שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
חבל עזה
(גוש קטיף
והתוחמת
הצפונית)
נוה דקלים | נצר חזני | פאת שדה
קטיף | רפיח ים | שירת הים
שליו | תל קטיפא | בדולח
בני עצמון | גדיד | גן אור
גני טל | כפר ים | כרם עצמונה
מורג | נצרים | אלי סיני
דוגית | כפר דרום | ניסנית
צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שיזם ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לנסיגת ישראל מרצועת עזה ומארבע התנחלויות בצפון השומרון ולפינוי תושביהן הישראלים ומחנות צה"ל שבהן באופן חד צדדי. התוכנית הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להבטחותיו של שרון בטרם היבחרו - אולם זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישומה. ביצוע תוכנית ההתנתקות החל ב-15 באוגוסט 2005 והחלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים. צה"ל השלים את יציאתו מעזה ב-11 בספטמבר 2005, ובצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. במהלך ביצוע התוכנית פונו כרבבת אנשים מבתיהם, כ-8,000 מגוש קטיף ורצועת עזה וכ-2,000 מצפון השומרון. פרופ' ידידיה שטרן, חבר ועדת החקירה הממלכתית בנושא הטיפול במפונים, אמר כי "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם בתולדות מדינת ישראל".[1]

במסגרת התוכנית התחייבה הממשלה למצוא פתרונות מגורים למפונים ולדאוג להם בסיוע כלכלי ובסיוע להתאקלמות. תחום זה היה באחריות מנהלת סל"ע. המנהלת הייתה אחראית הן על הסדרת מגורים זמניים לטווח קצר (מלונות, בתי הארחה) והן לטווח ארוך (מגורי קרווילות או דירות להכשרה למשך שנתיים). המנהלת אף יצאה במסע פרסומי נרחב ויקר במדיות התקשורת השונות שכותרתו: יש פתרון לכל מתיישב. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אף לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהמפונים סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע. עד לאוגוסט 2009 השקיעה מינהלת סל"ע 4.9 מיליארדי שקלים בפיצויים למפונים ובתשתיות לקליטתם, שהם, בממוצע, 1.7 מיליון שקלים למשפחה. כמו כן עד למועד זה קיבלו כ-87% מהמפונים הן פיצוי כספי הן מגרש להתיישבות מחדש והנותרים נמצאים בשלבי חתימה על הסכם. במנהלת מעריכים כי עד לסיום עבודתה יאמיר הסכום בכ-2 מיליארדי שקלים נוספים.[2]

על מנהלת ההתנתקות והטיפול במפונים נמתחה ביקורת קשה. הביקורת באה גם מצד המפונים שהרגישו שנבגדו וננטשו על ידי המדינה[3] וזכתה לחיזוק כאשר דו"ח מבקר המדינה שפורסם ב-8 במרץ 2006 קבע שהטיפול במפונים היה "מחדל גדול" והצביע על מספר רב של ליקויים ומחדלים בטיפול בהם.[4] בעקבות הליקויים הרבים והסחבת, שנמשכו זמן רב גם לאחר ביצוע התוכנית, הודיע ב-29 במאי 2006 שר השיכון מאיר שטרית כי משרדו ירכז את הטיפול במפונים ואת יישובם מחדש.

ביוני 2010 פרסמה הוועדה הממלכתית לבדיקה הטיפול במפוני ההתנתקות דו"ח חריף כנגד ממשלות ישראל וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים". את המפונים הגדירה כ"אזרחים אשר המדינה עצמה הפכה אותם לפליטים במולדתם". בסיכום קראה הוועדה לממשלה להשלים את שיקום המפונים עד 2011.[5]

ההכנות ליישום התוכנית ושיקום המפונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למתיישבי חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשו זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שרצו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.

באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית. היו בציבור הדתי שאמרו באירוניה שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי.

