לדלג לתוכן

פילוג הכנסייה הנוצרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הכנסייה המערבית)

פילוג הכנסייה הנוצרית, המכונה גם פילוג מזרח-מערב או הפילוג הגדול (יוונית: Σχίσμα Λατίνων, "התפלגות הלטינים"; לטינית: Schisma Graecorum, "התפלגות היוונים") הוא התהליך בו נותקה האחדות הכנסייתית בין הנצרות הקתולית במערב לבין הנצרות האורתודוקסית במזרח, והתהוו שתי כנסיות נפרדות. הקרע היה תהליך ממושך שקשה להצביע על הנקודה המכריעה בו. עוד בטרם הפילוג, התהוו שתי מסורות והוויות נבדלות על רקע ההפרש הגאוגרפי והתרבותי בין שני הצדדים. האשמות כפירה הדדיות וניתוק יחסים אירעו עוד במאה התשיעית, וב-1054 הוטלו חרמות הדדיים; שנה זו מצוינת לעיתים כעת בה התרחש הקרע, אך היא לא הייתה בעלת חשיבות מיוחדת. השנאה בין הצדדים החריפה במפנה המאה ה-13 על רקע טבח הלטינים ומסע הצלב הרביעי. במאה ה-18 הכריזו שתי הכנסיות על אי-הכרה גורפת בתקפות הטקסים של האחרת.

לקרע הקתולי-אורתודוקסי שורשים עמוקים.[1] עוד כשהחלה "הכנסייה הגדולה" של העת העתיקה להתגבש במאה השנייה מתוך הכיתות הנוצריות הקדומות המפוזרות, תוך הגדרת קבוצות שונות ככופרים, היה ריחוק מסוים בין אבות הכנסייה מסיבות של לשון וגאוגרפיה. טרטוליאנוס היה הראשון שכתב חיבורים תאולוגיים משמעותיים בלטינית המערבית, לא ביוונית (או ארמית). אוגוסטינוס היה בעל השפעה אדירה על התהוות המחשבה הנוצרית במערב, בעוד שבערך בזמנו פעלו במזרח האבות הקפדוקיים גרגוריוס מנזיאנזוס, בסיליוס הגדול ואחיו גרגוריוס מניסה. למרות שהאחדות הכנסייתית סביב הים התיכון עמדה על מכונה ובישופים מכל האזורים השתתפו בוועידות האקומניות, כבר אז נבעו הבדלים במסורות, בדגשים התאולוגיים, במנהגים ובמוסדות. המזרח היה דובר-יוונית, והמערב דובר-לטינית; כל עוד הייתה היוונית שפת השכלה נחשבת בכל האימפריה לא היה בכך כדי להביא לפירוד דעות, אך ככל שמעמדה במערב נחלש במרוצת ימי הביניים לטובת הלטינית הלך והתעצם הריחוק עקב מיעוט תרגומים מהיצירות שנעשו קאנוניות בכל צד. בתקופת הרנסאנס הקרולינגי כבר התפתחו מסורות מקומיות חזקות, מבוססות ומרוחקות במערב. נוהגי היוונים והלטינים היו שונים באופן ניכר – נוסחי תפילה נבדלים, הקפדה על לחם קודש מחמץ בקרב היוונים ודווקא על כזה שלא החמיץ אצל הלטינים (נוהג שעורר האשמות בהתייהדות כלפי האחרונים), ובשלב מאוחר מאוד גם חיוב רווקות ופרישות על כמרים במערב בעוד שבמזרח הוסיף להיות מותר לגברים נשואים להיסמך לכמורה.

