משתמש:Rex~hewiki/איכה/ארגז חול

פרק א' ממגילת איכה ביריעה שנמצאה במערה מס' 4 בקומראן (4Q111). הכתב הוא חשמונאי מאוחר, ומתוארך למאה הראשונה לספירה. ישנם הבדלי נוסח בין המגילה לנוסח המסירה כיום. ראו גם על ההבדל בסידור האלפביתי של הפסוקים בפסקה #מבנה המגילה וסדר האלפבית

מגילת איכה היא אחד מספרי המקרא. בתנ"ך היהודי כלול הספר בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות, ובקאנון הנוצרי הוא כלול בספרות "הנביאים הגדולים" שבברית הישנה. שמו הנוכחי של הספר במקורות העבריים הוא מגילת איכה, משום היותו חלק מחמש המגילות, ועל שם התיבה הפותחת את החיבור "איכה..". אולם שמו הקדום של הספר היה "קינות" או "קינות לירמיהו", והוא ניתן לו על שם תוכנו. כך הוא בתרגום השבעים היווני - Θρήνοι Ιερεμίου (קינות לירמיה), כךהוא בתרגום הוולגטה הלטיני - Lamentationes (קינות), וכך הוא גם בספרות חז"ל. המסורת היהודית, ובעקבותיה הנוצרית, מייחסות את כתיבת המגילה לנביא החורבן והפורענות, ירמיהו, אולם רבים מחוקרי המקרא דוחים ייחוס זה.

הספר מכיל שירות קינה, ועוסק בחורבן בית המקדש הראשון וממלכת יהודה, שאירעו בשנת 586 לפנה"ס. הכותב מקונן על מצבה הנורא של ירושלים בשעת המצור ערב החורבן, על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל עם ישראל כולו לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על ישראל בשל חטאותיו ופשעיו הרבים. בשל כך התקבע עם הזמן המנהג ביהדות לקרוא את המגילה בציבור בתשעה באב.

סידורה בקאנון המקראי

קטעים ממגילת איכה נמצאו כבר בכתבי כת קומראן, וניתן להסיק מכך שבאותה תקופה כבר הייתה המגילה חלק מהקאנון המקראי, אולם מתי הוכנסה אין לדעת. בכתבי מחברים מהמאות הראשונות לספירה אנו מוצאים שהם מנו כ"ב ספרים למקרא, כמניין אותיות האלפבית, כאשר ספר איכה נחשב יחד עם ספר ירמיה (ורות עם שופטים). אולם בעוד שבתרגום השבעים כמו גם בתרגום הפשיטתא הסורי הוא נכלל עם ספרות הנביאים הגדולים יחד עם ספר ירמיהו, הרי שבקאנון היהודי הוא מופרד מספר ירמיהו, והוא נכלל בחלק הכתובים, שם הוא מופיע בסידור המקובל כשלישי מתוך חמש המגילות, אם כי בתלמוד הבבלי מופיעה מסורת שונה.

בתרגום השבעים היווני מכונה הספר Θρήνοι Ιερεμίου (קינות לירמיה), וכשתרגם הירונימוס את הספר ללטינית (הוולגטה, תרגם אף את שמו היווני, Lamentationes (קינות). גם במקורות חז"ל מכונה הספר בשם קינות ("ספר קינות" או "מגילת קינות").

מבנה ותוכן המגילה

המגילה מחולקת לחמש קינות; הקינה הראשונה, השנייה והרביעית דומות זו לזו באופיין ובמבניהן. כולן פותחות במילת הקינה "איכה", וכולן מונות 22 פסוקים, כאשר הם מסודרים באקרוסטיכון אלפביתי.

הקינה השלישית מונה גם היא פסוקים בסדר אלפביתי, אולם היא שונה מיתר הקינות בכך שהיא מונה 66 פסוקים, 3 פסוקים לכל אות. בנוסף בקינה זו אין מוזכר מפורשות חורבן יהודה או ירושלים.

הקינה החמישית מכילה גם היא מקבץ של 22 פסוקים, אולם ללא כל סידור אלפביתי.

תוכן המגילה

בחמש הקינות שבמגילה רעיונות רבים משותפים, אך יש ביניהן גם הבדלים ניכרים.

