הרז'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
הרז'ה
Hergé
הרז'ה, 1962
הרז'ה, 1962
לידה 22 במאי 1907
אטרבק, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 במרץ 1983 (בגיל 75)
וולואה-סן-למבר, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Dieweg Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Georges Remi עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Hergé עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Germaine Kieckens (19321977)
Fanny Rodwell (19771983) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Institut Saint-Boniface Parnasse, בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית, Brusselian dialect עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה הקו הנקי עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי אסכולת בריסל עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות טינטין, Quick & Flupke, Jo, Zette and Jocko עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 3 במרץ 1983 עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ שלושה בסירה אחת, Georges Colomb, Jean-Jacques Waltz, ג'ורג' מק'מנוס, They and I, Roughing It, אלן סן-אוגן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצין מסדר הכתר הבלגי (1978)
  • היכל התהילה של ויל אייזנר (2003)
  • פרס סן-מישל (1973)
  • היכל התהילה של ג'ק קירבי (1999) עריכת הנתון בוויקינתונים
tintin.com/herge
חתימה Hergé signature-2.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'ורז' פרוספר רמיצרפתית: Georges Prosper Remi; ‏22 במאי 19073 במרץ 1983), הנודע בשם העט הרז'ה (Hergé),[א] היה קומיקסאי, מאייר ומעצב גרפי בלגי, מהקומיקסאים המשפיעים ביותר במאה ה-20. פיתח את סגנון הקו הנקי, ניהל את מגזין הקומיקס Tintin, הקים את אולפני הרז'ה והוביל את אסכולת בריסל. יצירתו המפורסמת ביותר היא סדרת הקומיקס "הרפתקאותיו של טינטין".

הרז'ה נולד בבריסל, בירת בלגיה. הוא החל לפרסם ספרים מצוירים מגיל צעיר. את הספר הראשון בסדרת "הרפתקאותיו של טינטין", "טינטין בארץ הסובייטים", כתב וצייר בגיל 22. עד מותו כתב וצייר 23 ספרים בסדרת טינטין, והחל בכתיבתו של ספר נוסף.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית בו גר הרז'ה בילדותו

ז'ורז' רמי נולד ב-1907 בבריסל, בלגיה, כבנם הבכור של אלקסיס רמי, עובד בבית מלאכה לטקסטיל ממוצא ולוני, ושל אליזבט לבית דיפור, תופרת ממוצא פלמי.[1] האב היה בנה של אישה בשם לאוני דווין (Dewigne) שילדה אותו ואת אחיו התאום מקשר עם גבר לא ידוע. ההשערה המקובלת היא שהסב הביולוגי היה אלקסיס קוזמנס (Coismans), נגר מבריסל שהתייצב לרשום את הילדים בעיריית אנדרלכט וששמו זהה לשמו של אחד הילדים, אביו של הרז'ה. שמועות אחרות ייחסו את הילדים לאציל, גסטון, רוזן ד'אראמבו דה דודזלה (Errembault de Dudzeele), שבמשק משפחתו הועסקה סבתו של הרז'ה. בסופו של דבר הסבתא לאוני התחתנה עם פועל דפוס בשם ז'ורז' רמי שהסכים לאמץ את הילדים. חמש שנים לאחר לידתו של ז'ורז' נולד אחיו הצעיר, פול.

ז'ורז' גדל באווירה קתולית שמרנית מאוד. את ארבע שנות בית הספר היסודי העביר הילד בשנות מלחמת העולם הראשונה כשבריסל נכבשה על ידי הגרמנים. לימים תיאר את ילדותו כ"אפורה מאוד".[2] כילד מוכשר בציור, ז'ורז' התפרסם בבית הספר בנטייתו לשרבט על כל פיסת נייר שהגיעה לידיו. זה לא הפריע לו להיות גם תלמיד מצטיין.[3] שפת האם שלו היתה צרפתית, אך כתושב בריסל הדו־לשונית, הוא למד גם הולנדית. אט אט הוא פיתח אהבה לקולנוע, ונהנה במיוחד מסרטיהם של צ'ארלי צ'פלין, וינזור מקיי ובאסטר קיטון. למרות שלא אהב במיוחד לקרוא, הוא נהנה לקרוא ספרי הרפתקאות כגון "הרפתקאותיו של האקלברי פין", "אי המטמון" ו"רובינזון קרוזו".

בשנת 1920, בהמלצת המעסיק של אביו, עבר ז'ורז' ללמוד בבית הספר הקתולי "סן בוניפאס" שבו כל יום לימודים התחיל בתפילה והסגל כולו היה מורכב מכמרים. ההשפעה הדתית התחזקה גם כשהילד הצטרף לתנועת הצופים הבלגית, שלבשה גם היא צביון קתולי. הפעילות בתנועה איפשרה לו לצאת תכופות למחנות קיץ בארצות שונות באירופה ולהשתתף במסעות רבים. טיולים אלה וגם המשמעת של הצופים השפיעו לימים השפעה מכרעת על יצירתו.[4] ”יש לי זכרונות ילדות, כמובן, אבל הם לא מתחילים להתבהר ולהפוך לצבעוניים עד הרגע שבו גיליתי את הצופים“, סיפר לימים.[5]

בתנועת הצופים מצא ז'ורז' גם ביטוי לכישוריו בציור. המדריך שלו, רנה וברברג, זיהה את כישרונו והציע לו לאייר בעיתון של התנועה, Boy-scout. ז'ורז' אייר תחת שמות עט רבים - “G. Remi.”, “Jérémie”, “Jérémiades", "G. R.", ולבסוף - Hergé, שם המורכב מראשי התיבות של שמו המלא בסדר הפוך (הר (R) ז'ה (G), רמי ז'ורז').

ביולי 1926 החל הרז'ה לפרסם את הקומיקס "Les Aventures de Totor" (אנ') ("הרפתקאותיו של טוטור") בעיתון הצופים. הקומיקס עסק בהרפתקאותיו של צופה צעיר בשם טוטור. בתחילה הקומיקס כלל ציורים ומתחתם כיתוב (בשונה מהקומיקס המקובל בימינו), ורק מאוחר יותר החל הרז'ה לשלב בקומיקס מעט בועות דיבור.

ביולי 1925 סיים הרז'ה את בית הספר התיכון במקום הראשון מבין כל התלמידים, עם ממוצע ציונים של 83%.[6] לאחר מכן נרשם לאקדמיית סן-לוק לאמנות, אך הלימודים שעממו אותו והוא עזב את האקדמיה אחרי יום אחד בלבד.[7]

1925–1929: שירות צבאי ותחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעזב את הלימודים באקדמיית סן-לוק, חיפש הרז'ה עבודה בתחום הגרפיקה. הוא פנה לעזרתו של וברברג, המדריך בצופים לשעבר, שכעת עבד במערכת העיתון Le Vingtième Siècl (אנ'), עיתון בלגי נפוץ ומכובד, וזה השיג לו עבודה במחלקת המנויים של העיתון. משם קיווה הרז'ה שיקודם למחלקת העיצוב של העיתון. בנוסף צייר הרז'ה פרסומות של האגודה הקתולית לצעירים בלגיים. באוגוסט 1925 גויס הרז'ה לצבא הבלגי, משם המשיך לשלוח את פרקי הקומיקס למגזין הצופים, וכאשר שוחרר בשנת 1927 חזר למערכת Le Vingtième Siècl, הפעם כעיתונאי ומאייר. במערכת העיתון פגש הרז'ה אישים משפיעים, כמו רמון דה בקר ולאון דגרל.[8]

בשנת 1928 העורך הראשי של העיתון, נורבר ואלֶה (אנ'), העניק להרז'ה הזדמנות יוצאת דופן יחסית למאייר כה צעיר וחסר הכשרה - לערוך את מוסף הילדים החדש של העיתון, Le Petit Vingtième. הרז'ה הכיר לו תודה על כך עד סוף ימיו; ”אני חייב לו הכול“, אמר.[9] בנובמבר 1928 החל הרז'ה לאייר את הקומיקס "L'Extraordinaire Aventure de Flup, Nénesse, Poussette et Cochonnet" עבור המוסף, על פי עלילה שכתב סופר אחר. למרות שחשב שהסיפור טיפשי ומשעמם, הרז'ה עשה כמיטב יכולתו, כדי לא לאכזב את ואלה.[10] הוא התרשם מהטכניקות החדשניות אליהן נחשף בחוברות הקומיקס האמריקאיות שסיפק לו ידידו לאון דגרל, כגון שימוש גורף בבועות דיבור, ושאף ליישם אותן בקומיקס חדש שייצור בעצמו.

