קאנטיאניזם
מראה
קאנטיאניזם (בגרמנית: Kantianismus) הוא כינוי כללי לעמדות פילוסופיות המבוססות על הגותו של עמנואל קאנט ועל תפיסת האידיאליזם הטרנסצנדנטלי. קשה לאמוד את השפעתו האדירה של קאנט על תולדות הפילוסופיה, שכן הוא נחשב בעיני רבים לפילוסוף המודרני המרכזי והמשפיע ביותר.[1] אולם, ניתן לערוך סיווג כללי של קבוצות הוגים שהמשיכו את דרכו באופנים שונים תחת המסגרת הכללית של "קאנטיאניזם".
הוגים קאנטיאנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חברים ותלמידים ישירים של קאנט; שהפיצו את הפילוסופיה הקאנטיאנית:
וילהלם טראוגוט קרוג, מרכוס הרץ, גוטלוב בנג'מין יאשה (גר'), קרל כריסטיאן ארהרד שמיד (גר'), יוהאן גוטפריד קיזווטר (גר'), פרידריך גוטלוב בורן (גר'). - פילוסופים קאנטיאנים; שהגותם נותרה נאמנה לעיקרי הגותו של קאנט, אך עם שינויים מסוימים:
קרל לאונרד ריינהולד, יעקב פרידריך פריס, שלמה מימון, פרידריך אדוארד בנקה (אנ').
- פוסט קאנטיאנים
- הוגי האידיאליזם גרמני; שהושפעו רבות מקאנט, אך גם ביקרו את הגותו ופיתחו שיטות שונות:
יוהאן גוטליב פיכטה, פרידריך וילהלם שלינג, גאורג וילהלם פרידריך הגל, פרידריך הלדרלין, פרידריך שלגל, נובאליס.[2] - ארתור שופנהאואר
- הנאו-קנטיאנים; שחזרו לתורת קאנט, לרוב תוך התנגדות להוגי האידיאליזם הגרמני:
קונו פישר (אנ'), הרמן פון הלמהולץ, אדוארד צלר (אנ') ופרידריך אלברט לנגה, הרמן לוטצה (אנ'), יוהאנס וולקלט (אנ'), קארל רוזנקרנץ, פרידריך וילהלם שוברט (אנ'), אלויס ריל, הנס ואיהינגר (אנ').- אסכולת מרבורג: הרמן כהן, פול נטורפ (אנ'), ארנסט קסירר.
- אסכולת הדרום-מערב: וילהלם וינדלבנד (אנ'), היינריך ריקרט, אמיל לאסק (אנ'), ריכרד קרונר.
- האסכולה הנאו-פריסיאנית: לאונרד נלסון (אנ'), רודולף אוטו.
- הוגי האידיאליזם גרמני; שהושפעו רבות מקאנט, אך גם ביקרו את הגותו ופיתחו שיטות שונות:
- פילוסופים נוספים המזוהים עם קאנט; ומושפעים מהגותו במידה ניכרת:
וילהלם דילתיי, גאורג זימל, צ'ארלס פרס, חוסה אורטגה אי גאסט, פיטר סטרוסון, וילפריד סלרס, ג'ון רולס, רוברט נוזיק, ישעיהו ליבוביץ, חנה ארנדט, ולטר בנימין, אריק וייל (אנ'), יורגן האברמס, תומאס נייגל, אונורה אוניל (אנ'), רוברט ברנדום, סלבוי ז'יז'ק. - חוקרי קאנט בני זמננו:
אלן ווד, מייקל פרידמן (אנ'), כריסטין קורסגורד, הנרי אליסון (אנ'), פרדריק בייזר, דיטר הנריך, דיטמר היידמן (אנ'), שמואל הוגו ברגמן, ירמיהו יובל, אלי פרידלנדר, עפרה רכטר.
מבקרי קאנט ואנטי-קאנטיאנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבין ההוגים שהגותם מהווה ביקורת ישירה כנגד הקאנטיאניזם ניתן לציין את:
- מבקרים בני תקופתו של קאנט: יוהאן גיאורג האמאן, פרידריך היינריך יעקבי, יוהאן גוטפריד הרדר, גוטלוב ארנסט שולצה, ברנרד בולצאנו.[3]
- מבקרים בני זמננו: ברטראנד ראסל, קוונטין מייאסו, גרהם הרמן, ריי בראסייה, איאן המילטון גרנט, טימותי מורטון.
לקריאות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה (בארבעה כרכים), מוסד ביאליק, 1970, 1973, 1977, 1979.
- שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, הוצאת מאגנס (הספר בקטלוג ULI)
- ירמיהו יובל, קאנט וחידוש המטאפיזיקה, מוסד ביאליק (הספר בקטלוג ULI)
- ירמיהו יובל, קאנט והפילוסופיה של ההיסטוריה, הוצאת מאגנס (הספר בקטלוג ULI)
- אלן ווד, עמנואל קאנט, הוצאת רסלינג, 2006
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קאנטיאניזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Rohlf, Michael., "Immanuel Kant", Stanford Encyclopedia of Philosophy
- ^ Frederick C. Beiser, German Idealism: The Struggle Against Subjectivism, 1781-1801, Harvard University Press, 2002, p. viii: "the young romantics—Hölderlin, Schlegel, Novalis—[were] crucial figures in the development of German idealism."
- ^ 5.1 Critique of Kant’s Categorical Imperative באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד