יהודים-ערבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהודים ערבים או ערבים יהודים הוא מונח אשר יש המשתמשים בו כדי לציין יהודים שמוצאם מארצות ערב או שהיו תחת השפעה ערבית-איסלאמית. השימוש במונח נדיר בשיח הציבורי הישראלי.

עיקר השימוש במונח במאה ה-21 הוא במסגרת שיח רדיקלי השואף לחתור תחת תפיסות הזהות הרווחות בציבור. שימוש זה נעשה בתחום הסוציולוגיה הביקורתית וכן בקרב פעילים פוליטיים בישראל ומחוצה לה אשר מזוהים ברובם עם גורמים אנטי-ציוניים. על שימוש זה נמתחת ביקורת נוקבת הן בקרב היסטוריונים וחוקרי לאומיות מזרמים שונים והן בציבור הישראלי.

היסטוריה של המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיוני האו"ם בשאלת המנדט על פלשתינה, בטרם החלטת החלוקה, נציגי מדינות ערב שהתנגדו להקמתה של מדינה יהודית הציגו את העמדה שהיהודים הם עדה דתית ולא עם, וששייכותם הלאומית מפוצלת. בכך ביטאו את הרעיון שעומד ביסודו של הצירוף "יהודים-ערבים", גם אם לא השתמשו בו כלשונו‏[1].

יש המייחסים לאינטלקטואל אלבר ממי את טביעת המונח "יהודים-ערבים" כקטגוריה של זהות באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, אף שהוא עצמו דחה קטגוריה זו וכתב כי הוא משתמש במושג מטעמי נוחות‏[2]. בניגוד לבאים אחריו, ממי לא השתמש במונח זה כדי לבקר את הציונות או כדי לייחס זהות ערבית ליהודי ארצות האסלאם, אלא התייחס למונח "ערבים יהודים" בביקורת, כזהות שהייתה יכולה להיוצר אלמלא היו היהודים בעולם הערבי נרדפים לאורך ההיסטוריה. בהתייחסו להזמנתו של מועמר קדאפי ליהודים לחזור לארצות גלותם, ולאלו מהם החוזרים למדינות ערב, להשתלב במדינות אלו כ"ערבים יהודים", כתב ממי:

היינו רוצים להיות "ערבים יהודים". אם זנחנו רעיון זה, הרי זה מכיוון שלאורך הדורות הערבים המוסלמים מנעו באופן שיטתי את הגשמתו על ידי הבוז והאכזריות שלהם. עכשיו מאוחר מדי עבורנו להפוך ל"ערבים יהודים". לא רק בתי היהודים בגרמניה ופולין נהרסו ופוזרו לארבע רוחות השמים, אלא גם בתינו שלנו.

– אלבר ממי‏[2]

אחרי ממי בחרו מספר סופרים, פעילים מזרחים ואנשי אקדמיה, חלקם מהקשת הדמוקרטית המזרחית, לאמץ את המונח, ובניגוד לממי, להתייחס אליו בחיוב. בין אלו, ניתן למנות את סמיר נקאש, חביבה פדיה, אלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית, ויקי שירן, סמדר לביא ועוד. גם הסופר יליד בגדאד שמעון בלס השתמש במונח לתיאור זהותו העצמית. חבר ושנהב הפנו את תשומת הלב לכך שכבר בשנת 1975, השתמש חוקר הספרות גרשון שקד בכינוי "סופר יהודי-ערבי שכתב עברית" ליצחק שמי הסופר היהודי יליד חברון, מחבר הנובלה "נקמת האבות".

רוב הכותבים הדגישו את הקרבה התרבותית שהייתה בין יהודי ארצות ערב לערבים. רובם של אלו משתייך לשמאל הקיצוני, וחלקם מגדיר עצמם כלא-ציונים[דרוש מקור].

טענתם של אלו העושים כן היא כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. מנגד נטען שהמונח "יהודים-ערבים" אינו מקביל לכינוי "יהודים-אירופאים", אלא לכינויים לא נפוצים ולא-מקובלים כגון "יהודים-סלאבים" או "יהודים-גרמאנים" שכן הוא מנסה לקשר את היהודים לקבוצה אתנית זרה מסוימת.

השימוש במונח נותר נדיר מאוד בשיח הישראלי הרגיל. חנן חבר ויהודה שנהב, שהם מראשי אלו המבקשים לקדם את המונח מודים "שמעטים בלבד מבין המזרחים היום מסכימים לכנות עצמם יהודים-ערבים". ואכן, מספר החוקרים והפעילים הפוליטיים שנזקקים למונח אינו עולה על כמה עשרות, ואף הקשת הדמוקרטית המזרחית בחרה שלא לאמץ מונח זה.

