הרז'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ארז'ה)
הרז'ה
Hergé
הרז'ה, 1962
הרז'ה, 1962
לידה 22 במאי 1907
אטרבק, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 במרץ 1983 (בגיל 75)
וולואה-סן-למבר, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Georges Prosper Remi עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Dieweg Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Hergé עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Institut Saint-Boniface Parnasse, Institut Saint-Luc, בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית, Brusselian dialect עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה הקו הנקי עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי אסכולת בריסל עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות טינטין, Quick & Flupke, Jo, Zette and Jocko עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1927–1983 (כ־56 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ שלושה בסירה אחת, Georges Colomb, Jean-Jacques Waltz, ג'ורג' מק'מנוס, They and I, Roughing It, אלן סן-אוגן עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Germaine Kieckens (19321977)
Fanny Rodwell (19771983) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצין מסדר הכתר הבלגי (1978)
  • היכל התהילה של ויל אייזנר (2003)
  • פרס סן-מישל (1973)
  • היכל התהילה של ג'ק קירבי (1999) עריכת הנתון בוויקינתונים
tintin.com/herge
חתימה Hergé signature-2.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'ורז' פרוספר רמיצרפתית: Georges Prosper Remi; ‏22 במאי 19073 במרץ 1983), שנודע בשם העט הרז'ה (Hergé),[א] היה קומיקסאי, מאייר ומעצב גרפי בלגי. פיתח את סגנון הקו הנקי. ניהל את מגזין הקומיקס Tintin, הקים את אולפני הרז'ה, ועמד בראש אסכולת בריסל. יצירתו המפורסמת ביותר היא סדרת הקומיקס "הרפתקאותיו של טינטין".

הרז'ה נולד בבריסל, בירת בלגיה. הוא החל לפרסם ספרים מצוירים מגיל צעיר. את הספר הראשון בסדרת "הרפתקאותיו של טינטין", "טינטין בארץ הסובייטים", כתב וצייר בגיל 22. עד מותו כתב וצייר 23 ספרים בסדרת טינטין, והחל בכתיבתו של ספר נוסף.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית בו גר הרז'ה בילדותו

ז'ורז' רמי נולד ב-1907 בבריסל, בלגיה, כבנם הבכור של אלקסיס רמי, עובד בבית מלאכה לטקסטיל ממוצא ולוני, ושל אליזבט לבית דיפור, תופרת ממוצא פלמי.[1] האב היה בנה של אישה בשם לאוני דווין (Dewigne) שילדה אותו ואת אחיו התאום מקשר עם גבר לא ידוע. ההשערה המקובלת היא שהסב הביולוגי היה אלקסיס קוזמנס (Coismans), נגר מבריסל שהתייצב לרשום את הילדים בעיריית אנדרלכט וששמו זהה לשמו של אחד הילדים, אביו של הרז'ה. שמועות אחרות ייחסו את הילדים לאציל, גסטון, רוזן ד'אראמבו דה דודזלה (Errembault de Dudzeele), שבמשק משפחתו הועסקה סבתו של הרז'ה. בסופו של דבר הסבתא לאוני התחתנה עם פועל דפוס בשם ז'ורז' רמי, שהסכים לאמץ את הילדים. חמש שנים לאחר לידתו של ז'ורז' נולד אחיו הצעיר, פול.

ז'ורז' גדל באווירה קתולית שמרנית מאוד. את ארבע שנות בית הספר היסודי העביר בשנות מלחמת העולם הראשונה כשבריסל נכבשה על ידי הגרמנים. לימים תיאר את ילדותו כ"אפורה מאוד".[2] כילד מוכשר בציור, ז'ורז' התפרסם בבית הספר בנטייתו לשרבט על כל פיסת נייר שהגיעה לידיו. זה לא הפריע לו להיות גם תלמיד מצטיין.[3] שפת האם שלו הייתה צרפתית, אך כתושב בריסל הדו־לשונית, הוא למד גם הולנדית. אט אט הוא פיתח אהבה לקולנוע, ונהנה במיוחד מסרטיהם של צ'ארלי צ'פלין, וינזור מקיי ובאסטר קיטון.[4] אף על פי שלא אהב במיוחד לקרוא, הוא נהנה לקרוא ספרי הרפתקאות כגון "הרפתקאותיו של האקלברי פין", "אי המטמון" ו"רובינזון קרוזו".

בשנת 1920, בהמלצת המעסיק של אביו, עבר ז'ורז' ללמוד בבית הספר הקתולי "סן בוניפאס" שבו כל יום לימודים התחיל בתפילה והסגל כולו היה מורכב מכמרים. ההשפעה הדתית התחזקה גם כשהילד הצטרף לתנועת הצופים הבלגית, שלבשה גם היא צביון קתולי. הפעילות בתנועה איפשרה לו לצאת תכופות למחנות קיץ בארצות שונות באירופה ולהשתתף במסעות רבים. טיולים אלה וגם המשמעת של הצופים השפיעו לימים השפעה מכרעת על יצירתו.[5] ”יש לי זכרונות ילדות, כמובן, אבל הם לא מתחילים להתבהר ולהפוך לצבעוניים עד הרגע שבו גיליתי את הצופים”, סיפר לימים.[6]

בתנועת הצופים מצא ז'ורז' גם ביטוי לכישוריו בציור. המדריך שלו, רנה וברברג, זיהה את כישרונו והציע לו לאייר בעיתון של התנועה, Boy-scout.[7] ז'ורז' אייר תחת שמות עט רבים - “G. Remi.”, “Jérémie”, “Jérémiades", "G. R.", ולבסוף - Hergé, שם המורכב מראשי התיבות של שמו המלא בסדר הפוך (הר (R) ז'ה (G), רמי ז'ורז').

ביולי 1926 החל הרז'ה לפרסם את הקומיקס "Les Aventures de Totor, C. P. des Hannetons" ("הרפתקאותיו של טוטור") בעיתון הצופים. הקומיקס עסק בהרפתקאותיו של צופה צעיר בשם טוטור. בתחילה הקומיקס כלל ציורים ומתחתם כיתוב, ורק מאוחר יותר החל הרז'ה לשלב בקומיקס מעט בועות דיבור.

ביולי 1925 סיים הרז'ה את לימודיו בבית הספר התיכון. לאחר מכן נרשם לאקדמיית סן-לוק לאמנות, אך הלימודים שעממו אותו והוא עזב את האקדמיה אחרי יום אחד בלבד.[8]

1925–1929: שירות צבאי ותחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעזב את הלימודים באקדמיית סן-לוק, חיפש הרז'ה עבודה בתחום הגרפיקה. הוא פנה לעזרתו של וברברג, המדריך בצופים לשעבר, שכעת עבד במערכת העיתון "Le Vingtième Siècl", עיתון בלגי שהיה מזוהה עם הכנסייה הקתולית, וזה השיג לו עבודה במחלקת המנויים של העיתון. משם קיווה הרז'ה שיקודם למחלקת העיצוב של העיתון. בנוסף צייר הרז'ה פרסומות של האגודה הקתולית לצעירים בלגיים. באוגוסט 1925 גויס הרז'ה לצבא הבלגי, משם המשיך לשלוח את פרקי הקומיקס למגזין הצופים, וכאשר שוחרר בשנת 1927 חזר למערכת "Le Vingtième Siècl", הפעם כעיתונאי ומאייר. במערכת העיתון פגש הרז'ה אישים משפיעים, כמו רמון דה בקר (אנ') ולאון דגרל.[9]

בשנת 1928 העורך הראשי של העיתון, נורבר ואלֶה (אנ'), העניק להרז'ה הזדמנות יוצאת דופן יחסית למאייר כה צעיר וחסר הכשרה - לערוך את מוסף הילדים החדש של העיתון, "Le Petit Vingtième". הרז'ה הכיר לו תודה על כך עד סוף ימיו; ”אני חייב לו הכול”, אמר.[10] בנובמבר 1928 החל הרז'ה לאייר את הקומיקס "L'Extraordinaire Aventure de Flup, Nénesse, Poussette et Cochonnet" עבור המוסף, על פי עלילה שכתב סופר אחר. אף על פי שחשב שהסיפור טיפשי ומשעמם, הרז'ה עשה כמיטב יכולתו, כדי לא לאכזב את ואלה.[11] הוא התרשם מהטכניקות החדשניות אליהן נחשף בחוברות הקומיקס האמריקאיות שסיפק לו ידידו לאון דגרל, כגון שימוש גורף בבועות דיבור, ושאף ליישם אותן בקומיקס חדש שייצור בעצמו.

1929–1934: השנים הראשונות של טינטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך מכתב מהרז'ה לקורא, 1966:

"הרעיון לדמותו של טינטין וסוג ההרפתקאות שיעברו עליו הגיע אלי, אני מאמין, תוך חמש דקות, ברגע ששרטטתי לראשונה סקיצה של הגיבור הזה: כלומר, הוא לא רדף את נעוריי ואפילו לא את חלומותיי. אם כי ייתכן שבתור ילד דמיינתי את עצמי בתפקיד של מעין טינטין."[12]

ב-10 בינואר 1929 החל הרז'ה לפרסם בעיתון "Le Petit Vingtième" את הקומיקס "טינטין בארץ הסובייטים", שעסק בהרפתקאותיו של טינטין, כתב צעיר ב-"Le Petit Vingtième", יחד עם כלבו שלגי (אנ'), בברית המועצות. בשלב זה הרז'ה לא תכנן להמשיך את הקומיקס לסדרת ספרים ארוכה ומלאה; הוא לא הקדיש מאמץ לביסוס הדמויות והעלילה או לתיאור מדויק של המקומות והאירועים שנכללו בקומיקס. ללא עלילה מסודרת, הוא אילתר המשך בכל שבוע מחדש. במקביל פרסם הרז'ה סדרת קומיקס אחרת, "Quick and Flupke" (אנ'), שתיארה את הרפתקאותיהם של שני נערי רחוב בבריסל. לקומיקס זה הקדיש הרז'ה פחות מאמץ מאשר לטינטין; לרוב היה יוצר את הפרקים במהירות, תוך שעה או שעתיים, בבוקר היום שבו פורסמו.

"טינטין בארץ הסובייטים" הגיע לסיומו ב-8 במאי 1930. בפרק האחרון של הסיפור טינטין חוזר ברכבת לבריסל, שם הוא מתקבל בהתלהבות על ידי התושבים. על מנת לשוות לסיפור נופך מציאותי, יזמו מנהלי "Le Petit Vingtième" קבלת פנים אמיתית בתחנת הרכבת של בריסל; נער צופים הולבש בבגדים בסגנון רוסי וירד מהרכבת בתחנת הרכבת של בריסל, מלווה בכלב פוקס טרייר לבן, לקול תרועותיהם של קוראי המגזין. מתחנת הרכבת נסע הנער המחופש יחד עם הרז'ה אל משרדי "Le Petit Vingtième", שם נשא נאום ממרפסת המשרד אל הקהל הגדול שהתאסף שברחוב. לימים סיפר הרז'ה שבאותו מעמד הוא הבין שלגיבור שהמציא יש "עוצמה בלתי רגילה", ושהוא "מחזיק משהו נדיר ביד".[13]

יחסית לקומיקס חדש שהתפרסם בעיתון בעל תפוצה בינונית, האהדה לה זכה "טינטין בארץ הסובייטים" הייתה הצלחה אדירה. על מנת לשמר את ההצלחה הזו מכרו הרז'ה וואלה את זכויות פרסום הקומיקס למגזינים נוספים, פרסמו את הקומיקס בספר ומיהרו לפרסם קומיקס המשך. הרז'ה רצה שעלילת ההמשך תתרחש במערב הפרוע של אמריקה, משום שהבוקרים והאינדיאנים הסעירו את דמיונו, אך ואלה העדיף שההרפתקה הבאה של טינטין תתרחש בקונגו הבלגית, כדי לעורר פטריוטיות ולאומניות בקרב הקוראים הצעירים.[14] לצורך כתיבת הקומיקס הרז'ה חקר מעט על קונגו וביקר במוזיאון הקולוניאלי של טרווירן, שבו הוצגו תלבושות וכלי נשק אפריקאים.

כריכת "Le Petit Vingtième" מיולי 1931, המציגה את קבלת הפנים שנערכה בבריסל לאחר פרסום "טינטין בקונגו"

ב-5 ביוני 1930 החל הרז'ה לפרסם את "טינטין בקונגו", שעסק בהרפתקאותיהם של טינטין ושלגי בקונגו. בספר הוצגו ילידי קונגו באופן סטריאוטיפי; מאוחר יותר ספג הרז'ה ביקורת רבה על כך, אך בעת פרסום הקומיקס ההשקפות שביטא התאימו לדעת הקהל ולא נחשבו לחריגות ופוגעניות.[15] הקומיקס זכה לאהדה ציבורית, ולאחר סיום פרסומו יצא לאור כספר והתפרסם שוב גם במגזין "Coeurs Vaillants". האב ואלה ארגן שוב קבלת פנים לטינטין בתחנת הרכבת של בריסל. הקהל שהתאסף הפעם היה גדול אף יותר מאשר בפעם הקודמת, עד שהיה צורך להגן על הכלב שייצג את שלגי מפני מאות ילדים שניסו להאכיל אותו.[16]

במאי 1931 נסע הרז'ה לפגוש את אלן סן־אוגן, מחלוצי הקומיקס הצרפתי, בפריז, והראה לו את איוריו. באופן יוצא דופן, סן־אוגן המליץ להרז'ה להמשיך לעסוק באיור[ב] והעניק לו ציור מקורי מתוך סדרת הקומיקס המפורסמת שלו, "Zig et Puce" (אנ'), עם הקדשה חמה. במבט לאחור אמר הרז'ה כי ”לסן-אוגן הייתה השפעה רבה עלי. הערצתי אותו, ואני עדיין מעריץ אותו: הציורים שלו היו ברורים, מדויקים, 'קריאים', והסיפור סופר בצורה מושלמת. בתחומים האלה הוא השפיע עליי עמוקות.”[17]

הרז'ה היה נחוש למקם את ההרפתקה הבאה של טינטין באמריקה. לצורך כך הוא קרא ספר על ילידי אמריקה הדרומית, ועקב אחרי סדרת כתבות בעיתונות שעסקו בכנופיות הפשע של שיקגו, ובפרט במאפיונר אל קפונה. ב-3 בספטמבר 1931 החל להתפרסם הקומיקס "טינטין באמריקה". עלילת הקומיקס עסקה במאבק בין טינטין לכנופיות פשע בשיקגו, תוך כדי הרפתקאות שונות עם אינדיאנים ובוקרים. בסופו של הסיפור טינטין מביס את הפושעים וזוכה להערצה מתושבי שיקגו. ייצוג העמים הילידים בקומיקס זה היה תקין פוליטית ואף אוהד, מה שסייע להרז'ה מאוחר יותר כשהתמודד עם האשמות בגזענות. בשלב זה סגנון הציור של הרז'ה הפך לבשל ויציב יותר וטכניקות האיור שלו השתפרו כך שהצליח לעבוד בקלות ובמהירות רבות יותר, אך למרות זאת הוא חש שהאיורים שלו "סובלים מסרבול ומנאיביות".[18]

ב-20 ביולי 1932 התחתן הרז'ה עם ז'רמיין קיקנס, מזכירתו האישית של האב ואלה. השניים עבדו יחד במשרדי העיתון והחלו לצאת כמה חודשים קודם לכן, עד שלבסוף התחתנו, אף על פי שאף אחד מהם לא היה שלם עם ההחלטה, בגלל עידודו הנמרץ של ואלה. ואלה אף ערך בעצמו את טקס החתונה. הזוג בילה ירח דבש בעיירת נופש בלוקסמבורג, ואז עבר לדירה חדשה ברחוב קנאפן בבריסל. ז'רמיין עודדה את הרז'ה להתמיד בציור על אף חוסר שביעות רצונו מהציורים שלו.

עבודתו של הרז'ה כעורך הראשי של מוסף הילדים של "Le Vingtième Siècl" כללה כעת פיקוח על התכנים, עיצוב עטיפת המגזין והגשת שני עמודי קומיקס של טינטין ושל "Quick and Flupke" מדי שבת. הרז'ה בילה כמעט את כל יומו במשרד, וכשלא היה שם היה מצייר בסגנון חופשי על כן הציור בביתו. רבים מציוריו מאותה תקופה מציגים את אשתו, ז'רמיין, בטכניקות וזוויות שונות. הרז'ה התייחס לעבודתו ברצינות רבה; הוא הקפיד על עמידה בזמנים, פיקח בקפדנות על מוסף הילדים ונעדר מהעבודה לעיתים רחוקות בלבד. לעיתים נסע לפריז כדי להיפגש עם עורכי המגזין הצרפתי "Coeurs Vaillants", בו פורסמו הרפתקאותיו של טינטין לאחר פרסומן ב-"Le Petit Vingtième". הרז'ה ייחס חשיבות רבה לפרסום במגזין זה, משום ש-"Coeurs Vaillants" היה נפוץ גם באזורים דוברי צרפתית מחוץ לבלגיה וכך איפשר להרז'ה גישה אל כל השוק דובר הצרפתית. כך החל הרז'ה להתפרסם גם מחוץ לבלגיה. בספטמבר 1932, המגזין "L'Écho illustré" מז'נבה פנה להרז'ה בבקשה לרכוש את סיפורי טינטין; מעט לאחר מכן פנה אל הרז'ה בבקשה דומה גם המגזין "O Papagaio" מליסבון. גם חברת ההוצאה לאור הוותיקה קסטרמן (אנ') החלה להזמין מהרז'ה איורים ועבודות גרפיקה לספרים שהדפיסה.

חוזה ההוצאה לאור בין הרז'ה לוואלה כלל את ההסכמה שהעיתון ידפיס את הספרים וישלם את עלויות ההדפסה, והרז'ה ישלם את עלויות ההפצה ויקבל חלק שווה ברווחים. אך בדצמבר 1933 הציעה חברת קסטרמן להרז'ה לקחת על עצמה את הדפסת סיפורי טינטין בספרים; הם הציעו תמלוגים גבוהים הרבה יותר מאלו של ואלה. האב ואלה התנגד נחרצות להצעה: הוא טען שזכויות היוצרים על טינטין שייכות לו משום שהוא היה זה שביקש מהרז'ה להמציא "גיבור צעיר בעל רוח קתולית", שהרעיון להוסיף את שלגי היה שלו, שהרז'ה נעשה מפורסם רק דרך העיתון שלו ושפרסום הקומיקס בספרים היה מלכתחילה ביוזמתו. הרז'ה נכנע ללחציו של ואלה ודחה את ההצעה של קסטרמן. בינתיים הוא החל לפרסם את החלק הבא בהרפתקאותיו של טינטין, "הסיגרים של פרעה", סיפור בלשי שהתרחש במצרים, ובו הופיעו לראשונה דמויות משניות קבועות, שהפכו לאחר מכן למרכזיות בעולם של טינטין: האנטגוניסט הראשי רוברטו רסטאפופולוס וצמד הבלשים תומסון ותומפסון.

לקראת סוף 1934 נאלץ האב ואלה להתפטר ממערכת העיתון בגלל שערורייה פוליטית שעורר. הרז'ה, שצידד בוואלה, התפטר גם הוא לאות מחאה, אך חזר למערכת העיתון לאחר כמה שבועות, כשמשכורתו הועלתה ב-50%. כעת, בהיעדרו של ואלה, הרז'ה יכול היה להיענות להצעה של קסטרמן. "הסיגרים של פרעה", שפרסומו בעיתון הסתיים באותו חודש, היה הספר הראשון בסדרה שהודפס בהוצאה זו. הספרים הודפסו בכרכים גדולים בעלי כריכות קשיחות, בשחור לבן, באורך ממוצע של כ-120 עמודים.

1934–1939: ידידות עם צ'אנג ותחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אנג צ'ונגרן, 1935

את ההרפתקה הבאה של טינטין בחר הרז'ה למקם בסין. הוא עשה זאת, לדבריו, למען שתי מטרות: לחשוף את הפראות של הכיבוש היפני בסין, ולהפוך את סין למוכרת יותר.[19] לאון גוסה, יועץ לסטודנטים סינים באוניברסיטת לוון, ראה את הפרסומים המקדימים לקומיקס ושלח להרז'ה מכתב בו ביקש ממנו להימנע מהצגת סטריאוטיפים על סינים, כדי שלא לפגוע ברגשות הסטודנטים עליהם היה אחראי. גוסה גם הציע להכיר להרז'ה סטודנט סיני צעיר, שיוכל לספר לו על סין. הרז'ה הסכים. גוסה בחר להכיר להרז'ה את צַ'אנְג צ'וֹנְגְרֶן, סטודנט סיני צעיר לאמנות. ב-1 במאי 1934, הרז'ה וצ'אנג נפגשו בביתו של הרז'ה. הם התיידדו מיידית, ומאז נפגשו באופן קבוע בכל יום ראשון. הם טיילו יחד ושוחחו על נושאים רבים, וצ'אנג לימד את הרז'ה על אמנות סינית וקליגרפיה, ואף העניק לו ספרי ציור ומדריכים סיניים. לדבריו של הרז'ה, מערכת היחסים עם צ'אנג השפיעה עמוקות על יצירתו:

משם באה הנטייה שלי לסדר, השאיפה שלי לאזן בין פירוט לפשטות, בין הרמוניה לתנועתיות.[20]

בנוסף, צ'אנג עודד את הרז'ה לשנות את השקפתו לגבי מעמד הקומיקס ולהשקיע מאמץ בדיוק ואימות המידע שהוא מעביר.[ג][21][22]

"הלוטוס הכחול", שהחל להתפרסם באוגוסט 1934, מהווה נקודת מפנה חשובה ביצירתו של הרז'ה. לראשונה, הרז'ה חקר לעומק את ההיסטוריה, התרבות והמנהגים של הארץ אליה שלח את טינטין.[23] מלבד הייצוג הריאליסטי, האמין והמושקע של סין בקומיקס זה,[24] "הלוטוס הכחול" הוא גם בעל עלילה עמוקה ומורכבת הרבה יותר מהקומיקסים הקודמים בסדרה.[20][ד] בספר זה הופיעה לראשונה הדמות המבוססת על צ'אנג צ'ונגרן - ילד סיני יתום בשם צ'אנג, שטינטין מציל מטביעה בנהר. בהמשך הסדרה מילא צ'אנג הבדיוני תפקיד משמעותי.

הקומיקס Jo, Zette, and Jocko The Adventures of מאת הרז'ה מתפרסם בעיתון Coeurs Vaillants.

הקומיקס הבא של טינטין, "האוזן השבורה", הוא הראשון בסדרה בו הופיעו מדינות דמיוניות - סן תאודורוס ונובו ריקו, שתי רפובליקות דרום אמריקאיות. הקומיקס זכה לאהדה ציבורית, אך עורכי "Coeurs Vaillants" לא אהבו את העובדה שטינטין הצעיר יוצא להרפתקאות ללא כל סמכות של הורים או בני משפחה אחרים, וביקשו מהרז'ה לפרסם קומיקס נוסף, שגיבוריו יהיו בני משפחה סטנדרטית. כך, בינואר 1936, הרז'ה החל לפרסם קומיקס בשם "Les Aventures de Jo, Zette et Jocko" (אנ'), שתיאר את חוויותיהם של שני אחים והקוף שלהם. לאחר שלוש שנים הרז'ה הפסיק בפתאומיות את פרסום הסדרה. הוא לא אהב את הדמויות וטען שהן משעממות; הוא גם ראה במשפחתן של הדמויות נטל מעיק, שמגביל את חופש הפעולה שלהן.[25]

באפריל 1937 החל הרז'ה לפרסם את הקומיקס הבא בסדרת טינטין, "האי השחור". עלילת ספר זה התרחשה בעיקר בסקוטלנד. בספר זה טינטין פגש לראשונה את הפושע הגרמני ד"ר מולר, ועצר כנופיית זייפני שטרות.

באוגוסט 1938 התבצע האנשלוס של אוסטריה. באותו זמן החל הרז'ה לפרסם את הקומיקס "שרביטו של המלך אוטוקר". עלילת הספר התמקדה במאבק בין מדינה בדיונית קטנה, סילדאביה, נגד שכנתה העצמתית, בורדוריה, המאיימת לכבוש אותה. במהלך העלילה טינטין עוזר למלך סילדאביה ומונע ממנו לאבד את השלטון. רבים ראו בספר זה רמזים להתנגדות לנאציזם, כשבורדוריה הפולשת מייצגת את גרמניה.[26][ה][13] הרז'ה רצה לפרסם את הספר בהקדם האפשרי, כדי לנצל את ההקשר האקטואלי: "אם תעקוב אחר האירועים האחרונים תראה שזה מבוסס לחלוטין על מה שקורה עכשיו", כתב לעורך שלו. "סילדאביה היא אלבניה. הם [הגרמנים] מתכוונים לספח אותה. אם אתה רוצה לנצל את היתרון של האירועים הנוכחיים, זה עכשיו או לעולם לא."[27] העורך הסכים והספר הוצא לאור במהירות יחסית.

במאי 1939 גויס הרז'ה לחיל הרגלים של הצבא הבלגי. גם בזמן השירות הצבאי המשיך הרז'ה לשלוח את פרקי הקומיקס הקבועים ל-"Le Petit Vingtième", ובשאר זמנו הפנוי מילא את מחברות הסקיצות שלו ברישומים של חיילים וכלי נשק. לאחר שבועות ספורים חלה הרז'ה בסינוסיטיס וקיבל חופשה של שלושה חודשים מהשירות הצבאי.

בזכות העמדה שנקט לטובת סין ב"הלוטוס הכחול" הוזמן הרז'ה לביקור בסין על ידי צ'יאנג קאי-שק. הוא שקל את ההצעה לחיוב, בעיקר בשל רצונו לפגוש שוב את צ'אנג, אך בשל מחויבותו לעבודה ולצבא הביקור לא יצא לפועל.

לאחר שסיים את פרסום הקומיקס "שרביטו של המלך אוטוקר" החל הרז'ה בפרסום הקומיקס הבא בסדרה, "ארץ הזהב השחור", שעלילתו התרחשה בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. בינתיים הסתיימה חופשת המחלה שלו מהצבא והוא חזר לבסיס, אך שם נבדק ונמצא לא כשיר לשירות. מייד כשחזר הביתה, ב-12 במאי, הרז'ה קיבל שיחת טלפון מאחד מעמיתיו במערכת "Le Vingtième Siècle", שסיפר לו שהצבא הגרמני מתקדם לכיוון בריסל והמליץ לו לעזוב את האזור. הרז'ה שמע לעצתו והחליט לברוח לצרפת. תוך שעות ספורות הוא יצא, יחד עם ז'רמיין וטאקי, החתולה הסיאמית שלהם, לכיוון פריז. לאחר שהות קצרה בפריז הם נסעו לאוברן, שם התארחו שבועות מספר אצל ידיד של הרז'ה.

ב-28 במאי חתם המלך לאופולד השלישי על הצהרת כניעה, והכיבוש הגרמני בבלגיה החל.

1940–1944: תקופת הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola apps kpdf2.svg
ראו גם – בלגיה במלחמת העולם השנייה

ב-28 ביוני 1940 נודע להרז'ה שהדרכים לבריסל נפתחו, והוא יצא מייד, יחד עם ז'רמיין וטאקי, בחזרה לבריסל. הוא מיהר מאוד לחזור לבריסל משום שדאג לשלום משפחתו שנשארה שם, ובמיוחד לאחיו הצעיר, פול, ששירת בצבא כקצין.[28] עם שובו לבריסל נודע להרז'ה שיחידות התעמולה של הוורמאכט החלו לפקח על פרסומי המגזינים הבלגיים; חלק מהמגזינים הפסיקו להתפרסם, חלקם ירדו למחתרת, ורובם הוחרמו ופורסמו בניגוד לרצונם של בעליהם, תחת פיקוח צמוד של יחידות התעמולה. בנוסף, נאסר על כל המגזינים לפרסם קומיקס שמקורו מחוץ לבלגיה.

מתוך ראיון עם הרז'ה, 1973:

"אין ספק שרמון דה בקר הזדהה עם האידאולוגיה הנאציונל־סוציאליסטית, ובנושא זה הוא הסכים עם אנרי דה מאן. אני מודה שהאמנתי בעצמי שעתידו של המערב יכול להיות תלוי בסדר החדש. עבור רבים הדמוקרטיה הייתה אכזבה, והסדר החדש הביא תקווה חדשה. בחוגים הקתוליים דעות כאלה היו רווחות. בהתחשב בכל מה שקרה, זו הייתה כמובן טעות איומה להאמין אפילו לרגע בסדר החדש."

"Le Vingtième Siècle" היה בין העיתונים שפרסומם נאסר, וכך איבד הרז'ה את מקור פרנסתו ונותר מובטל. במכתב לידיד הוא כתב, ”אני שואל את עצמי ברצינות אם לא כדאי לי לאמץ קריירה כזמר רחוב.”[29] אך תוך זמן קצר קיבל הרז'ה הצעת עבודה מ-"Le Soir", עיתון בלגי מוביל, שהיה בין אלו שהוחרמו מבעליהם המקוריים והושמו תחת שליטה נאצית. העורך הראשי החדש של העיתון היה רמון דה בקר, עיתונאי וסופר פרו־נאצי שעבד בעבר עם הרז'ה. הרז'ה נענה להצעה. הוא ראה במצב החדש הזדמנות חד פעמית: ”אני לא חושב שזה הרגע לתת לעצמי להשכח”, כתב לעורך שלו. ”להיפך, אני חייב לנצל את היעדר התחרות הצרפתית כדי לשלוט.”[18] ואכן, הופעתו מחדש של טינטין הכפילה את מכירות המגזין.[30] עד סוף קיץ 1940 הגיע הרז'ה להסכמים עם שני עיתונים נוספים: "L'Afemeen Nieuws", שבו פרסם את הקומיקס "Quick and Flupke", ו-Laatste "Nieuws, שבו פורסם טינטין לאחר הפרסום ב-"Le Soir".

מכיוון שהפושע הראשי ב"ארץ הזהב השחור", ד"ר מולר, היה גרמני, לא היה ראוי בעיני המצנזרים שהקומיקס יתפרסם ב-"Le Soir", והרז'ה נאלץ לגנוז את הקומיקס המותחל ולהתחיל בפרסום קומיקס חדש. באוקטובר 1940 החל להתפרסם הקומיקס הבא, "הסרטן בעל צבתות הזהב", שעלילתו עסקה במעקב בלשי של טינטין אחרי כנופיית מבריחי אופיום במרוקו. בספר זה הופיעה לראשונה דמותו של קפטן האדוק, ימאי חם מזג ובעל חולשה לאלכוהול, שבהמשך הופך לידידו הקרוב ביותר של טינטין.[31]

באוקטובר 1941 החל להתפרסם הקומיקס הבא בסדרת טינטין, "הכוכב המסתורי". הספר נפתח בתיאור אפוקליפטי של מטאור עשוי מתכת מסתורית, שכמעט פוגע בכדור הארץ ומביא לסוף העולם. בסופו של דבר רק חלק קטן מהמטאור פגע בכדור הארץ, וטינטין יצא עם משלחת מדעית לבחון אותו. במקביל יצאה משלחת מתחרה, במימון בנקאי אמריקאי, שניסתה לעכב באמצעים לא הוגנים את המשלחת בה השתתף טינטין. לבסוף המשלחת של טינטין השיגה את המשלחת היריבה וטינטין הצליח להשיג חתיכה מהמתכת המסתורית.

מתוך ראיון עם הרז'ה לנומה סאדול:

"אכן ציירתי בנקאי אנטיפתי עם פרצוף שמי ושם יהודי: בלומנשטיין מ'הכוכב המסתורי'. אבל, האם זה מעיד על אנטישמיות?... נראה לי שבכל אוסף הטיפוסים הרעים שיצרתי, יש מהכל: תיארתי לא מעט 'רשעים' מכל המוצאים, מבלי להתמקד במיוחד בגזע זה או אחר. מאז ומתמיד סיפרו 'בדיחות על יהודים', 'בדיחות על בני מרסיי', 'בדיחות על סקוטים', וזה כשלעצמו לא ממש רע. מי היה צופה שהבדיחות על היהודים יגיעו, בדרך הידועה לנו כיום, לסוף כזה, במחנות המוות של טרבלינקה ואושוויץ?"[32]

בפרק של "הכוכב המסתורי" שהתפרסם ב-"Le Soir" ב-11 בנובמבר 1941, שבו תואר החשש הציבורי מסוף העולם המתקרב, הופיעו שני יהודים, יצחק ושלמה, בעלי מראה יהודי סטריאוטיפי מובהק, מדברים בצרפתית קלוקלת, שאחד מהם מציין כי הוא מצפה לסוף העולם כיוון שאז לא יהיה חייב לשלם את חובותיו לנושיו. הפושע הראשי בקומיקס זה, בנקאי בשם בלומנשטיין, מאופיין גם הוא במראה יהודי סטריאוטיפי.[33][34] בנוסף, כל המשתתפים במשלחת של טינטין הם ממדינות נייטרליות או כאלה שעמדו לצד גרמניה, ואילו יריביהם הם אמריקאים.[ו][35]

בפברואר 1942 התבקש הרז'ה על ידי הוצאת הספרים קסטרמן להוציא את ספריו מחדש בגרסה צבעונית. בשל מחסור בנייר, הספרים בגרסה החדשה היו צריכים להצטמצם לכדי 62 עמודים לכל היותר.[36] על מנת להפחית את מספר העמודים היה צורך בעיבוד מחדש של הספרים הקודמים, בנוסף לצביעה. יחד עם הפקת הפרקים במגזיני הקומיקס, עומס העבודה היה כמעט מעבר ליכולתו של הרז'ה. הוא עבד כ-12 שעות ביום. על מנת להתמודד עם עומס העבודה הנוסף שכר הרז'ה מאיירת צעירה בשם אליס דבו כמאיירת רקע. העזרה הייתה משמעותית עבורו, אבל הוא חיפש שותף של ממש ליצירה.

שנה קודם לכן, בהצגת תיאטרון שהתבססה על "הסיגרים של פרעה", פגש הרז'ה את אדגר פ. ז'אקובס, אז קומיקסאי מתחיל, והשניים התיידדו. בפברואר 1942 הרז'ה הזמין את ז'אקובס לביתו והציע לו לשתף פעולה ביצירת הקומיקס. ז'אקובס לא דחה את ההצעה, אך הוא היה עסוק בפרסום קומיקס אחר, ולכן ההצעה נותרה באוויר למספר חודשים. בקיץ 1942 החלו השניים לעבד מחדש את "הסיגרים של פרעה", וז'אקובס גם סייע להרז'ה בצביעת רצועות "הכוכב המסתורי" לקראת פרסומן כספר. אט אט שיתוף הפעולה ביניהם הפך להדוק, וז'אקובס החל להשתתף גם בשרטוט האיורים עצמם, בעיקר שרטוט של מכשירים וכלי רכב. סגנון האיור של ז'אקובס היה קפדני ומדויק, והוא החדיר לקומיקס של הרז'ה את ההקפדה על הפרטים הקטנים והריאליזם של הרקעים.[17] ”השפעתו [של ז'אקובס] על התקדמותי הייתה חשובה... תמיד נדהמתי מסף הדרישות הגבוה שהציב כלפי עצמו. אני הייתי פחות קפדן ממנו והתפלאתי מהסבלנות, מההקפדה שלו בעבודה”, אמר הרז'ה.

בפברואר 1943 החל הרז'ה לפרסם את "תעלומת החד-קרן", הרפתקה שנסובה סביב גילוי מגילות עתיקות שמובילות למיקומו של אוצר, ומייד לאחר מכן את ההמשך הישיר "אוצרו של רקהם האדום". בספר זה השלים הרז'ה את בניית היקום של טינטין, על ידי הופעתו הראשונה של פרופסור קלקולוס וקניית אחוזת מרלינספייק, שסיפקה בית משותף לגיבורי הסדרה.[29] בנוסף, מספר זה ואילך הרז'ה פנה לסגנון כתיבה שונה, אישי וחברי יותר, שבו הומור הוא מרכיב מרכזי. בזכות אלמנטים אלו זכה הקומיקס להצלחה יוצאת דופן, אף על פי שהעלילה שלו, כדבריו של הרז'ה, הייתה ”רזה מדי”.[37]

בסתיו 1943 החל הרז'ה לפתח יחד עם ז'אקובס את העלילה לספר הבא, "שבעת כדורי הבדולח".

1944–1946: השפעות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד שמגנה את הרז'ה כמשתף פעולה עם הנאצים, מתוך החוברת "Galerie de Traitres" ("גלריית הבוגדים") שפורסמה בחשאי על ידי קבוצת ההתנגדות הבלגית "L'Insoumis", וקראה להקעת הבוגדים והענשתם.[ז] מלבד תמונה ופרטים אישיים של הרז'ה, מתועדים בעמוד זה גם חשדות בלתי מבוססים להיותו רקסיסט.

ב-3 בספטמבר 1944, לאחר שכוחות אנגליים שחררו את בריסל מהכיבוש הגרמני, הבעלים המקוריים של מגזיני הקומיקס קיבלו במהירות את השליטה עליהם בחזרה. ב-5 בספטמבר פוטר כל צוות "Le Soir", וב-8 בספטמבר הוכרז כי על כל עיתונאי שהשתתף בהפקת עיתון במהלך הכיבוש, נאסר כרגע לעסוק במקצועו. ב-9 בספטמבר נעצר הרז'ה, יחד עם רבים מעמיתיו, באשמת שיתוף פעולה, ואולץ לצעוד ברגל, לקול קריאות הבוז של הקהל, עד לכלא סן-ז'יל, שם שהה לילה אחד.[29]

בתקופה זו נערכו חקירות רבות נגד משתפי פעולה. סגן התובע הכללי, שטיפל בעניינו של הרז'ה, אמר כי ”אני חושב שזה יהיה מגוחך, לנקוט הליכים נגד מאייר של ציורי ילדים תמימים. עם זאת... מדובר ב-"Le Soir". ומכיוון שכרגע אנו מקבלים את העיקרון לפיו יש לנהל תיקים נגד אלה שעבדו בעיתונות ששיתפה פעולה, גם אם הם לא היו מעורבים אישית בתעמולה... אני נאלץ לציין שבכל דרך שמסתכלים על זה, רמי, עם האיורים שלו, הוא אחד מאלה שהגבירו הכי הרבה את המכירות של "Le Soir" תחת הכיבוש.”

בזמן שנאסר על הרז'ה לעבוד בעיתונות, הוא המשיך בעיבוד הקומיקסים הישנים שלו עם ז'אקובס. בניסיון לעקוף את האיסור שהוטל עליו יצר הרז'ה קומיקס חדש תחת שם העט "Olav", אך אף אחת מההוצאות לאור שאליהן שלח את הקומיקס לא הייתה מעוניינת בו. במקביל, נאלץ הרז'ה להתמודד עם בעיות משפחתיות: אמו התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שהגיעה לאזניה שמועה שגויה שבנה הצעיר, פול, נהרג בצבא. כשפול חזר מהשבי הגרמני היא לא הכירה אותו, וטענה שהוא מתחזה.

באוקטובר 1945 פנה אל הרז'ה רמון לבלאן (אנ'), חבר לשעבר במחתרת הבלגית, שעסק בהקמת עיתון חדש לילדים. הוא הזמין את הרז'ה לעבוד במערכת העיתון החדש. הרז'ה הסכים - זו הייתה עבורו הדרך היחידה לחזור לשוק מגזיני הקומיקס, והוא גם קיווה שעבודה עם חברי מחתרת לשעבר תעזור בטיהור שמו. לבלאן הפעיל את קשריו בקרב חברי המחתרת הבלגית לשעבר, והצליח להשיג עבור הרז'ה תעודת אזרחות טובה ואישור לעבוד בעיתונות.

בדצמבר 1945 נסגר התיק הפלילי של הרז'ה, ולא הוגש כתב אישום. ההחלטה נומקה בטענה ש”יש ליישם את העיקרון הזה [של גינוי משתפי הפעולה] בצורה נבונה, מידתית ומתחשבת. בהתייחס לאופי הלא מאוד פוגעני של הציורים שפרסם רמי, הבאתו בפני בית דין צבאי תהיה פעולה בלתי ראויה ומסוכנת.”[38] רבים מעמיתיו של הרז'ה לעבודה נידונו לעונשי מאסר ממושכים, וחלקם אף לעונשי מוות.

בראיון האחרון שלו נשאל הרז'ה מה היה האירוע המשמעותי ביותר בחייו, ותשובתו הייתה "המלחמה". לאחר רגע תיקן את עצמו: "התוצאות של המלחמה". הוא סיפר שזו הייתה תקופה קשה מאוד עבורו:

כשראיתי כמה מהאנשים האלה שהכרתי, ושידעתי שהם פטריוטים, נידונים למוות, וחלקם אפילו נורים, כבר לא הבנתי כלום. זו הייתה חוויה של חוסר סובלנות מוחלט. זה היה נורא, נורא!

