ערך מומלץ

אספקת המים לירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נקבת השילוח בשנת 1900
נקבת השילוח בשנת 2002

אספקת המים לירושלים היוותה אתגר מורכב מאז היווסדה של העיר, מסיבות גאוגרפיות, טופוגרפיות וגאולוגיות. לאורך כל דורותיה וגלגוליה נאלצו יושבי העיר ושליטיה למצוא פתרונות שונים למצוקה זו, בהתאם לטכנולוגיה שרווחה בזמנם.

בתקופות קדומות התבססו הפתרונות על ניסיונות לאגירת מי גשמים ועל מציאת דרכים להפקה, הובלה וניצול של מי המעיינות הנובעים בקרבת העיר. החל מן התקופה החשמונאית החלה בניית מערכות הובלת מים ממעיינות המרוחקים מרחק ניכר מן העיר, באמצעות אמות מים. מערכות אלה הורחבו ושוכללו בתקופות מאוחרות יותר, אך אחזקתן נעשתה מורכבת יותר ויותר, ודרשה תשומת לב ומשאבים רבים מצד השלטון שהיה בעיר בכל עת נתונה. התהפוכות השלטוניות הרבות שעברה העיר לאורך הדורות לא תמיד היטיבו עם מערכות אספקת המים, ובתקופות רבות לאורך ההיסטוריה שלה ידעה העיר מחסור ומצוקה בתחום זה. בעיה זו בלטה במיוחד בתקופות של שלטון חלש, דל משאבים, או כזה שלא ייחס חשיבות מיוחדת לירושלים, וכן בעתות מלחמה ומצור. בתקופות אלו, שלעתים נמשכו עשרות ואף מאות בשנים, שבו תושבי העיר לשיטות פרימיטיביות יותר של הפקת מים ואגירתם.

בתקופת המנדט הבריטי הונחה בעיר לראשונה מערכת מודרנית המבוססת על משאבות ומערכת צינורות מסועפת, שסיפקה מים זורמים ישירות לשכונות המגורים, ובהמשך גם לבתיהם הפרטיים של תושבי העיר. עדיין, קטיעת אספקת המים לעיר בעת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות הוכיחה עד כמה פגיעה העיר מן הבחינה הזו, גם בעת המודרנית.

כיום אחראית חברת מקורות על אספקת המים אל העיר, וחברת 'הגיחון' על אחזקת מערכת המים בתוך העיר והפצתם לתושבים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים היא מהעתיקות שבערי ארץ ישראל. כאשר נוסדה, לפני למעלה מארבעת אלפים שנה, נתקלו תושביה בקשיים באספקת המים ובשימוש בהם, כמו הקושי לנצל את מי הגשמים או לגשת למי התהום. בירושלים יורדים כ-550 מילימטר גשם בשנה בממוצע, אך את מרביתם לא ניתן לאגור. בשל מיקומה הגאוגרפי של ירושלים בסמוך לקו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, מי הגשמים היורדים אל הקרקע ניגרים ממנה במהירות מזרחה או מערבה, ואינם מספיקים לחלחל אל תוך הקרקע.

מי התהום כמעט ואינם נגישים ליושבי ירושלים משתי סיבות עיקריות:

  1. עומק מי התהום – ירושלים שוכנת בגובה של כ-700 מטרים מעל פני הים, מאות מטרים מעל מפלס מי התהום. עומק כה רב אינו מאפשר חציבה של בארות.
  2. מיעוט מקורות מים – בתחומי ירושלים ישנם מעיינות מעטים, אשר מספיקים אך בקושי ליושבים בקרבתם. אף לא אחד מן המעיינות בירושלים נובע בתחומה (בגבולותיה הקדומים), ועל תושביה היה לצאת אל מחוץ לחומות העיר כדי להגיע אל מקורות המים.

