בני בתירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משפחת בני בתירה, ובתלמוד הירושלמי זקני בתירה, היו חכמים שעמדו תקופה מסוימת בראש ההנהגה הדתית של עם ישראל, סמוך לתקופת חורבן בית שני, בתחילת תקופת התנאים. ממשפחה זו יצאו חכמים חשובים במשך מספר דורות. כמאה שנים לפני החורבן, העבירו חכמי המשפחה את ההנהגה להלל הזקן, שעלה מבבל ולמד אצל שמעיה ואבטליון. חכמי המשפחה נחשבו לגדולי הדור גם לאחר חורבן בית המקדש, ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה. מספר תנאים מקובל לייחס למשפחה זו. הידוע שבהם הוא רבי יהודה בן בתירה (הראשון), שמקום מושבו היה בעיר נציבין שבמערב בבל[1].

ראשיתה של תקופת בני בתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של תקופת חכמי בני בתירה, על פי הנזכר במקורות, הייתה לאחר פטירתם של שמעיה ואבטליון, שהיו הזוג הרביעי מבין חכמי הזוגות. שורשי המשפחה אינם ידועים, ומן המקורות עולה שעם פטירתם של שמעיה ואבטליון מילאו חכמי המשפחה את החלל שנוצר בהנהגה הרוחנית של העם[2]. כשהתעוררו שאלות הלכתיות הנוגעות לכלל הציבור נדרשו בני בתירה לפסוק בהן.

לדעתו של ההיסטוריון צבי גרץ, משפחת בני בתירה נקראה על שם העיר בטירא שלמרגלות הר החרמון, עיר שנוסדה על ידי קבוצת אנשי חיל שנשלחה לשם על ידי הורדוס. המשפחה, לפי השערה זו, יצאה מהעיר בטירא. יש מי ששלל טענה זו, מפני שאינה מסתדרת עם סדר הזמנים. לפי המקורות, בני בתירה, מסרו את ההנהגה להלל הזקן, והדבר היה כמאה שנים לפני חורבן בית שני. מקורות אלו סותרים, לשיטת השוללים, את השערתו של גרץ[3].

העברת הנשיאות להלל הזקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברייתא מפורסמת, שמובאת הן בתלמוד הבבלי, הן בתלמוד הירושלמי והן בתוספתא, מסופר על שאלה שהובאה לפני חכמי המשפחה. באותה שנה חל ערב פסח בשבת, ונדרשה הכרעה בשאלה האם יש להקריב את קרבן פסח בשבת. בני בתירה לא ידעו את התשובה. היחיד שידע לענות היה הלל, ובעקבות זאת מינו אותו בני בתירה לנשיא במקומם[4]:

"תנו רבנן:
הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו (בני בתירה) ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?
אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתיים פסחים (קרבנות) יש לנו בשנה, שדוחין את השבת [5]!
אמרו לו: מניִן לך?
אמר להם: נאמר 'מועדו' בפסח, ונאמר 'מועדו' בתמיד; מה 'מועדו' האמור בתמיד - דוחה את השבת, אף 'מועדו' האמור בפסח - דוחה את השבת[6]. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד, שאין ענוש כרת (אם לא יוקרב) - דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת? ועוד, מקובלני מרבותיי שפסח דוחה את השבת[7].
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. והיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות הפסח."

הלל, הנשיא החדש, נשא כלפיהם דברי תוכחה:

"התחיל מקנטרן בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהייתה בכם, שלא שימשתם שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון!"

בתוך הדיון התלמודי שסביב הברייתא הזו, מביא התלמוד דברי ביקורת על הדברים הללו של הלל.

לפי דברי התלמוד, תשובתו של הלל בעניין פסח שחל בערב שבת לא התקבלה מיד. בני בתירה השיבו על דבריו של הלל, והתפתח דיון ביניהם, שבסופו קיבלו בני בתירה את דבריו של הלל ומינוהו לנשיא. בתוספתא במסכת סנהדרין[8] מוזכרים במילות מפתח שבעה שלבים בדיון שנערך בין הלל לבני בתירה. לפי דברי התוספתא, הלל דרש לפני בתירה והביא הוכחות לדבריו בשבע מידות מתוך המידות שהתורה נדרשת בהן.

בתפקיד נשיא הסנהדרין המשיכה להחזיק משפחתו של הלל הזקן במשך 15 דורות, עד לביטול הנשיאות עם פטירתו של רבן גמליאל השישי.

יחסם של חז"ל לוויתור בני בתירה על ההנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל שיבחו את בני בתירה על מעשה זה של מסירת ההנהגה לידיו של הלל, מעשה שביטא ענווה נדירה.