הקינה הראשונה פותחת בתיאור בדידותה של ירושלים כתוצאה מגלות בניה. כתוצאה מגלות זו - ירושלים, שעריה והדרכים המוליכות אליה - שוממים. שממה זו באה בניגוד למצבה של ירושלים ערב החורבן, אז הייתה "העיר רבתי עם" (א,א). בדידות זו נובעת גם מבגידת בני הברית המדיניים של ממלכת יהודה (א,ב: "כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים"). המקונן מתאר את ההליכה בגלות ואת קלונה ובושתה של ירושלים בעיני אלה שכיבדו אותה בעבר, ומבכה על כך שגויים שאינם ראויים, על פי מצוות התורה, לבוא בקהל (כמו בני מואב, עמון ואדום) - נכנסו לבית המקדש. בחציו השני של הפרק (פסוקים יא-כב; מלבד פסוק יז) עובר המקונן לדבר בשמה של ירושלים. ירושלים פונה ל"עוברי דרך" ומצפה שישתתפו בצערה ויראו שאין "מכאוב כמכאובה". מתוך קבלת דין מכירה ירושלים בכך שמצבה בא לה מאת ה', והוא זה שעולל לה את אשר אירע. הוא שלח ממרום אש בעצמותיה, פרש רשת לרגליה ונתנה בידי אויב מר. עם זאת, ירושלים מצדיקה עליה את הדין: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" (פסוק יח), ומכירה בחטא שחטאה לפני ה'. בנוסף, מקוננת ירושלים על הרעב ערב החורבן ("כהני וזקני בעיר גועו"), על המוות בחרב האויב ("מחוץ שכלה חרב"), על בדידותה, על גלות בניה ועל הסבל שהיא סובלת כתוצאה משכניה הרעים. בסיום הקינה פונה ירושלים בתפילה שה' יכיר ברעת אויביה ויעשה להם כפי שעשה לה.

הקינה השנייה חוזרת על חלק מהרעיונות המרכיבים את הקינה הראשונה. גם כאן מקונן המחבר על הרעב ערב החורבן ואף מתאר את הזוועה של "אם תאכלנה נשים פרים, עוללי טיפוחים". גם כאן מתואר המוות בידי האויב ("בתולותי ובחורי נפלו בחרב"). בפתיחת הקינה החורבן מיוחס לה'. ה' הוא זה שנוהג עם ירושלים כצר וכאויב, והוא זה ש"בלע ולא חמל את כל נאות יעקב". מאידך הקינה אינה מדגישה את בדידותה של ירושלים, אלא את אובדן כבודה: תפארת ישראל הושלכה לארץ וקרן ישראל נגדעה. הקינה כוללת גם רעיונות שלא הופיעו בפרק א: המחבר מאשים את נביאי השקר שלא הוכיחו את בני ירושלים על עוונותיהם, דבר שהיה יכול לגרום להם לשוב בתשובה. מצבה העגום של ירושלים מתבטא גם במצב הרוחני של העם - החכמים מתו או גלו ולכן "אין תורה", והנביאים אינם יכולים להתנבא.

הקינה השלישית היא חריגה באופייה ביחס לשאר הקינות שבמגילה. בקינה זו כמעט ואין דברי קינה על ירושלים, אין תיאור של נוראות החורבן והמצור שקדם לו, והמחבר מקונן בעיקר על צרותיו הפרטיות. גם פסוקי הקינה קצרים ביותר - בני כחמש-שש מילים. המחבר פותח בתיאור הרעות שעשה לו ה' (א-יז). בעקבות צרות אלה הוא הגיע כמעט לידי יאוש, אך חיזק את עצמו בביטחון בה' ובתפילה אליו (יח-כד). המחבר אומר שטוב וראוי לצפות לישועת ה' ולקבל את הייסורים באהבה, משום שה' אינו מעוות את הדין ואינו מטה משפט, והוא לא יזנח לנצח את המקווים לו; לפיכך אין לחוטא על מי להתלונן, אלא על עצמו ועל חטאיו (כה-לט). מכאן פונה המקונן בקריאה לבני עמו להתבונן במעשיהם ולשוב אל ה' (מ-מב). בהמשך מתאר המקונן את אסון החורבן - את הסתר הפנים, את חרפת ישראל בין העמים ואת בכייתו שלו על "שבר בת עמי" (מג-נ). המחבר מסיים בתיאור סבלו האישי והצרות שעושים לו אויביו, והוא מבקש מה' שיענישם קשות, כראוי להם (נא-סו).

