איסדוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איסדוד
إسدود
ISDUD.jpg
שרידי המסגד לסלמאן אל-פאריסי, מהמאה ה-12, משרידיה האחרונים של איסדוד
מחוז מחוז עזה
נפה נפת עזה
שנת הקמה המאה ה-7
שטח נכון ל-1945 47,871‏[1] דונם עות'מאני
אוכלוסייה נכון ל-1945 4,910‏[1]
שפה ערבית
דת אסלאם
סיבת עזיבה מלחמת העצמאות
תאריך עזיבה 28 באוקטובר 1948
יישובים יורשים בני דרום, שדה עוזיהו, שתולים, גן הדרום, בית עזרא, אשדוד (רבעים דרומיים)
מיקום איסדוד
איסדוד
איסדוד

איסְדוּדערבית: إسدود) הייתה עיירה ערבית במישור החוף הדרומי, שהוקמה במאה ה-7, עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, בסמוך לתל אשדוד. איסדוד הייתה שייכת לנפת עזה במחוז עזה. על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945, שטחי אדמותיה עמדו על 47,871 דונם והאוכלוסייה שלה מנתה 4,910 נפש‏[1]. במהלך מלחמת העצמאות התרוקנה העיירה מתושביה ואחר כך נהרסה. חורבות העיירה נמצאות מערבית לצומת אמונים שעל כביש 4, כשלושה קילומטרים מדרום מזרח לאזור שבו שוכנת העיר המודרנית אשדוד[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תל אשדוד, אשדוד ים

אשדוד העתיקה הייתה עיר שהתקיימה באזור עוד מהתקופה הפלאוליתית. במאה ה-17 לפנה"ס נזכרת אשדוד כעיר כנענית מבוצרת. במאה ה-12 לפנה"ס התנחלו בה הפלשתים, העיר גדלה והתפשטה מחוץ לגבולות האקרופוליס, והפכה לאחת מחמש ערי פלשתים החשובות ביותר. חשיבותה של העיר נשמרה, תחת שלטון האשורים, הבבלים, הפרסים, אלכסנדר מוקדון, ההלניסטים, החשמונאים והרומאים עד למאה ה-4, אז התרחבה אשדוד ים - אזוטוס פאראליוס - וחשיבותה של העיר דעכה.

עם סיום הכיבוש הערבי של ארץ ישראל מידי הביזנטים באמצע המאה ה-7, נבנה בסביבת תל אשדוד (בערבית: "תל א-ראס") כפר ערבי בשם איסדוד, שיבוש של השם "אשדוד", שהשתייך לנפת עזה, באזור הנמצא בסמיכות לשטחה הנוכחי של העיר אשדוד. הכפר נבנה על גבעה נמוכה, על דרך הים הקדומה, ומרחקו מהים היה כ-5 ק"מ.

במהלך המאה ה-7, נבנו על ידי הערבים מצודות החוף לאורך מישור החוף הדרומי, והמצודה שנבנתה בסביבת העיר אשדוד ים, כונתה קלעת אל-מינה, שפירושה מצודת הנמל. היא הוקמה במטרה להגן על העיר מפני פלישת אוניות האימפריה הביזנטית. ב-1477, ציין הסולטאן הממלוכי קאיתבֵּאי כי עבר בכפר במהלך מסעו לעיר דמשק. בשנת 1596 מנתה אוכלוסיית הכפר 413 נפש‏[4]. מיקומו על דרך הים הביא לעלייה בחשיבותו בתקופה העות'מאנית, אז התפתח הכפר לעיירה, ובה ח'אן (אכסניה) ששימש כתחנה לגביית מס דרכים. עד סוף המאה ה-19 השתרע הכפר איסדוד על כל מורדותיה המזרחיים של הגבעה הנמוכה. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ-1931 מנתה אוכלוסיית היישוב, שכבר היה לעיירה, 3,140 נפש, שהתפרנסו מחקלאות ומסחר, והיישוב שהכיל 764 בתים, שימש מרכז עירוני לכפרים בסביבה. בסקר הכפרים שנערך בשנת 1945, שטחי אדמותיה של איסדוד עמדו על 47,871 דונם והאוכלוסייה שלה מנתה 4,910 נפשות. באיסדוד התקיימה מועצת-כפר.

איסדוד גבלה באדמות הכפרים חמאמה ובית דראס בדרום, בטאני ע'רבי, ברקה, ביצרון וגן יבנה במזרח, יבנה ובשית בצפון-מזרח, שבט ערב סוכריר בצפון, ובים התיכון במערב. הכביש הראשי שעבר באיסדוד עקף את העיירה ממזרח, ומסילת הרכבת לוד-עזה עברה ממערב לה, על דיונות החול. במהלך המאה ה-19 נבנה על ידי השלטון העות'מאני מעל ואדי סוכריר (נחל לכיש) גשר שחצה את הדרך בין מג'דל ליבנה. הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה, ונקרא בשם ג'סר איסדוד.

