אברהם שריר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם שריר
אין תמונה חופשית
תאריך לידה 23 בדצמבר 1932 (בן 81)
ממשלות 19, 20, 21, 22
כנסות 9 - 12
סיעה הליכוד, המפלגה לקידום הרעיון הציוני
תפקידים בולטים

אברהם שריר (נולד ב-1932), חבר הכנסת ושר משפטים ותיירות בממשלות יצחק שמיר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריר נולד בתל אביב בשנת 1932. למד בתיכון חדש בתל אביב. מוסמך משפטים באוניברסיטה העברית והוסמך כעורך דין. הוא היה מתומכיו של שמחה ארליך והתקדם עמו במפלגה הליברלית. הוא היה המזכיר הפרלמנטרי של סיעת הציונים הכלליים בכנסת בשנים 1954 - 1964[1], תפקיד בו החל לעבוד בהיותו סטודנט שנה ראשונה למשפטים. אחר כך הוא היה מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית בארצות הברית בשנים 1964 - 1967, תפקיד בו עסק בעליית בני המעמד הבינוני לישראל‏[2]. בשובו לישראל עבד כמנהל לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, בשנים 1967 - 1970‏[3]. עם הקמת בית הדין לעבודה ב-1969 הוא נכלל ברשימת נציגי המעסיקים בבית הדין הארצי לעבודה, על פי המלצת לשכת התיאום‏[4].

בשנים 1974-1970 כיהן כקונסול כלכלי של ישראל באטלנטה ובמערב ארצות הברית. בשנת 1974 הוא התמנה למזכ"ל המפלגה הליברלית תפקיד בו כיהן עד כניסתו לכנסת ב-1977. בשנת 1981 הוא מונה לשר התיירות, ובשנת 1986, כיהן אף כשר המשפטים, נוסף על תפקידו כשר התיירות. שריר בנה קשרים טובים עם חברי מועצת המפלגה הליברלית ודאג לרבים מהם לתפקידים בחברות ממשלתיות שנמצאו בשליטתו. לאחר הבחירות של נובמבר 1988, בישיבת מרכז הליכוד שנערכה באצטדיון יד אליהו, ישב שריר על הבמה ביחד עם כל השרים המיועדים בעת שיצחק שמיר הקריא את שמות חברי ממשלתו. שריר נדהם לגלות שהוא אינו נמנה עם השרים המיועדים‏[5]. בינואר 1990 עזב שריר את הליכוד ביחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית, אשר לא היו מרוצים מהאיחוד הסופי של המפלגה הליברלית לתוך הליכוד, שהקימו את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני".

שריר נודע בציבור כ"גיבור" "התרגיל המסריח". בעת ששמעון פרס ניסה להקים ממשלה, לאחר שמפלגת ש"ס הודיעה בלחצו של הרב ש"ך שתתמוך בשמיר, הוא נזקק לעריק מהליכוד והצליח להשיג הסכם עם שריר על הצטרפותו לממשלתו. ההסכם הושג בתיווכו של אברהם בריר, ידיד של שריר, וכלל הבטחה לכך ששריר יהיה שר בממשלה האחראי על שני משרדים, שריון מקום עבור שריר ברשימת המערך לכנסת ה־13, מינוי של מקורבים של שריר למשרות בכירות בחברות ממשלתיות, תמיכה בהקמת מפלגה חדשה בראשות שריר וסיוע כספי למפלגה שתקום‏[5]. שריר הסביר את חבירתו למפלגת העבודה בכך שנעלב כששמיר לא צירף אותו לממשלתו האחרונה, ולא הכין אותו לצעדו מראש ובכך נגרמה לו עוגמת נפש. לאחר כישלון "התרגיל המסריח" שב למפלגתו לאחר קריאתו של שמיר: "אברשה חזור הביתה!". הקריירה הפוליטית שלו באה אל סיומה למרות היענותו לשמיר. שנים לאחר מכן אמר שריר כי הוא "שמח שהתרגיל התמסמס", טען כי לא יכול היה לחיות עם זה, וכי הוא מניח שהיה מתפטר מממשלתו של פרס תוך זמן קצר אם הייתה קמה.‏[6]

עמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריר היה ידוע בעמדותיו הנוקשות כלפי המחבלים. הוא התבטא בממשלה נגד עסקת ג'יבריל[7], דרש את מחיקת הכפר ביתא וגירוש מחבלים לאחר שקבוצת מטיילים הותקפה בעת מעבר ליד הכפר‏[8] וצוטט כאומר שהערבים שקרנים מלידה‏[9]. כשר משפטים סירב להסגיר את ויליאם נקש לצרפת, שהיה מבוקש בה על רצח של ערבי, בטענה שלחייו של נקש נשקפת סכנה אם יוסגר. כנגד החלטה זאת הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי שולמית אלוני ודדי צוקר ומספר פרופסורים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובתחילה אנשי פרקליטות המדינה סירבו לייצג את שריר בפני בית המשפט. לבסוף הסכימה נילי ארד לייצג את עמדת שר המשפטים, אך בג"ץ הכריע שהחלטתו של שריר לא נשענה על בירור עובדתי ועל כן בטלה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק א'(1), ירון הוצאה לאור, 1988, עמודים 12 - 37

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אברהם שריר, המזכירים - חלק בלתי נפרד מהסיעות, מעריב, 6 במרץ 1962
  2. ^ לשכת התיאום ייצגה את חברת העובדים, מעריב, 10 בפברואר 1970
  3. ^ פגישות עסקים והזמנה לבר מצווה, מעריב, 23 ביולי 1970
  4. ^ מינוי נציגי ציבור לבית הדין לעבודה, ילקוט הפרסומים 1556, 2 באוקטובר 1969, עמ' 66
  5. ^ 5.0 5.1 גדעון אלון, הבחירה הישירה, ביתן, 1995, עמוד 75
  6. ^ מדבריו בתוכניתו של דניאל בן סימון, "היו ימים", ערוץ הכנסת, 2008.
  7. ^ Edward Alexander, The Jewish idea and its enemies: personalities, issues, events, Transaction Publishers, 1988, page 187
  8. ^ Punishing a nation, South End Press, 1990, page 113
  9. ^ Noam Chomsky, Fateful triangle: the United States, Israel, and the Palestinians, South End Press, 1999, page 482


שרי המשפטים בממשלת ישראל

פנחס רוזן | דב יוסף | חיים כהן | פנחס רוזן | דוד בן-גוריון | פנחס רוזן | דב יוסף | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | חיים יוסף צדוק | מנחם בגין | שמואל תמיר | משה נסים | יצחק מודעי | אברהם שריר | דן מרידור | דוד ליבאי | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | צחי הנגבי | יוסי ביילין | מאיר שטרית | יוסף לפיד | ציפי לבני | חיים רמון | מאיר שטרית | ציפי לבני | דניאל פרידמן | יעקב נאמן | ציפי לבני

שרי התיירות בממשלות ישראל

עקיבא גוברין | משה קול | גדעון פת | אברהם שריר | גדעון פת | עוזי ברעם | משה קצב | אהוד ברק | אמנון ליפקין-שחק | רחבעם זאבי | בנימין אלון | יצחק לוי | בנימין אלון | גדעון עזרא | אברהם הירשזון | יצחק הרצוג | יצחק אהרונוביץ' | רוחמה אברהם | סטס מיסז'ניקוב | עוזי לנדאו