הקינה הרביעית מתמקדת בתיאור המצור והחורבן. בחלקה הראשון של הקינה (פסוקים א-י) מתואר המצור הנורא ובפרט הרעב והצמא של הנצורים. התיאור הוא מוחשי ביותר ומעורר תחושת זוועה: "דבק לשון יונק אל חכו בצמא, עוללים שאלו לחם - פורש אין להם... צפד עורם על עצמם, יבש היה כעץ... ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן". בחלקה השני של הקינה (יא-כ) מתוארת נפילת ירושלים וגורל תושביה. המחבר מאשים בחורבן את הנביאים והכוהנים שחטאו, והוא מתאר את אכזריות הכובשים. אפילו "רוח אפינו משיח ה'" - שהוא (לפי חלק מהדעות) המלך צדקיהו - נלכד בידי האויב. הקינה מסיימת בתפילה שה' לא יוסיף להגלות את ישראל, ומאידך - יעניש קשות את אדום (כא-כב).

הקינה החמישית היא, לדעת רבים, קינתם של בני שארית הפליטה, שנותרו בארץ לאחר החורבן. הם מתאוננים על גזילת רכושם (נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים") על תנאי המחיה הקשים, על השעבוד לעמים נחותים ועל עינויי הגוף והנפש שהם סובלים, והם חשים שסבל זה נובע מחטאי אבותיהם, שאינם כבר (א-יד). הקינה ממשיכה בתיאור נפילת "עטרת ראשנו" - בית המקדש: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (טו-יח). הקינה, והמגילה כולה, מסיימות בתפילה לה' שלא ישכח לנצח את עמו ישראל ויחדש ימיו כקדם (יט-כב).

האקרוסטיכון האלפביתי

"אבן תל זית", לוח אלפבית קדום מהמאה ה-10 לפנה"ס, הנושא את אותיות האלפבית בסדר השונה משלנו; כאשר האת פ' קודמת לאות ע'

ארבעת הקינות הראשונות במגילה מסודרות באקרוסטיכון אלפביתי, כך שכל פסוק פותח באות אחת של אלפבית בסר עולה מא' לת'. בחקר הספרותי-סגנוני של המקרא, יש הסבורים שהסידור האקרוסטיכוני הוא תופעה מאוחרת שהחלה בתקופת בית שני, ומשום כך הם נוטים לאחר את חיבור המגילה או או את עריכתה הסופית לימי בית שני.^{[דרוש מקור]}

מבנה אקרוסטיכון זה אף קיבל הדגשה מיוחדת בכתב יד קודקס סינאיטיקוס של תרגום השבעים למשל, שם מעל כל פסוק מופיעה כותרת הנושאת את שם האות העברית באותיות יווניות (αλφ‏, βηθ...), כך גם בתרגום הוולגטה הלטיני מופיע שם האות העברית באותיות לטיניות בתחילת כל פסוק.

ראויה לציון העובדה שבסדר האלפבית שבפרקים ב', ג' וד', מקדימה האות פ' את האות ע'. משערים כי סדר זה מבטא מסורת נוספת קדומה, שהתקיימה יד ביד לצד הסידור הנוכחי, לסדר אותיות האלפבית. סידור זה נמצא גם בממצאים אפיגראפים ארכאולוגים; אבן תל זית, אוסטרקון מעזבת צרטה ואוסטרקון מכונתילת עג'רוד שעליהם מופיע לוח האלפבית, כאשר האות פ' קודמת לאות ע'.

3 העמודות הראשונות של מגילת איכה שנמצאו בקומראן (4QLam^a). ניתן להבחין שהפסוק "פרשה ציון בי[דיה]..." (עמודה 3 שורות 7-8) קודם לפסוק "על אלה בכו עיני..." (עמודה 3 שורות 9-10), בשינוי מנוסח המסורה, ובהתאם לסידור בקינה השנייה והרביעית. שימו לב גם לתיבות המודגשות: "על אלה בכו עיני..." השונות מנוסח המסורה; "על אלה אני בוכיה".

