אברהם אופק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם אופק
Avraham Ofek.jpg
תאריך לידה 14 באוגוסט 1935
מקום לידה בורגס, בולגריה
תאריך פטירה 13 בינואר 1990
מקום פטירה ישראל
לאום ישראלי
תחום יצירה ציור ופיסול

אברהם אופק (14 באוגוסט 1935 - 13 בינואר 1990) היה צייר, ופסל ישראלי יליד בולגריה. על אף השימוש בטכניקות שונות, אופק ביקש להתרכז במדיום של ציור קיר. ביצירות אלו, פרש אופק אפוסים רחבים העוסקים בנושא הגירה ובנושאי תרבות וחברה ישראליים. עד לשנות השמונים נתפשה יצירתו של אופק כאלטרנטיבה לזרם המרכזי של האמנות החזותית בישראל בעיסוקה בנושאים חברתיים, בשפה פיגורטיבית ובשימוש שעשתה בנושאים ובדימויים הלקוחים מן המסורת היהודית. על יצירתו זכה אופק בפרס ירושלים לציור בשנת 1969.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם אופק בקיבוץ עין המפרץ, 1952

אברהם אופק נולד בשנת 1935 בעיר בורגס שבבולגריה, בן שלישי של דינה ויעקוב רובנוב. אביו, שעבד כפועל נמל, נפטר סמוך ללידתו של אברהם. אימו הייתה בת למשפחת מהגרים מאיסטנבול חלתה ולא יכלה לטפל באברהם ולכן נמסר, בהיותו בן שבעה חודשים, לבני הזוג ליאון ומרים אלג'ם. בני הזוג אימצו את אברהם כשהיה בן שנתיים, לאחר מות האם. הוא גדל בסופיה ולמד בבית הספר היהודי בעיר. בילדותו השתתף אופק בפעילות במסגרת "השומר הצעיר" בבולגריה.[1] בתקופת מלחמת העולם השנייה שהה שלוש שנים עם משפחתו בעיר פרדיננד.

ב-10 בפברואר 1949 עלתה המשפחה לישראל באוניה והתגוררה במחנה עולים בפרדס חנה. בראיון מאוחר תיאר אופק את הגעתה של משפחתו לנמל חיפה, ב-10 בפברואר 1949, ואת פרץ הרגשות הציוניים של אביו המאמץ. על פי עדותו של אופק, שימשה חווית ההגירה כחוויה מעצבת באישיותו ובאמנותו.[2]

על פי בקשתו שהה אופק במחנה "עליית הנוער" בקריית ביאליק.[3] לאחר מכן עבר, למורת רוחם של הוריו, לקיבוץ עין המפרץ שבגליל המערבי, שם שהה בחברת נוער בולגרית. בקיבוץ למד ציור אצל הצייר אריה רוטמן (1921 - 2007), בעצמו מהגר יליד אוסטריה ובן קיבוץ עין המפרץ. אצל רוטמן התנסה אופק בעיקר בהעתקה של יצירות מופת וברישום מן הטבע.

בשנת 1954 התגייס אופק לנח"ל ושהה עם הגרעין בקיבוץ בית זרע. בזמן שירותו הצבאי שימש אופק כחבר בהנהגה הראשית של "השומר הצעיר" ואף אייר לעיתון "על החומה" של התנועה.[4]

בשנת 1957 התקיימה תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון עכו. בעקבות התערוכה הוזמן אופק להציג באולם התערוכות המכובד של בית הנכות בצלאל. רוב יצירותיו בשנים אלו ועד לראשית שנות השישים עשויות בטכניקה של גואש וטמפרה על נייר, ו[5] מבחינה איקונוגרפית מאופיינים הציורים בשימוש בדימויים ממשיים כגון פרות, מכונות חקלאיות ונופי הארץ (נעדרי אדם ברובם), המתוארים תוך שימוש בצבעוניות מצומצמת וכהה, השונה מן הניסיון לתיאור ה"אור הארץ ישראלי" הבהיר, שהייה מקובל באותה תקופה בקרב האמנים המקומיים.[6] מאוחר יותר הופיעו בעבודותיו של אופק דימויים של פועלים ערבים ושכונות עוני, אותן צייר בעת ביקוריו בחיפה, בעכו וביפו.[7]

