מפת הדרכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מפת הדרכים היא תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התוכנית מוצגת כמימוש החזון אותו הציג נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן בנאומו ב־24 ביוני 2002. התוכנית מציעה פתרון הדרגתי, רב-שלבי ורב-שנתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בפיקוח ובסיוע "הקוורטט", ובה יעד ליישוב סופי וכולל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני עד שנת 2005. ראש ממשלת ישראל אריאל שרון הודיע על תמיכתו בתוכנית בנאומו בכנס הרצליה ה-3 בשנת 2002.
התוכנית נכתבה במחלקת המדינה בבית הלבן ומנסחה העיקרי היה דייויד סאתרפילד‏[1].

עיקרי התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן עיקרי מפת הדרכים:

בסופה של מפת הדרכים אמורים הצדדים לדון ולחתום על הסדר הקבע, שיהווה הסכם שלום אמיתי וסופי בין הצדדים, מתוך תקווה שהסכם זה יוביל להכרה של כל העולם הערבי בזכותה של מדינת ישראל להתקיים.

שלבי מפת הדרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב הראשון, שנועד להתחיל במאי 2003, הפלסטינים צריכים להתחייב להפסקה של האלימות, והפלסטינים וישראל יחדשו את שיתוף הפעולה. בשלב זה אמורות להיערך רפורמות מדיניות ברשות הפלסטינית, ושני הצדדים אמורים להצהיר על מחויבותם לפתרון שתי מדינות לשני עמים ולהפסקת האלימות. הפלסטינים אמורים להילחם בטרור, מדינות ערב - להפסיק את מימון הטרור, וישראל - לסגת מהאזורים שנכבשו מאז ראשית האינתיפאדה. כמו כן, אמורה ישראל לפתוח בסיוע הומניטרי לרשות, להקפיא את הבנייה בהתנחלויות ולפרק את כל המאחזים שהוקמו לאחר מרץ 2001. שלב זה למעשה לא יושם מעולם במלואו, והפלסטינים והישראלים לעולם לא המשיכו לשלבים מאוחרים יותר נכון לשנת 2012.

בשלב השני, שנועד להתחיל עד דצמבר 2003, תוקם מדינה פלסטינית עם גבולות זמניים, יתקיים משא ומתן בנושאים עקרוניים, ותכונס ועידת שלום בינלאומית.

בשלב השלישי, שנועד להיות מיושם עד סוף 2005, ייחתם הסכם שלום קבע בין ישראל והפלסטינים, והסכם שלום בין ישראל לכל מדינות ערב.

תגובות ויישום מפת הדרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן רשמי, קיבלה הרשות הפלסטינית את מפת הדרכים ללא הסתייגויות.

גם ממשלת ישראל קיבלה באופן רשמי את מפת הדרכים, אך עם זאת היא הגישה לארצות הברית מספר הערות, במסמך שכותרתו "14 ההערות של מדינת ישראל למפת הדרכים". בין ההערות קיימות דרישות לא לדון במסגרת המשא ומתן בהתיישבות ביהודה ושומרון, במעמד הרשות הפלסטינית ומוסדותיה בירושלים, "הדגשת זכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית שאליה תיאסר שיבת פליטים פלסטינים, כולל הצהרה פלסטינית בדבר ויתור על זכות השיבה" והתניה של התקדמות במתווה ב"הפסקה מוחלטת של הטרור האלימות וההסתה" ("על הרשות לחנך לשלום"). להערות אלה אין תוקף משפטי. ארצות הברית הבטיחה להתייחס להערות של ישראל "באופן מלא ורציני", אך לא נתנה להם תוקף מדיני מחייב.

ישראל לא הקפיאה את בניית ההתנחלויות, ולא פירקה את כל המאחזים הלא חוקיים שהוקמו מאז, חלק מהם אף הכשירה בדיעבד.

הרשות הפלסטינית עשתה מעט מאוד כדי לעמוד במשימה של ריסון ארגוני הטרור[דרוש מקור], פירוקם והקמת כוחות ביטחון ממשלתיים בלעדיים, אך עם זאת קיימה בחירות חופשיות ועשתה צעדים לכיוון של רפורמה מדינית ברשות.

בסופו של דבר, לוח הזמנים שהציבה מפת הדרכים כשל, מאחר שעבר היעד אותו הציבו לסיום הסכסוך, סוף שנת 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏‏

  1. ^ מפת הדרכים, באתר הכנסת