הח'אן של העיירה עמד מדרום מערב לגבעה. הבתים היו בני קומה אחת בנויים מאבני כורכר. את המים תושבי הכפר צרכו מבאר בנויה ובריכת מים קטנה שהיו מוקפים בעצי דקל ותאנה. האוכלוסייה הערבית באיסדוד הייתה בעיקרה מוסלמית. בכפר התקיימו מסגד אחד מרכזי ושני בתי תפילה ובהם אחוזות קבר של דמויות חשובות. בצמוד למסגד הייתה אחוזת קבר נוספת שתושבי איסדוד האמינו שהיא שייכת לסלמאן אל-פאריסי, הספר האישי של מוחמד, שעל פי סיפורי התושבים הפך לאדם חשוב משום שרק בפניו היה מסיר הנביא את הכובע. ציון זה, היה בתוך מסגד שנבנה בתקופת שלטונו של הסולטאן הממלוכי ביברס (1260-1277). בית תפילה שני, הם נהגו לשייך לשייח' מצרי בשם איברהים אל-מטבולי, ושלישי היה אחוזת הקבר של השייח' אחמד אבו אל-איקבאל. אחוזת הקבר של אבו אל-איקבאל בנויה ממבנה בעל קשת גדולה ובו 2 חלונות בגובה של כ-5 מטרים, ומבנה קטן נוסף בעל כיפה לבנה בו שוכן הקבר עצמו, והיא אחוזת הקבר היחידה ששרדה לאחר נטישת העיירה והריסתה. באיסדוד התקיימו 2 בתי ספר יסודיים; בית ספר לבנים שנפתח ב-1922, ובית ספר לבנות שנפתח ב-1942. חקלאות הייתה מקור ההכנסה העיקרי בעיירה. הגידולים העיקריים היו פירות - בעיקר הדרים, ענבים ותאנים - וגם חיטה. התושבים השתמשו במי בארות ומי גשמים לחקלאות. התושבים עסקו בנוסף לאלו גם במסחר, ובאיסדוד היו מספר חנויות, וכן התקיים בה שוק שבועי בימי רביעי‏[5].

במלחמת העולם הראשונה נמל קטן שהיה סמוך לאיסדוד שימש את הבריטים במתקפת 1917, והובאו לעיירה פועלים רבים ממצרים[6]. ב-10 בנובמבר אותה שנה נכבשה איסדוד בידי החטיבה הרכובה האוסטרלית הראשונה של אנזא"ק, במסגרת הכיבוש הבריטי של פלשתינה (א"י). במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני תושבי איסדוד שניסו להורסו.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל בריטי שומר על מסילת הרכבת ליד איסדוד, ומאחוריו הפילבוקס הסמוך לגשר עד הלום, 1947
עיתונאים זרים נכנסים לאיסדוד הריקה לאחר שהצבא המצרי עזב את העיירה, 1948
עמדת מקלע ויקרס שהקים הצבא המצרי, סמוך לגשר עד הלום
האנדרטה לנופלים על שחרור אשדוד במלחמת העצמאות, שממוקמת בפארק בן-גוריון בעיר אשדוד
האובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, בפארק עד הלום, מזרחה מאשדוד
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב סוכריר, מבצע פלשת, מבצע יואב

לפי תוכנית החלוקה הייתה איסדוד מיועדת להיכלל בשטח המדינה הערבית. בשלב זה מלחמת העצמאות הייתה בשלב הראשון שלה, שהתאפיין במאבק על השליטה בדרכים, בערים המעורבות ובאזורי הסְפַר. חטיבת גבעתי הייתה עסוקה בגיוס ואימון של חיילים חדשים. בתחילת ינואר 1948 נשלחו מגויסים חדשים מראשון לציון לגדוד 52 בפיקודו של יעקב פרי (פרולוב) שהוצב בגן יבנה. ב-9 בינואר, נשלחו שתי כיתות מגדוד זה, כאשר כל כיתה מנתה 25 חיילים, כדי לסייר ממערב לכביש הראשי שעבר באזור, וליד מסילת הרכבת של לוד-עזה. אחת מהכיתות נקלעה למארב של בדואים משבט ערב סוכריר, שהגיעו מהכפר אבו סווירה ששכן על גדות ואדי סוכריר. בהתקפה נרצחו 11 חיילי חטיבת גבעתי, בני ראשון לציון. בתגובה לאירוע מפקד חטיבת גבעתי הורה לבצע פעולת תגמול, שמטרתה הייתה להרוס את הכפר אבו סווירה והריגת תושביו הגברים, אך תושבי הכפר ברחו ממנו כבר בלילה שלפני כן לאחר שהוזהרו על ידי הבריטים. פעולת תגמול זו של גבעתי נקראה קרב סוכריר.

