משתמש:אסף טל דורון 317/אינוק פאוול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אינוק פאוול
Enoch Powell
לידה 16 ביוני 1912
סטצ'פורד, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת
פטירה 8 בפברואר 1998 (בגיל 85)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת
מדינה הממלכה המאוחדת
מקום קבורה בית העלמין של ווריק, ווריקשייר, אנגליה, הממלכה המאוחדת
השכלה טריניטי קולג', אוניברסיטת קיימברידג'
מפלגה המפלגה השמרנית
המפלגה היוניוניסטית של אלסטר
דת נצרות אנגליקנית
בת זוג פאמלה וילסון
שר הבריאות של בריטניה
27 ביולי 1960 – 18 באוקטובר 1963
(3 שנים ו־11 שבועות)
תחת ראש הממשלה אלק דאגלס-יום
→ דרק ווקר-סמית'
אנתוני ברבר ←
מזכיר ההגנה של ממשלת הצללים
7 ביולי 1965 – 21 באפריל 1968
(שנתיים ו־41 שבועות)
תחת יו"ר המפלגה אדוארד הית'
→ פיטר תורניקרופט
רג'ינלד מאודלינג ←
שירות צבאי
השתייכות

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת

תקופת הפעילות 1939–1945 (כ־6 שנים)
דרגה בריגדיר גנרל

ג'ון אינוק פאוול (באנגלית: John Enoch Powell;‏ 16 ביוני 1912 - 8 בפברואר 1998) היה פוליטיקאי בריטי, חוקר קלאסי, סופר, בלשן, חייל, פילולוג ומשורר. הוא כיהן כחבר פרלמנט שמרני (1950–1974), ובהמשך כחבר פרלמנט מטעם המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP) (1974–1987). פאוול כיהן כשר הבריאות (1960–1963) בממשלתו של הרולד מקמילן.

קודם כניסתו לפוליטיקה, פאוול היה חוקר קלאסי. במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת הן בתפקידי מטה והן במודיעין, והגיע לדרגת בריגדיר. הוא גם כתב שירה, וספרים רבים בנושאים קלאסיים ופוליטיים. פאוול משך תשומת לב נרחבת לנאום "נהרות הדמים" שלו, שנשא באפריל 1968 באסיפה הכללית של המרכז הפוליטי השמרני באזור ווסט מידלנדס. בנאום ביקר פאוול את שיעורי ההגירה לבריטניה, במיוחד מחבר העמים החדש, והתנגד לחקיקה נגד אפליה בנושא יחסי גזע . הנאום נחשב מחד להגנה על זהות לאומית ומאידך להפגנה בוטה של גזענות, וגרר ביקורת חריפה מצד חברי המפלגה של פאוול עצמו ומהעיתונות[1][2]. מנהיג המפלגה השמרנית אדוארד הית' פיטר את פאוול מתפקידו כמזכיר ההגנה של ממשלת הצללים.

בעקבות הנאום, מספר סקרים העלו כי 67 עד 82 אחוזים מאוכלוסיית בריטניה מסכימים עם דעותיו של פאוול[3][4][5]. פאוול סירב לתמוך במפלגתו במהלך הבחירות הכלליות ב-1974 ובמקום זאת הביע תמיכה בניצחון מפלגת הלייבור בבחירות. הלייבור אכן ניצחו, בין לבין עקב פילוג הקולות השמרנים שעורר פאוול, והקימו ממשלת מיעוט חדשה. פאוול שב לבית הנבחרים באוקטובר 1974 בתור חבר המפלגה היוניוניסטית באולסטר במחוז של סאות' דאון בצפון אירלנד. הוא ייצג את המחוז עד שהובס בבחירות הכלליות של 1987.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון אינוק פאוול נולד בסטצ'פורד, ווסטרשייר, ב-16 ביוני 1912, ונטבל בניופורט, שרופשייר, בכנסייה בה נישאו הוריו בשנת 1909[6]. הוא היה הילד היחיד של אלברט אינוק פאוול (1872–1956), מנהל בית ספר יסודי, ואשתו אלן מרי (1886–1953). אלן הייתה בתם של הנרי ברייס, שוטר בליברפול, ואשתו אליזה, שהיתה מורה. אמו נהגה לכנות אותו בכינוי "ג'ק"[7]. בשנת 1918 עברה המשפחה לקינגס נורטון, שם שהה פאוול עד 1930. הפאוולים היו ממוצא וולשי ומקורם מראדנשייר (מחוז גבול וולשי). המשפחה עברה לאנגליה בתחילת המאה ה-19. סבא רבא של פאוול היה כורה פחם, וסבו עסק בסחר ברזלים. פאוול היה אחד הפוליטיקאים הוולשים דוברי השפה הוולשית המשפיעים ביותר בבריטניה במאה ה-20, לצד דייוויד לויד ג'ורג'[8].

פאוול קרא בשקיקה מגיל צעיר; כבר בגיל שלוש הוא היה מסוגל "לקרוא בצורה סבירה". למרות שהמשפחה לא הייתה עשירה, בני משפחת פאוול היו יציבים כלכלית, וביתם כלל ספרייה[9]. פאוול הושפע רבות מהפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה; הוא התלהב בצעירותו מהכרזתו של ניטשה על מות האלוהים אך חזר לאמונה הנוצרית מאוחר יותר בחייו[10]. פאוול היה תלמיד בבית הספר לדקדוק של קינג'ס נורטון לבנים לפני שעבר לבית הספר קינג אדוארד, בירמינגהם, שם למד קלאסיקות, והיה אחד התלמידים הבודדים בשיעורי היסטוריה של בית הספר שהשיג ציון 100 בבחינת סוף שנה בהיסטוריה האנגלית. הוא למד בטריניטי קולג' בקיימברידג' בשנים 1930-1933, ובמהלך אותה התקופה נפל תחת השפעתו של המשורר אלפרד אדוארד האוסמן[11], אז פרופסור ללטינית באוניברסיטה. הוא גם החל ללמוד גרמנית מכיוון שחוקרים קלאסיים בולטים רבים היו גרמנים. הוא לא לקח חלק בדיונים הפוליטיים באוניברסיטה.

במהלך לימודיו בקיימברידג', פאוול נודע כי יש עוד חוקר קלאסי שחתם את שמו "ג'ון יו. פאוול". פאוול החליט להשתמש בשמו האמצעי ומאותה העת והלאה נודע בעיקר בשמו השני 'אינוק פאוול'[12]. בעודו באוניברסיטה, בבחינת פרוזה יוונית אחת שארכה שלוש שעות, התבקש לתרגם קטע ליוונית. פאוול יצא לאחר שעה וחצי, לאחר שהפיק תרגומים בסגנונות כתביהם של אפלטון ותוקידידס[13]. על מאמציו, הוא זכה בכוכב ראשון בלטינית וביוונית. בנוסף להשכלתו בקיימברידג', עשה פאוול קורס באורדו בבית הספר ללימודי המזרח, כיום בית הספר ללימודי מזרח ואפריקה, אוניברסיטת לונדון, כיוון שהיה בעל שאיפה להיות למשנה למלך בהודו וטען כי אין יהיה זה ניתן להשגה ללא ידיעת שפה הודית[14]. מאוחר יותר, במהלך הקריירה הפוליטית שלו, נהג מדבר עם בוחריו ילידי הודו באורדו[13]. פאוול המשיך ללמוד שפות אחרות, כולל שגירה מוחלטת של וולשית (בה ערך טקסט משפטי מימי הביניים), יוונית מודרנית, ופורטוגזית.

קריירה אקדמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את לימודיו בקיימברידג' בתואר כפול, וזכה במספר פרסים על עבודתו הקלאסית[15], כולל פרס פורסון ומדליית בראון[16], פאוול שהה בטריניטי קולג' כעמית, ובילה חלק ניכר מזמנו בלימוד כתבי יד עתיקים בלטינית והפקת יצירות אקדמיות ביוונית ובוולשית[17]. בשנת 1937 מונה לפרופסור ליוונית באוניברסיטת סידני בגיל 25 (על אף מטרתו לשבור את השיא הלאומי ולהיות פרופסור בגיל 24). בין תלמידיו היה ראש ממשלת אוסטרליה העתידית גוף ויטלם. שכתב את המהדורה האנגלית של תולדות המלחמה הפלופונסית של תוקידידס עבור הוצאת אוניברסיטת אוקספורד בשנת 1938, ותרומתו המתמשכת ביותר למלגה הקלאסית הייתה הלקסיקון שלו לספר ההיסטוריה של הרודוטוס, שיצא לאור באותה שנה.

זמן קצר לאחר שהגיע לאוסטרליה, מונה למשגיח מוזיאון ניקולסון באוניברסיטת סידני. הוא טען בפני סגן המנהל כי להערכתו בקרוב תחל מלחמה באירופה וכי כאשר תחל, הוא יפנה חזרה הביתה להתגייס לצבא[18]. כאשר פאוול עזב את בית הספר של המלך אדוארד בשנת 1930, הוא אישר בפני מקורביו כי להערכתו השלום האירופאי הוא זמני בלבד וכי בריטניה תצא שוב למלחמה עם גרמניה[19]. במהלך שהותו באוסטרליה כפרופסור, הוא כעס יותר ויותר על מדיניות הפיוס עבור גרמניה הנאצית וראה זאת כבגידה באינטרסים הלאומיים של בריטניה. לאחר ביקורו הראשון של נוויל צ'מברלין אצל אדולף היטלר בברכטסגאדן, כתב פאוול במכתב להוריו מ-18 בספטמבר 1938 כי הוא מקלל את ראש ממשלת בריטניה. במכתב אחר להוריו ביוני 1939, לפני תחילת המלחמה, כתב פאוול: "אלה האנגלים, לא ממשלתם, כי אם לא היו פחדנים עיוורים, היו עושים לינץ' על צ'מברלין והליפקס וכל שאר הבוגדים"[20]. עם פרוץ המלחמה, פאוול חזר מיד לבריטניה, אך לא לפני שקנה מילון רוסי, מאחר וחשב ש"רוסיה תחזיק במפתח להישרדותנו ולניצחון שלנו, כפי שהייתה לדבריו ב-1812 וב-1916[21]."

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך אוקטובר 1939, פחות מחודש לאחר שחזר הביתה מאוסטרליה, התגייס פאוול לגדוד וורוויקסשיר המלכותי. במקום לחכות לצו גיוס, הוא טען שהוא אוסטרלי, כיוון שאוסטרלים, שרבים מהם נסעו לבריטניה במחיר גבוה כדי להתגייס, הורשו להירשם ולהיכנס ללשירות מיידי במהרה[22]. בשנים מאוחרות יותר, פאוול רשם אודות קידומו מדרגת טוראי ל-רב-טוראי ברישום פעילותו לאורך המלחמה, בהזדמנויות אחרות תיאר קידום זה כקידום גדול יותר מאשר כניסתו לתוך הקבינט[23]. בתחילת 1940 הוא הוכשר לפעילות בוועדת מודיעין לאחר שעבד במטבח וענה על שאלת בריגדיר בודק עם פתגם יווני; בכמה הזדמנויות הוא סיפר לעמיתים שהוא מצפה להיות מייג'ור גנרל לפחות עד סוף המלחמה[24]. פעם אחת הוא התעלף במהלך קורס הקצינים שלו, אך סיים אותו בהצלחה על כל מקרה[22].

פאוול הופיע ברשימה המיועדים לשירות מיוחד בשנת 1940 אך במהרה הועבר לחיל המודיעין. עד מהרה הועלה לדרגת קפטן והיה אחראי על העברת מודיעין לאוגדת השריון הראשונה (מאוחר יותר ה-9). במהלך תקופה זו הוא שינן באופן עצמי את לימודיו בשפה הפורטוגזית כך שיכול היה לקרוא את המשורר לואיש דה קמואש במקורם; מכיוון שלא היו מספיק קצינים דוברי רוסית במשרד המלחמה, ידיעתו בשפה הרוסית וכישורי הניתוח הטקסטואליים שימשו לתרגום מדריך אימון נחלים רוסים - משימה שהשלמתה תרמה להסקת משמעותם של מונחים טכניים רבים מקשרי המודיעין; הוא היה משוכנע כי ברית המועצות חייבת בסופו של דבר להיכנס למלחמה בצד בעלות הברית[25]. אחת הוא נעצר כחשוד בהיותו מרגל גרמני על שירת הורסט-וסל-ליד אך זוכה מכל אשמה[26]. הוא נשלח למכללת הסגל, קמברלי[26].

באוקטובר 1941 הועבר פאוול לקהיר ובהמשך הועבר בחזרה לרגימנט המלכותי של ווריקשייר. כמזכיר ועדת המודיעין המשותפת במזרח התיכון, הוא פעל למלא במהרה עבודות שבדרך כלל היו מבוצעות על ידי קצינים בכירים) לדרגת סרן. הוא הועלה לדרגת סגן אלוף באוגוסט 1942, וסיפר להוריו כי הוא מבצע עבודת שלושה אנשים וצפוי להיות בריגדיר בתוך שנה-שנתיים[27]. בתפקיד זה סייע בתכנון הקרב השני על אל עלמיין, זאת לאחר שעזר בעבר לתכנן את המתקפה על קווי האספקה של רומל. פאוול וצוותו החלו לעבוד בשעה 04:00 מדי יום כדי לעכל יירוט רדיו ונתוני מודיעין אחרים (כגון הערכות לגבי מספר הטנקים הנמצאים בחזקתו של רומל והערכת תוכניותיו האסטרטגיות) בכדי להיות מוכנים להציג דין וחשבון בפני המטה כבר בשעה 09:00[28]. בשנה שלאחר מכן מונה לחבר במסדר האימפריה הבריטית על שירותו הצבאי[29].בעת פעילותו באלג'יר החל מבצבץ הסימן הראשון לחוסר האמון של פאוול בארצות הברית. לאחר שהתערבב חברתית עם קצינים אמריקאים בכירים שפגש וחקר את השקפותיהם התרבותיות על העולם, הוא השתכנע שאחת ממטרות המלחמה של אמריקה היא הפלת האימפריה הבריטית. כשכתב למשפחתו ב-16 בפברואר 1943, טען פאוול כי אמריקה תהיה לסכנה גדולה לבריטניה יותר מגרמניה ויפן[30]. חשדו של פאוול בהתנהלות מדיניות החוץ של ממשלת ארה"ב נגד האימפריה הבריטית נמשך עד סוף המלחמה ואל תוך הקריירה הפוליטית שלאחר המלחמה שלו. הוא גזר ושמר מאמר מהמגזין ניו סטייטסמן שפורסם ב-13 בנובמבר 1943 ובו אמרה הסופרת והדיפלומטית האמריקאית קלייר בות' לוס בנאום, שעצמאות הודית מהאימפריה הבריטית פירושה ש"ארה"ב באמת תנצח את המלחמה הגדולה ביותר בעולם עבור דמוקרטיה[31]." לאחר תבוסת מדינות הציר בקרב השני על אל עלמיין, תשומת הלב של פאוול עברה יותר ויותר למערכה במזרח הרחוק, והוא רצה לעבור למערכה שם כדי לקחת חלק במערכה נגד הצבא הקיסרי היפני מכיוון שלטענתו: "המלחמה באירופה הוכרעה כעת", והוא רצה לראות את היוניון ג'ק חזרה בסינגפור, לפני שהאמריקאים יגיעו לשם[32]. בשלב זה הייתה לו שאיפה להיות מוקצה ליחידות צ'ינדיץ הפועלות בבורמה, והובטח לו ראיון עם מפקדה אורד וינגייט. לשם כך עצר פאוול זמנית בקהיר לקראת תנועתו מזרחה[33], אך מחויבויותיו של פאוול בתפקידו הנתון מנעו ממנו תחילה להמשיך בשאיפותיו למזרח. לאחר שסירב לקבל שני תפקידים שעבורם היה מועלה דרגת הקולונל המלא (באלג'יר ובקהיר, מינויים שהיו משאירים אותו במערכה הצפון אפריקאית לזמן לא נודע), ולמרות הצפי שהוא יצטרך לקבל הפחתה בדרגה למגמה כדי לקבל את ההעברה, הובטח לו מינוי לשירות בצבא ההודי הקיסרי הבריטי בדלהי כלוטננט קולונל במודיעין צבאי באוגוסט 1943[34]. תוך כמה ימים לאחר שהגיע לראג' הבריטי, פאוול קנה כמה שיותר ספרים על הודו והחל לקרוא אותם בשקיקה[35]. באחד ממכתביו הוא כתב להוריו "ספגתי את הודו כמו ספוג שסופג מים[34]."

פאוול מונה לתפקיד מזכיר ועדת המודיעין המשותפת להודו ולפיקוד דרום מזרח אסיה תחת לואי מאונטבטן[36] והיה מעורב בתכנון מתקפה אמפיבית לעבר אקיאב, אי מול חופי בורמה. אורד וינגייט, שהיה מעורב גם כן בתכנון המבצע, נקט בעמדה נגד פאוול על אופיו והתנהלותו כך שביקש מעמיתו לרסן אותו אם יתפתה "להכניס את ראשו [לתכנון][37]." באחת הפעמים עורו הצהוב של פאוול (הוא התאושש מצהבת), הלבוש הפורמלי מדי שלו והמוסר החריג שלו גרמו להאשמתו כמרגל יפני[38]. במהלך תקופה זו, הוא סירב לפגוש עמית אקדמי בקיימברידג', גלין דניאל, למשקה או לארוחת ערב כשבמקום זאת הקדיש את זמנו הפנוי המוגבל לחקר המשורר ג'ון דון[39]. פאוול המשיך ללמוד אורדו, בהתאמה לשאיפתו להפוך למשנה למלך הודו, וכאשר מאונטבטן העביר את צוותו לקאנדי, ציילון (סרי לנקה המודרנית), בחר פאוול להישאר בדלהי. הוא הועלה לדרגת קולונל מלא בסוף מרץ 1944, כעוזר מנהל המודיעין הצבאי בהודו, ונתן תמיכה מודיעינית למערכה בבורמה של פילדמרשל ויליאם סלים.

לאחר שהחל במלחמה כפרופסור הצעיר ביותר בחבר העמים, פאוול סיים אותה כמפקד רגימנט (מקביל למח"ט). הוא קיבל את הקידום לכהן בוועדת גנרלים ובריגדירים לתכנן את ההגנה הצבאית על הראג' הבריטי לאחר המלחמה: הדו"ח שהתקבל על פני 470 עמודים נכתב כמעט כולו על ידי פאוול. במשך כמה שבועות הוא היה הבריגדיר הצעיר ביותר בצבא הבריטי[40], והוא היה אחד משני הגברים היחידים במלחמה כולה שעלה מטוראי למפקד רגימנט (השני הוא פיצרוי מקלין). הוצעה לו משרה קבועה כמפקד רגימנט בצבא ההודי, ותפקיד עוזר מפקד באקדמיה להכשרת קצינים הודים, הצעה לה הוא סירב[41]. פאוול מעולם לא שירת בשדה הקרב והרגיש אשם על כך, וכתב כי חיילים שכמותו לא היו מעורבים בשדה הקרב נשאו "מעין בושה עמם לקבר" והתייחסו לקרב השני על אל עלמיין כ"להבה המפרידה בין החיים למתים...[42]" כשנשאל פעם כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו, הוא ענה תחילה, "אחרים יזכרו אותי כפי שהם יזכרו אותי", אך כאשר נשאל שאלה זאת במהלך שעת לחץ השיב, "הייתי רוצה שיזכרו אותי כפי שיזכרו במקרה ואהרג במלחמה[43]."

כניסתו לחיים הפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירה לפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהצביע למפלגת הלייבור בניצחון המכריע שלהם ב-1945, כיוון שרצה להעניש את המפלגה השמרנית על הסכם מינכן, לאחר המלחמה הצטרף פאוול לשמרנים ועבד במחלקת המחקר השמרנית בראשותו של ראב באטלר, שם כללו עמיתיו את איאן מקלאוד ורג'ינלד מודלינג[44]. שאיפתו של פאוול להיות המשנה למלך הודו התמוססה בפברואר 1947, כאשר ראש הממשלה קלמנט אטלי הודיע כי ממשלתו עומדת להכריז על העצמאות ההודית הקרבה. פאוול היה כל כך המום משינוי המדיניות שהוא בילה את כל הלילה לאחר ההכרזה בעודו מסתובב ברחובות לונדון[45]. הוא השלים עם כך בכך ששינה את כל ראייתו הפוליטית בעניין האמפריאליסטי וקרא להענקת העצמאות עבור המושבות האחרות. התנהלות זאת שלו שסימנה אפטיות בעניין נושאים קולוניאלים הייתה לגורם עבור האדישות המאוחרת שלו אל משבר סואץ, זלזולו בחבר העמים ובלחצו כי בריטניה צריכה לסיים אם היומרה הנותרת כי הייתה למעצמה עולמית.

לאחר שהתמודד ללא הצלחה על המושב הבטוח של מפלגת הלייבור בנורמנטון בבחירות האמצעיות בשנת 1947 (כאשר הרוב של מועמד הלייבור עמד על 62 אחוזים)[46], הוא נבחר כחבר פרלמנט שמרני מטעם מחוז הבוחר וולברהמפטון דרום מערב במהלך הבחירות הכלליות של 1950 והחל לפעול בבית הנבחרים הבריטי.

שנים ראשונות בספסל האחורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 במרץ 1950 נשא פאוול את נאום הבכורה שלו, נאם אודות ספר לבן שנסוב סביב הגנת המדיניות והפעילות של הממשלה והתחיל באומרו: "אין לי צורך להעמיד פנים בנוגע לתחושות היראה וההיסוס התוקפות כל חבר מכובד העולה לנאום בפני בית זה למען הפעם הראשונה[47]". ב-3 במרץ 1953 נאם פאוול נגד הצעת החוק לתארים המלכותיים בבית הנבחרים, שחילק את תארי האצולה והמלוכה הבריטיים לפי ארצות חבר העמים. לדבריו, הוא מצא שלושה שינויים מרכזיים בהסדר התארים הבריטיים לפי הצעת החוק שלהם הוא התנגד. הראשון היה "שבחקיקה זו, לראשונה, יוכר עקרון שעד כה לא הוכר במדינה זו, כלומר חלוקת הכתר". לפי החקיקה תהיה אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת למלכת קנדה במסגרת תחום השיפוט של החוק הקנדי, מלכת אוסטרליה בתחום השיפוט האוסטרלי וכן הלאה. פאוול אמר כי אחדות נחלותיה של בריטניה התפתחה במשך מאות שנים והגיעה לכדי האימפריה הבריטית: "זו הייתה [אימפריה] יחידה כי יש לה ריבון אחד. היה ריבון אחד: אימפריה אחת". הוא חשש כי על ידי "הכרה בחלוקה של התחום למחוזות נפרדים, האם איננו פותחים את הדרך לבריחת האחדות המעטה שנותרה - האחדות האחרונה של כולם - של האדם, ללכת בדרכם של השאר?[48]"

השינוי השני שהתנגד לו היה "דיכוי המילה 'בריטית', הן מלפני המילים 'ממלכות וטריטוריות' שבהן היא מוחלפת במילים 'הארץ האחרת שלה [של הריבון]' ומלפני המילה 'חבר העמים', אשר, בחוק וסטמינסטר, מתואר כ'חבר העמים הבריטי'[49]:

לומר כי הוא הריבון של טריטוריה מסוימת ושאר הממלכות והטריטוריות שלו נפרדות זאת מזאת. ביצענו סוליסיזם בתארים שאנו מציעים לצרף לריבון שלנו ועשינו זאת מתוך מה שאפשר לכנות כמעט כרצון מופלג לחסל את הביטוי 'בריטי'. אותו רצון הורגש בניסיון לחסל את המילה הזו לפני המונח 'חבר העמים'... מדוע, אם כן, אנו כה חרדים, בתיאור המלוכה שלנו, בתואר הראשי לשימוש במדינה זו. לחסל כל התייחסות למושב, למוקד ולמקור של מכלול נחלות עצום זה? מדוע "רחם רוחם מלכים אצילים", כפי ששייקספיר כינה אותה [בריטניה], רוצה כעת להיות אנונימית?

באמצע נובמבר 1953 הבטיח פאוול מקום בהנהגת פלג 'הוועדה של 1922' של המפלגה השמרנית לאחר שלוש ניסיונות. ראב באטלר הזמין אותו גם לוועדה שסקרה את מדיניות המפלגה לקראת הבחירות הכלליות של 1955, בהן הונהגה המפלגה בידי אנתוני אידן[50]. פאוול היה חבר בקבוצת חברי הפרלמנט שהתנגדו להוצאת הכוחות הבריטים מתעלת סואץ בעלת החשיבות האסטרטגית מכיוון שכאלה מהלך יוכיח, טען פאוול, כי בריטניה לא תוכל עוד לשמור על עמדת השפעה במזרח התיכון וכי כל טענה להשפעה על תעלת סואץ תהיה אפוא לא הגיונית. עם זאת, לאחר שהכוחות עזבו ביוני 1956 והמצרים, בהנהגת גמאל עבד אל נאצר הלאימו את התעלה כעבור חודש, התנגד פאוול לניסיון לכבוש מחדש את התעלה במהלך מלחמת סיני, מכיוון שחשב שלבריטים כבר אין את המשאבים להיות מעצמה עולמית[51].

