קרבות לטרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרבות לטרון
מלחמה: מלחמת העצמאות
Latrun-Police-Building.jpg
תאריך התחלה: 24 במאי 1948
תאריך סיום: 18 ביולי 1948
משך הסכסוך: 8 שבועות
מקום: לטרון
תוצאה: ניצחון ירדני
קואורדינטות: 31°50′18.39″N 34°58′50.71″E / 31.8384417°N 34.9807528°E / 31.8384417; 34.9807528
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
Flag of Jordan.svg עבדאללה הראשון  Flag of Israel.svg דוד בן-גוריון 
מפקדים
כוחות

2 חטיבות (4 גדודים) של הלגיון הערבי

4 חטיבות (אלכסנדרוני, 7, הראל, יפתח)

אבידות

2-20 הרוגים, 6 פצועים
סך הכל: פחות מ-40

סך הכל: 168 ב-5 ההתקפות

קרבות לטרון היו סדרה של חמישה קרבות קשים בין צה"ל והלגיון הערבי בפאתי לטרון בין 25 במאי ו-18 ביולי 1948, במהלך מלחמת העצמאות.

באזור לטרון עבר הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה, ומכאן נגזרה חשיבותו האסטרטגית. חמישה ניסיונות שנעשו במטרה לכבוש את לטרון מידי הלגיון הירדני נכשלו, ולטרון נותרה תחת שליטה ירדנית עד מלחמת ששת הימים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המרד הערבי הגדול בשנים 1936-1939, שלטון המנדט הבריטי בנה, כחלק ממערך מצודות טגארט, במרחק קצר ממנזר השתקנים בלטרון תחנת משטרה, ששלטה על הדרך מתל אביב לירושלים.

על פי תוכנית החלוקה היה אזור לטרון בשטח המדינה הערבית. בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, עד לסיום המנדט הבריטי ופינוי הצבא הבריטי מא"י (29 בנובמבר 1947 - 15 במאי 1948) המשיכו הבריטים להחזיק כוח בתחנת המשטרה, כדי לאבטח את התנועה בכביש האסטרטגי מהשפלה לירושלים.

קיומו של היישוב היהודי בירושלים, שמנה כמאה אלף איש ערב פרוץ מלחמת העצמאות, היה תלוי לחלוטין באספקת מים ומזון משפלת החוף. הערבים, שהבינו היטב שניתוק התחבורה היהודית מהשפלה לירושלים עשוי להכריע את המערכה על העיר, ריכזו את עיקר מאמציהם בחסימת צירי התנועה לירושלים, החל מראשית המלחמה. בשורה של מבצעים צבאיים מוצלחים, במהלך החודשים אפריל-מאי 1948, הצליחו כ- 1500 לוחמים מחטיבת גבעתי במסגרת מבצע נחשון, להשתלט כמעט על כל אורכו של הכביש הראשי מהשפלה לירושלים, אולם קטע הדרך שבין לטרון לשער הגיא, נותר בשליטת הצבא הבריטי עד לסיום המנדט, ולכן לא ניתן היה לפעול בו. בחודש שקדם לסיום המנדט הבריטי נכנס לאזור זה גם כוח מ"צבא ההצלה" של קאוקג'י, השתלט על הנקודות השולטות בחלקו המזרחי של רכס לטרון, ומנע המשך מעבר שיירות אספקה לירושלים.