מבנה שירת הקינה

מבנה שירת הקינה באיכה מאופיין במשקל ייחודי בארבע הפרקים הראשונים, המכונה בשל כך "משקל קינה". במשקל זה בכל זוג צלעות, לאחר צלע ארוכה באה צלע קצרה, כשלרוב הצלע הראשונה מורכבת משלוש מילים והשנייה משתיים. לדוגמה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה. [...] כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים" (א,3). הפרק החמישי לעומת זאת שונה מיתר הפרקים במשקלו, וכל חרוז מחולק לשתי צלעות שוות באורכם.

כמו כן מאופיינת השירה בסגנון כיאסטי, כאשר בפסוק המסיים את הפרק מופיעה תיבה מהפסוק הפותח, ובפסוק שלפני האחרון מופיעה תיבה מהפסוק השני וכן הלאה. לדוגמה: "אֵין-לָהּ מְנַחֵם [..] כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ" (א,2) מול "אֵין מְנַחֵם לִי [..] כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ" (א,21), " עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי" (א,5) מול "בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי" (א,18), " וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו, בְּיוֹם אַפּוֹ" (ב,1) מול "וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף-יְהוָה פָּלִיט וְשָׂרִיד" (ב,22).

מילים יחידאיות

במגילת איכה ישנם כ-25 מילים יחידאיות שאינן חוזרות על עצמם במקום אחר בספרי המקרא. בין המילים: הֲפֻגוֹת (ג,49) טְחוֹן (ה,13) נִשְׂקַד (א,14).

בחינת הקבלות בתוך ספרות המקרא

על בחינת הקבלות לשוניות והקבלות תוכן בין ספר איכה לספר ירמיהו ראו בפסקה #מחבר הספר וזמנו.

יש המצביעים גם על דמיון לשוני בין ספר איכה לספר יחזקאל, לספר ישעיהו השני ולמספר מזמורי תהילים.

ניתוח ספרותי של המגילה

על פי חוקר התנ"ך, פרופ' ישראל רוזנסון, לעומת קינות אחרות בתנ"ך שהינן פשוטות מאוד וראשוניות, באשר הן מבטאות מטען רגשי של דממת הכאב, באיכה מדובר בקינה מתוחכמת מאוד. כך רואים את הפשטות, בקינת יעקב על יוסף: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר: 'כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסף'"(בראשית פרק לז לג), ובקינת דוד על אבשלום: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: 'בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי, אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי'" (שמואל ב פרק יט ).

עוד לפי רוזנסון, בולטים במגילה המוטיבים של ההחשכה ושל האשה הגלמודה באשר היא אלמנה או נידה. מגילת איכה, על פי פירושו, נמצאת בניגוד בולט למגילת שיר השירים. לעומת שיר השירים שמתאר יחסי אהבה, קרבה והשתוקקות, בין הגבר לאשה ובין העם לאלוהיו, באיכה מדובר על אבלות, ריחוק, בכי והחשכה ועל ריחוק בין העם לארץ, כאשר אלוהים מתגלה כבעל אכזרי, שמכה והורג ולא מרחם על אהובתו.

מחבר הספר וזמנו

הנביא ירמיהו אומר קינות על חורבן בית המקדש הראשון. ציור מעשה ידי רמברנדט

מסורות קדומות

למגילת איכה בנוסח המקרא אין כותרת המספרת על שמו של המחבר, וגם בגופה של המגילה אין כל רמז לכך. אך כבר בתרגום השבעים נוספה בתחילת הספר מעין הקדמה (שניכר מלשונה שתורגמה ממקור עברי) המייחסת אותו לירמיהו, ובה נאמר (בתרגום חופשי מיוונית לעברית): ”ויהי אחרי גלות ישראל וחורבן ירושלים, וישב ירמיהו לבכות, ויקונן את הקינה הזו על ירושלים, ויאמר: איכה”. בעקבות התרגום הלכו המסורות הנוצריות כמו אלו של אוריגנס, אפיפניוס, והירונימוס וייחסו את הספר לירמיהו. המסורת היהודית אף היא מייחסת את הספר לירמיהו הנביא; כך בתרגום הארמי לאיכה ישנה תוספת דומה לתוספת היוונית ”אמר ירמיהו נביא וכהנא רבא: איכדין יתגזר על ירושלם ועל עמהא לאתדנא בתירוכין, ולמספד עלויהון 'איכה'?!” (תרגום איכה, א,א), וכך גם מוסרת ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי.

קינת ירמיהו על יאשיהו וספר קינות (איכה)

בספר דברי הימים מסופר על קיומה של קינה, בה מקונן ירמיהו על יאשיהו, שהייתה קיימת לפני מחבר ספר דברי הימים או מסדרו: ”וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת.” (דברי הימים ב, לה, כה). יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מעיד אף הוא כי בימיו הייתה קיימת קינה של ירמיהו על יאשיהו. אולם לא ידוע מה הקשר בין קינה זו לספר הקינות "איכה", כמו גם האם קינה זו כלולה בספר זה.

בדברי חז"ל אנו מוצאים שהם מזהים את קינת ירמיהו על יאשיהו עם ביטויים מסוימים מספר איכה; "רוח אפינו משיח ה'", או "איכה יועם זהב".

לייחוס הספר לירמיהו יש המוצאים סמך מהמקרא עצמו. בספר דברי הימים נאמר, ”וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל-הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל-יֹאשִׁיָּהוּ עַד-הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל-יִשְׂרָאֵל; וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל-הַקִּינוֹת” (דברי הימים ב, לה, כה), לדעתם, קינה זו היא ספר איכה. אולם קינת איכה שבידינו אינה מזכירה את מות יאשיהו כלל.^{[דרוש מקור: רצוי]} יש המפרשים את הפסוק ”רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה, נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם: אֲשֶׁר אָמַרְנוּ, בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם.” (איכה ד,20) כמרמז על יאשיהו, אולם פרשני מקרא רבים דוחים אפשרות זו^{[דרוש מקור]} ומפרשים שפסוק זה נאמר על צדקיהו שבימיו חרבה ירושלים,^{[דרוש מקור]} או על גדליה בן אחיקם שנהרג לאחר החורבן. ברנפלד מצדד בזיהוי המסורתי של מגילת איכה עם אותו ספר קינות, והוא מציע שמגילת איכה הכילה בתחילה פרקים נוספים שאבדו במרוצת הדורות, אולם אחרים סבורים שקינה זו אינה מכוונת לאיכה,^{[דרוש מקור]} ייתכן כאפשרות דחוקה שהיא מכוונת לירמיהו כב,10, או לירמיהו ל,18-21, או שהיא פשוט אבדה.^{[דרוש מקור: לבדוק מקור בהערה קודמת]}

מגילת יהויקים וספר איכה

סמך מקראי נוסף לזיהוי מחבר המגילה עם ירמיהו מוצע בתלמוד הבבלי. המדובר ב"מגילה" המתוארת בפרק ל"ו בספר ירמיהו עצמו, ”וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים [...] הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם [...]”, אותה מזהה התלמוד הבבלי עם מגילת איכה. אולם האבן עזרא, מפרשני המקרא מימי הביניים, דוחה סברה זו ממספר נימוקים, וכך גם חוקרי המקרא מהעת החדשה.

בחינה ביקורתית של המסורת

מסורת זו המייחסת את המגילה לירמיהו, מקובלת על כל התרגומים העתיקים, וכך גם על פרשני המקרא מהעת החדשה, לעומת זאת חוקרים רבים בזמננו נוטים לדחות אותה. נימוקיהם העיקריים הם: א. כמה דברים במגילה נראים כסותרים את תפיסתו של ירמיהו עצמו. במגילה (ד,כ) מתואר צדקיהו כ"משיח ה'" (לפי הפירוש שמדובר שם על צדקיהו, אחרון מלכי יהודה), בעוד שבספר ירמיהו הוא מנבא לו נבואות קשות (ירמיהו כד,ח; לד,ג; לח,כג); במגילה (ה,ז) נאמר "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו", בעוד שירמיהו בספרו (לא,כט) אומר ש"איש בעוונו ימות"; במגילה (ב,ט) נאמר "גם נביאיה לא מצאו חזון מה'", בעוד שירמיהו זכה לנבואה גם בשעת החורבן. ב. כמה מהתיאורים בספר קשה להניח שנאמרו על ידי ירמיהו עצמו. כך כמה מהתיאורים האישיים בפרק ג', כמו "הכביד נחשתי" "גדר דרכי בגזית" ועוד, אינם נראים מתאימים לירמיהו. כמו כן לא ייתכן שירמיהו יאמר "לא האמינו מלכי ארץ כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים" (ד,12) בזמן שהוא עצמו הזהיר כל העת מפני כך בנבואותיו בספרו. ג. כמה מהתיאורים בספר אינם מתאימים לתקופת ירמיהו. בסיום המגילה (ה,כ) נאמר: "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים", ומשמע שהדברים נכתבו זמן רב לאחר החורבן, בעוד שירמיהו הורד מן הארץ, על פי המתואר בספרו, זמן קצר לאחר החורבן, לאחר הריגת גדליה בן אחיקם (ראה ירמיהו מג,ו).

טיעונים נוספים לפקפוק במסורת לחיבור הספר על ידי ירמיהו הם העובדה כי סידור האקרוסטיכון האלפביתי בפרק א' שונה מיתר הפרקים; בפרק א' האלפבית מסודר בסדר המקובל כיום, ואילו בפרקים האחרים הפ' קודמת לע'. עובדה זו הביאה מספר מלומדים לטעון כי פרק א' חובר על ידי מחבר שונה משאר הפרקים. טיעונים נוספים מנסים להצביע על כך שבתקופה הקדומה לא יוחס החיבור לירמיהו. הם מצביעים שהספר עצמו לא מייחס עצמו למחבר כלשהו, להבדיל מספר קהלת ושיר השירים למשל, המייחסים עצמם בפירוש למחבר. כמו כן, העובדה שבסדר הספרים בתנ"ך היהודי מקובל לסדר את הספר בחלק הכתובים שבו, ובנפרד מירמיהו המשויך לחלק ה"נביאים", מצביע, לדעתם, על כך שמסדרי התנ"ך לא ראו בו חיבור של ירמיהו עצמו.

על מרבית הטיעונים השיבו המצדדים בייחוס המסורתי. א. "משיח ה'" יכול להיות גם יאשיהו, כפי שפירשו חז"ל, או גדליה בן אחיקם. גם אם נפרש שמשיח ה' הוא צדקיהו אין בזה סתירה לנבואות הזעם של ירמיהו כלפיו, שכן יש הבדל בין מה שאומר ירמיהו לצדקיהו בחייו, כשהוא מקווה לשכנעו להיכנע לבבלים ולמנוע את החורבן, לבין מה שהוא אומר עליו לאחר שנתייסר בייסורים גדולים ונתמרקו עוונותיו. ומה שנאמר במגילה, שבני הדור סובלים בגלל חטאי אבותיהם - הוא אמירה המיוחסת לבני הדור, שכך הם סברו, אך אין זו דעת הנביא, או שכוונת הנביא היא שהאבות חטאו ומתו, ואינם סובלים עוד, אבל בניהם שחטאו אף הם - חיים עדיין וממשיכים לסבול. ומה שנאמר שהנביאים אינם מקבלים חזון לאחר החורבן - נאמר לגבי רוב הנביאים, שכן הנבואה פחתה לאחר החורבן, אף שנבואתו של ירמיהו עצמו לא פסקה. ב. התיאורים האישיים בפרק ג' נאמרו בלשון פיוט, והם מייצגים את כלל הגולים ולא רק את מה שאירע לנביא עצמו. מלבד זאת, מצינו שגם ירמיהו עצמו היה אסור באזיקים בין הגולים לבבל (ירמיהו מ,א). ג. ומה שנאמר "למה לנצח תשכחנו" - הוא לשון פיוטית המצויה הרבה במקרא, ואינה באה ללמד דווקא על משך זמן מסוים, ועוד, שכוונת המגילה היא בדרך בקשה מה' שלא ישכח את עמו לנצח. מלבד זאת, יש הסוברים שגדליה בן אחיקם לא נרצח בשנה הראשונה לאחר החורבן, אלא רק לאחר כמה שנים, ובינתיים היה ירמיהו בארץ ישראל.

מנגד, טיעונים אחרים מוצגים לתמיכה בייחוס המסורתי של מגילת איכה לירמיהו: א. ירמיהו היה רגיל לחבר קינות (ראה למשל ירמיהו ט,ט-י: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה..."), ומקצתן אף משוקעות בספר ירמיהו (למשל ירמיהו ד,יט-כא), ולפיכך ניתן להניח כי גם הקינות שבאיכה הם שלו. ב. קיים דמיון לשוני רב בין ספר ירמיהו למגילת איכה. לדוגמה: באיכה (ג,מח) נאמר: פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי", ובירמיהו (ח,כא-כג) נאמר: על שבר בת עמי השברתי... מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה", ועוד רבים. ג. רבים מהתיאורים בפרק ג' מתאימים לידוע על ירמיה מספר ירמיהו - לפי ספר ירמיהו, ירמיהו נרדף על ידי אויבים רבים שלעגו לו והכו אותו ואף ישב בבית האסורים זמן רב, וכך גם עולה מהקינה השלישית באיכה. ד. הרעיונות העיקריים של מגילת איכה מתאימים לנאמר בספר ירמיהו: החורבן בא על העם כעונש מה', נביאי השקר שלא הוכיחו את העם - אשמים בחורבן, הצדקת הדין, בקשת הסליחה והנקמה בגויים - ועוד.

עדי נוסח קדומים של המגילה

כתב יד של קטע מספר איכה מאוסף הגניזה הקהירית שבספרייה הציבורית והאוניברסיטאית בז'נבה

4 מקטעים חלקיים של ספר איכה נמצאו במערות שעל יד קומראן. (3Q3, 4Q111, 5Q6, 5Q7). כמו כן מגילה 4Q241 מצטטת את איכה, ו-4Q179 ו-4Q501 הן מגילות חיצוניות לאיכה.

מגילה 4Q111 כתובה בכתב חשמונאי מאוחר, והיא מתוארכת לטווח שבין שלהי המאה הראשונה לפני הספירה ועד למאה הראשונה לספירה.

מגניזת קהיר נמצא, בין היתר, כתב יד המכיל את חציו האחרון של פרק ה' בספר איכה עם ניקוד טברייני ועם טעמי המקרא, ובסופה מופיעה רשומה של מנין הפסוקים בספר.

מגילת איכה חסרה ממה שמצוי בידינו מכתר ארם צובא (יחד עם 36 דפים מחלק הכתובים), אולם היא קיימת בשלמותה בכתב יד לנינגרד אשר נכתב בתחילת המאה ה-11 לספירה.

מתרגום השבעים היווני שרד בידנו חלקו הראשון של הספר (עד ב,20) בכתב יד קודקס סינאיטיקוס המתוארך לאמצע המאה הרביעית לספירה.

תרגומים, פרשנות ודרש למגילה

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

לספר איכה, כמו לשאר ספרי הכתובים, ישנו תרגום ארמי מאוחר, ככל הנראה מזמן הגאונים. לשון התרגום היא ארמית-ירושלמית, והיא נושאת אופי מדרשי ולא מילולי.

על מגילת איכה נכתבו מדרשים רבים. הקדום מבין קובצי המדרשים האלו הוא מדרש איכה רבה שנכתב בארץ ישראל. חיבור מדרשי נוסף שחובר בימי הגאונים מכונה איכה זוטרתי. כמו כן ישנם מספר קטעי פסיקתא על איכה; פסיקתא טו שבפסיקתא דרב כהנא, ופסיקתא כט-ל שבפסיקתא רבתי.

מספר פירושים חוברו למגילת איכה. בימי הביינים חובר פירוש המיוחס לרבי סעדיה גאון. שני פירושים קראיים חוברו אף הם באותה תקופה לספר, האחד מהקראי שלמה בן רותם, והשני ממחבר לא ידוע (אולי דוד בן בועז). רש"י, ראב"ע, רבי יוסף קרא, רלב"ג, יואל בן שועיב, יוסף כספי, אליעזר בן יהודה מוורמס, ישעיה בן אליהו מטראנו ועמנואל הרומי חיברו אף הם פירוש לספר. פירוש לערבית מאותה תקופה חובר על ידי תנחום הירושלמי.

מראשית העת החדשה חוברו פירושים על ידי רבי משה אלשיך (פירושו נקרא "דברים נחומים") ורבי יוסף טיטצאק. מתקופת ההשכלה חוברו פירושים על ידי לייב לבנשטיין, המלבי"ם, יואל בריל, הרש"ר הירש (בגרמנית), יצחק אשכנזי, ארליך ופרלס.

מנהגים

ביהדות

עמוד ראשון במגילת איכה מסורתית הכתובה בכתב סת"ם על גבי קלף

במסורת היהודית התפשט המנהג לקרוא את המגילה בציבור בליל תשעה באב, היום שנקבע לתענית על חורבן שני המקדשים, ויש הנוהגים אף לקוראה בבוקר למחרת, יום תשעה באב.

מנהג זה הוא מאוחר, ואינו מופיע במשנה או בתלמודים, (להבדיל מקריאת מגילת אסתר בפורים למשל), ומקורו הראשון הוא במסכת סופרים (יד, ג; יח, ד), מתקופת הגאונים. משום כך אין הלכות מיוחדות על קריאת המגילה, ונוהגים לקוראה מתוך ספר מודפס וללא ברכה. בקהילות מסוימות נוהגים (על פי דעת הגר"א) לקרוא ממגילה הכתובה בדיו על קלף, ולברך לפני כן: "ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה", אך ללא ברכת שהחיינו כנהוג בקהילות אלו בקריאת שאר המגילות.

בנצרות

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו W:Tenebrae#Music, W:Genre of the Lamentations W:Lamentations of Jeremiah the Prophet.

בכנסייה הנוצרית נהוג לקרוא ולשיר את פרקי איכה במהלך "השבוע הקדוש". בכנסייה הקופטית נהוג לקרוא את פרק ג' ב"יום שישי הטוב".

לקריאה נוספת

• אהרן בן וואלף, "מבוא הספר", בתוך: מגילת איכה עם תרגום אשכנזי וביאור, ברלין, אייר תקמ"ח (1788). (יצא לאור בתוך: נתיבות השלום - באור ר' משה מנדלסון על התורה, ירושלים תשל"ד 1974. עמ' קפ"ט-ר"ו)
• יהודה לייב בן זאב, מבוא אל מקראי קודש, וינה 1810; מהדורה חדשה: בת-ים תשכ"ז 1967. עמ' צב-צג. (נדפס גם כ"מבוא שני אל מגילת איכה", בתוך: נתיבות השלום - באור ר' משה מנדלסון על התורה, ירושלים תשל"ד 1974. עמ' קפ"ט-ר"ו)
• שמעון ברנפלד, מבוא לכתבי הקודש - מבוא ספרותי היסטורי לכתבי הקודש, כרך ג', הוצאת דביר, ברלין תרפ"ד 1924, עמ' קלה - קמא.
• פרופ' משה צבי סגל, מבוא המקרא, הוצאת "קרית-ספר", מהדורה רביעית, ירושלים תשט"ו 1955, עמ' 694-702.
• שמואל שרירא, מבוא לכתבי הקודש, הוצאת "מבואות", מהדורה שמינית, תשכ"ז 1967. עמ' 197-200.
• אליה שמואל הרטום (א.ש.ה.), "איכה", אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, כרך 1, הדפסה שלישית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ה. עמ' 259-262.
• א.ש.פ., "איכה", לכסיקון מקראי, כרך 1, הוצאת דביר, תל אביב תשכ"ה. עמ' 40-41.
• אליהו שמואל הרטום (א.ש.ה.), "איכה", האנציקלופדיה העברית (כרך ב, עמ' 812-813), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשי"א.
• י' קליין, מבוא ופירוש לאיכה, בכרך "מגילות", עולם התנ"ך, הוצאת דודזון־עתי, ירושלים - רמת גן 1987.
• ישראל רוזנסון, מסכת מגילות, הוצאת בית עלים.

• Claus Westermann, Lamentations - issues and interpretation, (translated from German), Fortress Press, July 1994, ISBN 800627431
• F. W. Dobbs-Allsopp, Linguistic Evidence for the Date of Lamentations, Journal of the Ancient Near Eastern Society, 1998
• Samuel Tobias Lachs, The Date of Lamentations V, The Jewish Quarterly Review, New Series, Vol. 57, No. 1 (Jul., 1966), pp. 46-56
• F. M. Cross, Studies in the Structure of Hebrew Verse: The Prosody of Lamentations 1.1-22, in: The Word of the Lord Shall Go Forth: Essays in Honor, EISENBRAUNS, 1983. ISBN 9780931464195

קישורים חיצוניים

• מגילת איכה באתר "מכון ממרא"
• תרגום השבעים לאיכה בקודקס סינאיטיקוס (יוונית)
• מדרש רבה על מגילת איכה
• ביבליוגרפיה של מפרשים שונים על מגילת איכה הזמינים ברשת
• מאמרים על חמש מגילות באתר דעת
• תבנית:מקראגשר
• רשימת מאמרים על Rex~hewiki/איכה/ארגז חול באתר רמב"י