ב-1957 נשא אופק לאישה את תלמה ספיר. בשנת 1958 גילה אופק - בדרך מקרה - את עובדת היותו מאומץ. באותה שנה נסע אופק לאיטליה ולמד באקדמיה לאמניויות יפות בפירנצה. שם שהה יותר משנה, והשתלם בציור ובציורי קיר ובטכניקות הדפס שונות ובעיקר בתחריט ובאקווטינטה ובטכניקת "שעווה רכה".[8] בתקופת שהותו באיטליה נחשף אופק לאמנות האיטלקית על גווניה השונים. בנוסף להשפעות ציוריהם של ג'וטו וביאטו אנג'לו, נחשף ארוך גם לאמנים מודרניים כגון גואסטי, ג'וספה גאטוסו לומונטה ואחרים. יצירותיו מאותה עת חושפת את העניין הגדל של אופק בתיאור ריאליסטי-סמלי, שישקף את המציאות הפוליטית של ארץ ישראל. עניין זה היה מנוגד לציור הצרפתי-המופשט, שהיווה את ההשפעה המרכזית על האמנים הארץ ישראלים באותה עת. [9] בשנים 1960 - 1961 נסע לספרד, בליווי רעייתו, שם יצר לראשונה קבוצה של כ-50 ציורים קטני ממדים, העשויים בטכניקה של ציור שמן.[10] בסופו של הביקור בספרד נסע אופק ללונדון ופריז ואחר"כ גם לבולגריה ואיטליה.[11]

ב-1962, עם שובו של לישראל, חזר אופק אל קיבוץ עין המפרץ, שם נולדה אפרת, בתו הבכורה. לאחר מכן הוא עבר להתגורר בירושלים. ב-1966 החל אופק ללמד ב"בצלאל". הוא הציג, בפעם השנייה, במסגרת ה"ביאנלה הבינלאומית לצעירים" בפריז. יצירותיו של אופק מתחילת שנות השישים הציגו את המעבר של אופק מציור נופים שוממים אל עיסוק בדמות האדם בצבעי שמן. עיצוב הדמויות של אופק הושפע מיצירותיהם של אמנים כיענקל אדלר ואהרון כהנא.[12] ב-1963 שימש אופק כאחד מנושאי הארון בלוויתו של יצחק בן-צבי, נשיא המדינה השני. בנובמבר 1964 הוצגה תערוכה מעבודותיו ב"גלריה דוגית" בתל אביב. בתערוכה הציג אופק סדרה של רישומים ותחריטים שנושאם הוא פרים. יואב בראל ציין בביקורת שפרסם ב"הארץ" כי יצירותיו של אופק מציגות "גוון מיוחד ואישי של ריאליזם לירי".[13]. סדרת ליטוגרפיות נוספת הודפסה על ידי אופק באמצעות גלריה "בינט". נושאם של הדפסים אלו היו סצנות כפריות.[14]

לאומיות וזרות 1966 - 1976[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 נפטרה אמו של אופק. באותה שנה הוא עובר ניתוח כיב קיבה.[15] תחת השפעות אלו חוזרות ומופיעות ביצירתו התייחסויות ישירות למוות ללוויות. בראיון משנת 1972 תיאר אופק את מסע הלוויה כמעין "שיבה הביתה"[16] גדעון עפרת קושר אירועים אלו אל הופעתה של סדרת רישומים שנושאם הוא עקדת יצחק.[17]

איקונוגרפיה תנ"כית שבה והופיע אצל אופק לאורך יצירתו. בשנת 1969, לדוגמה, יצר אופק סדרה של ציורים שנושאם הוא חלום יעקב, יונה הנביא, ביקור שלושת המלאכים אצל אברהם ועוד.[18]

בשנת 1968 נסע אופק לפריז ושהה שם כחצי שנה במסגרת "מרכז האמנויות הבינלאומי". באותה עת שהה במרכז גם מרדכי ארדון, והשניים בילו זמן רב במשותף. לאחר תקופה זו בילה אופק כחודשיים נוספים בפריז ביחד עם אשתו ובתו.[19] בקבות שהותו בפריז הופכת יצירתו של אופק לאקספרסיבית יותר. הוא הפך את צבע השמן לכלי הביטוי העיקרי שלו באותה עת, ויצר על גבי פורמטים גדולים יותר. בציור "פרימאוורה" (1969), לדוגמה, יצר אופק חזיון אקספרסיבי ומרובה דמויות המכיל עירום נשי, חמור, דמויות גברים שונים (חלקם חשופי חזה).[20]