אחרי עזיבת הבריטים בליל 14 במאי 1948, הוצאו גם כוחותיו של קאוקג'י מאזור לטרון, והועברו להתארגנות מחדש בסוריה. כתוצאה מכך נותר אזור לטרון ריק כמעט לחלוטין מכוחות ערביים במשך כשלושה ימים. עקב העדר מידע מודיעיני על המצב ומחסור בכוחות צבאיים זמינים, נמנע הפיקוד הצבאי הישראלי מהשתלטות של קבע על קטע הכביש מלטרון לשער הגיא, למרות דרישתו של בן-גוריון, ובכך הוחמצה הזדמנות נדירה לכבוש את האזור ללא קרב. בימים 15-18 במאי השתלטו כוחות מחטיבות "גבעתי" ו"הראל" באופן זמני על מספר נקודות מפתח השולטות על הכביש במרחב לטרון, כדי לאפשר מעבר מספר שיירות אספקה לירושלים (מבצע "מכבי"), אך בכל פעם נטשו הכוחות עם אור היום את הנקודות האסטרטגיות הללו. ב-18 במאי נשלח גדוד 4 של הלגיון לאזור לטרון, ותפס את כל קו הרכס שבין לטרון לשער הגיא. ב-23 בחודש תוגבר כוח זה בגדוד נוסף של הלגיון, בסיוע ארטילריה ושיריוניות. מטרת פיקוד הלגיון הייתה לחסום באזור לטרון את התנועה בכביש הראשי לירושלים, כדי למנוע מעבר אספקה ותגבורות לעיר, לנתק אותה משפלת החוף הישראלית, ובכך להקל את השתלטות צבא עבה"י על ירושלים העברית.

חשיבותה של לטרון הייתה מכרעת בלחימה על ירושלים. דוד בן-גוריון טען כי "המערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד" וכי "קיומה של ירושלים (העברית) תלוי בביטחון התחבורה"‏‏‏[1] ניתן לתמצת את השקפתו של בן-גוריון במילים הבאות: "אין לטרון - אין כביש (לירושלים), אין כביש - אין ירושלים, אין ירושלים - אין מדינה". ומכאן החשיבות המכרעת, שייחס בן-גוריון לכיבוש לטרון.

האירועים שקדמו לקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע מכבי בין 8 ל-16 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע מכבי
אזור לטרון ב-15 במאי 1948

ב-8 במאי, פתחה ההגנה במבצע מכבי נגד צבא השחרור הערבי ששהה במספר כפרים לאורך כביש ירושלים ומנע הגעת אספקה לאוכלוסייה היהודית בעיר. חטיבת גבעתי איגפה ממערב וחטיבת הראל ממזרח.‏[2][3]

בין 9 ל-11 במאי גדוד מחטיבת הראל התמקם בגבעות שמצפון ומדרום לכביש. הגדוד ספג אש תופת מהארטילריה של צבא השחרור אולם הצליח להחזיק בעמדותיו ולהתחפר.‏[4][5]

ב-12 במאי תפסה חטיבת גבעתי את מחנה המעצר הבריטי שעל הכביש המוביל ללטרון אך נטשה אותו ביום הבא.‏[6] בין 14 ל-15 במאי, תפס גדוד 52 של החטיבה את הכפרים אבו שושה, אל-נעני ואל קובאב צפונית ללטרון ובכך ניתק את הגישה מהעיר רמלה אל האזור.‏[3]

ממזרח, חיילי חטיבת הראל תפסו את דיר איוב ב-15 במאי אך נטשו את הכפר ביום הבא.‏[6]

בימי לחימה אלה הבינו המפקדים בשטח את חשיבותה האסטרטגית של לטרון. דוח שנשלח מחטיבת הראל מסכם שלצומת לטרון חשיבות מכרעת בקרב על ירושלים אולם הדוח מציין גם שהתובנה הזו לא חלחלה בפיקוד בשבוע שקדם לקרבות.‏[7] בזמן הקרבות באזור לטרון קיבלה חטיבת גבעתי הוראה להתפרש מחדש בחזית הדרומית בשל התקדמות הצבא המצרי. חטיבת הראל קיבלה הוראה להשאר באזור ירושלים. בדיעבד תהיה ההחלטה לעזוב את האזור מבלי להבין את חשיבותו האסטרטגית, נקודת מחלוקת מרכזית בין מפקד המבצעים של ההגנה יגאל ידין לבין מפקד חטיבת הראל יצחק רבין.