בממשלות אידן ומקמילן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת-שר הדיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בדצמבר 1955 מונה פאוול למזכירו של השר דאנקן סנדיס במשרד הדיור והשלטון המקומי. הוא כינה את מכתב מינויו (שהיה ארוז בקופסה) כ"קופסת חג המולד הטובה ביותר אי פעם[52]". בתחילת 1956, הוא נאם בשם הצעת החוק לסבסוד הדיור בבית הנבחרים וטען בעד דחיית תיקון לחוק שהיה מעכב את רישומי העוני ואת פעילות הממשלה להיפטר מהם. הוא גם דיבר על הצעת חוק שחרור עוני, שסיפקה זכאות לפיצוי מלא למי שרכש בית לאחר אוגוסט 1939 ועדיין היה הבית בבעלותו בדצמבר 1955 במקרה ונכס זה הולאם בכפייה על ידי הממשלה מכיוון שנחשב ללא ראוי עבור מגורים[53].

בתחילת 1956 השתתף פאוול בוועדת משנה לבקרת הגירה כתת שר הדיור ודגל בהגירה מבוקרת ומוגבלת. באוגוסט נשא נאום בישיבת המכון לניהול כוח אדם ונשאל בנוגע להגירה. הוא ענה כי הגבלת הגירה תדרוש שינוי בחוק הקיים: "ייתכנו נסיבות שבהן שינוי כזה של החוק עשוי להיות המוטב מתוך הפח והפחת". אך הוא הוסיף, "יהיו מעט מאוד אנשים שיגידו שעוד הגיע הזמן שחיוני שיהיה שינוי כה גדול [בחקיקה]". מאוחר יותר אמר פאוול לעיתונאי פול פוט (Paul Foot) כי ההצהרה שלו נאמרה "מתוך נאמנות לקו המדיניות הממשלה[54]". פאוול דיבר גם על הצעת חוק השכירות, שסיימה את הפיקוח על שכר הדירה מזמן המלחמה כאשר הדיירים הקיימים עזבו את ביתם ובכך הורידו את הרגולציה[55].

מזכיר הכספים של משרד האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישיבת 'הוועידה של 1922' ב 22 בנובמבר 1956, נשא ראב באטלר נאום הקורא לאחדות המפלגה השמרנית לאחר משבר סואץ. נאומו לא התקבל בטוב בידי רוב חברי המפלגה והרולד מקמילן, אשר באטלר האמין כי ייתן לו גב מוסרי ותמיכה, פנה אל חברי המפלגה בנאום מחודש בו למעשה שכתב את דברי באטלר וזכה להצלחה רבה. לדעתו של פאוול היה זה ”אחד הדברים הנוראים ביותר שאני זוכר בפוליטיקה... לראות את הדרך בה הרולד מקמילן, בכל המיומנות של השחקן-מנהל הזקן, הצליח בלעבוד על ראב. עצם השטניות שבכך הגעילה.” לאחר מותו של מקמילן בשנת 1986, אמר פאוול כי "מקמילן היה ויגי, לא טורי... לא היה לו שום תועלת בנאמנות ובחיבה השמרנית; הם התערבו יותר מדי ב'ייעודו האמיתי של ויגי' בניסיון לאתר מגמות באירועים ולרכוב עליהם במיומנות כדי לשמור על הפריבילגיות, הרכוש והאינטרסים של מעמדו הפוליטי[56]". אולם כאשר מקמילן החליף את אידן כראש ממשלה ב-1957 (בעקבות הכישלון של מלחמת סיני), הציע לפאוול את משרת מזכיר הכספים במשרד האוצר ב- 14 בינואר 1957. משרד זה היה מושב סגנו של שר האוצר והעבודה הביצועית שנחשבה לחשובה ביותר מחוץ לקבינט[57].

בינואר 1958 התפטר, יחד עם שר האוצר פיטר ת'ורניקרופט ועמיתו למשרד נייג'ל ליבנה, במחאה על תוכניות הממשלה להגדלת ההוצאות; פאוול מצידו היה מוניטריסט ומאמין בכוחות השוק, והתנגד בכל אופן להתערבות ממשלתית יתרה על מה שהוגדר כנדרש מינימלית[58]. פאוול היה גם חבר באגודת מונט פלרין שתמכה באידאלים הכלכליים בהם דגל. תוצר לוואי של הוצאה זו היה הדפסת כסף ואינפלציה כדי לשלם על התשתית, שלטענתו של פאוול היא הגורם לאינפלציה, ולמעשה סוג של מיסוי, שכן מחזיקי הכסף מוצאים שכספם שווה פחות. האינפלציה עלתה ל-2.5 אחוזים, נתון גבוה לתקופה, במיוחד בתקופת שלום.

בסוף שנות החמישים קידם פאוול את השליטה באספקת הכסף כדי למנוע אינפלציה, ובמהלך שנות השישים היה תומך במדיניות השוק החופשי, שנראתה בזמנו קיצונית, בלתי מעשית ולא פופולרית שכן תוצאות המלחמה העלו את השימוש בממשלות רחבות השפעה, מעורבות וסמכויות. פאוול דגל בהפרטה של הדואר ורשת הטלפונים כבר בשנת 1964, למעלה מ-20 שנה לפני שהאחרונה הוצאה לפועל[59]; ו-47 שנים לפני שהראשון הוצא לפועל. הוא גם זלזל ברעיון של "פוליטיקה של קונצנזוס" ורצה שהמפלגה השמרנית תהפוך למפלגה מודרנית דמוית עסקים, משוחררת מעמותות האצולה הישנות שלה ו"רשת הנערים הזקנים"[60]. בהתפטרותו ב-1958 בגלל ההוצאה הציבורית ומה שהוא ראה כמדיניות כלכלית אינפלציונית, הוא צפה כמעט בדיוק את הדעות שבמהלך שנות השמונים באו לתאר "מוניטריות"[61].

ב-27 ביולי 1959 נשא פאוול נאום על אירועי טבח הולא במושבת קניה הבריטית, שם נהרגו אחד עשר שבויי מחתרת המאו מאו לאחר שסירבו לעבוד במחנה השבי בעבודות פרך. פאוול ציין כי כמה חברי פרלמנט הגדירו את אחד עשר השבויים כ"תת-אנושיים", אך פאוול הגיב ואמר: "באופן כללי, הייתי אומר שזוהי דוקטרינה מפחידה, שחייבת להביע רתיעה עוד בראשיהם של אלה המבטאים אותה, לעמוד בשיפוט על בן אדם אחר ולומר, 'כי הוא היה כזה וכזה, לכן התוצאות שאחרת היו נגרמות ממותו לא יתרחשו[62].'"  פאוול גם הביע התנגדות לרעיון שמכיוון שהאירוע התרחש באפריקה, החקיקה על הפשע שביצעו החיילים הבריטים לא משולה לחקיקה בבריטניה:

אנחנו גם לא יכולים לקחת ולבחור היכן ובאיזה חלקים של העולם נשתמש בתקן [חוקי] כזה או אחר. איננו יכולים לומר, 'יהיו לנו תקנים אפריקאים באפריקה, תקנים אסיאתיים באסיה ואולי תקנים בריטיים כאן בבית.י אין לנו את הבחירה לעשות זאת. עלינו להיות עקביים עם עצמנו בכל מקום. כל הממשלה, כל השפעת האדם על האדם, נשענת על הדעה [של האזרחים]. מה שאנו יכולים לעשות באפריקה, בחלקיה בהם עודנו שולטים ובחלקיה בהם כבר לאו, תלוי בדעה המתבדרת על אופן פעולתה של המדינה הזו ועל האופן שבו פועלים האנגלים. איננו יכולים, איננו מעזים, באפריקה מכל המקומות, לרדת מתחת לסטנדרטים הגבוהים ביותר שלנו בקבלת אחריות.

דניס הילי (Denis Healey), חבר פרלמנט מטעם מפלגת הלייבור בין 1952-1992, אמר מאוחר יותר כי הנאום של פאוול בעניין טבח הולא היה "הנאום הפרלמנטרי הגדול ביותר ששמעתי... הייתה בו כל התשוקה המוסרית והכוח הרטורי של דמוסטנס[63]." דיווח עיתון ה'דיילי טלגרף' על הנאום אמר כי "כשמר פאוול התיישב, הוא הניח את ידו על עיניו. הרגש שלו היה מוצדק, כי הוא נשא נאום גדול וכנה[64]."

שר הבריאות של בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאוול חזר לממשלה ביולי 1960, כאשר מונה לשר הבריאות[65], זאת על אף שלא הפך לחבר בקבינט עד 1962[66]. במהלך פגישה עם הורים לתינוקות שנולדו עם מומים שנגרמו על ידי התרופה תלידומיד (thalidomide), הוא לא היה סימפטי לנפגעים, וסירב לראות בכל תינוק שנפגע מהתרופה[67]. פאוול גם סירב לפתוח בחקירה ציבורית, והתנגד לקריאות להוציא אזהרה מפני כל כדורי תלידומיד שנשארו בארונות התרופות של אזרחים (בשונה לפועלו של נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי)[67].

במסגרת תפקידו במשרד הבריאות פיתח את תוכנית בית החולים לשנת 1962[68]. הוא פתח בדיון על הזנחת המוסדות הפסיכיאטריים הענקיים, וקרא להחליפם במחלקות בבתי חולים כלליים. בנאום "מגדל המים" המפורסם שלו מ-1961, הוא פנה לקשיים שנבעו מהזנחת המוסדות הפסיכיאטריים במונחים של שפה צבאית.

הנאום זירז דיון ראשון מתוך מספר דיונים ממשלתיים שהובילו ליוזמה של "טיפול בקהילה" (Care in the Community) של שנות השמונים. אולם בשנת 1993 טען פאוול כי מדיניותו בעת כיהן במשרת שר הבריאות הייתה ניתנת להוצאה לפועל ויכולה הייתה לפעול. הוא טען שמעולם לא היה צריך לשחרר את המורשעים באי שפיות פלילית וכי הבעיה שהובילה לשחרורם נגעה במימון. לדבריו, הדרך החדשה לטיפול בחולי נפש תעלה יותר, לא פחות מהדרך הישנה מכיוון שהטיפול הקהילתי נועד להיות מבוזר ואינטימי, כמו גם "אנושי יותר" מקודמו. יורשיו לא סיפקו, לטענת פאוול, את הכספים שהרשויות המקומיות נדרשו להוציא על טיפול נפשי ולכן הטיפול המוסדי נזנח, ובמקביל לא הייתה השקעה ביוזמת ה"טיפול בקהילה"[69].

לאחר נאומו בדבר ההגירה בשנת 1968, טענו מתנגדיו הפוליטיים של פאוול לעתים כי כשר הבריאות גייס מהגרים מחבר העמים לשירות הבריאות הלאומי (NHS). עם זאת, שר הבריאות לא היה אחראי לגיוס (הדבר הושאר לרשויות הבריאות המקומיות)[70], וסר ג'ורג' גודבר, קצין הרפואה הראשי בממשלת הוד מלכותה בשנים 1960 עד 1973, הצהיר כי הטענה היא שגויה ושקרית[71]. הביוגרף של פאוול סיימון חפר הצהיר גם כי הטענה "היא שקר מוחלט. כביוגרף של פאוול עברתי היטב על מסמכי משרד הבריאות במשרד הרשומות הציבוריות ולא מצאתי הוכחות שתומכות בטענה זו[72]."

בתחילת שנות השישים, פאוול נשאל לגבי גיוס עובדים מהגרים ל-NHS. הוא השיב ואמר כי "שאלת הגיוס הייתה מוטלת בידי רשויות בית החולים, אך זה היה דבר שקרה מעצמו בהתחשב בכך שאין מניעה של כניסה ותעסוקה בבריטניה לאלה מאיי הודו המערביים או מכל מקום אחר [בחבר העמים או המושבות][73]." פאוול אכן קיבל בברכה אחיות ורופאים מהגרים, בתנאי שיהיו בהכשרת מתמחים זמניים בבריטניה ולאחר מכן יחזרו למדינות מולדתם כרופאים או אחיות מוסמכים[73]. זמן קצר לאחר שנעשה שר הבריאות, פאוול שאל את שר הפנים, ראב באטלר, אם ניתן למנות אותו לוועדת שרים שבעבר פיקחה על הגירה והייתה מיועדת להיבנות מחדש[73]. פאוול היה מודאג מהעומס מצד מהגרי העבודה לשירות ה-NHS, ורישומים ומסמכים מראים שהוא תמך וקרא להגבלה חזקה יותר על הגירה ממדינות חבר העמים מאז שנת 1961 והלאה[73].

בספסלי האופוזיציה בשנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1963, יחד עם איאן מקלאוד, רג'ינלד מודלינג ולורד היילשם, ניסה פאוול לשווא לשכנע את ראב באטלר שלא לכהן תחת אלק דאגלס-יום, מתוך אמונה שהאחרון לא יוכל להרכיב ממשלה. פאוול העיר שהם נתנו לבאטלר אזהרה, שהוא סירב להיעזר בה[74]. מקלאוד ופאוול סירבו לכהן בקבינט של דאגלס-יום שירש את מקמילן אשר התפטר בתגובה לפרשת פרופיומו. סירוב זה אינו מיוחס בדרך כלל לאנטיפתיה אישית לדאגלס-יום, אלא לכעס על מה שמקלוד ופאוול ראו כמניפולציה של מקמילן ביחס לעמיתים במהלך תהליך בחירתו של מנהיג חדש[75]. עם זאת, בפגישה שנערכה בביתו בערב ה-17 באוקטובר, פאוול, שעדיין נהנה ממוניטין ליברלי בנושאים גזעיים לאחר נאום טבח הולא, אמר על דאגלס-יום: "כיצד אוכל לשרת תחת אדם שדעותיו על אפריקה הם פרו-פורטוגזים?[76]"

במהלך הבחירות הכלליות ב-1964, אמר פאוול בנאום הבחירות שלו, "היה הכרחי, למען לא רק בני עמנו אלא למהגרים עצמם, להכניס שליטה על המספרים המותרים [של המהגרים]. אני משוכנע כי על הפיקוח הקפדני להימשך על מנת להימנע מרעותיה של 'שאלת צבעים' במדינה זו, עבורנו ועבור ילדינו[77]." נורמן פאולר, אז כתב ב"טיימס", ראיין את פאוול במהלך קמפיין הבחירות ושאל אותו מה הנושא הגדול ביותר שאודותיו נסובות הבחירות הכלליות: "ציפיתי שיגיד לי משהו על יוקר המחיה אך לא קיבלתי מילה על כך; "הגירה," השיב פאוול. העברתי את השיח למצב הכלכלי אך פאוול הוריד מחשיבותו. אחרי הכל, מי בשנת 1964 שמע פעם על שר קבינט שמרני לשעבר שחושב שהגירה היא נושא פוליטי חשוב[77]?"

לאחר תבוסת השמרנים בבחירות ועליית ממשלת הלייבור הראשונה של הרולד וילסון, פאוול הסכים לעצת חבריו במפלגה השמרנית לחזור לספסל הקדמי כדובר ממשלת הצללים בענייני תחבורה[78].  ביולי 1965, הוא התחרה בבחירות למנהיגות המפלגה לראשונה אי פעם, אך הגיע למקום השלישי רחוק מאדוארד הית', וקיבל 15 קולות בלבד, מעט מתחת לתוצאה שבה זכה יו פרייזר בבחירות לראשות המפלגה במהלך שנת 1975. הית' מינה את פאוול למזכיר ההגנה של ממשלת הצללים[79]. פאוול אמר כי הוא "השאיר את כרטיס הביקור שלו", כלומר הוכיח את עצמו כמנהיג פוטנציאלי לעתיד, אך ההשפעה המיידית הייתה להפגין את תמיכתו במנהיג המפלגה הנבחר החדש, אדוארד הית'[80].

בנאומו הראשון בוועידת המפלגה השמרנית בתפקיד מזכיר ההגנה ב-14 באוקטובר 1965, התווה פאוול מדיניות הגנה חדשה, תוך שהיא מחקה את מה שהוא רואה כהתחייבויות צבאיות עולמיות מיושנות שנותרו מהעבר האימפריאליסטי של בריטניה והדגיש כי בריטניה היא מעצמה אירופית ולכן ברית עם מדינות מערב אירופה מהתקפה אפשרית מצידה של ברית ורשה הייתה רבת חשיבות לצורכי ביטחון. הוא הגן על הצורך בתוכנית הגרעין של הממלכה המאוחדת וטען כי יהיה זה "המקרה הגרוע ביותר אם הנשק ואמצעי השימוש בו יירכשו בחלקם, או אפילו בכללם, מאומה אחרת, ולכן לא תהיה לנו הזכות העצמאית להשתמש בו במציאות, עם נשק כה קטסטרופלי, אלו הם ההחזקה וזכות השימוש אשר נחשבים[81]." כמו כן, פאוול הטיל ספק בהתחייבויות הצבאיות של בריטניה והמערב בכלל מזרחית לסואץ:

עד כמה שנוכל לעשות כדי להגן ולהרגיע את המדינות העצמאיות החדשות באסיה ובאפריקה, הגבולות של ההתקדמות הרוסית והסינית לאותם כיוונים יותקנו בידי מאזן כוחות עצמי אשר יהיה אסייתי ואפריקאי. שתי האימפריות הקומוניסטיות נמצאות כבר במצב של אנטגוניזם הדדי; אבל כל התקדמות או איום של התקדמות מצד אחד או אחר קוראת לקיום כוחות מנוגדים, לפעמים לאומניים באופיים, לפעמים טריטוריאליים, שבסופו של דבר יבלמו התקדמות זאת. עלינו להתחשב בעובדה הקשה כי השגת שיווי המשקל הסופי של הכוחות עשויה בשלב מסוים להתעכב ולא להאיץ בנוכחות צבאית מערבית.

עיתונאי ה"דיילי טלגרף" דייוויד האוול העיר כי פאוול "זכה לתשואות אדירות [על נאומו] מכיוון שאף אחד לא הבין על מה הוא מדבר[82]." עם זאת, האמריקאים היו מודאגים מהנאום של פאוול מכיוון שהם רצו התחייבות צבאית של בריטניה בדרום מזרח אסיה עקב העובדה שהם עדיין היו מעורבים במלחמה בווייטנאם. תמליל הנאום נשלח לוושינגטון די. סי. והשגרירות האמריקאית ביקשה לשוחח עם הית' על "דוקטרינת פאוול". הניו יורק טיימס מסר כי נאומו של פאוול הוא "הכרזה פוטנציאלית לעצמאות בריטית מהמדיניות האמריקאית[83]." במהלך מערכת הבחירות של 1966, טען פאוול כי לממשלת בריטניה יש תוכניות מגירה לשלוח לפחות כוח בריטי סמלי לווייטנאם וכי, תחת ממשלת הלייבור, "בריטניה התנהלה בצורה ברורה ומוכרת לחלוטין כמו לוויין אמריקאי[84]."

לינדון ב. ג'ונסון אכן ביקש מווילסון להעביר כוחות בריטים למלחמת וייטנאם בתמורה לתמיכה כלכלית אמריקאית ובהמשך נטען מפני פאוול מוושינגטון די. סי. שהתגובה הציבורית לטענותיו בדבר האינטרסים של בריטניה במזרח הרחוק גרמה לווילסון להבין שלא תהיה לו דעת קהל חיובית ולכן הוא לא העביר כוחות. בתגובה לכך, אמר פאוול כי אם זאת האמת אזי זה: "השירות הגדול ביותר שנתתי למדינה שלי, אם זה אכן כך[85]." בסופה של מערכת הבחירות הלייבור נותרו בהנהגה ברוב גדול, והית' שמר על פאוול במשרת מזכיר ההגנה של ממשלת הצללים כיוון שלדעתו "מסוכן מכדי לעזוב[86]." את פאוול לפעול באופן עצמאי. בנאום שנוי במחלוקת ב-26 במאי 1967, פאוול מתח ביקורת על תפקידה העולמי של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה:

בדמיוננו השאריות האחרונות הנעלמות של האימפריה העצומה שהייתה פעם בריטניה התהפכו וזאת בעבור תפקיד שמירת השלום 'עליו השמש לא שוקעת לעולם'. תחת השגחתו הטובה של אלוהים ובשיתוף עם ארצות הברית, אנו שומרים על שלום העולם וממהרים לכאן ולכאן להכיל קומוניזם, מכבים שריפות ומתמודדים עם חתרנות. קשה לתאר, בלי להשתמש במונחים שמקורם בפסיכיאטריה, מושג שיש בו כל כך מעט נקודות מגע עם המציאות.

בשנת 1967 דיבר פאוול על התנגדותו להגירת האסיאתיים שהתיישבו בקניה תחת המשטר הקולוניאלי לממלכה המאוחדת לאחר שמדיניותו המפלה של מנהיג המדינה האפריקאית ג'ומו קניאטה הובילה לבריחת האסייתים ממדינה זו[87].

הוויכוח הגדול ביותר שהיה לפאוול והית' בתקופתו של פאוול בממשלת הצללים היה על מחלוקת על נושא תפקידו של האדון נושא המוט השחור, המגיע לבית הנבחרים כדי לזמן אותם למושב בית הלורדים בכדי לשמוע את ההסכמה המלכותית להצעות חוק. בנובמבר 1967, נושא המוט השחור הגיע לבית הנבחרים במהלך דיון בנושא הקהילה הכלכלית האירופית והתקבל בקריאות "בושה" על התערבותו בעת דיון סוער. בישיבת הקבינט הבאה של ממשלת הצללים אמר הית' כי יש לעצור את ה"שטויות" האלה בכוונה כי לטעמו ניתן לבטל את המשרה של נושא המוט השחור. פאוול התערב והזכיר להית' שמשרת האדון נושא המוט השחור קיימת עוד מתחילת המאה ה-14. הית' הגיב בזעם ואמר כי לעם הבריטי "נמאס מהשטויות והטקסים המאומצים האלה. הוא לא היה עומד בכך שיש צורך בהנצחת העסק המגוחך הזה כמו גם דומיו[88]."

נאום "נהרות הדמים" ולאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאום והתגובות בעקבותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת נאום "נהרות הדמים" של פאוול חברת הטלוויזיה ATV שבברמינגהאם ראתה העתק מוקדם של הנאום בשבת בבוקר שלפני ההקראה של פאוול, ועורך החדשות שלה הורה לצוות הטלוויזיה להגיע למקום, שם צילמו קטעים מהנאום. בתחילת השבוע אמר פאוול לחברו קלמנט 'קלם' ג'ונס, עיתונאי ולאחר מכן עורך בוולברהמפטון של העיתון 'אקספרס אנד סטאר', "אני עומד לנאום בסוף השבוע ונאום זה יעלה לאוויר כמו רקטה; אך בעוד שכל הרקטות נופלות לכדור הארץ, זו תישאר באוויר[89]." פאוול נודע בכישוריו האורטוריים ובאופיו העצבני . ב-20 באפריל 1968, הוא נשא נאום בברמינגהאם, בעת ועידת המפלגה השמרנית, בו הוא הזהיר את הקהל מפני מה שלדעתו יהיו ההשלכות של המשך ההגירה ההמונית הבלתי נבדקת מחבר העמים לבריטניה. פאוול הקצין את דבריו ושפתו במכוון במהלך הנאום בכדי לעורר תרעומת ציבורית וידיעה לאומית ובמהלך הנאום טען כי אין לו את הזכות שלא לנאום[90]. מעל הכל, זהו רמז לדבריו של המשורר הרומי ורגיליוס לקראת סוף הנאום שנזכר, ונתן בכך את שמו של הנאום:

כשאני מביט קדימה, אני מתמלא באומץ. כמו הרומאי, נראה שאני רואה את 'הנהר טיבר מקציף בדם רב'. התופעה הטרגית והבלתי נסבלת שבה אנו צופים באימה בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, יש בה שזורים בהיסטוריה ובקיומן של המדינות עצמן, והיא באה עלינו כאן מרצוננו והזנחתנו. אכן, הכל כמעט הגיע. במונחים מספריים, הוא [אחוז המהגרים] יהיה בעל פרופורציות אמריקאיות הרבה לפני סוף המאה ה-20. רק פעולה נחרצת ודחופה תמנע זאת כעת. אם יהיה הרצון הציבורי לדרוש ולהשיג את הפעולה הזו, אינני יודע. כל מה שאני יודע זה לראות, ולא לדבר, תהיה הבגידה הגדולה.

הטיימס הכריז על נאום "נהרות הדמים" של פאוול כ"נאום מרושע", וקבע כי "זו הפעם הראשונה שפוליטיקאי בריטי רציני פונה לשנאה גזענית בצורה ישירה זו בהיסטוריה שלנו לאחר המלחמה[91]." עם זאת, הנושא הפוליטי העיקרי בו דובר הנאום לא היה הגירה כשלעצמה. זו הייתה תגובתו של פאוול להצעת חוק יחסי הגזע משנת 1968 שהציעה ממשלת הלייבור המכהנת, שפאוול מצא כי הוא פוגע ולא מוסרי, וכי יעניק פריבילגיות למהגרים על גבי האזרחים המקוריים. החוק נועד לאסור אפליה על רקע גזעי בתחומים מסוימים של החיים הבריטיים, במיוחד בתחום הדיור, שם רשויות מקומיות רבות סירבו לספק בתים למשפחות מהגרים עד שחיו במדינה למשך מספר שנים מסוים[92]. מאפיין אחד בנאומו היה ציטוט נרחב של מכתב שקיבל ובו פירוט קורותיו של אחד מתושבי בוולוהרהמפטון. פאוול תיאר את גורלה של אישה מבוגרת שלכאורה הייתה האדם הלבן האחרון שנותר להתגורר ברחוב שלה. היא סירבה שוב ושוב לבקשות של לא-לבנים המחייבים חדרים להשכרה, מה שגרם לכך שהיא נקראה "גזענית" מחוץ לביתה. פאוול טען כי אם תעבור החקיקה האישה תיכנס למאסר[93].

כשהית' התקשר למרגרט תאצ'ר כדי לספר לה שהוא מתכוון להדיח את פאוול ממשרת שר ההגנה של ממשלת הצללים, היא השיבה: "למעשה חשבתי שעדיף לתת לדברים להתקרר לבינתיים ולא להחריף את המשבר." הית' פיטר את פאוול מקבינט הצללים שלו למחרת הנאום והוא מעולם לא מילא עוד תפקיד פוליטי בכיר. פאוול קיבל כמעט 120 אלף מכתבים (חיוביים בעיקר) וסקר של חברת גאלופ בסוף אפריל הראה כי 74 אחוזים מהנשאלים מסכימים עם נאומו ורק 15 אחוזים לא הסכימו, כאשר 11 אחוזים לא בטוחים בדעתם[94]. סקר אחד הגיע למסקנה שבין 61 ל-73 אחוזים לא מסכימים עם הית' על שפיטר את פאוול[95]. לדברי ג'ורג' ל. ברנשטיין, בריטים רבים חשו כי פאוול "הוא הפוליטיקאי הבריטי הראשון שבאמת הקשיב להם[96]." לאחר שהעיתון "סאנדיי טיימס" מיתג את נאומיו כ"גזענים", פאוול תבע אותו בגין הוצאת דיבה, אך שב מתביעתו כאשר נדרש למסור את המכתבים שציטט מהם מכיוון שהבטיח אנונימיות לגברת המבוגרת אשר סיפר את סיפורה, הבטחת אנונימיות שסירב לוותר עליה[97].

פאוול גם הביע את התנגדותו לחקיקת יחסי הגזע שהוצבה על ידי ראש ממשלת הלייבור הרולד וילסון בזמנו[98]. בעקבות נאום "נהרות הדם" הפך פאוול לדמות ציבור לאומית וזכה לתמיכה עצומה ברחבי בריטניה[99] [100]. שלושה ימים לאחר הנאום, ב-23 באפריל, בעת דיון בנושא חקיקת יחסי הגזע בבית הנבחרים, צעדו 1,000 עוגנים על וסטמינסטר במחאה נגד "הקורבן" - פאוול, עם סיסמאות כגון "אנחנו רוצים את אינוק פאוול!" ו"אינוק כאן, אינוק שם, אנחנו רוצים את אינוק בכל מקום." למחרת, 400 סבלים של בשר משוק סמית'פילד הגישו עתירה בת 92 עמודים לתמיכה בפאוול, בין הפגנות המוניות אחרות לתמיכה היו אנשי מעמד הפועלים, חלק גדול מהאיגודים המקצועיים, בלונדון ובוולברהמפטון[101]. הפוליטיקאי השמרני מייקל הסלטין הצהיר שבעקבות נאום "נהרות הדמים", אם אינוק פאוול היה עומד בראשות המפלגה השמרנית הוא היה מנצח "באופן סוחף" ואם היה עומד להיות ראש ממשלה הוא היה עומד לזכות ב"מפולת תמיכה לאומית[102]."

'תקציב מורקמב' ובית הלורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאואל נשא נאום במורקמב, לנקשייר, ב-11 באוקטובר 1968 על הכלכלה, וקבע מדיניות חלופית, רדיקלית של שוק חופשי שתקרא מאוחר יותר 'תקציב מורקמב'. פאוול השתמש בשנת הכספים 1968–1969 כדי להראות כיצד ניתן להוריד ריבית בסיסית מ-41 ל-21 אחוזים[103][104], וכיצד ניתן לבטל מס רווחי הון ומס תעסוקה סלקטיבי מבלי להפחית את ההוצאה על הביטחון או על השירותים הציבוריים. הפחתות מס אלה דרשו חיסכון של 2,855,000,000 ליש"ט וזאת תמומן על ידי מיגור הפסדים בתעשיות הלאומיות והפרטה של חששות המדינה המניבים רווחים; סיום כל סובסידיות הדיור למעט אלה שלא יכלו להרשות לעצמם דיור משלהם; סיום כל הסיוע הזר; סיום כל המענקים והסובסידיות בחקלאות; סיום כל הסיוע לאזורי פיתוח; סיום כל מענקי ההשקעה[105]; וביטול המועצה הלאומית לפיתוח כלכלי ולוח המחירים וההכנסות[106]. הקיצוצים במיסוי יאפשרו לפי פאוול גם למדינה להלוות מהציבור להוציא על תשתיות הון כמו בתי חולים וכבישים ולהשקיע יותר על "טיפול תקיף ואנושי בפושעים[107]."

באמצע 1968 יצא לאור ספרו של פאוול 'בית הלורדים בימי הביניים' לאחר עשרים שנות עבודה. במסיבת העיתונאים לכבוד פרסום הספר, אמר פאוול שאם הממשלה תציג הצעת חוק לרפורמה בבית הלורדים הוא יהיה "האויב הנחוש" שלה[108]. מאוחר יותר בשנת 1968, כשממשלת הלייבור פרסמה את הצעות החוק שלה למושב החדש בבית הלורדים, פאוול זעם על קבלת הית' את התוכנית שנערכה על ידי הפוליטיקאי השמרני איאן מקלאוד והפוליטיקאי ריצ'רד קרוסמן מטעם מפלגת הלייבור לשינוי הלורדים[109]. קרוסמן, שפתח את הדיון ב-19 בנובמבר, אמר כי הממשלה תבצע רפורמה בבית הלורדים בחמש אופנים: הסרת זכויות ההצבעה של עמיתים תורשתיים; לוודא שאין לאף מפלגה רוב קבוע; הבטחת העברתם של חוקים הנתמכים בידי הממשלה המכהנת; החלשת סמכויות הלורדים לעכב חוקים חדשים; וביטול הסמכות לסרב לחקיקה כפופה לו היא הייתה עוברת על ידי רוב מוחץ בבית הנבחרים[110]. פאוול דיבר בדיון והתנגד לתוכניות אלה. לדבריו, הרפורמות הן "מיותרות ובלתי רצויות" וכי אין משקל לטענה כי הלורדים בסמכויותיהם הקיימות יכולים "לבדוק או לסכל את כוונותיהם הנחרצות" של בית הנבחרים.

פאוול טען שרק בחירות או מועמדות לבחירות יכולות להחליף את אופי התורשה של הלורדים. אם הם היו נבחרים זה היה מעורר את הדילמה של איזה בית היה מייצג באמת את ציבור הבוחרים. כמו כן, הייתה לו התנגדות נוספת: "כיצד ניתן לייצג את אותו ציבור הבוחרים בשתי דרכים, כך ששתי קבוצות הנציגים יוכלו להתנגש ולא להסכים זה עם זה?" אילו המועמדים לבית הלורדים יהיו מחויבים למצליף הראשי של מפלגתם באמצעות סוג של שבועה פאוול שאל "איזה גברים ונשים יהיו אלה שיגישו להיות מועמדים ללשכה אחרת בתנאי שיהיו בובות בלבד, הפועלים אוטומטית במכונת ההצבעה לפי זה אשר הוכתב להם? " הוא גם הצהיר כי הכללת ההצעות של שלושים ספסלים של קרוס בנצ'רס היא "אבסורד גדול", כיוון שהם היו נבחרים "מעצם היותם חסרי השקפות עקרוניות חזקות על האופן שבו יש לשלוט במדינה[111]." פאוול הוסיף כי אין כל רצון נרחב ברפורמה: הוא ציין סקר שנערך לאחרונה בקרב מצביעי מעמד הפועלים שהראה כי רק שליש מהם רצה לבצע רפורמה או לבטל את בית הלורדים, כששליש אחר האמין שהלורדים הם "חלק מהותי מהמסורות הלאומיות של בריטניה". פאוול הסיק מכך כי המסורת היא בעלת חשיבות נרחבת בדעת הקהל הבריטית בעת הצבעות, נתון שלדבריו עבר מתחת לעיניהם של פוליטיקאים, אנשי תקשורת, חוקרי דעת קהל ורבים אחרים[112].

לאחר נאומים נוספים נגד הצעת החוק בתחילת 1969, ועם חברי לייבור שונים גם כן קמים נגד הצעת החוק, הודיע הרולד וילסון ב-17 באפריל כי ייסוג מהצעת החקיקה. הצהרתו של וילסון הייתה קצרה, כאשר פאוול התפרץ: "אל תאכל אותם [את המילים] מהר מדי", הצהרה שעוררה צחוק רב בבית הנבחרים[113]. הביוגרף של פאוול, סיימון הפר, תיאר את תבוסת הרפורמה בבית הלורדים כ"ייתכן והניצחון הגדול ביותר בקריירה הפוליטית של פאוול[113]." בהמשך שנת 1969, כאשר הוצע לראשונה כי בריטניה תצטרף לקהילה הכלכלית האירופאית, דיבר פאוול בגלוי על התנגדותו למהלך שכזה.

פרישה מהמפלגה השמרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר של גאלופ מפברואר 1969 הראה כי פאוול הוא "האדם הנערץ ביותר" בדעת הקהל הבריטית[114]. בדיון מגננתי במרץ 1970, טען פאוול כי "כל התיאוריה של הנשק הגרעיני הטקטי, או השימוש הטקטי בנשק גרעיני, היא אבסורד בלתי מוגבל" וכי "זה בלתי סביר מבחינה כלשהי" שכל קבוצה של מדינות עוסקות במלחמה: "יחליט על התאבדות כללית והדדית", ודגל בהגדלת הצבא הקונבנציונלי בבריטניה. אולם כאשר עמיתו השמרני ג'וליאן איימרי מאוחר יותר בדיון מתח ביקורת על פאוול על התבטאויותיו הגרעיניות, הגיב פאוול: "תמיד ראיתי את החזקת היכולת הגרעינית כהגנה מפני סחיטה גרעינית . זוהי הגנה מפני איום בנשק גרעיני. אך נשק גרעיני לא מהווה הגנה אמתית במהלך מלחמה[115]."

הבחירות הכלליות של 1970 התקיימו ב-18 ביוני ובמהלכן ניצחו במפתיע השמרנים, עם עלייה בתמיכתם זמן קצר לקראת הבחירות. תומכיו של פאוול טוענים שהוא תרם לניצחון המפתיע הזה. ב"מחקר ממצה" על הבחירות, הסוקר האמריקאי דאגלס שון והאקדמאי ר. וו. ג'ונסון מאוניברסיטת אוקספורד, האמינו "ללא עוררין" כי פאוול משך 2.5 מיליון קולות לטובת השמרנים, אך ההצבעה השמרנית גדלה ב-1.7 מיליון בלבד מאז הבחירות ב-1966[116]. פאוול הצביע נגד הצהרת שומאן בשנת 1950 ותמך בכניסה לקהילת הפחם והפלדה האירופית רק משום שהאמין שזהו פשוט אמצעי להבטחת סחר חופשי. במרץ 1969 הוא התנגד להצטרפות בריטניה לקהילה הכלכלית האירופית. ההתנגדות לכניסה הייתה מוגבלת עד כה בעיקר למפלגת הלייבור, אך כעת היה לקול השמרני הראשון להביא התנגדות גם כן. לדבריו, ברור לו כי ריבונות הפרלמנט מוטלת בספק, וכך גם עצם הישרדותה של בריטניה כאומה. הניתוח הלאומי הזה משך מיליוני שמרנים מן מעמד הביניים ואחרים. הפרשה הפוליטית החדשה פערה פעם נוספת יריבות בין להית', פרו-אירופי נלהב; בעוד בין השניים שררה איבה עוד קודם לכן.

במהלך 1970 נשא פאוול נאומים על נגד הקהילה הכלכלית האירופאית בליון (בצרפתית), פרנקפורט (בגרמנית), טורינו (באיטלקית) והאג (אנגלית; פאוול לא ידע הולנדית)[117]. השמרנים הבטיחו בבחירות הכלליות של 1970 ביחס לשוק המשותף כי: "ההתחייבות היחידה שלנו היא לנהל משא ומתן; לא יותר, לא פחות[118]." כאשר הית' חתם על הסכם הצטרפות עוד לפני שהפרלמנט דן בנושא, הקריאה השנייה של הצעת החוק להכנסת החוק לאמנה התקבלה בשמונה קולות בלבד בקריאה שנייה, והתברר כי לעם הבריטי לא תהיה עוד אמירה בנושא, פאוול הכריז על עוינותו לקו הפוליטי שבו נקטה מפלגתו. הוא הצביע נגד הממשלה בכל אחת מ-104 הישיבות במסגרת הצעת החוק להצטרפות לקהילה האירופאית. כשבסוף הפסיד במאבק זה, לאחר שלוש שנים של קמפיין בנושא, הוא החליט שאינו יכול עוד לשבת בפרלמנט שלהבנתו אינו ריבוני עוד.