ההיסטוריון והגאוגרף אברהם לונץ תיאר את הבעיתיות שבאספקת המים לירושלים:

גשמים לא יבואו בה- כבכל ארץ הקדם- רק בימי החורף והם ישקו ויפרו את האדמה אשר יבשה ונחרה כעץ מחום הקיץ, וגם ישפיקו מים לשתייה ולכל צרכי האדם על כל השנה כי מהם ימלאו בורות-אשר לכל בית ובית -וגם בריכות המים.

לונץ, נתיבות ציון וירושלים

המעיינות בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלים נובעים שני מעיינות קדומים: עין רוֹגֵל ומעיין הגיחון, השוכנים שניהם בקרבת עיר דוד. עין רוֹגֵל התייבש בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך מעיין הגיחון פעיל זה אלפי שנים, והוא שימש במשך דורות כמקור המים החשוב של ירושלים. הספיקה הממוצעת של מעיין הגיחון הייתה כחמישים מטרים מעוקבים ביום, שהיא ספיקה גבוהה למדי, אך היא לא הייתה יציבה כלל: לעתים הוא סיפק כמות גדולה של מים ולעתים כמות זעומה בלבד. תושביה הקדומים של ירושלים לא יכלו להסתפק במעיין זה בלבד, וחיפשו מקורות מים נוספים.

תקופת הברונזה וימי בית המקדש הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המים היבוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פיר וורן

ירושלים הוקמה על ידי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, ובתחילה הייתה עיר קטנה בת פחות מאלף איש[דרוש מקור]. גם שטחה היה קטן למדי, וכלל גבעה קטנה בלבד, היא עיר דוד של ימינו. עם בניית החומה סביב 'עיר יבוס' המיוחסת ליבוסים המקראיים התעוררה בעיה קשה: מקור המים היחיד של העיר - מעיין הגיחון - נבע בעומק נחל קדרון שלמרגלות העיר, ולא ניתן היה להגן עליו או לגשת אליו בעת מצור. בשל כך חצבו הכנענים מנהרה תת-קרקעית, שהובילה מתוך העיר, תחת החומה, אל המעיין. המעיין עצמו הוסתר במערכת ביצורים, כדי למנוע מהאויב לשתות ממימיו או להרעיל אותם. ייתכן שאנשי דוד המלך, שכבשו את ירושלים מידי הכנענים, חדרו אליה דרך מערכת המים, כנרמז בספר שמואל ב: "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד... וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר".

מערכת המים הכנענית השתמרה היטב באתר "פיר וורן" שבעיר דוד, והיא נקראת על שם צ'ארלס וורן, החוקר הבריטי שחשף אותה במאה ה-19.

נקבת חזקיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריכת השילוח הצלבנית בראשית המאה ה-20
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בריכת השילוח

בתקופת בית ראשון, לפני כ-2,700 שנה, מרד חזקיהו המלך בסנחריב מלך אשור וסירב להעלות לו מס, כפי שסוכם ביניהם קודם לכן. העימות היה בלתי נמנע, ובשל כך, בהוראת חזקיהו בוצרה ירושלים לקראת קרבות ומצור ממושך. בנוסף לכך, בהוראתו שופצו החומות הישנות, והחליט להעביר את מי הגיחון פנימה אל העיר באופן מלאכותי, כדי שלא ייפלו בידי האויב: "וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר (...) וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, לֵאמֹר: לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים" (דברי הימים ב', ל"ב, ג'-ד'). לשם כך, בהוראת חזקיהו נחצבה נקבה באורך של כ-500 מטרים, אשר עוברת תחת בתי עיר דוד מצפון-מזרח לדרום-מערב, ומנקזת את מי הגיחון לתוך בריכת השילוח. בריכה זו נקראה כך מפני שהמים נשלחו אליה ממרחק. בסופו של דבר המצור האשורי נכשל, ואחרי חודשי מצור ארוכים שב סנחריב לאשור כלעומת שבא.

תקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת בית שני הייתה ירושלים מרכז שלטוני ודתי, והיא התפתחה במהירות, בהתאם לטכנולוגיה הרומית. רמת החיים בעיר עלתה מאוד, ותושביה נזקקו למים רבים לשתייה, לרחצה, לטהרה ועוד. תפעול בית המקדש דרש אף הוא כמות רבה של מים לניקיון ולפולחן. מעיין הגיחון לא הספיק, ומצוקת המים בירושלים הייתה קשה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בימי שלוש הרגליםפסח, שבועות וסוכות - שבהם פקדו את ירושלים מאות אלפי מבקרים, שנצרכו לכמות מים עצומה.

מושלי העיר ופרנסיה דאגו לאיסוף מים בבורות, וברשימת נושאי התפקידים בבית המקדש מופיע "נחוניה חופר שיחים".[1] הצורך הגדול בימי הרגלים, בא לידי ביטוי במקורות חז"ל:

פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן-גוריון אצל הגמון אחד ואמר לו: הלוויני שתים עשרה מעיינות מים מכאן ועד יום פלוני. אם איני נותן לך שתים עשרה מעיינות מים, אני נותן לך שתים עשרה ככר כסף."

מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א'

האמה התחתונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האמה התחתונה
תוואי אמות המים לירושלים
בריכות שלמה
בריכת חזקיהו בשלהי המאה ה-19
בריכת ממילא בשנת 1854

החשמונאים (167-63 לפנה"ס) היו הראשונים שפתרו את בעיית אספקת המים לירושלים באמצעות הבאת מים ממרחקים. הם איתרו את עין עיטם, מעיין הנובע במרחק של כעשרה קילומטרים מירושלים, והזרימו את מימיו לבריכת אגירה סמוכה. מבריכה זו יצאה אמת מים ארוכה, שהוליכה אלפי ליטרים של מים ביום לירושלים. כדי להבטיח שהמים יזרמו באמת המים בלי קושי, הקפידו הבונים על שיפוע מתון ביותר של כפרומיל (מטר עומק לכל 1000 מטרים אורך), ויצרו אמה ארוכה ומפותלת, שהקיפה את ההרים בדרך בין בית לחם לירושלים. בשני מקומות בלבד נכרו מנהרות: האחת סמוך לבית לחם, והשנייה ברכס ארמון הנציב הסמוך לירושלים. הסיבה למנהרה הראשונה הייתה להימנע כמה שאפשר מהלאמת שדות חקלאיים של יושבי בית לחם, וכן למנוע פגיעה וגניבת מים על ידי החקלאים המקומיים. המנהרה השנייה נועדה לחסוך עבודה רבה בהקפת הרכס הגבוה, והמרתה בכריית מנהרה באורך של כ-400 מטרים מדרום לצפון. מרכס ארמון הנציב עברה האמה לאורך הגדה הדרומית של גיא בן הינום, וסמוך לבריכת הסולטאן חצתה את העמק הרדוד בגשר, והמשיכה לאורך הגדה הצפונית של הגיא. סמוך לשער ציון נכנסה האמה אל תוך העיר, והסתיימה בבית המקדש.
כמה עשרות שנים לאחר מכן גדלה ספיקת האמה, בעקבות אמה נוספת שיזם הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס (26-36 לספירה). אמה זו, המכונה 'אמת הערוּבּ' על שם מעיין המוצא שלה המרוחק כחמישה קילומטרים דרומית לעין עיטם, הזרימה מים לבריכה שנבנתה מעל בריכת האגירה הראשונה, ושתי הבריכות גם יחד מילאו עתה את האמה התחתונה.