עם ההכרזה על קום המדינה ולאחר תום המנדט הבריטי פלשו צבאות ערב למדינת ישראל. יעדו של חיל המשלוח המצרי היה חדירה לישראל דרך רצועת עזה, וניעה לכיוון העיר תל אביב תוך כדי נטרול הכוחות הישראליים במישור החוף הדרומי. על הגדוד ה-6 של החיל המצרי הוטל לכבוש את העמדות שבאיסדוד. במהלך מבצע ברק נכבשו מרבית הכפרים הערביים שהיו בסביבת איסדוד, וב-12 במאי פוצצו חבלני גבעתי את ג'סר איסדוד (שנקרא לימים גשר עד הלום). המצרים הספיקו לכבוש את איסדוד, התקדמו צפונה ונעצרו בג'סר איסדוד (מכאן השם "עד הלום"). הידיעות הראשונות על התקדמות הצבא המצרי הגיעו מניצנים. הכוחות הישראליים ניסו להפציץ אווירית את הטור המצרי בסמוך לגשר (הפעולה המבצעית הראשונה של טייסת 101, הראשונה בחיל האוויר), אך ההפצצה נחלה כישלון, כאשר שני מטוסים התרסקו וטייס אחד נהרג. מחשש שכוונות המצרים להתקדם צפונה, חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב הוציאו לפועל את מבצע פלשת לבלימת חיל המשלוח המצרי בציר החוף, ומנקודה זו ואילך עמדה איסדוד על קו החזית שבין הכוחות הישראליים והמצריים.

"כולנו עייפים. המצרים נמצאים כרגע באשדוד אך מחר הם עלולים לנוע לתל אביב אם לא נעצור בעדם. על אף העייפות, ולמען המשפחות שלנו נצא גם הלילה."

אריה קוצר, מפקד פלוגה בחטיבת גבעתי, בתדריך לפלוגתו לפני היציאה למבצע פלשת בלילה שבין ה-2 ל-3 ביוני 1948

בלילה שבין ה-2 ל-3 ביוני יצאו כ-1,100 לוחמי גבעתי של גדוד 51 וגדוד 54 מגן יבנה בפיקודו של צבי צור לכיוון הגשר, ועמדו מול כ-2,300 חיילים מהגדוד המצרי המובחר, גדוד 9. כוחות אחרים של חטיבת הנגב שניסו לתקוף את איסדוד, נסוגו באבידות כבדות. ההדיפה של הכוחות הישראליים במבצע פלשת נחלה תבוסה, ו-50 חיילים נהרגו במתקפה.

"התקפה זו נהדפה אמנם, אך האויב הצליח להשיג מטרה אחת לפחות, והיא - ריתוק הצבא המצרי לעמדותיו. לא תהיה זו הגזמה אם נאמר כי ההתקפה היהודית על איסדוד היוותה נקודת מפנה במאבק הישראלי-מצרי."

– אסמאעיל אל-שריף, מפקד ביחידת האחים המוסלמים של חיל המשלוח המצרי

לאחר שלושה ימי הפוגה, כבשו המצרים את ניצנים, ועוד 50 חיילים ישראלים נהרגו. בין ה-7 ל-8 ביוני תקף "כוח סרגיי" של חטיבת הנגב את תחנת הרכבת סמוך לאיסדוד וגדוד 52 את איסדוד. איסדוד הייתה ריקה מחיילים מצריים, והתושבים ברחו לכיוון החולות עם כניסתו של הגדוד לעיירה. גדוד 52 חזר לבסיס לאחר מכן, וגם התושבים חזרו לביתם. כוח סרגיי לא הצליח לכבוש את תחנת הרכבת ונסוג. המצרים שעדיין נשארו מדרום לג'סר איסדוד, חזרו ב-10 ביוני לאיסדוד עם היכנסה לתוקף של ההפוגה הראשונה, ונאצר אשר שירת כקצין בצבא המצרי במהלך המלחמה, הוצב באיסדוד לשם מעקב אחר הפעילות הישראלית באזור. בין ההפוגה הראשונה לשנייה תקפו כוחות ישראלים את מבואות איסדוד, ויחידת שועלי שמשון ניסתה לכבוש את העמדות בעיירה בחזרה מידי המצרים. עד סיום ההפוגה השנייה באוקטובר 1948, הייתה רגיעה בין הכוחות, אז החל מבצע יואב, אשר במהלכו כותרה העיירה הערבית, וב-18 באוקטובר הופגזה מהאוויר ומהים על ידי צה"ל. בעקבות ההתקפות, הכוחות המצריים שבאיסדוד, מג'דל, ניצנים ויד מרדכי נסוגו דרומה לאורך החוף, ואיתם הרוב המכריע של תושבי איסדוד. ב-28 באוקטובר נכנס גדוד 152 ממחוז השפלה לאיסדוד, ובעיירה נשארו כ-300 תושבים שהניפו דגלים לבנים, וביקשו להישאר. בתחילה ניתנה להם הרשות להישאר, אך כעבור זמן מה הם גורשו לעזה לאחר שמפקדת חזית דרום חזרה בה מהחלטתה‏[7].

