רדיום

אקטיניום - רדיום - פרנציום   Ba Ra Ubn       הטבלה המחזורית
כללי
מספר אטומי	88
סמל כימי	Ra
סדרה כימית	מתכות אלקליות עפרוריות
צפיפות	5000 kg/m3
מראה	מתכת לבנה כסופה
תכונות אטומיות
משקל אטומי	226.0254 amu
סידור אלקטרונים ברמות אנרגיה	2, 8, 18, 32, 18, 8, 2
תכונות פיזיקליות
מצב צבירה בטמפ' החדר	מוצק
טמפרטורת התכה	973.15K (700°C)
טמפרטורת רתיחה	2010.15K (1737°C)
לחץ אדים	327Pa ב-973K
שונות
אלקטרושליליות	0.9
קיבול חום סגולי	94 J/(kg·K)
מוליכות תרמית	18.6 W/(m·K)
אנרגיית יינון ראשונה	509.3 kJ/mol

רדיום (Radium, עברית: אורית) הוא יסוד כימי רדיואקטיבי ממשפחת המתכות האלקליות העפרוריות. סימולו הכימי של הרדיום הוא Ra ומספרו האטומי הוא 88.

מאפיינים

צבעו של הרדיום הטהור כמעט לבן מוחלט, אולם הוא משחיר בחשיפה לאוויר, ככל הנראה עקב התרכבות עם החנקן; כמו כן, בחשכה הוא זוהר באור כחלחל (ומכאן שמו - radius בלטינית פירושו "קרן אור"). מבחינה כימית הוא דומה לבריום, אלא שהוא יציב מעט פחות ממנו. הרדיום הוא מאוד רדיואקטיבי: האיזוטופ היציב - והנפוץ - ביותר שלו הוא Ra-226, תוצר של התפרקות של אורניום, שלו זמן מחצית חיים של 1602 שנה. האיזוטופ השני בדירוג על פי זמן מחצית החיים הוא רדיום-228, שנוצר כתוצאה מהתפרקותו של התוריום, ולו זמן מחצית חיים של 6.7 שנים.

הרדיום נמצא רובו ככולו בעפרות אורניום, שכן הוא נוצר בעיקר כתוצאה מהתפרקותו. מקורות הרדיום החשובים בכדור הארץ הם בצ'כיה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וקנדה, וכן ישנם מרבצים שלו באוסטרליה ובדרום-מערב ארצות הברית (קולורדו, ניו מקסיקו, יוטה).

שימושים

בשל היותו זוהר בחושך, בעבר שימש הרדיום לשם צביעת מחוגי שעונים ומכשירי מדידה כך שיזהרו; ברם, לאור העובדה שצבעים אשר התעסקו עמו מתו כתוצאה מהשפעותיו, שימוש זה ברדיום פסק בשנות ה-50. כיום משתמשים ברדיום בתערובת עם בריליום כמקור לנייטרונים לניסויים בפיזיקה, וברפואה כמקור לרדון, שמשתמשים בו לשם טיפול בסרטן. ברם, גם בתפקידו זה הרדיום מוחלף בהדרגה בחומרים אחרים, מסוכנים פחות, כגון קובלט-60 וצזיום-137.

היסטוריה

הרדיום נתגלה על ידי מארי קירי ובעלה פייר קירי ב-1898 בעפרת אורניום; בני הזוג קירי הפיקו מהעפרה את כל האורניום וגילו שמה שנשאר עדיין רדיואקטיבי, וכך הסיקו על קיום יסוד רדיואקטיבי שטרם התגלה (למעשה, היו אלה שניים - הרדיום והפולוניום). בני הזוג קירי ניסו לבודד את היסוד הרדיואקטיבי המסתורי וב-20 באפריל 1902 הצליחו להפיק עשירית גרם של המלח רדיום כלורי, שממנה הצליחה מארי קירי לקבוע את משקלו האטומי של הרדיום. באותה שנה הצליחו בני הזוג קירי, יחד עם אנדרה דביירן, לבודד את הרדיום מתוך הכלוריד שלו באמצעות אלקטרוליזה.

בשנות ה-30 התגלה, שהרדיום גורם למחלות קשות, ובהן אנמיה וסרטן העצם, ולכן פסק השימוש בו לייצור צבעים שזוהרים בחושך. מותה של מגלת הרדיום, מארי קירי, נגרם ככל הנראה מטיפול לא זהיר ברדיום גם כן, ויומניה מהווים סכנה לבריאות עד היום, בשל רדיואקטיביותם הגבוהה.

בתחילת המאה העשרים השתמשו ברדיום נוכלים רבים כדי למכור לציבור "תרופות פלא" למניעת מחלות ולשיפור כח הגברא. כתוצאה מבורות בתחום הרפואה באותה תקופה מתו אנשים רבים.

זהירות

הרדיום רדיואקטיבי מאוד - פי מיליון יותר מאשר אורניום, ותוצרי התפרקותו הם רדיואקטיביים מאוד גם כן. לכן, כל הכנסה של רדיום לגוף, בין בנשימה ובין בבליעה, וכן כל היחשפות אליו עלולים לגרום לסרטן ולמחלות אחרות. מסיבות אלה יש גם לאוורר מטילי רדיום באופן שיטתי, על-מנת למנוע את הצטברותו של הגז הרדיואקטיבי רדון, תוצר של התפרקות הרדיום.

סכנה נוספת שנובעת מכניסת רדיום לגוף היא הסכנה שהוא יחליף חלקית את הסידן הנמצא בעצמות הגוף, שכן שניהם נמצאים באותה משפחה כימית.

קישורים חיצוניים

• רדיום באתר Webelements