תוכנית ניצנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ-אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמיקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. אריאל שרון תמך בתוכנית והורה למשרדי הממשלה לקצר הליכים על מנת לאפשר את יישובם ביישוב אחד גדול ליד ניצן או בארבעה יישובים בדרום חולות ניצנים. ארגוני הירוקים הביעו התנגדות עזה למהלך, בטענה שהוא פוגע בשמורת הטבע הייחודית של חולות ניצנים. בסופו של דבר, לא יצאה לפועל תוכנית זו ויישובי גוש קטיף פוצלו למספר גושים ברחבי הארץ, כולל גוש קטן ליד ניצן שם מוקם בימים אלה יישוב הנקרא באר גנים (יישוב חדש).

בג"ץ חוק פינוי-פיצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ כנגד חוק פינוי-פיצוי נפסק ב־9 ביוני[6] כי יש לשנות מעט את תנאי החוק בצורה שהגדילה את הפיצוי למפונים. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.

אתרי הקרווילות ליד ניצן ויד בנימין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרווילות בניצן

כחודש-חודשיים לפני ביצוע ההתנתקות הורה שרון על הקמה מהירה של שכונת קרווילות באתר ניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים.[7] הקרווילה היא מעין קרוון משודרג. הבניה המהירה התאפשרה הודות לסיוע מיוחד של משרד הביטחון.

תוכנית הקרווילות נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.

משפחות שקיבלו מפתחות עבור הקרווילות ועברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות - רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.

אתרי קרווילות נוספים הוקמו באזור יד בנימין ועין צורים אחרי ההתנתקות.

המגורים הזמניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינוי למלונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפונים הועברו לבתי מלון שנשכרו לכך מראש על ידי מנהלת סל"ע והתכנון היה שכעשרה ימים לאחר הפינוי ישהו התושבים בבתי מלון שנשכרו לכך מראש בבאר שבע, באשדוד, באשקלון ובירושלים.

בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (וברוב המקרים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהמתיישבים אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

ניסיון של המדינה לרכוש מגדל דירות באשקלון עם 60 דירות עם אופציה למכירה חזרה לקבלן לאחר שנתיים בהפסד של 3 מיליון דולר, עבור המפונים מעזה, הוכשל על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז לאחר שנמתחה על העסקה ביקורת חריפה.

מאהלי המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם אוהלים שהקימו תושבי נצר חזני המפונה בפארק ציבורי בתל אביב, לדבריהם במחאה על הכישלון של הממשלה לספקם תחלופת מגורים ראויה.
  • קבוצה גדולה של צעירים מנצר חזני הקימה מאהל מחאה גדול ליד תחנת הרכבת בתל אביב (מסוף ת"א 2000). המאהל פונה לאחר שבועיים בערך בעקבות דרישת עיריית ת"א.
  • קבוצה גדולה של תושבים מאלי סיני הקימה מאהל מגורים באזור יד מרדכי, במחאה על כך שליישוב לא הוצע פתרון זמני השומר על הקהילה ולא הוצע שום פתרון קבע המתאים לדרישותיהם.
  • תושבי עצמונה ועוד מספר יישובים מגוש קטיף הקימו מאהל ויישוב קרוואנים ליד נתיבות שנקרא "'עיר האמונה". המאהל הוקם על מנת לשמור על המסגרת הקהילתית של המפונים ולתת פתרונות לאלה שגורשו מבתי המלון ללא מגורים. בחורף הוחלפו חלק מהאוהלים בקרוואנים. ה"עיר" כללה גם גן ילדים, בית ספר, כולל, בית כנסת וחוגי פעילויות לילדים ולנוער. בסוף חודש פברואר 2006 השיגו תושבי "עיר האמונה" הסכמה עם יונתן בשיא על מעבר תושבי ה"עיר" לקיבוץ שומריה שנמצא ליד גדר ההפרדה של דרום הר-חברון. המעבר היה האחרון והקיבוץ הפך ליישוב הקבע של מפוני עצמונה שבעיר האמונה.

