יחסי הודו–פקיסטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי הודו–פקיסטן
הודוהודו פקיסטןפקיסטן
Pakistan India Locator 2.png
הודו פקיסטן
שטחקילומטר רבוע)
3,287,263 796,095
אוכלוסייה
1,296,834,042 207,862,518
תמ"ג (במיליוני דולרים)
9,474,000 1,061,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
7,305 5,104
משטר
רפובליקה סוציאליסטית פדרלית רפובליקה אסלאמית, דמוקרטיה פרלמנטרית ופדרציה

יחסי הודו–פקיסטן הם היחסים הבילטרליים בין הרפובליקה של הודו לבין הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן. היחסים בין שתי המדינות הן יחסים מאוד מורכבים ובעיקרם עוינים בשל מספר של אירועים היסטוריים ופוליטיים שהתחוללו במשך שנות קיומן. היחסים הוגדרו לאור התהליך האלים של חלוקת הודו ב-1947, הסכסוך על קשמיר וכמה מלחמות שהתנהלו בין שתי המדינות. כתוצאה מכך, נגועים יחסי המדינות בעוינות ובחשדות הדדיים. באזור צפון הודו ובפקיסטן קיימת חפיפה מסוימת בהרכב הדמוגרפי שלהן, בשפות שמהוות לינגואה פרנקה המשותפות לשתיהן (בעיקר פנג'אבי והינדוסטנית) ומטבחים לאומיים משותפים שמקורם באימפריה המוגולית.

לאחר פירוקו של הראג' הבריטי ב-1947 הוקמו שתי מדינות ריבוניות חדשות – הדומיניון של הודו והדומיניון של פקיסטן. חלוקתה של הודו הבריטית לשעבר גרמה לכ-12.5 מיליון בני אדם להיעקר מבתיהם ולמספר הרוגים שעל פי ההערכות נע בין כמה מאות אלפים ולבין מיליון בני אדם. הודו התפתחה להיות מדינה חילונית בעלת רוב הינדי, בעוד שפקיסטן התפתחה גם היא כמדינה חילונית עם רוב מוסלמי מכריע ומאוחר יותר הפכה לרפובליקה אסלאמית, אף על פי שחוקת פקיסטן מבטיחה חופש דת לבין כל הדתות.[1]

זמן קצר לאחר שזכו בעצמאותן, כוננו הודו ופקיסטן יחסים דיפלומטיים, אך חלוקת הודו האלימה והתביעות הטריטוריאליות הרבות שביניהן האפילו על אופי היחסים. מאז העצמאות לחמו שתי המדינות זו בזו בארבע מלחמות עיקריות, במלחמה בלתי רשמית אחת והן היו מעורבות באין ספור התנגשויות אלימות הדדיות ומצבי מתיחות צבאיים. סכסוך קשמיר הוא הציר המרכזי של כל העימותים הללו, למעט מלחמת הודו-פקיסטן השלישית ומלחמת העצמאות של בנגלדש שהתחוללו ב-1971, ושכתוצאה מהן הופרדה מזרח בנגל מפקיסטן והוקמה המדינה העצמאית של בנגלדש.

נעשו ניסיונות רבים לשפר את יחסי שתי המדינות, בעיקר הסכמי שימלה, פסגת אגרה והצהרת לאהור. מאז ראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, נעשו היחסים בין שתי המדינות מתוחים יותר בעיקר לאחר סכסוך סיאצ'ן, הסלמתו של סכסוך קשמיר ב-1989, הניסויים בנשק גרעיני שבוצעו ב-1989 ומלחמת קרגיל שהתחוללה ב-1999. צעדים מסוימים לבניית אמון, כמו ההסכם להפסקת האש משנת 2003 ופתיחתו של קו האוטובוסים דלהי-לאהור, נחלו הצלחה בעצירת ההסלמה של המתחים בין המדינות. עם זאת, על המאמצים הללו העיבו מתקפות טרור שאירעו מעת לעת. מתקפת הטרור על הפרלמנט ההודי שאירעה ב-2001 כמעט והובילה את שתי המדינות לסף מלחמה גרעינית. במתקפת הטרור על קו הרכבת סמיגהאוטה אקספרס ב-2007, שבה נהרגו 68 אזרחים, רובם פקיסטניים, הייתה גם היא נקודה מכרעת ביחסי שתי המדינות. בנוסף מתקפת הטרור במומבאי, שבוצעה על ידי מחבלים פקיסטניים, גרמה לנזק רציני לשיחות השלום שהתנהלו בין שתי המדינות.

לאחר הפשרה קצרה במתיחות בין שתי המדינות שארעה בעקבות בחירתן של ממשלות חדשות בשתי המדינות, הופסקו השיחות לאחר מתקפת הטרור על בסיס חיל האוויר ההודי בפטנקוט ב-2016.[2] במתקפת טרור על בסיס צבאי הודי בחלק ההודי של קשמיר שאירעה בספטמבר אותה שנה נהרגו 19 חיילים הודים, מתקפת הטרור הרצחנית ביותר מזה שנים. טענתה של הודו שהמתקפה בוצעה על ידי קבוצה ג'יהאדיסטית שנתמכת על ידי פקיסטן, הוכחשה על ידי זו האחרונה, שטענה שהמתקפה הייתה תגובה מקומית לאי-השקט באזור בשל נוכחות היתר, לטענתם, של כוחות הביטחון ההודים באזור. מתקפה זו הציתה עימות צבאי לאורך הגבול בין שתי המדינות וגרמה להתרבות מקרי הפרת הפסקת האש ולהתקפות נוספות על מתקני צבא הודים. החל מדצמבר 2016 גרמו העימות המתמשך וההסלמה בהתבטאויות הלאומניות בשני הצדדים לקריסת היחסים הבילטרליים בין הודו לפקיסטן עם ציפייה נמוכה להתאוששותם.[3][4]

מאז בחירתן של ממשלות חדשות, הן בהודו והן בפקיסטן, בראשית העשור השני של המאה ה-21, ננקטו כמה צעדים לשיפור יחסי הודו-פקיסטן, בעיקר יצירת ההסכמה על שווקים בלתי מפלים על בסיס הדדי, שישפרו את יחסי הסחר בין שתי המדינות.[5] בנובמבר 2015 הסכימו ראש ממשלת הודו החדש, נרנדרה מודי וראש ממשלת פקיסטן, נוואז שריף, על חידוש השיחות בין שתי המדינות. בחודש שלאחר מכן קיים מודי ביקור קצר ובלתי מתוכנן לפקיסטן בדרכו להודו, ובכך היה לראש הממשלה ההודי הראשון שביקר בפקיסטן מאז 2004.[6] על אף מאמצים אלו, היחסים בין שתי המדינות נותרו במצב של קיפאון, זאת בעקבות שורה של מעשי טרור חוזרים ונשנים לאורך הגבול. על פי סקר דעת קהל שנערך ב-2017 על ידי ה-BBC, רק 5% מההודים הביעו דעה חיובית על פקיסטן לעומת 85% שהביעו דעה שלילית ו-11% מהפקיסטנים שהביעו דעה חיובית על הודו מול 62% שהביעו דעה שלילית.[7]

שורשי הסכסוך בתקופת קבלת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהאטמה גנדי ומוחמד עלי ג'ינה בוויכוח לוהט. תמונה משנת 1939 לערך, פרי מצלמתו של הצלם ההודי קולוונט רוי.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חלוקת הודו, מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה

במהלך חלוקת הודו נהרגו כחצי מיליון מוסלמים והינדים במהומות. מיליוני מוסלמים תושבי הודו והינדים וסיקים תושבי פקיסטן היגרו באחד מאירועי חילופי האוכלוסין רחבי הממדים ביותר בעידן המודרני. שתי המדינות האשימו זו את זו על כך שלא סיפקו ביטחון למיעוטים שהיגרו משטחיהן. מצב זה גרם למתחים שהלכו והתגברו בין שתי המדינות שאך נוסדו.

על פי התוכנית הבריטית לחלוקת הודו, הותר לכל אחת מ-680 הנסיכויות להחליט לאיזו משתי המדינות היא תשתייך. להוציא מעטות, רוב הנסיכויות שאוכלוסייתן הייתה מוסלמית ברובה, הצטרפו לפקיסטן ורוב הנסיכויות בעלות רוב הינדי הצטרפו להודו. עם זאת, ההחלטות שהתקבלו על ידי כמה מהנסיכויות עיצבו את יחסי הודו-פקיסטן באופן משמעותי בשנים הבאות.

בעיית ג'ונגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ג'ונגד היא אחד המחוזות של מדינת גוג'ראט.

