משתמש:Kippi70/יישוב
רנתיס[עריכת קוד מקור | עריכה]
לעדכן
| טריטוריה |
 הרשות הפלסטינית |
|---|---|
| שטח | 11 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר | 2,900 (2006) |
| קואורדינטות | 32°02′04″N 35°02′22″E / 32.034444°N 35.039444°E |
|
(למפת גוש דן רגילה)   רנתיס | |
רנתיס (בערבית:رنتيس, מקובל גם התעתיק "רנטיס") הוא כפר פלסטיני במערב נפת רמאללה ואל-בירה, הכפר שוכן דרומית לכביש 465 וכ-2 ק"מ מערבית לבית אריה. השטח הבנוי של הכפר שוכן ב"שטח B", שבשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ואילו השטחים החקלאיים נמצאים ב"שטח C". בכפר כ-2,900 תושבים,
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדרום-מערב רנתיס שוכנת חורבה שהיתה מיושבת לסירוגין מאז תקופת המלוכה. בתקופה הביזנטית זיהו כאן את רמתיים, עירו של יוסף הרמתי שהוריד את גוויית ישו מהצלב. בימי הביניים הקימו הצלבנים במקום מנזר על שמו. המנזר מוזכר בכתובים מן השנים 1159-1160. בשנת 1187 נפל הכפר לידי המוסלמים בהנהגתו של צלאח א-דין.
ויקטור גרן ב-1870 מוקף בעצי זית וצמחי טבק.
בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת רמלה. במפקד האוכלוסין של המנדט הבריטי בשנת 1922 נמנו בכפר 221 תושבים ובמפקד של 1931 298 תושבים ב-60 בתים. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שערכו רשויות המנדט נאמדה אוכלוסיית הכפר ב- 340 תושבים והכפר השתרע על שטח של 9,854 דונמים.[1] אזור הכפר נכלל בשטח שיועד למדינה הערבית, לפי החלטת החלוקה.
בעקבות מלחמת העצמאות וקביעת הגבול בין ירדן וישראל בסמוך, איבד רנתיס כ-60% מאדמותיו החקלאיות. כתוצאה מכך עזבו רבים מן התושבים את הכפר. הכפר סופח לירדן כמו שאר הגדה המערבית. ב-28 בינואר 1953 ערך צה"ל את מבצע "עפר ואפר", שבו יצא כוח צנחנים מגדוד 890 לפוצץ בית בכפר.
כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
[[קטגוריה:נפת רמאללה ואל-בירה [[קטגוריה:הרשות הפלסטינית: יישובים
חמאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"חירבת אל חממה": ממוקמת באזור שבין בית הקברות הר הרצל, כיום מתחם יד ושם, לבין הכביש העולה לירושלים מתחת לשכונת גבעת שאול.
שגיאות פרמטריות בתבנית:עיר
פרמטרים ריקים [ 1, 2, 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | |
| הכפר חמאמה, צפונית למג'דל, במפת הקרן מסוף המאה ה-19 | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז עזה |
| נפה | נפת עזה |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | לפני המאה ה-17 |
| שטח | 41,366 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מבצע יואב |
| תאריך נטישה | 23 בספטמבר 1948 |
| יישובים יורשים | אשקלון, ניצנים, באר גנים? |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 5,070[1] (1945) |
| קואורדינטות | 31°49′19″N 34°46′39″E / 31.821917°N 34.777528°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת השפלה רגילה)  חמאמה | |
חמאמה (בערבית: حمامة) הייתה עיירה ערבית במישור החוף הדרומי , כ-24 קילומטרים מצפון לעזה וכשלושה קילומטרים מצפון למג'דל. חמאמה נכבש בידי חטיבת גבעתי, במהלך מלחמת העצמאות, במאי 1948, ותושביו פונו לרצועת עזה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכפר ישב על שרידי היישוב הביזנטי "פלאיה" (Peleia). חרסים מן התקופה הביזנטית (המאות ה-5 וה-6 לספירה) נמצאו במקום. עם הכיבוש המוסלמי נשמר פירוש השם המקורי (פלאיה היא "יונה" וכך גם "חמאמה"). בשנת 1099, במהלך מסע הצלב הראשון, התחולל במקום קרב בין המוסלמים והצלבנים, שבו ניצחו הצלבנים. ב-1432 עבר בכפר הסולטן הממלוקי ברסביי ((אנ')).
במפקד האוכלוסין העות'מאני מ-1596 מנו תושביו 462 נפשות. במאה ה-17 עבר בכפר אל-נבלוסי ודיווח על על המצאותו של קבר השי'ח איברהים אבו-ערכוב שם.
ב-1863 ביקר בכפר החוקר הצרפתי ויקטור גרן וכתב על מסגד הבנוי מאבנים עתיקות. מרישומים עות'מאנים מסביבות 1870 עולה שבכפר גרו 635 גברים וכלל 193 בתים. ב-1882 ביקרה בכפר הקרן לחקר ארץ ישראל.
בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת עזה. ועד מקומי הוקם בעיירה לניהול יעיל יותר של היישוב ב-1921 נפתחו שני בתי ספר בכפר: אחד לבנים ואחד לבנות. בשנת 1946 למדו בבית הספר לבנים מעל 300 תלמידים. הכפר נחצה על ידי ואדי לחלק המזרחי, העתיק, ולחלק המערבי, החדש יותר. בתקופת המנדט הגיעו נציגי מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי לכפר ודיווחו על המצאם של שני מסגדים בו. אחד, המוזכר לעיל והשני ע"ש השיח' חמיד. במפקד האוכלוסין של המנדט הבריטי בשנת 1922 נמנו בכפר 640 תושבים ובמפקד של 1931 822 תושבים ב-175 בתים. קק"ל קנתה ממוכת'אר הכפר את האדמות עבור היישוב ניצנים, שעלה על הקרקע בחנוכה תש"ד. אזור הכפר נכלל בשטח שיועד למדינה הערבית, לפי החלטת החלוקה.
בשלב הראשון של מבצע יואב, ב־18 באוקטובר 1948, הפגיז צה"ל את העמדות המצריות באיסדוד הסמוכה מהאוויר ומהים. בעקבות ההתקפות, הכוחות המצריים באיזור (באיסדוד, מג'דל, ניצנים ויד מרדכי) נסוגו דרומה לאורך החוף ועמם גם כפריים רבים, ביניהם תושבי חמאמה. העיירה נכבשה בלא קרב בסוף אוקטובר 1948. במבצע פינוי האיזור מכפריים שערך צה"ל ב-30 בנובמבר 1948 לא נמצאו בה תושבים כלל. מבני העיירה נהרסו מאוחר יותר. לטענת וליד ח'אלדי, הוקמו קיבוץ ניצנים מחדש וכן מושב בית עזרא ב-1950 על אדמות הכפר. כיום, במקום בו שכן מרכז הכפר עומד פרדס.
קטגוריה:קהילות ויישובים ערביים שנחרבו במלחמת העצמאות קטגוריה: מישור החוף הדרומי
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סיור בשטח בו עמד הכפר, באתר "טלויזיה חברתית"
- ,Abdelakrim Elhassani From Hamama to Montreal
יהודי ארפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנטישמיות בימי המוות השחור הרב יעקב וייל שימש כרב הקהילה משנת 1443. הקהילה השנייה מ-1354 עד 1454. הקהילה השלישית מתקופת המלחמות הנפוליאוניות, החל משנת 1806 ועד מלחמת העולם השנייה. בשנת 1884 הוקם בית הכנסת הגדול, שנשרף ב-1938. בית הכנסת תוכנן בידי אדריכל מפרנקפורט, נועד ל-500 מתפללים וכלל גם עוגב.
מחנות הצבא הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שכם, אל בוריג' (עזה), רפיח, "מחנה 51" חדרה, עתלית (עד שנת 1940)
כורדני[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מעברת כורדני א' נקראה גם מעברת עיר המפרץ - הוקמה בשנת 1950. סופחה לקריית ביאליק בשנת 1960.
- מעברת כורדני ב' נקראה גם עין נעמן. סופחה לקריית ים בשנת 1962 (1955?). כיום שוכנת בשטח זה שכונת סביוני ים?
מחנה שנלר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחנה שנלר היה מחנה צבאי ברחוב מלכי ישראל בירושלים. המחנה שימש שימש את הצבא הבריטי מהקמתו ב-1940 ועד 1948 עת הועבר לידי ההגנה. מעת הקמת המדינה ועד נובמבר 2008 שימש את צה"ל.
מחנה צבאי בריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחנה הוקם על ידי הבריטים ב-1940 בשטח ששימש עד אז את בית היתומים שנלר והופקע מן...הגרמנים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בפברואר 1947 הפך המחנה לאיזור ביטחון ד' (בווינגרד). ב-12 במרץ, בעת בה הטילו הבריטים מצב צבאי על ירושלים, חדרה כיתת חבלנים של האצ"ל למחנה, הניחה בו מטעני חבלה והצליחה לצאת ממנו בשלום. מן הפיצוץ נהרס אחד הבניינים, חייל בריטי נהרג ו-8 נפצעו. באמצע מרץ 1948, לקראת עזיבת הבריטים את פלסטינה, הועבר לידי ההגנה.
מחנה צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאיר טוביאנסקי שימש כמפקד המחנה אשר שימש גם כמקום ריכוז גדול לכל צורכי המזון שהועלו אז בשיירות לירושלים. במלחמת ששת הימים, היה החפ"ק החטיבתי במחנה שנלר. במחנה הייתה מרפאה מרחבית ששירתה את חיילי המחוז וחיילי יחידות פיקוד המרכז. משנת 1992 שימש כבסיס רב יחידתי. באותה שנה הוקם פיקוד העורף ומחנה שנלר נבחר לשמש כמפקדת מחוז ירושלים של הפיקוד. במרץ 2006, כחלק מתהליך צמצום ואיחוד מחנות צה"ל, התקבלה ההחלטה לפנותו ולהעביר את יחידותיו למחנה "עופרית".