תושבי קטיף שגרו בעיר האמונה הקימו עם שאר היישוב שלהם את היישוב אמציה באותו אזור. כמו כן באזור גבעת חזן שבה עתידים לגור חלק מאנשי נווה דקלים שכיום נמצאים ברובם בקיבוץ עין צורים.[8]

תלונות על מנהלת סל"ע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהמפונים התלוננו על יחס מחפיר ואטום מצד בעלי המלונות ומנהלת סל"ע. באמצעי התקשורת דווח על מקרים רבים שבהם ניסו בעלי מלונות לגרש מפונים בעלי משפחות ממש לפני כניסת השבת או אחד מהחגים. תלונות רבות נוספות הם על כך שהמנהלת מערימה קשיים על המפונים בקבלת כספי הפיצויים.[9]

יונתן בשיא התנצל פומבית ברדיו לקראת יום הכיפורים, אך כמעט כל המפונים, ואנשי מועצת יש"ע, סירבו לקבל את התנצלותו - בין השאר משום שלטענתם המנהלת ממשיכה לחטוא בטיפול במפונים.

ב-9 בנובמבר 2005 נערכה הפגנת מחאה של כ-1,000 מהמפונים מול בית ראש הממשלה אריאל שרון במחאה על תנאי הדיור הגרועים שלהם במגורים הזמניים והזנחתם הטיפול בהם בידי מנהלת סל"ע ומשרדי הממשלה.

לפי דו"ח שפרסמו מועצת יש"ע ואבנר שמעוני מצבם של רוב המפונים נותר קשה:

  • 75% מאוכלוסיית המפונים מרצועת עזה ומצפון השומרון נותרה ללא פרנסה. מדובר בכ-2,200 משרות.
  • 65% מאוכלוסיית המפונים עדיין נמצאים בפתרונות מידיים - בתי מלון, אירוח ואולפנות.
  • 87% לא קיבלו אפילו מקדמה אחת של כספי הפיצויים, שתאפשר להם להתקיים.[10]
מאהל המחאה ומחנה הפליטים של אלי סיני

מדו"ח של המועצה לשלום הילד עולה ששהיית המפונים בבתי המלון גרמה לטראומות קשות, בייחוד בקרב 4,000 ילדי המפונים. לכך מצטרפת תחושה של נטישה והפקרה מצד המדינה. מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן אמר:

"המצב שאליו הגיעו הילדים הוא שילוב של שני דברים: הטראומה בעקבות הפינוי והתחושה הקשה שהם נשכחו. התחושה המאוד קשה שלהם שהם נשכחו ושאין להם בית חלופי והם תלויים באוויר מחריפה את מצבם". קדמן מדגיש כי "במקרים כאלו משפחות חשות בדרך כלל סימפתיה והזדהות עם מצבן כקורבנות, אבל עכשיו הן חשות שאין להם אפילו את הסימפתיה שיש לקורבן וזה מעצים את הקושי".

קדמן סיכם ש:"שהטיפול בילדים של מפוני גוש קטיף הוא שערורייה" וועדת הכנסת לזכויות הילד אמרה שתפנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה אילן כהן כדי שיפעל בנידון.[11]

עם הזמן התרככו התלונות וההאשמות כלפי יונתן בשיא, שנתפס כמי שעושה כמיטב יכולתו למרות האטימות והסחבת מצד משרדי הממשלה. למרות זאת, עדיין שורר עליו כעס שנתן הכשר לתוכנית ההתנתקות.