ג'ונגד הייתה נסיכות ששכנה בקצה הדרום-מערבי של גוג'ראט, יחד עם נסיכויות מנדבר, מנגרול וברביאוואד. לא היה לה גבול משותף עם פקיסטן ושאר הנסיכויות היוו חיץ בינה לבין פקיסטן. בנסיכות זו היה רוב של 80% תושבים הינדים בעוד שהשליט שלה, מהבט ח'אן, היה מוסלמי. ב-15 באוגוסט 1947 בחר מהבט ח'אן להסתפח לפקיסטן וחודש לאחר מכן אישרה פקיסטן את הסיפוח.

הודו לא קיבלה את הסיפוח של ג'ונגד כלגיטימי. הטיעונים ההודים התבססו על אי הרציפות הטריטוריאלית בין הנסיכות לבין שטחה של פקיסטן, על רצונו של הרוב ההינדי להיות חלק מהודו ועל כך ששטח הנסיכות היה מוקף בטריטוריה הודית מכל שלושת עבריו.

הטענה הפקיסטנית התבססה על העובדה ששליט הנסיכות בחר להסתפח לפקיסטן ויש לאפשר לו זאת. בנוסף, טענה פקיסטן שמאחר שלנסיכות יש מוצא לים, היא תוכל לקיים קשר ימי עם פקיסטן, אף על פי שהיא תהיה מובלעת בתוך שטחה של הודו.

אף לא אחת משתי המדינות לא הייתה מסוגלת לפתור את שאלת ג'ונגד בדרכי שלום והיא רק הוסיפה שמן על מדורת היחסים הטעונים בין שתי המדינות גם כך. שר הפנים של הודו, ואלאבאי פאטל, חש שאם יותר לג'ונגד להסתפח לפקיסטן, ישתרר אי-שקט ברחבי גוג'ראט. ממשלת הודו הקציבה לפקיסטן זמן לבטל את הסיפוח ולקיים משאל עם בנסיכות כדי למנוע את מעשי האלימות. סמלדס גנדי, אחיינו של מהאטמה גנדי, הקים ממשלה גולה לתושבי ג'ונגד. פאטל הורה לספח את שלוש הנסיכויות.

הודו הטילה ההסגר על ג'ונגד, ניתקה אותה מהספקת דלקים, ניתקה את קשרי האוויר והדואר אליה, שלחה כוחות צבא לגבול עם הנסיכות וכבשה את נסיכויות מנגרול וברביאוואד שבחרו להסתפח להודו. ב-26 באוקטובר נמלטו מהבט ח'אן ובני משפחתו לפקיסטן בעקבות ההתנגשויות עם הכוחות ההודים. ב-7 בנובמבר, לנוכח קריסת השליטה בנסיכות, ביקשה חצר הנסיכות מממשלת הודו לקחת על עצמה את ניהול הנסיכות. ראש ממשלת ג'ונגד, סר שאה נוואז בהוטו (אביו של זולפיקר עלי בהוטו), כתב למפקח על האזור מטעם ממשלת הודו והזמינו לקבל את השליטה על הנסיכות.[8] ממשלת פקיסטן הביעה את מחאתה שנדחתה על ידי ממשלת הודו וזו קיבלה את הזמנת ממשלת הנסיכות. ב-9 בנובמבר 1947 כבשו כוחות הודים את ג'ונגד. בפברואר 1948 נערך בנסיכות משאל עם ורוב מוחלט של המצביעים הביע את רצונו להסתפח להודו.

סכסוך קשמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סכסוך קשמיר

קשמיר הייתה נסיכות בעלת רוב מוסלמי שנשלטה על ידי נסיך הודי, המהרג'ה הארי סינג. בזמן חלוקת הודו העדיף סינג שקשמיר תישאר מדינה עצמאית ולא היה מוכן להסתפח לא להודו ולא לפקיסטן ורצה ששתי המדינות יכירו בקשמיר ככזו.

על אף חתימת הסכם הקפאת המצב שנחתם עם פקיסטן, נשלחו כוחות פקיסטניים לקשמיר בתגובה לניסיונותיו של המהרג'ה לבצע רצח עם במוסלמים. המהרג'ה ניסה לשנות את הדמוגרפיה של קשמיר שהייתה בעלת רוב מוסלמי תוך שהוא מבצע טיהור אתני בחבל ג'אמו שבמדינתו וכוחותיו טבחו באלפי מוסלמים וגירשו אלפים מבתיהם, כל זאת כדי ליצור בקשמיר רוב הינדי. אירועים אלו הובילו לפרוץ מרד במחוז פונץ'.[9] בגיבוי כוחות צבאיים-למחצה, פלשו שבטים פשטונים לקשמיר באוקטובר 1947 כדי לכבוש אותה. ב-25 באוקטובר הם הגיעו לעיר בארמולה שבצפון-מערב הנסיכות וכבשו אותה. במקום להתקדם לסרינגאר, השוכנת במרחק של 50 ק"מ משם ולכבוש את שדה התעופה הבלתי מוגן שלה, הם נשארו בבארמולה למשך כמה ימים. כוחות הביטחון של קשמיר התגלו כחלשים מדי ומצוידים בצורה לקויה כדי שיוכלו להילחם כנגד פקיסטן. מתוך חשש שהפלישה תוביל לסיפוח לפקיסטן, פנה כעת המהרג'ה להודו וביקש שכוחות הודים יאבטחו את קשמיר. ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, היה מוכן לשלוח לשם כוחות, אך מי ששימש בתפקיד המושל הכללי של הודו, לואי מאונטבטן, יעץ למהרג'ה להסתפח להודו לפני שזו תשלח אליו את הכוחות. לפיכך, כשהוא שוקל את מצב החירום, חתם המהרג'ה על מסמך הסיפוח להודו ב-26 באוקטובר 1947.

בספרו "סיירי הגבול" משנת 1985 כתב צ'ארלס צ'נוויקס טרנץ':

באוקטובר 1947... נהרו אנשי מיליציות של השבטים – ללא ספק עם תמיכה לוגיסטית רשמית – לתוך קשמיר... לפחות קצין בריטי אחד, הארווי-קלי, לקח חלק במערכה. נראה ששום דבר לא יכול היה לעצור הערב הרב של השבטים הללו מללכוד את סרינגאר עם שדה התעופה החיוני שלה. אכן, דבר לא עצר את חמדנותם. לוחמי שבט המהסוד התעכבו במיוחד כדי לבזוז, לאנוס ולרצוח. כוחות הודים הוטסו שלם ואנשי השבטים נדחקו מחוץ לעמק קשמיר אל ההרים. אנשי השבטים שבו לבתיהם במצב רוח פראי, מתוך תחושה שהם החמיצו הזדמנות קלה להשגה, איבדו את האפשרות לבזוז את סרינגאר והפכו את עצמם לשוטים.

לדבריו של הגנרל הפקיסטני, מוחמד אכבר ח'אן, הפולשים "התעכבו בבארמולה למשך יומיים מסיבה בלתי ידועה".[10]

בעוד הפולשים הפקיסטניים התפרסו ברחבי הנסיכות ובזזו את בארמולה, חתם כאמור המהרג'ה על מסמך הסיפוח להודו. שייך מוחמד עבדוללה כבר הגיע לדלהי יום קודם לכן, ב-25 באוקטובר, כדי לשכנע את נהרו לשלוח את הכוחות. הוא הבין את הסכנה הנשקפת לקשמיר והאיץ בנהרו לא לאבד זמן ולמהר לקבל את כתב הסיפוח ולהבטיח את שליחת הכוחות המהירה לקשמיר. ב-27 באוקטובר קיבל הלורד מאונטבטן את כתב הסיפוח ועם חתימתו וחתימת המהרג'ה על המסמך הפכה מדינת ג'אמו וקשמיר לחלק מהודו.

באותו יום, כשהפולשים הפקיסטניים היו קרובים לסרינגאר, הוטסו כוחות הודים מדלהי ונחתו בשדה התעופה המקומי, אבטחו אותו ופנו להניס את הפולשים מעמק קשמיר, אך עונת הגשמים הפכה את רוב שטחי קשמיר לבלתי עבירים. לאחר שבועות של לחימה אינטנסיבית בין הודו לבין פקיסטן, הכריזו מנהיגי המדינות על הפסקת אש ופנו לאו"ם שיתווך תוך שהם מבטיחים לקיים משאל עם. ב-1957 סופחה צפון-מערב קשמיר באופן מלא לפקיסטן והפכה לאזאד קשמיר. ב-1962 כבשה סין את אקסאי צ'ין, האזור הצפון-מזרחי הגובל בלדאק. ב-1984 כבשה הודו יותר מ-80% משטח קרחון סיאצ'ן.

כיום טוענת פקיסטן לזכותם של הקשמירים להגדרה עצמית באמצעות קיום משאל עם. מאידך טוענת הודו שעם חתימתו של המהרג'ה על מסמך הסיפוח, הפכה קשמיר לחלק בלתי נפרד מהודו. על רקע חילוקי הדעות על קשמיר, התחוללו המלחמות בין הודו לבין פקיסטן בשנים 1947 ו-1965 והעימות המוגבל ב-1999. מדינת ג'אמו וקשמיר נותרה מחולקת בין שתי המדינות באמצעות קו השליטה, שמתחם את קו הפסקת האש שעליה הוסכם ב-1947 ותוקנה ב-1972 בהסכמי שימלה.

המשך הסכסוכים האלימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים שלאחר מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה התנהלו שורה של מלחמות, ב-1965, 1971 ומלחמה אחת בלתי רשמית ב-1999.

מלחמת הודו-פקיסטן השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הודו-פקיסטן השנייה הייתה השיא של שורה של התנגשויות אלימות שהתרחשו מאפריל ועד ספטמבר 1965 בין שתי המדינות. העימות החל בעקבות "מבצע גיברלטר" של פקיסטן (הפקיסטנים בחרו בשם זה כדי ליצור הקבלה בין מטרותיהם לבין הכיבוש המוסלמי של ספרד שהחל מגיברלטר) שמטרתו הייתה להחדיר כוחות לג'אמו וקשמיר שייקחו חלק בהתקוממות כנגד השלטון ההודי. הודו הגיבה במתקפה בהיקף רחב על מערב פקיסטן. במלחמה, שהתמשכה על פני 17 ימים, נהרגו אלפים משני הצדדים, היה מעורב בה המספר הגדול ביותר של כלי רכב משוריינים והתנהלו בה קרבות השריון הגדולים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. פעולות האיבה הסתיימו לאחר שהוכרזה הפסקת אש בחסות האו"ם בעקבות התערבות דיפלומטית של ארצות הברית וברית המועצות וחתימתה של הכרזת טשקנט. רוב הקרבות התנהלו באמצעות כוחות הקרקע של הצבאות בקשמיר ולאורך הגבול המשותף של שתי המדינות. המלחמה עמדה בסימן של ההתכנסות הגדולה ביותר של כוחות צבאיים בקשמיר מאז חלוקת הודו ב-1947, שיא שנשבר רק במהלך הכוננות שהוכרזה בשנים 2001 – 2002 רוב הקרבות היו קרבות של שריון מול שריון ורגלים מול רגלים, שנעזרו בסיוע אווירי משמעותי וכן קרבות ימיים. רוב הפרטים על מלחמה זו, כמו שאר המלחמות שהתנהלו בין שתי המדינות נותרו עמומים.[11]

במלחמה זו הייתה ידה של הודו על העליונה ואף על פי שהמצב נראה שקול בין שני הצדדים, מבחינה אסטרטגית ופוליטית נחלה פקיסטן תבוסה, שכן לא עלה בידה להשיג את השליטה על קשמיר וכן לא עלה בידה לקבל תמיכה משמעותית ברמה הבינלאומית.[12] מבחינה בינלאומית הייתה מלחמה זו חלק מהמלחמה הקרה וכתוצאה ממנה התחולל שינוי גאופוליטי משמעותי בתת-היבשת ההודית. לפני המלחמה היו ארצות הברית והממלכה המאוחדת ספקיות הנשק העיקריות הן של הודו והן של פקיסטן. במהלך המלחמה ואחריה חשו הן הודו והן פקיסטן נבגדות בשל העדר התמיכה מצד מעצמות המערב בעמדותיהן. תחושות בגידה אלו הסלימו עם הטלת האמברגו על ידי ארצות הברית והממלכה המאוחדת על משלוחי נשק לשני הצדדים הלוחמים. כתוצאה מכך, פיתחו הודו ופקיסטן קשרים הדוקים יותר עם ברית המועצות ועם סין, בהתאמה. עמדתן השלילית המורגשת של מעצמות המערב במהלך המלחמה ובמהלך מלחמת הודו-פקיסטן השלישית ב-1971 המשיכה להשפיע על יחסי המערב עם מדינות תת-היבשת. על אף היחסים עם ארצות הברית ובריטניה שהשתפרו מאז תום המלחמה הקרה, עוררה מלחמת 1965 חוסר אמון עמוק בשתי המדינות, שבמידה מסוימת קיים עד היום.

מלחמת הודו-פקיסטן השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוטננט גנרל ניאזי, מושל מזרח בנגל האחרון (יושב במרכז), חותם על מסמך הכניעה של הכוחות הפקיסטניים בעקבות התבוסה במלחמת הודו-פקיסטן השלישית ב-1971.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת הודו-פקיסטן השלישית, מלחמת העצמאות של בנגלדש

מלחמת הודו-פקיסטן השלישית הייתה עימות צבאי בין שתי המדינות שהתרחש במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש מ-3 בדצמבר 1971 ועד לנפילת דאקה ב-16 בדצמבר אותה שנה. המלחמה החלה במכה מקדימה של חיל האוויר הפקיסטני על 11 בסיסים של חיל האוויר ההודי, שהובילו להמשך מעשי האיבה ולמעורבותה של הודו מלחמת העצמאות של בנגלדש לצדם של הכוחות הלאומיים הבנגליים. כמלחמה שנמשכה 13 ימים בלבד, היה הייתה אחת הקצרות בהיסטוריה.[13]

במהלך המלחמה התנהלו קרבות בו-זמנית בחזית המערבית ובחזית המזרחית. המלחמה הסתיימה עם חתימת הפיקוד המזרחי של הכוחות המזוינים של פקיסטן על מסמך כניעה ב-16 בדצמבר 1971 בדאקה,[14] שציין את הפיכתה של מזרח בנגל למדינה העצמאית החדשה, בנגלדש. רשמית הודיעה מזרח פקיסטן על פרישתה מהאיחוד הפקיסטני עוד קודם לכן, ב-26 במרץ. בין 90,000 ל-93,000 אנשי צבא פקיסטניים נלקחו בשבי על ידי צבא הודו, כולל כ-80,000 איש שלא לבשו מדים, וכולל מספר קטן של חיילים בנגלים שנותרו נאמנים לפקיסטן.[15] שאר השבויים, 10,000 עד 12,500, היו אזרחים, בני משפחות של אנשי צבא פקיסטן ומשתפי פעולה.

היקף האבדות בנפש באירועים שקרויים רצח העם הבנגלי לא ידוע בשום רמה של דיוק. ממשלת בנגלדש טענה ש-3 מיליון איש נהרגו,[16] בעוד שוועדת חקירה רשמית של ממשלת פקיסטן העמידה את המספר על 26,000 הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית.[17] על פי דוח שחובר על ידי העיתונאית האמריקאית ממוצא הודי, סרמילה בוס, בין 50,000 ל-100,000 משתתפים פעילים בלחימה ואזרחים משני הצדדים איבדו את חייהם.[18] מחקר שפורסם ב-2008 ב-British Medical Journal על ידי זיאד אוברמייר, כריסטופר ג'. ל. מוראיי ועימנואלה גקידו מעריך שכ-269,000 נהרגו כתוצאה מהעימות. מפרסמי המחקר ציינו שמספר זה גבוה בהרבה מההערכה הקודמת של אוניברסיטת אופסלה ושל מכון המחקר לשלום באוסלו, שעמדה על 58,000.[19] על פי סרג'ור רחמן, ההערכה הרשמית של ממשלת בנגלדש שעמדה למעשה על 300,000 הרוגים (בבנגלית: "3 lahks"), תורגמה בטעות לאנגלית ל-3 מיליון.[20] כתוצאה מעימות זה נמלטו בין שמונה לעשרה מיליון איש והפכו לפליטים בהודו.[21]

מלחמת קרגיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת קרגיל

מלחמת קרגיל (לעיתים מכונה גם "משבר קרגיל") היא מלחמה שהתנהלה בין הודו לבין פקיסטן בין מאי ליולי 1999, במחוז קרגיל שבחבל קשמיר. המלחמה החלה כאשר חמושים קשמיריים הנתמכים על ידי פקיסטן חצו את קו השליטה (LOC), המהווה גבול דה-פקטו בין הודו לפקיסטן בחבל קשמיר, והשתלטו על העמדות ההודיות בקרחון סיאצ'ן. בתגובה יצאה הודו למלחמה שנמשכה עד יולי, ובקרבות קשים הצליחו להשתלט על רוב השטחים שנתפסו על ידי הפקיסטנים. בסופו של דבר נאלצו הפקיסטנים לסגת גם משאר השטחים בלחץ אמריקאי. ההפסד הפקיסטני במלחמת קרגיל היה גורם משמעותי להפיכה הצבאית שהתרחשה בפקיסטן באוקטובר 1999, ובה תפס פרבז מושארף את השלטון.

קרחון סיאצ'ן, בו התנהלה עיקר המלחמה הוא שדה הקרב הגבוה ביותר בו התנהלו קרבות מעולם, ובהתאם לכך, מלחמת קרגיל היא המלחמה שהתנהלה במקום הגבוה ביותר מכל המלחמות, כ-5,000 מטר מעל פני הים.[22] מלחמה זו חשובה גם בשל הממד הגרעיני שבה, זו המלחמה הראשונה שהתנהלה בין הודו לפקיסטן כאשר שתי המדינות היו חמושות בפצצות אטום. במהלך המלחמה הושמעו על ידי שני הצדדים 13 פעמים איומים לשימוש בנשק גרעיני. זו המלחמה הראשונה בהיסטוריה בה נלחמו שתי מדינות גרעיניות, שאף אחת מהן לא מעצמת על, באופן קונבנציונלי, ולפיכך הבנתה חשובה גם לתחום ההרתעה הגרעינית. ניתן לראות שבחודש פברואר של 2019 לאחר שארגון טרור בצע פיגוע בו נהרגו 45 שוטרים הודים חזוה לצין שארגון טרור זה נתמך על ידי פקיסטן. ההודים הגיבו בתקיפה אווירית הראשונה מאז מלחמת קרגיל. הפקיסטנים גם הם הגיבו ותקפו בהודו. במהלך התקיפה של הפקיסטנים שני מטוסים הודים הופלו וטייס אחד נלקח בשבי על ידי הפקיסטנים אך שוחרר כמה ימים לאחר מכן.

נושאי מחלוקת נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר הפליטים הבנגלי (1949)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1949 תיעדה הודו מספר של כמיליון פליטים הינדים שנמלטו ממזרח בנגל (כיום בנגלדש) למערב בנגל ולמדינות נוספות של הודו, בשל מעשי אלימות, פחד ודיכוי מצד השלטונות. מצבם של הפליטים גרם לזעמם של לאומנים הינדים ואוכלוסיית הפליטים גרמה לצמצום המשאבים של מדינות הודו שלא היו מסוגלות לקלוט אותם. במקביל לאי פסילת רעיון המלחמה על הסף, הזמינו ראש ממשלת הודו, נהרו ושר הפנים פאטל את ראש ממשלת פקיסטן ליקאת עלי ח'אן לשיחות בדלהי. אף על פי שהודים רבים תיארו צעד זה כפיוס, חתם נהרו על הסכם עם ח'אן שעל פיו התחייבו שתי המדינות להגן על המיעוטים ולהקים גופים שיטפלו בהם. השניים גם חתמו על הסכם סחר והתחייבו לפתור את העימותים ביניהם בדרכי שלום. בהדרגה, שבו מאות אלפי הינדים למזרח פקיסטן, אך הפשרת היחסים ארכה זמן רב, בעיקר בשל סכסוך קשמיר.

אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין פקיסטן לבין אפגניסטן קיימת יריבות רבת שנים על הגבול ביניהן, "קו דורנד", שאין ספור ממשלות אפגניות סירבו להכיר בו כקו גבול רשמי. מצב זה הוביל למתחים קשים בין שתי המדינות ואף להתנגשויות צבאיות שבהן הייתה ידה של פקיסטן על העליונה. פקיסטן האשימה עוד בשנות ה-50 של המאה ה-20 את אפגניסטן במתן חסות למורדים הבדלנים הבלוצ'ים ובניסיון לתת חסות לנטיות בדלניות בקרב האוכלוסיות הפשטוניות והבלוצ'יות. מקובל להאמין שבמהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה פקיסטן, אז בהנהגתו של זולפיקר עלי בהוטו, לתמוך בפלגים האסלאמיים באפגניסטן. פלגים אלו אכן התמרדו נגד ממשלת אפגניסטן, שהיו לה יחסי ידידות עם ברית המועצות ועם בעלת בריתה בדרום אסיה, הודו.

מעורבותה של ברית המועצות באפגניסטן כדי למנוע הסלמה נוספת ותפיסת השלטון על ידי הגורמים האסלאמיים הוכחה כאסון. ארצות הברית ובעלות בריתה חששו מפני מעורבות זו והחלו להגיש סיוע לפקיסטן שתמכה במוג'אהדין האפגניים, בתקווה לשבש את מהלכיה של ברית המועצות. מלחמת אפגניסטן נכנסה למבוי סתום עם אבדות כבדות שנגרמו לשני הצדדים ועלתה לסובייטים בממון רב. בסופו של דבר נסוגו הרוסים תחת לחץ בינלאומי, אך כמה פלגים אפגניים המשיכו להילחם אלו באלו, ותומכיהם מבחוץ, כולל ברית המועצות, איראן, פקיסטן ואחרים, לא הצליחו להגיע להסכמה מי צריך להחזיק בהגה השלטון באפגניסטן.

המשך התמיכה במורדים הובילה למלחמת אזרחים שבה תמכה פקיסטן בטליבאן, מתוך רצון להבטיח את האינטרסים שלה באפגניסטן, בעוד שהודו ושכנותיה האחרות של אפגניסטן העניקו את תמיכתם לברית הצפונית. לאחר שהטליבאן הביס את הברית הצפונית ברוב שטחי אפגניסטן במהלך מלחמת האזרחים באפגניסטן, שהתנהלה בין השנים 1996 – 2001, המשיך משטר הטליבאן לקבל סיוע מפקיסטן, אחת משלוש המדינות שעשו כן עד פיגועי 11 בספטמבר. הודו התנגדה בתקיפות לשלטון הטליבאן ועל רקע זה מתחה ביקורת קשה על פקיסטן. מתוקף ההכרה שלה בשלטון הברית הצפונית, העניקה לה הודו את תמיכתה, יחד עם תמיכת האו"ם. יחסי אפגניסטן-הודו, שכנתה של פקיסטן, ונוכחותה ההולכת וגוברת שם, הטרידו את פקיסטן.

ב-7 ביולי 2008 אירע פיגוע התאבדות בשגרירות הודו בקאבול. מטעם ה-CIA נרמז שסוכנות הביון הבין-זרועית של פקיסטן עמדה מאחורי הפיגוע. פקיסטן ניסתה להתנער מאחריות לפיגוע,[23] אך נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש עימת את ראש ממשלת פקיסטן, יוסוף רזא גילאני עם העדויות והתרה בו שאם תתרחש מתקפה דומה נוספת, הוא ינקוט בצעדים רציניים.[24]

כנגד פקיסטן הוטחו האשמות על ידי הודו, אפגניסטן, ארצות הברית,[25] ועל ידי הממלכה המאוחדת, במעורבות בפעילות טרור בקשמיר ובאפגניסטן.[26] ביולי 2009 הודה נשיא פקיסטן, אסיף עלי זרדרי שממשלת פקיסטן הקימה וטיפחה קבוצות טרוריסטיות כדי להשיג את מטרותיה קצרות הטווח בתחום מדיניות החוץ.[27] על פי ניתוח שפורסם עבור פורום סבן במכון ברוקינגס ב-2008, הייתה פקיסטן המדינה תומכת הטרור הפעילה ביותר.

ההתקוממות בקשמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי כמה דיווחים שפורסמו על ידי "המועצה ליחסי חוץ" (Council on Foreign Relations), העניקו כוחותיה הצבאיים של פקיסטן וגופי המודיעין שלה תמיכה סמויה לארגוני טרור בקשמיר, כולל לארגון ג'יש-י מוחמד המסונף לאל קאעידה.[28] פקיסטן הכחישה כל מעורבות בפעילות הטרור בקשמיר וטענה שהיא רק מעניקה תמיכה פוליטית ומוסרית לקבוצות בדלניות השואפות להיפרד מהשלטון ההודי. קבוצות מיליטנטיות קשמיריות רבות מחזיקות מפקדות בחלק של קשמיר המנוהל על ידי פקיסטן, אזאד קשמיר, עובדה שממשלת הודו עושה בה שימוש נוסף לטענותיה כנגד פקיסטן.