בסוף חודש נובמבר 2008 נסגר המחנה ובמתחם מיועדת לקום שכונת מגורים בהיקף של כ-660 יחידות דיור לאוכלוסיה החרדית. תוכנית הבינוי כוללת שימור של שמונה מבנים היסטוריים הנמצאים במקום ומיועדים לשמש כמבני ציבור ואתרי מורשת.
מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרוץ מלחמת העולם השניה הוגלו כל הגרמנים מארץ ישראל, כולל המיסיונרים והטמפלרים. הבריטים הפכו את מתחם שנלר למחנה הצבאי המרכזי שלהם בירושלים, בו השתכן משרד התשלומים הבריטי למזרח התיכון. במחנה שנלר הוקם מחסן תחמושת מהגדולים במזרח התיכון. כן במקום נמצא מחסן תבואות ומצרכים. בשנים אלו נוספו בשנלר כחמישים צריפים ובהם אולמות רחבים עבור אזור מגורים נרחב וחדש לחיילים שהתגוררו במחנה. מחנה שנלר הותקף מדי פעם בפעם ע"י לוחמי האצ"ל והלח"י והחיילים הבריטים מצדם ירו לעבר השכונות היהודיות בלי כל הבחנה. כך שלא היה נחת משכנותם של הבריטים בשנלר. המקום בוצר במגדלי שמירה ובהם הושמו מכונות ירייה. שנלר היה אחד מחמשת אזורי המגן (הגטאות הבריטיות) שהוקמו ע"י הבריטים בירושלים. הדגל עבר לחיילים יהודיים מחטיבת ירושלים.
חטיבת ירושלים שהשתתפה בפתיחת הדרך לירושלים במהלך מלחמת ששת הימים, הקימה במקום את מתחם האימונים שלה. שימש בין השאר כמחנה אימונים של חטיבת עציוני אשר הייתה כוח ההגנה של מחוז ירושלים
מגדל בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיר הקדומה הוקמה בתקופה ההלניסטית, למרגלות הר ארבל כשני קילומטרים דרומית-מזרחית ליישוב הנוכחי. העיר הייתה גדולה ומבוססת כלכלית ועיסוקם העיקרי של יושביה היה דיג ושימורי דגים. בשם זה מוזכרת העיר בתלמוד בבלי ומצוין שעמד בה בית כנסת.
בשנת 52 לפנה"ס לקחו תושבי מגדל חלק בהתקוממות נגד רומא. במרד הגדול, תפסה מגדל מקום חשוב, ולמעשה, היתה בסיסו העיקרי של יוסף בן מתתיהו מפקד המרד בגליל. בסוף ימי הבית השני מופיעה מגדל כמרכז מנהלי של אגן הכינרת המערבי. כמו כן התפרנסו התושבים מחקלאות וממסחר ובתקופת בית שני עסקו בעיקר בתעשיית אריגים וצביעתם ומכאן השם המופיע במשנה ובתלמוד- מגדל צבעא.
החל מראשית הנצרות נהגו עולי רגל נוצריים לבקר במגדל. מרשימותיהם ידוע שליד מגדל צבעא היהודית שכן ישוב נוצרי ובו כנסייה על שם מריה מגדלנה.
טבלת אוכלוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שם | דרגה | תחילת כהונה | סוף כהונה |
|---|---|---|---|
| Martin Herem מרטין הרם | לוטננט גנרל | ||
| Riho Terras ריהו טראס | גנרל | דצמבר 2011 | |
| Ants Laaneots אנטס לאנאוטס | גנרל | דצמבר 2006 | |
| Tarmo Kõutsm טרמו קאוטס | ויצה-אדמירל | ספטמבר 2000 | |
| Aarne Ermus ארנה ארמוס (ממלא מקום) | לוטננט קולונל | יוני 2000 | |
| Johannes Kert יוהנס קרט | לוטננט גנרל | ינואר 1996 | |
| Aleksander Einseln אלכסנדר איינסלן | גנרל | מאי 1993 |
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
טבלת אוכלוסיה מעורבת[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שנה | סך אוכלוסייה | אוכלוסייה יהודית | אחוז לא-יהודים |
|---|---|---|---|
| 1800 | 1,000 | - | - |
| 1840 | 2,000 | - | - |
| 1880 | 6,000 | - | - |
| 1914 | 20,000 | - | - |
| 1922 | 24,600 | - | - |
| 1946 | 145,430 | 74,230 | 48.9 |
| 1948 | 98,618 | 80,000 | 18.8 |
| 1961 | 183,021 | 173,553 | 5.1 |
| 1972 | 219,559 | 207,162 | 5.6 |
| 1983 | 225,775 | 208,352 | 7.7 |
| 1995 | 255,914 | 226,200 | 11.6 |
| 2000 | 270,500 | 247,200 | 8.6 |
| 2005 | 267,000 | 241,500 | 9.6 |