הביטחון העצמי של הרז'ה נשבר, והוא נעשה מסוגר ודיכאוני. מעולם לא חזר ליצור באותו אופן יצירתי, משוחרר ואנרגטי שאפיין אותו קודם לכן.[29]

1946–1949: הקמת מגזין Tintin[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו מגזין "Tintin"

בשנת 1946 הקים הרז'ה יחד עם שותפים נוספים ותחת סמכותו של לבלאן את מגזין "Tintin" (אנ'),[ח] שפרסם סיפורים מצוירים לילדים ונוער. הרז'ה, שכמנהל אמנותי היה ממונה על בחירת האמנים, גייס לעבודה במגזין את אדגר פ. ז'אקובס, פול קובלייה (אנ'), ז'אק לאודי (אנ') וז'אן ואן מלקבק (אנ'). הגיליון הראשון של המגזין פורסם ב-26 בספטמבר 1946, וזכה להצלחה מיידית: 60,000 עותקים נמכרו תוך שלושה ימים.[39] עם זאת, מגזינים מתחרים פרסמו ביקורות עוקצניות על המגזין, שהתייחסו בעיקר למעשיו של הרז'ה בזמן המלחמה. בעיתון הנפוץ "La Cité nouvelle", למשל, נכתב "הבוגד הזה שירת את האויב תמורת שכר משמעותי, ועכשיו הוא יכול פשוט לקחת את העיפרון שלו ולפרסם שוב את חטיבת הנוער ההיטלראי הקטנה שלו... האם ילדיהם של אלו שהוצאו להורג או נכלאו צריכים ללמוד על הגינות ממי שניצל בגלוי את הבידור התמים של הילדים לטובת האויב? מר טינטין, לבוס שלך שמור מקום בתא בסן־ז'יל". הרז'ה נפגע עמוקות מביקורות אלו.[40]

בינתיים החל הרז'ה לפרסם במגזין את "שבעת כדורי הבדולח", ואחריו את קומיקס ההמשך "אסירי השמש", שתיאר מסע הרפתקני אל מקדשי האינקה בפרו. את תיאורי התלבושות, המבנים והנופים למד הרז'ה מסדרת מאמרים בנושא שפורסמה במגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק". בשלב זה הפך הרז'ה לידיד קרוב של אדגר פ. ז'אקובס, ושיתוף הפעולה בין השניים הפך להדוק מתמיד. מלבד עזרתו של ז'אקובס באיור ובצביעה, הוא גם הציע רעיונות וסייע בפיתוח העלילה והדמויות. הרז'ה, שהכיר בתרומתו של ז'אקובס, הציע לו להפוך לשותף שלו במשרה מלאה, תמורת תמלוגים גבוהים וקרדיט שווה על כל הקומיקסים - מלבד טינטין. ז'אקובס היה מעוניין בהצעה, אך בתנאי ששמו יהיה חתום גם על הרפתקאותיו של טינטין. הרז'ה, לאחר התלבטות ממושכת, סירב, וז'אקובס, שהחל לצבור מוניטין כקומיקסאי מצליח בפני עצמו, החל לחוש מוגבל בצילו של הרז'ה. במאי 1947 החליטו השניים להיפרד ברוח טובה.[41]

כחודש לאחר מכן, ללא הודעה מוקדמת, הקומיקס "אסירי השמש" הפסיק להתפרסם במגזין "Tintin". במקום הפרק הודפסה הודעה, לפיה "ידידנו הרז'ה היה זקוק למנוחה". למעשה, הרז'ה חווה התמוטטות עצבים. עיתונאית ששוחחה איתו סיפרה שהוא דיבר באופן מבולבל, ואמר ש"יש בתוכי יותר מדי 'אישיויות': אחת היא בעלת רצונות משלה, אחת אחרת רוצה לעבוד... אני לעולם לא אוכל להיות אני עם כל ה'אני' האלה שחיים בתוכי..."[42] הוא נבדק אצל רופא, שקבע שהוא זקוק למנוחה. הרז'ה שמע לעצתו ויצא לחופשה בשווייץ, על גדות אגם ז'נבה. בסתיו 1947 חזר לעבודה במגזין, אבל עמיתיו חשו שהוא "שקוע במלנכוליה".[43]

"זה עתה גיליתי... שטינטין הוא כבר לא אני, ושאף על פי שהוא ממשיך לחיות, זה על ידי סוג של הנשמה מלאכותית שאני חייב לתחזק כל הזמן, וזה מתיש אותי יותר ויותר."[22]

מתוך מכתב מהרז'ה לז'רמיין, 1947

בינתיים ניסה רמון לבלאן למצוא הוצאה לאור שתפרסם את מגזין "Tintin" בצרפת. הייתה לכך חשיבות רבה כדי להיכנס לשוק דובר הצרפתית הגדול מחוץ לבלגיה. הוא פנה לתריסר הוצאות גדולות בצרפת, אך כולן סירבו לפרסם את הרז'ה מחשש שייחשבו למעורבות פוליטית ויספגו ביקורת ציבורית. לבסוף הקים לבלאן הוצאה לאור בשם "Le Lombard" (אנ') והחל לפרסם את המגזין בצרפת. גם שם זכה המגזין להצלחה מסחרית גדולה, אך למרות זאת הרז'ה המשיך לחוש בודד ומתוסכל. הוא שקל ברצינות לעזוב את בלגיה ולהגר לארגנטינה, והחל בהכנות למעבר, אך לבסוף חזר בו.

ההיעדרויות הפתאומיות של הרז'ה מהעבודה במגזין "Tintin" הפכו תכופות וממושכות יותר ויותר, ורמון לבלאן החל לחשוש לגורלו של המגזין, שהיה תלוי לחלוטין בתפקודו של הרז'ה כמנהל אמנותי. בינתיים הרז'ה, בבית הנופש שלו בשווייץ, שקע בחרדות ובמלנכוליה. הוא כתב מכתבים ארוכים לאדגר פ. ז'אקובס, בהם סיפר שהוא "דיכאוני" ו"נוירוטי", עצבני מאוד וסובל מנדודי שינה יחד עם עייפות כבדה. מצבו הנפשי הוביל גם להתדרדרות ביחסים בינו לבין ז'רמיין.[44]

בסתיו 1948 חזר הרז'ה לבריסל. כדי לחסוך במאמץ הוא לא התחיל בפרסום קומיקס חדש, אלא פרסם מחדש את "ארץ הזהב השחור", שפרסומו הופסק שמונה שנים קודם לכן בגלל הצנזורה הנאצית, וביצע בו התאמות כדי לשלב אותו בהתפתחויות שאירעו מאז בעולם של טינטין. לאחר שקומיקס זה הסתיים עזב הרז'ה שוב לשווייץ ללא הודעה מוקדמת, הפעם למשך כמעט שנה. בינתיים הצטרפו לצוות המאיירים של המגזין גם וילי ונדרסטין וז'אק מרטין (אנ').

למרות היעדרויותיו הממושכות של הרז'ה, השפעתו על המגזין הייתה ניכרת. הוא היה עקשן וחסר פשרות כמנהל, הקפיד מאוד על אחידות הסגנון במגזין ונהג למתוח ביקורת חריפה על עבודתם של מאיירים שלא עמדו בדרישות שהציב.

הקמת אולפני הרז'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1950 הקים הרז'ה את אולפני הרז'ה (אנ'), בהם העסיק כעוזרים ומאיירי רקע צעירים שזיהה כמוכשרים. הסיבות להקמת האולפנים היו אישיות, טכניות וכלכליות גם יחד: כדי להתגבר על מצבו הנפשי הירוד, העדיף הרז'ה להיות חלק ממבנה ארגוני; היקף העבודה שלקח על עצמו בשלב זה אילץ אותו להאציל סמכויות ולהעביר חלק מעבודת הצביעה, העימוד ואיור הרקעים למאיירים אחרים; ועל ידי יצירת קומיקסים רבים יותר שנושאים את שמו, הרז'ה יכול היה לגבות סכומים גדולים יותר ללא השקעת מאמץ אישי רב.[45] עבודת האולפנים התקיימה בדירתו של הרז'ה בבריסל, בעוד שהוא וז'רמיין התגוררו בבית כפרי סמוך ללוון.

בתחילה כללו האולפנים שלושה עובדים בלבד - מאייר, צַבָּעִי (אנ') ומזכירה. במרץ 1951 שכר הרז'ה את בוב דה מור לעבודה באולפנים, כחניך אישי שלו. בינואר 1954 הוא צירף לאולפנים את ז'אק מרטין, ומרטין הביא עמו את שני עוזריו - רוז'ה ללו (אנ') ומישל דמארט.[46] בסופו של דבר הועסקו באולפנים חמישה עשר עובדים. בתחילת שנות ה-50 שוחררו מהכלא כמה מידידיו לשעבר שהורשעו בשיתוף פעולה עם גרמניה, והרז'ה עזר לחלקם למצוא עבודה או הלווה להם כסף, למורת רוחו של לבלאן.