העיתונאי הבריטי גורדון תומאס ציין שפקיסטן "עדיין תומכת בקבוצות טרור בתוככי מדינת קשמיר, מממנת, מאמנת ומכוונת אותם לנהל מלחמת התשה כנגד הודו".[29] העיתונאי האמריקאי סטפן סולימאן שוורץ מציין שכמה קבוצות מיליטנטיות וארגוני פשע "מקבלים גיבוי מקצינים בכירים בצבא פקיסטן, הממסד המודיעיני של המדינה וגופים חמושים נוספים".[30]

מתקפות והתקוממיות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה על הפרלמנט ההודי הייתה ללא ספק המתקפה הדרמטית ביותר שבוצעה על ידי טרוריסטים שנהנו לכאורה מתמיכה של פקיסטן. הודו האשימה את פקיסטן כאחראית על המתקפה, האשמה שנדחתה בתקיפות על ידי פקיסטן. המתקפה והפולמוס סביבה כמעט והביאו את שתי המדינות אל סף מלחמה גרעינית בשנים 2001 – 2002. אף על פי כן, מאמצי השכנת שלום בינלאומיים סייעו לצנן את המתחים.

בנוסף, האירוע הבולט ביותר שהיווה רקע למתיחות בין שתי המדינות היה חטיפת המטוס בטיסה 814 של חברת "אינדיאן איירליינס" (Indian Airlines) שעשה את דרכו מקטמנדו לניו דלהי. המטוס נחטף ב-24 בדצמבר 1999 כשעה לאחר ההמראה ואולץ לטוס לנמל התעופה של אמריטסר ולאחר מכן לנמל התעופה של לאהור. לאחר שתודלק המריא המטוס לדובאי ולבסוף נחת בקנדהאר שבאפגניסטן. לאחר לחץ תקשורתי כבד נענתה ממשלת הודו לדרישות החוטפים ושחררה את מסוד אזהר ממאסר בתמורה לשחרור הנוסעים ההודים שהיו על הטיסה. על החלטה זו שילמה ממשלת הודו ביוקר. אזהר, שככל הידוע מסתתר בקראצ'י, היה מאוחר יותר מנהיג ג'יש-י מוחמד, ארגון טרור שביצע מספר מתקפות כנגד כוחות הביטחון ההודיים בקשמיר.

ב-22 בדצמבר 2000 התפרצה קבוצת טרוריסטים שהשתייכה ללשקאר-א-טייבה אל המצודה האדומה בדלהי. במצודה מוצבת יחידה של צבא הודו וקיים בה מתקן חקירות חשוב המשמש הן את הצבא והן את לשכת החקירות המרכזית של הודו. הטרוריסטים הבקיעו בהצלחה את מעטפת האבטחה סביב למבצר ופתחו באש על חיילים בתפקיד והרגו שניים מהם. מתקפה זו הייתה משמעותית בשל העובדה שהיא בוצעה יומיים בלבד לאחר ההכרזה על הפסקת האש בין הודו לבין פקיסטן.

המתקפה על הפרלמנט ההודי התרחשה ב-13 בדצמבר 2001 ובמהלכה נהרגו 9 אנשים, מתוכם שישה שוטרים, שני מאבטחים של הפרלמנט וגנן עובד הפרלמנט וחמשת המחבלים, חברי לשקאר-א-טייבה וג'יש-י מוחמד, נהרגו אף הם. מתקפה זו הגבירה את המתחים בין הודו לבין פקיסטן וגרמה למתיחות שהשתררה בין שתי המדינות בשנים 2001 – 2002. כתוצאה ממתיחות זו רוכזו כוחות משני צדי הגבול בין שתי המדינות ולאורך קו השליטה באזור קשמיר. היה זה מצב המתיחות הראשון בין שתי המדינות מאז מלחמת קרגיל ב-1999. הודו ריכזה את כוחותיה כתגובה למתקפה על הפרלמנט וכתגובה למתקפה על האספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר. הודו טענה שהמתקפות בוצעו על ידי שני ארגוני הטרור שבסיסם בפקיסטן, לשקאר-א-טייבה וג'יש-י מוחמד ושהודו טענה שהם מקבלים גיבוי משירות הביון הבין זרועי של פקיסטן, טעה שהוכחשה על ידי פקיסטן. המתח בין שתי המדינות נרגע בעקבות תיווך דיפלומטי בינלאומי שכתוצאה ממנו נסוגו צבאות שתי המדינות באוקטובר 2002 מעמדותיהם על הגבול.

ב-2002 טענה הודו שוב שטרוריסטים מג'אמו וקשמיר הסתננו להודו, טענה שהוכחשה על ידי נשיא פקיסטן, פרבז מושארף, שטען שהסתננויות אלו נפסקו. דובר משרד החוץ ההודי כינה את טענת פקיסטן "מינוח בלתי מדויק". חודשיים בלבד לאחר מכן חדרו שני טרוריסטים קשמירים שהשתייכו לג'יש-י מוחמד אל מקדש הינדי בעיר אחמדאבאד שבמדינת גוג'ראט ורצחו 30 איש, כולל 18 נשים ו-5 ילדים. המתקפה בוצעה ב-25 בספטמבר 2002, ימים ספורים לאחר שנערכו הבחירות במדינת ג'אמו וקשמיר. שני מכתבים זהים נמצאו על גופותיהם של המחבלים בהן נטען שהמתקפה בוצעה כנקמה על מותם של אלפי מוסלמים במהלך המהומות בג'וגראט בפברואר ובמרץ אותה שנה.

ב-25 באוגוסט 2003 התפוצצו שתי מכוניות תופת בדרום העיר מומבאי. אחת ליד השער להודו והשנייה ליד זאוורי בזאר ובפיצוצים נהרגו לפחות 48 איש ונפצעו 150. אף על פי שאף ארגון טרור לא לקח על אחריותו את המתקפה, העלו משטרת מומבאי והאגף למחקר וניתוח את החשד שידו של הארגון לשקאר-א-טייבה הייתה במעל.

ב-5 ביולי 2005 הסתערו שישה מחבלים שהשתייכו ללאשקר-א-טייבה אל מתחם ראם ג'נמבהומי באיודהיה. לפני שעלה בידם להגיע אל המסגד שבמקום, הם נורו על ידי כוחות הביטחון. מתפלל הינדי אחד ושני שוטרים נפצעו בתקרית.

ב-18 בפברואר 2007 בוצעה מתקפת טרור על קו הרכבת סמג'האוטה אקספרס. רכבת זו היא קו בינלאומי שמחבר בין ניו דלהי, הודו לבין לאהור, פקיסטן והוא אחד משני קווי הרכבת שחוצים את הגבול בין שתי המדינות. לפחות 68 איש נהרגו במתקפה, ברובם אזרחי פקיסטן, אך גם כמה אזרחים ואנשי ביטחון הודים.

במתקפת הטרור במומבאי שבוצעה ב-26 עד ה-29 בנובמבר 2008 על ידי עשרה מחבלים פקיסטנים, נהרגו 173 (מתוכם 8 ישראלים) ונפצעו 308. המחבל היחיד שנותר בחיים, אג'מל קסב, ושנעצר במהלכו, היה בעל אזרחות פקיסטנית. במאי 2010 הרשיע אותו בית משפט הודי בארבעה מעשי רצח, בניהול מלחמה נגד הודו, בקשירת קשר ובמעשי טרור והוא נדון למוות.

הודו האשימה את ארגון לאשקר-א-טייבה בתכנון ובבצוע המתקפה. ממשלת פקיסטן דחתה את הטענות ודרשה הוכחות. הודו סיפקה הוכחות, כולל העדויות, כלי הנשק, אריזות מזון שנמצאו על המחבלים ומכשירי טלפון. פקידים רשמיים הודים דרשו את הסגרתם של חשודים פקיסטנים וטענו שלאור התחכום של המתקפה, מבצעיה היו חייבים לקבל סיוע מגופים רשמיים של ממשלת פקיסטן.

