יהדות פולין

יהדות פולין הייתה למן ימי הביניים ועד השואה הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות שבקהילות עם ישראל בתפוצות. ההיסטוריה בת למעלה מאלף השנים של היהודים בפולין כוללת תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית, לצד תקופות של אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים, ששיאן היה השמדתה הכמעט מוחלטת במלחמת העולם השנייה. ערב המלחמה הייתה יהדות פולין הגדולה בתפוצות היהודים באירופה. היא מנתה כ-3.4 מיליון נפש, ואף למעלה מכך אם כוללים במניין את יהודי השטחים ההיסטוריים של פולין, שהפכו לנתיני ארצות אחרות בעקבות השינויים התכופים בגבולותיה של המדינה.

זכר ומורשת יהדות פולין, על תפארתה וחורבנה, מוצגים בהבלטה בפולין המודרנית של היום

ימי הביניים

התיישבות בברכת השלטונות

אין תיעוד על התיישבות יהודית בפולין לפני המאה העשירית, אולם ידוע כי סוחרים יהודים עברו בה ואף סחרו בה במהלך המאות השמינית והתשיעית.

רק במאה העשירית, תחת שלטונם של מיישקו השני ואחריו בולסלאב השלישי התיישבו באזור שנקרא היום פולין יהודים שנמלטו מזרחה מרדיפות נלוות למסעי הצלב שהתרחשו בגרמניה ("אשכנז") ובבוהמיה שבצ'כיה. גם יהודים ספרדים שעסקו במסחר עם ארצות המזרח הגיעו לשטחים שהיוו בהמשך את פולין. היהודים מצאו בפולין שלטון סובלני שהכיר בתרומתם לפיתוח המסחר והכלכלה ועודד אותם להתיישב בה.

לא זו בלבד, אלא שמלכי פולין, אשר במקביל להתפשטות הנצרות בפולין ניסו לשלב את ארצם באירופה המרכזית, הזמינו יהודים להשתקע בפולין על מנת לקדם את כלכלתה. לשם עידוד ההגירה היהודית לפולין, שנחשבה ארץ בלתי מפותחת וקשה למחייה, הוציא בולסלב השלישי כתב קיום (הבטחת זכויות) ליהודים, שבו נאמר כי היהודים נמצאים בחסותו ואין לפגוע בהם.

עם הפיצול בפולין שהחל אחרי מותו של בולסלב השלישי ב1138 השתדל כל רוזן שבחצרו יהיו יהודים שיעזרו לו בעזרת קשריהם. גלים נוספים של מהגרים יהודים מגרמניה הגיעו במאה ה-13, וגל גדול במאה ה-14 עם רדיפת היהודים במערב על רקע המגפה השחורה. אם כי ידוע כי גם בפולין נרדפו ונהרגו יהודים באשמת הפצת המגפה השחורה ובנוסף נרדפו באשמת נטילת ריבית.

בסינודים של הכנסייה הקתולית שהתכנסו ב-1267, 1279 ו-1285 הוחלט כי על היהודים לשאת סימני זיהוי וכי עליהם להתגורר בשכונות נפרדות.

פולין בסוף ימי הביניים השתרעה על שטח נרחב במזרח אירופה וכללה ארצות אחדות:

• ממלכת פולין, שכללה את פולין הגדולה, פולין הקטנה, ווהלין ורייסן-גליציה
• הארכידוכסות הליטאית, שמשנת 1385 הייתה קשורה בחוזה עם פולין וב-1569 התאחדה עימה
• בלארוס

בולסלב החמישי המכונה אצל היהודים בולסלב החסיד, היה נסיך ששלט על קאליש. בשנת 1264 הוא הוציא פריבילגיום - כתב זכויות מקיף, המסדיר גם את מערכת היחסים בין הנוצרים ליהודים. כאשר השתלט שליט נסיכות קרקוב - קז'ימיר (או קז'ימיז) השלישי על פולין כולה, הוציא אף הוא פקודה המאמצת את הצו של בולסלב החמישי ומעידה כי היהודים נמצאים תחת חסותו.

עם האיחוד ב1569 והתפשטותה של פולין מזרחה, נוצר "חלון הזדמנויות" בו יכלו יהודים לנצל את כישוריהם וקשריהם. היישוב היהודי באותה עת מוערך בקצת למעלה מ-30,000 נפש. ב1567 הוציא המלך היגלוני האחרון זיגמונד השני מלך פולין צו מלכותי המעניק ליהודים רשות לפתוח ישיבה בלובלין.

מעמדם של יהודי פולין הוגדר ב"פריבילגיות" ("כתבי הקיום") מטעם השלטון, אשר הכירו ב"קהל" היהודי כנציג בלעדי של הקהילה. ה"קהל", הנציגות הנבחרת של הקהילה, מנה בעלי אמצעים ותלמידים חכמים ומילא תפקיד חשוב בפיתוח האוטונומיה הדתית והתרבותית של יהודי פולין. בסוף המאה ה-15 הוקמו "ועדים" – ועד ארבע ארצות וועד מדינת ליטא, שהיו מעין קונגרס-על של קהלי הקהילות השונות. תפקידם היה לטפל בנושאים והבעיות המשותפים לכלל הקהילות, ובעיקר להסדיר את חלוקת נטל המסים שהוטלו על היהודים מצד השלטונות. בשנת 1764, משהחל השלטון לגבות מס גולגולת ישירות מכל יהודי, בוטלו הוועדים.