רבי יהודה הנשיא ("רבי"), שהיה נשיא הסנהדרין מצאצאיו של הלל (דור שביעי לו), אמר:

"שלושה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא, ובני בתירה, ויונתן בן שאול"[9].

התייחסות דומה מצויה בתלמוד הירושלמי, שם נאמר:

"שלושה הניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא, ואלו הן: יונתן בן שאול, ואלעזר בן עזריה, ובני בתירה"[10].

מקור אחר בתלמוד הירושלמי, המספר על ענוותנותו הרבה של רבי (רבי יהודה הנשיא), מצטט בשמו התייחסות נוספת לבני בתירה[11]:

רבי היה עניו גדול. פעם אחת אמר: כל מה שיאמר לי אדם אני מוכן לעשות, חוץ ממה שעשו בני בתירה להלל זקני (שהסירו את עצמם מן ההנהגה ומינו אותו לנשיא עליהם). בכל זאת, אם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן אושיב אותו למעלה ממני, שהוא משבט יהודה, ואני משבט בנימין, הוא צאצא ישיר של דוד המלך מן הזכרים, ואני צאצא של דוד מצד הנקבות. פעם אחת נכנס רבי חייא לפניו ואמר לו: הנה רב הונא בחוץ! נתכרכמו פניו של רבי. אמר לו רבי חייא: ארונו בא, הוא נפטר[12].

האמורא רבין, הקרוי בתלמוד הירושלמי רבי אבון, הביא נקודת מבט מעט שונה ביחס למעשה זה של בני בתירה. לדבריו, שאין גנאי לבני בתירה בעובדה שלא ידעו לענות על השאלה שהתגלגלה לפתחם, אלא כך סובבה ההשגחה[13].

"רבי אבון אמר: ... למה נתעלמה הלכה מהן? כדי ליתן גדולה להלל."

לאחר הוויתור על ההנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיונים ההלכתיים כמעט ולא נזכר שמם של בני בתירה, ולא ידוע איזו עמדה תפסו חכמי המשפחה לאחר הוויתור על ההנהגה, שהיה כמאה שנים לפני חורבן בית שני. אחד מחכמי המשפחה, רבי יהודה בן בתירה הראשון, היה מחכמי ירושלים בדור שלפני החורבן, ובמשנה במסכת מקוואות מובאת עדות שלו על "שוקת יהוא"[14]. בשלב מסוים ירד לעיר נציבין שבבבל, וגם משם הייתה לו השפעה על הנעשה בירושלים[15].

אחרי חורבן בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חורבן בית המקדש שבו חכמי בני בתירה ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה. נשיא הסנהדרין באותם הימים היה רבן יוחנן בן זכאי, שמילא תפקיד זה במשך מספר שנים, מאז שהוצא להורג רבן שמעון בן גמליאל הזקן, סמוך לחורבן, ועד למסירת תפקיד הנשיאות לידי היורש - רבן גמליאל דיבנה. בתקופה זו, מספר התלמוד, נדרש רבן יוחנן בן זכאי לאישור הלכתי מבני בתירה לתקנת תקיעת שופר בבית דין בראש השנה שחל בשבת, שהייתה אחת מתשע התקנות שהתקין. על התקנה מספרת המשנה[16]:

"יום טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין."

הברייתא שמובאת בתלמוד הבבלי מרחיבה מעט על קבלת התקנה, ומציינת שבני בתירה הסתייגו, וביקשו דיון מוקדם[17]:

"פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, והיו כל הערים מתכנסין.
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע (בשופר)!
אמרו לו: נדון!
אמר להם: נתקע ואחר כך נדון!
לאחר שתקעו אמרו לו: נדון!
אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה."

פנייתו של ריב"ז לבני בתירה מלמדת על חשיבותם הרבה של בני בתירה בתקופה שאחר חורבן בית המקדש.

שמות חכמי המשפחה המוזכרים במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות קיימים אזכורים למספר חכמים שהשתייכו למשפחת בני בתירה. הראשון שבהם היה רבי יהודה בן בתירה הראשון, בן ירושלים שירד לנציבין שבבבל בדור שלפני החורבן. בין חכמי הדור השלישי של התנאים, שחלקו השתייך לדור יבנה, מוזכרים רבי יהודה בן בתירה השני, רבי יהושע בן בתירה ורבי שמעון בן בתירה.

