אידה נודל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אידה נודל בהגיעה לישראל, 15 באוקטובר 1987

אידה נוּדֶלרוסית: Ида Нудель; נולדה ב-27 באפריל 1931), אסירת ציון בברית המועצות של שנות השבעים והשמונים.

ילדותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידה נודל נולדה בשנת 1931 בפרבר של מוסקבה לחיה, גננת, ויעקב, קצין בצבא האדום. מגיל תשעה חודשים גדלה אצל סבה וסבתה בקולחוז היהודי ז'יאנקיס, ובגיל שלוש עברה משפחתה כולה למוסקבה. שפת אמה הייתה יידיש. אביה נפל במלחמת העולם השנייה.

בבגרותה למדה כלכלה באוניברסיטת מוסקבה.

פעילותה הפוליטית-ציונית ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידה נודל, כמו מסורבי עלייה רבים אחרים, התעוררה לפעילות דיסידנטית בעקבות חטיפת המטוס שאירגנו ב-15 במאי 1970 הדיסידנט היהודי אדוארד קוזנצוב ואחרים. לאחר החטיפה נהגה הממשלה הסובייטית ביד קשה יותר ביהודים ובדיסידנטים ורבים מפעילי התנועה נאסרו.

לאחר שהגישה בקשה לוויזה ליציאה מרוסיה הסובייטית ב-1971 ונדחתה המשיכה בשנים הבאות להגיש בקשות להגר, בלא הצלחה. ב-1972 פוטרה מעבודתה. היא התכתבה עם חבריה לתנועה שנאסרו ושלחה להם ספרים, תרופות ומזון לכלאם. בנוסף עתרה בשם אסירים לשלטונות במוסקבה וייצגה אותם בפני מנהלי המחנות ובתי הסוהר. פן נוסף של פעילותה היו הפגנות ופגישות עם זרים שביקרו במוסקבה, להם חשפה (ודרכם לעולם כולו) את הפרת זכויות האדם הבסיסיות של האסירים בארצה.

הרשויות לא ראו בעין יפה פעילות זאת, והיא הוטרדה ונחקרה תכופות על ידי הק.ג.ב.. לאחר שפנתה מעל מרפסת ביתה ביוני 1978 בבקשה נואשת לאפשר לה להצטרף למשפחת אחותה ילנה בישראל, נידונה בבית משפט לארבע שנות גלות בכפר קריבושיינו (רוסית: Кривошеино) שבמחוז טומסק בסיביר.

בתקופת מאסרה הייתה אידה נודל לסמל כ-"סירובניקית" וזכתה להדים בדעת הקהל העולמית. התייצבותן לצדה של דמויות מרכזיות כרונלד רייגן, מרגרט תאצ'ר, ג'יין פונדה וליב אולמן בשילוב עם תהליך השקיעה של ברית המועצות הביאו לבסוף לשחרורה ולעלייתה לישראל ב-15 באוקטובר 1987.

מספר חודשים לפני שחרורה של נודל יצא סרטו של הבמאי האיטלקי מאורו בולוניני (Bolognini) "להתראות מוסקבה" (אנ'), שבו גילמה ליב אולמן את דמותה.‏[1]

לאחר העלייה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתה הראשון בארץ היה ברחובות, ולאחר מכן עברה להתגורר בבית בכרמי יוסף הסמוך ביחד עם אחותה אילנה.

בשנת 1990 ראה אור באנגלית ספרה האוטוביוגרפי "יד בחשכה", והיה לרב-מכר. הספר תורגם לאיטלקית (1993) ועברית (1994).

ב-1992 הקימה את ארגון "אם לאם" העוסק בקידום חינוכם של ילדי העולים מרוסיה, בעיקר בקרב מוקדי אוכלוסייה חלשה. הארגון הקים מרכזי למידה לשעות שאחרי בית הספר במקומות כ ערד, אופקים, שדרות, נתיבות, אשקלון, באר שבע, קריית גת, ועפולה. הוא מונה כיום כ-5,147 ילד. את קליטת העלייה הרוסית בישראל בכלל ואת זו הפרטית שלה בפרט ביקרה בפומבי ביקורת קשה.

אידה נודל מזוהה עם חוגי הימין הפוליטי והייתה שותפה למחאה נגד תוכנית ההתנתקות. בראיון עיתונאי שעורר הדים ביוני 2005 הביעה תמיכה בתאוריית הקשר על רצח רבין של ברי חמיש.

במזכרת בתיה נקרא רחוב על שמה.

אוטוביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אידה נודל, יד בחשכה: אוטוביוגרפיה של אסירת-ציון; מאנגלית: גילה וולף, תל אביב: אור עם, תשנ"ד 1994.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחל גיני, 'איבדה את תואר הגיבורה' (ראיון עם אידה נודל), נקודה 175 (1994), 32–34.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Mosca addio", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית); אסתר אדלשטן, ליב אולמן תהיה אידה, מעריב, 31 בדצמבר 1986 (ראיון עם ליב אולמן).