות. כלי ארטילרי זה היה מסוגל להטיל סלעים כבדים שהיה באפשרותם לפגוע בחומות העיר. בנוסף, ירי מכלי ארטילריה קטנים יותר - סקורפיונים ובליסטראות, סילק את האויב מהחומות ולא אפשר למגנים להתגונן באופן יעיל.
אם ההסתערות נכשלה או לא התאפשר לבצעה, הטילו הרומאים מצור. במקרים מסוימים בנו חומה מבוצרת סביב היעד או מנעו גישה לעיר. המהנדסים הרומאים היו מסוגלים לבנות סוללות עפר גדולות שאפשרו גם את כיבושם של היעדים הקשים ביותר. הרומאים היו מהנדסים מוכשרים מאוד. כאשר הכוח עצר לזמן ממושך, הקימו החיילים במהירות מחנה (Castra) על פי מודל קבוע. במקרה של הימלטות, המחנה שימש בסיס מוצק אשר ניתן היה לסגת אל תוכו על-מנת להתארגן לקראת התקפה מחודשת תוך כדי בלימת האויב והתשתו, או כדי להמתין לחילוץ מגזרות אחרות. המחנה נהנה מאבטחה גבוהה ומשמרות מסודרת. חייל שנטש את משמרתו נידון לעונש מוות.[32]
פיקודו של הצבא הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ככלל, הפיקוד על הכוחות הרומיים ברחבי ארץ ישראל היה בידיו של הנציב, במקרה זה פלורוס. עם זאת, פלורוס לא יכל לפעול לדיכוי המרד ולפיכך הפיקוד עבר לידיו של נציב סוריה קסטיוס גאלוס. לאחר שגם גאלוס נכשל, העניק הקיסר נירון אימפריום לאספסיאנוס על הפרובינקיה וכוחות הצבא שבה. לאחר שאספסיאנוס חזר לרומא כדי לקחת חלק במלחמות האזרחים שפרצו עם מותו של נירון, מונה בנו טיטוס למפקד הכוחות באזור במקומו. הצבא הרומי הצטיין במערכת פיקוד יעילה שהעניקה סמכויות למפקדי משנה והגדילה את טווח הפעולה של המצביא.
גורמים נוספים במאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנופה ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפשטות המרד ברחבי הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתקפה של גאלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיגה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
התבססות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסף בן מתתיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, עריכה: ישראל שצמן; תרגום: ליזה אולמן; מבוא: יונתן פרייס, הוצאת כרמל, ירושלים, 2009.
- תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, תרפ"ג (1923) (ספר סרוק באתר HebrewBooks); תרצ"ח/ט2; תל אביב 1929; הוצאת מסדה, 1968.
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגם מהמקור היווני אברהם שליט וצירף מבוא, הערות, באורים, מפות ותמונות, א-ב, ג, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ד 1944; 19552; תשכ"ג 1963; מהדורה חדשה: מוסד ביאליק, תשמ"ה 1985.
- גאיוס סויטוניס טרנקוילוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, תירגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור ז"ל. תל אביב, מסדה, תשט"ו.
מחקרים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, ירושלים, 1952.
- מנחם שטרן (עורך הכרך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך ד, הוצאת כתר, 1984.
- אדם זרטל, מצור נרבתא וראשית המרד הגדול, זמנים, חוברת 10, סתיו 1982.
- אלעזר גלילי, קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת מערכות, 1942.
- אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1984.
- אוריאל רפפורט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל - יהודה ורומא: מלחמות היהודים, ירושלים, תשמ"ג.
- אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב: מהרי הגליל אל חומות ירושלים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2006.
- אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים, תשמ"ג.
- ישראל בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים, תשנ"ד.
- צבי גרץ, דברי ימי ישראל, (תרגום: ש"ל ציטרון), כרך ב, תל אביב: הוצאת יזרעאל, 1955.
- יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, ירושלים, 1952.
- איל רגב, שגשוג שהוביל לחורבן החברה היהודית בירושלים ערב המרד הגדול (בתוך) אייל ברוך ואברהם פאוסט (עורכים), "חידושים בחקר ירושלים" - הקובץ התשעה-עשר מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ד.
- גרשון בר-כוכבא ואהרן הורביץ, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014.
ספרות כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ישראל שצמן, אנציקלופדיה של העולם הקלאסי, ספרית מעריב, 1981.
- נתן שור, תולדות ירושלים, הוצאת דביר, 1987.
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג.
- מיכאל אבי יונה ושמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966.
- מנשה הראל, מסעות ומערכות בימי קדם, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1980.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Duncan B. Campbell, Dating the Siege of Masada, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 73 (1988) 156-158; Hannah M. Cotton, The Date of the Fall of Masada: The Evidence of the Masada Papyri, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 78 (1989), 157-162
- ^ 1 2 3 אדם זרטל, "מצור נרבתא וראשית המרד הגדול", זמנים, חוברת 10, סתיו 1982, עמ' 33.
- ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, סעיפים 158-154, 291, 318-309.
- ^ נתן שור, "תולדות ירושלים", הוצאת דביר, 1987, כרך א', עמ' 222.
- ^ שטרן, כרך רביעי, עמ' 93.
- ^ אדם זרטל, "מצור נרבתא וראשית המרד הגדול", זמנים, חוברת 10, סתיו 1982, עמ' 34.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ח, עמוד א' וגם תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק א', הלכה א'
- ^ 1 2 שטרן, כרך רביעי, עמ' 247.
- ^ יוצאת דופן היא מגילת "בני אור ובני חושך" שהיא חלק ממגילות ים המלח, המתארת את השתתפות בני הכת במלחמת אחרית הימים. עם זאת, גם במלחמה זו הושם הדגש על כך שממדי המלחמה ועיתויה לא יקבעו בידי אדם.
- ^ שטרן, כרך רביעי, עמ' 248.
- ^ תוספתא, מנחות, יג. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב'.
- ^ טקיטוס, "דברי הימים", ספר חמישי, 9.
- ^ 1 2 מרטין גוּדמן, שורשי המרד הגדול – אמות-מידה מעמדיות, קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 36-14
- ^ קלוזנר, כרך חמישי, עמ' 140-141.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוק ד'
- ^ שטרן, כרך רביעי, עמ' 114.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק יד, סעיף ה'.
- ^ השוו: אדם זרטל, מצור נרבתא וראשית המרד הגדול, זמנים, חוברת 10, סתיו 1982, עמ' 32-45.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק טו, סעיף א'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק יז, סעיף ו', הערה 4 (תרגום שמחוני).
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק יז, סעיף ו'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק יז, סעיף ז', הערה 5 (תרגום שמחוני).
- ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 11
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק יז, סעיף י'.
- ^ 1 2 3 4 5 מרדכי גיחון, סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה 21, אוקטובר 1981
- ^ גלילי, עמ' 102.
- ^ גלילי, עמ' 102-103.
- ^ גלילי, עמ' 103.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"א, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, עמוד א'
- ^ ישראל שצמן, "אנציקלופדיה של העולם הקלאסי", ספרית מעריב, 1981, כרך א', עמ' 251-252.
- ^ יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", ספר ה', פרק יא, סעיף ה'.