ועידת טאבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישראל וגבולותיה

ועידת טאבה (ידועה גם כפסגת טאבה) הייתה ועידה של שיחות ישירות בדרג מנהיגים בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית, שהתקיימה בין ה-21 בינואר ל-27 בינואר 2001 בטאבה שבחצי האי סיני. מטרת השיחות הייתה להתקדם לעבר "הסדר הקבע" בין ישראל לפלסטינים ולסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני. השיחות הופסקו ב-27 בינואר, בגלל הבחירות בישראל. המנצח בבחירות, אריאל שרון, בחר שלא להמשיך בשיחות אחרי ניצחונו.

מהלכים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיחות התקיימו אחרי ועידת קמפ דייוויד בין ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, ופרוץ האינתיפאדה השנייה בישראל. קבוצות פלסטיניות חמושות התקיפו מתקנים ישראלים. הפלסטינים אמרו שהביקור של אריאל שרון בהר הבית ובמסגד אל אקצה היו האירועים שהציתו את האינתיפאדה בספטמבר. לנשיא ארצות הברית ביל קלינטון היו השיחות ניסיון אחרון להגעה לשלום במזרח התיכון לפני סיום כהונתו והחלפתו על ידי ג'ורג' ווקר בוש ב-20 בינואר 2001. ב-6 בפברואר 2001 נבחר אריאל שרון לראשות ממשלת ישראל, וסירב בכל תוקף לדבר עם היושב ראש יאסר ערפאת.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישראלים והפלסטינים נפגשו קודם בוושינגטון די.סי מ-19 בדצמבר עד 20 בדצמבר 2000. את ישראל יצגו שר החוץ שלמה בן עמי ומנהל לשכת ראש הממשלה גלעד שר. הנשיא קלינטון הציג הצעה. אחרי פגישות בקהיר בין בן עמי וערפאת, השיחות עברו לטאבה.

המשא ומתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הצדדים הסכימו שעל פי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, קווי הארבעה ביוני ישמשו כבסיס לקביעת גבול בין ישראל ומדינת פלסטין.

הגדה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפעם הראשונה שני הצדדים הציגו מפות של הגדה המערבית. המפות היו בסיס לשיחות הטריטוריה וההתנחלויות. ישראל הציגה שתי מפות, והפלסטינים התחייבו למפות כבסיס. הפלסטינים הציגו מפות משלהם שמציגות את השטח שימסר לישראל. ישראל אמרה שלפי מתווה קלינטון, גושי התיישבות מסוימים צריכים להיות מסופחים לישראל. הפלסטינים לא הסכימו לכלול גושים במפות, ואמרו שזה יגרום נזק לפלסטינים החיים באזורים שישראל רוצה לספח, ולזכויות הפלסטיניות.

רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף צד לא הציג מפה של רצועת עזה. הוסכם כי כל הרצועה תהיה תחת ריבונות פלסטינית, אבל היו כמה בעיות בפרטים. כל ההתנחלויות היו אמורות להתפרק, והצד הפלסטיני רצה שזה יקרה תוך 6 חודשים, פרק זמן שלא התקבל על ידי ישראל. שני הצדדים הסכימו שיהיה מעבר בטוח מצפון רצועת עזה (בית חאנון) לחברון, ושהגדה ועזה חייבות להיות מחוברות.

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הצדדים הסכימו להצעת מתווה קלינטון, שאמרה שכל השכונות הערביות בירושלים יהיו בריבונות פלסטינית, וכל השכונות היהודיות יהיו בריבונות ישראלית. שני הצדדים נטו להסכים שהעיר תהיה עיר מפורזת. הצד הישראלי קיבל את ההצעה שירושלים תהיה בירת שתי המדינות:ירושלים לישראל ו"אל קודס" לפלסטינים. שני הצדדים הסכימו לשלטון באתרים הקדושים להם. הוסכם על ריבונות ישראלית בכותל המערבי, למרות שנותרה מחלוקת על גודל האזור. שני הצדדים הסכימו שבעיית הר הבית עוד לא נפתרה.

הפליטים הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניירות הוחלפו כבסיס לשיחות על פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים. שני הצדדים הסכימו שההכרה בהחלטה 242 מובילה להכרה בהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם. הצד הישראלי הסכים לתוכניות הבאות:

  • חזרה ל:
  1. ישראל
  2. שטח בחילופי השטחים
  3. למדינה הפלסטינית.
  • שיקום ב:
  1. מדינה מארחת
  2. במדינות שלישיות.

שני הצדדים הסכימו שאונר"א יתכנן תוכנית לשיקום הפליטים במשך זמן מוסכם של חמש שנים.

הצד הישראלי ביקש שבעיית הפליטים היהודים ממדינות ערב תוכר, למרות שלא הייתה אחריות פלסטינית לבעיה. הצד הפלסטיני תבע פיצויים לפליטים הפלסטינים, וישראל דחתה זאת.

סידורי ביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לישראל יהיו 3 תחנות התרעה בתוך פלסטין.
  • הצד הישראלי דרש, שבהתאם למתווה קלינטון, המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת וללא צבא. הפלסטינים היו מוכנים לקבל הגבלה צבאית.
  • שני הצדדים הסכימו שלמדינה הפלסטינית תהיה ריבונות על שטחה האווירי. הצד הישראלי הסכים לכבד את זכויות הפלסטינים, אך דרש גישה לשמיים הפלסטינים.
  • הצד הישראלי הציע נסיגה תוך 3 שנים מהגדה, ובנוסף נסיגה תוך 3 שנים מבקעת הירדן, שאחריה כוח בינלאומי יפקח על האזור. הפלסטינים דחו זאת מחשש להגברת המתיחות בין ישראל לפלסטינים.
  • הצד הישראלי ביקש שליטה על חמישה אזורי חירום בבקעת הירדן, והפלסטינים הסכימו רק לשניים. הפלסטינים דחו את ההצעה שצה"ל יוכל להיכנס לפלסטין במקרה חירום, אך הביעו נכונות לדון על שימוש בכוח הבינלאומי.
  • שני הצדדים הסכימו לשתף פעולה ולהילחם בטרור.
  • הצד הפלסטיני רצה שריבונות פלסטינית על הגבולות ועל נקודות מפגש בינלאומיות תיכלל בהסכם.

סיום השיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיחות הסתיימו ללא הסכם. תהליך אוסלו, שהתרחש מאז ועידת מדריד הלך ודעך. בעקבות המשא והמתן, ירדה התמיכה בברק, ובעקבות ההתפרעויות בשטחים נפגע קשות האמון של הציבור הישראלי בפלסטינים ובערפאת. אווירה זו סייעה לאריאל שרון להיבחר לראשות הממשלה בשנת 2001, ועזרה לליכוד ולמפלגות הימין לנצח בבחירות בשנת 2003.


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg