משתמש:אליזבט/מיזם צדאם/צדאם חסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סדאם חוסיין (ערבית: صدام حسين عبد المجيد التكريتي‎, תעתיק: צדאם חֻסַיִן עבד אל-מג'יד אל-תכריתי) נולד ב-28 באפריל 1937. הוא כיהן כנשיא עיראק החל מה-16 ביולי 1979 עד ה-9 באפריל 2003. כאחד מחבריה הבולטים של מפלגת הבעת' בעיראק, סדאם מילא תפקיד מרכזי בהפיכה ב-1968 שהביא את המפלגה לשלטון.

הוא שימש כסגן הנשיא תחת בן-דודו, הגנרל החלש אחמד חסן אל-בכר, והיה האחראי על הקמת של מנגנוני הבטחון הכפופים למפלגה, שנודעו לשמצה בהפרות זכויות אדם, ודיכוי אזרחי המדינה. מנגנוני הבטחון המפלגתיים סייעו לחוסיין בביסוס שליטתו על כל זרועות השלטון והצבא, בעת בה היה עדיין כיהן כסגן הנשיא.

כנשיא, סדאם ניהל משטר רודני, לאורך שתי מלחמות שיזם: מלחמת איראן-עיראק ומלחמת המפרץ הראשונה. חוסיין דיכא כל גורם שנראה כמאיים על יציבות משטרו, בייחוד קבוצות אתניות ודתיות ששאפו לאוטונומיה. לצד זאת, בעולם הערבי נהנה סדאם מפופולריות, בשל התנגדותו לישראל ולארצות הברית.

סדאם הוסר משלטונו במהלך הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 ב-9 באפריל 2003, הוא נתפס ב-13 בדצמבר 2003 על ידי חיילים אמריקנים. ב-5 בנובמבר 2006 הוא הורשע בפשעים נגד האנושות על ידי בית משפט עיראקי מיוחד, ונידון למוות בתלייה.

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדאם חוסיין נולד בעיר אל-עַוְגָ'א (العوجا), הנמצאת 13 ק"מ מזרחית לעיר תכרית (הנמצאת בצפון-מרכז המדינה), למשפחת רועי צאן. אמו, סובחה אל-מוסלאת, העניקה לבנה את השם "סדאם" שמשמעותו בערבית היא "המתנגש" או "המסתכסך". הוא לא הכיר את אביו, האיכר העני חוסיין עבד אל-מג'יד, שנפטר או עזב את משפחתו שישה חודשים טרם לידת בנו. זמן קצר לאחר עזיבת אביו, אחיו בן ה-13 של סדאם נפטר ממחלת הסרטן, וגרם בכך לדכאונה של אם סדאם בחודשי ההריון האחרונים. סובחה אף ניסתה להפיל את תינוקה על ידי ביצוע התאבדות שכשלה. התינוק סדאם נשלח לבית משפחת דודו מצד אמו בתכרית שהיה קצין בצבא עיראק ח'יראללה טלפאח (خير الله طلفاح), עד שהיה בן שלוש. מאוחר יותר, רבים מקרובי משפחתו מתכרית יהיו מיועציו הבכירים ותומכיו הנלהבים ביותר של חוסיין.

סדאם המשיך לחיות עם דודו, עד שאחרון השתתף במלחמה האנגלו-עיראקית בהנהגת רשיד עלי אל-כילאני ונכלא לחמש שנים לאחר נצחון הבריטים. בעקבות מאסר דודו חזר סדאם לבית אמו סמוך לתכרית בכפר אל-שוויש, שנשאה מחדש עד אז והולידה שלושה ילדים מאביו החורג, אברהים אל-חסן שהיה אחיו של אבו הביולוגי. אברהים נהג להשפיל את סדאם, להתעלל בו, ולהכריח אותו לצאת לגנוב במקום ללמוד. סדאם סבל גם מהצקות של ילדי הכפר, שלעגו על כך שאין לו אב ועל כן סדאם הקטן נהג להסתובב על מוט ברזל, כדי להרחיק את תוקפיו.[1] בעת ההיא, היצור הקרוב ביותר, כפי שסדאם ציין לאחר מכן, הייתה סוסתו.[2] ב-1947, כשהיה בן עשר, סדאם ברח ממשפחתו וחזר לחיות בתכרית עם דודו, ח'יראללה טלפאח, שהשתחרר זה עתה ממאסרו. טלפאח, שהיה אביה של אשתו העתידית של סדאם, היה מוסלמי סוני אדוק. לטענת סדאם, הוא למד רבות מדודו, שהיה לאומן עיראקי מיליטנטי. עם הגעתו לתכרית, שב סדאם ללימודיו בהם התקשה, היות שאביו מנע ממנו ללמוד. סדאם העדיף לבדר את בני כתתו וחבריו על פני לימודים. חברו הטוב ביותר באותה העת, היה בן דודו עדנאן, הצעיר מסדאם בשלוש שנים. ב-1955 כשהיה בן 18 עבר לגור עם דודו לבגדאד, ונרשם אז לחטיבת בינים לאומנית בבירה.

פעילותו במפלגת הבעת'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוח המהפכנית געשה באותה העת בעיראק ובמזרח התיכון. שליטתן של האליטות הקודמות (תומכי המונרכיה השמרנים, המשפחות המבוססות והסוחרים) החלה להתערער בעיראק. בד בבד, הפאן ערביות הפופוליסטית של גמאל עבד אל נאצר, השפיעה עמוקות על הבעת'יסטים הצעירים. עלייתו של נאצר לשלטון, בישרה שורת מהפכות ברחבי המזרח התיכון בשנות ה-50 וה-60, עם קריסת המונרכיות בעיראק, מצרים ולוב. ב-1957 כשהיה בן 20, סדאם הצטרף למפלגת הבעת' המהפכנית הפאן-ערבית. באותה העת, הבעת' הייתה מפלגה שולית ביותר, בעלת תמיכה מזערית של הציבור, נראה כי תמיכתו של ח'יראללה במפלגה, וידידותו עם גורמים חשובים בה דוגמת אחמד חסן אל-בכר, היא זו שגרמה לסדאם להצטרף דווקא לבעת'.

פעולותיו הראשונות של סדאם במסגרת המפלגה כללו שכנוע חבריו לבית הספר לערוך עצרות אנטי-ממשליות. מלבד זאת, סדאם ארגן מספר מחבריו לחטיבה ובריונים מקומיים לתוך מעין כנופיה, שעסקה בהכאת מתנגדים פוליטיים והפחדת אזרחים.

סדאם וחבריו לתא הבעת' באוניברסיטה בקהיר

באותה העת, ניסה סדאם להתקבל לאקדמיה הצבאית בבגדאד, כפי שעשה ח'יראללה, אולם נכשל במבחני הכניסה. מאוחר יותר, כשסדאם יכהן כסגן נשיא עיראק, הוא ימונה לגנרל ארבעה כוכבים (הדרגה הגבוהה ביותר בצבא עיראק), מבלי ששירת בצבא אפילו יום אחד.

בסוף 1958 סדאם קושר לרצח של עובד ממשלתי בתכרית, ונכלא. הוא שוחרר ששה חודשים לאחר מכן, לאור חוסר ראיות.

ההתנקשות בקאסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 ביולי 1958, קבוצה של "הקצינים החופשיים" בהנהגת הגנרל עבד אל-כארים קאסִם הפילו את שלטונו של פייסל השני בעיראק. מלכתחילה היחסים בין מפלגת הבעת' וקאסם היו טובים, הבעת'יסטים תמכו בהדחת המונרכיה והמפלגה נכנסה לממשלתו של קאסם. אולם, במהרה התגלע ויכוח בין הצדדים בנוגע לשאלת הצטרפותה של עיראק לרע"ם, האיחוד בין סוריה ומצרים שנוסד זה עתה, בהשראת האידיאולוגיה הפאן-ערבית. בעוד שהבעת' תמכה באיחוד כחלק מהחזון ליצירת מדינה כלל ערבית, קאסם התנגד לו מחשש לשלטונו. זאת, בעקבות מידע שהגיע לקאסם שהראה כי סגנו עבד אל-סלאם אערף, הציע לגמאל עבד אל-נאצר לצרף את עיראק לאיחוד, תוך הסרת קאסם משלטונו. קאסם פתח במסע טיהור פוליטי בו שפט את אערף ומאות בעת'יסטים אחרים. בעקבות נסיון מרידה כושל של קצינים לאומנים במוסול במרץ 1959, קאסם שחרר המוני קומוניסטים על העיר שאנסו, שפטו ורצחו מאות מתושבי העיר. בעקבות הטבח במוסול, ירדה מפלגת הבעת' למחתרת, תוך הבנה כי לא ניתן לשתף פעולה עם קאסם, ויש להסירו מהשלטון.

ב-7 באוקטובר 1959 קבוצה של פעילי בעת' צעירים, שכללה את סדאם ארבה למכוניתו של קאסם, ורססה אותו ביריות. קאסם ששרד בפצעים קשים את נסיון ההתנקשות, הורה על הוצאתה של מפלגת הבעת' מחוץ לחוק בעיראק. יתכן והמבצע כשל בשל התנהלותו של סדאם, שצריך היה לחפות על חבריו אך במקום זאת פתח בירי מוקדם מדי על הרכב,[3] הכין בכך את מאבטחיו של קאסם למטח הירי הנוסף, וגרם לבלבול רב בקרב הבעת'יסטים שהחלו לירות זה על זה, כך שסדאם נורה ברגלו. ההשתתפות בהתנקשות רוממה את מעמדו של סדאם מפעיל אלמוני, לגיבור במפלגתו, בתקופת שלטונו מעלליו ההרואים של סדאם הוצגו בסרטים ומחזות.

חיים בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדאם הצליח להמלט מתכרית בעזרת ה-CIA וסוכני מודיעין מצריים, חצה את הגבול לסוריה, שם התקבל בחום על ידי הנהגת הבעת' המקומית. בסוריה נפגש סדאם עם מישל עפלק, ממיסדי הבעת', ובין השנים נרקמה ידידות שבעתיד תסייע לסדאם לחזק את מעמדו במפלגה ולהעניק לו לגיטימציה אידאולוגית.

מסוריה עבר לביירות לקורס אימונים קצר של ה-CIA. משם הוא עבר לקהיר, חי בדירת פאר בהשגחת המודיעין האמריקני והמצרי, וביקר לעיתים קרובות בשגרירות האמריקנית זמן קצר לאחר הגעתו לבירה המצרית הגועשת, הצטרף לארגון הבעת' המקומי ובמהרה הפך לאחד מהמנהיגים האזוריים. הוא נשפט למוות בהעדרו בעיראק. ב-1961 כשהוא בן 24, סיים את לימודיו בבית הספר, והחל את לימודי המשפטים באוניברסיטת קהיר, אותם מעולם לא יסיים. במהלך גלותו בקהיר, התארס לבת דודתו סדיג'ה. בתחילת 1963 עם חזרתו לעיראק, נשאו השניים ושנה לאחר מכן נולד בנם הראשון עודאי חוסיין.

חייו של סדאם בקהיר, שבתחילה התנהלו על מי מנוחות הושפעו מפירוק רע"ם (למעשה[4]) בעקבות תקופת חוסר יציבות והפיכות בסוריה החל מ-1961, פרשה סוריה מהאיחוד. נאצר שבעבר נזקק לבעת'יסטים בנסיונו לצרף את עיראק לאיחוד, כעת חשש מפעילי המפלגה לאור הסכסוכים עם מפלגת הבעת' בסוריה שהובילה לפרישת דמשק מרע"ם. על כן, שילומה של מלגה חודשית לסדאם כחבר בעת' עוכבה באופן תדיר, לעיתים היא לא שולמה בכלל. בנוסף, פעילי בעת' בולטים הושמו תחת מעקב השלטונות והוטרדו, ובינהם סדאם. לתקופה קצרה הוא אף הושלך לכלא.

הפיכת הבעת' הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מתפיסת ההכלה של ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, ה-CIA העניק סיוע למפלגת הבעת' ומתנגדים אחרים למשטר, בשל חשש ארצות הברית מקרבתו הגוברת של קאסִם לקומוניסטים. קציני צבא עם קשרים למפלגת הבעת' הפילו את שלטונו של קאסִם בהפיכה בפברואר 1963. מנהיגים בעת'יסטים מונו לקבינט, ועבד אל-רחמאן עארִף הפך לנשיא. עארִף עצמו לא היה בעת'יסט, אך נתפש על ידי מנהיגי הבעת' כאדם חלש שיעשה כרצונם.

סדאם שב לעיראק מיד לאחר המהפכה, וגילה כי חסר לו כל בסיס כח עצמאי במפלגה, בשל התקופה הממושכת בה לא שהה במדינה. על כן, הוא נאלץ להסתפק במשרת נציג האיכרים בוועד המרכזי של המפלגה. חוסיין החל לכרות בריתות במהרה, והצטרף לפלג של אחמד חסן אל-בכר שמונה אז לראש ממשלת ואל"מ סאלח מהדי עמאש, שכיהן אז כשר ההגנה. זמן קצר לאחר הגעתם לשלטון, פרץ ויכוח אידיאולוגי חריף בקרב מפלגת הבעת'. הפלג השמאלני של המפלגה, טען כי יש להפוך את עיראק במהרה למדינה סוציאליסטית. הפלג הימני, גרס כי יש לקדם את המדינה לחזון הסוציאליסטי ללא נקיטת צעדים חריפים העלולים למוטט את המשק, בנוסף חבריו סברו כי יש להמשיך לחזק את קשרי המפלגה עם קצינים בכירים שתמכו במהפכה מאינטרסים שונים, ולא היו בעת'יסטים. הפלג של בכר אליו השתייך סדאם, נקט בגישה אמצעית, ולא תמך באף אחת מהגישות הקיצוניות. בכר ותומכיו ניסו להשלים בין הפלגים היריבים, אך לשווא. בדיון מיוחד של ההנהגה האזורית של מפלגת הבעת' ב-11 בנובמבר 1963, הפלג השמאלני גורש מהמפלגה.[5]

בעקבות גירוש הפלג השמאלני, המשמר הלאומי שהיה כפוף לראש הפלג השמאלני עלי צלאח אל-סעדי ותומכים אחרים של הפלג יצאו לרחובות בגדאד, ולאחר שורה של מעשי טבח ואונס נזעקה הנהגת הבעת' מסוריה לעיראק כדי להרגיע את הרוחות. לאחר שהנסיונות להביא לסיום הסכסוך בין הפלגים כשלו, החליטה הנהגת הבעת' כי המוצא היחיד מהמשבר הוא גירוש תומכי הפלג השמרני גם כן מהמפלגה ומנהיגי הפלג גורשו לבירות. כדי למלא את החלל שנוצר במפלגה בעקבות הטיהורים, מנהיגי המפלגה מדמשק לקחו על עצמם את הנהגת שלוחת הבעת' בעיראק. הציבור העיראקי הפסיק לראות בבעת' מפלגה עיראקית אותנטית, והתמיכה במפלגה ירדה לשפל. עארִף ניצל את הירידה במעמדה של המפלגה בעיני הציבור כדי לגרש את הבעת'יסטים מהשלטון. כך, לאחר תשעה חודשים, בנובמבר 1963 הסתיימה תקופת השלטון הראשונה של המפלגה בעיראק.

חיזוק מעמדו ומאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיצול הפנימי בבעת' פגע במפלגה רבות, אך חיזק בעקיפין מעמדו הפנימי של סדאם חוסיין במפלגה. גירושם של פלגי השמאל והימין הותיר את המשרות הבכירות במפלגה לפלג המתון, שעמו נמנה חוסיין. סדאם שטרם הפילוג שימש כפעיל זוטר, הצליח תוך מספר שנים להתברג להנהגת מפלגת הבעת'. ב-1964 אל-בכר נבחר לחבר בהנהגה הלאומית של המפלגה, סדאם הצליח לזכות באמונו ולהפוך לעוזרו. בסיוע של מישל עפלק ואל-בכר, בפברואר 1964 במהלך הכינוס השביעי של ההנהגה הלאומית של המפלגה, מונה חוסיין למזכיר הגוף הבכיר. בתום השנה, עם שיקום ההנהגה האזורית הקבועה, הצליחו השניים להביא לכניסתו של חוסיין גם לגוף העליון הזה.

ב-1964 מונה חוסיין לראש המיליציה של מפלגת הבעת', ופיתח תוכנית להפיכת שלטון אערף. התוכנית להפיל את מטוסו של אערף בעת שיסע לכינוס הליגה הערבית בקהיר נחשפה בידי השירות החשאי, ובתגובה הנשיא אערף הורה הוצאתה של מפלגת הבעת' מחוץ לחוק. רבים מהמפלגה נכלאו וחוסיין היה אחד מבכירי הבעת' היחידים שהצליחו לזמן מה לחמוק מידיהם של זרועות הבטחון. אולם באוקטובר 1964 מזלו של חוסיין נגמר עם חשיפת מחבואו והוא נדון לשלוש שנות מאסר.

את תקופת שהותו בכלא ניצל חוסיין לקריאה ולעריכת נאומים מול אסירים פוליטיים אחרים, וכך הצליח במהרה לבסס את מעמדו בין האסירים. חוסיין המשיך לשמור על קשריו עם אל-בכר (שהספיק להשתחרר עד אז)[6] ולמצב את עצמו כעוזרו הקרוב ביותר.

כשנתיים לאחר כליאתו הצליח סדאם לברוח ממעצרו יחד עם ידידו למפלגה עבד אל-כרים אל-שיח'לי בסיוע של בן-דודו של חוסיין סעדוּן שאכִר.

