ויליאם הנרי הריסון
ויליאם הנרי הריסון האב (באנגלית: .William Henry Harrison Sr; 9 בפברואר 1773 – 4 באפריל 1841) היה נשיאה התשיעי של ארצות הברית, הנשיא האחרון שנולד כנתין בריטי. הוא היה בן 68 עם השבעתו לתפקיד ומת מסיבוכים של דלקת ריאות רק שלושים ואחד ימים לאחר כניסתו לתפקיד, כך שכיהן בזמן הקצר ביותר בתור נשיא וגם היה הנשיא הראשון שמת בעת כהונתו. מותו גרם למשבר חוקתי בנוגע לסדר הירושה של נשיא ארצות הברית, שנפתר סופית רק עם התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית ב-1967. הוא היה סבו של בנג'מין הריסון, נשיא ארצות הברית מ-1889 עד 1893.
לפני היבחרו לנשיאות, היה הריסון ציר לקונגרס מטעם הטריטוריה הצפון-מערבית והמושל הראשון של טריטוריית אינדיאנה. זכה לתהילה לאומית כשהוביל כוח אמריקאי נגד האינדיאנים בקרב טיפקאנו ב-1811, שם השיג את כינויו, "טיפקאנו" (או "טיפקאנו קשישא"). בתור גנרל במלחמת 1812, הוא לחם בקרב תיימז ב-1813, בו נהרג טקומסה והתפרקה הקואליציה האינדיאנית שלו.
לאחר המלחמה עבר הריסון לאוהיו ונבחר מטעמה לבית הנבחרים של ארצות הברית, אחר כך לסנאט והחל ממאי 1828 שגריר ברפובליקת קולומביה הגדולה, עד פרישתו הראשונה. בבחירות של 1836 היה מועמד המפלגה הוויגית לנשיאות, הפסיד למועמד המפלגה הדמוקרטית מרטין ואן ביורן ופרש שוב. ב-1840 נבחר שוב כמועמד המפלגה הויגית וג'ון טיילר מווירג'יניה נבחר כסגנו. הם ניצחו את ואן ביורן, אולם הריסון מת מדלקת ריאות באפריל 1841, כחודש לאחר כניסתו לתפקיד וטיילר ירש את כל סמכויותיו כנשיא, וקבע בכך תקדים.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם הנרי הריסון, בנם הצעיר מתוך שבעה של בנג'מין הריסון החמישי ושל אליזבת באסט, נולד ב-9 בפברואר 1773, במטע ברקלי, בית המשפחה במחוז צ'ארלס בווירג'יניה. הריסון היה חבר במשפחה פוליטית חזקה, שהייתה בווירג'יניה מאז שנות השלושים של המאה השבע עשרה. הוא היה הנשיא האחרון שנולד כנתין בריטי לפני המהפכה האמריקנית. אביו בנג'מין היה בעל מטעים בווירג'יניה שהיה ציר בקונגרס הקונטיננטלי (1774-1777) ושחתם על הכרזת העצמאות של ארצות הברית. האריסון הבוגר היה גם במועצה המחוקקת של וירג'יניה והיה מושלה החמישי של וירג'יניה (1781-84) בשנים במהלך ולאחר מלחמת העצמאות האמריקנית. אחיו הגדול של ויליאם, קרטר באסט הריסון, ייצג את וירג'יניה בבית הנבחרים של ארצות הברית.
הריסון למד בביתו לפני שהחל ללמוד במכללת המפדן-סידני, בית ספר פרסביטריאני בווירג'יניה ב-1787 בגיל ארבע עשרה. הוא למד שם עד 1790, ולמד חינוך קלאסי בלטינית, יוונית, צרפתית, לוגיקה ורטוריקה. אביו האפיסקופלי הוציא אותו מהמכללה לאחר התעוררות דתית בבית הספר. הריסון נכח באקדמיה לבנים במחוז סאות'האמפטון, ולאחר מכן העביר אותו אביו אל פילדלפיה ב-1790 כדי לעבור אימון רפואי. הריסון ישן אצל הבנקאי רוברט מוריס ונכנס אל אוניברסיטת פנסילבניה כדי ללמוד רפואה אצל הרופא בנג'מין ראש. הריסון אמר שלא נהנה מהנושא. באביב 1791, מעט לאחר התחלת לימודיו, מת אביו. הריסון בן השמונה עשרה נשאר באחריותו של מוריס, והתברר לו שמצבו הפיננסי של משפחתו הותיר אותו ללא כסף ללימודים עתידיים, והוא נטש את הלימודים לטובת הצבא.
תחילת הקריירה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושל הנרי לי השלישי מווירג'יניה, חבר של אביו של הריסון, גילה על מצבו של ויליאם ושכנע אותו להצטרף לצבא. בתוך עשרים וארבע שעות, מונה הריסון לסגן משנה בגדוד חיל הרגלים הראשון של צבא ארצות הברית. הוא הוצב בפורט וושינגטון, במקום בו נמצאת כיום סינסינטי, בטריטוריה הצפון-מערבית, שם היה מעורב הצבא במלחמת האינדיאנים.
הריסון קודם לדרגת לוטננט לאחר שהמייג'ור גנרל אנתוני וויין "המשוגע" תפס פיקוד על הצבא ב-1792, לאחר תבוסה מצד המפקד הקודם, ארתור סנט קלייר. ב-1793, הפך הריסון לשלישו של וויין. הריסון למד איך לפקד על צבא באזורי הספר, והשתתף בניצחון המכריע ב"קרב העצים הנופלים" ב-20 באוגוסט 1794, שסיים את המלחמה מול האינדיאנים בניצחון אמריקני. הריסון חתם על הסכם גרינוויל (1795) בשם וויין. תחת תנאי ההסכם, הקואליציה האינדיאנית ויתרה על חלק מאדמותיה לממשלה, ושני שלישים ממדינת אוהיו נפתחו להתיישבות.
לאחר מותה של אמו ב-1793, ירש הריסון חלק מהשטח של משפחתו בווירג'יניה, כולל שנים עשר קילומטרים רבועים של אדמות וכמה עבדים. הריסון, ששירת בצבא, מכר את האדמות לאחיו.
נישואין ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1795, פגש הריסון באנה טות'היל סימס. היא הייתה בתה של אנה טות'היל ושל השופט ג'ון סימס. השופט סימס, שהיה קולונל במלחמת העצמאות האמריקנית ונציג בקונגרס הקונפדרציה, הפך לדמות בולטת באוהיו. כשהריסון ביקש ממנו את ידה של אנה, הוא סירב לו. הזוג חיכה עד שסימס נסע לנסיעה עסקית, וברחו להתחתן ב-25 בנובמבר 1795. הזוג נפש בפורט וושינגטון, כיוון שהריסון עדיין שירת בצבא. כעבור שבועיים, בארוחת פרידה לגנרל וויין, התעמת השופט סימס עם חתנו החדש לראשונה מאז החתונה, ודרש לדעת איך הוא יקיים את משפחתו. הריסון הגיב "בחרבי, ובזרועי הימנית, אדוני." לאחר שהיה מודאג מיכולתו של הריסון לקיים את אנה, מכר השופט סימס לזוג הצעיר מאה ושישים אייקרים של אדמות באזור. סימס לא קיבל את הריסון עד שזה זכה לתהילה בשדה הקרב.
לוויליאם ולאנה הריסון היו עשרה ילדים. אליזבת באסט (1796–1846), ג'ון קליבס סימס (1798–1830), לוסי סינגלטון (1800–1826), ויליאם הנרי (1802–1838), ג'ון סקוט (1804–1878) (אביו של הנשיא לעתיד, בנג'מין הריסון), בנג'מין (1806–1840), מרי סימס (1809–1842), קרטר באסט (1811–1839), אנה טות'היל (1813–1865), וג'יימס פינדלי (1814–1817).
אנה, שלא הייתה בקו הבריאות במהלך הנישואין, בעיקר בגלל ההריונות שלה, חיה עשרים ושלוש שנים יותר מויליאם, ומתה ב-25 בפברואר 1864, בגיל שמונים ושמונה.
בביוגרפיה של וולטר פרנסיס ווייט, מנהיג זכויות האזרח לשחורים ונשיא NAACP באמצע שנות העשרים, טען הביוגרף שאמו של ווייט, מדלן הריסון, הייתה ממוצא מעורב וקשורה להריסון. משפחתה טענה שלשפחה של הריסון היו שישה ילדים ממנו, שנולדו כעבדים. ארבעה נמכרו לבעל מטעים, כולל בת בשם מרי, שהייתה אמה של מדלן.
קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הריסון החל את השלב הראשון בקריירה הפוליטית שלו כשהתפטר מהצבא ב-1 ביוני 1798, וניסה לשכנע את חבריו ומשפחתו לבחור בו כנציג הממשלה הטריטוריאלית בצפון מערב המדינה. בעזרת חברו טימות'י פיקרינג, שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית, קיבל הריסון המלצה להחליף את המזכיר הטריטוריאלי היוצא. הנשיא ג'ון אדמס מינה את הריסון לתפקיד ביולי 1798. הריסון שירת כמושל בפועל במהלך היעדרו של המושל ארתור סנט קלייר.
הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
להריסון היו חברים רבים באליטה החברתית, והוא הפך לידוע בקרבם. הוא ניהל חברה להרבעת סוסים. הוא תמך בהורדת המחירים לקרקעות, דאגה של רוב המתיישבים בטריטוריה. הקונגרס האמריקני הוביל מדיניות שגרמה להוצאות רבות על קרקעות. באוקטובר 1799, לאחר שהוחלט שהאוכלוסייה בטריטוריה הצפון מערבית יכולה לשלוח נציג לקונגרס, ניסה הריסון להיבחר לתפקיד. הוא תמך בעידוד ההגירה לטריטוריה ובהפיכתה למדינות.
ב-1798, בגיל עשרים ושש, ניצח הריסון את ארתור סנט קלייר הבן, בנו של המושל של הטריטוריה, בהפרש של קול אחד כדי להפוך לנציג הראשון של הטריטוריה בקונגרס. הוא שירת בקונגרס מ-4 במרץ 1799, עד ל-14 במאי 1800. כנציג הטריטוריה בקונגרס, הוא לא יכול היה להצביע בנושא חוקים, אולם הורשה להיות בוועדה, להגיש חוקים ולהשתתף בדיונים.
הריסון הפך ליושב ראש הוועדה לקרקעות ציבור וקידם את חוק הקרקעות שהקל על המתיישבים לרכוש קרקע בטריטוריה ואישר לשטחי קרקע קטנים להימכר במחיר זול. מחיר קרקעות הציבור נקבע על שני דולרים לאייקר. הוזלת רכישת הקרקעות הובילה לגדילה של הטריטוריה.
הריסון היה גם בוועדה שהחליטה כיצד לחלק את הטריטוריה הצפון מערבית. היא המליצה לחלק את הטריטוריה לשני אזורים: האזור המזרחי, שימשיך להיות הטריטוריה הצפון מערבית, והכיל את אוהיו ומזרח מישיגן, והאזור המערבי, טריטוריית אינדיאנה, שהכילה את אינדיאנה, אילינוי, ויסקונסין, מערב מישיגן, ומזרח מינסוטה. שתי הטריטוריות החדשות הוקמו ב-1800.
ב-13 במאי 1800, מינה אותו הנשיא ג'ון אדמס למושל טריטוריית אינדיאנה, בגלל קשריו במערב וחושיו הפוליטיים. הריסון, שהופתע, סירב לקבל את העמדה עד שקיבל הבטחה מצד המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית תומכי תומאס ג'פרסון שלא יפטרו אותו אם ינצחו בבחירות. לאחר שהסנאט של ארצות הברית אישר את המינוי, התפטר הריסון מהקונגרס והפך למושל הראשון של טריטוריית אינדיאנה ב-1801.
מושל טריטוריית אינדיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הריסון הגיע אל וינסנס, הבירה של טריטוריית אינדיאנה, ב-10 בינואר 1801, כדי להתחיל בתפקידו. הנשיאים תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון, שהיו חברים במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, מינו את הריסון מחדש כמושל ב-1803, 1806 ו-1809. הריסון היה פדרליסט, והיה אחד מהמעטים ששמרו על תפקידם לאחר היבחרם של ג'פרסון ומדיסון. ב-28 בדצמבר 1812, התפטר הריסון מתפקידו כמושל כדי לחזור לצבא במהלך מלחמת 1812.
ב-1804, בתקופתו כמושל, קיבל הריסון סמכויות לארגן ממשלה אזרחית של מחוז לואיזיאנה, חלק מטריטוריית לואיזיאנה. באוקטובר 1804, כשהממשלה האזרחית הוקמה, שירת הריסון כמנהיג הביצועי של המחוז. הריסון ניהל את ענייני העיר במשך חמישה שבועות, עד שטריטוריית אינדיאנה הוקמה ב-4 ביולי 1805.
ב-1805, בנה הריסון בית עם מטעים ליד וינסנס, שקרא לו גרוסלנד, על שם הציפורים באזור. הבית בן שלושה-עשר החדרים היה אחד ממבני הלבנים הראשונים בטריטוריה. בכהונתו כמושל, ביתו של הריסון היה מרכז החיים הפוליטיים והחברתיים בטריטוריה. החווה שוקמה והיא אטרקציה תיירותית. לאחר העברת הבירה אל קורידון ב-1813, בנה הריסון בית שני קרוב לעמק הריסון.
בנוסף לסמכויותיו כמושל טריטוריה, הקים הריסון את אוניברסיטת ג'פרסון ב-1801. בית הספר הפך לאוניברסיטת וינסנס ב-29 בנובמבר 1806, והוא אחת משתי מכללות שהוקמו בידי נשיא אמריקני, לצד אוניברסיטת וירג'יניה שהקים תומאס ג'פרסון.
למושל הריסון היה כוח רב בטריטוריה החדשה, כולל הסמכות למנות נציגים למועצה, וסמכות לחלק אותה למחוזות פוליטיים קטנים. הוא היה צריך לשמור על השטחים של האינדיאנים כדי להרשות התיישבות עתידית שתגדיל את האוכלוסייה באזור ותקדם את הטריטוריה לקראת מעמד של מדינה. הריסון רצה להרחיב את הטריטוריה כדי לזכות בהון פוליטי. ב-8 בפברואר 1803, הנשיא ג'פרסון מינה את הריסון מחדש לתפקיד המושל, והעניק להריסון סמכות לנהל משא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים.
בין 1803 ל-1809, חתם הריסון על אחד עשר הסכמים עם מנהיגים אינדיאנים שהעניקו לממשלה יותר מ-240,000 קילומטרים רבועים של קרקעות, כולל השליש הדרומי של אינדיאנה ורוב אילינוי. הסכם סנט לואיס מ-1804 דרש משבטים לפנות את רוב מערב אילינוי וחלקים ממיזורי לטובת הממשלה. השבטים התנגדו לכך ותמכו בממלכה המאוחדת במהלך מלחמת 1812. הריסון חשב שיוכל לרצות את האינדיאנים בהסכם נוסף, אולם המתיחות נותרה גבוהה. הסכם חדש, בו רכש הריסון עוד קרקע, שהכילה יותר מ-10,000 מטרים רבועים של אדמות, בעיקר משבט השוני. הריסון הציע מימון לשבטים ולמנהיגיהם כדי לאשר את ההסכם לפני תום תקופת ממשל ג'פרסון. השבטים ניסו לבטל את ההסכם אולם לא הצליחו.
אף על פי שעמדתו תומכת העבדות של הריסון גרמה לכך שלא היה אהוד בקרב מתנגדי העבדות באינדיאנה, הוא השתמש במעמדו כדי להביא את העבדות לטריטוריה. התנועה שהתנגדה לעבדות הייתה חזקה ומנעה זאת. ב-1803, לחץ הריסון בפני הקונגרס להשעות את איסור העבדות בטריטוריה לעשר שנים. לאחר ההשעיה, האזרחים יוכלו להחליט בעצמם אם להתיר את העבדות. ב-1803 וב-1805, הריסון והשופטים הטריטוריאליים העבירו חוקים שהסמיכו הבאת עבדים לטריטוריה וגרמו לתסיסה.
ב-1809, לאחר הפרדת החלק המערבי מטריטוריית אינדיאנה ויצירת טריטוריית אילינוי, התקיימו בחירות כדי לבחור בחברי המועצה המחוקקת בפעם הראשונה (לפני כן, חברי הבית התחתון נבחרו אולם המושל מינה את חברי הבית העליון). הריסון נכנס לעימותים עם המועצה כשמתנגדי העבדות זכו להישגים במזרח הטריטוריה. כשהאספה הכללית של הטריטוריה התכנסה ב-1810, מתנגדי העבדות ביטלו את החוקים מ-1803 ומ-1805. לאחר 1809, סמכותו הפוליטית של הריסון הידרדרה כשהמועצה המחוקקת קיבלה יותר ויותר סמכות לקראת הפיכת הטריטוריות למדינות. ב-1812 החליט הריסון להתפטר ולחזור לצבא.
הנשיא ג'פרסון ניסה לפגוע בתנועת העבדים של הריסון. אף על פי שהיה בעל עבדים, ג'פרסון לא רצה להרחיב את העבדות אל הטריטוריות באמונה שיש לבטל את המוסד בבוא העת. ג'פרסון תרם כסף לכנסיות באזור שיעצרו את העבדות. באינדיאנה, הקמת כנסייה נגד העבדות הובילה לכך שהאזרחים חתמו על עצומה והתארגנו כדי למנוע את אישור העבדות בטריטוריה.
גנרל בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]
טקומסה וטיפקאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב טיפקאנו
תנועת התנגדות אינדיאנית להתרחבות האמריקנית גדלה בעזרת מנהיגותם של האחים משבט השוני, טקומסה וטנסקואטאוה (הנביא). העימות הפך למלחמת טקומסה. טנסקואטאוה שכנע את השבטים שהרוח הגדולה תגן עליהם ושלא יפגעו אם ילחמו במתיישבים הלבנים. הוא עודד התנגדות ואמר לשבטים לשלם לסוחרים הלבנים רק חצי ממה שדרשו, ולוותר על כל דרכיו של האדם הלבן, כולל בגדים, רובים, ובעיקר הוויסקי.
באוגוסט 1810, הוביל טקומסה ארבע מאות לוחמים חמושים אל נהר ובאש, כדי לפגוש את הריסון בוינסנס. הלוחמים התלבשו בצבעי המלחמה שלהם, והופעתם הפתאומית הפחידה את החיילים. מנהיגי הקבוצה נפגשו עם הריסון בגראוסלנד. טקומסה התעקש שההסכם לא היה חוקי. הוא טען ששבט לא יכול למכור אדמה ללא אישור משאר השבטים, וביקש מהריסון לבטל את ההסכם ושהאמריקנים לא ינסו ליישב את השטחים. טקומסה יידע את הריסון שאיים להרוג את הצ'יפים שחתמו על ההסכם אם ימלאו אותה, ושקונפדרציית השבטים גדלה במהירות. הריסון אמר שהשבטים שמכרו לו את הקרקעות היו בעליהם החוקיים, ושמותר להם למכור את הקרקעות. הוא דחה את טענותיו של טקומסה בנוגע ליצירת אומה אינדיאנית אחת, ואמר שלכל שבט יהיו יחסים נפרדים עם המדינה. הוא טען שהרוח הגדולה הייתה גורמת לכולם לדבר בשפה אחת אם היו אומה אחת.
טקומסה התפרץ, אולם הריסון לא הצליח להבין את שפתו. אינדיאני שתמך בהריסון דרך את הרובה שלו כדי להזהיר את הריסון. עדי ראייה טענו שטקומסה איים להרוג את הריסון ואת אלף האזרחים בעיר. הריסון שלף את חרבו. לוחמיו של טקומסה נסוגו לאחר שהקצינים שלפו את רוביהם כדי להגן על הריסון. צ'יף ידידותי להריסון אמר לטקומסה שכיוון שבאו בשלום, עליהם לחזור הביתה בשלום. לפני שעזב, טקומסה אמר שללא ביטול ההסכם, יצור ברית עם הבריטים. לאחר הפגישה, טקומסה נסע לפגוש שבטים רבים, בתקווה ליצור קונפדרציה מול ארצות הברית.
ב-1811, במהלך סיורו של טקומסה, הסמיך מזכיר המלחמה את הריסון להפגין את כוחו מול הקונפדרציה. הריסון הוביל צפונה צבא של יותר מאלף אנשים, כדי לאיים על שבט השוני לחתום על הסכם שלום. במקום, החליטו האינדיאנים לתקוף את צבאו של הריסון ב-7 בנובמבר, במה שהפך לקרב טיפקאנו. הריסון ניצח את השבטים בפרופטסטאון, ליד הנהרות ובאש וטיפקאנו. הריסון נחשב לגיבור לאומי והקרב התפרסם. אולם חייליו היו רבים יותר מהתוקפים, וסבלו אבדות רבות במהלך הקרב.
הריסון יידע את מזכיר המלחמה בנוגע לקרב בנהר טיפקאנו (מה שהוביל לשם הקרב) ועל כך שחשש ממתקפת נגד. לאחר שלא התרחשה מתקפה שנייה, היה ברור ששבט השוני הובס. הריסון הסתכסך עם מחלקת המלחמה שטענה שלא הכין את המחנה שלו מספיק למלחמה. הסכסוך נמשך במלחמת 1812.
העיתונות לא דיברה בתחילה על הקרב, ורבים חשבו שהריסון הובס. בדצמבר, רוב העיתונים דיברו על הקרב והתעורר זעם ציבורי על המתקפה. בזמן של מתיחות גדולה עם הממלכה המאוחדת, אמריקנים רבים טענו שהבריטים חימשו את השבטים. בתגובה, העביר הקונגרס החלטה נגד הבריטים ונגד התערבותם בנושאי פנים אמריקניים. כעבור כמה חודשים, ב-18 ביוני 1812, הכריזה הממשלה מלחמה כנגד בריטניה. הריסון עזב את וינסנס וחזר לצבא.
מלחמת 1812[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרוץ המלחמה מול הבריטים ב-1812 הובילה לעימות עם האינדיאנים בצפון מערב המדינה. הריסון שירת כמייג'ור גנרל במיליציה של קנטקי עד שהממשלה הסמיכה אותו לפקד על הצבא הצפון מערבי ב-17 בספטמבר 1812. אף על פי שהריסון קיבל תשלום ממשלתי על שירותו, הוא גם קיבל משכורת של מושל בין ספטמבר ל-28 בדצמבר 1812, כשהתפטר מתפקידו כמושל והמשיך את שירותו הצבאי.
לאחר התבוסה האמריקנית במצור על דטרויט, הציע הגנרל ג'יימס וינשסטר, שהפך למפקד הצבא הצפון מערבי, דרגת בריגדיר גנרל. הריסון רצה פיקוד בלעדי על הצבא. בספטמבר 1812, הסיר הנשיא ג'יימס מדיסון את וינשסטר מהפיקוד ומינה את הריסון לאחראי על המגויסים. הבריטים והאינדיאנים היו רבים יותר מחייליו של הריסון. במהלך החורף של 13–1812, חיזק הריסון את ההגנות בצפון מערב אוהיו.
לאחר שקיבל תגבורת ב-1813, החל הריסון להתקיף והוביל את הצבא צפונה כדי להילחם מול שבט השוני ובעלי בריתם הבריטים. הריסון ניצח בטריטוריית אינדיאנה ובאוהיו ולכד שוב את דטרויט, לפני שפלש אל קנדה העליונה (אונטריו). צבאו של הריסון ניצח את הבריטים ב-5 באוקטובר 1813, בקרב הטיימס בו נהרג טקומסה. הקרב נחשב לאחד משני הניצחונות הגדולים במלחמה, יחד עם קרב ניו אורלינס.
ב-1814, חילק מזכיר המלחמה ג'ון ארמסטרונג את הפיקוד על הצבא, וביקש לתת להריסון עמדה עורפית בגלל חוסר הסכמה עם מהלכיו. במאי, לאחר הצבתו מחדש, פרש הריסון מהצבא. לאחר סיום המלחמה, הקונגרס חקר את הפרישה וקבע שארמסטרונג לא התייחס אליו כראוי במהלך הקרבות ושההתפטרות הייתה מוצדקת. הוא קיבל מדליית זהב על שירותו במלחמה.
לאחר תבוסת הבריטים ובעלי בריתם האינדיאנים במערב קנדה, ניתנה להריסון וללואיס קאס, מושל טריטוריית מישיגן, את האחריות להגיע להסכם שלום עם האינדיאנים. ביוני 1815, לבקשת הנשיא מדיסון, מינתה הממשלה את הריסון לשרת כאחד מהאחראים לחתימה על הסכם נוסף עם האינדיאנים. ההסכמים סייעו לארצות הברית והעניקו למדינה קרקעות רבות במערב.
חיים לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר החלפתו בתור מושל טריטוריית אינדיאנה ב-1812 והתפטרותו של הריסון מהצבא ב-1814, חזר הריסון אל משפחתו. הוא טיפח את אדמותיו והגדיל את החווה שלו, אולם נאלץ לחזור אל החיים הציבוריים.
תפקיד ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1816 נבחר הריסון להחליף את ג'ון מקלין בבית הנבחרים, וייצג את אוהיו במדינה בין 8 באוקטובר 1816 ל-4 במרץ 1819. ב-1819 נבחר לסנאט של אוהיו ושירת שם עד 1821, והפסיד בבחירות לתפקיד המושל ב-1820. ב-1822 ניסה להיבחר לבית הנבחרים, אולם הפסיד בהפרש של 500 קולות. ב-1824 נבחר לסנאט ושירת שם עד 20 במאי 1828. הוא היה אלקטור ב-1820 שתמך בג'יימס מונרו, וב-1824 תמך בהנרי קליי. ב-1817, סירב להצעתו של מונרו לשמש כמזכיר המלחמה.
הריסון מונה להיות שגריר ברפובליקת קולומביה הגדולה, והתפטר מהקונגרס כדי לשרת בתפקיד עד 8 במרץ 1829. הוא הגיע אל בוגוטה ב-22 בדצמבר 1828. הוא התעצב ממצבה של קולומביה ודיווח למזכיר המדינה שהמדינה על סף אנרכיה, ושלדעתו, סימון בוליבר עמד להפוך לרודן צבאי. בתקופתו כשגריר, כתב הריסון איגרת לבוליבר בה טען שעדיף לקולומביה להפוך לדמוקרטיה. ממשלו החדש של אנדרו ג'קסון פיטר אותו כדי למנות מינוי חדש, והריסון חזר לארצות הברית ביוני 1829.
אזרח פרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהריסון חזר אל המדינה מקולומביה, פרש לחווה שלו לאחר ארבעים שנות שירות ציבורי. הוא לא היה עשיר, והתקיים על חסכונותיו, קצבה קטנה וההכנסות מהחווה. הריסון גידל תירס והפיק ממנו וויסקי. לאחר תקופה קצרה בעסקי האלכוהול, הוא סגר את המזקקה שלו מרוב שנאה להשפעות האלכוהול. הוא טען שחטא ביצירת הוויסקי ושיש להפסיק את יצירת המשקאות החריפים.
בשנים הללו, הריסון הרוויח כסף מתרומה לכתיבת הביוגרפיה שלו שפורסמה ב-1836. באותה השנה, ניסה לרוץ לנשיאות כמועמד וויגי. בין 1836 ל-1840, היה רשם בבתי המשפט במחוזו באוהיו. הוא נפגש עם שחור שדרש את ביטול העבדות, התחבר איתו והפך אותו לעוזרו האישי. ב-1840, כשהריסון ניסה שוב להיבחר לנשיאות, עשרות ספרים עסקו בו. הוא נחשב לגיבור לאומי.
מסע הבחירות של 1836[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1836
הריסון היה המועמד הוויגי הצפוני לנשיאות ב-1836, פעם אחת מתוך שתיים בה מפלגה פוליטית הריצה בכוונה יותר ממועמד נשיאותי אחד (הדמוקרטים הריצו שני מועמדים ב-1860). סגן הנשיא מרטין ואן ביורן, המועמד הדמוקרטי, היה אהוד ונראה היה שינצח בבחירות מול מועמד וויגי יחיד. התוכנית של הוויגים הייתה לבחור וויגים אהודים בכל אזור, למנוע מואן ביורן את השגת 148 האלקטורים שהיה זקוק להם, ולאלץ את בית הנבחרים להכריע את הבחירות. הם קיוו שהוויגים ישלטו בבית הנבחרים לאחר הבחירות (האסטרטגיה הייתה נכשלת, כיוון שהדמוקרטים שמרו על הרוב שלהם לאחר הבחירות).
הריסון רץ בכל המדינות החופשיות פרט למסצ'וסטס, ובמדינות העבדות דלאוור, מרילנד וקנטקי. יו ווייט רץ בשאר מדינות העבדות פרט לקרוליינה הדרומית. דניאל ובסטר רץ במסצ'וסטס, ואילו ווילי מנגום רץ בקרוליינה הדרומית. התוכנית נכשלה, כיוון שואן ביורן ניצח בבחירות עם 170 אלקטורים. עוד 4,000 קולות בפנסילבניה היו נותנים להריסון שלושים אלקטורים, והבחירות היו מגיעות לבית הנבחרים.
הבחירות של 1840[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1840
הריסון היה המועמד הוויגי (שוב מול ואן ביורן, הנשיא היוצא) בבחירות של 1840. המפלגה הוויגית התאחדה מאחורי מועמד יחיד, והריסון נבחר על פני חברים שנויים במחלוקת במדינה, כמו ובסטר וקליי. הריסון ביסס את מסע הבחירות שלו על ניסיונו הצבאי והמצב הכלכלי הקשה, שנגרם בשל בהלת 1837. הוויגים האשימו את ואן ביורן במצב הכלכלי, וכינו אותו "מרטין ואן רוין" (Ruin-הורס).
הדמוקרטים ירדו על הריסון וקראו לו "סבתא", וטענו שהתפטר מהצבא לפני סיום מלחמת 1812. הם שאלו את הבוחרים האם לבחור בהריסון, והפכו את שם משפחתו: No Sirrah (לא, אדוני). הם טענו שהריסון היה אדם זקן שהיה מעדיף לשבת בבקתת העץ שלו ולשתות סיידר חזק ולא לנהל את המדינה. האסטרטגיה פגעה בהם כשהריסון וג'ון טיילר, סגנו, אימצו את בקתת העץ והסיידר החזק כסמלי מסע הבחירות שלהם כדי לקשר אותם לאדם הפשוט.