נשק להשמדה המונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

להודו היסטוריה ארוכה של פיתוח נשק גרעיני. שורשיה של תוכנית זו מתחילים עוד כאשר החלה תוכנית הגרעין ההודית מיד לאחר קבלת העצמאות. בשנות ה-40, ה-50 וה-60 של המאה ה-20 התקדמה התוכנית בהדרגה לקראת הפיכתה למבצעית ובמהלך כל המאה התרחבה תשתית התוכנית. ההחלטות על ייצור נשק גרעיני התקבלו על ידי הנהגת המדינה לאחר מלחמת הודו-סין והסיפוח של חלקים משטח הודו לסין בעקבותיה. ב-1967 הוגדרה מטרת התוכנית לייצור נשק גרעיני בפיקוחה של אינדירה גנדי. ב-1971, לאחר מלחמת הודו-פקיסטן השלישית השיגה הודו יתרון צבאי על פקיסטן. ההכנות לניסוי גרעיני החלו ב-1972 ובסופו של דבר פוצצה הודו את הפצצה הגרעינית הראשונה שלה בניסוי "פוקהרן" ב-1974 ששם הקוד שלו היה "בודהה המחייך". בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 החלה הודו לפתח טילים בעלי יכול נשיאה של נשק גרעיני כתגובה למאמציה של פקיסטן להתמודד מולה במרוץ לחלל. במקביל פיתחה פקיסטן אף היא נשק גרעיני וטילים והחלה לבצע טיסות חלל בלתי-מאוישות באמצע שנות ה-90 והיא ממשיכה בכך עד היום.

לאחר התבוסה במלחמה ב-1971, החלה פקיסטן להריץ את תוכנית הגרעין שלה ב-1972 והגבירה את מאמציה ב-1974, לאחר שהודו פוצצה את הפצצה הגרעינית הראשונה שלה. ב-1983 הגיעה להישג חשוב במאמציה לאחר שביצעה סדרה של ניסויים גרעיניים בשם הקוד "קיראנה-1". ממשלת פקיסטן לא הוציאה שם הודעה רשמית על ניסויים אלו. בשנים שלאחר מכן הרחיבה פקיסטן את תוכנית הגרעין שלה ושיכללה אותה כדי לרתום אותה למערך אספקת החשמל של המדינה. ב-1988 הושגה הבנה הדדית בין שתי המדינות, על פיה התחייבה כל אחת מהן לא לתקוף את מתקני הגרעין של זולתה. עוד קודם לכן, ב-1988 הושגה הסכמה על חילופי תרבות ועל קיום קשרי תחבורה אווירית. ב-1998 ערכה הודו את הניסוי הגרעיני השני שלה, "פוקהרן 2", שבעקבותיו ערכה פקיסטן שני ניסויים נוספים, "צ'גאי-1" ו"צ'גאי-2".

שיחות וצעדים לבניית אמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת 1971 התקדמו הודו ופקיסטן בהדרגה לקראת נרמול היחסים. ביולי 1972 קיימו ראשת ממשלת הודו, אינדירה גנדי וראש ממשלת פקיסטן, זולפיקר עלי בהוטו פגישה בעיר שימלה וחתמו על הסכם שעל פיו תשחרר הודו 90,000 שבויים ותשיב לפקיסטן שטחים שנכבשו במערב. כמו כן הוסכם ששתי המדינות "תיישבנה את חילוקי הדעות ביניהן בדרכי שלום באמצעות משא ומתן דו-צדדי". הקשרים הדיפלומטיים וקשרי המסחר חודשו ב-1976.

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1997 חודשו שיחות בדרג בכיר בין שתי המדינות לאחר הפסקה של שלוש שנים. ראשי הממשלות של שתי המדינות נפגשו פעמיים ושרי החוץ ניהלו שלושה סביבי שיחות. ביוני אותה שנה הגדירו שרי החוץ שמונה "סוגיות בולטות" שבהן יתמקד המשך השיחות. העימות סביב מעמדה של קשמיר, סוגיה שהייתה ליבת הסכסוך בין שתי המדינות מאז זכו בעצמאותן, נותרה אבן הנגף העיקרית בדיאלוג שלהן. הודו טוענת שכל שטח נסיכות קשמיר לשעבר הוא חלק בלתי נפרד מהפדרציה ההודית, בעוד שפקיסטן עומדת על כך שהחלטות האו"ם שקראו להגדרה עצמית של תושבי המחוז חייבות להילקח בחשבון. בכל אופן היא מסרבת לציית לחלק הקודם של ההחלטה הקורא לפנות השטחים הכבושים.

בספטמבר 1997 התפוצצו השיחות על רקע סוגיית קשמיר ועל רקע הבטחת השלום והביטחון. פקיסטן טענה שנושאים אלו חייבים להיות נדונים בקבוצות עבודה נפרדות. הודו השיבה ששתי הסוגיות צריכות להיות מטופלות במקביל יחד עם שש הסוגיות האחרות.

ניסיון לחידוש הדיאלוג קיבל דחיפה רצינית בפגישה של שני ראשי הממשלה בפברואר 1999 שהתקיימה בלאהור ובה נחתמו שלושה הסכמים. הפיכה צבאית שארעה בפקיסטן באותה שנה ובה הודחה ממשלתו של נוואז שריף גרמה להתרחקות מחודשת ביחסי שתי המדינות.

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2001 בוטלה פסגה שנועדה להתכנס באגרה בהשתתפות נשיא פקיסטן, פרבז מושארף וראש ממשלת הודו, אטל ביהארי וג'פאיה.

ב-20 ביוני 2004, עם כינון ממשלת הודו החדשה, הסכימו שתי המדינות להרחיב את האיסור על עריכת ניסויים גרעיניים ועל התקנת קו טלפון אדום בין משרדי החוץ של המדינות שמטרתו למנוע מקרים של אי הבנה שעלולים להוביל לפרוץ מלחמה גרעינית.[31]

לאחר בחירתו של מאנמוהאן סינג כראש ממשלת הודו במאי 2004 הכריזה ממשלת מחוז פנג'אב שבפקיסטן שהיא תפתח את הכפר גה, מקום הולדתו, ככפר לדוגמה לכבודו ותקרא בית ספר על שמו.[32] בהודו קיים כפר בשם פקיסטן, על אף לחצים שמופעלים מעת לעת לשנות את שם הכפר, מתנגדים תושביו לכך.[33]

ב-2004 חלה רגיעה במעשי האלימות בין שתי המדינות. שתי הסיבות העיקריות לכך היו חימום היחסים בין הממשלות שכתוצאה מכך הושגה הפסקת אש והשלמת גידור קו השליטה על ידי צבא הודו. יותר מכך, תחת לחץ בינלאומי כבד, נאלצה פקיסטן לנקוט בצעדים כנגד מחנות האימונים של המחבלים בתחומה. באותה שנה הסכימו גם שתי המדינות על דילול הכוחות סביב לגבול.

משמר הגבול ההודי האשים את צבא פקיסטן במתן גיבוי באש לטרוריסטים כאשר אלו פלשו לשטחי הודו. מנגד האשימה פקיסטן את הודו במתן תמיכה לארגוני טרו הפועלים בפקיסטן כמו "צבא השחרור של בלוצ'יסטן".

ב-2005 התעוררה מחלוקת בין המדינות בנוגע לסכר בגליהר. באותה שנה הואשם שר המידע הפקיסטני, שייח ראשיד, בכך שב-1990 ארגן מחנה אימונים לטרוריסטים במחוז ח'ייבר פח'טונח'ווה. ממשלת פקיסטן סגרה את תיק החקירה נגדו כניסיון לשים מכשול לתהליך השלום שהתנהל בין שתי המדינות.

הן הודו והן פקיסטן נקטו במספר צעדים בוני אמון כדי להרגיע את המתיחות בין שתיהן. אלה כללו שיחות נוספות בדרג בכיר, הקלות במתן אשרות וחידוש תחרויות הקריקט בין המדינות. שירות האוטובוסים החדש המקשר בין סרינגאר שבהודו לבין מוצפראבאד שבפקיסטן סייע גם הוא לקרב בין הצדדים. המדינות הסכימו גם לשתף פעולה בתחום הכלכלי. שיפורים ביחסים נראו גם עם הפתיחה מחדש של קווי רכבת ואוטובוסים החוצים את הגבול.

ביולי 2005 ארעה התנגשות קשה בין כוחות הביטחון ההודיים לבין מיליטנטים פקיסטנים כאשר אלו ניסו להסתנן מפקיסטן לקשמיר. באותו חודש בוצעו מתקפות של מיליטנטים קשמירים על איודהיה ועל סרינגאר, אך לאלו לא הייתה השפעה של ממש על תהליך השלום.

ב-2006 התארגנה תוכנית "ידידים ללא גבולות" בסיועם של שני תיירים בריטים. הרעיון בבסיס התוכנית היה שילדים הודים ופקיסטנים יתכתבו אלו עם אלה כחברים לעט. הרעיון קצר הצלחה בשתי המדינות.[34]

כדי לקדם שיפור נוסף ביחסי המדינות שוחרר במרץ 2008 אזרח הודי שהוחזק בשבי הפקיסטני מאז 1975 באשמת ריגול.

העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2010 פרסמו מספר עיתונים פקיסטניים כתבות אודות מנהיגים הודים ויחסיהם עם גורמים מיליטנטים בפקיסטן שעל פי האשמת העיתונים נמצאו במסמכים שדלפו במסגרת פרשת קייבלגייט. העיתון הבריטי הגרדיאן, שהחזיק את המסמכים ברשותו, הגיע למסקנה שטענות הפקיסטנים היו בלתי מדויקות ושנעשה שימוש במברקים המודלפים לצורכי תעמולה.[35]

ב-10 בפברואר 2011 הסכימה הודו לחדש את השיחות עם פקיסטן שהושעו לאחר המתקפות במומבאי.[36] במהלך תקופה זו השעתה הודו את כל הקשרים הדיפלומטיים עם פקיסטן עד שזו תפעל כנגד האחראים למתקפות במומבאי. ב-13 באפריל 2012, לאחר הפשרת היחסים, כאשר הודו השיגה מעמד של מדינה מועדפת בפקיסטן, היא הכריזה על הסרת המגבלות על השקעות חוץ ישירות פקיסטניות בהודו. ב-11 ביולי אותה שנה הצהיר שר החוץ הפקיסטני בפנום פן שארצו שואפת לפתור כמה מחלוקות, כמו המחלוקות על מפרץ סיר ועל קרחון סיצ'אן, על בסיס ההסכמות שהושגו בעבר.[37] ב-7 בספטמבר קיים שר החוץ ההודי ביקור של שלושה ימים בפקיסטן כדי לעמוד על ההתקדמות בדיאלוג ההדדי עם עמיתיו הפקיסטנים.[38]

שיתוף פעולה בטיפול באסונות טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעידת האדמה בגוג'ארט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתגובה לרעידת האדמה בגוג'ארט ב-2001 שלח נשיא פקיסטן, פרבז מושארף מטוס עם ציוד לסיוע לנפגעי רעידת האדמה.[39] המטוס, שהמריא מאסלאמאבאד לאחמדאבאד, נשא 200 אוהלים ויותר מ-2,000 שמיכות.[40] בנוסף, התקשר הנשיא לראש ממשלת הודו כדי להביע את תנחומיו על ההרוגים ברעש האדמה.[41]

רעידת האדמה בפקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה לרעידת האדמה בקשמיר שהתחוללה ב-8 באוקטובר 2005, הציעה הודו סיוע לפקיסטן. הנציבים העליונים (שגרירים) בשתי המדינות התייעצו זה עם זה בנוגע לשיתוף הפעולה בפעולות הסיוע. הודו שלחה 25 טונות של ציוד לפקיסטן, כולל מזון, שמיכות ותרופות. חברות הודיות גדולות, כמו אינפוסיס, הציעו סיוע שערכו הגיע ל-226,000 דולר. ב-12 באוקטובר הטיס מטוס תובלה מדגם איליושין Il-76 82 טונות של ציוד סיוע, כולל תרופות, 15,000 שמיכות ו-50 אוהלים. קצין בכיר בחיל האוויר ההודי ציין שהם התבקשו על ידי ממשלת הודו להיות בכוננות לטיסות נוספות.[42] ב-14 באוקטובר שיגרה הודו משלוח שני עם ציוד סיוע לפקיסטן שהגיע באמצעות רכבת דרך מעבר הגבול ואגה. משלוח זה כלל 5,000 שמיכות, 370 אוהלים, 5 טונות של יריעות פלסטיק ו-12 טונות תרופות. משלוח שלישי של תרופות וציוד סיוע נוסף נשלח זמן קצר לאחר מכן באמצעות רכבת.[43] הודו גם התחייב להעניק סיוע לפקיסטן בשווי של 25 מיליון דולר.[44] כמו כן פתחה הודו שלושה מעברי גבול לאורך קו השליטה. מחוות אלו סימלו עידן חדש של אמון, ידידות ושיתוף פעולה בין הודו לבין פקיסטן.

קשרים חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשרים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודו ופקיסטן, במיוחד צפון הודו ומזרח פקיסטן, חולקות במידה מסוימת תרבויות, מטבחים ולשונות משותפים, בזכות המורשת ההודו-ארית המשותפת שלהן שמשתרעת על פני שתי הארצות ועל פני חלק ניכר מצפון תת-היבשת ההודית ומחזקת את הקשרים ההיסטוריים בין שתיהן. זמרים, מוזיקאים, קומיקאים ובדרנים פקיסטניים נהנים מפופולריות רחבה בהודו וזוכים לתהילה בתעשיית הסרטים ההודית, בוליווד. באופן דומה, תעשיות המוזיקה והקולנוע ההודיות זוכות לפופולריות רחבה בפקיסטן. בהיותה ממוקמת בחלק הצפוני של דרום אסיה, תרבותה של פקיסטן דומה במידה זו או אחרת לזו של צפון הודו, במיוחד צפון-מערב הודו.

אזור פנג'אב פוצל בין מדינת פנג'אב שבהודו לבין מחוז פנג'אב שבפקיסטן בעקבות קבלת העצמאות וחלוקת הודו ב-1947. העם הפנג'אבי הוא כיום הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בפקיסטן ובמקביל הוא מהווה קבוצה אתנית חשובה בצפון הודו. מייסד דת הסיקיזם נולד בחלק הפקיסטני של פנג'אב, בעיר ננקנה סהיב. מדי שנה חוצים מיליוני עולים לרגל סיקים את הגבול כדי לבקר את האתרים הקדושים שבעיר. הסינדהים הם הקבוצה האתנית המקורית המתגוררת במחוז סינד שבפקיסטן. סינדהים רבים בני דת ההינדו היגרו ב-1947 להודו. בנוסף, מיליוני מוסלמים שהיגרו מהודו אל פקיסטן שאך נוסדה הפכו לידועים בתור ה"מוהג'יר". הם התיישבו בעיקר בקראצ'י ועדיין שומרים על קשרים עם קרובי משפחותיהם בהודו.

קשרים גאוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבול הודו-פקיסטן הוא הגבול הבינלאומי הרשמי המפריד בין המדינות ההודיות של פנג'אב, ראג'סטאן וגוג'ראט לבין המחוזות הפקיסטניים של פנג'אב וסינד. מעבר הגבול בואגה הוא מעבר הכביש היחיד הקיים בין שתי המדינות והוא שוכן על הדרך הראשית הגדולה המפורסמת המקשרת בין לאהור שבפקיסטן לבין אמריטסר שבהודו. מדי ערב מתקיים במעבר הגבול בואגה טקס סגירת הגבול בין הודו לפקיסטן ובו מורדים דגלי שתי המדינות ומשמרות מצבאות שתי המדינות מבצעים טקסים רבי רושם ולוחצים איש ידי זולתו.

קשרים לשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הינדוסטנית היא הלינגואה פרנקה של צפון הודו ושל פקיסטן, וכן שפה רשמית בהודו ובפקיסטן בכתב ההינדי וכתב האורדו, בהתאמה. האורדו הסטנדרטית ניתנת להבנה על ידי דוברי הינדית. הינדוסטנית מובנת ונעשה בה שימוש כלינגואה פרנקה בפי אוכלוסיות דרום אסיאתיות רבות כולל תושבי סרי לנקה, נפאל ובנגלדש והיא השפה שבשימוש בבוליווד.

קשרי נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים לא מעטים מתקיימים קשרי נישואים בין תושבי הודו לבין תושבי פקיסטן. באפריל 2010 נישאו שחקן הקריקט הפקיסטני המפורסם שואיב מאליק וכוכבת הטניס ההודית סניה מירזא.[45] טקס החתונה זכה לתשומת לב תקשורתית ונאמר שהוא שיתק את שתי המדינות.[46]

קשרי ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הקריקט והוקי השדה בין הודו לבין פקיסטן מקבלות לעיתים גוון פוליטי. במהלך פלישת ברית המועצות לאפגניסטן נסע הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק להודו כדי לעסוק ב"דיפלומטיית קריקט" במטרה למנוע מהודו לתמוך בברית המועצות ולפתוח בחזית נוספת. יותר מעשור לאחר מכן ניסה פרבז מושארף לעשות דבר דומה, אך ללא הצלחה. בטניס שיחק הטניסאי ההודי רוחאן בופאנה בהצלחה עם בן זוגו למשחק, אסלאם אל-חאק קורשי הפקיסטני והם כונו "אינדו-פק אקספרס".[47]

קשרים בתפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודלן הרב של האוכלוסיות ההודיות והפקיסטניות בארצות רבות ברחבי העולם יצרה קשרים משמעותיים ביניהן. אוכלוסיית אזרחי הממלכה המאוחדת ממוצא הודי היא המיעוט האתני הראשון בגודלו במדינה ואילו אוכלוסיית אזרחי הממלכה ממוצא פקיסטני היא המיעוט האתני השני בגודלו ונאמר שהם מקיימים יחסים ידידותיים אלו עם אלו.[48] די מקובל שיתקיימו שכונות כמו "הודו הקטנה" ו"פקיסטן הקטנה" זו לצד זו במובלעות אסיאתיות בערים שונות ברחבי העולם. בערים כמו ברמינגהאם, בלקברן ומנצ'סטר חיות אוכלוסיות של הודים ושל פקיסטנים אלו לצד אלו בשלום ובהרמוניה. אזרחי בריטניה, הן אלו ממוצא הודי והן אלו ממוצא פקיסטני, מוגדרים יחדיו בקטגוריה של "אסיאתיים בריטים" (British Asians). בבריטניה פועל גם "פורום הידידות ההודי-פקיסטני".[49] בארצות הברית מוגדרים הודים ופקיסטנים תחת הקטגוריה של "אמריקאים דרום-אסיאתיים" (South Asian American) והם חולקים מאפיינים תרבותיים שונים.