1929–1934: השנים הראשונות של טינטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך מכתב מהרז'ה לקורא, 1966:

"הרעיון לדמותו של טינטין וסוג ההרפתקאות שיעברו עליו הגיע אלי, אני מאמין, תוך חמש דקות, ברגע ששרטטתי לראשונה סקיצה של הגיבור הזה: כלומר, הוא לא רדף את נעוריי ואפילו לא את חלומותיי. אם כי ייתכן שבתור ילד דמיינתי את עצמי בתפקיד של מעין טינטין."[11]

ב-10 בינואר 1929 החל הרז'ה לפרסם בעיתון Le Petit Vingtième את הקומיקס "טינטין בארץ הסובייטים", שעסק בהרפתקאותיו של טינטין, כתב צעיר ב-Le Petit Vingtième, יחד עם כלבו שלגי, בברית המועצות. בשלב זה הרז'ה לא תכנן להמשיך את הקומיקס לסדרת ספרים ארוכה ומלאה; הוא לא הקדיש מאמץ לביסוס הדמויות והעלילה או לתיאור מדויק של המקומות והאירועים שנכללו בקומיקס. ללא עלילה מסודרת, הוא אילתר המשך בכל שבוע מחדש. במקביל פרסם הרז'ה סדרת קומיקס אחרת, "Quick and Flupke" (אנ'), שתיארה את הרפתקאותיהם של שני נערי רחוב בריסלאים. לקומיקס זה הקדיש הרז'ה פחות מאמץ מאשר לטינטין; לרוב היה יוצר את הפרקים במהירות, תוך שעה או שעתיים, בבוקר היום שבו פורסמו.

"טינטין בארץ הסובייטים" הגיע לסיומו ב-8 למאי 1930. בפרק האחרון של הסיפור טינטין חוזר ברכבת לבריסל, שם הוא מתקבל בהתלהבות על ידי התושבים. על מנת לשוות לסיפור נופך מציאותי, יזמו מנהלי Le Petit Vingtième קבלת פנים אמיתית בתחנת הרכבת של בריסל; נער צופים בן 15 הולבש בבגדים בסגנון רוסי וירד מהרכבת בתחנת הרכבת של בריסל, מלווה בכלב פוקס טרייר לבן, לקול תרועותיהם של קוראי המגזין. מתחנת הרכבת נסע הנער המחופש יחד עם הרז'ה אל משרדי Le Petit Vingtième, שם נשא נאום ממרפסת המשרד אל הקהל הגדול שהתאסף שברחוב. לימים סיפר הרז'ה שבאותו מעמד הוא הבין שלגיבור שהמציא יש "עוצמה בלתי רגילה", ושהוא "מחזיק משהו נדיר ביד".[12]

יחסית לקומיקס חדש שהתפרסם בעיתון בעל תפוצה בינונית, האהדה לה זכה "טינטין בארץ הסובייטים" הייתה הצלחה אדירה. על מנת לשמר את ההצלחה הזו מכרו הרז'ה וואלה את זכויות פרסום הקומיקס למגזינים נוספים, ביניהם אחד בשם Coeurs Vaillants, פרסמו את הקומיקס בספר ומיהרו לפרסם קומיקס המשך. הרז'ה רצה שעלילת ההמשך תתרחש במערב הפרוע של אמריקה, משום שהבוקרים והאינדיאנים הסעירו את דמיונו, אך ואלה העדיף שההרפתקה הבאה של טינטין תתרחש בקונגו הבלגית, כדי לעורר פטריוטיות ולאומניות בקרב הקוראים הצעירים.[13] לצורך כתיבת הקומיקס הרז'ה חקר מעט על קונגו וביקר במוזיאון הקולוניאלי של טרווירן, שבו הוצגו תלבושות וכלי נשק אפריקאים.

כריכת Le Petit Vingtième מיולי 1931, המציגה את קבלת הפנים שנערכה בבריסל לאחר פרסום "טינטין בקונגו"

ב-5 ביוני 1930 החל הרז'ה לפרסם את "טינטין בקונגו", שעסק בהרפתקאותיהם של טינטין ושלגי בקונגו. בספר הוצגו ילידי קונגו באופן סטריאוטיפי; מאוחר יותר ספג הרז'ה ביקורת רבה על כך, אך בעת פרסום הקומיקס ההשקפות שביטא התאימו לדעת הקהל ולא נחשבו לחריגות ופוגעניות. הקומיקס זכה לאהדה ציבורית, ולאחר סיום פרסומו יצא לאור כספר והתפרסם שוב גם במגזין Coeurs Vaillants. האב ואלה ארגן שוב קבלת פנים לטינטין בתחנת הרכבת של בריסל. הקהל שהתאסף הפעם היה גדול אף יותר מאשר בפעם הקודמת, עד שהיה צורך להגן על הכלב שייצג את שלגי מפני מאות ילדים שניסו להאכיל אותו.[14]

במאי 1931 נסע הרז'ה לפגוש את אלן סן־אוגן, מחלוצי הקומיקס הצרפתי, בפריז, והראה לו את איוריו. באופן יוצא דופן, סן־אוגן המליץ להרז'ה להמשיך לעסוק באיור[ב] והעניק לו ציור מקורי מתוך סדרת הקומיקס המפורסמת שלו, Zig et Puce (אנ'), עם הקדשה חמה. במבט לאחור אמר הרז'ה כי ”לסן-אוגן הייתה השפעה רבה עלי. הערצתי אותו, ואני עדיין מעריץ אותו: הציורים שלו היו ברורים, מדויקים, 'קריאים', והסיפור סופר בצורה מושלמת. בתחומים האלה הוא השפיע עליי עמוקות.“[15]

הרז'ה היה נחוש למקם את ההרפתקה הבאה של טינטין באמריקה. לצורך כך הוא קרא ספר על ילידי אמריקה הדרומית, ועקב אחרי סדרת כתבות בעיתונות שעסקו בכנופיות הפשע של שיקגו, ובפרט במאפיונר אל קפונה. ב-3 בספטמבר 1931 החל להתפרסם הקומיקס "טינטין באמריקה". עלילת הקומיקס עסקה במאבק בין טינטין לכנופיות פשע בשיקגו, תוך כדי הרפתקאות שונות עם אינדיאנים ובוקרים. בסופו של הסיפור טינטין מביס את הפושעים וזוכה להערצה מתושבי שיקגו. ייצוג העמים הילידים בקומיקס זה היה תקין פוליטית ואף אוהד, מה שסייע להרז'ה מאוחר יותר כשהתמודד עם האשמות בגזענות. בשלב זה סגנון הציור של הרז'ה הפך לבשל ויציב יותר וטכניקות האיור שלו השתפרו כך שהצליח לעבוד בקלות ובמהירות רבות יותר, אך למרות זאת הוא חש שהאיורים שלו "סובלים מסרבול ומנאיביות".[16]

ב-20 ביולי 1932 התחתן הרז'ה עם ז'רמיין קיקנס, מזכירתו האישית של האב ואלה. השניים עבדו יחד במשרדי העיתון והחלו לצאת כמה חודשים קודם לכן, עד שלבסוף התחתנו, למרות שאף אחד מהם לא היה שלם עם ההחלטה, בגלל עידודו הנמרץ של ואלה. ואלה אף ערך בעצמו את טקס החתונה. הזוג בילה ירח דבש בעיירת נופש בלוקסמבורג, ואז עבר לדירה חדשה ברחוב קנאפן בבריסל. ז'רמיין עודדה את הרז'ה להתמיד בציור על אף חוסר שביעות רצונו מהציורים שלו.

עבודתו של הרז'ה כעורך הראשי של מוסף הילדים של Le Vingtième Siècl כללה כעת פיקוח על התכנים, עיצוב עטיפת המגזין והגשת שני עמודי קומיקס של טינטין ושל "Quick and Flupke" מדי שבת. הרז'ה בילה כמעט את כל יומו במשרד, וכשלא היה שם היה מצייר בסגנון חופשי על כן הציור בביתו. רבים מציוריו מאותה תקופה מציגים את אשתו, ז'רמיין, בטכניקות וזוויות שונות. הרז'ה התייחס לעבודתו ברצינות רבה; הוא הקפיד על עמידה בזמנים, פיקח בקפדנות על מוסף הילדים ונעדר מהעבודה לעתים רחוקות בלבד. לעתים נסע לפריז כדי להיפגש עם עורכי המגזין הצרפתי Coeurs Vaillants, בו פורסמו הרפתקאותיו של טינטין לאחר פרסומן ב- Le Petit Vingtième. הרז'ה ייחס חשיבות רבה לפרסום במגזין זה, משום ש-Coeurs Vaillants היה נפוץ גם באזורים דוברי צרפתית מחוץ לבלגיה וכך איפשר להרז'ה גישה אל כל השוק דובר הצרפתית. כך החל הרז'ה להתפרסם גם מחוץ לבלגיה. בספטמבר 1932, המגזין L'Écho illustré מז'נבה פנה להרז'ה בבקשה לרכוש את סיפורי טינטין; מעט לאחר מכן פנה אל הרז'ה בבקשה דומה גם המגזין O Papagaio מליסבון. גם חברת ההוצאה לאור הוותיקה קסטרמן (אנ') החלה להזמין מהרז'ה איורים ועבודות גרפיקה לספרים שהדפיסה.

חוזה ההוצאה לאור בין הרז'ה לוואלה כלל את ההסכמה שהעיתון ידפיס את הספרים וישלם את עלויות ההדפסה, והרז'ה ישלם את עלויות ההפצה ויקבל חלק שווה ברווחים. אך בדצמבר 1933 הציעה חברת קסטרמן להרז'ה לקחת על עצמה את הדפסת סיפורי טינטין בספרים; הם הציעו תמלוגים גבוהים הרבה יותר מאלו של ואלה. האב ואלה התנגד נחרצות להצעה: הוא טען שזכויות היוצרים על טינטין שייכות לו משום שהוא היה זה שביקש מהרז'ה להמציא "גיבור צעיר בעל רוח קתולית", שהרעיון להוסיף את שלגי היה שלו, שהרז'ה נעשה מפורסם רק דרך העיתון שלו ושפרסום הקומיקס בספרים היה מלכתחילה ביוזמתו. הרז'ה נכנע ללחציו של ואלה ודחה את ההצעה של קסטרמן. בינתיים הוא החל לפרסם את החלק הבא בהרפתקאותיו של טינטין, "הסיגרים של פרעה", סיפור בלשי שהתרחש במצרים, ובו הופיעו לראשונה דמויות משניות קבועות, שהפכו לאחר מכן למרכזיות בעולם של טינטין: האנטגוניסט הראשי רוברטו רסטאפופולוס וצמד הבלשים תומסון ותומפסון.

על אף שהרז'ה היה העורך הראשי של מוסף הילדים, השפעתו על המסרים הפוליטיים שביטא העיתון היתה מועטה; מסרים אלו הוכתבו בעיקר על ידי האב ואלה. אט אט הם הפכו יותר ויותר אנטי־קומוניסטיים, אנטי־קפיטליסטיים, אנטישמיים ואנטי־ליברליים.[17] בטור "אירועים אקטואליים" שהתפרסם במגזין ב-4 באפריל 1934, למשל, נכתב לגבי צעדיו האנטישמיים של אדולף היטלר בגרמניה: ”נפלא. הבה נקווה שהוא יחזיר לגרמניה את היהודים הרבים הגולים בקרבנו, ושנשמע שפה אחרת מלבד יידיש מדוברת בעיר הטובה שלנו, בריסל.“[18] במאמר מערכת מה-1 בפברואר 1934 נכתב ”האייזקים, הפלסנברגים ולויים[ג] אחרים ממלאים את כיסיהם ועושים הון. לאט לאט הם מרעילים את העולם, על ידי השחתת הצעירים.“[19] התבטאויות כאלה היו נפוצות במגזין באותה תקופה.

לקראת סוף 1934 נאלץ האב ואלה להתפטר ממערכת העיתון בגלל שערורייה פוליטית שעורר. הרז'ה, שצידד בוואלה, התפטר גם הוא לאות מחאה, אך חזר למערכת העיתון לאחר כמה שבועות, כשמשכורתו הועלתה ב-50%. כעת, בהעדרו של ואלה, הרז'ה יכול היה להיענות להצעה של קסטרמן. "הסיגרים של פרעה", שפרסומו בעיתון הסתיים באותו חודש, היה הספר הראשון בסדרה שהודפס בהוצאה זו. הספרים הודפסו בכרכים גדולים בעלי כריכות קשיחות, בשחור לבן, באורך ממוצע של כ-120 עמודים.

1934–1939: ידידות עם צ'אנג ותחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אנג צ'ונגרן, 1935

את ההרפתקה הבאה של טינטין בחר הרז'ה למקם בסין. הוא עשה זאת, לדבריו, למען שתי מטרות: לחשוף את הפראות של הכיבוש היפני בסין, ולהפוך את סין למוכרת יותר.[20]‏ לאון גוסט, יועץ לסטודנטים סינים באוניברסיטת לוון, ראה את הפרסומים המקדימים לקומיקס ושלח להרז'ה מכתב בו ביקש ממנו להימנע מהצגת סטריאוטיפים על סינים, כדי שלא לפגוע ברגשות הסטודנטים עליהם היה אחראי. גוסט גם הציע להכיר להרז'ה סטודנט סיני צעיר, שיוכל לספר לו על סין. הרז'ה הסכים. גוסט בחר להכיר להרז'ה את צַ'אנְג צ'וֹנְגְרֶן, סטודנט סיני לאמנות, כבן 26. ב-1 במאי 1934, הרז'ה וצ'אנג נפגשו בביתו של הרז'ה. הם התיידדו מיידית, ומאז נפגשו באופן קבוע בכל יום ראשון. הם טיילו יחד ושוחחו על נושאים רבים, וצ'אנג לימד את הרז'ה על אמנות סינית וקליגרפיה, ואף העניק לו ספרי ציור ומדריכים סיניים. לדבריו של הרז'ה, מערכת היחסים עם צ'אנג השפיעה עמוקות על יצירתו:

משם באה הנטייה שלי לסדר, השאיפה שלי לאזן בין פירוט לפשטות, בין הרמוניה לתנועתיות.[21]

בנוסף, צ'אנג עודד את הרז'ה לשנות את השקפתו לגבי מעמד הקומיקס ולהשקיע מאמץ בדיוק ואימות המידע שהוא מעביר.[ד][22]

"הלוטוס הכחול", שהחל להתפרסם באוגוסט 1934, מהווה נקודת מפנה חשובה ביצירתו של הרז'ה. לראשונה, הרז'ה חקר לעומק את ההיסטוריה, התרבות והמנהגים של הארץ אליה שלח את טינטין.[23] מלבד הייצוג הריאליסטי, האמין והמושקע של סין בקומיקס זה,[24] "הלוטוס הכחול" הוא גם בעל עלילה עמוקה ומורכבת הרבה יותר מהקומיקסים הקודמים בסדרה.[21] בספר זה הופיעה לראשונה הדמות המבוססת על צ'אנג צ'ונגרן - ילד סיני יתום בשם צ'אנג, שטינטין מציל מטביעה בנהר. בהמשך הסדרה מילא צ'אנג הבידיוני תפקיד משמעותי.

הקומיקס Jo, Zette, and Jocko The Adventures of מאת הרז'ה מתפרסם בעיתון Coeurs Vaillants.

הקומיקס הבא של טינטין, "האוזן השבורה", הוא הראשון בסדרה בו הופיעו מדינות דמיוניות - סן תאודורוס ונובו ריקו, שתי רפובליקות המבוססות כנראה על בוליביה ופרגוואי. הקומיקס זכה לאהדה ציבורית, אך עורכי Coeurs Vaillants לא אהבו את העובדה שטינטין הצעיר יוצא להרפתקאות ללא כל סמכות של הורים או בני משפחה אחרים, וביקשו מהרז'ה לפרסם קומיקס נוסף, שגיבוריו יהיו בני משפחה סטנדרטית. כך, בינואר 1936, הרז'ה החל לפרסם קומיקס בשם "Les Aventures de Jo, Zette et Jocko" (אנ'), שתיאר את חוויותיהם של שני אחים והקוף שלהם. לאחר שלוש שנים הרז'ה הפסיק בפתאומיות את פרסום הסדרה. הוא לא אהב את הדמויות וטען שהן משעממות; הוא גם ראה במשפחתן של הדמויות נטל מעיק, שמגביל את חופש הפעולה שלהן.[25]

באפריל 1937 החל הרז'ה לפרסם את הקומיקס הבא בסדרת טינטין, "האי השחור". עלילת ספר זה התרחשה בעיקר בסקוטלנד. בספר זה טינטין פגש לראשונה את הפושע הגרמני ד"ר מולר, ועצר כנופיית זייפני שטרות.

באוגוסט 1938 התבצע האנשלוס של אוסטריה. באותו זמן החל הרז'ה לפרסם את הקומיקס "שרביטו של המלך אוטוקר". הוא שרבט במחברת הסקיצות שלו את העלילה המתוכננת: "כנופיה של אנרכיסטים בינלאומיים מתכננת לפוצץ, בזה אחר זה, את כל המונומנטים הגדולים של אירופה. טינטין עוקב אחריהם עד למחבואם בבלקן". בסופו של דבר התמקדה עלילת הספר במאבק בין מדינה בדיונית קטנה, סילדאביה, נגד שכנתה העצמתית, בורדוריה, המאיימת לכבוש אותה. במהלך העלילה טינטין עוזר למלך סילדאביה ומונע ממנו לאבד את השלטון. רבים ראו בספר זה רמזים להתנגדות לנאציזם, כשבורדוריה הפולשת מייצגת את גרמניה.[ה][12] הרז'ה רצה לפרסם את הספר בהקדם האפשרי, כדי לנצל את ההקשר האקטואלי: "אם תעקוב אחר האירועים האחרונים תראה שזה מבוסס לחלוטין על מה שקורה עכשיו", כתב לעורך שלו. "סילדאביה היא אלבניה. הם [הגרמנים] מתכוונים לספח אותה. אם אתה רוצה לנצל את היתרון של האירועים הנוכחיים, זה עכשיו או לעולם לא."[26] העורך הסכים והספר הוצא לאור במהירות יחסית.

במאי 1939 גוייס הרז'ה לחיל הרגלים של הצבא הבלגי. גם בזמן השירות הצבאי המשיך הרז'ה לשלוח את פרקי הקומיקס הקבועים ל-Le Petit Vingtième, ובשאר זמנו הפנוי מילא את מחברות הסקיצות שלו ברישומים של חיילים וכלי נשק. לאחר שבועות ספורים חלה הרז'ה בסינוסיטיס וקיבל חופשה של שלושה חודשים מהשירות הצבאי.

בזכות העמדה שנקט לטובת סין ב"הלוטוס הכחול" הוזמן הרז'ה לביקור בסין על ידי צ'יאנג קאי-שק. הוא שקל את ההצעה לחיוב, בעיקר בשל רצונו לפגוש שוב את צ'אנג, אך בשל מחויבותו לעבודה ולצבא הביקור לא יצא לפועל.

לאחר שסיים את פרסום הקומיקס "שרביטו של המלך אוטוקר" החל הרז'ה בפרסום הקומיקס הבא בסדרה, "ארץ הזהב השחור", שעלילתו התרחשה בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. בינתיים הסתיימה חופשת המחלה שלו מהצבא והוא חזר לבסיס, אך שם נבדק ונמצא לא כשיר לשירות. מייד כשחזר הביתה, ב-12 במאי, הרז'ה קיבל שיחת טלפון מאחד מעמיתיו במערכת Le Vingtième Siècle, שסיפר לו שהצבא הגרמני מתקדם לכיוון בריסל והמליץ לו לעזוב את האזור. הרז'ה שמע לעצתו והחליט לברוח לצרפת. תוך שעות ספורות הוא יצא, יחד עם ז'רמיין וטאקי, החתולה הסיאמית שלהם, לכיוון פריז. לאחר שהות של יום אחד בפריז הם נסעו לאוברן, שם התארחו שבועות מספר אצל ידיד של הרז'ה.

ב-28 במאי חתם המלך לאופולד השלישי על הצהרת כניעה, והכיבוש הגרמני בבלגיה החל.

1940–1944: תקופת הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola apps kpdf2.svg
ראו גם – בלגיה במלחמת העולם השנייה

ב-28 ביוני 1940 נודע להרז'ה שהדרכים לבריסל נפתחו, והוא יצא מייד, יחד עם ז'רמיין וטאקי, בחזרה לבריסל. הוא מיהר מאוד לחזור לבריסל משום שדאג לשלום משפחתו שנשארה שם, ובמיוחד לאחיו הצעיר, פול, ששירת בצבא כקצין.[27] עם שובו לבריסל נודע להרז'ה שיחידות התעמולה של הוורמאכט החלו לפקח על פרסומי המגזינים הבלגיים; חלק מהמגזינים הפסיקו להתפרסם, חלקם ירדו למחתרת, ורובם הוחרמו ופורסמו בניגוד לרצונם של בעליהם, תחת פיקוח צמוד של יחידות התעמולה. בנוסף, נאסר על כל המגזינים לפרסם קומיקס שמקורו מחוץ לבלגיה.