באפריל 1966 נספה נשיא עיראק עבד אל-סלאם אערף בתאונת מסוק ואחיו עבד אל-רחמאן עארף מונה תחתיו. לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים יצאו העיראקים לרחובות במחאה, מפלגת הבעת' ניצלה את מעורבותה המוגבלת של עיראק במלחמה כדי להכריז על המשטר כלא חוקי. בחודשים לאחר מכן ערכה המפלגה מספר כנסים והפגנות בהם הואשם המשטר בשחיתות ואי-כשירות ודרשו את החלפתו.

הפיכת הבעת' השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למפלגת הבעת' חסר כוח צבאי כדי לבצע הפיכה מוצלחת של השלטון, ועל כן המפלגה נאלצה לשלב כוחות עם קבוצות קצינים בכירים מזרועות הבטחון העיראקיים[7]. עם עלות שחר ה-17 ביולי 1968, הודיעו הרצינים לאערף כי הוא אינו נשיאה של עיראק מעתה. על פי הגרסה הרשמית חוסיין ישב בטנק הראשון שפרץ לארמון הנשיאות, אולם אין מקורות עצמאיים המאמתים זאת.

קבוצת הקצינים שבראשה עמדו נאיף שמונה לראש הממשלה ודאוד שנטל את כס שר הבטחון לא בטחו בבעת'יסטים שבראם עד אל-בכר שמונה לנשיא. הבעת'יסטים מצידם חששו כי כוחות הבטחון שהיו נאמנים לקצינים שבאו משורותיהם, יסייעו לקבוצת הקצינים לסלקם מהשלטון פעם נוספת. שני המחנות חלקו שווה בשווה את המושבים במועצת הפיקוד המהפכני, שהוקמה לאחר המהפכה והייתה לגוף השלטוני החזק ביותר בעיראק; מושבי הקבינט נחצו גם כן בין המחנות.

לאור חששות אלו החליטו הבעת'יסטים לפעול: נאיף זומן לפגישה עם הנשיא אל-בכר שבסיומה התפרץ חוסיין לחדר יחד עם מספר קצינים. חוסיין שעמד עם אקדח שלוף הכריז בפני נאיף כי המפלגה החליטה שעליו לעזוב את עיראק. חוסיין החמוש ליווה את נאיף עד למטוסו שעזב למרוקו, שבה הוא מונה לשגריר. עשר שנים לאחר מכן ביולי 1978 נרצח נאיף ליד ביתו בלונדון. דאוד מצידו זומן לירדן כביכול לצורך בדיקת היחידות העיראקיות שהיו מוצבות במדינה. לאור העובדה שדאוד העביר את השליטה על כוחות הבטחון לרמטכ"ל, לא היה ביכולתו לעשות דבר כשהורו לו הבעת'יסטים להישאר בירדן ולעמוד בראש הנספחות הצבאית שם. תומכיהם של הקצינים גורשו ממשרותיהם הממשלתיות. חוסיין, לעומת זאת, קודם לסגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכני, תפקיד השני בחשיבותו רק ליו"ר המועצה (הנשיא), בהיותו רק בן 31.

מסע הטיהורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית מפלגת הבעת' לשלטון היא לא נהנתה מלכתחילה מבסיס תמיכה עממי[8] (ויש האומרים כי היא מעולם לא זכתה בו). הבעת' הייתה מפלגה סונית בעיקרה (אם כי שיעים מעטים נמנו בהנהגתה) בתקופה בה הסונים היוו כ-20 אחוזים מאוכלוסיית עיראק (כ-60 אחוזים היו שיעים והיתר היו כורדים [שאינם ערבים ודוגלים בעצמאות מעיראק], נוצרים, יהודים ומיעוטים אחרים). על כן, עם עליית הבעת' לשלטון פתחה המשטר במסע מעצרים רחב היקף, "חינוך מחדש" של הציבור תוך שימוש באמצעי התקשורת ושינוי תוכנית הלימודים בבתי הספר. כל עובדי הממשל הבכירים גורשו מעבודתם אם לא נמנו עם מפלגת הבעת', ארגוני אופוזיציה דוכאו ביד קשה ורבים נאסרו באשמת חתירה נגד השלטון. מסע הטיהור נוהל ביד רמה על ידי חוסיין, שהיה אחראי על כוחות הבטחון וכבר החל להוודע בכינויים "האיש החזק בבגדאד" או "הקצב מבגדאד".

הצבא והמנגנונים הפוליטיים נחשפו למסע טיהורים לאחר חשיפת "קנוניות" רבות בקרבם, קצינים בכירים רבים הוחלפו. בסוף 1970 השלים סדאם את הקמתו של מנגנון פיקוח אידאולוגי הדוק בצבא, שדיווח ישירות אליו. "בתי דין מהפכניים" מיוחדים הוקמו כדי לשפוט אשמים בריגול וחתירה תחת המשטר מקרב הצבא והעובדים הממשלתיים. מיליציית מפלגת הבעת' שבראשה עמד חוסיין החלה לפטרל ברחובות הערים ולעצור אנשים בבתיהם בשעות הלילה.

מפלגות פוליטיות, דוגמת הקומוניסטים ומיעוטים דתיים ואתניים דוגמת היהודים והכורדים, שהמשטר ראה בהם מוקד התמרדות אפשריים, נחשפו להוצאות פומביות להורג ומאסרים המוניים. האיזורים השיעיים בדרום נחשפו גם הם למאסרים המוניים והוצאות פומביות להורג בחודשים פברואר - אפריל של 1969 שאירעו בעיר הדרומית בצרה.

ב-16 בנובמבר 1969 צורפו כל חבריי ההנהגה האזורית וההנהגה הלאומית של מפלגת הבעת' למועצת הפיקוד המהפכני, גוף קבלת ההחלטות החשוב בעיראק. צעד זה הגדיל בשמונה את מספר האזרחים בגוף החשוב, על חשבון קבוצת הקצינים, וכך הפר את האיזון שנשמר קודם לכך במועצה בין המחנות. לאחר שהחליש את קבוצת הקצינים, בין השאר על ידי שלילת משרותיהם של בכירים בה והגלייתם של אחרים, החל סדאם להתמקד בקבוצה האזרחית במפלגה. מסע הטיהורים נועד לחזק את מעמדו הפנימי המפלגה תוך סילוק כל מתנגד אפשרי. ב-28 בספטמבר 1971 הועבר שר החוץ עבד אל-כרים אל-שיח'לי (עימו כזכור ברח סדאם יחדיו מכלאם) לתפקיד השגריר לארגון אומות המאוחדות. בחירות 1973 לפיקוד האזורי של הבעת' הושפעו במידה רבה על ידי סדאם ורבים מהחברים החדשים היו מקורבים של חוסיין, ונאמנים לו יותר מלמפלגה.[9]

שנות ה-70 המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבטחת שליטת המפלגה במערכת הםוליטית וחיסול כל מתנגד אפשרי במערכת הצבאית פנה סדאם לחיזוק כוחות הבטחון שהיו כפופים אליו. באישור של אל-בכר, את מקומם של מאות הקצינים והפעילים המפלגתיים תפסו קרובי משפחתו של סדאם מתכרית. באותה העת סדאם כמעט ולא הופיע בפומבי ובחר לפעול מאחורי הקלעים בחיסול יריביו הפוליטיים. נראה כי התנהלות זו נועדה כנראה גם להשקיט את חששותיו של אל-בכר מהפיכה של סגנו נגדו.

השפעת סדאם על קביעת מדיניות החוץ הייתה רבה,[10] הוא היה גם זה שניסח את ההתמתנות במדיניות החוץ שקירבה את מדינות המפרץ השמרניות למשטר המהפכני בבגדאד. באוקטובר 1974 בפסגת רבאט עיראק אימצה את תוכנית השלבים של אש"ף, על פיה המדינה הפלסטינית תוקם באופן זמני רק בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, לפני "שחרור כל פלסטין" בשלב מאוחר יותר. שינוי עמדה זו גרם למתיחות ביחסים בין עיראק לאש"ף, מתיחות שנעלמה רק עם ההתאחדות בהתנגדות לחתימת הסכמי קמפ-דייוויד בין ישראל למצרים.

במהלך "ספטמבר השחור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הרטוריקה הלוחמנית של המשטר לטובת הפלסטינים במהלך אירועי ספטמבר השחור בירדן, בחר המשטר שלא להחלץ לעזרת הפלסטינים. בירדן באותה העת נכח חיל המצב העיראקי "צלאח א-דין" שכלל כ-20 אלף חיילים. המשטר העיראקי איים ברטוריקה מתלהמת[11] אך הפלסטינים שציפו לתמיכה מהכוחות העיראקיים התאכזבו קשות מחוסר המעש שלהם. הפלסטינים וסוריה הבעת'יסטית[12] ביקרו בחריפות את ההנהגה העיראקית. בתגובה, למרות שההחלטה לא לפעול התקבלה בארמון הנשיאות,[13] האשים סדאם את יריבו שר ההגנה, חרדאן אל-תכריתי בקבלת ההחלטה.[14]

במלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שכנע חוסיין את אל-בכר לשלוח כוחות עיראקיים לחזית נגד ישראל. חוקרים רבים מציינים החלטה זו כדוגמא להגברת השפעתו של סדאם על אל-בכר (וכך גם על קבלת ההחלטות במדינה הטוטליטרית).[15] הדיביזיה העיראקית שהגיעה לחזית רמת הגולן, כללה כ-60 אלף חיילים ו-700 טנקים ספגה אבדות כבדות כבר ביום הקרבות השני שלה. שבוע לאחר תום המלחמה הסיגו העיראקים את כוחותיהם מסוריה, תוך מתיחת ביקורת על הסכמת דמשק להחלטת מועצת הבטחון של האו"ם 338 ו-339.[16]

שיפור היחסים עם ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטת המשטר העיראקי על חימום היחסים עם מוסקבה נבעה ממספר סיבות, כאשר המטרה העיקרית של המהלך הייתה הגברת שרידות המשטר. סדאם סבר כי חיזוק הקשר עם ברית המועצות, שהיוותה מאז ומעולם האיום האסטרטגי המשמעותי ביותר על איראן, יחזק את מעמד עיראק מול איראן התוקפנית. כמו כן, עסקאות אמצעי הלחימה, צפויות היו לשפר את יכולת הצבא לחדש את המאבק המזוין בכורדים, ובאיראן במקרה הצורך. מעבר לכך, לברית המועצות הייתה השפעה על המפלגה הקומוניסטית בעיראק, שהיוותה גם היא מקור אפשרי לחוסר שקט פנימי. ברית המועצות, שיחסיה עם דמשק מעולם לא היו חמימים, ויחסיה עם סאדאת הורעו בעקבות סירובו לפסוק מהכנותיו למלחמה עם ישראל, הייתה מעוניינת למצוא בת ברית חדשה במזרח התיכון.

ביקורו הרשמי הראשון של סדאם חוסיין נערך במוסקבה בפברואר 1972. ביקורו של ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין בבגדאד, הסתיים בחתימת הסכם על ידידות ושותפות ב-9 באפריל 1972. ההסכם כלל שיתוף פעולה נרחב בין המדינות בתחום הצבאי, הכלכלי, הטכני והמדעי.

זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם, הוכנסה המפלגה הקומוניסטית לממשלת עיראק. עם זאת, הצעד המשמעותי ביותר שבוצע לאחר ההסכם היה הלאמת חברת הנפט העיראקית (Iraqi Petrolium Company, IPC) ב-1 ביוני 1972. ה-IPC הייתה חברה משותפת של מספר תאגידים מערביים שייצאה את מרבית הנפט מאדמת עיראק. לצד אומץ ברור שבהחלטה זו, התחייבות מעומעמת הסובייטים להחליף את השוק המערבי, אותו איבדה עיראק בעקבות צעד זה, היא זו שאיפשרה את ההלאמה. בשנת 1973 לא נרתע מלייחס החלטה הרת גורל זו לעצמו, תוך התפארות שעמדת שאר הבכירים במשטר הייתה שלילית ביחס להלאמה.[17] ההלאמה הזרימה כספים רבים למשטר ואיפשרה את קיומה של מדינת רווחה בעיראק, בניית תשתיות ובזבזנות ראוותנית מצד המשטר עד התדרדרות המצב הכלכלי לקראת אמצע מלחמת איראן-עיראק (ראו בהמשך).