במספר מקורות מוזכר חכם בשם הסתמי בן בתירה[18]. הרמב"ם, בהקדמתו לסדר זרעים, הסיק שהחכם הנזכר לעתים בשם הסתמי "בן בתירה" הוא רבי יהושע בן בתירה. מסקנה זו של הרמב"ם נשענת על דברי התלמוד הבבלי במסכת תענית[19]:

אמר רב נחמן בר יצחק: תהא ברבי יהושע בן בתירה. לפעמים קורא לו בשמו (רבי יהושע), ולפעמים בשם אביו (משפחתו, "בן בתירה"), וזו לפני שסמכוהו (קורא לו בשם המשפחה), וזו לאחר שסמכוהו (קורא לו בשמו).

הדיון שם הוא בנושא תחילת "הזכרת גשמים", דהיינו אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת גבורות שבתפילת שמונה עשרה, שמתחילה בסתיו. התנא רבי יהודה מסר בשם בן בתירה שבתפילת מוסף של שמיני עצרת חדל החזן לומר "מוריד הטל" ואומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". התלמוד מעמיד מול הברייתא הזו של רבי יהודה ברייתא אחרת, שבה אומר רבי יהודה דברים דומים בשם "רבי יהושע". רבי יהודה בן בתירה סובר אחרת, ולדעתו תחילת הזכרת גשמים היא כבר ביום השני של חג הסוכות. מסקנתו של האמורא רב נחמן בר יצחק מכך היא שהכינוי הסתמי "בן בתירה" מכוון לרבי יהושע בן בתירה, והתנא קרא לו בשם זה כשציטט דברים שאמר לפני שנסמך. התנא האחר שציטט דברים אלו של רבי יהושע בן בתירה בחר בשמו המלא עם התואר "רבי", כיוון שרבי יהושע נסמך להוראה.

מקורות והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בבלי, פסחים ג ע"ב. שני חכמים היו בשם זה, ייתכן סב ונכדו, האחד בדור הראשון לתנאים (לפני החורבן) והשני בדור השלישי.
  2. ^ בבלי, פסחים סו ע"א. המקור מובא להלן.
  3. ^ ראו "תולדות תנאים ואמוראים", ר' אהרן היימאן, ערך הלל הזקן.
  4. ^ בבלי, פסחים סו ע"א; ירושלמי פסחים פרק ו הלכה א; תוספתא פסחים ד, יא. הנוסח המובא כאן הוא כפי התלמוד הבבלי.
  5. ^ לפי פירוש רש"י: בשנה יש כחמישים שבתות, ובכל שבת מקריבים שני כבשים לקורבן תמיד ושניים לקורבן מוסף של שבת.
  6. ^ דרשה זו משווה הלכות על פי מילים יתירות שכתובות בתורה בשני העניינים. על דרך זו של המדרש ראו גזרה שווה.
  7. ^ משפט זה נוסף על פי נוסחת התוספתא (פסחים ד, יא).
  8. ^ סוף פרק ז. לא מפורש שם שההתייחסות היא לדיון בנושא ערב פסח שחל בשבת, אולם מן התוכן ומן ההקשרים מוכח, לכאורה, שעל הדיון הזה מוסבים הדברים.
  9. ^ בבלי, בבא מציעא פד ע"ב.
  10. ^ ירושלמי פסחים פרק ו הלכה א.
  11. ^ ירושלמי כלאים פרק ט הלכה ג וכתובות פרק יב הלכה ג, בתרגום ועל פי "קרבן העדה".
  12. ^ להשלמת העניין נביא את המשך המעשה, כפי שמופיע שם:
    אמר לו רבי: צא וראה מי מחפש אותך בחוץ! יצא רבי חייא, ומשלא מצא אדם בחוץ הבין שרבי כועס עליו על ה"מתיחה" הלזו, ונהג בעצמו דין נזיפה ולא בא לפני רבי בשלושים הימים הבאים. באותם שלושים ימים למד רב מרבי חייא סתרי תורה.
  13. ^ ירושלמי פסחים פרק ו הלכה א.
  14. ^ מקוואות, פרק ד משנה ה. ראו אטלס עץ חיים בערך רבי יהודה בן בתירה.
  15. ^ בבלי פסחים ג ע"ב.
  16. ^ מסכת ראש השנה, פרק ד משנה א.
  17. ^ ראש השנה כט ע"ב.
  18. ^ כגון במסכת שבת קכ ע"א במשנה, בנושא דליקה בשבת; וכן במסכת עבודה זרה יד ע"ב, שם מתיר בן בתירה למכור סוס לגוי ואין חשש למראית עין כשיעבוד בו הגוי בשבת.
  19. ^ דף ג עמוד א, בתרגום מארמית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]