האמה העליונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הורדוס, שמלך כמאה שנה לאחר בניית "האמה התחתונה", לא הספיקו עוד מימיה של זו, והיה צורך באמה נוספת. יש הסוברים כי הורדוס עצמו יזם את הקמתה של אמה חדשה, ויש הסוברים שהייתה זו פעולה מאוחרת בהרבה של הלגיון העשירי בסוף המאה הראשונה לספירה.[2] בניית האמה העליונה התאפשרה עם כרייתה של אמת אספקה נוספת, הנקראת 'אמת הבּיאָר' על שם מעיין המוצא שלה, הנובע לא רחוק מעין ערוּבּ, בנקודה גבוהה יותר. מי 'אמת הבּיאָר' הוזרמו לבריכה שלישית, שנחצבה מעל שתי הבריכות הקודמות לה. האמה העליונה יצאה מהבריכה העליונה. הבריכות שופצו והורחבו, וזכו ברבות השנים לכינוי השגוי בריכות שלמה. האמה החדשה הייתה משוכללת בהרבה, ועברה דרך מנהרות רבות, שחסכו פיתולים סביב ההרים, ולכן הייתה קצרה בהרבה מקודמתה. ניצולם של מעיינות נוספים באזור, שנבעו בנקודה גבוהה יותר מן הערוב והביאר, אפשר לאמת המים להתחיל מנקודה גבוהה יותר מבחינה טופוגרפית ולכן היא נקראת "האמה העליונה".

אמת מים זו זרמה לאורך תוואי דרך חברון של ימינו, והגיעה עד חלקו העליון של גיא בן הינום, סמוך לשער יפו. נראה ששם נכנסה אל העיר, מילאה את "בריכת המגדלים" (היא בריכת חזקיהו שברובע הנוצרי), עברה דרך ארמון הורדוס (הרובע הארמני), מילאה את המקוואות ובורות המים בעיר העליונה, מקום מושב הכוהנים, ונכנסה להר הבית דרך הגשר הגדול.

המים שהגיעו לירושלים דרך אמות המים נאגרו בבורות ובבריכות אגירה, אך לבריכות אלו היו שני חסרונות: המים התאדו מהן במהירות, והמים העומדים התלכלכו והתעפשו. בשל כך שימשו בריכות האגירה בעיקר להשקיה ולניקיון, ואילו בורות המים שימשו לשתייה. עד היום קיימות בירושלים כמה בריכות אגירה ששרדו מהעת ההיא, ובהן בריכת הסולטאן, בריכת ממילא, בריכת ישראל ועוד.

המערכת הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת המקדש, ובפרט הקרבנות, דרשו כמויות גדולות של מים. לשם כך נאגרו מימי נחל בית זיתא שזרם מצפון להר-הבית בבריכות הצאן (נקראות גם בריכות ישראל ובית חסדא). מים אלה שימשו ככל הנראה להשקיית וניקוי בעלי החיים שיועדו לעלות לקרבן, לנקיון רחבת המקדש וכן עבור עולי הרגל שהגיעו מצפון. בברית החדשה (הבשורה על פי יוחנן, פרק ה', 9-1) מוזכרות הבריכות בהקשר של סגולות ריפוי שהיו במימיהן.

מפעל נוסף להולכת מים אל בריכת אגירה באזור הצפון-מערבי של הר הבית, נקרא כיום "המנהרה החשמונאית" או "מוביל המים החשמונאי" (כיום, סוף מנהרות הכותל). תקופת כרייתו לא הובררה, ויש המקדימים את זמנו אף לימי בית ראשון, אך ודאי שהוא מוקדם לימיו של הורדוס. מפעל זה ניקז את מימי נחל בית זיתא והגיא המרכזי אל בורות בשטח מצודת הבירה או הר הבית. אורך המנהרה 80 מטר, רחבה כ-1.20 מטר וגובהה בשיאה - 12 מטר. המנהרה נחשפה בחפירות משרד הדתות ב-1985.[3]

שמחת בית השואבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור שמחת בית השואבה. ציירה: דפנה לבנון

חשיבותם הרבה של המים בעיר היבשה הייתה כנראה הסיבה שבימי המקדש נערכה בירושלים מדי שנה בחג הסוכות שמחת בית השואבה, שלוותה בטקסים גדולים: הלויים שאבו מים ממעיין הגיחון והעלו אותם על המזבח במקדש. העם הודה לאל על הגשמים שירדו בשנה הקודמת והתפלל לגשמי ברכה בשנה החדשה.