רכש אמצעי הלחימה של עיראק מבחרית המועצות הסתכם ב-1.5 מיליארד דולר מיום חתימת ההסכם עד 1975. הוא כלל הכפלת מספר הטנקים והנגמ"שים והגדלה של כ-10 אחוזים של חיל האוויר. חיזוק חיל הרגלים והשריון מעיד על חששו של המשטר ממרידה פנימית של הכורדים, שלאחר ההסכם העיראקו-סובייטי חיזקו את קשריהם עם איראן ועם ארצות הברית.

מול איראן והכורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי איראן-עיראק הורעו בשלהי שנות ה-60 לאור השיפור שחל במעמדה הגיאו-אסטרטגי של איראן באותה העת שאיפשרה לשאה לנסות להכיל הגמוניה פרסית במזרח התיכון. באפריל 1969 ביטל השאה מוחמד רזה פהלווי באופן חד צדדי את ההסכם בין המדינות על התעבורה בשאט אל ערב. ההסכם בין המדינות, שנחתם ב-1937 הסדיר את תנועת הספינות על נתיב מים זה שדרכו נשפכים נהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי. זהו הנתיב הימי היחיד דרכו לעיראק הייתה גישה למפרץ. שתי המדינות פרסו צבאות לגבולות השאט אל-ערב וכ-10 אלפים איראנים גורשו מעיראק. המשטר בבגדאד החל לקרוא להתקוממות עממית של הערבים במחוז ח'וזסטאן שבאיראן סמוך לגבול עם עיראק, שמרבית תושביו אינם דוברים פרסית. האיראנים מצידם, החלו לעניק תמיכה כלכלית וצבאית למורדים הכורדים בעיראק.

במהלך כל שנות ה-60 התמרדו הכורדים בצפון עיראק בדרישה לאוטונומיה. בתקופת שלטון הקצרה של הבעת' לאחר ההפיכה ב-1963 המשטר פתח במערכה צבאית רחבה נגד המורדים הכורדים בקיץ 1963, אולם ללא הכרעה. עם עליית הבעת' מחדש לשלטון ב-1968 מספר התנגשויות בין מורדים כורדים לכוחות הבטחון העיראקיים גברו. הנזקים הכלכליים שהסבו המורדים הכורדיים לתשתיות שאיבת הנפט וההתנגשויות הבלתי פוסקות בין הצדדים אילצו את בגדאד להורות על שליחת ארבע מתוך שש דיביזיות הצבא העיראקי לצפון.[18] למרות מעשי הטבח שבוצעו נגדם, סירבו הכורדים להכנע.

כנראה מתוך רצון לפצל את אחדות הנהגת הכורדים וכך להחלישה, פתח סדאם חוסיין במגעים חשאיים עם המחנה ה"אינטלקטואלי" מקרב בתנועה הלאומית הכורדית, בהנהגת ג'לאל טלאבאני. לסדאם עצמו, לא היה עניין פוליטי בנצחון צבאי על הכורדים, משום שהאחראי לנצחון כזה ייתפס כשר ההגנה ויריבו של סדאם, חרדאן אל-תכריתי. עם זאת, המגעים לא הובילו להפסקת אש היות שהפלג של טלאבאני היה קטן ולא היה ביכולתו לספק את דרישותיו של סדאם. מכשגילו אנשי הפלג הכורדי החזק, שבראשו ניצב מצטפא ברזאני על מידורם מהשיחות, הם הגבירו את פעילות הטרור. עם הבנתו בצורך בהשגת הסכמה עם הפלג החזק, פתח סדאם במשא ומתן חשאי בשלהי 1969 עם ברזאני.

מפת עיראק עם הערים הכורדיות שזכו ל"ערביזציה"

ב-11 במרץ 1970 הגיעו הצדדים להסכמה שכונתה "המניפסט של מרס" בו נענו רבות מדרישותיהם של הכורדים. בכלל זאת הכרה בזכותם של הכורדים לאוטונומיה, מינוי כורדי לאחר מסגני-נשיא עיראק והגדלת ייצוג הכורדים בגופי הממשל. הכורדים מצידם, התחייבו לנתק את קשריהם עם איראן ולשלב את המיליציה שלהם (הפשמרגה) בצבא עיראק. סדאם פעל להצגת המניפסט כנצחון למשטר, בין השאר הוכרזו חגיגות למשך שלושה ימים.[19] המשטר החל בהענקת חנינות לטרוריסטים כורדים ממפלגת ה-KDP של ברזאני וחמישה מאנשיו של ברזאני הוכנסו לקבינט. מצד שני, המשטר פסק מלהעניק תמיכה לפלג היריב של טלאבאני. עם זאת, בסוגיה המהותית ביותר - שאלת האוטונומיה פעל המשטר בניגוד להתחייבותו. מאז קבלת ההסכם המשטר עמל על "ערביזציה" של הערים עשירות הנפט כרכוכ וח'אנקין בכורדיסטאן, במסגרתו ערבים עודדו להגר למקומות אלו כדי להבטיח את השארותם מחוץ לשטח הכורדי;[20] כמו כן, עשרות אלפי כורדים גורשו לאיראן בתואנה כי אינם עיראקים. כמו כן, פגישה שקבע חוסיין בין מנהיגים דתיים מטעמו לבין מצטפא ברזאני, הסתיימה בפיצוץ שני מטעני תופת בדירת המפגש.