מתוך ראיון עם הרז'ה, 1973:

"אין ספק שרמון דה בקר הזדהה עם האידיאולוגיה הנאציונל־סוציאליסטית, ובנושא זה הוא הסכים עם אנרי דה מאן. אני מודה שהאמנתי בעצמי שעתידו של המערב יכול להיות תלוי בסדר החדש. עבור רבים הדמוקרטיה הייתה אכזבה, והסדר החדש הביא תקווה חדשה. בחוגים הקתוליים דעות כאלה היו רווחות. בהתחשב בכל מה שקרה, זו הייתה כמובן טעות איומה להאמין אפילו לרגע בסדר החדש."

"Le Vingtième Siècle" היה בין העיתונים שפרסומם נאסר, וכך איבד הרז'ה את מקור פרנסתו ונותר מובטל. במכתב לידיד הוא כתב, ”אני שואל את עצמי ברצינות אם לא כדאי לי לאמץ קריירה כזמר רחוב.“[28] אך תוך זמן קצר קיבל הרז'ה הצעת עבודה מ-"Le Soir" (אנ'), עיתון בלגי מוביל, שהיה בין אלו שהוחרמו מבעליהם המקוריים והושמו תחת שליטה נאצית. העורך הראשי החדש של העיתון היה רמון דה בקר (אנ'), עיתונאי וסופר פרו־נאצי שעבד בעבר עם הרז'ה. הרז'ה נענה להצעה. הוא ראה במצב החדש הזדמנות חד פעמית: ”אני לא חושב שזה הרגע לתת לעצמי להשכח“, כתב לעורך שלו. ”להיפך, אני חייב לנצל את היעדר התחרות הצרפתית כדי לשלוט.“[29] ואכן, הופעתו מחדש של טינטין הכפילה את מכירות המגזין.[30] עד סוף קיץ 1940 הגיע הרז'ה להסכמים עם שני עיתונים נוספים: "L'Afemeen Nieuws", שבו פרסם את הקומיקס "Quick and Flupke", ו-Laatste "Nieuws, שבו פורסם טינטין לאחר הפרסום ב-Le Soir. העבודה במגזינים אלו נחשבה בעיני בלגים רבים לשיתוף פעולה עם הכובש הנאצי, והרז'ה ספג על כך ביקורת רבה מידידים ועמיתים לשעבר.

מכיוון שהפושע הראשי ב"ארץ הזהב השחור", ד"ר מולר, היה גרמני, לא היה ראוי בעיני המצנזרים שהקומיקס יתפרסם ב-"Le Soir", והרז'ה נאלץ לגנוז את הקומיקס המותחל ולהתחיל בפרסום קומיקס חדש. באוקטובר 1940 החל להתפרסם הקומיקס הבא, "הסרטן בעל צבתות הזהב", שעלילתו עסקה במעקב בלשי של טינטין אחרי כנופיית מבריחי אופיום במרוקו. בספר זה הופיעה לראשונה דמותו של קפטן האדוק, ימאי חם מזג ובעל חולשה לאלכוהול, שבהמשך הופך לידידו הקרוב ביותר של טינטין.[31]

באוקטובר 1941 החל להתפרסם הקומיקס הבא בסדרת טינטין, "הכוכב המסתורי". הספר נפתח בתיאור אפוקליפטי של מטאור עשוי מתכת מסתורית, שכמעט פוגע בכדור הארץ ומביא לסוף העולם. בסופו של דבר רק חלק קטן מהמטאור פגע בכדור הארץ, וטינטין יצא עם משלחת מדעית לבחון אותו. במקביל יצאה משלחת מתחרה, במימון בנקאי אמריקאי, שניסתה לעכב באמצעים לא הוגנים את המשלחת בה השתתף טינטין. לבסוף המשלחת של טינטין השיגה את המשלחת היריבה וטינטין הצליח להשיג חתיכה מהמתכת המסתורית.

מתוך ראיון עם הרז'ה לנומה סדוול:

"אכן ציירתי בנקאי אנטיפתי עם פרצוף שמי ושם יהודי: בלומנשטיין מ'הכוכב המסתורי'. אבל, האם זה מעיד על אנטישמיות?... נראה לי שבכל אוסף הטיפוסים הרעים שיצרתי, יש מהכל: תיארתי לא מעט 'רשעים' מכל המוצאים, מבלי להתמקד במיוחד בגזע זה או אחר. מאז ומתמיד סיפרו 'בדיחות על יהודים', 'בדיחות על בני מרסיי', 'בדיחות על סקוטים', וזה כשלעצמו לא ממש רע. מי היה צופה שהבדיחות על היהודים יגיעו, בדרך הידועה לנו כיום, לסוף כזה, במחנות המוות של טרבלינקה ואושוויץ?"[32]

בפרק של "הכוכב המסתורי" שהתפרסם ב-"Le Soir" ב-11 בנובמבר 1941, שבו תואר החשש הציבורי מסוף העולם המתקרב, הופיעו שני יהודים, יצחק ושלמה, בעלי מראה יהודי סטריאוטיפי מובהק, מדברים בצרפתית קלוקלת, שאחד מהם מציין כי הוא מצפה לסוף העולם כיוון שאז לא יהיה חייב לשלם את חובותיו לנושיו. הפושע הראשי בקומיקס זה, בנקאי בשם בלומנשטיין, מאופיין גם הוא במראה יהודי סטריאוטיפי.[33] בנוסף, כל המשתתפים במשלחת של טינטין הם ממדינות נייטרליות או כאלה שעמדו לצד גרמניה, ואילו יריביהם הם אמריקאים.[ו]

בפברואר 1942 התבקש הרז'ה על ידי הוצאת הספרים קסטרמן להוציא את ספריו מחדש בגרסה צבעונית. בשל מחסור בנייר, הספרים בגרסה החדשה היו צריכים להצטמצם לכדי 62 עמודים לכל היותר.[34] על מנת להפחית את מספר העמודים היה צורך בעיבוד מחדש של הספרים הקודמים, בנוסף לצביעה. יחד עם הפקת הפרקים במגזיני הקומיקס, עומס העבודה היה כמעט מעבר ליכולתו של הרז'ה. הוא עבד כ-12 שעות ביום. על מנת להתמודד עם עומס העבודה הנוסף שכר הרז'ה מאיירת צעירה בשם אליס דבו כמאיירת רקע. העזרה היתה משמעותית עבורו, אבל הוא חיפש שותף של ממש ליצירה.

שנה קודם לכן, בהצגת תיאטרון שהתבססה על "הסיגרים של פרעה", פגש הרז'ה את אדגר פ. ג'ייקובס, אז קומיקסאי מתחיל, והשניים התיידדו. בפברואר 1942 הרז'ה הזמין את ג'ייקובס לביתו והציע לו לשתף פעולה ביצירת הקומיקס, כמשרה מלאה. ג'ייקובס לא דחה את ההצעה, אך הוא היה עסוק בפרסום קומיקס אחר, ולכן ההצעה נותרה באוויר למספר חודשים. בקיץ 1942 החלו השניים לעבד מחדש את "הסיגרים של פרעה", וג'ייקובס גם סייע להרז'ה בצביעת רצועות "הכוכב המסתורי" לקראת פרסומן כספר. אט אט שיתוף הפעולה ביניהם הפך להיות הדוק, וג'ייקובס החל להשתתף גם בשרטוט האיורים עצמם, בעיקר שרטוט של מכשירים וכלי רכב. סגנון האיור של ג'ייקובס היה קפדני ומדויק, והוא החדיר לקומיקס של הרז'ה את ההקפדה על הפרטים הקטנים והריאליזם של הרקעים.[15] ”השפעתו [של ג'ייקובס] על התקדמותי הייתה חשובה... תמיד נדהמתי מסף הדרישות הגבוה שהציב כלפי עצמו. אני הייתי פחות קפדן ממנו והתפלאתי מהסבלנות, מההקפדה שלו בעבודה“, אמר הרז'ה.