מרבית יהודי פולין התגוררו בעיירות ("שטעטלעך") ועסקו במסחר ומלאכה. מיעוטם, בעיקר בווהלין וגליציה, התגוררו במפוזר באזורים כפריים, חכרו אחוזות וטחנות, ועסקו בגביית מסים פיאודליים מן האריסים. בשל פלישות מונגוליות לפולין שגרמו לאבידות כבדות בנפש ורכוש, ראו שלטונות פולין בעין יפה התיישבות של מהגרים מהמערב, בעיקר גרמניה, יהודים ולא-יהודים. בערי פולין התיישבו גרמנים, שהביאו עימם אל הפולנים מטען של רגשות שליליים כלפי היהודים עד כדי שנאה יוקדת.

בתקופה זו, פולין נחשבה כמקום נוח ליהודים, שאף פירשו את שמה "פה לין" - כאן יוכלו היהודים ללון ולקבל מקלט. אחד מיהודי פולין, הרב שאול וואהל, שהיה בנו של רב העיר ונציה שבאיטליה ואף כיהן בעצמו כראש ישיבה בפולין, שימש כשר ויועץ בכיר למלך פולין במאה ה-16. לפי האגדה הוא אף מונה למלך ללילה אחד, בעת חילופי מלכים, ובמשך כל אותו הלילה ביטל גזירות וחוקים שונים כנגד היהודים.

בדלנות ושנאה

באופן מסורתי עסקו יהודי פולין בכספים, חלפנות והלוואות, אך במאות ה-14 וה-15 כבר חדרו כמעט לכל ענפי המסחר ולרבים מענפי המלאכה. בעקבות כך רבו ההאשמות כנגד היהודים על רקע כלכלי, והם הוצגו כמשתלטים על ענפי המסחר והמלאכה השונים וגוזלים את פרנסתם של הפולנים. בעקבות כך, אולצו יהודי קרקוב ב-1485 לחתום על התחייבות לנטוש את עיסוקם בענפים אלה. גם יהודי הכפרים, חוכרי האחוזות וגובי המסים, זכו למנה הולכת וגוברת של שינאה.

מאידך, האוטונומיה שניתנה ליהודים בניהול ענייניהם הפנימיים איפשרה פיתוח של חיי תרבות עצמאיים. שפת היומיום בפיהם הייתה יידיש, כאשר העברית משמשת כשפת קודש ותפילה. מרבית יהודי העיירות ידעו קרוא וכתוב, החינוך היה תורני וכלל לימוד בחדרים, ישיבות ובתי מדרש.

ביטחון הקהילות היהודיות היה תכופות רעוע, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר באזורי גליציה בדרום-מזרח המדינה. מרידות תכופות של הקוזאקים והאיכרים האוקראינים כנגד השלטון ונטל המסים הובילו תמיד לגל פרעות כנגד היהודים, שהצטיירו בעיניהם כנציגי השלטון השנוא מתוקף עיסוקם בכספים, הפעלת קרקעות חכורות וגביית מס. מהבולטים במקרים אלה היה מרד הקוזאקים והאיכרים נגד השלטון הפולני בשנים 1648-1649 בראשות בוגדן חמלניצקי. מרד זה לווה בסדרת פוגרומים יוצאת דופן בהיקפה ואכזריותה, שנודעו כגזרות ת"ח ת"ט או פרעות חמלניצקי.

בפרעות נרצחו, על-פי ההערכות, מעל 100,000 יהודים, נאנסו עשרות אלפי נשים ונערות, נבזז והושמד רכוש רב, הן פרטי והן קהילתי (כולל ספרי תורה וחפצי קודש) ונשרפו ונחרבו כשליש מהקהילות היהודיות בפולין ואוקראינה. יהודים אשר נתפשו על ידי ההאטמנים נמכרו לעבדות בשווקי העבדים שניהלו הטטרים באזור בו נשפך נהר קמה אל הוולגה.

בשנת תי"ד (1654) כרת חמילניצקי ברית עם הצאר אלכסיי הראשון לבית רומנוב, ויחד עם הרוסים שתבעו לעצמם חלק מפולין חזר וכבש קהילות רבות בשטחי בלארוס, ליטא ופולין ובהן מוהילב, וילנה ולובלין. בקהילות אלו התרכזו אז גם פליטים רבים מערים אחרות. יהודי וילנה הספיקו ברובם לברוח, אך כל רכושם עלה באש שדלקה בבתי העיר במשך 17 יום, ואילו יהודי לובלין הוסגרו על ידי תושבי העיר הגויים, ונהרגו בה כאלפיים נפש.

העת החדשה

פריחה תרבותית

יהודים פולנים בלבוש טיפוסי - המאה ה-17 (למעלה), המאה ה-18 (למטה)

העיירה לובומל בווהלין, מזרח פולין (היום אוקראינה)

בעת החדשה הפכה פולין להיות מרכז החיים של יהדות העולם. לימוד התורה וחיבור הספרות התורנית פרחו, ורבו בה תלמידי חכמים. רשת מסועפת של ישיבות ומוסדות לימוד השתרעה על פני יישובי היהודים במחוזות פולין. הפלפול היה לשיטת הלימוד בישיבות פולין. החל מאמצע המאה ה-18 תפסה תנועת החסידות בהשראתו של הבעל שם טוב אחיזה רחבה בפולין, והיא הייתה למרכז של חצרות חסידים. החסידות באותה תקופה כללה רק מיעוט מבין יהודי פולין ומולה התייצבה ההתנגדות לחסידות.

תנועת ההשכלה היהודית עלתה באותו זמן במרכז אירופה ומערבה והטיפה לערכים חילוניים ואוניברסליים, והשתלבות יהודים בסביבתם. להשכלה הייתה השפעה מועטה על יהודי פולין, שהעדיפו להתמקד בשימור אורח החיים התורני וההלכתי במסגרות האורתודוקסיות והחסידיות.