ההתקפלות מול איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חששות חוסיין היו מוצדקים, הכורדים שהבחינו כי המשטר אינו מתכוון ליישם את "המניפסט של מרס" במלואו, ראו בהלאמת חברת הנפט צעד מכוון נוסף נגדם, בשל קיומם של מרבצי נפט רבים באזורי מחייתם של הכורדים בצפון המדינה. הלאמת תאגיד הנפט, הבטיחה כי כל הרווחים ממכירת נפט יגיעו לידי השלטון המרכזי בלבד,[21] זאת בניגוד לתקוות הכורדים, כי כאשר יזכו באוטונומיה יוכלו לשלוט במרבצי הנפט תחת אדמתם. הכרזת ברזאני ביוני 1973 כי במקרה שארצות הברית תבטיח את שלומם של הכורדים, תוענק לחברה אמריקנית כלשהי הזכיון על הנפט הרב בצפון המדינה, חיזקה את חששות המשטר.[22]

בין המשטר להנהגה הכורדית התנהל משא ומתן במשך תקופה ארוכה שלא הצליח לפשר בין הצדדים. על פי המניפסט של מרס שיישומו היה צריך להסתיים ארבע שנים לאחר קבלתו,[23] אזורים בהם הכורדים מהווים רוב, יועבר לשטח האוטונומיה הכורדית. עם זאת, בשל ההגירה הכפויה של הערבים לאזורי הכורדים וגירושם של כורדים לאיראן השתנה המאזן הדמוגרפי באזורים עשירי נפט של כורדיסטאן. לאחר ששיפר את המאזן הדמוגרפי לטובת הערבים במרס 1974 דרש סדאם מהכורדים ליישם באופן מיידי את תוכנית האוטונומיה של המשטר מ-1970. ברזאני דחה את האולטימטום ובתגובה המשטר הפך את המניפסט של מרס לחוק ב-11 במרס 1974.

השאט אל ערב

הסכסוכים האלימים בין הלוחמים הכורדים לבין צבא עיראק החלו כמעט מיד. לאחר הצלחות ראשוניות בקרבות נגד המורדים, החל מסתיו 1974 הצבא לא הצליח להמשיך בהתקדמותו, בשל חוסר הצלחתו לנתק את קווי אספקת אמצעי הלחימה לכורדים מאיראן ומסוריה. עליות הלחימה נגד הכורדים היו גבוהות - כארבעה מיליארד דולר בשל הפגיעה האנושה באספקת הנפט מהצפון, וכ-60,000 חיילים עיראקים הרוגים בשנת לחימה.[24] מעבר לכך, רכישות אמצעי הלחימה מברית המועצות לא הצליחו למנוע מחסור קשה בצבא עיראק לתחמושת.[25]

על כן, היה חשוב למשטר הבעת' להפסיק את התמיכה האיראנית במחתרות הכורדיות. המגעים בין שתי המדינות החלו באוקטובר 1974, ובמרס באותה השנה, לאחר פגישת מדינות אופ"ק באלג'יר, נפגשו השאה מוחמד רזה פהלווי וסדאם חוסיין. ב-6 במרס חתמו הצדדים על הסכם אלג'יר, במסגרתו ויתרה עיראק על דרישתה למחוז ח'וזסטאן הערבי במערב איראן והסכימה להזזת הגבול הימי בין המדינות מערבה, כך שלעיראק נותרו רק כ-15 מייל מהחוף של השאט אל-ערב. בתמורה, התחייבה איראן לפיקוח הדוק על גבולה, כדי למנוע מעבר אמצעי לחימה לעיראק, קרי לכורדים.

יומיים לאחר החתימה על ההסכם, פסקה איראן מסיועה לכורדים, וכעבור שבועיים הסתיים הדיכוי האלים של המרידה הכורדית.[26] אחרים הועברו בכפייה - בין השנים 1975-1978 כ-200,000 כורדים גורשו לחלקים אחרים של עיראק.[27]

חיסול יריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 מאמציו של סדאם הוקדשו לא רק לניהול מדיניות החוץ העיראקית, אלא גם לחיסול יריביו או יריבים פוטנציאליים משורות מפלגת הבעת' והצבא, כדי להבטיח כי הוא יהיה יורשו של אל-בכר. צעד משמעותי לחיזור כוחו התבצע עם כניסתם של עשרה מקורבים לסדאם כחברים חדשים להנהגה האזורית של המפלגה בינואר 1977. כך נוצר רוב של 14 (מתוך 21) תומכים בסדאם בגוף זה. בחודש יולי, הוכנסו כל חברי ההנהגה האזורית לגוף העליון במדינה - מועצת פיקוד המהפכה, וחיזקו גם שם את כוחו של סדאם. בעת המיזוג הזה סולקו גם חברים בולטים במפלגת הבעת' מהמועצה החשובה, שסדאם ראה בהם יריבים פוליטיים אפשריים.

מלבד זאת, סדאם מינה רבים מבני משפחתו המורחבת וידידיו מתכרית לתפקידים בכירים בצבא. החילוף הבולט ביותר ארע באוקטובר 1977 כשהצליח סדאם למנות את בן דודו עדנאן ח'יראללה טלפאח לתפקיד שר ההגנה, אותו תפס עד אז הנשיא אל-בכר. כחצי שנה לאחר כניסתו לתפקיד החל עדנאן גם הוא בסבב טיהורים וחילופי גברי בצמרת הצבאית. ביולי 1978 גיבשה מועצת פיקוד המהפכה צו האוסר על פעילות פוליטית מחוץ למפלגת הבעת'. במקרה וחבר בכוחות המזויינים יעבור על צו זה, הוא ידון למוות.

העליה הרשמית לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעמד מאחורי כל ההחלטות המדיניות המשמעותיות במשטר העיראקי מראשית שנות ה-70 (בין השאר: ההתקרבות לברית המועצות, הלאמת חברת הנפט הלאומית והטיפול בסוגיה הכורדית הרגישה), בעודו מתפקד, באופן רשמי, רק כמספר 2 המשטר, סדאם היה נכון לקחת לידיו את מושכות השלטון באופן מלא ב-1979. נראה כי סדאם נמנע מצעד זה קודם לכן, לאור מעמדו הרם של אל-בכר בציבור, שאיפשר לסדאם לקבל החלטות הרות גורל מבלי לעורר ביקורת.