סקר דעת קהל של דיילי אקספרס בשנת 1972 הראה כי פאוול הוא עדיין הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בבריטניה[119]. באמצע 1972, הוא התכונן להתפטר מהמפלגה השמרנית ושינה את דעתו רק בגלל החשש מגל הגירה מחודש מאוגנדה לאחר עלייתו לשלטון של הרודן העריץ אידי אמין, שגירש את תושביה האסייתים של אוגנדה. הוא החליט להישאר בפרלמנט ובמפלגה השמרנית, וצפוי היה לתמוך במפלגה בבחירות הכלליות המהירות של פברואר 1974 שקרא אדוארד הית'. עם זאת, ב-23 בפברואר 1974, רק חמישה ימים לאחר הבחירות, הפנה פאוול באופן דרמטי את גבו למפלגתו, וטען כי המדיניות אליה היא פנתה לא מאפשרת לו עוד לתמוך בה[120]. הכלכלן האמריקאי מילטון פרידמן שלח לפאוול מכתב ששבח אותו כעקרוני[121]. פאוול סידר לחברו העיתונאי אנדרו אלכסנדר ראיון עם ג'ו היינס, מזכיר העיתונות של מנהיג הלייבור הרולד וילסון, בעניין עיתוי הנאומים של פאוול נגד הית'. פאוול דיבר עם וילסון באופן לא סדיר מאז יוני 1973 במהלך פגישות מקריות במבואות בית הנבחרים[122]. וילסון והיינס הבטיחו כי פאוול יקבל כותרת ראשית בעיתוני יום ראשון ושני שלפני יום הבחירות על ידי כך שאף חבר סגל ממפלגת הלייבור לא יישא נאום מרכזי ב-23 בפברואר, יום נאומו של פאוול[123].

פאוול נשא נאום זה באולם המחול של מכה בבול רינג, בירמינגהם, לקהל של 1,500 איש, עם כמה דיווחים בעיתונות שהעריכו כי יש בדרכם 7,000 נוספים. פאוול אמר כי סוגיית החברות הבריטית ב-EEC היא נושא שבו "אם יהיה עימות בין קריאת המדינה לבין זו של המפלגה, קריאת המדינה חייבת לבוא קודם", בכוונתו כי עדיף ניצחון הלייבור על ניצחון השמרנים והסדר חברות בארגון. קריאה זו להצביע ללייבור הפתיעה כמה מתומכיו של פאוול שדאגו יותר להכות את הסוציאליזם מאשר אפשרות אובדן העצמאות הלאומית[124]. ב-25 בפברואר הוא נשא נאום נוסף בשיפלי, ושוב דחק בהצבעה למפלגת הלייבור, ואמר כי הוא אינו מאמין לטענה כי וילסון יכחיש את מחויבותו למשא ומתן מחדש, שלדעתו של פאוול לא תוכל להיות בעייתית עבור סיעת תומכיו מאשר ממשלתו הקיימת של הית'. במהלך הנאום צעק מאזין מהקהל "יהודה!" פאוול אמר בתגובה: "יהודה קיבל תשלום! יהודה קיבל תשלום! אני מקריב קורבן!"[125][126]. מאוחר יותר בנאום אמר פאוול, "נולדתי טורי, אני טורי ואמות טורי. זה חלק ממני... זה משהו שאני לא יכול לשנות[127]." בשנת 1987, פאוול טען כי אין סתירה בין לדחוק באנשים להצביע ללייבור תוך שהוא מכריז על היותו טורי: "רבים מחברי הלייבור טורים די טובים[128]."

פאוול, בראיון ב-26 בפברואר, אמר כי יצביע בעד הלן היימן, המועמדת מטעם הלייבור במחוז הבחירה שלו, במקום המועמד השמרני ניקולאס בודגן[129]. פאוול לא נשאר ער בליל הבחירות כדי לצפות בתוצאות בטלוויזיה, וכאשר ב-1 במרץ הרים את העותק שלו מה"טיימס" מתיבת המכתבים שלו וראה את הכותרת "ההימור בבחירות הכלליות של מר הית' נכשל", הגיב בשירת טה דאום . מאוחר יותר אמר: "נקמתי באדם שהרס את השלטון הריבוני של בריטניה[130]." תוצאת הבחירות הייתה פרלמנט תלוי. למרות שהשמרנים זכו ברוב הקולות, הלייבור השיגו חמישה מושבים יותר מהשמרנים. על פי סיימון הפר, פאוול והית' סברו שניהם כי פאוול היה אחראי להפסד השמרנים בבחירות[131].

במפלגה היוניוניסטית של אלסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלות הלייבור של וילסון וקלהאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות הכלליות באוקטובר 1974 שהיו לבחירות בזק, חזר פאוול לפרלמנט כחבר המפלגה היוניוניסטית של אלסטר עבור מחוז הבחירה סאות' דאון, לאחר שדחה את ההצעה לעמוד כמועמד החזית הלאומית, שהייתה מפלגה מבודדת בת הימין הקיצוני, שהוקמה שבע שנים קודם לכן. פאוול שב בבחירות על קריאתו להצביע ללייבור בגלל מדיניותם ב-EEC[132].

מאז 1968, פאוול ביקר בדחיפות עולה בצפון אירלנד, ובהתאם לנקודת המבט הלאומית הבריטית שלו, הוא צידד בחוזקה באנשי האיחוד של אלסטר ברצונם להישאר חלק מכונן של הממלכה המאוחדת. מתחילת 1971, הוא התנגד, בתקיפות גוברת, לגישתו של הית' כלפי צפון אירלנד, שהובילה להטלת שלטון ישיר ב-1972. הוא האמין בתוקף שמהלך שכזה ישרוד רק אם היוניוניסטים ישאפו להשתלב לחלוטין עם הממלכה המאוחדת על ידי נטישת השלטון המקומי בצפון אירלנד. הוא סירב להצטרף למסדר האורנג', חבר הפרלמנט הראשון מטעם המפלגה בווסטמינסטר שמעולם לא היה חבר במסדר, והוא היה יריב גלוי של העמדה הקיצונית בה דגלו איאן פייזלי ותומכיו.

בעקבות הפצצות הפאב בברמינגהאם על ידי 'הצבא האירי הרפובליקאי הזמני' (PIRA) ב-21 בנובמבר 1974, הממשלה העבירה את חוק מניעת הטרור. בקריאה שנייה הזהיר פאוול מפני העברת חקיקה "במהרה תחת לחץ מיידי של זעם בעניינים הנוגעים לחירויות היסוד של הנוגעים בנושא; שכן גם החיפזון וגם הכעס הם מייעצים מטעם חולי, במיוחד כשמחוקקים בנוגע לזכויותיו של הנוגע בנושא." לדבריו, טרור הוא סוג של לוחמה שלא ניתן למנוע על ידי חוקים ועונשים אלא על ידי הוודאות של התוקפן שאי אפשר לנצח במלחמה[133].

כשהית' קרא לבחירות למנהיגות המפלגה השמרנית בסוף 1974, פאוול טען שהשמרנים יצטרכו למצוא כמחליף עבור הית' מועמד שאינו חבר בקבינט הצללים ש"אינו מוכר אלא דרך התפטרות פומבית[134]." במהלך פברואר 1975, לאחר שניצחה בבחירות להנהגה, סירבה מרגרט תאצ'ר להציע לפאוול מקום בקבינט הצללים משום ש"הוא הפנה עורף לעמו שלו" בכך שעזב את המפלגה השמרנית בדיוק 12 חודשים קודם לכן ואמר לקהל הבוחרים להצביע ללייבור היריבה. פאוול השיב שהיא צודקת בהרחיקה אותו: "מלכתחילה אני לא חבר במפלגה השמרנית ושנית, עד שהמפלגה השמרנית לא תצליח לעבור דרך ארוכה מאוד היא לא תצטרף אליי מחדש[135]." פאוול גם ייחס את הצלחתה של תאצ'ר למזל, ואמר שהיא עמדה בפני "יריבים לא אטרקטיביים במיוחד באותה תקופה[136]."

במהלך משאל העם ב-1975 על חברות בריטית ב-EEC, פאוול פעל בעת הצבעת 'לא' גורפת. פאוול היה אחד התומכים הבולטים הבודדים של מחנה המתנגדים, עם מייקל פוט, טוני בן, פיטר שור וברברה קאסל. ציבור הבוחרים הצביע 'כן' בהפרש רחב של מעל ל-30 אחוזים[137][138]. ב-23 במרץ 1977, בהצבעת אמון נגד ממשלת המיעוט של הלייבור, נמנעו פאוול, יחד עם עוד כמה אנשי מפלגתו. הממשלה ניצחה ב-322 קולות מול 298, ונשארה בשלטון עוד שנתיים. פאוול טען שהדרך היחידה לעצור את ה-PIRA היא שצפון אירלנד תהיה לחלק אינטגרלי מהממלכה המאוחדת, שתתייחס אליה כמו כל שאר ארצות הממלכה המאוחדת. הוא אמר שהאופי המעורפל של מעמדה כישות בעלת ממשל עצמאי, עם פרלמנט וראש ממשלה משלו, נתן תקווה ל-PIRA שהחבל יכול להינתק משאר בריטניה.

בקריירה המאוחרת יותר של פאוול כחבר פרלמנט יוניוניסטי, הוא המשיך לבקר את ארצות הברית וטען שהאמריקאים מנסים לשכנע את הבריטים למסור את צפון אירלנד למדינה כלל-אירית מכיוון שהתנאי להשגת חברות אירית בנאט"ו, טען פאוול, היה אירלנד הצפונית. האמריקנים רצו לסגור את "הפער המפהק" בהגנה של נאט"ו שנמשכה בין החוף הדרומי של אירלנד לצפון ספרד. לפאוול היה עותק של הצהרת מדיניות של מחלקת המדינה[139] מ-15 באוגוסט 1950, שבה קבע הממשל האמריקאי ש"התסיסה" הנגרמת על ידי החלוקה באירלנד "מפחיתה את התועלת של אירלנד בארגונים בינלאומיים ומסבכת את התכנון האסטרטגי לפעילות באירופה.". "רצוי", נכתב במסמך, "שאירלנד תשתלב בתכנון ההגנה של אזור צפון האוקיינוס האטלנטי, שכן מיקומה האסטרטגי והיעדר יכולתה ההגנתית הנוכחית נושאי משמעות[140]."

למרות שהוא הצביע עם השמרנים בהצבעת אמון שהפילה את ממשלת הלייבור ב-28 במרץ, פאוול לא בירך על ניצחונה של מרגרט תאצ'ר בבחירות במאי 1979 . "זועפת" הייתה תגובתו של פאוול כשנשאל מה דעתו על ניצחונה של תאצ'ר כי הוא האמין שהיא תתנער כמו הית' ב-1972 מהאידאלים השמרים שהנהיגו את המפלגה. במהלך מערכת הבחירות, תאצ'ר, כשנשאלה, חזרה שוב על הקביעה שלה שלא תהיה עמדה לפאוול בקבינט שלה אם השמרנים ינצחו בבחירות הכלליות הקרובות. בימים שלאחר הבחירות, כתב פאוול לראש הממשלה המובס ג'יימס קלהאן ממפלגת הלייבור כדי לנחמו על תבוסתו, לחלוק כבוד לשלטונו ולאחל לו בהצלחה בהמשך דרכו[141].