בפברואר 1943 החל הרז'ה לפרסם את "תעלומת החד-קרן", הרפתקה שנסובה סביב גילוי מגילות עתיקות שמובילות למיקומו של אוצר, ומייד לאחר מכן את ההמשך הישיר "אוצרו של רקהם האדום". בספר זה השלים הרז'ה את בניית היקום של טינטין, על ידי הופעתו הראשונה של פרופסור קלקולוס וקניית אחוזת מרלינספייק, שסיפקה בית משותף לגיבורי הסדרה.[28] בנוסף, מספר זה ואילך הרז'ה פנה לסגנון כתיבה שונה, אישי וחברי יותר, שבו הומור הוא מרכיב מרכזי. בזכות אלמנטים אלו זכה הקומיקס להצלחה יוצאת דופן, למרות שהעלילה שלו, כדבריו של הרז'ה, היתה ”רזה מדי“.[35]

בסתיו 1943 החל הרז'ה לפתח יחד עם ג'ייקובס את העלילה לספר הבא, "שבעת כדורי הבדולח".

1944–1946: השפעות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד שמגנה את הרז'ה כמשתף פעולה עם הנאצים, מתוך החוברת "Galerie de Traitres" ("גלריית הבוגדים") שפורסמה בחשאי על ידי קבוצת ההתנגדות הבלגית "L'Insoumis", וקראה להקעת הבוגדים והענשתם.[ז] מלבד תמונה ופרטים אישיים של הרז'ה, מתועדים בעמוד זה גם חשדות בלתי מבוססים להיותו רקסיסט.

ב-3 בספטמבר 1944, לאחר שכוחות אנגליים שחררו את בריסל מהכיבוש הגרמני, הבעלים המקוריים של מגזיני הקומיקס קיבלו במהירות את השליטה עליהם בחזרה. ב-5 בספטמבר פוטר כל צוות "Le Soir", וב-8 בספטמבר הוכרז כי על כל עיתונאי שהשתתף בהפקת עיתון במהלך הכיבוש, נאסר כרגע לעסוק במקצועו. ב-9 בספטמבר נעצר הרז'ה, יחד עם רבים מעמיתיו, באשמת שיתוף פעולה, ואולץ לצעוד ברגל, לקול קריאות הבוז של הקהל, עד לכלא סן-ז'יל, שם שהה לילה אחד.[28]

בתקופה זו נערכו חקירות רבות נגד משתפי פעולה. סגן התובע הכללי, שטיפל בעניינו של הרז'ה, אמר כי ”אני חושב שזה יהיה מגוחך, לנקוט הליכים נגד מאייר של ציורי ילדים תמימים. עם זאת... מדובר ב-"Le Soir". ומכיוון שכרגע אנו מקבלים את העיקרון לפיו יש לנהל תיקים נגד אלה שעבדו בעיתונות ששיתפה פעולה, גם אם הם לא היו מעורבים אישית בתעמולה... אני נאלץ לציין שבכל דרך שמסתכלים על זה, רמי, עם האיורים שלו, הוא אחד מאלה שהגבירו הכי הרבה את המכירות של "Le Soir" תחת הכיבוש.“

בזמן שנאסר על הרז'ה לעבוד בעיתונות, הוא המשיך בעיבוד הקומיקסים הישנים שלו עם ג'ייקובס. בניסיון לעקוף את האיסור שהוטל עליו יצר הרז'ה קומיקס חדש תחת שם העט "Olav", אך אף אחת מההוצאות לאור שאליהן שלח את הקומיקס לא היתה מעוניינת בו. במקביל, נאלץ הרז'ה להתמודד עם בעיות משפחתיות: אמו התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שהגיעה לאזניה שמועה שגויה שבנה הצעיר, פול, נהרג בצבא. כשפול חזר מהשבי הגרמני היא לא הכירה אותו, וטענה שהוא מתחזה.

באוקטובר 1945 פנה אל הרז'ה רמון לבלאן (אנ'), חבר לשעבר במחתרת הבלגית, שעסק בהקמת עיתון חדש לילדים. הוא הזמין את הרז'ה לעבוד במערכת העיתון החדש. הרז'ה הסכים - זו היתה עבורו הדרך היחידה לחזור לשוק מגזיני הקומיקס, והוא גם קיווה שעבודה עם חברי מחתרת לשעבר תעזור בטיהור שמו. לבלאן הפעיל את קשריו בקרב חברי המחתרת הבלגית לשעבר, והצליח להשיג עבור הרז'ה תעודת אזרחות טובה ואישור לעבוד בעתונות.

בדצמבר 1945 נסגר התיק הפלילי של הרז'ה, ולא הוגש כתב אישום. ההחלטה נומקה בטענה ש”יש ליישם את העיקרון הזה [של גינוי משתפי הפעולה] בצורה נבונה, מידתית ומתחשבת. בהתייחס לאופי הלא מאוד פוגעני של הציורים שפרסם רמי, הבאתו בפני בית דין צבאי תהיה פעולה בלתי ראויה ומסוכנת.“[36] רבים מעמיתיו של הרז'ה לעבודה נידונו לעונשי מאסר ממושכים, וחלקם אף לעונשי מוות.

בראיון האחרון שלו נשאל הרז'ה מה היה האירוע המשמעותי ביותר בחייו, ותשובתו הייתה "המלחמה". לאחר רגע תיקן את עצמו: "התוצאות של המלחמה". הוא סיפר שזו היתה תקופה קשה מאוד עבורו:

כשראיתי כמה מהאנשים האלה שהכרתי, ושידעתי שהם פטריוטים, נידונים למוות, וחלקם אפילו נורים, כבר לא הבנתי כלום. זו הייתה חוויה של חוסר סובלנות מוחלט. זה היה נורא, נורא!

הביטחון העצמי של הרז'ה נשבר, והוא נעשה מסוגר ודכאוני. מעולם לא חזר ליצור באותו אופן יצירתי, משוחרר ואנרגטי שאפיין אותו קודם לכן.[28]

באפריל 1946 נפטרה אמו של הרז'ה, בגיל 60.

1946–1949: הקמת מגזין Tintin[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 הקים הרז'ה יחד עם שותפים נוספים ותחת סמכותו של לבלאן את מגזין טינטין, שפרסם סיפורים מצוירים לילדים ונוער. מלבד הרז'ה איירו בעיתון גם אדגר פ. ג'ייקובס, פול קובלייה (אנ') וז'אק לאודי (אנ'). בתחילה מונה ז'אן ואן מלקבק (אנ')‏ לעורך הראשי של העיתון, אך הוא נאלץ לעשות זאת בסתר ותחת שמות בדויים, משום שעדיין חל עליו האיסור לעסוק בעיתונות בשל שיתוף פעולה. עבודתו נפסקה עם מעצרו בשנת 1947.

"זה עתה גיליתי... שטינטין הוא כבר לא אני, ושלמרות שהוא ממשיך לחיות, זה על ידי סוג של הנשמה מלאכותית שאני חייב לתחזק כל הזמן, וזה מתיש אותי יותר ויותר."

מתוך מכתב מהרז'ה לז'רמיין, 1947

המגזין הראשון פורסם ב-26 בספטמבר 1946. מלבד הרפתקאותיו של טינטין, העיתון כלל גם את הקומיקס "בלייק ומורטימר" מאת אדגר פ. ג'ייקובס ואת הקומיקס "באק דני" מאת ז'אן מישל שרליה. בתקופה זו חווה הרז'ה משבר בנישואיו ונפרד מאשתו לעיתים קרובות.