לטענת ביוגרפים שונים, סדאם מעולם לא שכח את המתחים וחוסר היציבות של השנים הראשונות לשלטון הבעת', שגרמו לו לשאוף לאחדות המפלגה, ולאבטחת יציבות משטרו גם על ידי נקיטת צעדים חריפים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^
    J. Bullock and H. Morris - Saddam's War (London: Faber & Faber, 1991) pp. 23-31.
  2. ^ א' אכסנדר - צדאם חסין: מנאד'לאן ומרכאן ואנסאנאן הוצאת Hachette, פריס, 1981. עמ' 19.
  3. ^ ראו בביוגרפיה הסמי-רשמית של צדאם: א' אסכנדר - צדאם חסין: מנד'לאן ומפרכאן ואנסאנאן, הוצאת Hachette, פריס 1981, עמ' 31.
  4. ^ לאחר עזיבתה של סוריה, המשיכה מצרים להשתמש בשם רע"ם עד מותו של נאצר ב-1971.
  5. ^
    Marr - The Modern History of Iraq. Penrose & Penrose, Iraq. p. 189, 312.
  6. ^ אשתו של סדאם חוסיין העבירה בקפלי בגדיו של עודאי חוסיין הפעוט פתקים מאל-בכר לסדאם וההיפך בעת ביקוריה.
  7. ^ בראשות קבוצת הקצינים עמד אל"מ עבד אל-רזאק א-נאיף ראש המודיעין הצבאי ואל"מ אברהים עבד אל-רחמאן אל-דאוד, מפקד המשמר הרפובליקני. האינטרס של השניים להפיכה, לטענת מומחים שונים, היה הרחקתם ממעגל קבלת ההחלטות על ידי אערף. רצונם לשלב כוחות עם מפלגת הבעת' נועד לשוות צביון אידיאולוגי למהפכתם, כדי לזכות בתמיכת העם.
  8. ^

    The Economist, London, 24-30 June, 1978, p. 78.

  9. ^ הערכת מודיעין לפתח שנת 1974 על ידי נציגות ארצות הברית בבגדאד מ-20 בינואר 1974. קובץ PDF קוד מברק: 1974BAGHDA00036.
  10. ^ ראו למשל את עוזר שר החוץ האמריקני אלפרד את'רטון הבן שמדווח למזכיר המדינה דאז הנרי קיסינג'ר ב-28 באפריל 1975 ומתאר את סדאם: "הוא בן 38 ולא מחזיק בעמדה ממשלתית [כשר]. הוא סגן נשיא מועצת הפיקוד, אבל הוא שמנהל את ההצגה". ראו את פרוטוקול הישיבה שסיווגו הוסר כאן קובץ PDF
  11. ^ עיתון אל-ת'ורה, בגדאד, 18 בספטמבר 1970. ב-16 בספטמבר וב-20 בספטמבר גם ב- Baghdad Domestic Service‏.
  12. ^ בניגוד לעיראקים, הסורים ריכזו כוחות על גבולם הצפוני וב-18 בספטמבר הכניסו כ-300 טנקים שלהם לירדן. לאחר הפצצות דמה ישראליות על שיירותיהם ותנועת כוחות אמריקנית לעבר ירדן, נסוגו הסורים ב-22 בספטמבר. מפלגת הבעת' הסורית והמפלגה בעיראק היו יריבות ופעמים רבות נקטו בעמדות מנוגדות זו לזו בסוגיות אזוריות. חוסר פעילותם של העיראקים, הייתה סיבה נוחה לנגח את העיראקים ולהאשימם בחוסר נאמנותם למאבק הפלסטיני.
  13. ^

    J. Bulloch and H. Morris - Saddam's War. London, Faber & Faber, 1991. p. 135.

  14. ^ עיתון אח'באר אל-יום, קהיר, 24 באוקטובר 1970.
  15. ^ קרש וראוטסי, עמ' 58.
  16. ^ סוריה סיכנה את "זכויות האומה הערבית באדמתה הגדולה", דיווח מה-29 באוקטובר 1973, Baghdad News Service‏.
  17. ^

    S. Hussein - On Oil Nationalism in Iraq, Baghdad, Al-Thawra House, 1973.

  18. ^ דיווח הפיננשל טיימס (לונדון) מה-15 במרס 1969. על שליחת הדיביזיות, ראו עמ' 66 אצל קרש ורואטסי.
  19. ^ סדאם השווה בין המניפסט למהפכת הבעת' השנייה ביולי 1969 בדיווח מה-12 במרס 1970 של עיתון אל-ת'ורה, בגדאד.
  20. ^
    The introduction in Genocide in Iraq: The Anfal Campaign Against the Kurds (Human Rights Watch Report, 1993).
  21. ^ ראו דיווח הנציגות האמריקנית בבגדאד מה-13 במרס 1973 על התנגדות הכורדים להלאמה גם בשל חשש כי היא תחזק את המשטר. קובץ PDF, קוד המברק:1973BAGHDA00117.
  22. ^ בראיון לכתב הוושינגטון פוסט ג'ים הוגלנד ב-24 ביוני 1973. ראו דיווח מחלקת המזרח התיכון לשגרירויות בחו"ל על המאמר. קובץ PDF
  23. ^
    G.S. Harris, Ethnic Conflict and the Kurds in the Annals of the American Academy of Political and Social Science, pp.118-120, 1977
  24. ^
    S. Hussein - Disciurs du Président Saddam Hussein à l'Assemblèe Nationale, réunie en séance extraordinaire. pp. 16-18 מה-17 בספטמבר 1980.
  25. ^

    J. M. Abdulghani - Iraq and Iran: The Years of Crisis. Baltimore: The John Hopkins University Press and London: Croom Helm, 1984. pp. 156-157.

  26. ^ דיווח הפיננשל טיימס מה-24 במרס 1975.
  27. ^
    M. Farouk-Sluglett, P. Sluglett, J. Stork, Not Quite Armageddon: Impact of the War on Iraq, MERIP Reports, July-September 1984, p.24

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפרים קרש ואינרי ראוטסי - צדאם חוסיין: ביוגרפיה פוליטית. הוצאת משרד הבטחון, 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:אליזבט/מיזם_צדאם/צדאם_חסין&oldid=36311281"