רבי מאיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי מאיר
מתחם קבר רבי מאיר בטבריה, על פי מסורת מהמאה ה-13
מתחם קבר רבי מאיר בטבריה, על פי מסורת מהמאה ה-13
לידה המאה ה-1
פרובינקיה יודיאה
פטירה המאה ה-2
בבל
שם מלא מיאשא / נהוראי
כינוי מאיר (האיר פני חכמים בהלכה)
מאיר בעל הנס
מקום קבורה אסייא (לפי התלמוד)
ישראלישראל קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה (זיהוי מהמאה ה-13)
מקום מגורים טבריה
מקום פעילות טבעין, ערדסקין, אושא, טבריה
תקופת הפעילות דור רביעי לתנאים
השתייכות בי רבי עקיבא
תחומי עיסוק לבלר (מקצוע)
דרשן; הלכה, אגדה, משלים
מעסיק הסנהדרין
תפקידים נוספים חכם הסנהדרין באושא
רבותיו רבי עקיבא, רבי ישמעאל, אלישע בן אבויה, אליעזר בן הורקנוס, יהודה בן בבא
תלמידיו סומכוס, יהודה הנשיא, דוסתאי ברבי ינאי, יוסי בן פרידא
בני דורו יהודה בר אילעאי, יוסי בן חלפתא, שמעון בן יוחי
חיבוריו משנת רבי מאיר
בת זוג ברוריה בת חנינא
צאצאים שני בנים
מספר צאצאים 2
חותנים חנינא בן תרדיון

רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, מתלמידי רבי עקיבא, וממנהיגי הדור בתקופת מעבר הסנהדרין לגליל לאחר מרד בר כוכבא.

על פי התלמוד[1] היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. בגמרא (בנוסח כתבי היד) נאמר כי שמו המקורי היה מיאשא,[2] ונקרא מאיר היות ש'האיר פני[3] חכמים בהלכה'.[4] אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נחשבה לאישה חכמה ובקיאה בתורה.

חריפותו של רבי מאיר הייתה ידועה במיוחד, עד שאמרו עליו[5]: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים". כמו כן אמרו עליו: "כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה"[6].

רבותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבו המובהק היה רבי עקיבא, ממנו למד פלפול וסברות, עד שאמרו "סתם משנה - רבי מאיר היא, ואליבא דרבי עקיבא. רוב ימי תלמודו שימש לפניו, וכן שימש לפני רבי ישמעאל, אף שמוזכר כבר הפלוגתא הגדול של רבי עקיבא, קיבל ממנו הלכות שהיו מסורות בידו מדורות קודמים[7], וכן אלישע בן אבויה (המכונה "אחר"), התנא שיצא לתרבות רעה. על כך אומרת הגמרא[8]: "רבי מאיר - רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כלומר, למד ממנו רק את הדברים הטובים. יש אומרים שרבי מאיר אף למד אצל רבי אליעזר[9]. רבי מאיר מוזכר בין חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא אחרי מות 24,000 התלמידים. הוא הוסמך לרב במסירות נפשו של רבי יהודה בן בבא בתנאים מחתרתיים באזור שבין אושא לשפרעם (כיום צומת סומך).[10]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרנסתו עסק רבי מאיר בלבלרות.[11] הוא כתב ספרי תורה ומגילות. כדי לשפר את עמידות הכתב הוא הוסיף לדיו קנקנתום.[11] הוא היה בעל זיכרון טוב וגילה בקיאות בכל ספרי הקודש. בתלמוד מסופר עליו כי פעם נקלע למקום ללא ספרי קודש וכתב את כל מגילת אסתר מזיכרון בלבד[12].

פעולותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי מאיר היה בין החכמים שייסדו מחדש את הסנהדרין באושא, לאחר שנעקרה ונסגרה ביבנה, בעקבות מרד בר כוכבא. בתלמוד הבבלי מתואר כי שם מונה להיות ה'חכם',[13] תפקיד שמהותו לא הובררה. בתקופת מעבר הסנהדרין לאושה ישב רבי מאיר בעיירות טבעין וערדסקין הסמוכות לחיפה[14].

רבי מאיר אמנם נחשב למחמיר בעמדתו ההלכתית, אך גישתו כלפי עמדות וקולות אחרים, שאינם מהעולם הרבני, סובלנית וקשובה. הוא ניהל שיחות עם פילוסופים,[15] ומוזכר כי היה מושל משלים, ז'אנר מוכר בעולם ההגות הרומאי.[16] הוא מוזכר גם כמי שנשלח לנהל שיחות עם הרומאים ברומי. עובדה נוספת התורמת להתרשמות כי עמדתו הייתה פתוחה וסובלנית, היא הישארותו נאמן ותלמיד לרבו אלישע בן אבויה גם לאחר שיצא זה לתרבות רעה, וכונה בגנאי "אחר".[17]. אמנם לפי מקורות מסוימים הייתה תוכניתו לנסות ולהחזירו בתשובה, אך גם בהם ניכר כי לא הייתה זו כוונתו היחידה[דרושה הבהרה].

יחסו לאנשים פשוטים, שכונו באותם ימים עמי ארצות, היה מורכב: מחד, החמיר ביחסו אליהם ותבע שלא לסעוד אצלם, מאחר שלא הקפידו בדרך כלל על הפרשת תרומות ומעשרות ולא נזהרו מטומאה[18]. הוא אף גינה באופן נמרץ את המשיא את בתו לעם הארץ, מחשש שהיא תהפוך לאשה מוכה[19], וסבר שאשה הנישאת לעם הארץ הופכת לחשודה על אי קיום פרטי ההלכה, משום שהאשה מושפעת ממנהגי בעלה יותר מאשר היא משפיעה עליו.[20] מאידך, היה נוהג לעמוד בפני זקן עם הארץ.[21]

תרומתו לעולם ההלכה ולכינונה של המשנה היא משמעותית. אחד מהקבצים העיקריים מהם הורכבה משנתו של רבי יהודה הנשיא היא 'משנתו של רבי מאיר', הדומיננטיות של משנתו כנראה כה רבה, עד כי רבי יוחנן טבע את הכלל "סתם משנה רבי מאיר... אליבא דרבי עקיבא". רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר במשנה ללא ציון שם הוא מדברי רבי מאיר, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית מדרשו של רבי מאיר.[22]

רבי מאיר, על אף שהיה ממחבבי וממדגישי קדושתה של ארץ ישראל[23], וקדושתו של מי ששוכן בה, נאלץ ככל הנראה לגלות לבבל. הוא נקבר באסיה, אך ביקש להניח את ארונו על חוף הים, כדי שילחכו גלי ימה של ארץ ישראל את ארונו[24]. על־פי מסורת אחרת, הוא נטמן בקבר רבי מאיר בעל-הנס שבטבריה.

גלותו מוסברת בעיסוקו בפדיון שבויים מידי הרומאים,[25] אך בפירוש רש"י מופיעה אגדה שמקורה אינו ברור, לפיה יזם ר' מאיר שאחד מתלמידיו ינסה לפתות את אשתו ברוריה, כדי להוכיח לה את דעתו ש"נשים דעתן קלה" ומשהצליח התלמיד ונודע הדבר לברוריה, שלחה יד בנפשה ובשל כך הגלה עצמו.

רבי מאיר נודע כדרשן, ובכל ליל שבת היה דורש בבית הכנסת בחמת. על פי התלמוד היה רבי מאיר מחלק את דרשותיו לשלושה חלקים: שליש הלכה, שליש אגדה ושליש משלים. לפי רבי יוחנן ידע רבי מאיר "שלוש מאות משלי שועלים".[16] משכך אמרו: משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים.[26]

הניסיון להדיח את רבן שמעון בן גמליאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי[27] מסופר על קנוניה שרקמו רבי מאיר ורבי נתן כנגד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל. הרקע למעשה היה רצונו של רבן שמעון בן גמליאל לאכוף את ההלכה המבדלת את הכבוד שמקבל הנשיא לכבוד של שאר החכמים, שנתפסו בעיני רבי מאיר כפגיעה בכבודו. רבי מאיר ורבי נתן רצו להראות את עליונותם הלמדנית על פי רבן שמעון בן גמליאל בכך שישאלו אותו שאלה במסכת עוקצין הקשה, ומשלא ידע להשיב להם יווכח לעין-כל שהם עדיפים עליו בידיעותיהם התורניות, ובכך יירשו את מקומו. תוכניתם סוכלה לאחר שחכם נוסף, רבי יעקב בן קרשי, שמע אותה והחליט לשנות את מסכת עוקצין ליד חלונו של רבן שמעון בן גמליאל, ובכך לעורר אותו לחזור עליה מבלי לביישו. רבן שמעון בן גמליאל הבין שנרקמת מזימה מאחורי גבו, וכאשר רבי נתן ורבי מאיר שאלו את שאלתם הבין כי הם ניסו לקשור כנגדו. כעונש על כך, ציווה רבן שמעון להוציאם מבית המדרש, והם היו כותבים קושיות ותירוצים על פתקים ומשליכים לבית המדרש בעד החלון. רבי יוסי התקשה לראות את גדולי החכמים בחוץ ופנה לרבן שמעון בתמיהה: "תורה מבחוץ ואנחנו מבפנים?", ולאור זאת הסכים רבן שמעון להכניסם לבית המדרש, אך קבע שלא יאמרו הלכה בשמם, אלא רבי מאיר יכונה בשם "אחרים אומרים" ורבי נתן יכונה "יש אומרים".

המתיחות בין בית הנשיא לבין שני חכמים אלו נמשכה גם בדור שלאחר מכן. רבי יהודה הנשיא, בנו של רבן שמעון בן גמליאל, לימד את שמעון בנו ובלימודם נתקלו השניים בכינוי "אחרים אומרים". לשאלת הבן מיהם אותם "אחרים", ענה לו אביו: "בני אדם שביקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך". לאחר דין ודברים בין השניים, השתכנע רבי יהודה, ומאז הזכירו את רבי מאיר ורבי נתן בשמם, ואכן רבי מאיר מופיע פעמים רבות במשנה של רבי יהודה הנשיא.

בתלמוד הירושלמי[28] מסופר שרצו לנדות את רבי מאיר, אך לא מסופר מהי הסיבה לכך, יש חוקרים שקישרו בין שני הסיפורים, וטענו כי הרקע לכך שרצו לנדות את רבי מאיר הוא הקשר כנגד הנשיא[29].

החוקרים חלוקים האם הסיפור משקף סיפור שאירע באמת[30] או שהוא בעל אופי אגדתי ולא היסטורי[31].

רבי מאיר בעל הנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – רבי מאיר בעל הנס

בתלמוד מסופר על מספר ניסים שנעשה לרבי מאיר - חיילים רומאים שרדפו אחריו הוכו בסנוורים; הוא הבטיח לסוהר ששחרר את גיסתו מבית בושת, שבו הוחזקה על ידי הרומאים כעונש, שיינצל מעונשה של מלכות אם יאמר "אלהא דמאיר ענני", והבטחתו התקיימה (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'). בעקבות מעשה זה, יש הסבורים שהכינוי רבי מאיר בעל הנס, המופיע במקורות החל במאה ה-18, מתייחס אליו. עם זאת, לדעת רבי ראובן מרגליות ואחרים[32] אין רבי מאיר בעל הנס זהה עם רבי מאיר, לאור העובדה שמצייני הקברות בארץ ישראל ציינו גם את קבר התנא רבי מאיר וגם את קבר רבי מאיר בעל הנס, ושכינוי זה כלל אינו מופיע במקורות, וכי רבי מאיר התנא אינו ידוע בתור בעל מופתים גדול. לדעת הרב מרגליות, למעשה כלל לא היה תנא בכינוי כזה, ואין הוא אלא אגדה.

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי מאיר סובר שחיישינן למיעוטא. כלומר - למרות הכלל אחרי רבים להטות, אין הכוונה שכוחו של הרוב מוחלט וכוחו של המיעוט מתבטל, אלא קביעת התורה היא רק שכוחו של הרוב עדיף מזה של המיעוט, ומכאן עדיפותו, ולכן במקום שלטובת המיעוט עומד כלל אחר כמו למשל חזקה, יש גם לו חשיבות.

כלל הלכתי אחר שטבע רבי מאיר בדעת יחיד, הוא נתקל פושע הוא. לפי כלל זה אדם שצעד ברחוב ונתקל בדבר מה ונפל, האחריות המלאה של המעשה ותוצאותיו מוטלת עליו בלבד, כאילו עשאו בידיים. כלל זה מתייחס להלכות שונות בענייני מזיק וניזק ובכללי שומר חינם במשפט העברי.

בניגוד לדעת רבי אלעזר, סבור רבי מאיר שעידי חתימה כרתי, כלומר: החתימה היא עיקר השטר ולא המסירה, שכן היא מבססת את חלותו וכוחו המשפטי בכך, שהעדים מעידים שהכתוב בשטר אמת, ואכן בעליו של השטר הוא זה שכתב אותו.

רבי מאיר סובר ש"כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה הרי זו בעילת זנות"[33], כלומר אדם שמתגורר עם אשתו הנשואה לו ללא שיש בידה שטר כתובה בסכום שקצבו חז"ל, הרי זו בעילת זנות, כי האישה אינה בטוחה שהיא תהיה אשתו לאורך זמן והיא תמיד חוששת שמא יגרשה בעל כרחה, ללא כל תשלום בהיעדר שטר כתובה. מכיוון שיחסיהם אינם כיחסי אישות של בני זוג נשואים אלא כיחסי זנות, הם אסורים.

כלל נוסף של רבי מאיר הוא ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה",[34] הכלל קובע כי אם אדם הוציא דבר מפיו, ודאי התכוון לדבר בעל משמעות ועניין, ואשר על כן ניתן לפסוק לפעמים הלכה על פי דיבור זה, כגון אם תחול עליו נזירות או לא, הכלל הנגדי לכלל זה הוא "בגמר דבריו אדם נתפס", שהוא שיטת רבי יוסי.

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תלמידיו נמנו בין השאר: סומכוס[35], רבי יהודה הנשיא[35], רבי יוסי בן פרידא[36] רבי דוסתאי ברבי ינאי[37].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף יחיאל פרידמן, ספר מאמרי התנאים - התנא רבי מאיר, לורנץ - ניו יורק, תשס"ז
  • יואל אהרן שוורץ, רבי מאיר ורבי שמעון בן יוחי, ירושלים
  • הרב עמוס שושן, "רבי מאיר", בספרו: מאורות התלמוד, כרך שני, 2018, עמ' 260-281
  • בנימין לאו, "תורת ר' מאיר: אורות מאופל", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 233-216.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'
  2. ^ ראו דקדוקי סופרים, עירובין יג עמוד ב אות ש. אין מדובר בחכם רבי מיאשא המוזכר במשנה, שחי בתקופת הזוגות. בנוסח הדפוסים נאמר שר' נהוראי שמו, כנראה בהשפעת המשך התלמוד שם, העוסק בר' נהוראי ככינוי דומה לחכמים אחרים: ר' נחמיה או ר' אלעזר בן ערך.
  3. ^ כך בנוסח כתבי היד. בדפוסים: עיני.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד ב'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד, עמוד א'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ', עמוד א'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב'
  9. ^ המכונה רבי אליעזר הגדול - רבו של רבי עקיבא, רש"י בבלי סנהדרין דף נח עמוד ב
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ד, עמוד א'.
  11. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד א'
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד ב'
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ג, עמוד ב'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף כ"ט, עמוד א'. תוספתא עירובין פ"ו ה"ב, תוספתא מגילה פ"ב ה"ב.
  15. ^ ראו רות רבה, פרשה ב', פסקה י"ג
  16. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח, עמוד ב'.
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד א'דף ט"ו, עמוד ב'
  18. ^ תוספתא דמאי פרק ב הלכה ב-ג; תוספתא עבודה זרה פרק ג הלכה ט-י
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ט, עמוד ב'
  20. ^ תוספתא דמאי פרק ב הלכה יז
  21. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביכורים, פרק ג', הלכה ג'
  22. ^ אגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
  23. ^ "היה רבי מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל - ארץ ישראל מכפרת עליו... וכן היה רבי מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש - הרי הוא בן העולם הבא" (ספרי דברים, שלג). וראה גם דבריו בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"ב, עמוד א'.
  24. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ט', הלכה ג'.
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'
  26. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו.
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ג, עמוד ב'
  28. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה א'
  29. ^ זכריה פראנקל, "דרכי המשנה", עמ' 190 ושם הערה 1; אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו חלק ב, עמ' 157 - 158; גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, חלק ב עמ' 74 - 75. הרב אהרן היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, חלק ב' עמ' 877 ועוד. ראו רשימה מלאה אצל גודלבאט, עמ' 357 - 358, ובהערה 26.
  30. ^ ראו רשימה ארוכה ומפורטת אצל גודבלאט, עמ' 349 הערה 1
  31. ^ דוד גודבלאט, על סיפור ה'קשר' נגד רבן שמעון בן גמליאל השני, ציון ד, תשמ"ד, עמ' 349 - 374. ראו שם, עמ' 350 הערה 2 חוקרים נוספים שכתבו כך.
  32. ^ אנציקלופדיה יהודית דעת, מאיר בעל הנס
  33. ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה א'.
  34. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ט', עמוד א'.
  35. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ג, עמוד ב'.
  36. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"א, עמוד ב'.
  37. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ח'