השתלטות הלגיון הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חביס אל מג'אלי מפקד הרגימנט הרביעי של הלגיון הערבי

במהלך הבלבול שליווה את קץ המנדט הבריטי וההירתמות של צבאות ערב למלחמה, החליפה לטרון ידיים ללא קרב. ראשית, ב-14 במאי ניתנה לפאוזי קאוקג'י הוראה להסיג את צבא השחרור מלטרון ולהעביר את האזור ללגיון הערבי. לפי יואב גלבר, העזיבה הזו התרחשה לפני הגעת הכוחות הירדנים ללטרון.‏[8][9]

מבצע בן נון א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע בן נון א'

בלילה שבין 24 במאי 1948 ל-25 במאי נערך ניסיון ראשון לכבוש את לטרון במסגרת מבצע בן נון א'. הכוח התוקף, בפיקודו של שלמה שמיר , קצין לשעבר בצבא הבריטי, כלל את חטיבה שבע (1450 לוחמים), שאך זה הוקמה, מתוגברת בגדוד 32 מחטיבת "אלכסנדרוני" (450 לוחמים). הכוח הורכב מלוחמים ברמות הכשרה שונות, חלקם אנשי פלמ"ח, חלקם אנשי חי"ש וחלקם אנשי גח"ל שעלו לארץ זמן קצר לפני כן. עקב העדר מידע מודיעיני מהימן, לא היה ידוע לפיקוד הישראלי, שכוח האויב במתחם לטרון נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית גדולה על הכוח התוקף. הכוח נכשל בניסיונו לכבוש את הנקודות השולטות ברכס לטרון ונאלץ לסגת לאחר שספג אבידות קשות. במהלך נסיגתו ניתנה הוראה להותיר פצועים קשה בשטח, הוראה ששונתה כלקח מקרב זה להוראה שאין משאירים פצועים בשטח. אבידות החטיבה במבצע בן נון א' הסתכמו ב-74 הרוגים, ששה שבויים ופצועים רבים.

לוחמים ערביים מקומיים, מרביתם מהכפרים בית ג'יז ובית סוסין, מילאו תפקיד מרכזי בהדיפת המתקפה הישראלית, וזינבו בכוחות הנסוגים. מפקדת חטיבה 7 הבינה, שהיא חייבת להשתלט על הכפרים הללו (שישבו על רכס הגבעות שמדרום לכביש לירושלים, מול רכס לטרון) לפני חידוש ההתקפה על מתחם לטרון, כדי לאבטח את אגפה הדרומי, ולחבור עם חטיבת "הראל" בפרוזדור ירושלים. בימים 25 - 28 במאי נכבשו שני הכפרים כמעט ללא התנגדות בשתי התקפות לילה, ותושביהם ברחו מהם. כיבוש הכפרים יצר מסדרון קרקעי בשליטת צה"ל, שעקף את חסימת הלגיון בלטרון, ואיפשר מאוחר יותר את סלילת דרך עוקפת לירושלים ("דרך בורמה").

מבצע בן נון ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע בן נון ב'

בליל 30/31 במאי 1948 נערך ניסיון שני לכבוש את מתחם לטרון, על ידי כוחות מחטיבה 7 בסיוע גדוד 52 מחטיבת "גבעתי". במהלך מבצע זה נעשה לראשונה שימוש נרחב בשיריוניות ובזחל"מים, ולכן נהוג לראות בו את הפעולה הראשונה של חיל השריון הישראלי. הכוחות הישראליים ערכו התקפת לילה בשני מאמצים עיקריים על עמדות הלגיון בחלקו המערבי של רכס לטרון ובחלקו המזרחי של הרכס. שתי ההתקפות נכשלו, מבלי שהצליחו ליצור איום רציני על מערך ההגנה של הלגיון, וכוחות צה"ל נסוגו לנקודות היציאה שלהם לאחר שספגו אבידות כבדות (49 הרוגים ועשרות פצועים).

במהלך המבצע הצליח צוות קרב משולב מגדוד 73 של חטיבה 7 לפרוץ את טבעת ההגנה החיצונית של תחנת משטרת לטרון, אך ניסיונו לפרוץ אל תוך מבנה המשטרה נכשל, ושרידי הכוח התוקף נאלצו לסגת לאחר שספגו אבידות כבדות ביותר. בחצר המשטרה נותרו 31 הרוגים ישראלים וארבעה זחל"מים.

