דני האלם
 | |||||||||||||||
| האלם במכוניתו לפני גרנד פרי גרמניה (1965) | |||||||||||||||
| לידה |
18 ביוני 1936 מוטואקה, ניו זילנד | ||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 באוקטובר 1992 (בגיל 56) באת'ורסט, אוסטרליה | ||||||||||||||
| לאום |
 ניו זילנד | ||||||||||||||
| תקופת הפעילות |
? – 4 באוקטובר 1992  | ||||||||||||||
| פרסים והוקרה |
קצין במסדר האימפריה הבריטית (13 ביוני 1992) | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
  | |||||||||||||||
דניס (דני) קלייב האלם (באנגלית: Denis Clive Hulme, 18 ביוני 1936 – 4 באוקטובר 1992) היה נהג מרוצים ניו זילנדי, שזכה באליפות הפורמולה 1 בשנת 1967. התחרה באליפות במהלך 10 עונות, בהן השיג שמונה ניצחונות. סיים פעמיים את העונה במקום השלישי בטבלת הנהגים.
במקביל לפורמולה 1 התחרה גם באליפות הקנ-אם (אנ') וזכה באליפות הנהגים פעמיים ובאליפות הקבוצתית חמש פעמים. לאחר הפרישה מהפורמולה 1 המשיך להתחרות באליפויות טורינג באוסטרליה. לאורך הקריירה התחרה במספר מרוצים ידועים דוגמת: מרוץ 24 השעות של לה מאן, אותו ניצח בשנת 1961, מרוץ 24 השעות של דייטונה ומרוץ באת'ורסט 1000.
בשנת 1992 לקה בליבו במהלך מרוץ באת'ורסט 1000 ומת.
קריירת מרוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האלם נולד בחוות טבק במוטואקה, ניו זילנד. אביו, קלייב, קיבל את עיטור צלב ויקטוריה על השתתפותו בהקרב על כרתים בשנת 1941. האב לימד את דני לנהוג על משאית בגיל צעיר, כשהילד יושב על ברכיו. בגיל 6 כבר נהג בעצמו. בגיל 15 הוא עזב את בית הספר ועבד במוסך. בכסף שהרוויח רכש מכונית מדגם MG TF עימה התחרה במרוצי טיפוס-גבעה. בהמשך רכש לו אביו מכונית מדגם MG MGA. לאחר שצבר מספר הצלחות רכש מכוית פורמולה 2 מתוצרת קופר-קליימקס. יחד עם ג'ורג' לאווטן נבחרו השניים לייצג את ניו זילנד במרוצי פורמולה ג'וניור ופורמולה 2 ברחבי אירופה. בשנת 1960 ניצח את גרנד פרי פסקארה בקטגוריית הג'וניור. לקראת סוף אותה שנה חווה טרגדיה כשלאווטן נפגע בתאונה שאירעה במהלך מרוץ בדנמרק ומאוחר יותר מת בזרועותיו של האלם שחש לעזרתו[1].
בשנת 1961 שכר מכונית קופר בעלת מנוע 2.5 ליטר, הצטרף לאליפות ניו זילנד גולד סטאר וזכה בתואר. באותה שנה התחרה עבור קבוצת אברת' במרוץ 24 השעות של לה מאן, ניצח את הקטגוריה בה התחרה (S850) וסיים במקום ה-14 בדירוג הכולל. בעקבות ההצלחות הוזמן על ידי קן טירל להתחרות בקבוצות הפורמולה ג'וניור והפורמולה 2 כממלא מקומו של טוני מאגס, בעת שזה התחרה בפורמולה 1.
האלם עבר להתגורר בלונדון ועבד כמכונאי במוסך של ג'ק ברבהאם והחל לפלס לעצמו נתיב התקדמות בעולם הספורט המוטורי. ברבהאם איפשר לו להתחרות במכוניות שלו בקטגוריית רכבי הספורט והמכוניות החד-מושביות. בעונת 1963 ניצח שבעה מרוצי פורמולה ג'וניור וקיבל זימון מברבהאם להתחרות עבורו בקבוצת הפורמולה 2 שלו לצידו. השניים סיימו בשני המקומות הראשונים בעונת 1964 של גביע צרפת (ברבהאם ראשון והאלם שני), הישג עליו חזרו שוב בעונת 1966. במהלך התקופה האלם ניצח שלושה מרוצים בסבב, ומספר נוסף של מרוצים שלא נכללו באליפות.
במקביל לתחרויות בקטגורייות החד-מושביות, האלם התחרה גם ברכבי סאלון. בשנת 1963 ניצח את מרוץ 6 השעות של ברנדס האטץ', שהיה חלק מאליפות אירופה למכוניות תיור.
פורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
1965–1967: ברבהאם
אחרי שהתחרה במהלך עונת 1964 במספר מרוצי פורמולה 1, שלא נכללו באליפות, קיבל את ההזדמנות להתחרות באליפות בגרנד פרי מונקו של עונת 1965, שמחליפו של דן גורני, שהתחרה באותו הזמן באינדי 500. בהמשך העונה התחרה בחמישה מרוצים נוספים. את נקודות הבכורה באליפות צבר בגרנד פרי צרפת, אותו סיים רביעי. בסיום העונה עזב גורני את הקבוצה והאלם תפס את מקומו לקראת עונת 1966. ברבהאם זכה באליפות, האלם סיים את העונה במקום הרביעי עם ארבעה פודיומים וסייע לקבוצה לזכות באליפות היצרנים.
המאבק בין צמד נהגי ברבהאם נמשך לאורך עונת 1967. האלם רשם את ניצחון הבכורה במונקו והוסיף ניצחון נוסף בגרנד פרי גרמניה. שישה פודיומים נוספים סייעו לו להקדים את בן קבוצתו ובהעלים של הקבוצה בקרב על אליפות הנהגים וזיכו את הקבוצה באליפות יצרנים שנייה ברציפות.
1968–1974: מקלארן
לאחר הזכייה באליפות עבר לקבוצת מקלארן, אותה ניהל חברו הניו זילנדי ברוס מקלארן. השניים שיתפו פעולה בהצלחה רבה באליפות ה-Can-Am החל משנת 1966, אך לא הצליחו לשחזר את ההצלחה בתחילתה של עונת הפורמולה 1 בשנת 1968. למרות שני ניצחונות רצופים בגרנד פרי איטליה וקנדה האלם נשאר מחוץ לקרב האליפות שהתקיים גרהאם היל וג'קי סטיוארט ולא הצליח להגן על תוארו.
חוסר ההצלחה נמשך גם בעונה הבאה. במרבית העונה נאבק בבעיות אמינות של המכונית. למרות ניצחון במרוץ סיום העונה, דורג רק במקום השישי באליפות הנהגים. גם עונת 1970 לא הביאה לשיפור בהישגים. בנוסף, מקלארן עצמו נהרג במהלך העונה בתאונה שאירעה בעת שבחן מכונית חדשה לאליפות ה-Can-Am. במהלך האימונים לקראת מרוץ האינדי 500 נכווה בידיו ממתנול ונאלץ להחמיץ את גרנד פרי הולנד. למרות כל הקשיים את העונה סיים במקום הרביעי. עונת 1971 נפתחה בצורה מבטיחה. בהקפות הראשונות של גרנד פרי דרום אפריקה הוביל האלם בביטחה, אך לאחר מספר הקפות נאלץ לעצור לטיפול וסיים את המרוץ רק במקום השישי. לאורך כל העונה לא הגיע לפודיום ובסיומה דורג במקום התשיעי.
שינוי במגמה חל לקראת העונה הבאה. חברת הטיפוח Yardley הפכה לספונסרית של קבוצת מקלארן והעניקה להאלם דיבידנד נאה. את העונה פתח עם פודיום (מקום שני) בארגנטינה וניצחון בדרום אפריקה. את העונה סיים עם רצף של ארבעה פודיומים ודורג במקום השלישי. דרום אפריקה המשיכה להאיר לו פנים גם עונה לאחר מכן בה השיג את הפול פוזישן הראשון והיחיד בקריירה. בגרנד פרי שוודיה השיג את הניצחון היחיד בעונה, כשהצליח לעקוף את אמרסון פיטיפלדי ורוני פטרסון, הקפה אחת לסיום המרוץ[2].
פטר רבסון היה שותפו לקבוצה במשך שתי עונות, במהלכן הפכו לחברים קרובים. ההחלטה של רבסון לעזוב את מקלארן בסיום עונת 1973 ולעבור לקבוצת Shadow איכזבה את האלם. במרץ 1974, במהלך נסיעות מבחן במסלול קיילאמי, נשבר המתלה הקדמי במכוניתו של רבסון והוא הוטח במעקה הבטיחות. האלם נחלץ לעזרתו וניסה להציל את חייו, אך ללא הצלחה. בעקבות התאונה הודיע על פרישה מהאליפות בסיום העונה. בגרנד פרי אוסטריה סיים שני, הפודיום האחרון בקריירה. לאחר הפרישה חזר לניו זילנד.