אף על פי שהריסון בא ממשפחה עשירה ובעלת עבדים בווירג'יניה, מסע הבחירות קידם אותו כחייל צנוע כמו אנדרו ג'קסון. בניגוד אליו, הוצג ואן ביורן כאליטיסט עשיר. הוויגים הציגו את עברו הצבאי של הריסון כגיבור קרב טיפקאנו, והסיסמה טיפקאנו וטיילר גם הפכה למפורסמת ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. הריסון ניצח ניצחון סוחף בחבר האלקטורים, עם 234 אלקטורים לעומת 60 לוואן ביורן, אף על פי שההפרש בין הקולות היה צמוד. הריסון השיג 53% מהקולות לעומת 47% לוואן ביורן, בהפרש של פחות מ-150,000 קולות.
נשיאותו הקצרה (1841)[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_Portrait_of_William_Henry_Harrison.jpg)
כשהריסון הגיע לוושינגטון, הוא רצה להראות שעדיין היה הגיבור מקרב טיפקאנו, ושהיה איש יותר מלומד מאיך שתומכי ואן ביורן התייחסו אליו במסע הבחירות. יום השבעתו לתפקיד, 4 במרץ 1841, היה יום קר וגשום במיוחד. הריסון לא לבש מעיל, רכב על סוס לטקס במקום בכרכרה, ונאם במשך כשעתיים את נאום ההשבעה הארוך בהיסטוריה שכלל יותר מ-8,400 מילים. הריסון רכב ברחובות לאחר מכן, ונכח בשלושה נשפים באותו הערב.
נאום השבעתו פירט את האידאולוגיה הוויגית, שהייתה מנוגדת למדיניותם של ג'קסון ושל ואן ביורן. הריסון הבטיח להקים שוב את הבנק האמריקני ולהרחיב את סמכותו לספק אשראי וכסף מנייר. להישמע לקונגרס בענייני חוקים, ולא להשתמש יותר מדי בזכות הוטו שלו. ולא להשתמש במדיניות של ג'קסון, שכללה מינויים פוליטיים. הוא הבטיח להשתמש ביכולתו למנות בעלי תפקידים כדי ליצור קבינט טוב, ולא כדי לחזק את מעמדו.
כמנהיג הוויגים, מחוקק מוכשר ומועמד נשיאותי לשעבר, ציפה הנרי קליי להיות בעל השפעה בממשל הריסון. הוא ניסה להשפיע על הריסון בבחירת המועמדים. הריסון הזכיר לקליי שהוא הנשיא, ואף מינה את דניאל ובסטר, אויבו של קליי, להנהיג את המפלגה, כמזכיר המדינה. מועמדו של קליי אמנם נבחר להיות התובע הכללי, אולם הסכסוך נותר בעינו.
פוליטיקאים רבים רצו להיפגש עם הנשיא ולהשפיע עליו. במהלך החודש בו כיהן כנשיא, הריסון שלח כמה מועמדים לתפקידים לאישור בסנאט. ג'ון טיילר נאלץ להעמיד אותם מחדש לבחירה.
הריסון ניסה להעביר רפורמה בשירות הציבורי, והתנגד למינויים פוליטיים. כשדרשו ממנו לפטר דמוקרטים מהמשרדים הממשלתיים, הוא טען שיתפטר לפני שיעשה כך. פעולתו הרשמית היחידה הייתה לכנס מושב מיוחד של הקונגרס, אף על פי שלא תמך בכך. כשקליי לחץ על הריסון לכנס מושב מיוחד, הנשיא ציווה עליו לא להגיע יותר לבית הלבן. אולם משבר ביתרות המטבע של הממשלה גרם לכינוס הקונגרס במושב מיוחד, שהיה אמור להתחיל ב-31 במאי.
מותו ולווייתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-26 במרץ 1841, חלה הריסון בהצטננות. רבים טענו שהמחלה נגרמה בגלל מזג האוויר במהלך השבעתו, אולם מחלתו החלה רק שלושה שבועות לאחר האירוע. הריסון ניסה לנוח בבית הלבן, אולם כל האנשים שרצו תפקידים פוליטיים הטרידו אותו. לוח הזמנים העמוס שלו מנע ממנו לנוח.
רופאיו של הריסון ניסו טיפול באופיום, בשמן קיקיון ובעלוקות, אבל מצבו של הריסון הידרדר והוא החל להזות. הוא מת כעבור תשעה ימים בגיל 68. האבחון קבע שמת בגלל דלקת ריאות.
הריסון היה הנשיא האמריקאי הראשון שמת במהלך כהונתו כנשיא, ותקופת שלטונו היא הקצרה ביותר מבין כל הנשיאים האמריקאים. סגנו ג'ון טיילר החליף אותו בתפקידו. מילותיו האחרונות של הריסון היו לטיילר, וכללו בקשה שיבין את עקרונות הממשלה.
השפעת מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מותו של הריסון היה אכזבה לוויגים, שקיוו הנהגת מכסים גבוהים ותמיכה בתוכנית הכלכלית של הנרי קליי. טיילר, שהיה דמוקרט לשעבר, התנתק מהמפלגה.