לאחר המלחמה סירבה ממשלת ישראל לאפשר לפליטים הערבים לחזור לבתיהם, ותושבי העיירה נותרו במחנות הפליטים שבצפון רצועת עזה. המסגד של איסדוד פוצץ ביולי 1950 על ידי צה"ל בהוראתו של אלוף פיקוד דרום, משה דיין[8].

שרידי הכפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיסדוד נותרו שרידים מעטים בלבד, המפוזרים סמוך לתל אשדוד, באזור לא מיושב. על השטחים של איסדוד הוקמו מושבים אחדים: בשנת 1949 הוקם בני דרום בחלק הצפוני של אדמות איסדוד, בשנת 1950 הוקמו שדה עוזיהו ושתולים בחלק המזרחי, ובשנת 1953 הוקם גן הדרום בחלק הצפוני של אדמותיה.

מאיסדוד נשארו שרידים של חמישה מהמבנים החשובים בה. לאחר פיצוץ המסגד, נשארו שרידיו הבולטים על ראש הגבעה בסמוך לצומת אמונים, בשטח שתחום בגדר חשמלית ומוכרז כשטח פרטי. לפני מספר שנים ביצעו אנשי שימור סריקות בסמוך למבנה וסגרו אותו לאחר מכן על מנת למנוע כניסת זרים. עמודיו וקשת הכניסה שלו עדיין עומדים על תילם, אך אחוזת הקבר של סלמאן אל-פאריסי לא שרדה. מסביב למסגד מפוזרות ערימות אבנים רבות שהיו שייכות לבתים הרבים שסביבו לפני ההריסה. כ-200 מטרים דרום-מערב למסגד נמצאים שרידיהם של בתי הספר של העיירה. על קירות בית הספר לבנות ניתן לראות את סממני המלחמה, שכן הם מחוררים בקליעים רבים. בסמוך לבתי הספר נמצאים שרידיו של מבנה הח'אן הטורקי, שהיה נפוץ בארץ ישראל בעבר. המבנה הנטוש משמש כאתר צילום נפוץ לבני זוג לפני חתונתם. מבנה רביעי שנותר הוא אחוזת קברו של השייח' אבו אל-איקבאל, אחוזת הקבר היחידה ששרדה, שנמצאת מדרום לבתי הספר. מצבת הקבר בתוך המבנה מנותצת, אך המחראב של בית התפילה נותר שלם, ועליו כתוביות בערבית. בצמוד לכביש 4 נותר המבנה החמישי, שלם, נטוש, אטום ומכוסה בגרפיטי, ששימש כבית הקפה של העיירה, ושכן על הכביש הראשי שעבר בה.

אנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הוקמו באשדוד מספר אנדרטאות לזכר החללים הישראלים והמצרים שנהרגו בקרבות על איסדוד:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איסדוד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים מהספר באתר פלסטין רממברד
  2. ^ אשדוד, שנוסדה בשנת 1956, שכנה עם תחילת בנייתה כ-6 קילומטרים צפונית מערבית לאיסדוד, ועם התפתחות העיר דרומה ומזרחה התקצר המרחק בין השתיים
  3. ^ שנת 1932 על פי מקור התמונה, LIBRARY OF CONGRESS
  4. ^ אורי זקהם, מידע על איסדוד, באתר זוכרות
  5. ^ Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Isdud", pp. 110-113.
  6. ^ מבט ועוד מבט על ארץ ישראל, עמ' 56-59, ב.צ. קידר, הוצאת משרד הביטחון, 1991
  7. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים 1949-1947; 1948: תולדות המלחמה הערבית־הישראלית הראשונה, פרק 8, עמ' 363. הוצאת עם עובד 1991
  8. ^ מירון רפפורט, המסע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 6 ביולי 2007

קואורדינטות: 31°45′25.91″N 34°39′27.98″E / 31.7571972°N 34.6577722°E / 31.7571972; 34.6577722