רבי חייא בר יוסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי חייא בר יוסף
תקופתו אמוראים
מקום פעילות בבל, ארץ ישראל
דור שני
רבותיו רב, שמואל
חבריו רבי יוחנן, ריש לקיש
תלמידיו רב גידל, רבי חייא בר אבא

רבי חייא בר יוסף[1], היה אמורא בדור השני (המאה ה-3), שלמד בבבל מפי גדולי האמוראים, רב ושמואל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל ולמד יחד עם רבי יוחנן וריש לקיש.

רבותיו וחבריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למד בעיקר מפי רב ומרבה למסור את מאמריו‏[2]. לעתים היה הולך לישיבתו של שמואל ומוסר את שמועותיו של רב, ומקבל עליהן את תגובתו של שמואל‏[3] היה גם תלמידו של שמואל (כנראה אחרי פטירת רב, כמו כמה מתלמידי רב), ושאל אותו שאלות‏[4], ולעתים אף נחלק עליו‏[5].

בעלותו לארץ ישראל למד עם רבי יוחנן וריש לקיש[6], ומסר להם מהלכותיו של רב‏[7]. גם על רבי יוחנן נחלק לעתים בעניינים שונים‏[8]. מצינו שרבי חייא שואל את רבי יוחנן בהלכה‏[9], אך כנראה לא נחשב לתלמידו: במחלוקות ביניהם רבי חייא מוזכר לפניו, וספקות שונים בהלכה הובאו לפני שניהם כאחד‏[10]. לעתים הוא מוסר גם בשם רבי אושעיא[11].

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמורא רב גידל למד ממנו עוד בהיותו בבבל, ומוסר בשמו כמה פעמים שמועות בשם רב.‏[12]

בהיותו בארץ למד מפיו רבי חייא בר אבא, שהיה בעיקר תלמיד רבי יוחנן.‏[13] גם "רבנן דקיסרין", תלמידי ישיבת קיסרי, מצטטים בשמו.‏[14]

קורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו בבבל התגורר כנראה בעיר סיכרא שעל שפת החידקל, סמוך למחוזא[15], והיה חכם העיר, שתיקן בה תקנות (ראו להלן: מאמריו).

בהיותו בארץ עסק במסחר במלח.‏[16]

לא ידוע דבר על משפחתו, פרט לכך שכעבור זמן מאז עלייתו ארצה בגפו שלח להביא גם את אשתו.‏[17]

ממאמריו בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המקדש אשה בדבר האסור בהנאה מדרבנן (כגון חמץ בערב פסח בשעה השישית ביום) - קידושיו בטלים, כדין המקדש בחפץ חסר כל ערך.‏[18]
  • הקונה יין ולאחר זמן מה החמיץ - המוכר אינו אחראי לפצותו, משום שעמידות היין תלויה גם באישיותו של הקונה ולא רק בטבעו של היין.‏[19]
  • תקנתו בעיר סיכרא: פועל שנשא לבדו מטען שמשקלו גבולי, מעט גדול מדי עבור סבל אחד אבל מעט קטן מדי עבור שני סבלים, והמטען נפל ונשבר - הדבר נחשב במידה מסוימת כפשיעה ורשלנות ומאידך גם כאונס, ולפיכך ישלם מחצית מהנזק.‏[20]
  • על הפסוק "אשר יאמר כי הוא זה" (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח'), המשמש מקור לשבועת מודה במקצת, קבע ש"עירוב פרשיות כתוב כאן", והפסוק עוסק בהלוואה, למרות שהוא כתוב בפרשיה העוסקת בפקדון.‏[21]
  • ההגדרה של "כרם" כמושג הלכתי, בהלכות כלאים ונושאים נוספים, שאובה ממנהגי הכנענים. על פי זה דרש את הפסוק (ספר במדבר, פרק ל"ד, פסוק ב'): "ארץ כנען לגבולותיה" - "גבולות שבדו להם כנענים".‏[22]
  • קידוש ידיים ורגלים לקראת עשיית פרה אדומה נעשה בבית המקדש ובכלי שרת, כדין קורבן רגיל, למרות שהפרה האדומה איננה קורבן והיא נעשית בהר הזיתים, מחוץ למקדש.‏[23]

ממאמריו באגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי חייא בר יוסף הותיר אחריו כמה מאמרים באגדה, ביניהם על הגאולה העתידה ותחיית המתים.‏[24] מפורסם מאמרו:‏[25] "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" (לחמניות ובגדי צמר), שזכה לפירושים שונים, האם הדברים כפשוטם או שמובנם שהפרנסה תהיה בשפע.‏[26]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במקורות ארץ ישראליים נקרא לרוב "חייה" במקום "חייא", ושם אביו לעתים "יוסי". מכונה גם "רב", כמקובל בין חכמי בבל
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ז', עמוד א'תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ"ב, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ', עמוד ב', ועוד
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ג, עמוד א'תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"ה, עמוד ב'. בשני המקרים שמואל הגיב על דברי רב בחריפות יוצאת דופן, שאם כך אמר - איננו מבין כלום בהלכות שבת וטריפות, ביטוי שאין לו אח ורע בתלמוד, ואפשר שסבר שרבי חייא לא הבין היטב את שמועתו ('יבוא הלוי' חולין עמ' קפז).
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ח, עמוד א'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף צ"ה, עמוד א'; תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק א', הלכה ג'. בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל"ב, עמוד ב' נאמר: "תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן", והדבר אינו מתיישב עם סדר הזמנים האמור. ברם, בהלכות גדולות (הלכות יום טוב) וברא"ש (על מסכת ביצה, פרק ד, סימן ח) הנוסח: "קמיה דרבי יוחנן".
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ד, עמוד א'תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ז', עמוד א'.
  7. ^ חולין שם; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ט, עמוד א'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ', עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ', עמוד א'; תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ד', הלכה ב'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ח, עמוד ב'.
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ד', הלכה ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת בבא בתרא, פרק ט', הלכה ו'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט"ז, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"א, עמוד ב'.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ז', עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ"ב, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ', עמוד א'.
  13. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ד', הלכה ד'.
  14. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק א', הלכה א'.
  15. ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ד, עמוד ב'.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ח, עמוד ב'. על פי מעשה מקביל בתלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ד', הלכה ב', רבי חייא היה הקונה ולא המוכר.
  17. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק א', הלכה ג' מפרשי הירושלמי פירשו, על פי ההקשר שם, שהיה כהן ואשתו נפלה בשבי, ובעל 'תולדות תנאים ואמוראים' בערכו סובר שהדברים אינם נכונים ופירש אחרת את קשר העניינים בסוגיה.
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ז', עמוד א'.
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"ח, עמוד א'. להלכה נפסק כדעה החולקת בתלמוד שם.
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג, עמוד א'.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ו, עמוד ב'.
  22. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ד', הלכה ו'.
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ', עמוד ב'.
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"א, עמוד ב'.
  25. ^ כתובות, שם. במקבילה בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל', עמוד ב', הובאו הדברים בשם רבן גמליאל
  26. ^ ראו רמב"ם בפירושו למשנה, הקדמה ל"פרק חלק".