שמחת בית השואבה הייתה שמחה כל כך, עד כי המקורות היהודיים מלאים בתיאורי השירים, הריקודים והחגיגות הסוערות:

"חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם (לפני השואבים) באבוקות של אוּר (אש) שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. והלויים (מנגנים) בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר"

משנה, מסכת סוכה פרק ה'

על כך אמרו חכמי ישראל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו" (שם, שם).

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריכת הסטרותיון בראשית המאה ה-20

בראשית תקופת השלטון הרומי הוקמה מצודת אנטוניה, ובעקבות זאת נוספה למערכת אספקת המים הצפונית בריכת הסטרותיון שיועדה לאספקת מים למצודת השלטון. ככל הנראה בשלב ראשון התמלאה הבריכה ממי גשמים ובשלב מאוחר יותר הוסדרה אמת מים שניקזה את מי הטירופיאון אל הבריכה.

בימי הקיסר אדריאנוס (שבהם הוקמה איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים), הייתה אספקת המים לירושלים אחת ממשימותיו של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. על חלקים רבים מאמת המים העליונה נמצאו שרידי כתובות של הלגיון אשר תיחזק אותה ושיפר את מצבה.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמה העליונה והאמה התחתונה שימשו במשך מאות שנים, ותוחזקו על ידי שליטי ירושלים הנוצרים והמוסלמים. בחלוף השנים נזנחו האמות ונהרסו; במקומות רבים התפורר הטיח, העמודים נסדקו והאמה נפלה. בחלק מהמקרים פגעו חקלאים מקומיים באמה, כדי ליהנות ממימיה לטובת שדותיהם. לבסוף התייבשו האמות, ושליטי ירושלים חיפשו פתרונות אחרים לבעיית אספקת המים לעיר. הפתרון היה בדרך כלל חפירת בריכות אגירה ובורות מים בעיר ובסביבותיה, כמופיע בתיאורו של הגאוגרף המוסלמי אל-מֻקַדָּסִי בשנת 985 לספירה:

בירושלים יש שפע של מים (...) מעטים הם הבתים שאין להם בור מים אחד או יותר. בתוך העיר ישנן שלוש בריכות גדולות (...) בשטח הר הבית יש עשרים בריכות מים בגודל עצום, ויש שם כמה רובעים שבהם אין בורות מים ציבוריים, כי אם אלו מקבלים את מימיהם מניקוז הרחובות.

שפע המים שתיאר אל-מֻקַדָּסִי לא האריך ימים: שנות בצורת שפקדו את הארץ והזנחת ניקיון הבורות והבריכות, יצרו מחסור חמור במים בירושלים. לעתים היו הבורות והבריכות מתייבשים כבר באמצע הקיץ, ותושבי העיר נאלצו לקנות מים במחיר מופקע מתושבי הכפרים הסמוכים. אלה היו שואבים מים ממעיינות מרוחקים ומביאים אותם בנאדות עור אל תושבי העיר הצמאים. מחיר המים יכול היה להאמיר כל כך, עד כי בשנות בצורת קשות מתו עניי ירושלים בצמא, מפני שלא יכלו לממן את המים שלהם נצרכו.

התקופה הממלוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשון בתקופה הממלוכית שהסדיר אספקה סדירה של מים להר הבית היה עלאא' א-דין, הממונה על ההקדשים וחברו לגדוד של בייברס. ב-1266 הקים מערכת הובלת מים להר הבית לצורכי טהרה.

ב-1327 שיקם המושל תנכיז את אמת המים התחתונה, ששימשה עוד מימי הרומאים להובלת מים ממעיינות אל-ערוב ובריכות שלמה. הוא העמיד את תעלות הסביל של בריכת הסולטאן והעביר אמה לאורך רחוב השלשלת להובלת מים אל ה"כוס" (אל-כאס), מבנה הטהרה שבנה על הר הבית. מפעל מים זה סיפק גם את המים הדרושים לבית המרחץ בשוק הכתנים.