הקמת אולפני הרז'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באפריל 1950 הקים הרז'ה את אולפני הרז'ה, בתחילה עם שלושה עובדים בלבד, שעבדו יחד עם הרז'ה על הפרויקטים שלו. בהמשך צירף את בוב דה מור, ז'אק מרטין, רוז'ה ללו ועוד, עד שבסופו של דבר העסיק חמישה עשר עובדים. בתחילת שנות ה-50 שוחררו מהכלא כמה מידידיו לשעבר שהורשעו בשיתוף פעולה עם גרמניה, והרז'ה עזר לחלקם למצוא עבודה או הלווה להם כסף, למורת רוחו של לבלנק.

במרץ 1950 החל הרז'ה לפרסם במגזין טינטין את הקומיקס הטיסה לירח, אך לקה בדיכאון קליני ויצא לחופשה בשווייץ. קוראים רבים שלחו מכתבים לעיתון ושאלו מדוע הקומיקס הפסיק להתפרסם, ונפוצה שמועה שהרז'ה מת. רק באפריל 1952, לאחר שנה וחצי, המשיך הקומיקס להתפרסם.

בינואר 1955 החלה צעירה בשם פאני ולמינק לעבוד באולפני הרז'ה, ובנובמבר פתח איתה הרז'ה ברומן מחוץ לנישואין. גם ז'רמיין אשתו החלה במערכת יחסים עם גבר אחר. במאי 1957 הוא חשף בפניה את מערכת היחסים שלו עם פאני, ומערכת היחסים בינו לבין ז'רמיין הסתיימה, אם כי בגלל מגבלות בירוקרטיים הם התגרשו באופן רשמי רק 17 שנים מאוחר יותר.

הרז'ה מאייר פרק של "תעלומת תכשיטי הזמרת", 1962

בספטמבר 1958 הסתכסך הרז'ה עם לבלנק, שהתרגז על היעדרויותיו הממושכות של הרז'ה וביקש להחליפו כעורך העיתון, אך לבסוף נשאר הרז'ה בתפקיד.

בשלב זה ההכרה בהרז'ה הייתה בשיאה. מגזין טינטין היה בשיאו מבחינה כלכלית, עם מכירות של 600,000 עותקים בשבוע, וגם ספרי הקומיקס נמכרו היטב ותורגמו לאנגלית ולספרדית. מאמרים וכתבות על אודותיו התפרסמו בעיתונים שונים, פול וונדרום כתב עליו ספר בשם Monde de Tintin ("עולמו של טינטין"), והופקו שני סרטי לייב אקשן, "טינטין וגיזת הזהב" ו"טינטין והתפוזים הכחולים".

בתחילת שנות ה-60 פיתח הרז'ה עניין באמנות מודרנית, במיוחד ביצירותיהם של קונסטנט פרמקי, יעקב סמיטס ולוצ'ו פונטנה, ואף צייר בעצמו מספר יצירות אמנות מודרנית.

זיקנה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחתה של סדרת הקומיקס אסטריקס מאת רנה גוסיני העיקה אל הרז'ה, והוא חש שהיא מאפילה על הצלחתו של טינטין. בתקווה לחקות את הצלחתם של סרטי האנימציה על אסטריקס, הסכים הרז'ה להפקת שני סרטי אנימציה על טינטין. הראשון, טינטין ומקדש השמש, התבסס על הספר אסירי השמש, ואילו השני, טינטין ואגם הכרישים, היה סיפור מקורי שכתב מישל רגנייר.

באוקטובר 1971 ערך העיתונאי נומה סאדול סדרת ראיונות עם הרז'ה, ובשנת 1975 פרסם אותם בסרט תיעודי בשם Tintin et moi (טינטין ואני). לאחר מכן הפיק גם הנרי רואן סרט תיעודי על הרז'ה בשם Moi, Tintin (אני, טינטין). סטיבן שפילברג ביקש מהרז'ה להפיק סרט על טינטין, והרז'ה הסכים (אך הדבר יצא לפועל רק שנים מאוחר יותר). במרץ 1977 הסתיימו באופן רשמי גירושיו של הרז'ה מז'רמיין, והוא נשא את פאני לאישה מספר שבועות לאחר מכן, בטקס קטן.

קברו של הרז'ה

בשנת 1979 אובחן הרז'ה כחולה במחלת מיאלופיברוזיס אידיופתית, והוא החל בטיפולי עירוי דם. לאחר חיפוש ארוך, נפגש הרז'ה שוב עם צ'אנג צ'ונגרן, במרץ 1981.[22]

ב-25 בפברואר 1983 לקה הרז'ה בדום לב ואושפז במחלקת טיפול נמרץ, עד פטירתו ב-3 במרץ. בצוואתו הוריש את כל רכושו לפאני. בנוסף ביקש שאיש לא ימשיך את יצירתו הבלתי גמורה טינטין ואלף ארט.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון הרז'ה
פסל של הרז'ה בחצר המוזיאון, מצייר בעודו יושב על ערימת ספרי קומיקס עם החתולה שלו

לאורך השנים זכה הרז'ה בפרסים שונים, ביניהם:

  • פרס אדמסון (1971)
  • פרס פרי סן מישל (1972)
  • קצין מסדר הכתר הבלגי (1978)
  • פרס הארווי (1999)
  • היכל התהילה של פרס אייזנר (2003)
  • הדלאי למה השתמש בדמותו של טינטין לקמפיין הבינלאומי לפרס אור האמת של טיבט (2006)
  • טינטין נבחר כמוטיב למטבע הנצחה בלגי של 20 יורו לכבוד יום הולדתו ה-100 של הרז'ה (2007)
  • אסטרואיד בחגורת האסטרואידים נקרא על שמו של הרז'ה (1953)

הרז'ה הוא הסופר הבלגי השני המתורגם ביותר, ומחבר הקומיקס בצרפתית השני המתורגם ביותר.[37]

ביוני 2009 נפתח בעיר לוביין לה ניובה מוזיאון הרז'ה, המציג את יצירותיו וקורות חייו של הרז'ה.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרות קומיקס
שם שנת פרסום מגזין הוצאה לאור מס' כרכים הערות
Les Aventures de Totor 1930–1926 Boy-scout - -
הרפתקאותיו של טינטין 1929–1983 Le Petit Vingtième קסטרמן 24, אחד מהם לא גמור
Quick & Flupke 1930–1940 Le Petit Vingtième 12
Les Aventures de Jo, Zette et Jocko 1936–1957 Le Petit Vingtième 5
Flup, Nénesse, Poussette and Piglet 1928–1929 - אוייר על ידי הרז'ה
פרסומים נוספים
שם שנה מגזין מס' פרקים הערות
1938 Le Sifflet 7 סדרת רצועות קומיקס קצרות (כל אחת בשם אחר)
Le Triomphe de l'Aigle Rouge
Popol et Virginie au pays des Lapinos 1934
Dupont et Dupond, détectives נכתב על ידי פול קינט ואוייר על ידי הרז'ה
The mesadventures of Jef Debakker תחילת שנות ה-30 Atelier Hergé 4
Fred et Mile 1931 Mon Avenir 1

מורשת והשפעה - הקו הנקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הקו הנקי

הקו הנקי (ligne claire) הוא סגנון הציור שפיתח הרז'ה ובו השתמש בעיקר. סגנון זה השתרש והפך למאפיין וסימן מזהה של הקומיקס הפרנקו - בלגי בפרט,[38] והשפיע רבות על תרבות הקומיקס העולמית בכלל.[39] במיוחד מזוהה "הקו הנקי" עם אסכולת בריסל.

