אוגוסטוס קיסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אוגוסטוס" מפנה לכאן. לערך העוסק בפירושים נוספים, ראו אוגוסטוס (פירושונים).
גאיוס יוליוס קיסר אוקטוויאנוס
(23 בספטמבר 63 לפנה"ס; רומא, הרפובליקה הרומית
 - 19 באוגוסט 14; נולה, איטליה, האימפריה הרומית) (בגיל 76)
Statue-Augustus.jpg
שם בשפת המקור Imperator Gaius Julius Caesar Octavianus Divi Filius Augustus
מקום קבורה מאוזוליאום אוגוסטוס, באזור שדה מרס
שושלת השושלת היוליו-קלאודית
אוגוסטוס במוזיאון הארכאולוגיה בכרתים
"ארה פקיס" - "מזבח השלום" של אוגוסטוס
אוגוסטוס ככהן דת, מוזיאון הוותיקן

גאיוס יוליוס קיסר אוקטוויאנוס[1]אלפבית לטיני ארכאי: CAIVS•IVLIVS•CAESAR•OCTAVIANVS)‏ (23 בספטמבר 63 לפנה"ס - 19 באוגוסט 14 לספירה), המוכר בשם "אוגוסטוס", היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. משל ברומא 57 שנה, תחילה כטריאומוויר (43 לפנה"ס - 27 לפנה"ס) ולאחר מכן כפרינקפס (27 לפנה"ס - 14 לספירה). אוגוסטוס היה בנו המאומץ של יוליוס קיסר, והוא היה זה ששם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה וכונן את "השלום הרומי", הפקס רומנה, שנמשך עוד מאות שנים אחריו. שם משפחתו המאומץ, קיסר, ותוארו, אוגוסטוס (המרהיב), אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומים שבאו אחריו, ועל–ידי שליטים רבים אחרים במדינות שונות - עד ימינו אלה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגוסטוס נולד ברומא תחת השם גַּאיוּס אוֹקְטַבְיוּס למשפחה ממעמד הפרשים. אביו, גאיוס אוקטביוס, היה הראשון ממשפחתו ששירת בסנאט ובכך הפך ל"איש חדש". גאיוס אוקטביוס הגיע לדרגת פְּרַייְטוֹר ושירת כמושל מקדוניה, אך מת כשהיה אוגוסטוס בן ארבע.

אמו אַטיַה הייתה בתה של יוליה, אחותו של יוליוס קיסר, עובדה שזימנה לו קשר ישיר עם המצביא הגדול של התקופה.

בשנת 46 לפנה"ס, נטל אוגוסטוס חלק בטריומף של קיסר ברומא וזכה באות צבאי, אף כי הוא עצמו לא נטל חלק במסע. שנה מאוחר יותר, כאשר מלאו לו 18, הצטרף אוגוסטוס לקיסר בספרד, שם ניהל קיסר את הקרב האחרון בחייו נגד בניו של פומפיוס בקרב מונדה. אוגוסטוס, כמפקד יחידת פרשים בלגיון העשירי אקסטריס, שהוצב מאחור כעתודה, הפגין חשיבה מהירה ויצא להלחם באויב כנגד הוראותיו של קיסר, פעולה ששינתה את פני הקרב והעניקה לקיסר ניצחון.

קיסר התפעל מתעוזתו וחוצפתו של בן חסותו הצעיר ובמהלך המסע בספרד ובחזרה משם הזדמן לשניים לעמוד זה על טיבו של זה. לאוגוסטוס הייתה זו הזדמנות נדירה ללמוד על מנהל הפרובינקיות, ניהול מלחמה ומניפולציות פוליטיות ממי ששלט בכל אלו על בוריים. עבור קיסר, הייתה זו הזדמנות לצרף תומך צעיר לפמלייתו.

עם שובו של קיסר לרומא, נשלח אוגוסטוס בהוראת קיסר לאפולוניה שבמקדוניה יחד עם שני המצביאים הצעירים מרקוס ויפסניוס אגריפה וקווינטוס סלבידינוס רופוס. שם היה אמור אוגוסטוס להמשיך בחינוכו ולזכות בנאמנותם של הלגיונות במקדוניה בעודו ממתין לבואו של קיסר, שהיה אמור לפקד על הצבא במסע מלחמה לכיבושה של האימפריה הפרתית.

אולם אוגוסטוס הצעיר היה שחקן זוטר במשחק הפוליטי ברומא ועדיין לא כיהן במשרה ציבורית. קיסר, שהבחין בעליל בפוטנציאל המנהיגותי שלו, התכוון לשנות זאת. באותה עת, נבחר קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו (DICTATOR PERPETVVS) ובחר באוגוסטוס לשרת כסגנו במשרת מגיסטר אקוויטום בשנת 43 לפנה"ס. מותו של יוליוס קיסר זמן קצר אחרי כן היה עתיד לשנות את מסלול חייו.

מאבק על השלטון ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רציחתו של יוליוס קיסר, ב-44 לפנה"ס, מרקוס אנטוניוס שכיהן כקונסול, היה האיש החזק ברומא. אנטוניוס חילק משרות ומינה פקידים ככל העולה על רוחו בטענה שהוא מקיים את צוואתו של קיסר. כך הקים לו אנטוניוס אויבים בתוך הסנאט.

