יהודים-ערבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהודים ערבים זה אחד המושגים אשר יש המשתמשים בו כדי להגדיר יהודים שמוצאם בארצות ערב או שהיו תחת השפעה ערבית-איסלאמית. המונח בספרות האקדמית ובתקשורת מייצג בדרך כלל את יהודי ארצות האסלאם.

הוא מוזכר במובנים שונים במחקר ההיסטורי הממוסד של תולדות עם ישראל ושל החברה הכללית בארצות המרחב הערבי מאז ימי הביניים, במחקר ובשיח האקדמי במדעי החברה ואצל פעילים מזרחיים. עם זאת, הכינוי יהודים-ערבים אינו נפוץ בשיח הציבורי הישראלי, וזוכה לביקורת בחברה ובציבור הישראלי, ללא קשר למוצא.

גנאלוגיה של המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המייחסים לאינטלקטואל אלבר ממי את ניסוח המונח "יהודים-ערבים" כקטגוריה של זהות[דרוש מקור], אף שהוא עצמו דחה את קטגוריה זו וכתב כי הוא משתמש במושג מטעמי נוחות.‏[1] בניגוד לבאים אחריו, ממי לא השתמש במונח זה כדי לבקר את הציונות או כדי לייחס זהות ערבית ליהודי ארצות האסלאם, אלא הוא התייחס למונח "יהודים ערבים" עם ביקורתיות. כזהות שהייתה יכולה להיוצר לולא היהודים בעולם הערבי היו נרדפים לאורך ההיסטוריה שלהם. לדבריו של ממי:

היינו רוצים להיות "יהודים ערבים". אם זנחנו את רעיון זה, זה מכיוון שלאורך הדורות הערבים המוסלמים מנעו באופן שיטתי את הגשמתו על ידי הבוז והאכזריות שלהם. עכשיו מאוחר מדי עבורנו לההפך ל"יהודים ערבים".‏[2]

למרות זאת, ממי ייסד את השימוש במונח והכניס אותו לשיח האקדמי. אחריו הגיעו אישים אחרים, מספר סופרים, פעילים מזרחים ואנשי אקדמיה שדווקא ראו בחיוב את הקטגוריה "יהודים-ערבים". ביניהם ניתן למנות את ששון סומך, סמיר נקאש, חביבה פדיה, אלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית ויקי שירן, סמדר לביא ועוד. השתמש בה לתיאור הזהות העצמית גם הסופר שמעון בלס, יליד בגדאד שכינה עצמו "יהודי ערבי". רוב הכותבים הדגישו, את הקרבה התרבותית שהייתה בין יהודי ארצות ערב לערבים.

בעשור הראשון של המאה ה-21, במידה רבה במסגרת השיח הנוגע לפוליטיקה של זהויות, זוכה הקטגוריה לאיזכור על ידי כמה מהאינטלקטואלים המזרחים המעדיפים את השימוש בקטגוריה "יהודים-ערבים" על "מזרחים" או "עדות המזרח". טענתם היא כי המושגים "עדות מזרח" ו"מזרחים" משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו. כך, שמצד אחד, הממסד האשכנזי ששלט בארץ, אשר ניכס לעצמו את ה"מרכז" הישראלי, תייג את הפריפריה החברתית (והגאוגרפית) כ"עדות"; ומצד שני, הקבוצות המוחלשות הפנימו את התיוג והשתמשו בו. בתקופת היישוב נעשה שימוש בכינויים "ספרדים" ו"עדות מזרח", זה לצד זה. לטענת סוציולוגים מהזרם הרדיקלי, תיוג זה היה מלווה ברה-סוציאליזציה ובדה-סוציאליזציה, אשר ביקשה לקלף את ערביותם ובו בזמן סימנה את "אחרותם" הלבנטינית. עם השנים הכינוי "מזרחיים" החל להחליף את הכינוי "עדות המזרח", כאשר משנות ה-90 החל הכינוי "מזרחיים" לתפוס דומיננטיות הולכת וגוברת. הוגים ופעילים חברתיים שונים, (לדוגמה חלק מאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית) מציעים להמיר את הכינוי "מזרחים" בשם יהודים-ערבים. על פי טענה זאת, כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. מנגד נטען שהמונח "יהודים-ערבים" אינו מקביל לכינוי "יהודים-אירופאים", אלא לכינויים לא נפוצים ולא-מקובלים כגון "יהודים-סלאבים" או "יהודים-גרמאנים" שכן הוא מנסה לקשר את היהודים לקבוצה אתנית זרה מסוימת.

שני הוגים מרכזיים שכתבו בסוגיה זו הם אלה שוחט, היונקת מפעולות ומדיונים של "החזית המזרחית" שפעלה מאז ראשית שנות ה-80, ויהודה שנהב, שכתב את הספר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" (2003), בו התכתב בין השאר עם אלו אשר הניחו את היסודות לקטגוריה זו. ספרו של שנהב דן באופן שבו נוצרו שתי הקטגוריות של "מזרחים" ו"אשכנזים" בשיח הישראלי, המבחינות בין שיח לאומי המתארגן סביב חלוקה של יהודים – לא יהודים, ושיח עדתי הנתפס כשיח כלל יהודי המתארגן סביב מזרחים ואשכנזים. כך שנהב מנסה לחתור תחת קטגוריות אלו שקובעו בשיח הישראלי, ואשר אינן מאפשרות לתאר את ההיסטוריה המזרחית מנקודת ראות כוללת.

שנהב מסביר את אופן פעולתה של המכונה התרבותית אשר קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים אך ללא תהליך ה"מטהר" אותם מערביותם. הספר מראה את אזור הגבול הרחב שבו מתבצעת אותה המרה. הספר מעמיק בחקר ביקורתי של היחסים בין הציונות ליהודים-ערבים, ומבקש להראות את הציונות כפרקטיקה אידאולוגית עם שלוש קטגוריות סימביוטיות הפועלות בו זמנית:לאומיות, דת ואתניות. הדת לפי שנהב היא המסמן הלאומי אצל המזרחים. כדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי, היה על היהודים-ערבים להיות יהודים דתיים. הדת במובן זה, לטענתו, היא אמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית, משמע, הציונית. אך בו בזמן, מסמנת אותם גם כקבוצה אתנית נפרדת. לפי שנהב, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך אלה הולאמו ונוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים דתיים, מסביר שנהב, אלא שהציונות עשתה אוריינטליזציהלמזרחים באמצעות הדת. כדי להכליל את היהודים-ערבים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. לפיכך, טוען שנהב, המזרחים יכולים להתקיים בשיח הציוני הלאומי רק אם הם מסווגים כיהודים דתיים. כך גם נוצרה אותה קטגוריית ביניים של מסורתים בישראל.

עם זאת, שנהב אינו טוען כי זהות המזרחים היא יהודית-ערבית, אלא שמדובר במושג בעל היסטוריה מסוימת שנגדעה. המונח, לדידו, אינו בא לתאר מציאות קיימת, אלא הוא מונח בעל תפקיד ביקורתי, בהיותו מאתגר את "המחשבה הלאומית, הקולוניאלית והבינארית שבתוכן התארגנה זהותם של יהודי ארצות האסלאם" (2003:247). היינו, הזהות "יהודים-ערבים" היא זהות היברידית, ובחלקה היא תוצאה של התודעה הכפולה, הלאומית והקולוניאלית, של הציונות. שנהב מקבל את ההמשגה של מזרחים בדיון הפוליטי - אתניבישראל. מאחר שלטענתו, ניסיון החיים המשותף של ה"עדות" השונות בישראל במערכת החינוך, הצבא, בעיירות הפיתוח וכדומה, טישטש את האבחנות ביניהם ויצר דמיון רב בין קבוצות המוצא השונות (2003 : 20).

ההבדל המהותי בקטגוריזציה של שנהב לבין שוחט הוא, ששוחט טוענת שנעשתה דה-ערביזציה שהמירה את היהודים-ערבים ליהודים. ואילו שנהב גורס, כי המכונה התרבותית קיבעה אותם כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. כך, שבעוד ששוחט משרטטת קו אבחנה דק, שנהב מראה אזור גבול רחב שבו מתבצעת אותה המרה. בניגוד לשנהב, שוחט רואה בקטגוריה "יהודים-ערבים" קטגורית זהות רלוונטית גם לימינו.

בתהליך החקירה של "יהודים-ערבים", חנן חבר ויהודה שנהב מבקשים גם להבחין בין מה שהם רואים כשתי פאזות במחקר הביקורתי של קטגוריה זו. האחת, הפאזה סטרוקטורליסטית והשנייה, הפאזה ופוסט-סטרוקטורליסטית.

את הפאזה הסטרוקטורליסטית רואים חבר ושנהב כשלב ההתחלתי בדיון של "יהודים ערבים" על ידי שמעון בלס, אלה שוחט, סמי שלום שיטרית ואחרים, שבא לערער על משטר הזהויות הציוני ההגמוני. הפאזה הסטרוקטורליסטית לדידם של חבר ושנהב היא זו בה נוצרה אבחנה בינארית בין יהודים וערבים. זיהוי הניגוד והסתירה שבין "יהודים" ו"ערבים" תחת ההגמוניה הציונית, שאינה מאפשרת קיום של מערך זהויות היברידי; משמע, אינה מאפשרת שילוב של הזהויות "יהודים" ו"ערבים". את הפרוצדורה הסוציולוגית בשלב הסטרוקטורליסטי מזהים חבר ושנהב כ"דה-ערביזציה" שהופעלה על היהודים-ערבים על ידי הממסד הישראלי ובאה לטהר את הסממנים הערביים ובכללם ההיסטוריה, השפה, המוזיקה והתרבות הערבית.

לעומת זאת, הפאזה הפוסט-סטרוקטורליסטית שגם באה לידי ביטוי בעבודות של שוחט ובנוסף בעבודותיהם של חבר, שנהב, אנידג'אר, נוריאלי ואחרים, אינה מזהה את היחסים בין "יהודיות" ו"ערביות" כיחסים בינאריים כשביניהם קו גבול דק. הפאזה הפוסט-סטרוקטורליסטית מדגישה את קיומו של קו גבול בין שני מושגים אלו, קו גבול עבה ובעל נפח עם שוליים רחבים והיברידיים; בהם מתמקמים עקבות פעולת המחיקה של ההגמוניה (דה-ערביזציה) ופעולת הסימון מחדש של מי שהפכו ל"עדות המזרח", יהודים שטוהרו מערביותם בתהליך שאינו מסתיים לעולם.

הפולמוס על המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיח האקדמי ובשיח הציבורי הקטגוריה זוכה לביקורות רבות בציבוריות הישראלית, ללא קשר למוצא. הטענות כנגד הקטגוריה:

  • הקטגוריה חסרת בסיס היסטורי. היהודים במזרח התיכון לאורך ההיסטוריה לא ראו את עצמם כערבים או כחלק מהחברה הערבית-מוסלמית ההגמונית, אלא הם חשו כמיעוט המצוי בגלות תחת שלטון זר. בכתביהם של יהודי ארצות האסלאם לאורך הדורות ניתן למצוא התייחסויות לערבים כקבוצה זרה ועוינת, ולא כזו החולקת עם היהודים זהות משותפת. כך למשל הרמב"ם באיגרת תימן כתב: "ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם".‏[3]
  • ליהודים יש זהות מזרח תיכונית עתיקה, הזהות היהודית, ובדומה לאוכלוסיות מזרח תיכוניות וצפון אפריקאיות אחרות (כגון ברברים במרוקו, הכורדים בעיראק, הקופטים במצרים) ואף דוברי ערבית שאינם מזדהים כערבים (כגון המארונים בלבנון), הם חיו בקרב האוכלוסייה הערבית אך שמרו על זהות נפרדת ממנה.
  • הקטגוריה אינה מצביעה על מציאות קיימת בהווה או על מציאות שהייתה קיימת בעבר, אלא על פעולת דמיון (על פי המונח של בנדיקט אנדרסון), במסגרת שיח של זהויות. במהלך הדורות יהודים זיהו עצמם עם אזורים גאוגרפים או עם קבוצות לאומיות (כגון, יהודי-מרוקאי, יהודי-פולני, יהודי-צרפתי) ולא כיהודים-ערבים או יהודים-סלאבים.
  • הקטגוריה כוללת בתוכה יהודים מזרחים שלא באו מארצות ערב, כמו יהודי איראן וטורקיה וקבוצות נוספות.
  • הקטגוריה אינה עולה בקנה אחד עם אתוס כור ההיתוך אשר נחשב מקובל יותר.
  • הרוב המכריע של המזרחים אינם מקבלים את הסמיכות הקרובה לערבים, כפי שהקטגוריה מציעה, וטוענים שאין לקטגוריה הזו דבר עם הדרך בה ראו עצמם אבותיהם שחיו בארצות ערב.
  • הזהות היהודית-ערבית נתמכת בעיקר על ידי אנשים המשתייכים לשמאל הפוליטי, דבר הנתפס כפוליטיזציה של הזהות ומעורר התנגדות רבה מקרב מזרחים מצביעי ימין ומרכז ואף מצד אנשי השמאל המתון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • R. Snir, "From al-Samaw’al to Ibn al-Samaw’al: Modern Arab-Jewish Culture, its Historical Background and Current Demise,”Acta Orientalia (Oslo) 67 (2006), pp. 19-79
  • Anidjar, Gil, The Jew, the Arab, Stanford, California: Stanford University Press, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ALBERT MEMMI, WHO IS AN ARAB JEW?, February, 1975.
  2. ^ ALBERT MEMMI, WHO IS AN ARAB JEW?, February, 1975.
  3. ^ איגרת תימן, הרמב"ם.