להבדלים אלה, שהתקבלו כגיוון טבעי בכנסייה המוקדמת, נוספו עניינים עקרוניים יותר. בראש ובראשונה הייתה סוגיית "ומן הבן". אוגוסטינוס קבע שחובה להסיק כי רוח הקודש בשילוש הקדוש נמשכת במקביל הן מן האב והן מן הבן, למרות שבהצהרת האמונה האקומנית מ-381 הופיעו רק המילים "מאמין ברוח הקודש הנמשכת מן האב". עקרון ההמשכה הכפולה עבר קנוניזציה והוחשב מאוד עקב המאבק נגד כופרים שונים, ובמאה השישית החלו בישופים במערב לתקן את הצהרת האמונה ולהוסיף לה את המילים "ומן הבן." הדבר עורר התרעמות במזרח ואף הגיע לפיצוץ ב-809, בו צידד האפיפיור דווקא בנוסח הישן. דוקטרינות אחרות שהופיעו והתקדשו בשני הצדדים הוסיפו מאוחר יותר למחלוקת ולפירוד: כפי שציינו מספר כותבים, כל צד היה משוכנע שמושגיו ואמונותיו נבעו כולן ממה שלימדו השליחים, והתעקש להחיל אותם על השני. רעיון הפורגטוריום שהתגבש במערב בסוף המאה ה-12 נחשב כעקרון יסוד והיעדרו אצל היוונים נתפס ככפירה וסילוף; תורת ההסיכאזם והבידול בין "תולדות" האלוהים שניתן להשיג בחושים לבין "מהותו" הנסתרת, שהתקבל במזרח רק במאה ה-14, זכתה למעמד מרכזי דומה. אפילו במאה ה-20, תאולוגים אורתודוקסים תלו את אי-קבלתה במערב בעיוות תורתם של אבות הכנסייה העתיקים והחלפתה בפילוסופיות כפרניות פגאניות.[2]

חשוב מכל, היו הבדלים מוסדיים ניכרים. ארבעה מתוך חמישה כסים בפנטארכיה הקדומה היו במזרח, שם יכלו פטריארכים ובישופים רבים להצביע על המשכיות ישירה מן השליחים. על אף שייחסו כבוד רב לבישוף רומא כיורשו של פטרוס, בכיר השליחים, לא הייתה לכך כל משמעות מעשית. כאז כן היום, נדרשה הסכמה גורפת להחלטות כלל-כנסייתיות משום שלאיש מהפטריארכים לא הייתה סמכות מעל לאחרים. פטריארך קונסטנטינופול נחשב במיוחד בשל כך שישב בעיר הבירה, אך לא הייתה לו השפעה דתית רשמית בשל כך. כמו כן, הבישופים במזרח היו נתונים למרותו החילונית של קיסר ביזנטיון, שהיה בעל כח השפעה רב בענייני הדת והתערב במינויים לעיתים קרובות. לעומת זאת, האפיפיור במערב היה בעל מעמד בכורה לעומת כל הבישופים האחרים והמסורת המקומית הפכה אותו למנהיג יחיד. הביזנטיים לא התנגדו לשליטתו על הכנסייה בארצות שסרו למרותו, אך התקוממו בחריפות כשבישוף רומא שאף לקבל סמכות דומה גם אצלם.

מתיחויות ראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-863 הדיח הקיסר הביזנטי את הפטריארך איגנטיוס מקונסטנטינופול, ומינה תחתיו את פוטיוס. איגנטיוס גייס לעזרתו את האפיפיור ניקולאוס הראשון, שהכריע לטובתו וקבע שהמינוי בטל. בתגובה, כינס פוטיוס סינוד מיוחד בו הודיע שניקולאוס עצמו מודח מתפקידו. במשך כמה שנים שררו לראשונה נתק ופילוג בין הצדדים. קרע ראשון אוחה ב-867 עם הדחתו של פוטיוס על ידי הקיסר. למרות שהיחסים שבו על כנם, האשמות הכפירה המרובות שהטיח הפטריארך בלטינים במגוון תחומים (הוא גינה את "ומן הבן" באופן גורף ולעג לאי-ידיעתם ביוונית) חידדו מאוד את ההבדלים בין המזרח למערב.