ב-1968 הציג אופק את עבודתו בשלוש תערוכות של "קבוצת משקוף" שנערכו בשנה זו. באחת התערוכות הציג יצירה משותפת לו ולמשורר יהודה עמיחי. בעוד עמיחי רשם שיר על אבן, אופק עיטר אותה בדמויות. בתערוכה נוספת, שהתקיימה בבית האמנים בירושלים, הציג אופק ציור נוף גדול ממדים ובו דמויות לצד עצים.[21]

מאז שובו מאיטליה חיפש אופק מקום לבצע בו ציורי קיר. ב-1970 התאפשר לו לצייר ציורי קיר באולם התרבות של כפר אוריה. עבודתו שם נמשכה כשמונה חודשים. ציור הקיר כלל עיטור של שלושה קירות שכל אחד מהם באורך של 15.5 מטרים ובגובה של 3 מטרים. אופק בחר ליצור עבור הציור מסגרת סיפורית שנושאה הוא שיבת ציון וגאולה בארץ-ישראל.[22] הקומפוזיציה של הציור מעידה על הניסיון לתיאור אפי, אולם בתוך מסגרת זו התמקד אופק בתיאורים משפחתיים של ילד אל מול עולם המבוגרים. "המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי", טען אופק, "הייתה של אנשים הולכים, צועדים... הכול מתרחש בהליכה, במסע... כך צויר הקיר המזרחי. בעצם גם בניית הסירה, בקיר הצפוני היא כזאת. הסירה נבנתה כדי להשיט אותה, וכדי שתתור אחר איזה שהוא חוף, כמו הצועדים" [23]

ב-1972 התאפשר לאופק התאפשר לאופק לצייר על קיר בבנין הדואר המרכזי בירושלים. שטח קיר זה, גדול יותר מן הקיר שבכפר אוריה. אופק חיפש אתרים נספים לציור קיר. מספר הצעות שהגיש, ביניהן ציור קיר עבור חדר האוכל של מחנה פיקוד מרכז, הספרייה העירונית באשדוד (1974) לא בוצעו לבסוף. ב-1972 הציג אופק תערוכה ביחד עם הפסל ישראל הדני ובה 26 ציורי שמן בביתן הישראלי ביאנלה של ונציה וב-1973 הציג תערוכת יחיד הכוללת 80 ציורי שמן במוזיאון היהודי בניו יורק.

בשנים 1973 - 1974 זכה אופק בשתי הזמנות נוספות לציורי קיר. האחת בבית הספר אגרון והשנייה בבית ספר סטון (שני בתי הספר ממוקמים בקרית יובל בירושלים). שטח הקירות שהוקצה לציורים בשני בתי הספר מצומצם יחסית. בעוד הציורים בבית הספר ע"ש סטון מתמקדים בדמויות נשיות בעיקר, הרי הציור בבית הספר אגרון מאוכלס בדמויות גבריות. גם בציור זה שילב אופק בין דימוים תנ"כיים (יונה הנביא) וציוניים-היסטוריים ("חומה ומגדל") לבין דימויים מהווי הילדים. ציור נוסף הוזמן מאופק בשנת 1976 עבור הקיר המערבי של חלל הכניסה לספריה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. אופק השתמש במוטיבים אשר הופיעו קודם בציוריו, כגון הסירה, וסמלים נוספים של גאולה.

לוויתן, 1976 - 1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופת מלחמת יום הכיפורים החל אופק בתהליך של חיפוש זהות עצמית מחודשת. הוא אימץ מחדש את שם המשפחה שלו - "אלג'ם". באותה עת נחשף אופק לאירועים שונים שהעמיקו את חיפושי הזהות העצמית שלו. ב-1975 נהרג בנו של הצייר נפתלי בזם בפיגוע בירושלים ודניאל כפרי, פסל וידיד קרוב של אופק, חזר בתשובה.[24] בנוסף, פוטר אופק ממשרת ההוראה שלו בבצלאל.

ב-1976 הקימו אופק, שמואל אקרמן ומיכאל גרובמן את "לוויתן". תנועה זו ביקשה לשלב בין סימבוליזם, מטאפיזיקה ויהדות לידי "סגנון לאומי כולל".[25] במניפסט שפרסמו חברי הקבוצה קראו שלושת האמנים ליצירת אמנות שתשקף שילוב בין ציונות ומיסטיקה יהודית: "שלושת יסודות קובעים את עמדתנו האמנותית: 1. פרימיטיביות. 2. סמל. 3.. אות." ב-1977 החל אופק ללמוד יהדות ב"ישיבת מרכז הרב"

יצירותיהם של חברי הקבוצה שיקפו את השפעת האמנות המושגית ואמנות האדמה הבינלאומית על האמנות הישראלית, והקבילו בהיבטים שונים לפעולות מושגיות של יצחק דנציגר ושל אמני "פרויקט מצר-מסר" (1972). בקיץ 1978 יצרו חברי הקבוצה פעולות מושגיות במדבר יהודה ובים המלח. בין הפעולות שיצר אופק היו הקרנה של אותיות עבריות וצורות נוספות על גבי הנוף המדברי בעזרת השתקפות אור ממראות.[26] ב-10 באוקטובר, בפעולה של הקבוצה שנערכה קרוב לעין-פשחה, רשם אופק בסיד צורה של אייל או פרה על אדמת המדבר ונעץ בה מוטות עץ ואילו בפעולה תחת השם "קישוט לנוף", שהתרחשה ב-12 בפברואר 1979, פרש אופק משולשי בד על האדמה באופן המרמז על מעין חיות. עבודה מושגית נוספת הייתה יצרת הבגד "גלימה לסקילה", שהיה מעין פסל גוף מודולרי העשוי בד לבן, שנתפר על ידי תלמה אופק ובו שובצו כיסים לחפצים סמליים שונים.[27]

שנים מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1978 החל אופק ללמד בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. הוא שימש כיושב ראש אגודת אמני ישראל. במהלך העשור עסק אופק בצורות חדשות של ביטוי יצירתי, כשהוא זונח בהדרגה את האמנות האוונגרדית שאפיינה את יצירתו במסגרת קבוצת "לוויתן". בסוף שנת 1980 יצר אופק תפאורה ותלבושות עבור הבלט "יוסף ואשת פוטיפר" שבוצע על ידי להקת בת שבע. הוא עסק במגוון של אומניות דקורטיבית כגון ציור על זכוכית או עיצוב מגזרות נייר. עבודות אלו שילבו סמלים האופייניים לעבודתו הציורית של אופק. בנוסף עסק אופק גם בעיצוב ריקמה, טקסטיל ושטיחי קיר שבוצעו על ידי אשתו ועל ידי בתו אפרת.

בין השנים 1981 - 1983 שימש אופק כיועץ לענייני תרבות ומדע בשגרירות ישראל ברומא. באיטליה נחשף אופק לאמנות הפוסט-מודרנית, שהייתה קרובה ברוחה אל הסמליות האקספרסיבית של אופק.[28] עם שובו ארצה ב-1983, חזר לאוניברסיטת חיפה ומונה לפרופסור חבר בה. ציורי הקיר היו הנדבך המרכזי בתוכנית ההוראה שלו. ב-1984 הוזמן אופק לצייר את קירות חלל הכניסה בבנין המרכזי של אוניברסיטת חיפה. הוא עבד על הציורים במשך 4 שנים.

הציור, המכונה "ישראל, החלום ושברו" מכיל דימויים סמליים מתולדות הציונות. באחד מחלקי הציור מופיע תיאור של יוסף חיים ברנר העומד על רקע שיחי צבר, אוחז טלית אדומה ולצידו מראות מלחמה. בחלק אחר של הציור מופיע תיאור של שיעור באמנות. במרכזור מופיע פסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" (1939) וברקע מופיע תיאור של ציור מאת מארק שאגאל. בשנת 1986 נערכה במשכן לאמנות על שם חיים אתר תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של אופק תחת השם "בית, אברהם אופק, עבודות 1956 - 1986". התערוכה לוותה בספר בהוצאת ספריית פועלים ובו הציג גדעון עפרת פרשנות ביוגרפית ופסיכולוגית לעבודותיו של אופק. עפרת תיאר את רבים מציוריו של אופק כעוסקים ביחסים שבין זכריות ונקביות ומבטאים תשוקה, לצד ביטויים של ערגה וכמיהה למשפחתיות.