במרץ 1950 החל הרז'ה לפרסם במגזין טינטין את הקומיקס הטיסה לירח, אך לקה בדיכאון קליני ויצא לחופשה בשווייץ. קוראים רבים שלחו מכתבים לעיתון ושאלו מדוע הקומיקס הפסיק להתפרסם, ונפוצה שמועה שהרז'ה מת. רק באפריל 1952, לאחר שנה וחצי, המשיך הקומיקס להתפרסם.

בינואר 1955 החלה צעירה בשם פאני ולמינק לעבוד באולפני הרז'ה, ובנובמבר פתח איתה הרז'ה ברומן מחוץ לנישואין. גם ז'רמיין אשתו החלה במערכת יחסים עם גבר אחר. במאי 1957 הוא חשף בפניה את מערכת היחסים שלו עם פאני, ומערכת היחסים בינו לבין ז'רמיין הסתיימה, אם כי בגלל מגבלות בירוקרטיים הם התגרשו באופן רשמי רק 17 שנים מאוחר יותר.

הרז'ה מאייר פרק של "תעלומת תכשיטי הזמרת", 1962

בספטמבר 1958 הסתכסך הרז'ה עם לבלאן, שהתרגז על היעדרויותיו הממושכות של הרז'ה וביקש להחליפו כעורך העיתון, אך לבסוף נשאר הרז'ה בתפקיד.

בשלב זה ההכרה בהרז'ה הייתה בשיאה. מגזין טינטין היה בשיאו מבחינה כלכלית, עם מכירות של 600,000 עותקים בשבוע, וגם ספרי הקומיקס נמכרו היטב ותורגמו לאנגלית ולספרדית. מאמרים וכתבות על אודותיו התפרסמו בעיתונים שונים, פול וונדרום כתב עליו ספר בשם Monde de Tintin ("עולמו של טינטין"), והופקו שני סרטי לייב אקשן, "טינטין וגיזת הזהב" ו"טינטין והתפוזים הכחולים".

בתחילת שנות ה-60 פיתח הרז'ה עניין באמנות מודרנית, במיוחד ביצירותיהם של קונסטנט פרמקי, יעקב סמיטס ולוצ'ו פונטנה, ואף צייר בעצמו מספר יצירות אמנות מודרנית.

זיקנה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחתה של סדרת הקומיקס אסטריקס מאת רנה גוסיני העיקה אל הרז'ה, והוא חש שהיא מאפילה על הצלחתו של טינטין. בתקווה לחקות את הצלחתם של סרטי האנימציה על אסטריקס, הסכים הרז'ה להפקת שני סרטי אנימציה על טינטין. הראשון, טינטין ומקדש השמש, התבסס על הספר אסירי השמש, ואילו השני, טינטין ואגם הכרישים, היה סיפור מקורי שכתב מישל רגנייר.

באוקטובר 1971 ערך העיתונאי נומה סאדול סדרת ראיונות עם הרז'ה, ובשנת 1975 פרסם אותם בסרט תיעודי בשם Tintin et moi (טינטין ואני). לאחר מכן הפיק גם הנרי רואן סרט תיעודי על הרז'ה בשם Moi, Tintin (אני, טינטין). סטיבן שפילברג ביקש מהרז'ה להפיק סרט על טינטין, והרז'ה הסכים (אך הדבר יצא לפועל רק שנים מאוחר יותר). במרץ 1977 הסתיימו באופן רשמי גירושיו של הרז'ה מז'רמיין, והוא נשא את פאני לאישה מספר שבועות לאחר מכן, בטקס קטן.

בשנת 1979 אובחן הרז'ה כחולה במחלת מיאלופיברוזיס אידיופתית, והוא החל בטיפולי עירוי דם. לאחר חיפוש ארוך, נפגש הרז'ה שוב עם צ'אנג צ'ונגרן, במרץ 1981.[21]

ב-25 בפברואר 1983 לקה הרז'ה בדום לב ואושפז במחלקת טיפול נמרץ, עד פטירתו ב-3 במרץ. בצוואתו הוריש את כל רכושו לפאני. בנוסף ביקש שאיש לא ימשיך את יצירתו הבלתי גמורה טינטין ואלף ארט.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הקו הנקי
השוואה בין מכונית סיטרואן אמיתית לזו שמצוירת ב"פרשת קלקולוס" מאת הרז'ה. המכוניות שצייר הרז'ה תיארו דגמים אמיתיים באופן מדויק וקפדני, מה שעמד בבניגוד לתווי הפנים האייקוניים של הדמויות.

הקושי הגדול ביותר בקומיקס הוא להראות בדיוק את מה שצריך ומספיק כדי להבין את הסיפור; לא יותר ולא פחות.

הרז'ה[47]

מטרתו של הרז'ה בקומיקס שיצר הייתה לספר היטב את הסיפור, מבלי להתעכב על פרטים שאינם נחוצים להבנת העלילה; לכן הקדיש את מירב מאמציו להשגת שליטה מוחלטת במדיום הקומיקס ולשכלול יכולתו להעביר באמצעותו מסרים ביעילות, באופן פשוט, ברור ומסודר.[48][49][50] הוא הגדיר את קריאוּת הקומיקס כמטרה האסתטית העיקרית שלו.[51]

סגנון הציור של הרז'ה מתאפיין בעיקר בניגוד העז שיצר בין הרקעים הריאליסטיים והמדויקים לבין הדמויות, שצוירו בסגנון קרטוני מובהק.[52] הרז'ה גם דגל בעליונות הקו על הצבע, בו התעקש להשתמש כתוספת משנית בלבד. הוא לא עשה שימוש בהצללות או בהדרגה,[50] וכך יצר "דמוקרטיה של צורות" - עולם אובייקטיבי ואחיד, שבו כל פרט מקבל תשומת לב שווה.[53]

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון הרז'ה
פסל של הרז'ה בחצר המוזיאון, מצייר בעודו יושב על ערימת ספרי קומיקס עם החתולה שלו
שלט של טינטין ושלגי על בניין ההוצאה לאור "Le Lombard" בבריסל

לאורך השנים זכה הרז'ה בפרסים שונים, ביניהם:

הרז'ה הוא הסופר הבלגי השני המתורגם ביותר, ומחבר הקומיקס בצרפתית השני המתורגם ביותר.[58]

ביוני 2009 נפתח בעיר לוביין לה ניובה מוזיאון הרז'ה, המציג את יצירותיו וקורות חייו של הרז'ה; זהו המוזיאון הראשון באירופה שמוקדש כולו להנצחת קומיקסאי בודד.[59]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרות קומיקס
שם שנת פרסום מגזין הוצאה לאור מס' כרכים הערות
Les Aventures de Totor 1930–1926 Boy-scout - -
הרפתקאותיו של טינטין 1929–1983 Le Petit Vingtième קסטרמן 24, אחד מהם לא גמור
Quick & Flupke 1930–1940 Le Petit Vingtième 12
Les Aventures de Jo, Zette et Jocko 1936–1957 Le Petit Vingtième 5
Flup, Nénesse, Poussette and Piglet 1928–1929 - אוייר על ידי הרז'ה
פרסומים נוספים
שם שנה מגזין מס' פרקים הערות
1938 Le Sifflet 7 סדרת רצועות קומיקס קצרות (כל אחת בשם אחר)
Le Triomphe de l'Aigle Rouge
Popol et Virginie au pays des Lapinos 1934
Dupont et Dupond, détectives נכתב על ידי פול קינט ואוייר על ידי הרז'ה
The mesadventures of Jef Debakker תחילת שנות ה-30 Atelier Hergé 4
Fred et Mile 1931 Mon Avenir 1

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: הרז'ה וטינטין
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

עיינו גם בפורטל

P Comics.svg

פורטל הקומיקס הוא שער לכל התחומים, המובנים והנושאים של מדית הקומיקס. בפורטל תוכלו למצוא תקצירים והפניות לנושאים רבים הקשורים בתחום, כדוגמת אישים חשובים בתעשייה, ספרי קומיקס נבחרים, חברות קומיקס גדולות, סרטי קומיקס, ומוסדות חשובים כדוגמת פרס אייזנר ופסטיבל קומיקון.

  • ג'ו סטליף סאנדרס (2018), "The Comics of Hergé: When the Lines Are Not So Clear" (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת מיסיסיפי. מסת"ב 9781496818492
  • פייר אסולין (2009), "Hergé: the Man Who Created Tintin" (באנגלית). ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. מסת"ב 978-0-19-539759-8
  • פיליפ גודין (אוגוסט 2008), "The Art of Herge, Inventor of Tintin" (באנגלית). סן פרנסיסקו: הוצאת Last Gasp. ‏ מסת"ב 978-0-86719-706-8
  • מייקל פאר (2007), "The Adventures of Hergé, Creator of Tintin" (באנגלית). לונדון: הוצאת ג'ון מארי. מסת"ב 978-0-86719-679-5
  • בנואה פיטרס (2002), "Hergé: Son of Tintin" (באנגלית). בולטימור: הוצאת אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. מסת"ב 978-1-4214-0454-7
  • הארי תומפסון (1991), "Tintin: Hergé and his Creation" (באנגלית). לונדון: הוצאת הודר וסטאוטון. ‏ מסת"ב 978-0-340-52393-3
  • בנואה פטרס (1989), "Tintin and the World of Hergé" (באנגלית). לונדון: הוצאת Methuen Publishing Ltd. ‏ מסת"ב 978-0-416-14882-4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרז'ה בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם העט נהגה ארז'ה [ɛʁʒe], אך בתרגומי יצירותיו לעברית תועתק שמו כהרז'ה או הרג'ה.
  2. ^ בדרך כלל נהג סן־אוגן להפציר במאיירים מתחילים לפנות לקריירה אחרת, בטענה שקשה מאוד להתפרנס מאיור.
  3. ^ "זה היה הזמן בו התחלתי לחייב את עצמי לחקור ולהתעניין באנשים ובמדינות אליהם אני שולח את טינטין, מתוך תחושה של אחריות לקוראים שלי", סיפר הרז'ה.
  4. ^ "לא ראיתי את זה כעבודה אמיתית, אלא כמשחק, כבדיחה. טינטין היה משחק בשבילי עד "הלוטוס הכחול", אמר הרז'ה.
  5. ^ שמו של האנטגוניסט בספר, "מוסטלר", הוא הלחם של מוסוליני והיטלר.
  6. ^ הרז'ה עצמו אמר שהסיפור היה על "המאבק להתקדמות בין אירופה לארצות הברית".
  7. ^ בפתח החוברת נכתב "קוראים יקרים, תראו את הפרצופים האלה! החטא חרוט בהם. אין צורך בהסברים; הפשעים של האנשים האלה ידועים. העונש שאנו עתידים לגבות מהם יהיה חסר רחמים".
  8. ^ או בגרסה ההולנדית, "Kuifje"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אסולין, עמ' 3
  2. ^ Michael Farr, Tintin & Co., עמ' 12
  3. ^ יעל אברהם, עולם בעט ומכחול - הרז'ה, מקור ראשון
  4. ^ Cartoonist Hergé beyond Tintin, Creative Review, ‏2016-10-31 (בen-UK)
  5. ^ Oliver Dunnett, Identity and geopolitics in Herge´’s Adventures of Tintin, School of Geography, University of Nottingham
  6. ^ מייקל פאר, Tintin & Co, Last Gasp, 2007, עמ' 80, מסת"ב 0867196904
  7. ^ פיטרס, עמ' 16
  8. ^ אסולין, עמ' 10
  9. ^ אלי אשד, טינטין בלופטוואפטה, nrg, ‏21 באוגוסט 2007
  10. ^ אסולין, עמ' 12
  11. ^ אסולין, עמ' 16
  12. ^ אסולין, עמ' 19
  13. ^ 1 2 נירית אנדרמן, טינטין יוצא מהארון?, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
  14. ^ אסולין, עמ' 26
  15. ^ Leo Cendrowicz, ?Tintin: Heroic Boy Reporter or Sinister Racist, TIME, ‏4 במאי 2010
  16. ^ אסולין, עמ' 28
  17. ^ 1 2 פול גרווט, Hergé & The Clear Line: Part 1, Paul Gravett
  18. ^ 1 2 אסולין, עמ' 71
  19. ^ מתוך מכתב תשובה מהרז'ה לקורא, 1975. מובא אצל אסולין, עמ' 49.
  20. ^ 1 2 מייקל פאר, Tintin & Co, Last Gasp, 2007, עמ' 80, מסת"ב 0867196904
  21. ^ 1 2 Anthony Lane, A Boy's World: The Tintin Century, New Yorker
  22. ^ 1 2 Paul Gravett, !Hip Hip Herge, ProQuest, ‏10 בדצמבר 2006 (באנגלית)
  23. ^ Matthew Screech, Masters of the Ninth Art: Bandes dessinées and Franco-Belgian Identity, Liverpool University Press, 2005, פרק Constructing the Franco-Belgian Hero: Hergé’s Aventures de Tintin, עמ' 25, מסת"ב 978-0-85323-938-3. (באנגלית)
  24. ^ פול גרווט, Hergé - One Hundred: The Father Of Tintin, Paul Gravett (באנגלית)
  25. ^ אסולין, עמ' 57
  26. ^ A tribute to the most famous Belgian - Telegraph, web.archive.org, ‏2008-06-15
  27. ^ אסולין, עמ' 62
  28. ^ אסולין, עמ' 67
  29. ^ 1 2 3 4 Benoît Peeters (תורגם מצרפתית לאנגלית על ידי פיליפ נוימן והוגו פריי), A Never Ending Trial: Hergé and the Second World War, Rethinking History, 2022, עמ' 261-271
  30. ^ אסולין, עמ' 72
  31. ^ Michael Farr, Tintin & Co., Editions Molinsart, 2007, עמ' 33. (באנגלית)
  32. ^ Benoît Peeters (תורגם מצרפתית לאנגלית על ידי פיליפ נוימן והוגו פריי), A Never Ending Trial: Hergé and the Second World War, Rethinking History, 2022, עמ' 261-271
  33. ^ Martin Bright, Tintin's Nazi spin, The Guardian, ‏באוגוסט 2001
  34. ^ הוגו פריי, "Trapped in the Past: Anti-Semitism in Hergé’s Flight 714",מארק מקיני (עורך), History and Politics in French-Language Comics and Graphic Novels, הוצאת אוניברסיטת מיסיסיפי, יולי 2008
  35. ^ Adam Roberts, Herge, L'Etoile mysterieuse, ProQuest, ‏2020 (באנגלית)
  36. ^ Benoît Peeters, A Never Ending Trial: Hergé and the Second World War, Rethinking History, 2002
  37. ^ אסולין, עמ' 93
  38. ^ אסולין, עמ' 113
  39. ^ אסולין, עמ' 122
  40. ^ אסולין, עמ' 123
  41. ^ אסולין, עמ' 127
  42. ^ אסולין, עמ' 128
  43. ^ אסולין, עמ' 130
  44. ^ אסולין, עמ' 136
  45. ^ אסולין, עמ' 148
  46. ^ אסולין, עמ' 153
  47. ^ פול גרווט, Hergé & The Clear Line: Part 1, Paul Gravett (באנגלית)
  48. ^ סקוט מקלאוד, להבין קומיקס: האמנות הנסתרת מעין, תרגום: דבי אילון, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018, פרק 7, עמ' 180
  49. ^ ligne claire - neuviemeart2.0, web.archive.org, ‏2022-04-03
  50. ^ 1 2 Jan Baetens, ?From Black & White to Color and Back: What Does It Mean (not) to Use Color, College Literature 38, אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, 2011, עמ' 111-128
  51. ^ Raphaël Taylor, The Artist at Work: Reading Originals in the Musée Hergé, European Comic Art, 2010, עמ' 201
  52. ^ סקוט מקלאוד, להבין קומיקס: האמנות הנסתרת מעין, תרגום: דבי אילון, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018, פרק 2, עמ' 42
  53. ^ סקוט מקלאוד, להבין קומיקס: האמנות הנסתרת מעין, תרגום: דבי אילון, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018, פרק 8, עמ' 190
  54. ^ Saloni, www.immaginecentrostudi.org
  55. ^ 2000s, Comic-Con International: San Diego, ‏2012-12-02 (באנגלית)
  56. ^ ABC News, Belgium marks 100th anniversary of Tintin creator, ABC News, ‏2 באפריל 2007
  57. ^ IAU Minor Planet Center, www.minorplanetcenter.net
  58. ^ על פי אינדקס התרגום של אונסק"ו.
  59. ^ Raphaël Taylor, The Artist at Work: Reading Originals in the Musée Hergé, European Comic Art, 2010