תנועת הבונד הסוציאליסטית נוסדה בשנת 1897. מטרתה הייתה לאחד את כל הפועלים היהודים באימפריה הרוסית, פולין וליטא. הבונד ניסה לתמוך בתנועה רוסית מהפכנית רחבה, כדי להפוך את רוסיה למדינה סוציאליסטית ודמוקרטית. הם קיוו כי במסגרת מדינה כזו, יזכו היהודים להכרה כאומה עם מעמד חוקי של מיעוט.

חלוקת פולין

שלוש החלוקות של פולין בשלהי המאה ה-18 הותירו את חלק הארי של יהודי פולין תחת שלטון האימפריה הרוסית. ריכוז גדול של יהודים בדרום פולין (גליציה ומספר מחוזות שנספחו אליה, כולל קרקוב) עבר לשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. אלה נהנו מרווחה יחסית, וחיי תרבות עשירים פרחו בקהילות היהודיות. אם כי השלטונות שאפו לגרמניזציה של היהודים. חוק מ-28 באוגוסט 1787 הטיל על יהודי גליציה לקבל, מינואר 1789, שמות משפחה גרמניים. על הרבנים הוטל לנהל את ענייניהם בשפה הגרמנית בלבד. חוק קודם מ-18 בפברואר 1787 הטיל על היהודים חובת שירות בצבא. רק אחרי השתדלויות רבות תיקן הקיסר ליאופולד ב28 ביולי 1790 תקנה כי במקום שירות בפועל ישלמו היהודים כופר נפש לא נמוך (סכום שיספיק לשם גיוס חייל חליפי).

עם הסיפוח לאוסטריה חל שינוי במעמדם של היהודים שהיו שייכים לאצילים בעלי הערים. מיסים שעד אז שולמו על פי החוק הפולני לאצילים (כדוגמת הגרף פוטוצקי) היו אמורים להיות מועברים ישירות לקיסרות. פעולה זו עוררה חיכוכים היות שמהאצילים נגרע מקור הכנסה רציני והם שאפו להמשיך לקבל כספים אלו, לכן ניסו לדרוש מהיהודים תשלומים חליפיים.

השלטון הרוסי, התברר כסובלני פחות ביחסו ליהודים, ועל היהודים הוטלו מגבלות רבות יותר - הן בהשוואה לימי פולין העצמאית, והן בהשוואה לאחיהם שבשליטת אוסטרו-הונגריה. הצארית יקתרינה הגדולה יצרה בשנת 1791 את תחום המושב באזורי השוליים המערביים של האימפריה, ורק בו הותר ליהודים לחיות ולפעול. תחום המושב כלל את רוב שטחי פולין לשעבר וליטא, שהיו מיושבים בריכוזי יהודים.

תחום המושב

ערך מורחב – תחום המושב

המדיניות הרוסית כלפי היהודים נעה בין הגבלות מחמירות לניסיונות רפורמה נאורים יותר, שהוגשמו באופן מוגבל. ב-1802 הקים הצאר אלכסנדר הראשון את הוועדה לקידום היהודים, בניסיון לקבוע את מדיניות של התייחסות למיעוט החדש של נתינים יהודים, שמנה כ-4 מיליון נפש. הוועדה הציעה מספר צעדים לעידוד התבוללות של יהודים, אם כי לא כפתה עליהם את ההתבוללות. היא המליצה לאשר ליהודים ללמוד במוסדות החינוך של האימפריה ואף להיות בעלי קרקעות, אך הגבילה את מושבם לתחום המושב והטילה מגבלות על עיסוקיהם. בפועל, חשו היהודים יותר את ביצוע חלקם המגביל של המלצות הוועדה מאשר את חלקם הנאור. בתקופת הצאר ניקולאי הראשון הוטלו גזירות נוספות על היהודים, ביניהן החובה לספק מכסת נערים לשרות של 25 שנה בצבא הצאר, ובהדרגה הורע מצב היהודים על פני המאה ה-19. הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ב-1861 נתנו הקלות מה ליהודים, אם כי עדיין הוגבלו לתחום המושב וחלו עליהם מגבלות תעסוקה ובעלות.

סטטוס-קוו זה הגיע אל קיצו עם ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני בידי מהפכנים ב-1881, התנקשות שהיהודים הואשמו כאחראים לה. גל פוגרומים פרץ ברחבי האימפריה הרוסית בין 1881-1884, מגובה בהעלמת עין ואף עידוד מצד השלטון. גל פוגרומים קשה נוסף התרחש בין 1903-1906, הפעם פוגע קשה יותר בקהילות פולין ההיסטורית, ובכלל זה הפוגרום הגדול בביאליסטוק ב-1906. לגלי פוגרומים אלה הייתה, לימים, השפעה מכרעת על דפוסי פיזור הקהילות היהודיות בעולם, שכן בשנים שלאחריהם עזבו כשני מיליון יהודים את תחום המושב. חלק גדול מאלה היגרו לאמריקה והפכו, לעתיד, להיות הקהילה היהודית הגדולה בעולם – יהדות ארצות הברית. במקביל, נתנו הפוגרומים דחיפה להתפתחותה של התנועה הציונית.

חוקי תחום המושב בוטלו לאחר מהפכת אוקטובר (1917) וקריסת שלטון הצאר, ויהודים בשטחי רוסיה הורשו להתגורר בערים ברחבי המדינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) חזרה פולין להיות מדינה עצמאית, וחלק מיהודי תחום המושב שבו להיות נתינים פולניים (חלק הארי של יהודי תחום המושב היו בשטחה של אוקראינה). גם גליציה המזרחית על יהודיה הושבה לידי פולין (לתקופה קצרה שהסתיימה עם תחילת מלחמת העולם השנייה) עם פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית בתום המלחמה. ליטא הפכה למדינה עצמאית (בשטח מצומצם משמעותית יחסית לארכידוכסות הליטאית בעבר), ויהודיה לא שבו לחיק פולין.