חבר הפרלמנט האירופי סג'ד כרים, הוא בריטי ממוצא פקיסטני. הוא חבר פורום הידידות עם הודו של הפרלמנט האירופי והוביל את פתיחתה של אירופה לסחר חופשי עם הודו.[50][51] כרים נמלט בקושי מההתקפה על מלון טאג' מהאל במסגרת מתקפת הטרור במומבאי ב-2008. על אף מעשי הזוועות שהוא חווה, לא קרא כרים להוצאתו להורג של המחבל היחידי שנותר בחיים מבין מבצעי המתקפה, אג'מל קסב. הוא אמר: "אני מאמין שהוא נשפט משפט הוגן בשקיפות מלאה ואני תומך בהכרעת הדין על פיה הוא אשם. אך אין אני נמנה עם תומכי עונש המוות. אני סבור שעליו לרצות עונש של מאסר עולם, אך שיהיה אכן לכל ימי חייו".[52]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי הודו–פקיסטן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Marshall Cavendish (September 2006). World and Its Peoples. Marshall Cavendish. p. 396.
  2. ^ "Sushma Swaraj rules out talks with Pakistan, John Kerry says no good or bad terrorist". Indian Express. New Delhi. ENS. 30 August 2016.
  3. ^ Ankit Panda (19 September 2016), "Gurdaspur, Pathankot, and Now Uri: What Are India's Options?", The Diplomat.
  4. ^ Geeta Anand, Hari Kumar (29 November 2016), "Militants Attack Indian Army Base in Nagrota, Inflaming Tensions With Pakistan", The New York Times.
  5. ^ "Non-discriminatory market access: Pakistan, India all but sign trade normalisation deal". The Express Tribune. 15 March 2014.
  6. ^ Suhasini Haidar. "3 minutes that changed India-Pak ties". The Hindu, DECEMBER 26, 2015
  7. ^ "2017 BBC World Service Global Poll". BBC World Service.
  8. ^ "Letter Inviting India to Intervene". Archived from the original on 26 March 2012.
  9. ^ Snedden, Christopher (8 May 2007). "What happened to Muslims in Jammu? Local identity, '"the massacre" of 1947' and the roots of the 'Kashmir problem'". South Asia: Journal of South Asian Studies.
  10. ^ "October 27, 1947: Dakota in my dell ~ FRONTLINE KASHMIR". Frontlinekashmir.org. 27 October 2011. Archived from the original on 25 April 2012.
  11. ^ "Indo-Pakistani War of 1965". Global Security.
  12. ^ Kux, Dennis (1992). India and the United States : Estranged democracies, 1941–1991. Washington, DC: National Defense University Press. p. 238.
  13. ^ "World's shortest war lasted for only 45 minutes". Pravda. 10 March 2007.
  14. ^ "1971 War: 'I will give you 30 minutes'". Sify.com. Retrieved 14 April 2011.
  15. ^ Orton, Anna (2010). India's Borderland Disputes: China, Pakistan, Bangladesh, and Nepal. Epitome Books. p. 117.
  16. ^ White, Matthew, Death Tolls for the Major Wars and Atrocities of the Twentieth Century
  17. ^ Hamoodur Rahman Commission Report, chapter 2, paragraph 33
  18. ^ Jack, Ian, "It's not the arithmetic of genocide that's important. It's that we pay attention", The Guardian, 20 May 2011.
  19. ^ Obermeyer, Ziad, et al., "Fifty years of violent war deaths from Vietnam to Bosnia: analysis of data from the world health survey programme", British Medical Journal, June 2008.
  20. ^ Rahman, Serajur, "Mujib's confusion on Bangladeshi deaths", Letters, The Guardian, 23 May 2011.
  21. ^ Rummel, Rudolph J., "Statistics of Democide: Genocide and Mass Murder Since 1900", Chapter 8, Table 8.2 Pakistan Genocide in Bangladesh Estimates, Sources, and Calculations.
  22. ^ יגאל צור, המלחמה שמעולם לא הסתיימה, באתר ynet, 2 ביוני 2002
  23. ^ Mark Mazzetti; Eric Schmitt (1 August 2008). "Pakistanis Aided Attack in Kabul, U.S. Officials Say". New York Times.
  24. ^ Christina Lamb (3 August 2008). "Rogue Pakistan spies aid Taliban in Afghanistan (Times Online)". The Times of London.
  25. ^ International Terrorism: Threats and Responses: Hearings Before the Committee on the Judiciary By United States Congress House Committee on the Judiciary, 1996, pp482
  26. ^ "Coalition Vows to Regain Afghan Town Seized by Taliban". The New York Times. 18 July 2006.
  27. ^ Nelson, Dean (8 July 2009). "Pakistani president Asif Zardari admits creating terrorist groups - by Telegraph UK". Telegraph. London.
  28. ^ The ISI and Terrorism: Behind the Accusations, Council on Foreign Relations,
  29. ^ Vir V. Gupta, Letter: Pakistan responsible for terrorism in India, SJR, Oct 17, 2016
  30. ^ Stephen Schwartz (19 August 2006). "A threat to the world". The Spectator.
  31. ^ "CNN.com - Nuke hotline for India, Pakistan - Jun 20, 2004". Edition.cnn.com. 20 June 2004.
  32. ^ "Schoolmate wants to meet PM". The Hindu, June 23, 2007
  33. ^ This 'Pakistan' has no Muslims, INDIA TODAY, January 24, 2009.
  34. ^ "Friends Without Borders - international penpal program between India and Pakistan".
  35. ^ Declan Walsh, Pakistani media publish fake WikiLeaks cables attacking India The Guardian 9 December 2010
  36. ^ Sanskar Shrivastava, A New Turn in India Pakistan Ties, The World Reporter, February 14, 2011.
  37. ^ "Pak willing to resolve bilateral disputes with India: Hina Rabbani Khar", The Indian Express, 12 July 2012.
  38. ^ "Krishna to undertake 3-day visit to Pakistan from Sept 7", The Indian Express, 24 July 2012.
  39. ^ "Quake may improve India Pakistan ties". CNN. 2 February 2001. Archived from the original on 21 August 2010.
  40. ^ "Rival Pakistan offers India help". BBC News. 30 January 2001.
  41. ^ Gujarat gets Musharraf to dial PM in New Delhi Archived 4 October 2012
  42. ^ "Indian troops cross LoC to back up relief efforts", dawn.com, October 13, 2005.
  43. ^ India despatches second relief consignment to Pak, Hindustan Times, October 14, 2005. Archived from the original on 4 November 2005.
  44. ^ "BBC NEWS - South Asia - India offers Pakistan $25m in aid", 27 October 2005.
  45. ^ "Shoaib's family impressed by hospitality in India". The Times of India. Archived from the original on 21 April 2010.
  46. ^ "Sania Mirza weds Shoaib Malik after divorce row". Reuters. 12 April 2010.
  47. ^ Hafsa Adil, IndoPak Express: Partners and peacemakers, www.aljazeera.com, 15 Aug 2014.
  48. ^ The British Asian Trust.
  49. ^ "Official UK Launch of the Pakistan India Friendship Forum On 8th February 200 7At The House Of Commons".
  50. ^ "Search for a Member - MEPs - European Parliament". www.europarl.europa.eu.
  51. ^ "EU-India: Free Trade Agreement to be signed by the end of 2010 say MEPs". www.europarl.europa.eu.
  52. ^ Sajjad Karim MEP: “Paris to Peshawar, Mumbai to Madrid, we stand united against terrorism”, 29 January, 2015