בד בבד נמשך השימוש במונח גם מצד גורמים במדינות ערב. כך למשל, בשנת 2008 הציע הנסיך הסעודי טורקי אל-פיצל את הסברה כי הסכם שלום כולל בין ישראל ומדינות ערב ייצור מצב שבו הערבים "יתחילו לראות הישראלים כערבים-יהודים ולא כסתם ישראלים".

משמעות המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוכבי שמש, ממנהיגי הפנתרים השחורים, טען‏[3] ששמע לראשונה את המונח בשנת 1978 בפריז מפי יהודים מהפכנים מרוקאים שחיו בצרפת. שמש ציין שהוא "יכול להגדיר את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים שדיברו ערבית", אך הוא מעדיף עליו את המונח "מזרחים" שכולל גם יהודים מגלויות איראן וטורקיה.

פרופ' ששון סומך‏[4], הנוהג גם הוא להשתמש במושג, מייחס לו משמעות תרבותית בלבד ומתנגד לשימוש החברתי-פוליטי העכשווי. לדבריו, אדם צריך לקיים ארבעה תנאים כדי להיות יהודי-ערבי:

  1. שפת אמו צריכה להיות השפה הערבית
  2. הוא צריך להיוולד ולגדול בקהילה יהודית ששפתה ערבית
  3. הוא צריך להיוולד ולגדול בארץ דוברת ערבית
  4. עיקר חינוכו הבסיסי צריך להיות דרך התרבות הערבית.

סומך הדגים את דעתו באמירה כי "כדי שאדם יהיה ערבי-יהודי הוא צריך שהמשורר הראשון שהוא יקרא בחייו יהיה אַלְ-מוּתַנַבִּי, גדול משוררי ערב בימי-הביניים, ובמובן זה אין אדם בוגר, שכבר קרא שירה, יכול להחליט בדיעבד להפוך להיות יהודי-ערבי".

לעומת סומך ושמש, מספר אינטלקטואלים ישראלים שמוצאם מארצות ערב בוחרים, מתוך פוליטיקה של זהויות, להשתמש במונח "יהודים-ערבים" כדי לציין את אלו המכונים "מזרחים" או "עדות המזרח" בשיח המקובל. טענתם של אלו היא כי המונחים "עדות מזרח" ו"מזרחים" משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו, כלומר, המונחים המקובלים נועדו להכתיב אופן חשיבה. בפרט, לדעתם, צד אחד - הממסד האשכנזי ששלט בארץ - ניכס לעצמו את ה"מרכז" הישראלי, ובד בבד תייג את הפריפריה החברתית (והגאוגרפית) כ"עדות"; וצד שני - המזרחים - אימץ את התיוג והשתמש בו.


השימוש במושג בקרב סוציולוגים מזרם התאוריה הביקורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת סוציולוגים מהזרם הרדיקלי, השימוש בתקופת היישוב בכינויים "ספרדים" ו"עדות מזרח", זה לצד זה, היה מלווה ברה-סוציאליזציה ובדה-סוציאליזציה‏[5][6], אשר ביקשו לקלף את ערביותם ובו בזמן סימנה את "אחרותם" הלבנטינית. עם השנים הכינוי "מזרחים" החל להחליף את הכינוי "עדות המזרח", כאשר משנות ה-90 של המאה ה-20 החל הכינוי "מזרחים" להיות דומיננטי יותר ויותר‏[7].

לטענתם של סוציולוגים אלו, הדה–ערביזציה שהוחלה על המזרחיים לא הייתה תהליך כפוי, אלא תהליך דיכוי אפייני שבו המדוכאים מתמסרים מרצונם לפתרון שמציעה ההגמוניה. במקרה זה, בחירתם של ה"יהודים-ערבים" למחוק את זהותם הערבית נעשתה מתוך השאיפה להשתייך להגמוניה הציונית, וביתר שאת מתוך מעמדה השלילי של הערביות בתרבות הישראלית הציונית.

שני חוקרים והוגים שכתבו בסוגיה זו הם אלה שוחט, היונקת גם מפעולות ומדיונים של "החזית המזרחית" שפעלה מאז ראשית שנות ה-80, ויהודה שנהב, מחבר הספר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" (2003). ההבדל המהותי בין תפיסותיהם של שנהב ושוחט הוא, ששוחט טוענת שנעשתה דה-ערביזציה שהמירה את היהודים-ערבים ליהודים. ואילו שנהב גורס, כי "המכונה התרבותית" קיבעה אותם כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. בניגוד לשנהב, שוחט רואה בקטגוריה "יהודים-ערבים" קטגורית זהות רלוונטית גם לימינו.

יהודה שנהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של יהודה שנהב "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" עוסק באופן שבו נוצרו שתי הקטגוריות "מזרחים" ו"אשכנזים" בשיח הישראלי. לטענתו של שנהב, השיח ביחס לסוגיה מתחלק לשניים: שיח לאומי הבנוי על האבחנה בין יהודים לבין לא-יהודים, ושיח עדתי המבחין בין מזרחים לבין אשכנזים. השילוב של היהודים הערבים בתנועה הציונית נעשה על בסיס הפרדה מלאכותית, לטענת שנהב, בין היסודות היהודיים והיסודות הערביים בתרבות היהודים שהגיעו לישראל ממדינות ערב. כרטיס הכניסה של היהודים הערבים לציונות היה על בסיס דתי בעוד שהוגי הציונות כדוגמת הרצל, נורדאו ואף ז'בוטינסקי הדגישו את המימד החילוני של היהודי החדש‏[8]. כך נוצר מדרג בין על בסיס עדתי דתי: היהודים שהגיעו ממדינות ערב נכנסו ל"אומה הציונית" מנקודת כניסה נמוכה יותר מהאשכנזים. לטענת שנהב, הדת היא אמצעי גיוס‎ ‎של המזרחים ללאומיות היהודית (הציונות), אך בו בזמן מסמנת אותם גם כקבוצה נפרדת. כך גם נוצרה קטגוריית הביניים מסורתיים בישראל, כמתייחסת ליהודים דתיים יוצאי מדינות ערב. הוא סבור כי התרבות הישראלית קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים מבלי "לטהר" אותם מ"ערביותם", וה"ערביות" שנותרה בהם, איפשרה לדרג אותם מתחת לאשכנזים.

שנהב מסיק כי השימוש במונח "מזרחים" איננו מאפשר עיון כולל בהיסטוריה של יהודי ארצות ערב, שכן מונח זה עצמו מגביל את גבולות השיח. שנהב תובע על כן לדון בהיסטוריה של המזרחים תוך שימוש במונח "יהודים-ערבים".

שנהב מבאר כי המונח "יהודים-ערבים" נולד מתוך אימוץ החשיבות שמייחסת ההגות הפוסט-מודרנית לשפה ככלי לעיצוב תפיסה, בניית טיעונים, ובסופו של דבר גם לעיצוב המציאות. אך גם מדגיש כי המונח "יהודים-ערבים", אינו בא בהכרח לתאר את תפיסת הזהות העצמית של יהודים אלו (בעבר או בהווה), ונועד לו תפקיד ביקורתי-רדיקלי, בהיותו מאתגר את "המחשבה הלאומית, הקולוניאלית והבינארית שבתוכן התארגנה זהותם של יהודי ארצות האסלאם" (2003:247).

שלבים במחקר המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנן חבר ויהודה שנהב‎ ‎מבקשים[דרוש מקור] להבחין בין מה שהם רואים כשני שלבים בתהליך המחקר הביקורתי של המושג "יהודים-ערבים". האחד, שלב סטרוקטורליסטי והשני, שלב פוסט-סטרוקטורליסטי.

  • את השלב הסטרוקטורליסטי רואים חבר ושנהב כשלב ההתחלתי בדיון של "יהודים ערבים" על ידי שמעון בלס, אלה שוחט, סמי שלום שיטרית ואחרים, שבא לערער על משטר הזהויות הציוני ההגמוני. את הפרוצדורה הסוציולוגית‎ ‎בשלב הסטרוקטורליסטי מזהים חבר ושנהב כ"דה-ערביזציה" שהופעלה על היהודים-ערבים על ידי הממסד הישראלי ובאה לטהר את הסממנים הערביים ובכללם ההיסטוריה, השפה, המוזיקה והתרבות הערבית.
  • לעומת זאת, השלב הפוסט-סטרוקטורליסטי מתנגד לקו הבחנה חד וברור בין יהודים וערבים, אלא רואה אזור חפיפה בין שני המושגים האלה, בו מתמקמות עקבות פעולת הדה-ערביזציה והסימון מחדש כ"עדות המזרח".

הפולמוס על המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיח האקדמי והציבורי השימוש במונח זוכה לביקורות רבות. הטענות כנגד השימוש בתיוג זה כוללות:

  • אין למונח בסיס היסטורי. היהודים במזרח התיכון לאורך ההיסטוריה לא ראו את עצמם כערבים או כחלק מהחברה הערבית-מוסלמית ההגמונית, אלא הם חשו כמיעוט המצוי בגלות תחת שלטון זר. בכתביהם של יהודי ארצות האסלאם לאורך הדורות ניתן למצוא התייחסויות לערבים כקבוצה זרה ועוינת, ולא כזו החולקת עם היהודים זהות משותפת. כך למשל הרמב"ם באיגרת תימן כתב: "ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם"‏[9].
  • ליהודים יש זהות מזרח תיכונית עתיקה, הזהות היהודית, ובדומה לאוכלוסיות מזרח תיכוניות וצפון אפריקאיות אחרות (כגון ברברים במרוקו, הכורדים בעיראק, הקופטים במצרים) ואף דוברי ערבית שאינם מזדהים כערבים (כגון המארונים בלבנון), הם חיו בקרב האוכלוסייה הערבית אך שמרו על זהות נפרדת ממנה.
  • המונח אינו מבוסס על על מציאות קיימת בהווה או בעבר הקרוב, אלא על פעולת דמיון (על פי המונח של בנדיקט אנדרסון), במסגרת שיח של זהויות. במהלך הדורות יהודים זיהו עצמם עם אזורים גאוגרפים או עם קבוצות לאומיות (כגון, יהודי-מרוקאי, יהודי-פולני, יהודי-צרפתי) ולא כיהודים-ערבים או יהודים-סלאבים. כך למשל, סמי סמוחה, סוציולוג יליד עיראק, טוען "שהמושג אינו תואם את המציאות האמפירית".
  • המונח חובק בתוכו יהודים מזרחים שלא באו מארצות ערב, כמו יהודי איראן וטורקיה וקבוצות נוספות‏[10].
  • הזהות היהודית-ערבית נוצרה על-מנת לשלול את עמדת הציונות הטוענת להיותם של היהודים לאום, ועל-מנת לתמוך בגישה האנטי-ציונית שהיהדות היא עדה דתית בלבד, שאינה זכאית להגדרה עצמית במדינה ריבונית.[דרוש מקור]

על השימוש במונח, כתב המשורר אלמוג בהר, שמשפחתו עלתה מעיראק, את הדברים הבאים:

Cquote2.svg

"הרושם המתקבל לעתים הוא כי נעשה ניסיון מלאכותי מצד קבוצה מזרחית אקדמית אליטיסטית, כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית או הקבוצה הקשורה למכון ון-ליר, להמציא זהות יהודית-ערבית שלא היתה קיימת מעולם, מתוך מניעים פוליטיים רדיקליים, אשר אינם קשורים בעברם היהודי או הערבי של היהודים בעולם הערבי לפני הגירתם לישראל, אלא מתחברים עם הדיון הפוסט-ציוני הרווח כיום. נדמה כי לפנינו וריאציה על הזהות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, התכתבות עם הגותם של אדוארד סעיד, הומי ק' באבא, פרנץ פאנון ושאר הוגי הפוסט-קולוניאליזם.

Cquote3.svg
– אלמוג בהר, הארץ 10.8.2006‏[11]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • R. Snir, "From al-Samaw’al to Ibn al-Samaw’al: Modern Arab-Jewish Culture, its Historical Background and Current Demise,”Acta Orientalia (Oslo) 67 (2006), pp. 19-79
  • Anidjar, Gil, The Jew, the Arab, Stanford, California: Stanford University Press, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, "ישראל ומשפחת העמים", הוצאת שוקן, 2003, עמ' 73.
  2. ^ 2.0 2.1 ALBERT MEMMI, WHO IS AN ARAB JEW?, February, 1975.
  3. ^ כוכבי שמש, מזרחים או יהודים-ערבים, באתר "רוח ג'דידה", 20 בספטמבר 2011
  4. ^ אלמוג בהר"כדי שאדם יהיה ערבי-יהודי…" – ראיון עם ששון סומך, פורסם בבלוג, 07/01/2009
  5. ^ שני מרכיבים בתהליך הסוציאליזציה, חברות מחדש, בו הפרט עובר שינוי בעקבות מעבר מתוך בחירה או מתוך כפיה לחברה אחרת השונה בתרבותה מחברת המוצא שלו. דה-סוציאליזציה – השלב הראשון של התהליך שבו מתנתק הפרט ממאפייני התרבות (כולם או חלקם) הקודמת שלו. רה-סוציאליזציה – השלב השני של התהליך שבו הפרט לומד ומפנים את מאפייני התרבות החדשה שאליה הצטרף.
  6. ^ כזום עזיזה, תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות תרבותית: הרקע לאי השוויון האתני בישראל סוציולוגיה ישראלית א (2) 1999 385-428.
  7. ^ המאבק המזרחי בישראל : בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948־2003 (תל־אביב : עם עובד, תשס"ד 2004) למשל בעמוד 68.
  8. ^ מיכאל גלוזמן 2007. הגוף הציוני. הוצאת הקיבוץ המאוחד יצחק קונפורטי 2009 היהודי החדש במחשבה הציונית: לאומיות, אידאולוגיה והיסטוריוגרפיה. ישראל 16 עמ 63-96.
  9. ^ איגרת תימן, הרמב"ם.
  10. ^ ראה דבריו של כוכבי שמש
  11. ^ http://www.haaretz.co.il/literature/1.1034805