בין מלחמות העולם - פולין העצמאית

יחס השלטון והחברה אל היהודים

חלק מהיהודים נטלו חלק במלחמת העצמאות הפולנית ב-1918 והצטרפו לכוחותיו של יוזף פילסודסקי, אולם קהילות יהודיות רבות בחרו להישאר נייטרליות במאבק להקמת המדינה הפולנית.

התקפות רבות כלפי היהודים התבצעו במהלך העימותים שהעסיקו את מזרח אירופה בשלהי מלחמת העולם הראשונה: מלחמת האזרחים ברוסיה, מלחמת פולין-אוקראינה והמלחמה הפולנית סובייטית. עקב תמיכת אחוז ניכר מהיהודים בבולשביקים ברוסיה, הם הותקפו על ידי מתנגדי המשטר הבולשביקי. כך, בימי הקרב על ורשה בזמן המלחמה הפולנית-סובייטית, הוצאו אלפי חיילים וקצינים יהודים מיחידותיהם ורוכזו במחנה הסגר ליד העיירה יבלונה, וזאת בשל תעמולת זוועה שטענה כי היהודים מסייעים לקומוניסטים.

רק לאחר המלחמה החלו מדינות המערב לגלות דאגה עקב פרסום ידיעות עיתונאיות על עריכת פוגרומים רבים נגד יהודי פולין. בעקבות לחץ שהופעל על הממשל, הסמיך הנשיא האמריקאי וודרו וילסון פקיד רשמי לחקור את הנושא. הדו"ח שפרסם טען, כי הידיעות על עשרות פוגרומים היו מופרזות ובכמה מקרים גם מפוברקות. בחקירה זוהו שמונה תקריות עיקריות בשנים 1918-1919 והערכת הקורבנות הייתה בסביבות 200-300 יהודים. בין התקריות היו ירי של שוטר ב-35 יהודי העיר פינסק לאחר שהאשימם בקנוניה נגד העם הפולני, ותקיפת יהודים ברחובות ורשה על ידי חיילים פולנים. אף אחת מהן לא גונתה על ידי הממשלה. תקריות של התעללויות ופוגרומים התקיימו בעיקר במקומות אחרים, כמו באוקראינה.

תוצאת הדאגה ליהודי פולין התבטאה בפסקה בחוזה ורסאי, שהגנה על זכויות המיעוטים בפולין. בעקבות הסכם השלום הפולני-סובייטי שנחתם בריגה ב-1921, קיבלו תושבי שני הצדדים זכויות לבחור את מדינתם. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים את אותן זכויות כמו אזרחיה האחרים והתחייבה לסובלנות דתית. מאות אלפי יהודים, בעיקר חנוונים ושאר בעלי מקצועות שנמנעו מלעבוד בשטח הסובייטי, עברו לפולין.

התעוררות האנטישמיות ברפובליקה השנייה התרחשה בעקבות עליית הלאומיות הפולנית שנתמכה על ידי ממשלת "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" (אנדקים), וכן עקב אי זיהויים של היהודים כחלק מהעם הפולני ובידולם מהאוכלוסייה הפולנית (השפה העיקרית של 85% מהם הייתה יידיש או עברית). תוכניתו של ראש ממשלת פולין בתחילת שנות העשרים, ולדיסלב גרבסקי, כללה הטלת מיסים על הסוחרים היהודים והצרת צעדי היהודים במדינה. מדיניות מיסוי מפלה ומדיניות רישוי מפלה (שכונו בפי היהודים בשם "גזירות גרבסקי") היו לכלי כלכלי במלחמתו של גרבסקי נגד המיעוט היהודי במדינתו. כן הוצרו צעדי היהודים שביקשו לקבל משרה ממשלתית, והוטל נומרוס קלאוזוס בלתי רשמי שהגביל את מספר היהודים באוניברסיטאות ל-10%. דבר זה הביא לעזיבה של יהודים אמידים רבים את פולין. חלקם של יהודים אלו (כשלושים אלף) עלה לארץ ישראל.

המצב השתפר מעט בתקופת שלטונו של יוזף פילסודסקי. הוא התנגד לאנטישמיות והחליף את עיקרון ההטמעה האתנית של האנדקים ב"הטמעה מדינית" קרי, בחינת האזרחים על-פי נאמנותם למדינה. בתקופת שלטונו, בשנים 1926 – 1935, שופרו תנאי היהודים, בעיקר הודות לראש הממשלה, קזימיר ברטל. עם זאת, האווירה הכללית הייתה בלתי אוהדת כלפי היהודים. על אף שפילסודסקי לא נודע בעוינות מיוחדת אליהם, ככל שהתרחקה תנועת ה"סנאציה" מהאידאלים הסוציאליסטים של ימי בחרותו של פילסודסקי והתקרבה מבחינה אידאולוגית למשטרים הרודניים האחרים באזור, הרי שחל שינוי איטי אך משמעותי ביחס המשטר כלפי היהודים. צרוף של מבחר נסיבות, בכללם השפל הגדול, הביאו לידי כך שמצבם הכללי של היהודים לא היה משביע רצון ומותו של פילסודסקי סימן מפנה לרעה ביחס השלטונות הפולנים אל האוכלוסייה היהודית.

לאחר מותו של פילסודסקי, שלט במדינה שלטון נשיאותי, כמעט דיקטטורי, של שלושה מנהיגים (מושצ'יצקי, בק ושמיגלי). לממשלה היה יחס שלילי למיעוטים ומצב היהודים הידרדר. הוטלו מכסות בלתי רשמיות או חצי רשמיות במטרה להפחית את מספר הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות בחצי(נומרוס קלאוזוס), רבות מן המשרות הממשלתיות המשיכו להיות חסומות בפניהם ובשנת 1937 הגבילו האיגודים המקצועיים של הרופאים ועורכי הדין את חבריהם החדשים לפולנים נוצרים בלבד. לכל זה נלוותה אלימות פיזית: בין 1935 ל-1937 נערכו 500 תקריות אנטישמיות בהן נרצחו 79 יהודים. אלימות הופעלה לעתים קרובות בחנויות יהודיות ורבות מהן נבזזו. חרם כלכלי מתמיד על עסקי היהודים, התפרעויות על הנכסים בשילוב השפעת השפל הכלכלי הגדול על פולין, צמצמו מאוד את רמת החיים של יהודי פולין שהגיעה לרמה הנמוכה ביותר בעולם היהודי. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בפולין גדולה ופעלתנית ביותר בענייניה הפנימיים אך ענייה מאוד וממודרת מהחברה הסובבת.

כלכלה

מצבם הכלכלי של יהודי פולין בין שתי מלחמות העולם אופיין בתהליך ממושך של הידרדרות כלכלית. מקובל לחלקו לשתי תקופות: בין השנים 1921 - 1931 ובין 1932 ל-1939.

מרבית יהודי פולין בשנות העשרים, קרוב ל-80%, עסקו במסחר, רוכלות ותעשייה זעירה בבתי מלאכה קטנים. זאת, עקב האפשרויות הקלות יחסית לפתיחת עסקים זעירים, היחס המפלה מהממשלה שמנעה מהם לעבוד בתעשייה ולהיכנס לשירות הציבורי, עקב החינוך הדתי שלא הכשירם למקצוע אקדמי וקשיי קבלתם לאוניברסיטאות. בשנות השלושים חל תהליך של מעבר היהודים למקצועות חופשיים, אותם למדו בבתי הספר הגבוהים והם הפכו לכוח גדול ומשמעותי במקצועות הרפואה, המשפטים והעיתונות. בשנות השלושים הוחרפו הצעדים הכלכליים מצד השלטון: על היהודים נחתו גזירות כלכליות רבות כמו מיסוי ורישוי לפתיחת עסקים שפגעו בפרנסתם והפכו לאמצעי לנישולם, ובעיקר נפגעו מה"אטטיזציה"- הלאמת ענפי כלכלה שונים. לכך נוספה עוינות הציבור הפולני, שהתבטאה במשמרות שנערכו לפני עסקי היהודים או בלחימה כלכלית נגדם מצד איגוד הקואופרטיבים הפולני. היהודים ניסו ללחום נגד מגמות אלו, פתחו בתי ספר למלאכה (כמו אורט), יצרו מוסדות אשראי יהודיים בעזרת הג'וינט ופתחו רשתות קמעוניות משל עצמם.

פוליטיקה וחינוך

מרבית יהודי פולין בין מלחמות העולם חיו בקהילה חברתית ותרבותית נבדלת מהעם הפולני. מעל ל-75% מהם ראו עצמם שייכים ללאום היהודי ורק מיעוט קטן מהם ראו עצמם כפולנים. הם קיימו מפלגות יהודיות שונות שהתחלקו בחלוקה גסה לשלושה גושים: הציונים (והציונות הדתית), החרדים והחילוניים הלא-ציונים.

המפלגות ייצגו את הקהילה היהודית בפרלמנט הפולני – ה"סיים". הייצוג היהודי, עקב החוקים המפלים, לא היה שווה ערך לאחוזם באוכלוסייה. בבחירות הראשונות ב-1919 הצביעו למעלה מ-450,000 יהודים שסימנו את חלוקת הכוחות בקהילה היהודית: התנועה היהודית לאומית (הציונים) קיבלה מחצית הקולות (5 צירים), האורתודוקסים (החרדים) קיבלו 2 צירים, הפולקיסטים- 2 ופועלי ציון 1. מרביתם התאגדו יחדיו ל"גוש יהודי". הייצוג היהודי גדל במושבי הסיים הבאים בשנות העשרים והשלושים עד למעלה מ-30 צירים שהחלו לשתף פעולה עם מיעוטים אחרים (גרמנים, אוקראינים ועוד) והרימו, בגיבושו של יצחק גרינבוים, את "גוש המיעוטים" על מנת להבטיח את כיבוד זכויות המיעוטים בפולין. ב-1926 פורסמה "ההסכמה", בה מיתנה ממשלת פולין כמה תקנות אנטי יהודיות תמורת הינתקות היהודים מגוש המיעוטים, אולם מעמדם של היהודים בפוליטיקה הפולנית הלך ופחת עם השנים והצירים היהודים היו לרוב מנודים בפרלמנט, למרות שנכחו בכל בתיו. האנטישמיות גברה נגדם גם מצד המיעוטים האחרים ובעיקר לחמה בהם "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" (האנדקים).

המפלגות והתנועות השונות עסקו גם במפעלות חינוך מקיפים לאנשיהם שכללו בתי ספר, תנועות נוער, ישיבות ועוד. בעוד שבשנות העשרים מרבית ילדי היהודים השתייכו לחינוך הפנים-יהודי, אם בחדרים ובישיבות ואם ברשתות החינוך כמו "תרבות" הציונית או "ציש"א" היידישאית, הרי שבשנות השלושים יותר ממחציתם למדו בבתי הספר הפולניים על מנת שיוכלו להתקבל לאוניברסיטאות וכן כביטוי למגמת החילון שהתפתח בקרב יהודי פולין.