ב-1054 כתב האפיפיור לאו התשיעי לפטריארך קונסטנטינופול מיכאל קרולריוס שהוא הסמכות העליונה על כל הנוצרים, בהתבסס על "מתת קונסטנטינוס", חיבור פסאודואפיגרפי שהאפיפיור האמין שהוא אמיתי. הפטריארך זעם, נהג בבוז בשליח האפיפיור וסירב לקבל את הטענות. בתגובה נידה אותו הומברט, שליח האפיפיור. הפטריארך גמל לו בנידוי משלו. הנידוי מ-1054 מצוין לעיתים קרובות כנקודה בה התחולל רשמית הקרע בין המזרח למערב, אך למעשה היה ההליך בעל אופי אישי ולא ממסדי, וחסר השפעה של ממש. הנידויים היו בכל מקרה חסרי תוקף מחייב כבר מההתחלה בשל סיבות טכניות. עם זאת, הם הוסיפו למורשת הארוכה של חשדנות ועוינות בין הצדדים.

נתק וניסיונות התקרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בייחוד מימיו של גרגוריוס השביעי, נושא הנס של העליונות האפיפיורית, שאפה הכנסייה הריכוזית במערב להכפיף את הפטריארכים המזרחיים לשליטתה ולאמונותיה ללא פשרות, בעוד שאלו ראו בכך כניעה משפילה לאפיפיור. העוינות מצד הלטינים החריפה עקב טבח המוני שנערך בקתולים בקונסטנטינופול ב-1182. בעת מסע הצלב הרביעי ב-1204 נכבשה ונבזזה הבירה הביזנטית על ידי הצלבנים. האפיפיור מינה פטריארך בעיר מטעמו, וההיררכיה הכנסייתית בכל האימפריה הלטינית אוישה בידי קתולים. הפטריארך המקורי נמלט לבולגריה, שם הוכרו יורשיו על ידי כל העולם האורתודוקסי עד להשבתם לכס ב-1261, לאחר שהלטינים הובסו על ידי בית פלאילוגוס שהשיב את ביזנטיון לשליטה יוונית. תקופת השלטון הקתולי בביזנטיון חיזקה במזרח עוד יותר את העוינות כלפי האפיפיורות. ניסיון לאיחוד שנעשה בוועידת ליון השנייה ב-1274, שהקיסר הביזנטי רצה בו מסיבות פוליטיות, הוכשל עקב התנגדות עזה מהכמורה הזוטרה ופשוטי העם ובוטל רשמית מהצד המזרחי בוועידת בלכרנאי ב-1285.

משא ומתן שהביא להסכמות על נקודות המחלוקת התאולוגיות, כולל "ומן הבן", התנהל שוב בוועידת פירנצה-פרארה ב-1439 בהמרצת הקיסר. אך למרות שכמעט כל הנציגים האורתודוקסים הסכימו בתחילה לאיחוד, הוא לא התקבל על ידי האוכלוסייה או ההיררכיה הכנסייתית ונדחה רשמית על ידי סינוד אקומני שהתכנס בקונסטנטינופול ב-1484. הסינוד נקט בצעד חסר תקדים וקבע שמערביים המבקשים להצטרף לכנסייה האורתודוקסית נדרשו הן להתכחש לקתוליות ולהגדירה ככפירה ויותר מזה, להימשח בשמן הקודש (אנ') כמי שזה עתה נטבלו. אף שכבר קודם היו מקרים בהם כמרים אורתודוקסים או קתולים אף הרחיקו ודרשו טבילה-מחדש מצד מומרים מהכנסייה האחרת, פקפוק רשמי מן הסמכויות הגבוהות בתקפות השתייכותם הנוצרית היה בגדר חידוש שהעיד על מידת הנתק.