כקרוב משפחתו החשוב ביותר של קיסר, אוגוסטוס, שעדיין שהה במקדוניה מיהר לחזור לרומא אולם בניגוד לעצתם של חבריו הוא לא הביא איתו כוח צבאי. כשנחת באיטליה, גילה אוגוסטוס כי קיסר אימץ אותו לבן בצוואתו ושמו הפך לגאיוס יוליוס קיסר. אוגוסטוס הפך מיד לפופולרי מאוד בקרב ותיקי לגיונותיו של קיסר, במיוחד אחרי ששילם את משכורתם מכמה אחוזות שמכר. הוא גייס צבא פרטי של שלושת אלפים חיילים מותיקי הקרבות של קיסר והשתלט לזמן קצר על הפורום, אך סולק משם על ידי צבאו של מרקוס אנטוניוס. בעת זאת מעמדו של אוגוסטוס היה בעייתי, הליך האימוץ שלו נחשב מפוקפק ובתור אזרח פרטי שמפקד על צבא הוא היה בחזקת מורד במלכות.

אנטוניוס שחשק בכהונה כמושל גאליה קיסאלפינה נערך למלחמה כנגד מושלה באותה עת דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, דבר שהסנאט גינה והכריז על אנטוניוס כבוגד. בתיווכו של קיקרו כוחותיו של אוגוסטוס הצטרפו לכוחות הסנאט והוא קיבל אימפריום של פרופראיטור ובכך זכה בפעם הראשונה במידה של לגיטימיות וחוקתיות, הכוחות הביסו את אנטוניוס בקרב מוטינה אולם הקונסולים שעמדו בראש הצבאות נהרגו בקרב ואוגוסטוס נשאר המפקד היחידי של הצבא, אנטוניוס עצמו נמלט לגאליה נארבוננסיס והתחבר עם כוחותיו של מושל האזור מרקוס אמיליוס לפידוס.

המצב ברומא כעת היה לטובת הסנאט שרצה להמשיך לשלוט ללא טיראנים. אוגוסטוס הבין שעדיף לו לחבור אל אנטוניוס לכן הוא סירב להמשיך במתקפה כנגד אנטוניוס וסירב לבקשת הסנאט למסור את הפיקוד על לגיונותיו לברוטוס, הוא דרש את ביטול ההכרזה על אנטוניוס כבוגד, כאשר הסנאט סירב הוא הצעיד את לגיונותיו אל רומא ותחת איומים סחט מן הסנאט מינוי לקונסולאט. בשנת 43 לפנה"ס כרתו אוגוסטוס, אנטוניוס ולפידוס ברית שנקראה הטריאומווירט השני. אנטוניוס ואוגוסטוס נכנסו לרומא והרגו את כל מתנגדיהם בסנאט, כולל קיקרו וכ-300 סנטורים. הם נתנו בידי החיילים כוח על ידי כך שהחרימו רכוש וקרקעות ומסרו אותם לחיילים. אנטוניוס ואוגוסטוס נלחמו נגד גאיוס קסיוס לונגינוס ומרקוס יוניוס ברוטוס מייצגי הרפובליקה, בקרב פיליפי, שם הייתה ידם על העליונה, על אף שמחנהו של אוגוסטוס, שפרש מן הזירה עקב מחלה, הוכה על ידי צבאו של ברוטוס. לבסוף הוכו קסיוס וברוטוס שוק על ירך ביום השני לקרבות, ובא הקץ על הניסיונות להחייאת הרפובליקה הרומית. המשטר האוטוריטרי נכון כעת בידי אנטוניוס ואוגוסטוס.

השלטון חולק בין השלושה: אוגוסטוס קיבל את המערב כולל רומא, אנטוניוס את המזרח כולל מצרים, ולפידוס את אפריקה. אולם בעקבות הניצחון על רוצחיו של קיסר, החלו לוקיוס אנטוניוס ופולביה אנטוניה, אחיו ואשתו של מרקוס אנטוניוס, לפעול כנגד אוגוסטוס בניסיון לבסס את משפחתם כשליטים היחידים ברומא. פעילותם נגד אוגוסטוס כללה ניסיון לשבש את הקצאת הקרקעות לווטרנים של צבא אוגוסטוס. אחרי ניסיון לכיבוש רומא שסוכל עם הגעתו של אוגוסטוס מהיספניה (כיום ספרד) עם כוח צבאי, נסוג לוקיוס אל עבר גאליה, שם קיווה לחבור עם פקודי אחיו, אך גילה כי אגריפה, שנשלח על ידי אוגוסטוס לרדוף אחריו מכיוון דרום, נושף בעורפו. אגריפה כבש את סוטריום (כיום סוטרי שבאיטליה) ובכך משך את תשומת לבו של לוקיוס בשעה שרופוס הגיע בראש כוח צבאי וכך לוקיוס נלכד בין שני כוחות עוינים ולא נותרה לו בררה והוא נסוג לפרוסיה (כיום פרוג'ה שבאיטליה). שם הטילו עליו מצור כוחותיו של רופוס, בשעה שאוגוסטוס ואגריפה פנו לטהר את כוחותיה של פולביה ממאחזיהם באיטליה ואחר כך חזרו לסייע לרופוס במצור על לוקיוס. בראשית שנת 40 לפנה"ס קציניו של מרקוס אנטוניוס, גאיוס אסיניוס פוליו ופובליוס ונטידיוס בסוס, עשו ניסיון להעביר סיוע ללוקיוס הנצור אולם הניסיון סוכל על ידי אגריפה ורופוס שחסמו את דרכם ובסופו של דבר דחקו אותם לפולגיניום (כיום פוליגנו שבאיטליה), שם הם הטילו עליהם מצור. בערך בסוף פברואר לוקיוס נכנע לאוגוסטוס ופרוסיה נכבשה. בעקבות זאת, קציניו של אנטוניוס התפזרו ונטשו את צבאותיהם.

בשנת 40 לפנה"ס אנטוניוס חזר אליה מן המזרח ולזמן מסוים היה חשש מהתפרצותה של מלחמה בינו לבין אוגוסטוס, אולם בסופו של דבר השניים הצליחו בספטמבר 40 לפנה"ס להגיע להסכם ברונדיסיום לחלוקת שטחי פיקוד והשפעה. במסגרת הסכם זה הוגדר תחום שליטת אנטוניוס במזרח ואוגוסטוס במערב. לחיזוק הברית ביניהם, נשא אנטוניוס את אוקטביה אחותו של אוגוסטוס לאשה.

בשנת 36 לפנה"ס אגריפה ניצח את סקסטוס פומפיוס, שאיים על אספקת המזון לאיטליה, בקרב מילאי ובקרב נאולוכוס. לפידוס שניסה לפעול בזמן המלחמה כנגד אוגוסטוס הודח ממשרתו על ידיו ושטחיו נמסרו לאוגוסטוס. בשנת 34 לפנה"ס אגריפה כיהן כאיידיל ובעזרתו של אוגוסטוס החל בתהליך של שיקומה של רומא וחלוקה של הטבות לעם. מעשים אלו איפשרו לאוגוסטוס לזכות בתמיכתם של האוכלוסייה והחלה בתהליך של שינוי תדמיתו ממנהיג סיעה רודני וצמא דם הוא החל להפוך למנהיגה הלאומי של רומא ואיטליה.

הברית עם אנטוניוס לא החזיקה מעמד זמן רב, אנטוניוס התגרש מאוקטביה וחי חיי זוגיות עם קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים והכיר בבנה קיסריון כיורשו של קיסר ואף מסר לילדיהם שטחים מן האימפריה. דבר זה הביא למלחמת תעמולה בין הצדדים הניצים, אוגוסטוס השמיץ את כישלונותיו של אנטוניוס במלחמה כנגד הפרתים ותיאר אותו כמשועבד באופן מוחלט לקלאופטרה שלה הוא מסר את ניהול האימפריה, בעוד אנטוניוס טען שאוגוסטוס הוא לא יותר מצעיר פחדני, אכזרי וצמא דם החייב את מעמדו לאימוצו על ידי קיסר וזה התרחש רק מכיוון שהוא התמסר בגופו לדיקטטור הזקן.

לבסוף המלחמה פרצה בשנת 31 לפנה"ס כאשר אנטוניוס וקלאופטרה פלשו ליוון. יש מחלוקת בין ההיסטוריונים המודרניים באשר לסיבותיה, אדוארד מאייר רואה בה מלחמה אידאולוגית בין אנטוניוס שרצה להפוך את רומא למלוכה בסגנון הלניסטי-מזרחי לבין אוגוסטוס, שרצה ליצור משטר יחיד שמבוסס על המסורת הרפובליקאית ומוסדותיה, מאידך רונלד סיים רואה במלחמה לא יותר מעימות אישי על כוח בין שני מנהיגים שלא היה שוני אמיתי בין מטרותיהם או קהל תומכיהם.

ב-2 בספטמבר 31 לפנה"ס, הביס אוגוסטוס את ציים של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום, ליד יוון, בעיקר הודות לכישוריו של שר-צבאו אגריפה ולהתרופפות עצביו של אנטוניוס, שחילותיו נכנעו כמעט בלא לחימה. מאוחר יותר שב אוגוסטוס למצרים, דרך חצי האי סיני, והפך אותה לפרובינקיה רומית. אנטוניוס וקלאופטרה התאבדו שניהם, בטרם עלה בידו ללכוד אותם.

קיסר רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע רומאי עם דיוקן אוגוסטוס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התהוות הפרינקיפט

הסדר ראשון (27 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 28 לפנה"ס אוגוסטוס ממונה כקונסול יחד עם מרקוס אגריפה. בשנת 27 לפנה"ס, אחרי שהתבסס בהנהגה בתוקף היותו טריאומווירי, ומכוח סמכויות אחרות שהוענקו לו, השיב אוגוסטוס את סמכויותיו "לסנאט ולעם הרומי" ובכך חידש כביכול את המשטר הרפובליקני. הסנאט, שבזמן זה כבר הפך לגוף חלש ומתרפס, הפציר באוגוסטוס להחזיק בשלטון, במידה רבה הודות לאהדה העצומה שזכה לה בקרב כלל האזרחים, לאחר שעלה בידו לשים קץ למלחמות האזרחים שהחרידו את רומא מזה כמה עשורים. התואר אַוּגוּסְטוּס (AVGVSTVS, הנשגב) הוענק לו על ויתורו זה והוא היה לפרינקפס; מעתה ואילך, עמד בראשו של משטר רומאי חדש שהתהווה בהדרגה, שידוע בזמנים המודרניים כמשטר הקיסרות. למרות שלהלכה עלה כוחו של הסנט על הפרינקפס, שכן הוא אישר את מינויו, למעשה הוא היה השליט החזק ביותר בקיסרות משום שהחזיק בעשרים ואחת לגיונות מתוך 26 (היו תקופות של 25) כי היה אחראי על הפרובינציות של לגיונות אלו. עם הזמן הוא יכופף תחתיו את כל הלגיונות פרט ללגיון של אפריקה.

ההסדר השני (23 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 24-26 לפנה"ס, מכהן אוגוסטוס כקונסול ולמעשה מונע מאנשים אחרים לכהן בתפקיד. בשנת 23 לפנה"ס, נבחר שוב, בפעם השישית כקונסול והדבר מעורר את זעמם של האליטה. באותה תקופה נמצא אוגוסטוס על ערש דיווי. כשמתרפא הוא מוציא את ההסדר השני, שהשלים את סמכויות הפרינקפס. הוא מוותר על תפקיד הקונסול ובמקום זוכה לאימפריום פרוקונסולרי מאיוס, כלומר אימפריום שחזק משאר האימפריומים של הקונסול. במילים אחרות, אם יש ויכוח בין קונסולים, אוגוסטוס עולה על כולם. הוא זוכה לסמכויות טריבונית באמצעות אסיפה.

ככל הנראה, לא יאוחר משנת 19 לפנה"ס, מתבצע סוג של הסדר שלישי. אוגוסטוס ללא אימפריום באיטליה והוא חפץ בכך. לכן הוא מצליח בתמרון פוליטי לזכות בהסדר. כנראה זכה לאימפריום מהפרובניקיות שלו. כך הוא יכול להקים ברומא לגיון, הקוברטה הפרטוריאלית, יחידה מובחרת שהייתה סביב המצביא. בהמשך חיילים אלו יזכו למעמד גבוה משאר האזרחים.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ינואר 42 לפנה"ס - זכה לתאר בן האל (Divi filius)
  • שנת 27 לפנה"ס - זכה בתואר אוגוסטוס, נשגב.
  • שנת 27-23 לפנה"ס - השלים את הסמכויות של הפרינקפס.
  • שנת 22 לפנה"ס - תפקיד מספק מזון. בשנה זו נהר הטיבר עלה על גדותיו ופגע באספקת המזון, העם פנה לאוגוסטוס בבקשה שיהיה דיקטטור כדי שיטפל במצב. באסיפת הפלבס אוגסטוס כרע על ברכיו וקרע את הטוגה שלו, וביקש מהעם שלא יבקשו זאת. במקום הוא היה מוכן להיות אחראי על מימון המזון. אכן תוך זמן קצר, דאג לאספקת המזון מכספו האישי ובתמורה זכה להציע את הדיון הראשון בסנט וכן לכנס אסיפת חירום.
  • 12 לפנה"ס - זכה בתפקיד הכהונה פונטיפקס מקסימוס לאחר מותו של לפידיוס אמליוס.
  • 2 לספירה - זכה לכינוי pater patriae, אבי המולדת.

תרומות לרומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי אוגוסטוס פסקו מלחמות האזרחים; הוא ביטל את המסים הכבדים, תיקן דרכים ונלחם בשודדי הים.

מעיר של לבנים הוא הפך את רומא לעיר של שיש, ובנה תעלות לנילוס שבמצרים, מובילי מים וגשרים בדרום גאליה (דרום צרפת), סכרים בנהר הטיבר, ומקדש על הפלטינום ברומא. הוא בנה 82 מקדשים, כמו מקדש הפנתיאון. הוא בנה גם את מרחצאות אגריפה, מקדש נפטון, תיאטרון מרקלוס, טיילות ומעין שדירת ניצחון - כל אלה בסגנון המבנים היווניים.

אוגוסטוס ייסד את המסורת של "לחם ושעשועים", שבה התנהלו הצגות שעשוע, קרבות גלדיאטורים (אך לא בקולוסיאום, שנבנה עשרות שנים מאוחר יותר), וביתור חיות טרף. בימי אוגוסטוס פרחו הספרות והשירה הרומית. עם המשוררים הנודעים בימים אלו נמנו ורגיליוס, הורציוס, טיבולוס, פרופרטיוס ואובידיוס. אחד הסופרים הגדולים של אותה התקופה היה טיטוס ליביוס, שחיבר ספרי היסטוריה מראשית דרכה של רומא ועד ימי אוגוסטוס.

אוגוסטוס קבע את גבולות האימפריה עד הדנובה. הוא חשק גם בנהר הריין, אך שם הפסיד את השטחים לטובת הגרמנים. לאחר מארב על שלושה לגיונות רומאים ובראשם ארמיניוס, גרמני שזכה לאזרחות רומאית ופנה נגד המשטר, החליט אוגוסטוס לכתוב בצוואתו כי יש להסתפק בגבולות האימפריה. בסוף ימי חייו הוא הציב את רוב החיילים בגבולות הקיסרות ולא שאף להרחיב את הגבולות הקיימים, אלא במקום זאת להגן עליהם. כך, לא ניסה לכבוש את ממלכת הפרתיים במזרח; בארמניה מינה מלך כרצונו, אך לא הפך אותה לפרובינקיה רומית; בארץ ישראל הוא הכיר בהורדוס כבן ברית של רומא; במערב ביצר את הגבולות לאורך הריינוס ולא ניסה לכבוש אזורים חדשים.

תפקידו של אוגוסטוס כלל את הנהגת הצבא ואת הרשות להתערב בענייני השלטון (חקיקת חוקים וזכות הטלת וטו). השכר לאנשי הצבא נקבע מעתה בכסף ולא באדמות. אוגוסטוס תיקן חוק שהסדיר צבא קבע בגבולות במקום צבא המתגייס בעתות חירום. אחת מפעולותיו החשובות בנוגע לצבא הייתה הקמת קרן למימון מענקי שחרור לחיילים, "האריום מילטריה". אוגוסטוס, שלא חפץ לגבות מיסים מהעם, החליט להעביר חוק שפגע בשכבות הגבוהות בחברה ולכן ידע כי העברת החוק תהיה קשה. הוא הגיע אל הסנט עם הצעה משלו אך תחילה שאל את הסנט על רעיונות למימון הקרן. כאשר לא הייתה לאף סנטור הצעה, הציע אוגסטוס את הצעתו: גביה של 5% מס ירושה החל מסכום מסוים, וכן מס ירושה עבור אדם שאינו בן מהמשפחה המצומצמת. הסנט העביר את החוק, אך חלה תסיסה בקרב העשירים ולכן החליט הסנט לכנס דיון נוסף בהחלטה. בפעם זו שלח אוגוסטוס תעמולנים שהפיצו את השמועה כי הוא רוצה להעביר חוק קשה יותר: מס עבור כל בעל בית. תחבולה זו פעלה וההחלטה הועברה ברוב קולות בשנית. מקבלי הקצבה היו חיילים ששירתו בצבא למשך 20 שנה. רוב הקרקעות שהוענקו היו מחוץ לאיטליה. החוק תרם לביסוס של צבא מאורגן, מאומן ויציב.

יורשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו עדיין נשוי לאשתו השנייה, סקריבוניה, אמה של בתו הבכורה יוליה, פגש אוגוסטוס בליוויה והתאהב בה. אוגוסטוס אילץ את בעלה של ליוויה להתגרש ממנה, גירש את אשתו ונישא לליוויה, לה נשאר נשוי עד מותו.

אוגוסטוס העדיף כי יורשיו יהיו צאצאים ממשפחתו. היורש הראשון היה מרקוס קלאודיוס מרקלוס, בנם של אחותו אוקטביה ושל גאיוס קלאודיוס מרקלוס (Gaius Claudius Marcellus Minor). מרקלוס נישא ליוליה בת אוגוסטוס כדי לבסס את מעמדו הפוליטי, אולם מת בשנת 23 לפנה"ס. לאחר מותו השיא אוגוסטוס את בתו בפעם השנייה לידידו מרקוס אגריפה. לשניים נולדו שלושה בנים ושתי בנות: גאיוס קיסר, יוליה הצעירה, לוקיוס קיסר, אגריפינה ואגריפה פוסטמוס (שנקרא כך משום שנולד לאחר שאביו כבר נפטר).

אוגוסטוס אימץ את הבנים כבניו שלו, שאמורים לרשת אותו: כבר בהיותו בן 14, בזמן טקס הטוגה שלו, רצה ההמון להכריז על גאיוס קיסר כקונסול. אוגוסטוס סירב בטענה כי הוא צעיר, אולם הוסכם כי הנער יוכל לקבל את התפקיד כעבור 5 שנים ובינתיים יוכל, כבר בגילו, לשבת בסנאט. הסכם זהה נעשה גם לגבי לוקיוס (שזכה גם לתואר "פרינקפס הנערים"), לכשיגיע לגילו של אחיו. הוא נפטר בשנת 2 לספירה בספאניה. גאיוס נשלח למזרח האימפריה ובדרכו אל יעדו דיכא מרד בארמניה. חץ נורה עליו, הוא נפצע אנושות ומת בשנת 4 לספירה. אגריפה פוסטמוס אמנם אומץ גם הוא, אך לאחר מכן הוגלה על ידי אוגוסטוס ונושל מהירושה. מאוחר יותר, סביב שנת מותו של אוגוסטוס (14 לספירה), נרצח.

בערוב ימיו נאלץ אוגוסטוס למנות את טיבריוס, בנו המאומץ מנישואיו לליוויה, ליורשו. כאחיינו גרמאניקוס, היה טיבריוס אמנם מצביא עטור תהילה, אך הפרינקפס הקשיש לא הותיר ספק באשר להעדפתו את גרמאניקוס (שכבר אומץ בשנת 4 לספירה), עד למותו.

שמועה היסטורית שמעולם לא גוועה היא שמותם של יורשיו הפוטנציאליים לא היה מקרי, והיו חלק ממזימתה של ליוויה למנות את בנה טיבריוס לקיסר. כחלק ממזימתה זו ייתכן גם שליוויה קיצרה את חייו של אוגוסטוס, בכך שהרעילה אותו לאטו במשך שנים רבות - מסופר שבמשך 14 שנה מרחה ליוויה את התאנים שצמחו בגנו של אוגוסטוס בחומר רעיל. מנהגו של אוגוסטוס לאכול מהתאנים הביא להדרדרות בבריאותו, ובסופו של דבר למותו.

לפי כתבי סווטוניוס, ציווה אוגוסטוס שיחקקו את תמצית עלילותיו על-גבי לוחות ברונזה. העתקים של הכתובת, הידועה כתיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי, נמצאו בטורקיה.

אופיו ומראהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגוסטוס הצעיר היה נמוך קומה ונאה למראה. הוא סבל כל חייו מבעיות שיניים ואף שהאריך ימים (הוא מת בגיל 77, שנחשב מופלג למדי בתקופה זו) הייתה בריאותו שבירה ורופפת כל ימיו. גופו היה מכוסה כתמים ושפע כתמי לידה עיטרו את חזהו ובטנו. אוגוסטוס היה נחוש ואף אכזרי כשנדרש לכך, בעימות עם יריבים, והפגין כלפי חוץ התנהגות מוסרית לעילא (הוא מונה לכוהן, פונטיפקס, כבר בגיל 16) והגלה מטעמי מוסר את בתו (יוליה אוגוסטי פיליאה) ונכדתו (יוליה הצעירה). בחייו האישיים, נהג גמישות רבה יותר ונהג לבגוד לעתים תכופות באשתו, ליוויה דרוסילה, אף שנותר כל חייו מסור לה.

למרות עושרו וכוחו הרב, המשיך הקיסר לגור באחוזתו, וניהל חיי משפחה ומשק בית לדוגמה. אופיו היה, במיוחד בשנותיו המאוחרות, מתון ונוח לבריות. הוא נהנה מחוש הומור טוב, גם כלפי עצמו, והיה פתוח לשמיעת ביקורת כלפיו. הוא חיבב משחק בקוביות, אך לעתים קרובות עיקר את ההימור שבדבר בהעניקו לאורחיו את הכסף להמר באמצעותו.

תדמיתו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגוסטוס על מטבע המציין את האלהתו של אביו

כאשר אוגוסטוס נכנס למשחק הפוליטי ברומא, הוא לא היה יותר מצעיר לא מוכר וחסר ניסיון, הוא הציג את עצמו כחבר רדיקלי בסיעה הקיסרית ובנה את בסיס תמיכתו על הסתת הפלבס, שאת אהדתו ואהדת החיילים קנה בזכות שמו של אביו המאמץ וכתוצאה מזה בשנותיו הראשונות אוגוסטוס נטה להדגיש את היותו בנו של יוליוס האלוהי ובנה את כוחו הפוליטי מהאלהתו של קיסר. הוא גם קנה לו שם של מנהיג רודני שלא מהסס להוציא להורג באכזריות את יריביו.

אולם מאז שנות השלושים, ככל שאוגוסטוס ביצר את מעמדו הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר, אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס והצבא אבל הוא נשאר שנוא נפשם של המעמד הסנאטורי וסופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפריצת מלחמת האזרחים, גם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי. כדי לפייס את המעמד הסנאטורי הוא החל לנהוג בכבוד במסורת הרפובליקאית ובמתינות בהתנהלותו בממשל המדינה וכך הוא הפך בסופו של דבר ממנהיג סיעה בעל מוניטין של אכזריות למנהיג הלאומי של איטליה ורומא.

אוגוסטוס נתפס בהיסטוריוגרפיה הרומאית כאחד מהקיסרים הטובים ביותר, הוא היה זה שעיצב את תפקיד הקיסר ובמידה רבה כל הקיסרים עד הרפורמות של דיוקלטיאנוס נאלצו לפעול בתוך התבנית שאותה עיצב אוגוסטוס, הערצה אליו אפילו חדרה לתוך החוק הרומאי בתקופת שלטונו של אספסיאנוס. אולם למרות הערצה שהוא בדרך כלל זכה לה השתמרו מסורות מנוגדות שמתארות את אוגוסטוס כעריץ ומשעבד המדינה הרומאית.

אוגוסטוס והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 40 לפנה"ס, אוגוסטוס ואנטוניוס, שמשלו יחד ברומא, שכנעו את הסנאט למנות את הורדוס למלך יהודה[2]. לאחר קרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, אישרר אוגוסטוס את מלכותו של הורדוס, למרות שעזר לאנטוניוס במלחמה‏[3]. הוא אף החזיר לממלכת יהודה את חבל הארץ שנלקח ממנה על ידי אנטוניוס וקלאופטרה ומאוחר יותר הוסיף לה שטחים נוספים: השומרון, מישור החוף[4], הגולן, הבשן, ארגוב וחורן[5][6][7].

כהוקרה על ידידותו של הקיסר, הקדיש לו הורדוס הרבה ממה שבנה ברחבי ארץ ישראל:‏[8]

  • העיר קיסריה נקראה על שמו‏[9]. לנמל קרא "סבסטוס" (אוגוסטוס ביוונית)‏[10][11]. על גבעה מול פי הנמל, בנה את מקדש קיסר ובו פסל ענק של אוגוסטוס‏[12]. הורדוס קבע בעיר תחרות בינלאומית במוסיקה ומשחקים על שמו כל 5 שנים‏[13][14].
  • העיר סבסטיה שנקראה שומרון בתקופת המקרא, נקראה על שמו, ובה גם הקדיש לו הורדוס מקדש וככר רחבה‏[15].
  • בירושלים בנה תיאטרון "עטור סביב כתובות לכבוד קיסר ואותות-ניצחון שלקח הלה מהעמים שנלחם בהם, כולם עשויים זהב טהור וכסף"‏[16]. את אחד משני בנייני ארמונו המפואר קרא "קיסריון" (או "קיסר"‏[17]). בבית המקדש, חרט את שמו מעל לשער שבנה.
  • בפניאס בנה מקדש לכבודו‏[18]. בנו פיליפוס הקיף את העיר בחומה וקרא לה "קיסריה"‏[19].
  • ביריחו קרא על שמו את ארמונו החדש.

יוסף בן מתתיהו מספר ש"לא כיבד קיסר שום איש על פני הורדוס חוץ מאגריפס"‏[20] ושאוגוסטוס אף היה המתווך בהתפייסות בין הורדוס לבניו ממרים החשמונאית[21]. אבל היחסים הקרובים בין שליט האימפריה הרומית למלך יהודה עברו משבר מדיני חמור. בזמן שהורדוס התעמת עם בניו ברומא בפני הקיסר, כנופיות שודדים מארץ טראכון (ארגוב), שנמלטו מצבאו של הורדוס, מצאו מקלט אצל סילאיוס בערב, משם המשיכו לפשוט באין מפריע על יהודה ושכנותיה. כשחזר הורדוס ליהודה, "הוליך את צבאו לערב", הסתער על המבצר ששימש כבסיס לשודדים, הרס אותו ולקח אותם איתו. כשבאו הערבים לעזרת השודדים, התפתח קרב, בו נהרגו מפקד הצבא הערבי ו-25 מחייליו והשאר ברחו. באותו הזמן ביקר סילאיוס אצל הקיסר, שם סיפרו לו שליחים על האירועים "והפריזו, כמסתבר, בכל מאורע ומאורע". סילאיוס מיהר לספר לקיסר שממלכת ערב "כולה נחרבה" ו-"2500 ערבים" מתו. אוגוסטוס כעס מאד שהורדוס "נזדרז יתר על המידה להתגונן" וכשבדק שאכן ביצע פעולה צבאית מחוץ לממלכתו, הודיע לו "שקודם נהג בו מנהג רֵע ועכשיו ינהג בו כבנתין". הערבים "נתעלו ברוחם" לאחר ש"מלך היהודים הושפל בגלל כעסו של קיסר". הם לא הסגירו את השודדים שהצליחו להימלט "והחזיקו בשדות-המרעה ששכרו מהורדוס והשתמשו בהם ללא תשלום". כשניסה הורדוס לשלוח משלחת לקיסר, סירב אוגוסטוס לקבל אותה. "העניינים ביהודה ובערב הלכו וגאו מיום ליום", כשהורדוס "מוכרח לשאת את כל מעשי-העוול שנעשו לו". לכן החליט לשלוח שליח נוסף לרומא, את ניקולאוס איש דמשק[22]. שליחותו הוכתרה בהצלחה. בעזרת תומכי חרתת במלחמת האזרחים שפרצה בין הערבים, עלה בידו לשכנע את הקיסר שגרסתו של סילאיוס היא "עלילה מלאה שִטנה". אוגוסטוס דן את סילאיוס למוות וחזר בו מכעסו על הורדוס‏[23].

בעקבות הפשרת היחסים, קיבל הורדוס מאוגוסטוס את הרשות להעניש את בניו כרצונו‏[24] וזה הוציא אותם להורג‏[25]. מקרוביוס (המאה ה-5 לספירה) מייחס לאוגוסטוס את האמירה "מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו"‏[26]. מהציטוט משתמע כי הורדוס נמנע ממאכל חזיר ובכך מייחסת אמירה זאת לקיסר עדות על יהדותו של הורדוס‏[27].

השלטון העצמי ביהודה והעובדה שליהודים יש מלך משלהם בחסות האימפריה, לא מנעה מהאוכלוסייה היוונית מלדכא את חופש הדת של היהודים החיים בארצות אחרות ברחבי האימפריה. החרמת הכספים המיועדים לבית המקדש הביאה את היהודים לפנות לקיסר, שהודיע לממונים על האפארכיות על שויון הזכויות שניתן להם עוד קודם:‏[28]

"קיסר סבאסטוס...מצווה: מאחר שעם היהודים דורש טוב (לנו) לא רק בשעה זו אלא גם בזמן שעבר...נראה לי ולמועצה שלי...ועל דעת העם הרומאי, שהיהודים יקיימו את מנהגיהם לפי חוק אבותיהם...וקודשיהם לא יחוללו וכספיהם יועברו לירושלים...ולא יאולצו לשמש ערבים בשבתות...ואם ייתפש איש בגניבת ספרי-הקודש שלהם או כספי ההקדש מבית הכנסת...נכסיו יוחרמו לאוצר הרומאים."

– אוגוסטוס קיסר, כתב הזכויות ליהודים, אצל יוסף בן מתתיהו

לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הגיעה משלחת של 50 צירים מיהודה, אליהם נלוו מעל 8000 יהודים תושבי רומא, לבקש מאוגוסטוס שלא יאשר את מלכותו של ארכלאוס, יורש הורדוס, אלא ייתן ליהודים שלטון עצמי ביהודה, שתסופח לנציבות סוריה‏[29][30]. בקשתם לא נתקבלה ואוגוסטוס חילק את ממלכת יהודה בין בניו של הורדוס‏[31].

בשנת 6 לספירה הגיעה שוב משלחת מיהודה, מחוזקת בנציגים שומרונים, כדי להתלונן על ארכלאוס. אוגוסטוס שפט אותו לגלות בגאליה‏[32] ואת מדינתו הפך לנציבות רומאית‏[33].

הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "המשלחת לגאיוס"‏[34], משבח את אוגוסטוס על יחסו ליהודים בכלל וליהודי רומא בפרט ועל סובלנותו כלפי המגבלות שהטילה הדת היהודית עליהם. בנוסף לכך, פילון זוקף לזכותו של אוגוסטוס את יוזמת הנהגת "קורבן הקיסר" - קורבן יומי בבית המקדש בירושלים לשלום הקיסר, שהופסק בשנת 66 ובכך ניתן האות לפרוץ המרד הגדול.

מתוך הביוגרפיה שכתב סויטוניוס לעומת זאת, מתברר שיחסו של אוגוסטוס לדת היהודית לא חף מדעות קדומות. הוא מצטט ממכתב שלו, בו אוגוסטוס חושב בטעות כי היהודים צמים בשבת‏[35] וגם טוען שהקיסר זלזל במנהגים עתיקים שבדתותיהם של חלק מהעמים הזרים וכדוגמה לכך מספר ש"שיבח את נכדו גאיוס על אשר לא ערך תפילה בירושלים, בשעה שעבר את ארץ-יהודה"‏[36].

גם אם אכן זה היה יחסו של אוגוסטוס לפולחן היהודי, הוא לא נמנע מלשלוח מתנות למרכז הפולחן עצמו. בין כלי הקודש שהותכו על ידי יוחנן מגוש חלב בזמן המצור על ירושלים במרד הגדול, היו גם מזרקי-היין ששלחו אוגוסטוס ואשתו לבית המקדש‏[37].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההיסטוריוגרפיה המודרנית מכנה אותו אוקטביוס מיום לידתו עד אימוצו בשנת 44 לפנה"ס, אוקטביונוס מאימוצו עד הפיכתו לפרינקפס בשנת 27 לפנה"ס ואוגוסטוס מהפכתו לפרינקפס עד יום מותו. אולם שמו המקורי היה גאיוס אוקטביוס, עם אימוצו הוא שינה את שמו לגאיוס יוליוס קיסר, לפי המנהג המקובל הוא היה צריך להוסיף את השם אוקטוויאנוס בסוף שמו כדי לסמל את הנומן המקורי שלו אולם אין כל הוכחה שתוספת זו אכן קרתה
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', י"ד, ד'
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ו', ו'-ז'
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ג'
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', א', 343.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', ג', 360.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', כ', א'-ד'
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', כ"א, א'-ח'
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', ה', 293.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', ל"א, ג'
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ה', א', 87.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ט', ו', 339.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', א', 268.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ה', א', 137-138.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', ה', 293, 296-298.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', א', 272.
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ט', ג', 318.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', ג', 363-364.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ב', א', 28.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', ג', 361.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ד', ב'-ד'
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ט'
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י', ח'-ט'
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י"א, א', 356, 358
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י"א, ז', 394
  26. ^ מקרוביוס, סטורנליה, ב, 4, 11.
  27. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, הערה 31 לפרק 13, עמוד 496.
  28. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ו', א'-ב'
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ו', א'-ב'
  30. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, א', 300
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, ד'
  32. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ז', ג'
  33. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ח', א'
  34. ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, סעיפים 158-154, 291, 318-309.
  35. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, אבגוסטוס האלוהי, 76.
  36. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, אבגוסטוס האלוהי, 93.
  37. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ה', י"ג, ו'.


קיסרי רומא

מלכי רומא · קיסרי רומא · בית קונסטנטינוס והקיסרים הנוצרים · קיסרי האימפריה הרומית המערבית


תקופת הפרינקיפט

אוגוסטוס קיסר · טיבריוס קיסר · קליגולה · קלאודיוס קיסר · נירון קיסר · גלבה · אותו · ויטליוס · אספסיאנוס · טיטוס · דומיטיאנוס · נרווה · טריאנוס · אדריאנוס · אנטונינוס פיוס · לוקיוס ורוס · מרקוס אורליוס · קומודוס · פרטינקס · דידיוס יוליאנוס · ספטימיוס סוורוס · קרקלה · מקרינוס · אלאגבאלוס · אלכסנדר סוורוס


תקופת משבר המאה ה-3

מקסימינוס · גורדיאנוס הראשון · גורדיאנוס השני · פופיאנוס ובלבינוס · גורדיאנוס השלישי · פיליפוס הערבי · דקיוס עם הרניוס אטרוסקוס · טרבוניאנוס גאלוס עם הוסטיליאן ועם ולוסיאנוס · איימליאנוס · ולריאנוס · גליאנוס עם סלונינוס· קלאודיוס השני גותיקוס · קווינטילוס · אורליאנוס · טקיטוס · פלוריאנוס · פרובוס · קארוס · קארינוס עם נומריאנוס


תקופת הדומינט

דיוקלטיאנוס · קונסטנטיוס כלורוס · גלריוס · פלביוס ולריוס סוורוס · מקסימינוס דאיה · מקסנטיוס · ליקיניוס · קונסטנטינוס

האימפריה הרומית