הסכם קהיר (1994)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכם קהיר נחתם ב-4 במאי 1994 בקהיר, בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ובין ראש ארגון אש"ף, יאסר ערפאת, במעמד ארצות הברית, רוסיה ומצרים כעדות. ההסכם נודע גם בשם "ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו" או בשם "הסכם עזה ויריחו תחילה". מטרתו של הסכם זה היא ליישם את תהליך הצהרת הכוונות (ספטמבר 1993) של התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני, הידוע בשם "תהליך אוסלו", בדרך להסכם קבע. במסגרת הסכם קהיר הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בעל סמכויות חקיקה, שיפוט ושיטור וכן על העברת רצועת עזה ואזור יריחו לידי הפלסטינים.

הרקע להסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1987-1991 התרחשה האינתיפאדה הראשונה בין ישראל והפלסטינים. האינתיפאדה לוותה במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד הפלסטינים. מנגד הגיבה ישראל בהטלת עוצר וסגר והגבילה את תנועת הפלסטינים. האינתיפאדה גבתה פצועים והרוגים רבים משני העמים. מתוך שאיפה לשים קץ לאלימות בין שני הצדדים, נבחר יצחק רבין לראשות ממשלת ישראל ביוני 1992 לאחר שהצהיר שבכוונתו לפעול למען הסכם על שלטון פלסטיני עצמי.

ואכן, פחות משנה לאחר ניצחונו של יצחק רבין מתחיל תהליך מדיני המכונה "תהליך אוסלו". תהליך זה ראשיתו במגעים סודיים בלתי-ממשלתיים אשר התרחשו באוסלו, בירת נורבגיה, בינואר 1993. מטרת המגעים היה להביא לסיום הסכסוך בין ישראל והפלסטינים בדרך של פשרה טריטוריאלית.

בסופו של דבר נחתמה "הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי" בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ובין ראש ארגון אש"ף, יאסר ערפאת. הטקס נערך ב-13 בספטמבר 1993 בבית הלבן בוושינגטון.

הצהרת העקרונות שינתה את יחסי ישראל-אש"ף לחלוטין. ישראל הכירה באש"ף כארגון הרשמי שייצג את הפלסטינים, וכמו כן הכירה בזכותם של הפלסטינים למדינה[דרוש מקור] ולמשטר משל עצמם. מנגד הכירו הפלסטינים בקיומה של מדינת ישראל ובנוסף הבטיחו לסור מדרך הטרור.

תוכן ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החתימה על "הצהרת העקרונות" היה על שני הצדדים ליישם את אותם עקרונות אשר נחתמו ב-13 בספטמבר 1993. יישומם ופירוטם של העקרונות מגולמים בהסכם קהיר. ההסכם חייב את שני הצדדים בשיתוף פעולה אמיתי, זאת מתוך רצון לתרגם את ההצהרות המשותפות לכדי מעשה, על אף הקונפליקטים שעודם קיימים. הסכם קהיר עוסק בהסדרי הביניים בין ישראל ובין הפלסטינים. במסגרת ההסכם נסוג צה"ל מרצועת עזה ואזור יריחו, אזורים אלו שימשו כמעין "מקרה בוחן" על-מנת לבחון את הצלחתו של ההסכם ויישומו. נסיגת צה"ל מהאזורים המוזכרים בהסכם כונתה "הפעימה הראשונה" כאשר אחריה היו אמורות לבוא עוד שתי "פעימות" - נסיגות.

הסכם קהיר מצהיר על הקמתה של "הרשות הפלסטינית" כמימוש עיקרון הממשל העצמי הפלסטיני שנקבע בהסכמי קמפ דייוויד (ספטמבר 1978) ואומץ בהצהרת העקרונות. ההסכם מפרט את סמכויותיה וזכויותיה של הרשות הפלסטינית:

  • הממשל הצבאי הישראלי ייסוג מרצועת עזה ואזור יריחו והמנהל הציבורי יבוטל. סמכויותיהם בתחומים האזרחיים יועברו לפלסטינים.
  • תחום שיפוטה של הרשות הפלסטינית יכלול את רצועת עזה ואת הגדה המערבית אשר יהוו יחידה טריטוריאלית אחת.
  • לרשות הפלסטינית יהיו סמכויות חקיקה, ביצוע, שיפוט ושיטור, אך לא תהיה לה סמכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית.
  • תוקם משטרה פלסטינית לשמירת הסדר וביטחון הפנים, בעוד ישראל תמשיך לשאת באחריות הביטחונית החיצונית.
  • על מנת לאפשר את התנהלותה התקינה של הרשות, יוסדר מעבר בטוח לתנועת פלסטינים בין רצועת עזה ואזור יריחו.

הסכם קהיר מפרט גם את ההתחייבות המשותפות של שני הצדדים וכן את שיתופי פעולה העתידיים:

  • ועדה משותפת לישראל, לפלסטינים, למצרים ולירדן תדון בקריטריונים להתרת כניסתם של פלסטינים שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967.
  • שני הצדדים התחייבו לנקוט את כל האמצעים הנחוצים למניעת פעולות טרור בשטחים.
  • מועד חתימת ההסכם נקבע כתחילתה של תקופת ביניים בת חמש שנים בה יחלו הדיונים על מצב הקבע, דיונים אשר יעסקו באותם קונפליקטים בלתי פתורים בין שני הצדדים.

התקרית במהלך טקס החתימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך טקס החתימה על ההסכם התרחשה תקרית שכמעט הביאה לביטולו כאשר התברר שערפאת סירב לחתום על המפות המצורפות להסכם. לבסוף, לאחר הפסקה בטקס ולחץ כבד אל מול המצלמות מצידם של קלינטון ומובאראק (שקילל את ערפאת בשידור חי), הוכנס שינוי במפות, עליו הוסכם בעל פה קודם לכן, וערפאת הסכים לחתום עליהן.‏‏‏‏‏[1] ההערכות הן שמטרת האירוע הייתה לסייע לערפאת לשכנע את הציבור הפלסטיני שהוא עשה כל מאמץ אפשרי להתמקח עם ישראל.

תגובת הציבור הישראלי להסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך אוסלו כולו גרר עמו פולמוס ציבורי רחב. חלק ניכר בציבור האמין בתהליך מתוך תקווה לסיום הסכסוך הממושך, אך רבים היו בטוחים שההסכמים לא יניבו את התוצאות הרצויות. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, המדינה כולה געשה והפגנות רבות בגנות ההסכמים נערכו ברחבי הארץ.

מספר חודשים לאחר הסכם קהיר החלה שורה של התקפות טרור. התקפות אלו רק העמיקו את הקונפליקט הציבורי הישראלי. הטרור הגואה השפיע לרעה על עמדת הציבור הישראלי לגבי תהליך אוסלו. רוב הציבור החל לאבד את אמונו בפלסטינים ובמנהיגם, יאסר ערפאת. ההפגנות בגנות תהליך אוסלו הלכו והחריפו ואף לוו, לעתים, בגידופים ובדברי נאצה נגד תומכי ההסכם ומנהיגיו. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, הואשם בוויתור על חלקים נרחבים מ"מולדתו ההיסטורית של העם היהודי" ובערעור הביטחון של ישראל ואזרחיה.

תגובתם של ערביי ישראל הייתה הרבה יותר אופטימית. הם קיוו שהסכמי אוסלו יפתרו, סוף סוף, את בעיית הזהות הלאומית שלהם. בסקרים ובמחקרים שנערכו באותה תקופה ניתן לראות שפרט לזרמים מאוד קיצוניים, ערביי ישראל היו התומכים הנלהבים ביותר של הסכמי אוסלו.

תגובת הציבור הפלסטיני להסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובות הפלסטיניות לתהליך אוסלו היו מעורבות. הפת"ח, שבאותה תקופה שלט באזור, אימץ את ההסכמים. מנגד, הארגונים הקיצוניים (החמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית) התנגדו להסכמים נחרצות ושללו באופן מוחלט את קיומה של מדינת ישראל. יאסר ערפאת, בדיוק כמו יצחק רבין, הואשם בבגידה בעקרונותיו ובהפקרת הפלסטינים.