המפלגות היהודיות ומפעלי החינוך שלהן היו:

• התנועה הציונית- כללה את המפלגות: "הציונים הכלליים", מפלגה ליברלית שהייתה גדולה מאוד בפולין, מפלגת "פועלי ציון" הציונית סוציאליסטית, תנועת "המזרחי" שייצגה את הציונות הדתית והמפלגה הרוויזיוניסטית הימנית בראשות זאב ז'בוטינסקי. בין מנהיגי התנועה הציונית בפולין היו יצחק גרינבוים ויהושע טהון.

המפלגות הציוניות עסקו בטיפוח החינוך הציוני בהפעלת רשת חינוך בשם "תרבות", בהם לימדו את השפה העברית וחינכו להגשמה לאומית בארץ ישראל (המזרחי הפעיל רשת חינוך דתית-ציונית בשם "יבנה"). כמו כן הפעילו המפלגות את תנועות הנוער "דרור", "השומר הצעיר" "החלוץ", "החלוץ הצעיר" ו"בית"ר" שהכשירו את חניכיהם לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות חלוצית בה. הוקמו חוות הכשרה ברחבי פולין, בהן הוכשרו אלפי צעירים לעבודות חקלאיות, במטרה להשתלב בהתיישבות העובדת בא"י. בין השנים 1933–1937 עלו ארצה 75 אלף יהודים, שהגשימו את העלייה הלכה למעשה.

קובץ:PolishHasidicBoys.jpg

ילדים חסידים בלודז'

• החרדים, על חצרות הרבנים, תנועת החסידות שפרחה מאוד והישיבות הגדולות ששימשו לרבים כסמכות תורנית, יוצגו בעיקר דרך מפלגת "אגודת ישראל". המפלגה הפעילה את רשת "חורב" שכללה חדרים, ישיבות, בתי מדרש ומוסדות לחינוך מקצועי בהם למדו אלפי ילדים. כמו כן פעלה רשת בתי ספר לבנות "בית יעקב". החרדים ניסו דרך מוסדותיהם החדשים להילחם במגמת החילון שהתפתחה בקרב היהודים.

• חילונים לא ציונים – יוצגו דרך פולקספרטי (פולקיסטים), מפלגה יהודית חילונית, שדגלה באוטונומיה לאומית ליהודים ובתרבות יידישאית, ותנועת הבונד, שהייתה מפלגת פועלים שדגלה ביישוב היהודים בפולין ולחמה להגשמת הסוציאליזם. היא הפעילה רשת חינוך בשם "ציש"א", שחינכה לסוציאליזם ולתרבות יהודית שבראשה – שפת היידיש.

תרבות

דגם בית הכנסת הגדול בורשה

לאחר מלחמת העולם הראשונה התפתחו חיי תרבות עשירים בקרב יהדות פולין, בעיקר בוורשה, שממנה נפוצו למרבית הקהילות היהודיות. הוצאו ספרים ועיתונים רבים, ביידיש ובעברית, והופקו עשרות הצגות מקוריות מצליחות.

בוורשה קמו מספר הוצאות ספרים ציבוריות ופרטיות ("קולטור-ליגע", "אחים לוין-אפשטיין", "אחיאסף", "צנטרל" ועוד), שהוציאו ספרים רבים ביידיש ובעברית, בעיקר של סופרי היידיש החשובים: שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, שלום אש, י"ל פרץ ואחרים. הוצאו גם ספרי לימוד, כתבי עת, אוספים ושבועונים ספרותיים חשובים, וכן ספרי קודש וספרי מלומדים וספרות מתורגמת ענפה של מיטב סופרי העולם.

הוצאו לאור עיתונים יהודיים רבים, בעיקר ביידיש (יותר מחצי מיליון גיליונות ביום) וכן בעברית ופולנית, שתיארו את חיי היהודים ותרבותם. עיתונים מרכזיים היו "היינט", ששילב סיפורים איכותיים עם מאפיינים פופולריים והפך לפרו-ציוני בהנהגת יצחק גרינבוים; "דער מאָמענט" ("הרגע"), שדגל בהשתלבות בחברה הפולנית ולאחר מכן תמך ברוויזיוניסטים ו"הצפירה", עיתון בעברית שהפך לפרו-ציוני בהנהגת נחום סוקולוב, הביא ידיעות רבות על חיי העם היהודי ומשך יהודים משכילים ודתיים כאחד. כמו כן יצאו לאור מספר שבועונים למבוגרים ולילדים.

התיאטרון היידי התעורר מחדש בפולין לאחר הסרת החרם מעליו ב-1908. הועלו הצגות ביידיש של שלום עליכם, דוד פינסקי, פרץ הירשביין ואחרים וגם יצירות מתורגמות ליידיש של מיטב המחזאים הזרים. בפולין פעלו כ-350 שחקנים יהודים. להקת שחקנים חשובה שפעלה בוורשה הייתה "הלהקה הוילנאית". היא העלתה הצגות בסגנון הריאליזם הבימתי של מחזאים יהודים וזרים ונחשבה לסמן איכות תיאטרונית. הצגתה המפורסמת ביותר הייתה "הדיבוק" של אנ-סקי שהועלתה על ידם לראשונה ב-1920 (ולאחר מכן "אומצה" על ידי תיאטרון הבימה במוסקבה). תיאטרון חשוב אחר היה "צנטראל" שהתפרסם לאחר מכן בשם "וויקט" והציג מחזות יידיש מגוונים, מקוריים ומתורגמים.

