החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השטחים שאליהם מתייחסת ההחלטה

החלטה 242 היא ההחלטה שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לאחר מלחמת ששת הימים, ב־22 בנובמבר 1967. ההחלטה מצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון.

עיקרי ההחלטה:

1. מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון (רצועת עזה, חצי האי סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן).

2. סיום הלוחמה וכיבוד והכרה בריבונותן ובעצמאותן של מדינות האזור.

3. הבטחת חופש השיט בנתיבים בינלאומיים.

4. השגת פתרון צודק לבעיית הפליטים.

5. הבטחת שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית של כלל מדינות האזור (באמצעות הקמת שטחים מפורזים).

6. בקשה ממזכ"ל האו"ם דאז או תאנט למנות נציג מיוחד במזרח התיכון שידאג שיתקיימו מגעים בין המדינות הנוגעות בדבר, במטרה לקדם הסכמה ולסייע להשגת הסכם שלום על בסיס החלטה זו. בנוסף הדו"ח דרש גם דיווח מהיר ככל האפשר על התקדמותו של הנציג המיוחד.

החלטה זו אוזכרה גם בהחלטה 338 והחלטה 339 שנתקבלו באו"ם לאחר מלחמת יום הכיפורים. החלטה 242 יחד עם החלטה 338 מוזכרות במסמכי תהליך השלום במזרח התיכון כבסיס לתהליך‏[1]. החלטה 242 אינה מחייבת ולא ניתנת לאכיפה כיוון שהיא מבוססת על פי הפרק השישי למגילת האו"ם , העוסק "בסכסוך שהתמשכותו עלולה לסכן את קיום השלום והביטחון הבינלאומיים" (החלטות מחייבות מקבלת המועצה רק בטיפול בנושאים הקשורים לפרק השביעי – "איומים על השלום, הפרת שלום ומעשי תוקפנות").

ההחלטה התקבלה כמעט מיד ע”י מצרים וירדן. ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967. סוריה ועיראק התנגדו לה‏[2], אך סוריה קיבלה את ההחלטה רק לאחר עלייתו לשלטון של הנשיא חאפז אל אסד.

הרקע לקבלת ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1967 ביקשה "הקהילה הערבית המאוחדת" (כפי שנקראה אז מצרים) לכנס בדחיפות את מועצת הביטחון של האו"ם על מנת לדון במצב השורר במזרח התיכון, לאור העובדה שישראל אינה רוצה להוציא את כוחותיה המזוינים מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. כתוצאה מדרישה זו כונסה המועצה ודנה במשבר בתאריכים: 9, 13, 15, 16, 20 וה-22 בנובמבר 1967. בתחילת הדיונים הוצגו למועצה שתי הצעות להחלטה: האחת הוגשה על ידי הודו, מאלי וניגריה, והשנייה הוגשה על ידי ארצות הברית. אולם, במהלך הדיונים גם בריטניה וברית המועצות הגישו הצעות משלהן. ההחלטה היחידה שהועמדה להצבעה היא ההצעה הבריטית, שהתקבלה פה אחד.

המדינות הכלולות בהחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטה 242 לא מציינת במפורש מיהן המדינות אליהן היא פונה אלא משתמשת בניסוח "המדינות הנוגעות בדבר" ולכן ניתן להסיק כי ההחלטה פונה לישראל, שכנותיה ושאר המדינות במזרח התיכון שטוענות שהן במצב מלחמה עם ישראל.

בנוסף קיימים חילוקי דעות בשאלה האם ההחלטה צריכה לחול גם על המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. ישראל התנגדה לכך, כיוון שההחלטה עוסקת רק בהסדרים בין מדינות והרי לפלסטינים אין מדינה. הפלסטינים מצדם, ובראשם אש"ף – סירבו בהתחלה לקבל את החלטה 242, בטענה שהיא איננה מכירה בפלסטינים כעם, ומתייחסת אליהם כאל בעיית פליטים בלבד, אולם עם הזמן תמכו בהחלטה[דרוש מקור] כיוון שהיא גורמת לישראל לוותר על שטחים וראו בה הכרה לזכות שיבה כוללת.

המחלוקת על היקף הנסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוח ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסח האנגלי נקראה ישראל לסגת מ"שטחים שכבשה", ללא ה"א הידיעה. דגש זה סוכם סופית בין נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ברית המועצות‏[3].

בנוסח הצרפתי נכתב "השטחים" בה"א הידיעה, אך מאחר שהדיונים על החלטה 242 התקיימו באנגלית, על פי כללי הדיפלומטיה הבינלאומית זהו הנוסח התקף‏[4].

מיד לאחר אישור ההחלטה, הביע ראש המשלחת הסובייטית, וסילי קוזנייצוב את הסתייגותו ממנה "ברור שיש מרחב תמרון לפירושים שונים שיבטיחו לישראל את הזכות לקבוע גבולות חדשים ולהסיג את כוחותיה רק עד לקווים שיראו לה נוחים"[5].

ירושלים לא הוזכרה בהחלטה. שגריר ארצות הברית באו"ם באותה עת, ארתור גולדברג, הדגיש שההשמטה הייתה מכוונת כיוון שההחלטה אינה מתייחסת לירושלים‏[6].

פרשנויות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף העוסק בנסיגת הכוחות המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון, מעורר מחלוקת בין עמדת מדינות ערב והאיחוד האירופי לבין עמדת ישראל, בנוגע להיקף הנסיגה. לפי עמדת ישראל ההחלטה אינה קוראת לנסיגה מלאה של כל הכוחות הישראלים מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 והיעדר ה"א הידיעה בגרסה האנגלית אינו מקרי, ומשמעותו היא, שנסיגה ישראלית תתבצע אל "גבולות בטוחים ומוכרים", ולא אל קווי שביתת הנשק הקודמים. לעומת זאת, עמדתן של מדינות ערב היא, שעל ישראל לסגת מכלל השטחים שכבשה בשנת 1967 ולחזור לגבולות שביתת הנשק של 1949. עמדה זו מבוססת על דברי המבוא להחלטה, בהם נכתב "שאין לרכוש שטחים במלחמה", כמו גם על הגרסה הצרפתית של ההחלטה, בה נכתב שהנסיגה תהיה "מהשטחים שנכבשו", בה"א הידיעה. ג'ורג' בראון, שהיה שר החוץ הבריטי בעת קבלת ההחלטה, הסביר שהשמטת הה"א כוונה בפירוש לומר שישראל לא תיסוג מכל השטחים. עמדה זו הביעו גם מייקל סטיוארט מזכיר המדינה של בריטניה, גוזף סיסקו תת-מזכיר המדינה של ארצות הברית ופרופסור יוג'ין רוסטאו תת-שר החוץ‏[7]. גם עדותו של המשפטן יוג'ין רוסטוב, שהיה חבר בוועדה תומכת בעמדת ישראל[דרוש מקור].

גם נביל שעת', שר ברשות הפלסטינית, הודה לטענתה של ישראל, כי החלטה 242 אינה מחייבת נסיגה לגבולות 4 ביוני 1967. הוא מצהיר, "נקבל אך ורק גבולות של ה-4 ביוני 1967. אין אנו מוכנים לקבל מדינה ללא גבולות, או על בסיס הגבולות בהחלטת האו"ם 242, שאנו מאמינים כי איננה מתאימה עוד".‏[8]

בעיית הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת העצמאות נמלטו או גורשו רבים מערביי ארץ ישראל לארצות ערב השכנות. פליטים אלה לא היו מעולם אזרחי ישראל או תושבי קבע. יתרה מכך, מדינות ערב יצרו את "מחנות הפליטים" ( שכונות קטנות, בעלות רמת תשתיות ושירותים ננמוכה, הסובלות מ עוני, הזנחה וצפיפות יתר, אשר אחוז גדול מכלל הבתים בהן לא מחובר לתשתיות ביוב נאותות[דרוש מקור]) ולא איפשרו הגירה של הפליטים אל מחוץ למחנות או שיקום חייהם של הפליטים אלא הנציחו את הבעיה, רוב רובם של הפליטים מעולם לא נקלטו במדינות בהם התיישבו אלא נוצר מצב שבו הפליטים המקוריים מתו והדור השני, השלישי, ואפילו הרביעי נותרו במחנות הפליטים בתקווה לחזור אל הבתים שמעולם לא ראו בארץ שמעולם לא חיו בה . לעומתם, היהודים שנמלטו או גורשו באותה העת ממדינות ערב השכנות נקלטו היטב בחברה הישראלית. "מכיוון שההחלטה מדברת באופן כללי על 'בעיית הפליטים', אין היא מוגבלת לבעיית הפליטים הערבים, והפתרון הצודק שיש להגיע אליו במשא ומתן צריך לכלול גם את הזכות לפיצויים ליהודים שברחו ממדינות ערב"‏[9].

הסעיף בהחלטה הנוגע להשגת פתרון צודק לבעיית הפליטים גרם לפלסטינים להעלות דרישת זכות שיבה לישראל בעבור כל הפליטים הפלסטינים. ישראל התנגדה לכך. אולם בעבור הפלסטינים סעיף זה חיזק את רצונם להגדרה עצמית.

מועצת הביטחון המליצה להגיע ל"פתרון צודק לשאלת הפליטים", אך לא הגדירה מה ייחשב "צודק". בדומה לכך, דה גול נשיא צרפת קרא להבטיח "עתיד מכובד וצודק לפליטים והמיעוטים במזרח התיכון במסגרת האו"ם" במכתבו לדוד בן-גוריון ב-9 בינואר 1968.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הווארד גריף, החלטה 242 לא ישימה ביו"ש, בתוך: נתיב - כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות 12 (1999), עמ' 13-15.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח ההחלטה:

מאמרים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך בין היתר בהסכמי קמפ דייויד, במכתב ההזמנה לועידת מדריד, בהסכמי אוסלו ובחוזי השלום בין ישראל למצרים ולירדן
  2. ^ פרופסור אייל נווה, ד"ר נעמי ורד, ד"ר דוד שחר "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 239
  3. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 169
  4. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 169
  5. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 169
  6. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 170
  7. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמודים 298-299
  8. ^ דברי נביל שעת' באתר IMRA
  9. ^ רות לפידות, ‏עיוות משמעותה של החלטה 242 (1967), משפט וצבא 204, התשס"ג, עמ' 811-789