מרוצים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Can-Am (1966–1972)
בשנת 1966, במקביל לפעילות הפורמולה 1 בקבוצת ברבהאם, התחרה בעונת הבכורה של אליפות ה-Can-Am, אך ללא הצלחה יתרה. בשנת 1967 חבר לברוס מקלארן וסיים את האליפות כסגנו. שנה לאחר מכן שוב היו צמד הנהגים הניוזילנדים בראש הטבלה, רק כהפעם היה זה האלם שסיים כאלוף. קבוצת מקלארן המשיכה לשלוט באליפות גם ב-1969. האליפות הורחבה ל-11 מרוצים בעונה, מתוכם ניצח חמישה. את ששת המרוצים הנוספים ניצח מקלארן, שזכה שוב באליפות.
מקלארן מצא את מותו בתאונה שאירעה במהלך מבחנים לקראת עונת 1970. האלם היה לנהג המוביל של הקבוצה, ניצח שישה מתוך עשרה מרוצים, וזכה באליפות בפעם השנייה. בעונת 1971 הצטרף לקבוצה פטר רבסון, שלקח את האליפות, בעוד האלם מסיים כסגנו. 1972 הייתה העונה האחרונה בה השתתף באליפות וגם אותה סיים במקום השני, עם שני ניצחונות.
מרוץ 24 השעות של לה מאן (1966)
בשנת 1966 התחרה במרוץ 24 השעות של לה מאן עבור קבוצת שלבי אמריקן. האלם חלק את מכונית הפורד GT40 עם קן מיילס, בעוד במכונית השנייה של הקבוצה התחרו ברוס מקלארן וכריס אמון. בחצי השעה האחרונה של המרוץ נסעו 2 המכוניות של הקבוצה זו לצד זו, כחלק מתוכניתו של הנרי פורד השני, ששתי המכוניות יחצו ביחד את קו הסיום. שופטי המרוץ קבעו שמכיוון שהאלם ומיילס קבעו זמן טוב יותר בדירוג וזינקו מעמדה קדמית יותר, הרי שמקלארן ואמון עברו מרחק גדול יותר באותו הזמן ועל כן הם המנצחים[3].
אינדי 500
האלם השתתף במרוץ האינדי 500 ארבע פעמים: ב-1967, 1968, 1969 ו-1971. בשנתיים הראשונות סיים פעמיים במקום הרביעי, הישגו הטוב במרוץ. בשנת 1970 לא השתתף במרוץ לאחר שנכווה בידיו ממתנול בוער במהלך האימונים לקראת המרוץ.
אליפות הספורטקאר הבריטית (1965–1969)
בשבועות בהם לא התחרה בפורמולה 1 השתתף מדי פעם במרוצי אליפות הספורטקאר הבריטית. במהלך חמש השנים בהן לקח חלק באליפות הצליח לנצח 12 מרוצים.
לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שפרש מהפורמולה 1 בסיום עונת 1974 חזר לניו זילנד והתחרה מדי פעם במרוצי טורינג. בשנת 1982 חזר להתחרות בצורה סדרה כנהג חובב בקבוצה שהקים ריי סמית'. בשנת 1984 סיים במקום השני בקטגוריה במרוץ באת'ורסט 1000. בשנת 1986 חזר להתחרות באירופה כשהשתתף במרוץ ה-RAC Tourist Trophy. הניצחון במרוץ היה הרביעי של האלם בקריירה והראשון לאחר 18 שנים של הפסקה מהזכייה הקודמת. ב-1987 השתתף בשלושה מרוצים במסגרת אליפות העולם למכוניות טורינג. בשנת 1988 הגיע לפודיום במרוץ גביע דרום אוסטרליה, הפודיום האחרון בו זכה. בשנת 1990 היה אחד המארגנים והמתחרים באליפות ניו זילנד למשאיות, כשהוא מתחרה במשאית מתוצרת סקניה.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1992 התחרה במרוץ באת'ורסט 1000 כשהוא נוהג בב.מ.וו M3. במהלך המרוץ הודיע ברדיו על רצונו להיכנס לרחבת הטיפולים. הוא לקה בהתקף לב בעודו נוהג במהירות 230 קמ"ש. הרכב פגע בקיר בצידו השמאלי של המסלול והאלם הצליח להאט אותו עד לעצירה בשולי המסלול. המרשלים שהגיעו לרכב מצאו אותו עדיין נאבק. הוא פונה לבית החולים הקרוב, שם נקבע מותו[4].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Memories of the Bear: A Biography of Denny Hulme (2007)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דני האלם, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
- Hall of Fame - Denny Hulme, באתר Formula1.com (באנגלית)
- דני האלם – ביוגרפיה, באתר GrandPrixHistiry.com (באנגלית)
- דני האלם, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The Bear Truth, MotorSsport Magazine, January 2013
- ^ Swedish GP, 1973, GrandPrix.com
- ^ Foul play in Ford's 1966 Le Mans 24 Hour photo finish? 'Yanks at Le Mans' extract, MotorSport Magazine, 25 June 2019
- ^ Formula One champion Denny Hulme dead at 56, UPI.com, 4 October 1992