רבי חייא בר יוסף
| רבי חייא בר יוסף | |
|---|---|
| תקופתו | אמוראים |
| מקום פעילות | בבל, ארץ ישראל |
| דור | שני |
| רבותיו | רב, שמואל |
| חבריו | רבי יוחנן, ריש לקיש |
| תלמידיו | רב גידל, רבי חייא בר אבא |
רבי חייא בר יוסף,[1] היה אמורא בדור השני (המאה ה-3), שלמד בבבל מפי גדולי האמוראים, רב ושמואל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל ולמד יחד עם רבי יוחנן וריש לקיש.
תוכן עניינים |
רבותיו וחבריו [עריכה]
למד בעיקר מפי רב ומרבה למסור את מאמריו.[2] לעתים היה הולך לישיבתו של שמואל ומוסר את שמועותיו של רב, ומקבל עליהן את תגובתו של שמואל.[3] היה גם תלמידו של שמואל (כנראה אחרי פטירת רב, כמו כמה מתלמידי רב), ושאל אותו שאלות,[4] ולעתים אף נחלק עליו.[5]
בעלותו לארץ ישראל למד עם רבי יוחנן וריש לקיש,[6] ומסר להם מהלכותיו של רב.[7] גם על רבי יוחנן נחלק לעתים בעניינים שונים.[8] מצינו שרבי חייא שואל את רבי יוחנן בהלכה,[9] אך כנראה לא נחשב לתלמידו: במחלוקות ביניהם רבי חייא מוזכר לפניו, וספקות שונים בהלכה הובאו לפני שניהם כאחד.[10] לעתים הוא מוסר גם בשם רבי אושעיא.[11]
תלמידיו [עריכה]
האמורא רב גידל למד ממנו עוד בהיותו בבבל, ומוסר בשמו כמה פעמים שמועות בשם רב.[12]
בהיותו בארץ למד מפיו רבי חייא בר אבא, שהיה בעיקר תלמיד רבי יוחנן.[13] גם "רבנן דקיסרין", תלמידי ישיבת קיסרי, מצטטים בשמו.[14]
קורותיו [עריכה]
בהיותו בבבל התגורר כנראה בעיר סיכרא שעל שפת החידקל, סמוך למחוזא,[15] והיה חכם העיר, שתיקן בה תקנות (ראו להלן: מאמריו).
בהיותו בארץ עסק במסחר במלח.[16]
לא ידוע דבר על משפחתו, פרט לכך שכעבור זמן מאז עלייתו ארצה בגפו שלח להביא גם את אשתו.[17]
ממאמריו בהלכה [עריכה]
- המקדש אשה בדבר האסור בהנאה מדרבנן (כגון חמץ בערב פסח בשעה השישית ביום) - קידושיו בטלים, כדין המקדש בחפץ חסר כל ערך.[18]
- הקונה יין ולאחר זמן מה החמיץ - המוכר אינו אחראי לפצותו, משום שעמידות היין תלויה גם באישיותו של הקונה ולא רק בטבעו של היין.[19]
- תקנתו בעיר סיכרא: פועל שנשא לבדו מטען שמשקלו גבולי, מעט גדול מדי עבור סבל אחד אבל מעט קטן מדי עבור שני סבלים, והמטען נפל ונשבר - הדבר נחשב במידה מסוימת כפשיעה ורשלנות ומאידך גם כאונס, ולפיכך ישלם מחצית מהנזק.[20]
- על הפסוק "אשר יאמר כי הוא זה" (ספר שמות, פרק כב, ח), המשמש מקור לשבועת מודה במקצת, קבע ש"עירוב פרשיות כתוב כאן", והפסוק עוסק בהלוואה, למרות שהוא כתוב בפרשיה העוסקת בפקדון.[21]
- ההגדרה של "כרם" כמושג הלכתי, בהלכות כלאים ונושאים נוספים, שאובה ממנהגי הכנענים. על פי זה דרש את הפסוק (ספר במדבר, פרק לד, ב): "ארץ כנען לגבולותיה" - "גבולות שבדו להם כנענים".[22]
- קידוש ידיים ורגלים לקראת עשיית פרה אדומה נעשה בבית המקדש ובכלי שרת, כדין קורבן רגיל, למרות שהפרה האדומה איננה קורבן והיא נעשית בהר הזיתים, מחוץ למקדש.[23]
ממאמריו באגדה [עריכה]
רבי חייא בר יוסף הותיר אחריו כמה מאמרים באגדה, ביניהם על הגאולה העתידה ותחיית המתים.[24] מפורסם מאמרו:[25] "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" (לחמניות ובגדי צמר), שזכה לפירושים שונים, האם הדברים כפשוטם או שמובנם שהפרנסה תהיה בשפע.[26]
קישורים חיצוניים [עריכה]
- הרב אהרן היימאן, "רבי חייא בר יוסף", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 446-445, באתר HebrewBooks
- יהודה ליב הכהן מימון (עורך), "רבי חייא בר יוסף", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים רע"ט-ר"פ
הערות שוליים [עריכה]
- ^ במקורות ארץ ישראליים נקרא לרוב "חייה" במקום "חייא", ושם אביו לעתים "יוסי". מכונה גם "רב", כמקובל בין חכמי בבל
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ז, עמוד א; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צב, עמוד ב; תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ, עמוד ב, ועוד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נג, עמוד א; תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מה, עמוד ב. בשני המקרים שמואל הגיב על דברי רב בחריפות יוצאת דופן, שאם כך אמר - איננו מבין כלום בהלכות שבת וטריפות, ביטוי שאין לו אח ורע בתלמוד, ואפשר שסבר שרבי חייא לא הבין היטב את שמועתו ('יבוא הלוי' חולין עמ' קפז).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נח, עמוד א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף צה, עמוד א; תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק א, הלכה ג. בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף לב, עמוד ב נאמר: "תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן", והדבר אינו מתיישב עם סדר הזמנים האמור. ברם, בהלכות גדולות (הלכות יום טוב) וברא"ש (על מסכת ביצה, פרק ד, סימן ח) הנוסח: "קמיה דרבי יוחנן".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נד, עמוד א; תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ז, עמוד א.
- ^ חולין שם; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף לט, עמוד א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ, עמוד ב; תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ, עמוד א; תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ד, הלכה ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מח, עמוד ב.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ד, הלכה ב; תלמוד ירושלמי, מסכת בבא בתרא, פרק ט, הלכה ו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף טז, עמוד ב; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נא, עמוד ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ז, עמוד א; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צב, עמוד ב; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ, עמוד א.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ד, הלכה ד.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק א, הלכה א.
- ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צד, עמוד ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מח, עמוד ב. על פי מעשה מקביל בתלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ד, הלכה ב, רבי חייא היה הקונה ולא המוכר.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק א, הלכה ג מפרשי הירושלמי פירשו, על פי ההקשר שם, שהיה כהן ואשתו נפלה בשבי, ובעל 'תולדות תנאים ואמוראים' בערכו סובר שהדברים אינם נכונים ופירש אחרת את קשר העניינים בסוגיה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ז, עמוד א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צח, עמוד א. להלכה נפסק כדעה החולקת בתלמוד שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פג, עמוד א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קו, עמוד ב.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ד, הלכה ו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ, עמוד ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קיא, עמוד ב.
- ^ כתובות, שם. במקבילה בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל, עמוד ב, הובאו הדברים בשם רבן גמליאל
- ^ ראו רמב"ם בפירושו למשנה, הקדמה ל"פרק חלק".