מיגון הקרווילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרווילה בכרמיה, אחרי שנפגעה ישירות מרקטת קסאם. באירוע נפצעו 4 אנשים, בהם תינוק

קרווילות רבות הוקמו ביישובי הנגב המערבי, דרום מישור החוף (ניצן, כרמיה) ויישובי עוטף עזה על מנת לשכן בהם את המפונים. המפונים התלוננו על כך שהקרווילות הם למעשה "בתים מקרטון" ולא ממוגנים בכלל כנגד רקטות קסאם, שקצב הפגזתן וטווחן רק גדלו אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות, וששהייה בקרווילות הללו מהווה סכנת נפשות. התלונות הפכו להאשמות על רקע דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עזה. ההאשמות התחזקו מאוד ב-3 בפברואר 2006, כאשר קרווילה בקיבוץ כרמיה, דרומית לאשקלון, נפגעה ישירות מרקטת קסאם. מהירי נפצעו 4 אנשים, בהם תינוק. בעקבות הירי נטשו רבים מהתושבים את הקרווילות במחאה, וצה"ל ביצע 4 סיכולים ממוקדים תוך 4 ימים.

אבטלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרם ההתנתקות עבדו 65% ממועסקי גוש קטיף בשירות הציבורי, לעומת ממוצע ארצי של 30%.[12] בשנים הראשונות שלאחר הפינוי רובם איבדו את מקום עבודתם ונהפכו למובטלים.[13]

על מצב התעסוקה של המפונים, העידו בתחילת 2006 בכירי שירות התעסוקה[14]:

"1,500 מבין 2,300 המועסקים בגוש קטיף עבדו בשירות הציבורי. רובם עבדו במועצה האזורית והשתכרו שכר שהיה גבוה בשיעור ניכר ממה שהשתכרו מקביליהם בתוך הקו הירוק. היו להם הטבות מס מרחיקות לכת, הם קיבלו תוספת ביטחון וגם השכר הבסיסי שלהם היה גבוה יותר מהמקובל בישראל. אני גם לא בטוח, שבכל המקרים הייתה קורלציה בין כישורי העובד לבין העיסוק שלו במועצה האזורית."

דן זלינגר, סמנכ"ל שירות התעסוקה

"בגוש קטיף עלות הקיום הייתה נמוכה ורמת השכר הייתה גבוהה. בתוך הקו הירוק המצב הפוך - עלות הקיום גבוהה ורמת השכר נמוכה." "...אני חושב שהגיע הזמן שיפסיקו להתבכיין ויתחילו לחפש עבודה."

יעקב זיגדון, סמנכ"ל לענייני השמה בשירות התעסוקה

מגורי הקבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלד בית הכנסת ביישוב המתחדש נצר חזני, 10/11

מספר משפחות, בעיקר מצפון השומרון, מצאו פתרון של מגורי קבע עוד לפני הפינוי הכפוי. ביניהם קבוצה של 30 משפחות בחומש שמצאה פתרון קבע קהילתי בקיבוץ יד חנה. למעט אלה, לרוב המפונים אין פתרון מגורים קבוע.

כיום יש מספר הצעות לפתרונות קבע קהילתיים:

אחרי מאבק ממושך, במהלכו התגוררו רבים ממפוני אלי סיני במחנה אוהלים בצומת יד מרדכי, נענתה הממשלה לדרישתם של המפונים להיקלט בקיבוץ פלמ"חים במסגרת פתרון הקבע.[16]

כמו כן, תושבי "עיר האמונה" (מאהל מחאה של מפוני עצמונה וקטיף שהוקם בנתיבות) עברו לשומריה במקום תושבי הקיבוץ שהחליטו לעזוב. קיבוץ זה יורחב ויהווה מגורי הקבע של התושבים. כמו כן, תושבי שירת הים יעברו להיאחזות הנח"ל משכיות שבבקעת הירדן, שתורחב עבורם.

ב-16 בספטמבר 2008 אושרה הקמת היישוב נטע למפוני גוש קטיף בחבל לכיש, ונדחו עתירות של ארגונים ירוקים נגד המהלך.

יוצאי נצרים באריאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי היישוב נצרים העדיפו לעבור למכללת יהודה ושומרון והתמקמו באופן זמני במעונות הסטודנטים. עם פתיחת שנת הלימוד העוקבת המפונים נתבקשו לצאת מהמקום, כדי לאפשר את קליטת הסטודנטים לשנת הלימודים החדשה. קהילת נצרים התפצלה לשתיים- חלקם התיישבו ביישוב יבול שבדרום הארץ, במחשבה לבנות ולהתיישב בחולות חלוצה. קהילה זו מכונה בשם בני נצרים.

החלק השני החליט לקבוע את מקום הקבע בעיר אריאל. עד בניית אתר הקראוונים, הקהילה הגיחה לחצי שנה בישיבה תיכונית שבקרני שומרון. המעבר לאתר הקראוונים באריאל התרחש ביום העצמאות ה'תשס"ו. ומאז קהילת נצר אריאל שוכנת בעיר אריאל, וכבר מתחילה בניית הקבע בשכונה בעיר. במסגרת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון עליה הורתה ממשלת נתניהו (השנייה) ב-2009, הוקפאה גם בנייתם של מבני הקבע עבור מפוני נצרים באריאל. המפונים הגישו תביעת פיצויים מהממשלה.

מצב המפונים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2012, 7 שנים לאחר הפינוי, רק 35% ממפוני גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע, אחוזי האבטלה בקרב העקורים עומד על 14%, ו50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית.[17]

מצב המפונים מגוש קטיף לפי יישובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עודכן חלקית: 02/07/2011 [18]