בגלל מותו של הריסון, שלושה נשיאים כיהנו בשנה אחת (ואן ביורן, הריסון וטיילר). המקרה קרה שוב רק כעבור ארבעים שנה, ב-1881 (רתרפורד הייז, שאותו ירש ג'יימס גרפילד, שנרצח וצ'סטר ארתור מונה במקומו).
מותו של הריסון גילה בעיות בחוקה, כיוון שהחוקה קבעה שסגן הנשיא יחליף את הנשיא. החוקה לא קבעה אם סגן הנשיא יהפוך לנשיא או רק לנשיא בפועל, או האם סגן הנשיא יכהן עד למערכת הבחירות הבאה או שיש לערוך מערכת בחירות נוספת.
הקבינט של הריסון התעקש שטיילר היה "סגן נשיא שפעל כנשיא". לאחר התייעצות עם השופט העליון, הם הכריעו שאם טיילר ישבע לתפקיד, הוא יהפוך לנשיא. טיילר הושבע לתפקידו ב-6 באפריל 1841. הקונגרס התכנס מחדש במאי, ולאחר עימות קצר בשני הבתים, הועברה החלטה שאימתה שטיילר הוא הנשיא לשארית כהונתו של הריסון. התקדים נותר בעינו עד שהתיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית אושרר ב-1967, לאחר ההתנקשות בג'ון קנדי ועלייתו לתפקיד של לינדון ג'ונסון ב-1963. התיקון התייחס לסדרי הירושה בארצות הברית.
מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין מורשתו של הריסון נמצאים סדרת ההסכמים שלו עם האינדיאנים בתור מושל טריטוריית אינדיאנה. השבטים ויתרו על קרקעות במערב שנפתחו לרכישה ולהתיישבות. מורשתו של הריסון כנשיא נותרה קשורה למסע הבחירות שלו, שהניח את היסודות למסע הבחירות המודרני.
הריסון היה הנשיא הראשון שצולם בעת כהונתו. התמונה צולמה במהלך השבעתו. קיימות תמונות של ג'ון קווינסי אדמס, אנדרו ג'קסון ומרטין ואן ביורן שצולמו לאחר תפקידם. הדאגרוטיפ המקורי אבד והעתק שלו שמור.
הריסון מת ללא פרוטה. הקונגרס קבע שאשתו, אנה, תקבל קצבת אלמנות בשווי 25,000 דולר, משכורת שנתית של הריסון, שכיום שווה ל-580,403 דולרים. היא קיבלה את הזכות לשלוח מכתבים בחינם.
בנו של הריסון, ג'ון סקוט, ייצג את אוהיו בבית הנבחרים בין 1853 ל-1857. נכדו, בנג'מין הריסון מאינדיאנה, היה לנשיא העשרים ושלושה בין 1889 ל-1893, וכך ויליאם ובנג'מין הריסון הם הסבא והנכד היחידים שכיהנו כנשיאים.
קללת טיפקאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – קללת טיפקאנו
האגדה מספרת כי לאחר שהביס את טקומסה (Tecumseh) בקרב טיפקאנו ב-6 בנובמבר 1811, ולאחר שטקומסה נהרג על ידי כוח אמריקני ב-1813, שהאריסון היה מפקדו, אחיו למחצה של טקומסה ושותפו למרד, טנסקאוואטאווה (Tenskawatawa), שנודע כנביא שבט השוני, הטיל קללה על האריסון ונשיאי ארצות הברית העתידיים שייבחרו בשנים עגולות.
שנים רבות לאחר מותו, קיבל רצף של שבעה נשיאים, שנבחרו בשנים עגולות ומתו במהלך כהונתם, את הכינוי "קללת טיפקאנו" על שם הריסון.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Norma Lois Peterson, The Presidencies of William Henry Harrison & John Tyler, University Press of Kansas, 1989 (הספר בקטלוג ULI)
- Adam Joseph Jortner, The Gods of Prophetstown: the Battle of Tippecanoe and the Holy War for the American Frontier, Oxford University Press, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
- Hendrik Booraem, A Child of the Revolution: William Henry Harrison and his World, 1773-1798, Kent State University Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
- David Curtis Skaggs, William Henry Harrison and the Conquest of the Ohio Country: Frontier Fighting in the War of 1812, John Hopkins University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם הנרי הריסון באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ויליאם הנרי הריסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ויליאם הנרי הריסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| נשיאי ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
בקרת זהויות  |
|
|---|
- ויליאם הנרי הריסון
- נשיאי ארצות הברית
- גנרלים בצבא ארצות הברית
- וירג'יניה: אישים
- מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
- מושלי אינדיאנה
- חברי הסנאט של ארצות הברית מאוהיו
- סנאטורים חבר המפלגה הלאומית הרפובליקנית
- חברי האספה הכללית של אוהיו
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מאוהיו
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
- אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת 1812
- אישים הקבורים בבית הקברות של הקונגרס
- נשיאי ארצות הברית שמתו במהלך כהונתם
- משפחת הריסון
- נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הוויגית
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הוויגית
- אמריקאים שנולדו ב-1773
- אמריקאים שנפטרו ב-1841