ממשלת תאצ'ר הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהומה בבריסטול על רקע גזעי ב-1980, פאוול טען שהתקשורת מתעלמת מאירועים דומים בדרום לונדון ובברמינגהאם, וטען: "ביחס אתני קוטבי הרבה פחות מזה החדש של חבר העמים, פקיסטן כבר מספיקה כדי להוות כוח פוליטי דומיננטי בחבר. הממלכה מסוגלת לחלץ מהממשלה ומהמפלגות העיקריות תנאים שנועדו להפוך את השפעתה לבלתי תקפה עוד יותר. הרבה פחות משיעור זה יספק את הבסיסים והמצודות לטרור עירוני, אשר בתורו יחזק את המינוף הפוליטי הגלוי של מספרים פשוטים." הוא תקף את "הניחומים וההבטחות הכוזבות של מי שככל הנראה מחזיקים במונופול על ערוצי התקשורת. מי אם כן עשוי להקשיב, שלא לדבר על להגיב, להוכחה ששום דבר מתנועות גדולות של אוכלוסייה יכולות לשנות את הקווים שלאורכם אנו נישאים לקראת אסון?[142]"

בשנות ה-80 החל פאוול לדגול במדיניות של פירוק גרעיני חד-צדדי. בוויכוח על ההרתעה הגרעינית ב-3 במרץ 1981, טען פאוול שהוויכוח היה כעת יותר פוליטי מאשר צבאי; שלבריטניה לא היה גורם הרתעה עצמאי ושבאמצעות נאט"ו בריטניה הייתה קשורה לתיאוריית ההרתעה הגרעינית של ארצות הברית[143]. בדיון שנגע לקביעתו זמן קצר לאחר הבחירות הכלליות של 1983, קלט פאוול את נכונותה של תאצ'ר, כאשר נשאלה, להשתמש בנשק גרעיני כ"מוצא אחרון". פאוול הציג תרחיש של מה שהוא חשב שהמוצא האחרון יהיה, כלומר שברית המועצות תהיה מוכנה לפלוש לבריטניה ותשתמש בנשק גרעיני במקום כלשהו כמו רוקול להרתיע את הבריטים דרך נכונותם להשתמש בו:

מה תעשה בריטניה? האם תשחרר את פולאריס, טריידנט (שתי תשתיות נשק גרעיני בריטיות) או מה שלא יהיה נגד מרכזי האוכלוסייה העיקריים ביבשת אירופה או ברוסיה האירופית? אם כן, מה תהיה ההשלכה? התוצאה לא תהיה שעלינו לשרוד, שעלינו להדוף אויבינו - גם לא שעלינו לברוח מתבוסה. התוצאה תהיה שנוודא, ככל שניתן מבחינה אנושית, את ההרס הווירטואלי ואת חיסול תקוות העתיד באיים אלה... הרבה יותר מוקדם הבנתי שהכוח להשתמש בו (בנשק הגרעיני) לא נמצא בידי אף אחד במדינה הזאת."

פאוול המשיך ואמר שאם הפלישה הסובייטית תחל ללא מתקפת הרתעה גרעינית על אי מרוחק, ובריטניה תפנה למתקפת תגמול, התוצאות יהיו זהות. לדעת פאוול, תתרחש פלישה עם או בלי הנשק הגרעיני של בריטניה ולכן לא היה טעם לשמור אותם. לדבריו, לאחר שנים של שיקול דעת, הוא הגיע למסקנה כי אין "נימוקים רציונליים שעל פיהם ניתן להצדיק את העיוות של ההכנות ההגנתיות שלנו בבריטניה על ידי נחישותנו לשמור על הרתעה גרעינית עצמאית נוכחית[144]."

ב-28 במרץ 1981, נשא פאוול נאום בפני השמרנים הצעירים של מועדון אשטון אנדר ליין, שבו ביקר את "קונספירציית השתיקה" בין הממשלה לאופוזיציה בנוגע לצמיחה הצפויה דרך לידות בקרב אוכלוסיית המהגרים. הוא גם מתח ביקורת על אלה שסברו ש"מאוחר מדי לעשות משהו" וכי "יש את הוודאות של אלימות בקנה מידה שניתן לתאר רק כמלחמת אזרחים[145]." הוא גם אמר כי הפתרון הוא "הפחתה במספרים הפוטנציאליים שתייצג הגירה מחודשת כך שתקטן לעומת ההגירה שהתרחשה מלכתחילה." שר הפנים של ממשלת הצללים, חבר הפרלמנט מטעם הלייבור רוי האטרסלי, מתח ביקורת על פאוול על השימוש ב"שפה של אולם הבירה של מינכן", השוואה בין פאוול לאדולף היטלר[146]. ב-11 באפריל, הייתה מהומה נוספת על בסיס גזעי בבריקסטון וכאשר ב-13 באפריל ציטט מראיין את דברו של פאוול כי "עדיין לא ראינו כלום" בפני ראש הממשלה תאצ'ר, היא השיבה: "שמעתי אותו אומר את זה וחשבתי שזאת הערה מדאיגה מאוד. ואני מקווה בכל ליבי שזה לא נכון[146]."

ביולי התרחשה מהומה בטוקסת', ליברפול. ב-16 ביולי 1981, נשא פאוול נאום בבית הנבחרים שבו אמר שלא ניתן להבין את המהומות אלא אם כן לוקחים בחשבון את העובדה שבכמה ערים גדולות בין רבע וחצי מהתושבים שמתחת לגיל 25 הם מהגרים או צאצאי מהגרים. הוא הקריא מכתב שקיבל מאישיות ציבורית מקומית אנונימית על הגירה שכלל את השורה: "ככל שהם ממשיכים להתרבות וכיוון שלא נוכל לסגת עוד, חייב להיות סכסוך." חבר פרלמנט של הלייבור, מרטין פלנרי, התערב ואמר שפאוול נשא "נאום של החזית הלאומית." פאוול חזה ש"מרכז לונדון יהפוך לבלתי ניתן לשליטה מול אלימות שאפשר לתאר ביעילות רק כמלחמת אזרחים", ופלנרי התערב שוב כדי לשאול מה פאוול ידע על קהילות יושבות מרכזי ערים גדולות.

פאוול ענה: "הייתי חבר בוולברהמפטון במשך רבע מאה. מה שראיתי באותן שנים ראשונות של התפתחות הבעיה הזו בוולברהמפטון לא יאפשר לי אי-פעם להתנתק מהבעיה הענקית והטראגית הזו." הוא גם מתח ביקורת על הדעה לפיה הסיבות להתפרעויות היו כלכליות: "האם אנחנו אומרים ברצינות שכל עוד יש עוני, אבטלה ומחסור הערים שלנו ייקרעו לגזרים, שהמשטרה בהן תהיה מושא למתקפה, שנחריב את הסביבה שלנו? ברור שלא." חברת בית הנבחרים ג'ודית הארט תקפה את נאומו כ"הסתה מרושעת להתפרעות." פאוול השיב: "אני פועל לפי שיקול הדעת של בית הנבחרים, כפי שאני פועל בשיקול הדעת של האזרחים במדינה הזו, ואני מרוצה לעמוד בפני כל בית דין[147]."

לאחר פרסום דו"ח סקארמן על המהומות, נשא פאוול נאום ב-10 בדצמבר בבית הנבחרים. פאוול לא הסכים עם קביעת הדו"ח, שכן הוא קבע שהקהילה השחורה הייתה מנוכרת בגלל קיפוח כלכלי: הקהילה השחורה הייתה מנוכרת בגלל שהיא זרה. הוא אמר שהמתחים יחמירו בגלל שהאוכלוסייה הלא-לבנה הולכת וגדלה: בעוד בלמבת' מנתה 25%, מבני גיל בית הספר תיכון היה המספר כ-40%. פאוול אמר שהממשלה צריכה להיות כנה עם האנשים בהצהרה פומבית שבתוך שלושים שנה, אוכלוסיית השחורים של למבת' תכפיל את גודלה[148].

מלחמת פוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת פוקלנד

כאשר פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד באפריל 1982, פאוול קיבל תדרוכים חשאיים על תנאי חבר המועצה המלכותית מטעם מפלגתו. ב-3 באפריל, אמר פאוול בבית הנבחרים כי הזמן לחקירות על כישלונה של הממשלה להגן על איי פוקלנד יגיע מאוחר יותר וכי למרות שנכון היה להעלות את הנושא בפני האומות המאוחדות, בריטניה לא צריכה לחכות תלויה בארגון אלא להשתמש בפעולה כוחנית עכשיו. לאחר מכן הוא פנה אל תאצ'ר: "ראש הממשלה, זמן קצר לאחר שנכנסה לתפקיד, קבלה לשאת בכינוי 'אשת הברזל'. זה עלה בהקשר של התבטאויות שהיא אמרה על ההגנה מפני ברית המועצות ובעלות בריתה; אך לא הייתה סיבה להניח כי תואר הכבוד בהכרח מצדיק עצמו. בשבוע-שבועיים הקרובים, כבוד הבית הזה, האומה והחברים הנכבדים. הגברת עצמה תלמד מאיזו מתכת היא עשויה[149]." לדברי חבריה של תאצ'ר הייתה לנאום "השפעה הרסנית" עליה והוא עודד את נחישותה[150].

ב-14 באפריל, בנאום נוסף בבית הנבחרים, אמר פאוול שאין להאשים את הצבא על מצבו הרעוע לנוכח המשימה המיידית שהוטלה עליו בהפתעה, לשנע חיל משלוח מרחק של 14,000 קילומטרים דרך האוקיינוס האטלנטי.

פאוול מתח ביקורת על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת ל"פתרון בדרכי שלום". לדבריו, בעוד שהוא רוצה פתרון בדרכי שלום, המשמעות של ההחלטה היא כי: "נראה שהסדר או פשרה במשא ומתן בין שתי עמדות שאינן תואמות - בין העמדה הקיימת במשפט הבינלאומי, לפיה איי פוקלנד שטח ריבוני של בריטניה והעמדה האחרת, היא ששני הצדדים מציגים רק עמדות ולא יותר מזה... האם הכוונה שמדינה אחת צריכה רק לתפוס את שטחה של מדינה אחרת כדי שאומות העולם יאמרו שיש למצוא עמדת ביניים כלשהי... אם זו היא המשמעות של החלטת מועצת הביטחון, מגילת האומות המאוחדות אינה מגילת שלום אלא אמנת פיראטים. פירוש הדבר הוא שכל תביעה בכל מקום בעולם צריכה להתבצע רק בכוח, ומיד יתקבלו נקודות לתוקפן וזה ישיג עמדת מיקוח[151]."

ב-28 באפריל, פאוול דיבר בכנסים נגד התוכניות של שר הראשי לצפון אירלנד, ג'ים פריור, להאצלה מחודשת של חלוקת הסמכות בצפון אירלנד: "הבטחנו לתושבי איי פוקלנד שלא צריך להיות שינוי במעמדם בלי ההסכמה שלהם. עם זאת, ממש באותו זמן שהבטחות אלו חזרו על עצמן, פעולות הממשלה ונציגיה במקומות אחרים סותרים או סתרו את ההבטחות הללו והראו כי חלק מהממשלה בכל מקרה מחפש תוצאה למהלכים מדיניים ללא הסכמת התושבים המעורבים. בעצם, בדיוק אותו הדבר קרה במהלך השנים לצפון אירלנד." עוד הוא טען שחלוקת כוח היא שלילה של הדמוקרטיה[152].

למחרת התנגד פאוול בדיון לטענתו של מנהיג מפלגת הלייבור מייקל פוט לפיה ממשלת בריטניה פועלת תחת סמכות האו"ם[153]. ב-13 במאי אמר פאוול שכוח המשימה נשלח "להשתלט מחדש על איי פוקלנד, להחזיר את הממשל הבריטי של האיים ולהבטיח שהגורם המכריע בעתידם של האיים יהיה רצונותיהם של התושבים. עם זאת שר החוץ (פרנסיס פים) חפץ ב"הסכם ביניים": "עד כמה שאני מבין את הסכם הביניים הזה, הוא מפר, בסתירה, את כל אחת משלושת המטרות של כוח המשימה הזה שנשלח[154]."

לאחר שהכוחות הבריטיים כבשו מחדש בהצלחה את פוקלנד, שאל פאוול את תאצ'ר בבית הנבחרים ב-17 ביוני בהלצה, תגובה לשאלתו חודשיים קודם לכן על תוארה כ"אשת הברזל": "האם כבודה הגברת מודעת לכך שהדו"ח התקבל כעת מהאנליסט הציבורי על חומר מסוים שעבר לאחרונה ניתוח וכי השגתי עותק של הדו"ח? לפי הדו"ח מוצג שהחומר הנבדק מורכב מברזל באיכות הגבוהה ביותר, שהוא בעל חוזק מתיחה יוצא דופן, עמיד מאוד בפני בלאי ולחץ, ועשוי לשמש עם יתרון לכל המטרות הלאומיות?" היא השיבה, "אני חושבת שאני באמת אסירת תודה לכבודו הג'ֶנטֶלמֶן. אני מסכימה עם כל מילה שהוא אמר[155]." תאצ'ר תלתה במשרדה ציטוט של השאלה של פאוול ותגובתה שלה.