במאות ה-16 וה-17 אימצה רומא מדיניות איחוד אחרת: במקום לנסות להתפשר עם המזרח ככלל, אותרו כנסיות מקומיות חלשות שניתן היה לשכנע את הבישופים שלהן להכיר בעליונות האפיפיור תוך שהם שומרים על המסורות המקומיות. הממסד האורתודוקסי החלש, שרובו היה תחת שלטון מוסלמי, לא יכל להתנגד להקמתן של הכנסיות ה"אוניאטיות" או לרדיפת מאמיניו בשטחים שעברו לשליטה קתולית, במטרה ללחוץ עליהם להסתפח לאוניאטים. העוינות מצדו כלפי רומא הגיעה לשיאים חדשים. למרות זאת, מגעים ותפילות משותפות הוסיפו להתקיים, ובישופים אורתודוקסיים הזמינו לעיתים ישועים להטיף אצלם. ב-1729 היו אלה דווקא הלטינים שהעניקו לפילוג משמעות גמורה וחלוטה, כשהקונגרגציה הקדושה להפצת האמונה בוותיקן אסרה על כל השתתפות בקודש (communicatio in sacris) עם "כופרים" ו"פלגנים". האורתודוקסים, שנלחצו על ידי הופעת בישופים אוניאטים, כינסו ב-1755 סינוד בקונסטנטינופול בו השתתפו הפטריארך המקומי קירילוס ועמיתיו מאלכסנדריה וירושלים. קירילוס הכריז בצו, שאמנם לא התקבל בקרב כל הכנסיות האורתודוקסיות, כי הטבילה של קתולים וכופרים אחרים חסרת כל תוקף ועליהם להיטבל מחדש אם ברצונם להצטרף לכנסייה המזרחית. אי-ההכרה נומקה בעיקרה דווקא מסיבות טכניות, שכן המערביים היזו מים בזרזוף במקום לטבול את מלוא הגוף, אך הדרישה לבצע מחדש את הטקס הבסיסי ביותר בנצרות הייתה בגדר ניתוק מלא גם מצד המזרחיים.

כבר בסוף המאה ה-19 החלו ניסיונות לגשר על הנתק בין שתי הכנסיות הגדולות, שהתנהלו בעיקר מן הצד הקתולי ונענו בדרך כלל בסירוב גורף מן האורתודוקסים. התנועה האקומנית לפיוס נוצרי צברה תנופה גדולה במאה ה-20, עם הצורך בהצגת חזית אחידה נגד החילוניות ובייחוד נגד הקומוניזם. ב-1965 ביטלו האפיפיור פאולוס השישי והפטריארך אתינגורס את הנידויים ההדדיים מ-1054. מחוות כמו השבת עצמותיהם של יוחנן כריסוסטומוס וגרגוריוס מנזיאנזוס לאיסטנבול והכרה בכך ש"ומן הבן" לא בהכרח מחייב את המזרח נערכו מצד המערב. למרות ההתקרבות היחסית, הצו מ-1755 לא בוטל מעולם רשמית (אף שהאפשרות להקל מאוד אושררה עוד ב-1888) ועל אורתודוקסים עדיין נאסר להשתתף בקודש עם קתולים. סעיף 844 בחוק הקנוני מתיר מאז 1983 לכמרים קתוליים לערוך טקסים מסוימים עבור אורתודוקסים, תוך הפעלת שיקול דעת, בהתבסס עוד על החלטות ועידת הוותיקן השנייה מ-1964 לגבי אקומניות.

"הפילוג הגדול" במאה ה-11 (כחול ואדום) בגרף הפילוגים העיקריים של הנצרות

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הערך מבוסס בעיקר על: Thomas E. FitzGerald, The Ecumenical Movement: An Introductory History, ABC-CLIO, 2004. עמ' 39–46.
  2. ^ ראו למשל: David Bentley Hart‏, The Myth of Schism, בתוך: Ecumenism Today: The Universal Church in the 21st Century. Ashgate, 2008. עמ' 96–106.