כמו כן הפעילו הקהילות היהודיות מוסדות צדקה רבים, שכללו מרפאות, בית חולים, בתי אבות, בתי יתומים, מוסדות לנכים, בתי תמחוי לעניים (אחד המפורסמים שבהם- מוסד "בית לחם") ועוד.

התרבות היהודית המתפתחת נגדעה באחת עם הכיבוש הנאצי את פולין.

שואת יהדות פולין במלחמת העולם השנייה

הרדיפות

ערך מורחב – היהודים בפולין הכבושה 1939-1941

כתוצאה מהסכם ריבנטרופ מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות שנחתם באוגוסט 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, לחלוקתה של פולין היה ותפרוץ מלחמה, נחצתה פולין לשניים במהלך ספטמבר 1939 - החודש הראשון למלחמה, וחדלה לתפקד כישות מדינית עצמאית.

הגרמנים פלשו למערב ומרכז פולין ב 1.9.1939 סיפחו והטילו חסותם על השטחים הללו. החלה רדיפת היהודים באזורי לב פולין שנקראו בפי הגרמנים הגנרלגוברנמן - שטחי הממשל הכללי, בפיקודו של הנס פרנק. כשני מיליון יהודים ישבו בשטחים אלה. במשך השנתיים הראשונות הסתפקו הגרמנים בגזל הרכוש היהודי, דחיסת היהודים בגטאות ומשלוחם לעבודות כפייה. בתקופה זו פעלו הגרמנים בקרב היהודים באמצעות "מועצות יהודים" (יודנרט).

ברית המועצות פלשה למזרח פולין ב 17.9.1939 וגורלם של היהודים תחת הכיבוש הסובייטי לא היה אחיד:

קבוצה אחת, של נאמני הממשל הסובייטי מקרב היהודים, זכו לשנתיים נוספות של ביטחון יחסי תחת המטריה הסובייטית ובה בעת קוממו נגדם גורמים פשיסטיים ולאומנים בקרב האוכלוסייה המקומית שהאשימו (האשמה שהיה לה על מה להתבסס) את היהודים בסיוע לממשל הסובייטי. הפאשיסטים והלאומנים מקרב האוקראינים והפולנים ייחלו להגעת הנאצים ולשעת כושר להיפרע הן מן הסובייטים והן מן היהודים, שעת כושר שלא אחרה להגיע עת פלשו הנאצים לברית המועצות ביוני 1941 - מבצע ברברוסה.

הקבוצה השניה של יהודים, אלו שהסובייטים פקפקו בנאמנותם, הוגלו שכם אחד עם אוכלוסיות נוספות (פולנים, אוקראינים) שנחשדו אף הם באי נאמנות לגולאגים בתוככי ברית המועצות. ההערכה היא ש 30% ממיליון עד שניים אוכלוסי מזרח פולין שגורשו לשטח ברית המועצות בשנים 1939-1941, היו יהודים.

ההשמדה

ערך מורחב – הפתרון הסופי

עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם איינזצגרופן לפעול בשטחים אלה בהרג שיטתי של יהודים, לרוב ליד בורות ירי, ובמקרים רבים בסיוע פעיל של גורמים לאומנים מקומיים. עד להקמת מחנות ההשמדה ומיסוד ההשמדה בגז, כבר נימחו קהילות שלמות מעל פני האדמה.

במהלך ועידת ואנזה ב20 בינואר 1942 הציע הד"ר יוזף בילר, שהיה "מזכיר המדינה" בשטחי הממשל הכללי, לריינהרד היידריך להתחיל ב"פתרון הסופי של בעיית היהודים" בשטחי הממשל הכללי. עם זאת, ההמתות הראשונות בגז החלו במחנה חלמנו עוד בדצמבר 1941. בתקופה זו החלה השמדתם השיטתית של יהודי אירופה והראשונים שנבחרו לכך היו יהודי פולין, בפיקוחו של המושל הכללי הנאצי הנס פרנק. שישה מחנות השמדה הוקמו – אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור, וטרבלינקה, ובהם הושמדו מיליוני יהודים. מתוך אוכלוסייה של שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר נטמעו באוכלוסייה הפולנית, הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו ממחנות העבודה בברית המועצות, שרדו את צעדות המוות ממחנות הריכוז וההשמדה בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים – צבא אנדרס והצבאות ששיתפו פעולה עם הצבא האדום. כן כלולים במספר זה יהודים שהצליחו לצאת לארצות המערב בתחילת המלחמה.

החברה הפולנית והשמדת היהודים

ערך מורחב – שואת יהודי פולין

קיימת מחלוקת בדבר תפקידם של הפולנים בהשמדת היהודים. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין החל דיון חופשי וגלוי בנושא רגיש זה.

במהלך הכיבוש הגרמני רוב הפולנים היו נתונים במאבק על עצם קיומם. לא היה ביכולתם להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים. היו מקרים רבים של פולנים שסיכנו את חייהם בנסיון להציל משפחות יהודיות ולסייע ליהודים (חסידי אומות העולם). מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסייה המקומית.

עם כל זאת, היה היחס הפולני לשואה מצד האוכלוסייה בכללותה לעתים אדיש, ולעתים אף משתף פעולה. הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של האוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחייה כ"ציידי יהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941, האשמה שהיה לה על מה להתבסס. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמיכות לכיבושה על ידי הגרמנים, ביולי 1941. פרטי תקרית זו עדיין שנויים במחלוקת, אם כי הממשלה הפולנית הביעה את צערה על פעולות אזרחיה כלפי היהודים. הפולנים ביצעו הרג ביהודים גם לאחר סיום המלחמה (ראו להלן).

לאחר מלחמת העולם השנייה

פולין הקומוניסטית

סוף מלחמת העולם השנייה מצא את פולין בשליטה סובייטית. על פי הערכות שונות, בין 40,000 ל-100,000 יהודים שרדו את השואה על אדמת פולין. כ-150,000 פליטים יהודיים שב אליה משטחי ברית המועצות, וכן ניצולים מגרמניה וארצות אחרות. בסך הכל, נמצאו בפולין לאחר המלחמה כ-240,000 יהודים. לפולין הושבה עצמאותה, אך כגרורה קומוניסטית של ברית המועצות. חלק מהיהודים ניצולי השואה ביקשו להשתלב בפולין החדשה תוך שמירה על זהותם, אולם הם נתקלו ביחס עוין של פולנים ובכמה ערים התחוללו שוב פוגרומים. נסיונות הממשלה הקומוניסטית להילחם באנטישמיות לא הועילו, ובמשך השנה שלאחר השחרור נרצחו כ-350 יהודים ברחבי פולין, ביניהם 42 נפשות משרידי הקהילה היהודית בקיילצ'ה בפוגרום קיילצה.

ספר לימוד יידיש (אלפון) לבית ספר ממלכתי יהודי. ורשה, 1958

מצוקת היהודים הפליטים גברה והם שוכנו בצפיפות במחנות עקורים. רובם ביקשו לעזוב את פולין. התנועה הציונית ארגנה את "הבריחה" ובמבצע הברחה העבירה יותר ממאה אלף יהודים לעבר ארץ ישראל. אחרים היגרו לארצות אירופה ולארצות הברית.

בשנת 1956 הותר ליהודי פולין לעזוב את המדינה וכך עלו לישראל כ-35 אלף יהודים, חלקם מברית המועצות שיכלו להוכיח כי היו בעבר אזרחי פולין. עלייה זו נקראה "עליית גומולקה", על שם הנשיא ולדיסלב גומולקה. לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה פולין, כיתר מדינות הגוש המזרחי, את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל ונקטה בקו פרו-ערבי ואנטי-ציוני. במרץ 1968, במסווה של מערכה נגד הציונות, החל מסע אנטישמי מאורגן בפולין שבמהלכו פוטרו יהודים ממשרות ממשלתיות, ומן הצבא, המפלגה, האוניברסיטאות ואמצעי התקשורת. אלפי יהודים עזבו את פולין בעקבות כך, והקהילה חוסלה כמעט לחלוטין. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989 נותרו בפולין בין 5,000 ל-10,000 יהודים, כשחלקם מסתירים את מוצאם היהודי.

פולין הדמוקרטית

משלחת ישראלית באושוויץ, אוקטובר 2006

כיום יש קהילה קטנה מאוד של יהודים בפולין, שגודלה מוערך ב-7,000-12,000 איש. עם זאת, מספר מקורות פולנים טוענים שהמספר האמיתי גדול יותר ועומד על כ-100,000 שברובם אינם מגדירים עצמם כיהודים. מתוכם, מעריכים, כ-30,000 עד 40,000 בעלי זיקה כלשהי, דתית או תרבותית, ליהדות.

פולין המודרנית והדמוקרטית של היום, כמעט ללא יהודים, אינה נמנעת מלעסוק בהנצחת יהודיה שאינם עוד. זכר ומורשת יהדות פולין, על תפארתה וחורבנה, מוצגים בהבלטה במקומות רבים, ואף מהווים מרכיב חשוב בתעשיית התיירות של פולין. בתי כנסת ברחבי פולין, אשר שרדו את השואה ואת תקופת המשטר הקומוניסטי, שופצו ושוחזרו, ובחלקם הפכו למוזיאונים לתולדות הקהילה היהודית המקומית. מוזיאון יהודי חדש ומפואר נמצא בשלבי בנייה באזור בו עמד גטו ורשה. משלחות של בני נוער מישראל ומהתפוצות מגיעות מדי שנה לסיורים בפולין כדי לעסוק ביהדותה לפני השואה ולאחר שנחרבה.

ראו גם

• יהדות קרקוב
• יהדות גליציה
• היסטוריה של פולין
• היהודים בפולין הכבושה 1939-1941
• גזרות ת"ח ת"ט
• בוצ'אץ'

קישורים חיצוניים

• ישראל היילפרין (עורך), בית ישראל בפולין: מימים ראשונים ועד לימות החורבן, ירושלים, תש"ח
• קובץ מאמרים בנושא יהדות פולין: מחקרים, קטעי ספרות וזכרונות שראו אור בעבר, לצד מאמרים ומחקרים חדשים ומקוריים
• פה לן יה - מסע אל עולם שהיה ואיננו באתר אימאגו
• פה לן יה – בית העלמין היהודי בורשה - חלק ב' באתר אימאגו
• העתונות היהודית בין שתי מלחמות עולם, מאמר של אריה קיזל, אתר אימגו
• הפיצול הפוליטי של יהודי פולין באתר דעת
• ורשה היהודית לפני השואה באתר דעת
• JRI-Poland בסיס נתונים של ארכיונים פולנים לאיתור רשומות יהודיות
• יהודה רוזנטל, לקורות היהודים בפולין: לאור שו"ת המהר"ם מלובלין
• דב רפל, ידישקייט, באתר מינהל חברה ונוער, משרד החינוך
• קורס מזורז בהיסטוריה יהודית
• עלילות דם, פרעות וגירושים על הצו של בולסלב החמישי
• היהודים בפולין מתוך מט"ח
• אליהו בירנבוים, כעוף החול העולה מאפרו, מקור ראשון, י"ז בסיון ה'תשס"ח