הבחירות הכלליות ב-1983[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת תאצ'ר השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אסף טל דורון 317/אינוק פאוול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Heffer 1998, p. 461
  2. ^ Editorial comment, The Times, 22 April 1968.
  3. ^ Shepherd 1994, p. 352.
  4. ^ Schwarz, Bill (2011), The White Man's World, p. 48, ISBN 9780199296910, So far as these can tell us anything, the opinion polls following the speech provide an indication of the scale of popular support. Gallup recorded 74 per cent, ORC 82 per cent, NOP 67 per cent, and the Express 79 per cent in favour of what Powell had proposed in Birmingham.
  5. ^ Garvey, Bruce (4 ביוני 2008). "Part 2: Enoch Powell and the 'Rivers of Blood' speech". The Ottawa Citizen. Canada.com. אורכב מ-המקור ב-11 במאי 2011. נבדק ב-20 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Controversial MP's family links and childhood memories of the [Shropshire] county". Shropshire Star. 15 באפריל 2021. p. 16. {{cite news}}: (עזרה)Report by Toby Neal.
  7. ^ Shepherd 1994, p. 5.
  8. ^ Morris, Stephen (25 ביולי 2019). "Is Wales a Tory Country?". {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Shepherd 1994, pp. 6–7.
  10. ^ Shepherd 1994, p. 9.
  11. ^ Powell, John Enoch (1937). First Poems: Fifty Short Lyrics. Printed at the Shakespeare Head Press and sold by B. Blackwell.
  12. ^ Shepherd 1994, p. 16.
  13. ^ 1 2 Bogdanor, Vernon, Enoch Powell and the Sovereignty of Parliament, gresham.ac.uk, נבדק ב-20 בנובמבר 2019 {{citation}}: (עזרה)
  14. ^ Heffer 1998, p. 568
  15. ^ GreshamCollege (10 באפריל 2013). "Enoch Powell and the Sovereignty of Parliament - Professor Vernon Bogdanor". {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Who Was Who 1996–2000: A Companion to Who's Who, Containing the Biographies of Those Who Died During the Period 1996–2000. London: A & C Black, 2001.
  17. ^ "Enoch Powell", The Dictionary of British Classicists, vol. 3, 2004
  18. ^ Roth, Andrew (1970). Enoch Powell: Tory Tribune. London: TBS The Book Service Ltd. ISBN 978-0-356-03150-7.
  19. ^ Heffer 1998, p. 10
  20. ^ Heffer, p. 53
  21. ^ Heffer, p. 55
  22. ^ 1 2 Shepherd 1998, p. 39
  23. ^ Shepherd 1998, p. 40
  24. ^ Heffer 1998, p. 57–58
  25. ^ Heffer 1998, p. 55, 64
  26. ^ 1 2 Shepherd 1998, p. 41
  27. ^ Heffer 1998, p. 70
  28. ^ Shepherd 1998, p. 41
  29. ^ "No. 35908". The London Gazette (Supplement). 16 February 1943. p. 861.
  30. ^ Heffer 1998, p. 75
  31. ^ Heffer 1998, p. 86 - 87
  32. ^ Heffer 1998, p. 76
  33. ^ Heffer 1998, p. 82
  34. ^ 1 2 Heffer 1998, p. 82
  35. ^ Heffer 1998, p. 82
  36. ^ Shepherd 1998, p. 50
  37. ^ Shepherd 1998, p. 54
  38. ^ Heffer 1998, p. 83
  39. ^ Shepherd 1998, p. 52
  40. ^ Heffer 1998, p. 93
  41. ^ Heffer 1998, p. 97
  42. ^ Shepherd 1998, p. 54
  43. ^ "Radio interview", Desert Island Discs, The BBC, 19 בפברואר 1989 {{citation}}: (עזרה)
  44. ^ Roth, Andrew (1970). Enoch Powell: Tory Tribune. London: TBS The Book Service Ltd. ISBN 978-0-356-03150-7., p. 51 - 53
  45. ^ Roth 1970, p. 51
  46. ^ Craig, F. W. S. (1983) [1969]. British parliamentary election results 1918–1949 (3rd ed.). Chichester: Parliamentary Research Services. ISBN 0-900178-06-X.
  47. ^ DEFENCE HC Deb 16 March 1950 vol 472 cc1264-399 at hansard.millbanksystems.com. Retrieved 16 November 2011.
  48. ^ Collings, Rex, ed. (1991), Reflections of a Statesman: The Writings and Speeches of Enoch Powell, London: Bellew, pp. 195–202
  49. ^ Heffer 1998, p. 461
  50. ^ Heffer 1998, p. 189
  51. ^ Roth 1970, p. 99 - 100
  52. ^ Heffer 1998, p. 568
  53. ^ Heffer 1998, p. 203 - 204
  54. ^ Heffer 1998, p. 205 - 206
  55. ^ Heffer 1998, p. 209
  56. ^ Heffer 1998, p. 210
  57. ^ Heffer 1998, p. 210 - 211
  58. ^ Roth 1970, p. 180 - 189
  59. ^ Roth 1970, p. 318
  60. ^ Roth 1970, p. 319
  61. ^ "'One per cent not a triviality': Mr. Powell tells of dilemma", The Times, London: 8, 10 בינואר 1958 {{citation}}: (עזרה)
  62. ^ Collings, Rex, ed. (1991), Reflections of a Statesman: The Writings and Speeches of Enoch Powell, London: Bellew
  63. ^ Heffer 1998, p. 252
  64. ^ Heffer 1998, p. 254
  65. ^ Roth 1970, p. 229
  66. ^ Roth 1970, p. 270
  67. ^ 1 2 Stephens, Trent D; Brynner, Rock (2001). Dark Remedy: The Impact of Thalidomide and Its Revival As a Vital Medicine. Cambridge, MA: Basic Books. pp. 51, 80–81. ISBN 0-7382-0590-7.
  68. ^ Rivett, Geoffrey. "Hospital Development : 1948–1968". נבדק ב-28 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  69. ^ Heffer 1998, p. 941
  70. ^ Heffer 1998, p. 286
  71. ^ Heffer 1998, p. 597
  72. ^ The Times (17 February 1998), p. 21.
  73. ^ 1 2 3 4 Shepherd, Robert. "Hypocrite on immigration?". Enoch Powell: A Biography. pp. 222–226.
  74. ^ Shepherd 1994, p. 334.
  75. ^ Roth 1970, p. 302–303, 315
  76. ^ Sandbrook 2005, pp. 701–705.
  77. ^ 1 2 Heffer 1998, p. 360
  78. ^ Roth 1970, p. 316
  79. ^ Roth 1970, p. 327
  80. ^ Shepherd 1994, pp. 401–404.
  81. ^ Enoch Powell, Freedom and Reality (Eliot Right Way Books, 1969), p. 224.
  82. ^ Heffer 1998, p. 390
  83. ^ Heffer 1998, p. 391 - 392
  84. ^ Vietnam, debated on Thursday 7 July 1966, Hansard, Volume 731, parliament.uk, accessed 23 May 2021
  85. ^ Heffer 1998, p. 406
  86. ^ Heffer 1998, p. 410
  87. ^ "When Labour played the racist card". New Statesman. 22 בינואר 1999. אורכב מ-המקור ב-2 ביולי 2009. נבדק ב-12 באוגוסט 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  88. ^ Alexander, Andrew; Watkins, Alan (1970), The Making of the Prime Minister, London: MacDonald, p. 82
  89. ^ "My father and Enoch Powell". Shropshire Star. 8 באוקטובר 2016. p. 3 (Weekend supplement). {{cite news}}: (עזרה) Article by Nicholas Jones, Clem Jones' son, condensed from book What Do We Mean By Local? The Rise, Fall – and possible rise again – of Local journalism (Abramis, 2013).
  90. ^ יגיל הנקין, "נהרות של דם": חמישים שנה לנאום שהסעיר את בריטניה, באתר מידה, ‏2018-05-03
  91. ^ The Times editorial comment, Monday 22 April 1968.
  92. ^ Powell 1969, pp. 285–6
  93. ^ Heffer 1998, p. 460
  94. ^ Robin OOstow (1991). Ethnicity, structured inequality, and the state in Canada and the Federal Republic of Germany. Lang. ISBN 9783631437346. נבדק ב-20 בפברואר 2012. {{cite book}}: (עזרה)
  95. ^ Shepherd 1994, p. 352.
  96. ^ George L Bernstein (2004). The Myth Of Decline: The Rise of Britain Since 1945. Pimlico. p. 274. ISBN 1844131025.
  97. ^ Express and Star, 20 January 2014. Accessed 28 June 2015.
  98. ^ Background, UK: BBC
  99. ^ Dumbrell, John (2001), A Special Relationship, pp. 34–35, ISBN 9780333622490, A Feb 1969 Gallup poll showed Powell the 'most admired person' in British public opinion
  100. ^ OnTarget, vol. 8, ALOR, אורכב מ-המקור ב-19 בפברואר 2011, נבדק ב-2 בינואר 2011 {{citation}}: (עזרה)
  101. ^ Shepherd 1998, p. 354
  102. ^ Douglas Murray. The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam. p. 15.
  103. ^ Heffer 1998, p. 568
  104. ^ Roy Lewis, Enoch Powell: Principle in Politics (Cassell, 1979), p. 69.
  105. ^ Shepherd 1998, p. 375 - 376
  106. ^ Heffer 1998, p. 485
  107. ^ Heffer 1998, p. 485 - 486
  108. ^ Heffer 1998, p. 474
  109. ^ Heffer 1998, p. 489
  110. ^ Heffer 1998, p. 495
  111. ^ Heffer 1998, p. 496
  112. ^ Heffer 1998, p. 497
  113. ^ 1 2 Heffer 1998, p. 521
  114. ^ Dumbrell, John (2001), A Special Relationship, pp. 34–35, ISBN 9780333622490, A Feb 1969 Gallup poll showed Powell the 'most admired person' in British public opinion
  115. ^ Heffer 1998, p. 549
  116. ^ Heffer 1998, p. 568
  117. ^ Howard, Lord (2014). Enoch at 100: A re-evaluation of the life, politics and philosophy of Enoch Powell. Biteback publishing. p. 20. ISBN 978-1849547420.
  118. ^ "Not updated: British Conservative Party election manifesto". Politics Resources. UK: Keele. 11 במרץ 2008 [1970]. אורכב מ-המקור ב-10 בינואר 2010. נבדק ב-10 באוגוסט 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  119. ^ OnTarget, vol. 8, ALOR, אורכב מ-המקור ב-19 בפברואר 2011, נבדק ב-2 בינואר 2011 {{citation}}: (עזרה)
  120. ^ "1974", Express & Star, אורכב מ-המקור ב-17 ביולי 2012 {{citation}}: (עזרה)
  121. ^ Heffer 1998, p. 708
  122. ^ Heffer 1998, p. 701 - 702
  123. ^ Heffer 1998, p. 704 - 705
  124. ^ Heffer 1998, p. 707
  125. ^ Heffer 1998, p. 708 - 709
  126. ^ "Enoch Powell denies he is a Judas". YouTube. 4 בפברואר 1974. נבדק ב-14 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  127. ^ Heffer 1998, p. 709
  128. ^ Shepherd 1998, p. 404
  129. ^ Heffer 1998, p. 709 - 710
  130. ^ Heffer 1998, p. 710 - 711
  131. ^ Heffer 1998, p. 712
  132. ^ Heffer 1998, p. 732–733
  133. ^ Heffer 1998, p. 742
  134. ^ Heffer 1998, p. 745
  135. ^ Heffer 1998, p. 747
  136. ^ The Times, 13 February 1975.
  137. ^ Mark Baimbridge, The 1975 Referendum on Europe – Volume 2: Current Analysis and Lessons (2015), p. 10.
  138. ^ David Butler and Uwe Kitzinger, The 1975 Referendum (Macmillan, 1976), pp. 178, 194.
  139. ^ Gleason, S Everett (1950), Aandahl, Fredrick (ed.), Foreign relations of the United States, 1950. Western Europe, vol. III, Washington, DC: Government Printing Office, נבדק ב-10 באוגוסט 2009 {{citation}}: (עזרה)
  140. ^ Heffer 1998, p. 635
  141. ^ Callaghan – a life – Kenneth O. Morgan (1998).
  142. ^ The Times (12 July 1980), p. 2.
  143. ^ Heffer 1998, p. 834
  144. ^ Heffer 1998, p. 877
  145. ^ The Times (30 March 1981), p. 2.
  146. ^ 1 2 Heffer 1998, p. 845
  147. ^ Heffer 1998, p. 846
  148. ^ Heffer 1998, p. 851
  149. ^ Falkland Islands Hansard, 3 April 1982 vol 21 cc633–68.
  150. ^ Heffer 1998, p. 856
  151. ^ "Falkland Islands", House of Commons Debates, Hansard, 21, cc1159, 14 באפריל 1982 {{citation}}: (עזרה)
  152. ^ Northern Ireland (Devolution) Hansard, 28 April 1982 vol 22 cc850–936.
  153. ^ Falkland Islands Hansard, 29 April 1982 vol 22 cc980–1059.
  154. ^ Falkland Islands Hansard, 13 May 1982 vol 23 cc952–1034.
  155. ^ Engagements Hansard, 17 June 1982 vol 25 cc1080–4.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:אסף_טל_דורון_317/אינוק_פאוול&oldid=36542788"