שם היישוב אוכלוסייה מצבם הנוכחי פתרון מגורים זמני לטווח ארוך פתרון קבע
גוש קטיף
נווה דקלים 600 משפחות, 2500 נפש מפוזרים: תענכים, קיבוץ יבנה, יד בנימין, מושב יתד, 80 משפחות באתר הקרווילות בניצן, וכ-50 משפחות באתר הקרווילות בעין צורים. בני היישוב התפצלו ל-4 קבוצות עיקריות: קבוצה אחת הקימה את היישוב "בני דקלים" בחבל לכיש. קבוצה שנייה התיישבה בניצן. קבוצה שלישית התיישבה ביד בנימין. קבוצה רביעית עברה לאבני איתן. בנוסף, התפזרו מספר משפחות ברחבי הארץ. האולפנא לבנות עברה לגבעת וושינגטון.
קטיף 65 משפחות, 500 נפש מהאולפנה של כפר פינס פוזרו באתרי הקרווילות של ניצן ויד בנימין, בית ההארחה חפץ חיים, 50 משפחות שוכנו בבית מלון "המלך שאול" באשקלון, משפחות אחרות עברו ל"עיר האמונה" בנתיבות[19] ואחרי פינויה יעברו ליישוב אמציה.[20] רוב המפונים התיישבו באמציה, חלק נוסף ביד בנימין, ומשפחה אחת בניצן.
כפר דרום 60 משפחות, 400 נפש שוכנו בבנין דירות גבוה (20 קומות) -"מגדלי אייל" באשקלון. קבוצה מקימה את היישוב "נטע" בחבל לכיש, הקבוצה כרגע בשומריה. השאר עברו לשבי דרום ולאבני איתן.
עצמונה 90 משפחות כ -60 משפחות, תושבי "עיר האמונה" עברו לקיבוץ שומריה[8][21][20] ובונים שם את יישוב הקבע.
כ-14 משפחות הקימו את היישוב נווה בחולות חלוצה, קבוצה נוספת התיישבה ביד בנימין.
כ30 משפחות הקימו את מושב נווה ובנו שם את בתי הקבע שלהם.
נכון לאמצע 2016 רוב משפחות הקבוצה בשומריה עברו לבתי קבע שבנו.
גני טל 80 משפחות,
350 נפש
עברו מבית ההארחה של קיבוץ חפץ חיים לקרווילות באתר יד בנימין הקימו יישוב חדש ליד חפץ חיים, הנושא את שם היישוב - גני טל.
נצר חזני 400 נפש כ-30 משפחות שוכנו בבית ההארחה בעין צורים, כ-30 משפחות בבית ההארחה חפץ חיים
ומשפחות בודדות שכרו עצמאית דירות ביישובים שונים ברחבי הארץ.
כ-10 משפחות שהו בקרווילות באבני איתן ברמת הגולן, חלק אחר שוכנן באתר הקרווילות בעין צורים. 20 משפחות שוכנו באתר קרווילות בנווה איתן הקימו יישוב חדש ליד המושב יסודות, הנושא את שם היישוב - נצר חזני. חלק השתכנו באבני איתן
גן אור 50 משפחות קרווילות: חלק בניצן, חלק ביד בנימין חלק התשכנו ביד בנימין, חלק עברו ליישוב החדש באר גנים
מורג 35 משפחות 12 משפחות עברו ליישוב טנא עומרים בדרום הר-חברון באופן עצמאי. השאר פוזרו באתרי הקרווילות של יד בנימין וניצן. חלק השתכנו בטנא עומרים, חלק עברו ליישוב החדש באר גנים, ומספר משפחות התפזרו
רפיח ים 25 משפחות אתר הקרווילות בניצן, מבקיעים, אושרה ועמוקה עברו לנווה ים
שירת הים 33 משפחות היישוב הקהילתי חמדת משכיות בבקעת הירדן[22]
תל קטיפא 21 משפחות, 80 נפש באתר קרווילות במושב שקף שממזרח לקריית גת הקימו את היישוב נטע בחבל לכיש.
גדיד 43 משפחות 26 משפחות נמצאות בניצן,
17 בבית הארחה בחפץ חיים ויפוצלו בין אתרי הקרווילות יד בנימין ועין צורים
חלק התיישבו ביד בנימין, חלק התיישבו באבני איתן, וחלק עברו ליישוב החדש באר גנים
פאת שדה 22 משפחות קרוואנים במושב מבקיעים מושב מבקיעים
בדולח 38 משפחות, 220 נפש חלק באתר הקרווילות בניצן, מקצתם נסעו למלון "פרדייז" בבאר שבע, וחלקם נסעו לאכסניית הנוער "שירת הים" באשקלון. עברו ליישוב החדש באר גנים
שליו 10 משפחות הקהילה פוזרה, פתרונות עצמאיים בשערי אברהם, יתד, "עיר האמונה" בנתיבות ובבית ההארחה בחפץ חיים.
כפר ים משפחות מועטות לא ידוע ? ?
שאר רצועת עזה
נצרים 80 משפחות, 500 נפש 50 משפחות עברו לקרוונים ביישובים יבול ויתד, 25 משפחות חלק נשארו באריאל והישיבה בקרני שומרון ויגורו בקרוונים[23] היישוב יבול ובני נצרים[24] בחולות חלוצה (כ-68 משפחות) ושכונת "נצר-אריאל" באריאל (22 משפחות בתור גרעין תורני בעיר)
אלי סיני 350 נפש כ-50 משפחות חיות בעיר אוהלים בקיבוץ יד מרדכי. השאר מפוזרים בכרמיה, אור הנר ומלון שירת הים חלק יעברו לאשקלון, לשאר אין יקלטו בקיבוץ פלמחים[16]
ניסנית 300 משפחות מפוזרים: חלק בבוסתן הגליל, חלקם מפוזרים בדירות באשקלון וכן בקיבוץ כרמיה 80 משפחות גרות בקרווילות ליד ניצן ?
דוגית 70 נפש הקהילה התפזרה, פתרונות עצמאיים, הרוב בבוסתן הגליל
צפון השומרון
כדים 170 נפש התיישבו עצמאית באזור עפולה
גנים 170 נפש התיישבו עצמאית באזור עפולה
חומש 230 נפש קרוואנים ליד יד חנה. הגרעין הדתי התפזר ביישובי השומרון הצטרפות לקיבוץ יד חנה

ישיבת חומש התיישבה באופן זמני באלון מורה

שא-נור 110 נפש 12 משפחות נמצאות במדרשה בשבי שומרון ? ?