ב-1 ביולי 1994, בעקבות הסכם קהיר, הגיע יאסר ערפאת לשטחים והתקבל בתגובות מעורבות; רוב הציבור הפלסטיני הגיב בהתלהבות לשובו של ערפאת, אך מנגד פלגים וקבוצות שונות בקרב הפלסטינים חששו למעמדם הפוליטי. חששות אלו התבטאו בחתירה בלתי נלאית נגד ערפאת ונגד התהליך המדיני שהוביל. חתירה זו ערערה את שלטונו של ערפאת ואת יכולתו להמשיך בתהליך אוסלו ולבצע את ההסכמים הקיימים.

לאחר ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 במאי 1994, בהתאם להסכם קהיר, נסוג צה"ל מעזה ויריחו. מדינת ישראל אפשרה את חזרתו של יאסר ערפאת לשטחים, מתוקף היותו מנהיגם של הפלסטינים הרשמי. אך ערפאת לא הצליח להשליט את שלטונו באזור. הפלגים הקיצוניים בקרב הפלסטינים התנגדו לו ולהסכמי אוסלו, התנגדותם התבטאה בהחרפת פיגועי הטרור. החל מאוקטובר 1994 הוביל החמאס גל של התקפות טרור ופיגועי התאבדות נגד ישראל: באוקטובר 1994 נהרגו 22 ישראלים בפיגוע התאבדות באוטובוס בתל אביב, בינואר 1995 נהרגו 21 חיילים בפיצוץ שני מטעני נפץ בתחנת אוטובוס בצומת בית-ליד, ביולי באותה שנה נהרגו 5 ישראלים בפיגוע התאבדות ברמת-גן וכך הלאה. לשם השוואה, בתקופת האינתיפאדה הראשונה (87'-91') נהרגו 97 ישראלים ואילו בתקופת הסכמי אוסלו (94'-96') נהרגו 256 ישראלים מהתקפות טרור ופיגועי התאבדות.

בתגובה לכך ביצעה ישראל מעצרים המוניים והרבתה בהטלת סגר ועוצר על האזור. פועלים פלסטינים לא יכלו לצאת לעבודה בשטחי ישראל ולעתים אף נמנע מהם לנוע בתוך שטחיהם-הם. המציאות החדשה אף גרמה למשטרת ישראל להקים מחוז שישי - מחוז ש"י (שומרון ויהודה) שנועד לתת מענה לנושאי הביטחון הסבוכים והעקובים מדם בשטחי איו"ש.

המשך התהליך בראשותו של יצחק רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות כל זאת המשיכה ישראל, בראשותו של יצחק רבין, בתהליך המדיני ובמימוש הסכמי אוסלו:

יחד עם המשך התהליך המדיני, המשיך גם השיח הציבורי הישראלי בנוגע להסכמי אוסלו. ההפגנות בגנות ההסכמים הלכו והחריפו ופלגים ימניים קיצוניים החלו להתחזק. שיאו של הקונפליקט הציבורי הישראלי היה הירצחו של ראש ממשלת ישראל ויוזם תהליך אוסלו, יצחק רבין. ב-4 בנובמבר 1995, במהלך עצרת תמיכה בתהליך השלום, נורה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, איש ימין קיצוני אשר ביקש לשים קץ לתהליך המדיני.

המשך תהליך השלום לאחר רצח רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גביזון, ר. והקר, ד. (עורכות). (2000). "השסע היהודי-ערבי בישראל: מקראה". ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  • הירשפלד, י. (2000). "אוסלו: נוסחה לשלום - המשא ומתן על הסכמי אוסלו - האסטרטגיה ומימושה". תל אביב: עם עובד.
  • מוריס, ב. (2003). "קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני - ערבי 1881 - 2001". תל אביב: עם עובד
  • סביר, א. (1998). "התהליך - מאחורי הקלעים של הכרעה היסטורית". תל אביב: משכל.
  • רבינוביץ, א. (2004). "חבלי שלום - ישראל והערבים 1948 - 2003". אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]