מבצע יורם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע יורם

המחסור המחריף במזון בירושלים העברית, כתוצאה מכשלונות צה"ל לפרוץ את המצור שהטיל צבא עבר הירדן על העיר, ביחד עם החשש ש"ההפוגה הראשונה" במלחמה בא"י תיכנס לתוקף כאשר ירושלים עדיין מנותקת משאר חלקי המדינה היהודית, גרמו לבן-גוריון לדרוש מהמטכ"ל הישראלי לעשות ניסיון נוסף לכבוש את מתחם לטרון לפני מועד כניסת ההפוגה לתוקף (11 ביוני).

הפעם הוחלט להטיל את המשימה על שתי חטיבות פלמ"ח - חטיבת "הראל", שהחזיקה בפרוזדור ירושלים, וחטיבת "יפתח", שהועברה במיוחד מהגליל לחזית ירושלים, כדי לתגבר את כוחות צה"ל באזור - תחת פיקוד יגאל אלון, מפקד השדה הבכיר של הפלמ"ח.

לפי תוכנית הפעולה נועד גדוד אחד מחטיבת "יפתח" לערוך פשיטות על עמדות הלגיון בחלק המערבי והצפון מערבי של מתחם לטרון, כדי להטעות את פיקוד הלגיון ולאלץ אותו לרכז את עתודותיו באזור זה, בעוד המתקפה העיקרית מונחתת מכיוון דרום, על עמדות הלגיון ברכסים ממזרח לכפר לטרון (מרכז מערך ההגנה של הלגיון). גדוד 5 של "הראל" נועד לכבוש את משלט י"ג (נ"ג 350), ולאחר כיבושו נועד גדוד 3 של "יפתח" לעבור דרכו, ולהשתלט על משלט י"ד (נ"ג 315), על הרכס מדרום לו.

המבצע נערך בלילה שבין 8 ביוני ל-9 ביוני 1948. בגלל טעות בניווט תקף גדוד 5 את משלט י"ד במקום את יעדו המקורי. הגדוד שלא עמד על טעותו דיווח על כיבוש משלט י"ג, וגדוד 3 שנשלח לתגבר אותו בהתאם לתוכנית המקורית הופתע כאשר נתקל במכת אש של כוח הלגיון שהחזיק במשלט. מפקד הגדוד החליט לסגת לנקודת היציאה למרות שכמעט לא היו לו נפגעים, ובכך השאיר את גדוד 5 מבודד בלב מערך הלגיון. למרות זאת הצליח הגדוד בתום קרב ממושך וקשה להשתלט על משלט י"ד ולהדוף שורת התקפות נגד של כוחות הלגיון. דיווחים מהצד הירדני מלמדים, שפעולת הגדוד הייתה קרובה למוטט את מערך ההגנה של הלגיון, ואילו היה ניתן לתגבר אותו הוא היה גורם לנסיגת כוחות האויב. אולם ערפל הקרב והעדר כוחות עתודה זמינים גרמו לכך שמפקדת המבצע לא תיגברה את גדוד 5, והוא נאלץ לסגת עם שחר לאחר שספג 18 הרוגים ופצועים רבים.

מבצע "יורם" הוכיח, שניתן היה לכבוש את מתחם לטרון, אילו הוטלה המשימה על כוחות חי"ר מנוסים ומאומנים היטב (דוגמת כוחות הפלמ"ח). למרות כישלון המבצע הוא היה קרוב מאוד להשגת יעדו, ויצר איום ממשי על מערך ההגנה של הלגיון.

לאחר שלושת הכישלונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת המבצע הורה בן-גוריון לצאת שוב עוד באותו לילה, אך נתקל בסירוב מפי יצחק רבין, סגנו של אלון. לויתור על תפיסת לטרון סייעה העובדה שבמהלך חודש יוני נפרצה דרך עוקפת לירושלים שכונתה דרך בורמה. מעבר ציוד בדרך זו לירושלים הקל על המצור והפך את "פקק לטרון" לחשוב פחות.

נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את לטרון:

  • בליל 15-16 ביולי 1948. במסגרת מבצע דני, תקפה פלוגה מחטיבת הראל את "רכס התותחים" (נ.ג 395) בחלקו המזרחי של רכס לטרון וכבשה בהסתערות את המשלט. הליגיון הערבי שחזה את ההתקפה, חוזק בגדוד משוריין שהחל כעבור זמן קצר בהתקפת נגד. לוחמי הראל לא צוידו בנשק נגד שריון. השחר עמד לעלות ומפקד הפלוגה החליט על נסיגה לפני שיכותר על ידי כוח הלגיון העדיף. הפלוגה השאירה במקום שלושה פצועים קשה שלא ניתן לטלטלם וחובש שהתנדב להישאר ולטפל בהם. ארבעתם נהרגו בידי הירדנים
  • ב-18 ביולי 1948 לקראת כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, בוצע ניסיון לכבוש את תחנת המשטרה. המשימה הוטלה על פלוגה של חטיבת יפתח ועל מספר זחל"מים וטנק קרומוול של חטיבה 8. הטור המשוריין יצא מאל-קובאב והתקדם לעבר תחנת המשטרה בלטרון. כאשר הגיעו לתחנת השאיבה במחצית הדרך פתח הטנק באש על המשטרה. בעת שילוח הפגז השלישי נתקע התרמיל בקנה והטנק נאלץ לסגת כדי לתקן את התקלה. קשר לקוי גרם לכך שמפקד שדרת הזחל"מים ראה בכך אות לנסיגה ופקד על הזחל"מים לסגת. מפקד הפעולה לא רצה לסכן את חיל הרגלים בהתקפה ללא סיוע ופקד על נסיגה כללית.

לאחר מלחמת העצמאות נשארה לטרון מובלעת בשליטת ירדן והיא נכבשה על ידי ישראל רק במלחמת ששת הימים.

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב לטרון השאיר את חותמו על הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ומהווה חלק ממיתוס "המייסדים" של המדינה היהודית. משמעות סמלית נוספת קיימת גם בשל השתתפותם של ניצולי השואה בקרבות. ההתקפות עלו בחייהם של 168 חיילים ישראלים, אך יש כאלו המנפחים מספר זה לכ-200.[דרוש מקור][דרושה הבהרה] באוקטובר 1949 נאספו עצמות החללים שנותרו בשדה הקרב והובאו לקבורה בהר הרצל כחודש אחר כך יחד עם הרוגים נוספים בקרבות בירושלים וסביבתה.‏[10]

כיום שוכן במקום אתר יד לשריון - מוזיאון של צה"ל, המוקדש לחיל השריון ולמלחמת העצמאות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד בן-גוריון, בהלחם ישראל, תל אביב תשי"א עמודים ‏25, 90.
  2. ^ Efraïm Karsh (2002) עמודים 60-62
  3. ^ 3.0 3.1 Benny Morris (2008), עמוד 162
  4. ^ Benny Morris (2008), עמוד 132
  5. ^ Story of the Battle of Bayt Mahsir on the website of the Palmach (retrieved on 9 August 2008).
  6. ^ 6.0 6.1 Ytzhak Levi (1986), detailed chronology of the battle of Jerusalem given at the end of the book.
  7. ^ Benny Morris (2008), עמוד 463
  8. ^ gelber 138-145
  9. ^ Lapierre et Collins (1971), p.611
  10. ^ גבורי ישראל שנפלו הובאו לקברות בהר הרצל, דבר, 18 בנובמבר 1949; א.תלמי, פרשת חיפוש הגופות, דבר, 18 בנובמבר 1949; ב-228 ארונות מובלים חללי ירושלים למנוחת נצחים בהר-הרצל, מעריב, 17 בנובמבר 1949; חודש ימים נמשך ליקוט עצמות הקדושים, מעריב, 17 בנובמבר 1949 המשך; "בזכותם אנו חיים בירושלים" (שיחה עם הרב הצבאי הראשי סגן-האלוף ש.גורונצ'יק), מעריב, 17 בנובמבר 1949; א.ירושלמי, מסע האבל של 228 ארונות, מעריב, 20 בנובמבר 1949