בן עזאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שמעון בן עזאי, המכונה במקורות "בן עזאי", היה מן התנאים בדור השלישי, בתחילת המאה השנייה לספירה.

רבו היה כנראה ר' יהושע בן חנניה, נחשב כתלמיד חבר לרבי עקיבא (ב"ב קנח:ב, ועוד). בן עזאי הצטיין בשקידתו בלימוד התורה, ומסופר עליו כי לא נשא אישה בשל דבקותו בלימוד התורה. מכונה במשנה בכינוי בן עזאי, היות שנפטר צעיר קודם שזכה לסמיכה.

בן עזאי עסק רבות בענייני בית המקדש וסדרי הקורבנות, ואף בעינייני נזיקין. הוא נודע כחכם גדול, ובני הדורות שלאחריו השתבחו בו בשעה של הארה שכלית, והתבטאו בלשון "הריני כבן עזאי". על פי המסורת, היה אחד מארבעת החכמים שנכנסו ל'פרדס', אך כוחו לא עמד לו והוא נפטר כתוצאה מכך.

ציטוטים ידועים מאמרותיו:

• בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.
• הוא היה אומר: אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום. (אבות ד).
• מכאן אמר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה, תדע שהזכות תולה לה. (סוטה ג' ג')