בשנת 1983 עבר אופק ניתוחים להסרת כיס המרה ולטיפול בקרום הלב. בשנת 1986 התאבדה אפרת, בתו הראשונה של אופק. יצירותיו מתקופה זו מציגות ניתוק גובר מן האמנות האוונגרדית שאפיינה את קבוצת "לוויתן", וחזרה לציור מסורתי יותר, בעל מאפיינים מטאפיזיים.

בציור "האם אתה רואה מה שאני רואה?" תיאר אופק דמות אנונימית, העומדת ומשקיפה על הר הבית ואזור גת שמנים. היא אוחזת במעין מקל מדידה או מוט החוצה את הציור ומחבר בין שמים לארץ. לצידה של הדמות מתואר תיש. הציור הוצג בתערוכה שהציג אופק בשנת 1989 בבית האמנים בירושלים.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ציור אצל אריה רוטמן
  • 1959- 1960 האקדמיה לאמנויות יפות, פירנצה
  • 1961 סיור לימודים בספרד ואנגליה
  • 1968 סיטה, פאריז

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1962-1975 בצלאל, ירושלים
  • 1975 מנהל מחלקת האמנות, הטלוויזיה, ירושלים
  • 1978-1981 החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה, חיפה
  • 1984-1990 פרופסור בחוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה, חיפה

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1959 - פרס נורמן, קרן תרבות אמריקה – ישראל
  • 1969 - פרס ירושלים, לציור
  • 1990 - פרס איש שלום למפעל חיים באמנות

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1957 - מוזיאון עכו, עכו
  • 1957 - בית הנכות בצלאל, ירושלים
  • 1959 - ארמון סטרוצי, פירנצה
  • 1964 - גלריה "דוגית", תל אביב
  • 1966 - גלריה "אורית", תל אביב
  • 1968 - גלריה בינט, ירושלים
  • 1970 - בית האמנים, ירושלים
  • 1972 - הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה
  • 1972 - הביאנלה לאמנות של ונציה (ביחד עם ישראל הדני)
  • 1972 - גלריה "גרפיקה 3", חיפה
  • 1973 - המוזיאון היהודי של ניו יורק, ארצות הברית
  • 1973 - המוזיאון לאמנות חדישה, חיפה
  • 1974 - גלריה בן אורי, לונדון
  • 1977 - בית האמנים, ירושלים
  • 1979 - בית האמנים, ירושלים
  • 1980 - גלריה ג'ולי מ', תל אביב
  • 1984 - גלריה "אלה", ירושלים
  • 1986 - "בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986", המשכן לאמנות, עין חרוד
  • 1988 - תערוכת רישומי ההכנה לציור הקיר "ישראל – חלום ושברו", הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת חיפה; מוזיאון הרצליה לאמנות
  • 1989 - גלריה ג'ולי מ', תל אביב
  • 1989 - בית האמנים, ירושלים

תערוכות יחיד לאחר מותו של אברהם אופק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1991 - "אשמורת אחרונה: ציורים אחרונים של אברהם אופק", הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת חיפה; המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן; משכן הכנסת
  • 1993 - גלריה רוזנפלד, תל אביב
  • 1995 - "סירות", הגלריה לאמנות, מרכז ההנצחה, קריית טבעון
  • 1995 - "אופק נתן לחברים" קפה טעמון ירושלים
  • 2000 - "שולחן לשניים" – אברהם אופק ומיכה אולמן", בית טיכו, ירושלים
  • 2001 - "אברהם אופק, מקיר לקיר", המוזיאון הפתוח, גני התעשייה תפן ועומר
  • 2004 - "אברהם אופק, הדפסים", מכללת דוד ילין ירושלים
  • 2006 - "אברהם אופק ומשה שק – עבודות", קיבוץ נירים
  • 2007 - "נופי געגוע", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2008 - "ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה", בית אבי חי, ירושלים
  • 2010 - "אברהם אופק - "מִתְווים" 2010", בסיס, בית הספר לפיסול וציור
  • 2010 - "חלום שנפתר בתוך חלום, אברהם אופק/אבישי אייל", גלריה לאמנות במכללה האקדמית לחינוך אורנים

