אוגוסטוס קיסר

הדף "אוגוסטוס" מפנה לכאן. לערך העוסק בפירושים נוספים, ראו אוגוסטוס (פירושונים).

אוגוסטוס קיסר

אוגוסטוס במוזיאון הארכאולוגיה בכרתים

"אוגוסטוס מפרימה פורטה"

"ארה פקיס" - "מזבח השלום" של אוגוסטוס

אוגוסטוס ככהן דת, מוזיאון הוותיקן

גאיוס יוליוס קיסר אוקטוויאנוס (באלפבית לטיני ארכאי: CAIVS•IVLIVS•CAESAR•OCTAVIANVS)‏ (23 בספטמבר 63 לפנה"ס - 19 באוגוסט 14 לספירה) היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. משל ברומא 57 שנה, תחילה כטריאומווירי (43 לפנה"ס - 27 לפנה"ס) ולאחר מכן כפרינקפס (27 לפנה"ס - 14 לספירה). אוגוסטוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר, היה זה ששם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה וכונן את "השלום הרומי", הפקס רומנה, שנמשך עוד מאות שנים אחריו. שם משפחתו המאומץ, קיסר, ותוארו, אוגוסטוס, אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומים שבאו אחריו, ועל–ידי שליטים רבים אחרים במדינות שונות - עד ימינו אלה.

ביוגרפיה

נעוריו

אוגוסטוס נולד ברומא תחת השם גָאיוּס אוֹקְטָביוּס למשפחה ממעמד הפרשים (EQVES). אביו, גאיוס אוקטביוס, היה הראשון ממשפחתו ששירת בסנאט ובכך הפך ל"איש חדש". גאיוס אוקטביוס הגיע לדרגת פְּרָאיְטוֹר (PRÆTOR) ושירת כמושל מקדוניה, אך מת כשהיה אוגוסטוס בן ארבע.

אמו אָטיָה הייתה בתה של יוליה, אחותו של יוליוס קיסר, עובדה שזימנה לו קשר ישיר עם המצביא הגדול של התקופה.

בשנת 46 לפנה"ס, נטל אוגוסטוס חלק בטריומף של קיסר ברומא וזכה באות צבאי, אף כי הוא עצמו לא נטל חלק במסע. שנה מאוחר יותר, כאשר מלאו לו 18, הצטרף אוגוסטוס לקיסר בספרד, שם ניהל קיסר את הקרב האחרון בחייו נגד בניו של פומפיוס בקרב מונדה. אוגוסטוס, כמפקד יחידת פרשים בלגיון העשירי אקסטריס, שהוצב מאחור כעתודה, הפגין חשיבה מהירה ויצא להלחם באויב כנגד הוראותיו של קיסר, פעולה ששינתה את פני הקרב והעניקה לקיסר ניצחון.

קיסר התפעל מתעוזתו וחוצפתו של בן חסותו הצעיר ובמהלך המסע בספרד ובחזרה משם הזדמן לשניים לעמוד זה על טיבו של זה. לאוגוסטוס הייתה זו הזדמנות נדירה ללמוד על מנהל הפרובינקיות, ניהול מלחמה ומניפולציות פוליטיות ממי ששלט בכל אלו על בוריים. עבור קיסר, הייתה זו הזדמנות לצרף תומך צעיר לפמלייתו.

עם שובו של קיסר לרומא, נשלח אוגוסטוס בהוראת קיסר לאפולוניה שבמקדוניה יחד עם שני המצביאים הצעירים מרקוס ויפסניוס אגריפה וקווינטוס סלבידינוס רופוס. שם היה אמור אוגוסטוס להמשיך בחינוכו ולזכות בנאמנותם של הלגיונות במקדוניה בעודו ממתין לבואו של קיסר, שהיה אמור לפקד על הצבא במסע מלחמה לכיבושה של האימפריה הפרתית.

אולם אוגוסטוס הצעיר היה שחקן זוטר במשחק הפוליטי ברומא ועדיין לא כיהן במשרה ציבורית. קיסר, שהבחין בעליל בפוטנציאל המנהיגותי שלו, התכוון לשנות זאת. באותה עת, נבחר קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו (DICTATOR PERPETVVS) ובחר באוגוסטוס לשרת כסגנו במשרת מגיסטר אקוויטום בשנת 43 לפנה"ס. מותו של יוליוס קיסר זמן קצר אחרי כן היה עתיד לשנות את מסלול חייו.

מאבק על השלטון ברומא

לאחר רציחתו של יוליוס קיסר, ב-44 לפנה"ס, מרקוס אנטוניוס שכיהן כקונסול, היה האיש החזק ברומא. אנטוניוס חילק משרות ומינה פקידים ככל העולה על רוחו בטענה שהוא מקיים את צוואתו של קיסר. כך הקים לו אנטוניוס אויבים בתוך הסנאט.

כקרוב משפחתו החשוב ביותר של קיסר, אוגוסטוס, שעדיין שהה במקדוניה מיהר לחזור לרומא אולם בניגוד לעצתם של חבריו הוא לא הביא איתו כוח צבאי. כשנחת באיטליה, גילה אוגוסטוס כי קיסר אימץ אותו לבן בצוואתו ושמו הפך לגאיוס יוליוס קיסר אוגוסטוס. אוגוסטוס הפך מיד לפופולרי מאוד בקרב ותיקי לגיונותיו של קיסר, במיוחד אחרי ששילם את משכורתם מכמה אחוזות שמכר. הוא גייס צבא פרטי של שלושת אלפים חיילים מותיקי הקרבות של קיסר והשתלט לזמן קצר על הפורום, אך סולק משם על ידי צבאו של מרקוס אנטוניוס. בעת זאת מעמדו של אוגוסטוס היה בעייתי, הליך האימוץ שלו נחשב מפוקפק ובתור אזרח פרטי שמפקד על צבא הוא היה בחזקת מורד במלכות.

אנטוניוס שחשק בכהונה כמושל גאליה קיסאלפינה נערך למלחמה כנגד מושלה הנוכחי דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, דבר שהסנאט גינה והכריז על אנטוניוס כבוגד. בתיווכו של קיקרו כוחותיו של אוגוסטוס הצטרפו לכוחות הסנאט והוא קיבל אימפריום של פרופראיטור ובכך זכה בפעם הראשונה במידה של לגיטימיות וחוקתיות, הכוחות הביסו את אנטוניוס בקרב מוטינה אולם הקונסולים שעמדו בראש הצבאות נהרגו בקרב ואוגוסטוס נשאר המפקד היחידי של הצבא, אנטוניוס עצמו נמלט לגאליה נארבוננסיס והתחבר עם כוחותיו של מושל האזור מרקוס אמיליוס לפידוס.

המצב ברומא כעת היה לטובת הסנאט שרצה להמשיך לשלוט ללא טיראנים. אוגוסטוס הבין שעדיף לו לחבור אל אנטוניוס לכן הוא סירב להמשיך במתקפה כנגד אנטוניוס וסירב לבקשת הסנאט למסור את הפיקוד על לגיונותיו לברוטוס, הוא דרש את ביטול ההכרזה על אנטוניוס כבוגד, כאשר הסנאט סירב הוא הצעיד את לגיונותיו אל רומא ותחת איומים סחט מן הסנאט מינוי לקונסולאט. בשנת 43 לפנה"ס כרתו אוגוסטוס, אנטוניוס ולפידוס ברית שנקראה הטריאומוירט השני. אנטוניוס ואוגוסטוס נכנסו לרומא והרגו את כל מתנגדיהם בסנאט, כולל קיקרו וכ-300 סנטורים. הם נתנו בידי החיילים כוח על ידי כך שהחרימו רכוש וקרקעות ומסרו אותם לחיילים. אנטוניוס ואוגוסטוס נלחמו נגד גאיוס קסיוס לונגינוס ומרקוס יוניוס ברוטוס מייצגי הרפובליקה, בקרב פיליפי, שם הייתה ידם על העליונה, על אף שמחנהו של אוגוסטוס, שפרש מן הזירה עקב מחלה, הוכה על ידי צבאו של ברוטוס. לבסוף הוכו קסיוס וברוטוס שוק על ירך ביום השני לקרבות, ובא הקץ על הניסיונות להחייאת הרפובליקה הרומית. המשטר האוטוריטרי נכון כעת בידי אנטוניוס ואוקטביוס.

השלטון חולק בין השלושה: אוגוסטוס קיבל את המערב כולל רומא, אנטוניוס את המזרח כולל מצרים, ולפידוס את אפריקה.

אולם בעקבות הניצחון על רוצחיו של קיסר, החלו לוקיוס אנטוניוס ופולביה אנטוניה, אחיו ואשתו של מרקוס אנטוניוס, לפעול כנגד אוגוסטוס בניסיון לבסס את משפחתם כשליטים היחידים ברומא. פעילותם נגד אוגוסטוס כללה ניסיון לשבש את הקצאת הקרקעות לווטרנים של צבא אוגוסטוס. אחרי ניסיון לכיבוש רומא שסוכל עם הגעתו של אוגוסטוס מהיספניה (כיום ספרד) עם כוח צבאי, נסוג לוקיוס אל עבר גאליה, שם קיווה לחבור עם פקודי אחיו, אך גילה כי אגריפה, שנשלח על ידי אוגוסטוס לרדוף אחריו מכיוון דרום, נושף בעורפו. אגריפה כבש את סוטריום (כיום סוטרי שבאיטליה) ובכך משך את תשומת לבו של לוקיוס בשעה שרופוס הגיע בראש כוח צבאי וכך לוקיוס נלכד בין שני כוחות עוינים ולא נותרה לו בררה והוא נסוג לפרוסיה (כיום פרוג'ה שבאיטליה). שם הטילו עליו מצור כוחותיו של רופוס, בשעה שאוגוסטוס ואגריפה פנו לטהר את כוחותיה של פולביה ממאחזיהם באיטליה ואחר כך חזרו לסייע לרופוס במצור על לוקיוס. בראשית שנת 40 לפנה"ס קציניו של מרקוס אנטוניוס, גאיוס אסיניוס פוליו ופובליוס ונטידיוס בסוס, עשו ניסיון להעביר סיוע ללוקיוס הנצור אולם הניסיון סוכל על ידי אגריפה ורופוס שחסמו את דרכם ובסופו של דבר דחקו אותם לפולגיניום (כיום פוליגנו שבאיטליה), שם הם הטילו עליהם מצור. בערך בסוף פברואר לוקיוס נכנע לאוגוסטוס ופרוסיה נכבשה. בעקבות זאת, קציניו של אנטוניוס התפזרו ונטשו את צבאותיהם.

בשנת 40 לפנה"ס אנטוניוס חזר לאיליה מן המזרח ולזמן מסוים היה חשש מהתפרצותה של מלחמה בינו לבין אוגוסטוס, אולם בסופו של דבר השניים הצליחו להגיע להסכם שלום בברונדיסיום, לחיזוק הברית ביניהם, נשא אנטוניוס את אוקטביה אחותו של אוגוסטוס לאשה.

בשנת 36 לפנה"ס אגריפה ניצח את סקסטוס פומפיוס, שאיים על אספקת המזון לאיטליה, בקרב מילאי ובקרב נאולוכוס. לפידוס שניסה לפעול בזמן המלחמה כנגד אוגוסטוס הודח ממשרתו על ידיו ושטחיו נמסרו לאוגוסטוס. בשנת 34 לפנה"ס אגריפה כיהן כאיידיל ובעזרתו של אוגוסטוס החל בתהליך של שיקומה של רומא וחלוקה של הטבות לעם. מעשים אלו איפשרו לאוגוסטוס לזכות בתמיכתם של האוכלוסייה והחלה בתהליך של שינוי תדמיתו ממנהיג סיעה רודני וצמא דם הוא החל להפוך למנהיגה הלאומי של רומא ואיטליה.

הברית עם אנטוניוס לא החזיקה מעמד זמן רב, אנטוניוס התגרש מאוקטביה ונשא את קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים והכיר בבנה קיסריון כיורשו של קיסר ואף מסר לילדיהם שטחים מן האימפריה. דבר זה הביא למלחמת תעמולה בין הצדדים הניצים, אוגוסטוס השמיץ את כישלונותיו של אנטוניוס במלחמה כנגד הפרתים ותיאר אותו כמשועבד באופן מוחלט לקלאופטרה שלה הוא מסר את ניהול האימפריה, בעוד אנטוניוס טען שאוגוסטוס הוא לא יותר מצעיר פחדני, אכזרי וצמא דם החייב את מעמדו לאימוצו על ידי קיסר וזה התרחש רק מכיוון שהוא התמסר בגופו לדיקטטור הזקן.

לבסוף המלחמה פרצה בשנת 31 לפנה"ס כאשר אנטוניוס וקלאופטרה פלשו ליוון. יש מחלוקת בין ההיסטוריונים המודרניים באשר לסיבותיה, אדוארד מאייר רואה בה מלחמה אידאולוגית בין אנטוניוס שרצה להפוך את רומא למלוכה בסגנון הלניסטי-מזרחי לבין אוגוסטוס, שרצה ליצור משטר יחיד שמבוסס על המסורת הרפובליקאית ומוסדותיה, מאידך רונלד סיים רואה במלחמה לא יותר מעימות אישי על כוח בין שני מנהיגים שלא היה שוני אמיתי בין מטרותיהם או קהל תומכיהם.

ב-2 בספטמבר 31 לפנה"ס, הביס אוגוסטוס את ציים של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום, ליד יוון, בעיקר הודות לכישוריו של שר-צבאו אגריפה ולהתרופפות עצביו של אנטוניוס, שחילותיו נכנעו כמעט בלא לחימה. מאוחר יותר שב אוגוסטוס למצרים, דרך חצי האי סיני, והפך אותה לפרובינקיה רומית. אנטוניוס וקלאופטרה התאבדו שניהם, בטרם עלה בידו ללכוד אותם.

קיסר רומא

מטבע רומאי עם דיוקן אוגוסטוס

בשנת 27 לפנה"ס, אחרי שהתבסס בהנהגה בתוקף היותו טריאומווירי, ומכוח סמכויות אחרות שהוענקו לו, השיב אוגוסטוס את סמכויותיו "לסנאט ולעם הרומי" ובכך חידש כביכול את המשטר הרפובליקני. הסנאט, שבזמן זה כבר הפך לגוף חלש ומתרפס, הפציר באוגוסטוס להחזיק בשלטון, במידה רבה הודות לאהדה העצומה שזכה לה בקרב כלל האזרחים, לאחר שעלה בידו לשים קץ למלחמות האזרחים שהחרידו את רומא מזה כמה עשורים. התואר אַוּגוּסְטוּס (AVGVSTVS, הנשגב) הוענק לו על ויתורו זה והוא היה לפרינקפס; מעתה ואילך, עמד בראשו של משטר רומאי חדש שהתהווה בהדרגה, שידוע בזמנים המודרניים כמשטר הקיסרות. למרות שלהלכה עלה כוחו של הסנט על הפרינקפס, שכן הוא אישר את מינויו, למעשה הוא היה השליט החזק ביותר בקיסרות משום שהחזיק בצבא.

תפקידו של אוגוסטוס כלל את הנהגת הצבא ואת הרשות להתערב בענייני השלטון (חקיקת חוקים וזכות הטלת וטו). השכר לאנשי הצבא נקבע מעתה בכסף ולא באדמות. אוגוסטוס גם תיקן חוק שהסדיר צבא קבע בגבולות במקום צבא המתגייס בעתות חירום. הוא הציב את רוב החיילים בגבולות הקיסרות ולא שאף להרחיב את הגבולות הקיימים, במקום זאת דאג להגן עליהם. כך הוא לא ניסה לכבוש את ממלכת הפרתיים במזרח; בארמניה מינה מלך כרצונו, אך לא הפך אותה לפרובינקיה רומית; בארץ ישראל הוא הכיר בהורדוס כבן ברית של רומא; במערב ביצר את הגבולות לאורך הריינוס ולא ניסה לכבוש אזורים חדשים.

בימי אוגוסטוס פסקו מלחמות האזרחים; הוא ביטל את המסים הכבדים, תיקן דרכים ונלחם בשודדי הים.

מעיר של לבנים הוא הפך את רומא לעיר של שיש, ובנה תעלות לנילוס שבמצרים, מובילי מים וגשרים בדרום גאליה (דרום צרפת), סכרים בנהר הטיבר, ומקדש על הפלטינום ברומא. הוא בנה 82 מקדשים, כמו מקדש הפנתיאון.

הוא בנה גם את: מרחצאות אגריפה, מקדש נפטון, תיאטרון מרקלוס, טיילות ומעין שדירת ניצחון-כל אלה היו כמו האמנות של יוון.

ייסד את המסורת של "לחם ושעשועים" שבמסורת זאת התנהלו הצגות שעשוע, קרבות גלדיאטורים (אך לא בקולוסיאום, שנבנה עשרות שנים מאוחר יותר) וגם חיתוך חיות טרף, כלומר, ביתור שלהם.

בימי אוגוסטוס פרחו הספרות והשירה הרומית. עם המשוררים הנודעים בימים אלו נמנו ורגיליוס, הורציוס, טיבולוס, פרופרטיוס ואובידיוס. אחד הסופרים הגדולים של אותה התקופה היה טיטוס ליביוס, שחיבר ספרי היסטוריה מראשית דרכה של רומא ועד ימי אוגוסטוס.

יורשיו

בהיותו עדיין נשוי לאשתו השנייה, סקריבוניה, אימה של בתו הבכורה יוליה, פגש בליוויה והתאהב בה. אוגוסטוס אילץ את בעלה של ליוויה להתגרש ממנה, גירש את אשתו ונישא לליוויה, לה נשאר נשוי עד מותו.

בערוב ימיו נאלץ אוגוסטוס למנות את טיבריוס, בנו המאומץ מנישואיו לליוויה, ליורשו, משנכדיו ובניו האחרים, שקיווה שירשוהו מתו בזה אחר זה (במיוחד גאיוס קיסר הצעיר, שנפצע אנושות במארב בשליחותו למזרח האימפריה, ומת בדמי ימיו). כאחיינו גרמניקוס, היה טיבריוס אמנם מצביא עטור תהילה, אך הפרינקפס הקשיש לא הותיר ספק באשר להעדפתו את בני גרמניקוס, עד למותם.

שמועה היסטורית שמעולם לא גוועה היא שמותם של יורשיו הפוטנציאליים לא היה מקרי, והיו חלק ממזימתה של ליוויה למנות את בנה טיבריוס לקיסר. כחלק ממזימתה זו ייתכן גם שליוויה קיצרה את חייו של אוגוסטוס, בכך שהרעילה אותו לאטו במשך שנים רבות - מסופר שבמשך 14 שנה מרחה ליוויה את התאנים שצמחו בגנו של אוגוסטוס בחומר רעיל. מנהגו של אוגוסטוס לאכול מהתאנים הביא להידרדרות בבריאותו, ובסופו של דבר למותו.

לפי כתבי סווטוניוס, ציווה אוגוסטוס שיחקקו את תמצית עלילותיו על-גבי לוחות ברונזה. העתקים של הכתובת, הידועה כתיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי, נמצאו בטורקיה.

אופיו ומראהו

אוגוסטוס הצעיר היה נמוך קומה ונאה למראה. הוא סבל כל חייו מבעיות שיניים ואף שהאריך ימים (הוא מת בגיל 77, שנחשב מופלג למדי בתקופה זו) הייתה בריאותו שבירה ורופפת כל ימיו. גופו היה מכוסה כתמים ושפע כתמי לידה עיטרו את חזהו ובטנו. אוגוסטוס היה נחוש ואף אכזרי כשנדרש לכך, בעימות עם יריבים, והפגין כלפי חוץ התנהגות מוסרית לעילא (הוא מונה לכוהן, פונטיפקס, כבר בגיל 16) והגלה מטעמי מוסר את בתו (יוליה אוגוסטי פיליאה) ונכדתו (יוליה הצעירה). בחייו האישיים, נהג גמישות רבה יותר ונהג לבגוד לעתים תכופות באשתו, ליוויה דרוסילה, אף שנותר כל חייו מסור לה.

למרות עושרו וכוחו הרב, המשיך הקיסר לגור באחוזתו, וניהל חיי משפחה ומשק בית לדוגמה.

אופיו היה, במיוחד בשנותיו המאוחרות, מתון ונוח לבריות. הוא נהנה מחוש הומור טוב, גם כלפי עצמו, והיה פתוח לשמיעת ביקורת כלפיו. הוא חיבב משחק בקוביות, אך לעתים קרובות עיקר את ההימור שבדבר בהעניקו לאורחיו את הכסף להמר באמצעותו.

תדמיתו ומורשתו

אוגוסטוס על מטבע המציין את האלהתו של אביו

כאשר אוגוסטוס נכנס למשחק הפוליטי ברומא, הוא לא היה יותר מצעיר לא מוכר וחסר ניסיון, הוא הציג את עצמו כחבר רדיקלי בסיעה הקיסרית ובנה את בסיס תמיכתו על הסתת הפלבס, שאת אהדתו ואהדת החיילים קנה בזכות שמו של אביו המאמץ וכתוצאה מזה בשנותיו הראשונות אוגוסטוס נטה להדגיש את היותו בנו של יוליוס האלוהי ובנה את כוחו הפוליטי מהאלהתו של קיסר. הוא גם קנה לו שם של מנהיג רודני שלא מהסס להוציא להורג באכזריות את יריביו.

אולם מאז שנות השלושים, ככל שאוגוסטוס ביצר את מעמדו הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר, אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס והצבא אבל הוא נשאר שנוא נפשם של המעמד הסנאטורי וסופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפריצת מלחמת האזרחים, גם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי. כדי לפייס את המעמד הסנאטורי הוא החל לנהוג בכבוד במסורת הרפובליקאית ובמתינות בהתנהלותו בממשל המדינה וכך הוא הפך בסופו של דבר ממנהיג סיעה בעל מוניטין של אכזריות למנהיג הלאומי של איטליה ורומא.

אוגוסטוס נתפס בהיסטוריוגרפיה הרומאית כאחד מהקיסרים הטובים ביותר, הוא היה זה שעיצב את תפקיד הקיסר ובמידה רבה כל הקיסרים עד הרפורמות של דיוקלטיאנוס נאלצו לפעול בתוך התבנית שאותה עיצב אוגוסטוס, הערצה אליו אפילו חדרה לתוך החוק הרומאי בתקופת שלטונו של אספסיאנוס. אולם למרות הערצה שהוא בדרך כלל זכה לה השתמרו מסורות מנוגדות שמתארות את אוגוסטוס כעריץ ומשעבד המדינה הרומאית.

ראו גם

• גאיוס קילניוס מאיקנס
• מרקוס ויפסניוס אגריפה
• אוגוסטוס מפרימה פורטה
• ודיוס פוליו

לקריאה נוספת

• צבי יעבץ, אוגוסטוס - ניצחונה של מתינות, הוצאת דביר.
• סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, תרגם מרומית אלכסנדר שור, הוצאת מסד ת"א
• ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, ע"מ: 567-583
• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ע"מ: 9-236

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אוגוסטוס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אוגוסטוס

• חיי אוגוסטוס מאת ניקולאוס איש דמשק (באנגלית)
• אוגוסטוס האלוהי מאת סווטוניוס (באנגלית)
• דו"ח עלילותיו של אוגוסטוס האלוהי בתרגום לעברית
• גבי ליפשיץ, פניו השונות של אוגוסטוס במקורות