בין הקומיקסאים שהושפעו מסגנונו של הרז'ה נמנים את אדגר פ. ג'ייקובס, בוב דה מור, וילי ונדרסטין, יוסט סווארטה, אדי ורמולן, טד בנואה, רותו מודן,[40][41], אלי וגולד[42] ועוד רבים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: הרז'ה וטינטין
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

עיינו גם בפורטל

P Comics.svg

פורטל הקומיקס הוא שער לכל התחומים, המובנים והנושאים של מדית הקומיקס. בפורטל תוכלו למצוא תקצירים והפניות לנושאים רבים הקשורים בתחום, כדוגמת אישים חשובים בתעשייה, ספרי קומיקס נבחרים, חברות קומיקס גדולות, סרטי קומיקס, ומוסדות חשובים כדוגמת פרס אייזנר ופסטיבל קומיקון.

  • ג'ו סטליף סאנדרס (2018), "The Comics of Hergé: When the Lines Are Not So Clear" (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת מיסיסיפי. ISBN 9781496818492
  • פייר שטרקקס (ספטמבר 2015), "Tintin: Herge's Masterpiece" (באנגלית). ניו יורק: הוצאת Rizzoli. ‏ ISBN 0789329476
  • פייר אסולין (2009), "Hergé: the Man Who Created Tintin" (באנגלית). ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. ISBN 978-0-19-539759-8
  • פיליפ גודין (אוגוסט 2008), "The Art of Herge, Inventor of Tintin" (באנגלית). סן פרנסיסקו: הוצאת Last Gasp. ‏ ISBN 978-0-86719-706-8
  • מייקל פאר (2007), "The Adventures of Hergé, Creator of Tintin" (באנגלית). לונדון: הוצאת ג'ון מארי. ISBN 978-0-86719-679-5
  • בנואה פטרס (2002), "Hergé: Son of Tintin" (באנגלית). בולטימור: הוצאת אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. ISBN 978-1-4214-0454-7
  • הארי תומפסון (1991), "Tintin: Hergé and his Creation" (באנגלית). לונדון: הוצאת הודר וסטאוטון. ‏ ISBN 978-0-340-52393-3
  • בנואה פטרס (1989), "Tintin and the World of Hergé" (באנגלית). לונדון: הוצאת Methuen Publishing Ltd. ‏ ISBN 978-0-416-14882-4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרז'ה בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם העט מבוטא כארז'ה [ɛʁʒe], אך בתרגומי יצירותיו לעברית תועתק שמו כהרז'ה או הרג'ה.
  2. ^ בדרך כלל נהג סן־אוגן להפציר במאיירים מתחילים לפנות לקריירה אחרת, בטענה שקשה מאוד להתפרנס מאיור.
  3. ^ הכותב משתמש כאן בשם "לוי" כשם משפחה יהודי מייצג (ולא כהתייחסות לשבט לוי).
  4. ^ "זה היה הזמן בו התחלתי לחייב את עצמי לחקור ולהתעניין באנשים ובמדינות אליהם אני שולח את טינטין, מתוך תחושה של אחריות לקוראים שלי", סיפר הרז'ה.
  5. ^ שמו של האנטגוניסט בספר, "מוסטלר", הוא הלחם של מוסוליני והיטלר.
  6. ^ הרז'ה עצמו אמר שהסיפור היה על "המאבק להתקדמות בין אירופה לארצות הברית".
  7. ^ בפתח החוברת נכתב "קוראים יקרים, תראו את הפרצופים האלה! החטא חרוט בהם. אין צורך בהסברים; הפשעים של האנשים האלה ידועים. העונש שאנו עתידים לגבות מהם יהיה חסר רחמים".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 3
  2. ^ Michael Farr, Tintin & Co., עמ' 12
  3. ^ יעל אברהם, עולם בעט ומכחול - הרז'ה, מקור ראשון
  4. ^ Oliver Dunnett, Identity and geopolitics in Herge´’s Adventures of Tintin, School of Geography, University of Nottingham
  5. ^ מייקל פאר, Tintin & Co, Last Gasp, 2007, עמ' 80, ISBN 0867196904
  6. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 8
  7. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 10
  8. ^ אלי אשד, טינטין בלופטוואפטה, nrg, ‏21 באוגוסט 2007
  9. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 12
  10. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 16
  11. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 19
  12. ^ 1 2 נירית אנדרמן, טינטין יוצא מהארון?, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
  13. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 26
  14. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 28
  15. ^ 1 2 פול גרווט, Hergé & The Clear Line: Part 1, Paul Gravett
  16. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, פרק the golden age, עמ' 71
  17. ^ Kees de Groot, Tintin as a Catholic Comic: How Catholic Values went Underground, Tilburg University, 2017
  18. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 38
  19. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, עמ' 39
  20. ^ מתוך מכתב תשובה מהרז'ה לקורא, 1975. מובא ב-& Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, פרק what chang taught hergé, עמ' 49
  21. ^ 1 2 מייקל פאר, Tintin & Co, Last Gasp, 2007, עמ' 80, ISBN 0867196904
  22. ^ 1 2 Anthony Lane, A Boy's World: The Tintin Century, New Yorker
  23. ^ Matthew Screech, Masters of the Ninth Art: Bandes dessinées and Franco-Belgian Identity, Liverpool University Press, 2005, פרק Constructing the Franco-Belgian Hero: Hergé’s Aventures de Tintin, עמ' 25, ISBN 978-0-85323-938-3. (באנגלית)
  24. ^ פול גרווט, Hergé - One Hundred: The Father Of Tintin, Paul Gravett (באנגלית)
  25. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, פרק eye of the storm, עמ' 57
  26. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, פרק eye of the storm, עמ' 62
  27. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, פרק eye of the storm, עמ' 67
  28. ^ 1 2 3 4 Benoît Peeters (תורגם מצרפתית לאנגלית על ידי פיליפ נוימן והוגו פריי), A Never Ending Trial: Hergé and the Second World War, Rethinking History, 2022, עמ' 261-271
  29. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, פרק the golden age, עמ' 71
  30. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, פרק eye of the storm, עמ' 72
  31. ^ Michael Farr, Tintin & Co., Editions Molinsart, 2007, עמ' 33. (באנגלית)
  32. ^ Benoît Peeters (תורגם מצרפתית לאנגלית על ידי פיליפ נוימן והוגו פריי), A Never Ending Trial: Hergé and the Second World War, Rethinking History, 2022, עמ' 261-271
  33. ^ Mark McKinney, Trapped in the Past: Anti-Semitism in Hergé’s Flight 714, כחלק מקובץ מאמרים על היסטוריה ופוליטיקה בקומיקס בצרפתית, הוצאת אוניברסיטת מיסיסיפי, 2008
  34. ^ Benoît Peeters, A Never Ending Trial: Hergé and the Second World War, Rethinking History, 2002
  35. ^ & Pierre Assouline Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, פרק eye of the storm, עמ' 93
  36. ^ Pierre Assouline & Charles Ruas, Hergé : The Man Who Created Tintin, ניו יורק: Oxford University Press, 2011, פרק the plight of the INCIVIQUES, עמ' 113
  37. ^ על פי אינדקס התרגום של אונסק"ו.
  38. ^ הנסיך הקטן גרסת הקומיקס, עולם הקומיקס
  39. ^ יובל בן-עמי, בעקבות טינטין, גלובס
  40. ^ רחלה זנדבנק, קרוב להפליא, הארץ
  41. ^ אלי אשד, החופרת: שיחה עם רותו מודן, יקום תרבות
  42. ^ מעיין כפיר, ראיון עם אלי וגולד, הידברות, ‏19.11.15