מקרא:

  • אפור בהיר - קהילה שפוזרה ופורקה
  • סגול בהיר - קהילה שחיה במאהל מחאה
  • צהוב בהיר - קהילה שאין לה פתרון זמני או קבוע
  • כחול בהיר - קהילה שיש לה פתרון זמני אך ללא פתרון קבע
  • ירוק בהיר - קהילה שיש לה פתרון זמני ומתוכנן לה פתרון קבע
  • כתום בהיר - קהילה שהתיישבה במגורי קבע (קהילתיים)

פיזור המשפחות המפונות מגוש קטיף בין היישובים השונים שנה אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות (ספטמבר 2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

1667 משפחות גרו בגוש קטיף. 1405 מתוכן (85%) ממשיכות לגור יחד עם הקהילות שלהן.

אשקלון - 171, אור הנר - 19, אמציה - 46, אריאל - 22, באר שבע - 9, בוסתן הגליל - 15, מגן שאול - 18, אבני איתן - 23, חמדת - 8, טנא עומרים - 15, יבול - 51, יד בנימין - 231, ירושלים - 15, יתד - 29, כרמיה - 47, מבקיעים - 27, מפלסים - 14, ניצן - 490, נתיבות - 22, עין צורים - 122, קבוצת יבנה - 7, שומריה - 53, שקף - 18, פזורה - 167. סה"כ 1667.

