החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 242 היא ההחלטה שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לאחר מלחמת ששת הימים, ב־22 בנובמבר 1967. ההחלטה מצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון. על פי הסעיף הראשון מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון (מלחמת ששת הימים), את סיום הלוחמה וכיבוד והכרה בריבונותן ובעצמאותן של מדינות האזור. במהלך שנות ה-60 וה-70, טענו הערבים כי החלטות אלו מחייבות נסיגה ישראלית עוד בטרם משא ומתן.

כמו כן, ההחלטה מצהירה על שלושה צרכים:

1. להבטיח את חופש השיט בנתיבים בינלאומיים.
2. להשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים.
3. להבטיח שלא תיפגע שלמותם הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית של כלל מדינות האזור, באמצעות הקמת שטחים מפורזים.

שני הסעיפים האחרונים בהחלטה עוסקים בבקשה מהמזכיר הכללי של האו"ם או תאנט למנות נציג מיוחד במזרח התיכון שידאג שיתקיימו מגעים בין המדינות הנוגעות בדבר, במטרה לקדם הסכמה ולסייע להשגת הסכם שלום על בסיס החלטה זו. בנוסף, ביקשה המועצה דיווח מהיר ככל האפשר על התקדמותו של הנציג המיוחד. המזכיר הכללי מינה את הדיפלומט השבדי ד"ר גונאר יארינג, אשר המשיך לשמש במקביל כשגריר שבדיה במוסקבה, לתפקיד השליח המיוחד.

החלטה זו אוזכרה גם בהחלטה 338 והחלטה 339 שנתקבלו באו"ם לאחר מלחמת יום הכיפורים. החלטה 242 יחד עם החלטה 338 מוזכרות במסמכי תהליך השלום במזרח התיכון כבסיס לתהליך‏. החלטה 242 אינה מחייבת ולא ניתנת לאכיפה כיוון שהיא מבוססת על פי הפרק השישי למגילת האו"ם , העוסק "בסכסוך שהמשכתו עלולה לסכן את קיום השלום והביטחון הבינלאומיים" (החלטות מחייבות מקבלת המועצה רק בטיפול בנושאים הקשורים לפרק השביעי – "איומים על השלום, הפרת שלום ומעשי תוקפנות").

ההחלטה התקבלה כמעט מיד ע”י מצרים וירדן. ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967. סוריה ועיראק התנגדו לה‏, אך סוריה קיבלה את ההחלטה רק לאחר עלייתו לשלטון של הנשיא חאפז אל אסד.

הרקע לקבלת ההחלטה

בנובמבר 1967 ביקשה "הקהילה הערבית המאוחדת" (כפי שנקראה אז מצרים) לכנס בדחיפות את מועצת הביטחון של האו"ם על מנת לדון במצב השורר במזרח התיכון, לאור העובדה שישראל אינה רוצה להוציא את כוחותיה המזוינים מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. כתוצאה מדרישה זו כונסה המועצה ודנה במשבר בתאריכים: 9, 13, 15, 16, 20 וה-22 בנובמבר 1967. בתחילת הדיונים הוצגו למועצה שתי הצעות להחלטה: האחת הוגשה על ידי הודו, מאלי וניגריה, והשנייה הוגשה על ידי ארצות הברית. אולם, במהלך הדיונים שתי מדינות נוספות הגישו הצעות, כל אחת בנפרד, בריטניה וברית המועצות. ההחלטה היחידה שהועמדה להצבעה היא ההצעה הבריטית, שהתקבלה פה אחד.

המדינות הכלולות בהחלטה

החלטה 242 לא מציינת במפורש מיהן המדינות אליהן היא פונה, היא משתמשת בניסוח "המדינות הנוגעות בדבר" ולכן ניתן להסיק כי ההחלטה פונה לישראל, שכנותיה ושאר המדינות במזרח התיכון שטוענות שהן במצב מלחמה עם ישראל.

בנוסף קיימים חילוקי דעות בשאלה האם ההחלטה צריכה לחול גם על המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. ישראל התנגדה לכך, כיוון שההחלטה עוסקת רק בהסדרים בין מדינות והרי לפלסטינים אין מדינה. הפלסטינים מצדם, ובראשם אש"ף – סירבו בהתחלה לקבל את החלטה 242, בטענה שהיא איננה מכירה בפלסטינים כעם, ומתייחסת אליהם כאל בעיית פליטים בלבד, אולם עם הזמן תמכו בהחלטה^{[דרוש מקור]} כיוון שהיא גורמת לישראל לוותר על שטחים וראו בה הכרה לזכות שיבה כוללת.

המחלוקת על היקף הנסיגה

הסעיף העוסק בנסיגת הכוחות המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון, מעורר מחלוקת בין עמדת מדינות ערב והאיחוד האירופי לבין עמדת ישראל, בנוגע להיקף הנסיגה. לפי עמדת ישראל ההחלטה אינה קוראת לנסיגה מלאה של כל הכוחות הישראלים מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 והיעדר 'ה"א הידיעה' בגרסה האנגלית אינו מקרי, ומשמעותו היא, שנסיגה ישראלית תתבצע אל "גבולות בטוחים ומוכרים", ולא אל קווי שביתת הנשק הקודמים. לעומת זאת, עמדתן של מדינות ערב היא, שעל ישראל לסגת מכלל השטחים שכבשה בשנת 1967 ולחזור לגבולות שביתת הנשק של 1949. עמדה זו מבוססת על דברי המבוא להחלטה, בהם נכתב "שאין לרכוש שטחים במלחמה", כמו גם על הגרסה הצרפתית של ההחלטה, בה נכתב שהנסיגה תהיה "מהשטחים שנכבשו", בה"א הידיעה. עדותו של המשפטן יוג'ין רוסטוב, שהיה חבר בוועדה תומכת בעמדת ישראל^{[דרוש מקור]}.

אמנם לא הוגדרו שטחי הנסיגה, אך דבר אחד היה ברור – ירושלים אינה חלק מההחלטה. שגריר ארצות הברית באו"ם באותה עת, ארתור גולדברג, הדגיש שההחלטה אינה מתייחסת לירושלים.

גם נביל שעת', שר ברשות הפלשתינית, הודה לטענתה של ישראל, כי החלטה 242 אינה מחייבת נסיגה לגבולות 4 ביוני 1967. הוא מצהיר, "נקבל אך ורק גבולות של ה-4 ביוני 1967. אין אנו מוכנים לקבל מדינה ללא גבולות, או על בסיס הגבולות בהחלטת האו"ם 242, שאנו מאמינים איננה עוד מתאימה".

בעיית הפליטים

בעקבות מלחמת העצמאות נמלטו ערבים פלסטינים רבים ואחרים גורשו לארצות ערב השכנות. פליטים אלה לא היו מעולם אזרחי ישראל או תושבי קבע. יתרה מכך, רבים מהם מעולם לא נקלטו במדינות בהם התיישבו, חלק מרצונם וחלק בגלל המדינה אליה נמלטו. לעומתם, היהודים שנמלטו או גורשו באותה העת ממדינות ערב השכנות נקלטו היטב בחברה הישראלית. "מכיוון שההחלטה מדברת באופן כללי על 'בעיית הפליטים', אין היא מוגבלת לבעיית הפליטים הערבים, והפתרון הצודק שיש להגיע אליו במשא ומתן צריך לכלול גם את הזכות לפיצויים ליהודים שברחו ממדינות ערב".

הסעיף בהחלטה הנוגע להשגת פתרון צודק לבעיית הפליטים גרם לפלסטינים להעלות דרישת זכות שיבה לישראל בעבור כל הפליטים הפלסטינים. ישראל התנגדה לכך. אולם בעבור הפלסטינים סעיף זה חיזק את רצונם להגדרה עצמית.

מועצת הביטחון המליצה להגיע ל"פתרון צודק לשאלת הפליטים", אך לא הגדירה מה ייחשב "צודק". בדומה לכך, דה גול נשיא צרפת קרא להבטיח "עתיד מכובד וצודק לפליטים והמיעוטים במזרח התיכון במסגרת האו"ם" במכתבו לדוד בן-גוריון ב-9 בינואר 1968.

ראו גם

• החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם

לקריאה נוספת

• הווארד גריף, "החלטה 242 לא ישימה ביו"ש", בתוך: נתיב - כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות 12 (1999), עמ' 13-15.

קישורים חיצוניים

נוסח ההחלטה:

• הנוסח האנגלי והצרפתי של החלטה 242, באתר האו"ם.
• הנוסח העברי של החלטה 242, באתר הכנסת.

מאמרים:

• רות לפידות, ‏עיוות משמעותה של החלטה 242 (1967), משפט וצבא 204, התשס"ג, עמ' 811-789
• הווארד גריף, ‏החלטה 242 של מועצת הביטחון: הפרת חוק ונתיב לאסון, נתיב
• דורי גולד, כיצד הבינה וושינגטון את החלטה 242, 1 בינואר 2005, אתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
• מאיר רוזן, ההיבט המשפטי של החלטה 242, 1 בינואר 2005, אתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
• מעמדה של ירושלים בהחלטה, אתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה