הכנסייה המארונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט הכנסייה המארונית עם המוטו "כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ נִתַּן־לָ֔הּ" (ישעיהו ל"ב ב').

הכנסייה המארונית היא כנסייה קתולית מזרחית (אוניאטית) שבסיסה בלבנון והיא דתם הכמעט בלעדית של המארונים, קבוצה אתנית מקומית המזוהה עמה כליל. הכנסייה המארונית משתמשת בארמית-סורית כשפת התפילה, הגם שחלק מכמריה מנהלים אותה בערבית, ובפולחן (ריטוס) הסורי-אנטיוכי הישן. לכנסייה כ-3.3 מיליון מאמינים, רובם בלבנון אך גם בתפוצת המהגרים המארונית ברחבי תבל. ראשה הוא הפטריארך המארוני-קתולי של אנטיוכיה, היושב בעיר בקרקה מצפון לביירות והרואה עצמו כיורש הבלעדי של תואר פטריארך אנטיוכיה. הנוכחי המכהן וה-77 למניין הוא הפטריארך בשארה א-ראעי.

ראשיתה של הכנסייה כגוף עצמאי הייתה עוד במאה החמישית, כשנזיר מקומי בשם מארון הקדוש הנהיג סיעת מלכיתים שנותרו אורתודוקסים בעוד שרוב סוריה אימצה את המונופיזיטיות. במאה השביעית, לפי גרסת המארונים עצמם, הם דחו את המונותליטיזם של הקיסר הרקליוס ומרדו בו וכך הפכו סופית לכנסייה נפרדת. לעומת זאת, חוקרים רבים טוענים שהמארונים קיבלו את המונותליטיזם והחזיקו בו עד מסעות הצלב. ב-1182 הושיטו סיוע לצלבנים ומאז הלך והתחזק הקשר בינם לכנסייה הקתולית, אם כי הם קיבעו רשמית את מעמדם כאוניאטים רק ב-1736. בניגוד לשאר הכנסיות האוניאטיות, העדה המארונית לא נתפלגה עקב האיחוד לאגף קתולי ואגף אחר, אלא כולה הצטרפה לכנסייה הקתולית. בעבר היו למארונים זכויות רבות במקומות הקדושים בארץ ישראל, אולם הם ויתרו עליהן בימי הצלבנים לטובת הכנסייה הקתולית וכיום אין להם כל זכויות בכנסיית הקבר ובכנסיית המולד, אולם יש להם רכוש הקדש רב בעכו, בחיפה וביפו.[1]

היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המארונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, שפה שהמארונים עצמם דיברו בה עד המאה ה-18. חלק מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון). הנוצרים המארונים בישראל משתמשים בארמית כשפה הליטורגית, שהיא השפה בה נכתבים כתבי הקודש ונאמרות התפילות.[2]

מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המארונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור. לכנסייה המארונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב-1895) בדמשק ובפריז. המנזר המארוני הראשון לגברים נוסד ב-1695, והמנזר הראשון לנשים ב-1895. בכנסייה המארונית יש כיום אחד־עשר מסדרי נזירים, רובם של נזירות. הדיאקונים והכמרים של הכנסייה המארונית אינם מחויבים לפרישות בניגוד למקביליהם בכנסייה הקתולית. לעומת זאת, הנזירים והבישופים (שנבחרים מבין חברי המנזרים) מחויבים להישאר רווקים.

האפיפיור הכריז על שלושה נזירים מארונים "קדושים של הכנסייה הקתולית", שרבל מכלוף (הוכרז קדוש ב-1977), רפקה אר-ראיס (2001) ונימטולה יוסף אל-הרדיני (2004). כמו כן, הוכרזו נזירים מארונים נוספים כ"מבורכים" (השלישי מבין ארבעת השלבים בתהליך ההכרזה לקדוש), ביניהם שלושה נזירים מארונים שנרצחו בטבח של 1860.

ב-1965 מינה האפיפיור פאולוס השישי קרדינל מארוני ראשון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הכנסייה המארונית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 123-122.
  2. ^ ג'קי חוגי, "הארמית קמה לתחייה בגוש חלב", אל-מוניטור, 15 במרץ 2013