ועדת חקירה על הטיפול במפונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 30 ביולי 2008 החליטה ועדת ביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית[25] לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף. הוועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מצא הגישה את מסקנותיה ב-15 ביוני 2010 לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. הוועדה קבעה כי המדינה כשלה בטיפול במפונים, וכי היה פער גדול בין הרטוריקה של המדינה לבין מעשיה בשטח. חמש שנים אחרי הפינוי עדיין רוב המפונים נמצאים בקרוונים זמניים, מבני ציבור לא הוקמו כלל, וקיים אחוז אבטלה גבוה בקרב המפונים. הוועדה סיכמה וכי "מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה".[26] הדו"ח כלל ביקורת חריפה כנגד ממשלות ישראל (בעיקר ממשלת ישראל השלושים בראשות אריאל שרון וממשלת ישראל השלושים ואחת בראשות אהוד אולמרט) וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים". את המפונים הגדירה כ"אזרחים אשר המדינה עצמה הפכה אותם לפליטים במולדתם". בסיכום קראה הוועדה לממשלה להשלים את שיקום המפונים עד 2011.[5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רונן מדזיני, חבר הוועדה: הפינוי - הפגיעה הקשה בתולדותינו, באתר ynet, 15 ביוני 2010
  2. ^ חיים לוינסוןמינהלת סל"ע: פינוי גוש קטיף עלה עד היום 8.1 מיליארד שקלים, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2009
  3. ^ גיל חורב, מפונים על דוח המבקר: "אמרנו לכם", באתר nrg‏, 8 במרץ 2006
  4. ^ יהודה גולן, "ביצוע ההתנתקות – מחדל גדול", באתר nrg‏, 8 במרץ 2006
  5. ^ 5.0 5.1 עמיחי אתאלי ואריק בנדר, הטיפול במפונים: כישלון חמור ונזיפה בממשלות, באתר nrg‏, 15 ביוני 2010
  6. ^ המועצה האזורית חוף עזה ואח' נגד כנסת ישראל ואח' - פסק דין, 9 ביוני 2005
  7. ^ שמוליק חדד וחנן גרינברג, התנתקות: אתר קרוואנים נוסף יוקם במתחם ניצנים, באתר ynet, 13 במאי 2005
  8. ^ 8.0 8.1 ענת ברשקובסקי, "עיר האמונה": נשארים יחד, בדרך לפרק חדש, באתר ynet, 15 בפברואר 2006
  9. ^ המנהלת מערימה קשיים רבים על המגורשים במתן כספי הפיצויים., באתר קטיף.נט
  10. ^ נדב שרגאימאות מפונים הפגינו מול מעון רה"מ במחאה על מצבם: "הגרשת וגם הפקרת", באתר הארץ, 8 בנובמבר 2005
  11. ^ אורי גליקמן וגיל חורב, ההתנתקות נגמרה אך הטראומה לא עוברת, באתר nrg‏, 13 בנובמבר 2005
  12. ^ ההשוואה מבוססת על: בנק ישראל, מחלקת המחקר, ההתפתחויות הכלכליות בחודשים האחרונים, לוח א'-3, "אינדיקטורים להתפתחות שוק העבודה", 111, אפריל עד ספטמבר 2005, עמוד 9, ועל הצהרות בכירי שירות התעסוקה.
  13. ^ שמוליק חדד, תמונת מצב: כמחצית מהמפונים עדיין מובטלים, באתר ynet, 27 בדצמבר 2006
  14. ^ אריה דיין, מה לעשות שהם התרגלו למשרות במועצה, באתר הארץ, 3 בינואר 2006
  15. ^ 7 יישובים חדשים למפוני גוש קטיף, באתר וואלה! NEWS‏, 16 בינואר 2007
  16. ^ 16.0 16.1 תומר ניר, אחרי שש שנים, מגורשי אלי סיני יוכלו לבנות את בתיהם, סרוגים, 27 באפריל 2011
  17. ^ רק 35% מעקורי גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע, באתר ערוץ 7, 26 ביולי 2012
  18. ^ מקורות (לפי סדר כרונולוגי):
    נדב שרגאימאות מפונים הפגינו מול מעון רה"מ במחאה על מצבם: "הגרשת וגם הפקרת", באתר הארץ, 8 בנובמבר 2005
    היכן מתגוררים עקורי גוש קטיף?, באתר קטיף.נט, 18 בנובמבר
    מגורשי עצמונה עברו לקיבוץ שומריה, באתר ערוץ 7, 12 במרץ 2006
    עקורי נצר חזני קיבלו הנחיה לעבור לקראוילות עד חג שבועות, באתר ערוץ 7, 21 במאי 2006
    מערכת וואלה!‏, 7 יישובים חדשים למפוני גוש קטיף, באתר וואלה! NEWS‏, 16 בינואר 2007
  19. ^ עקורי מושב קטיף עברו מכפר פינס למספר מקומות שונים., באתר קטיף.נט, 28 באוקטובר
  20. ^ 20.0 20.1 מגורשי עצמונה עברו לקיבוץ שומריה, באתר ערוץ 7, 12 במרץ 2006
  21. ^ מתן צורי, פינוי תמורת פינוי, באתר nrg‏, 20 בנובמבר 2005
  22. ^ מוטי סנדר, שירת הים קולטים משפחות ליישוב הקבע במשכיות., באתר קטיף.נט, 26 בינואר 2006
  23. ^ מגורשי נצרים יקימו ´גרעין תורני´ באריאל, באתר ערוץ 7, 12 במאי 2006
  24. ^ תוכנית ההתחברות, באתר דובר צה"ל, 20 באוגוסט 2009
  25. ^ תומר זרחין, ועדת חקירה ממלכתית תבדוק את הטיפול במפוני גוש קטיף, באתר הארץ, 30 ביולי 2008
  26. ^ אמיר שילה, דו"ח מצא: המדינה כשלה, רוב המפונים בקרוואנים, באתר ynet, 15 ביוני 2010