עבודות במרחב הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1970 - ציור קיר, בית העם, כפר אוריה
  • 1972 - ציור קיר, בית הדואר המרכזי, ירושלים
  • 1973 - ציור קיר, בית ספר אגרון, ירושלים
  • 1974 - "ירושלים הרים סביב לה", ציור קיר, בית ספר סטון, ירושלים
  • 1976 - "שיבת ציון", ציור קיר, ספריית אוניברסיטת תל אביב
  • 1982 - "הלל בן שחר", פסל אבן, גן הרכבת (גן וולבולסקי קרני), תל אביב
  • 1986 - עקדת יצחק, פסל אבן, ככר ספרא ירושלים
  • 1986 - "מחווה לאשר" (1986), פסל אבן, המוזיאון הפתוח, תפן
  • 1986-1987 - "ישראל, חלום ושברו", ציור קיר אוניברסיטת חיפה
  • 1987 - פסל אבן, גן הפסלים במוזיאון תל אביב לאמנות
  • 2000 - "סלע קיומנו" או "עקדת יצחק" (1986) פסל אבן, גן דניאל, ליד עיריית ירושלים (הוצב בעבר

בהרצליה)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אופק, רותי, אברהם אופק - מקיר לקיר, המוזיאון הפתוח, גני התעשייה, תפן ועומר, 2001.
  • מנדלסון, אמיתי, נופי געגוע, מוקדם ומאוחר ביצירתו של אברהם אופק, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2007
  • עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, ספרית פועלים, תל אביב, 1987
  • עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008
  • רונן אברהם, אברהם אופק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989.
  • רחל אליאור, "אברהם אופק וראשית הדברים", ‬דימוי 23 (תשסד) 75-78, 80
  • דורית קדר, "לזכר אברהם אופק", מוזות 8: עמ' 15.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: כל העיר, 1.2.1985. מצוטט אצל: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, 1956 - 1986.
  2. ^ ראו: ברוך, אדם, "התיאטרון הפרטי של אברהם אופק", הארץ, 6 בינואר 1970.
  3. ^ ראו: התמונה מקדשת את האמצעים, דבר, 18 ביולי 1958
  4. ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, ספרית פועלים, תל אביב, 1987, עמ' 14-21
  5. ^ ראו: רונן, אברהם, אברהם אופק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989, עמ' 8
  6. ^ ראו: מנדלסון, אמיתי, נופי געגוע, מוקדם ומאוחר ביצירתו של אברהם אופק, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2007, עמ' 10
  7. ^ ראו: עפרת, גדעון, "הדיאלקטיקות של שנות החמישים: הגמוניה וריבוי", בתוך: בר אור, גליה; עפרת, גדעון, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, משכן לאמנות עין חרוד, 2008
  8. ^ ראו: רוטמן, אריה, "התחריטים של אברהם אופק" בתוך: אברהם אופק: הדפסים, סדנת ההדפס ירושלים, 1990, עמ' 11.
  9. ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, ספרית פועלים, תל אביב, 1987, עמ' 30-31.
  10. ^ ראו: רונן, אברהם, אברהם אופק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989, עמ' 9
  11. ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 39
  12. ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956 - 1986, עמ' 31-39
  13. ^ הארץ, 13 בנובמבר 1964, ראו גם: עומר, מרדכי (עורך), בראל, יואב, בין פיכחון לתמימות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו, 2004, עמ' 352
  14. ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 19
  15. ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 20
  16. ^ ראו: "להשתייך דרך מאבק", ידיעות אחרונות, 1 בדצמבר 1972
  17. ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 20
  18. ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 24.
  19. ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 24, הערה מס' 3
  20. ^ לפרשנות על הציור ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 89-94
  21. ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 43
  22. ^ ראו: רונן, אברהם, ציורי הקיר בכפר אוריה, מועצה אזורית מטה-יהודה, ירושלים, 1971.
  23. ^ ע. לוייתן, "שורשי - במקום שבו אני נמצא", על המשמר. מצוטט אצל עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 98
  24. ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 25
  25. ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 238-239
  26. ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 2391.
  27. ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 132-135
  28. ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, ספרית פועלים, תל אביב, 1987, עמ' 153