בחודש מרץ 1483 נערכה פעולת השיפוץ האחרונה של אמת המים בתקופה הממלוכית. הסולטאן קאיתבאי הקציב סכום עצום לשיקום בריכות שלמה ואמת המים. סופה של האמה, העוברת גם היא ברחוב השלשלת, בסביל קאיתבאי שנבנה מול מדרסת האשרפייה על הר הבית. זהו הסביל המפואר ביותר בירושלים, ולו כיפה מעוטרת בתחרת אבן. הנוסע פליקס פברי שביקר בירושלים ב-1480 ראה את הפועלים חוצבים בהר תוואי לתעלת המים, וכתב שמעשה התעלה עולה על זה הנקבה שחצב חזקיהו המלך.[4]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמות המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמך עות'מאני המעניק פטור ממס לשומרים על אמת המים

הפולחן המוסלמי בהר הבית דרש מים זורמים רבים לשתייה, לטהרה ולרחצה. העות'מאנים, שכבשו את ארץ ישראל ב-1517, שיפצו בהשקעה כספית עצומה את אמת המים התחתונה מבריכות שלמה, כדי לחזק את אספקת המים להר הבית. אולם במהלך השנים התקלקלו הצינורות ונסתמו עקב מחסור בתחזוקה ועקב מנהגם של תושבי בית לחם ליטול להם חלקי צינור לצורכיהם, עד כי "מכל הדרת בניינם לא נשארו רק שרידי עמודי פאר וכתובות שונות".[5] עם זאת, בשלהי המאה ה-19, לקראת בואו של וילהלם השני, קיסר גרמניה, החלו עבודות שיקום נרחבות. עדות לכך אפשר למצוא אצל ישראל דב פרומקין, בעיתון החבצלת:

"ראש בית פקידות עירנו החדש (...) עוסק עתה בתיקון גדול ונשגב ונחוץ מאוד לעירנו; בפקודתו מתקנים את התעלות העתיקות וצינורותיהן, אשר דרכם הובאו לְפָנִים מים העירה מהמעין לבריכות אשר הלאה מבית לחם. ידיים רבות עמלות בתיקון התעלות האלה, ויש תקווה כי בקרוב יובאו המים העירה (...) תועלת מִשְנֵה יש בתיקון הזה, כי לבד שמַים חיים, מי מעיין, חסרים בירושלים ודרושים מאוד למצב בריאות תושביה, לבד זה בשנה הזאת אשר גשמיה מועטים היו, גם מֵי הבורות אשר בעיר מעטים המה, ולא יספיקו לתושביה לכל השנה. וכבר דִמוּ השָקַאים להעלות מחיר המים, ולהתעשר על חשבון העניים. תודה רבה תִּתְחוֹבַב עירנו לשר ולחברי בית פקידות העיר על התיקון הזה!"

"חבצלת", 26 במאי 1898

המאמץ נשא פרי, אך זה קרה רק ב-1902, כחמש שנים לאחר ביקור הקיסר. בתוך תעלת האבן העתיקה הונח צינור ברזל, שהזרים מים לירושלים, ואלה חולקו בנדיבות ליושבי העיר באמצעות סַבִּילים רבים שפוזרו בכל העיר. המים הגיעו דרך האמה המשופצת, נוסף על מי הבורות ובריכות האגירה המקומיים, וזרמו בשפע בבתי המרחץ, בבתי ההארחה ובמוסדות הדת בעיר. אולם ימי רווחה אלו היו מעטים: במהרה חוררו חקלאים את הצינורות בדרך מבית לחם לירושלים כדי שהמים יזרמו לשדותיהם וישקו אותם, ולא פעם שאבו נוודים ממדבר יהודה הסמוך ממי הצינורות ופגעו באספקה השוטפת לירושלים. גם ספָּקי המים בירושלים התנכלו לאמות המשופצות וחיבלו בהן, משום שהאמות פגעו בפרנסתם.

השליטים העות'מאנים התקשו להתמודד עם המפַגעים, ואפילו חיילים ושומרים שהוצבו לאורך האמות לא הצליחו להבריח אותם. השלטון אף הציע הקלות ופטור ממס לתושבי הכפרים והעיירות הסמוכים לאמות המים בתמורה לשמירה עליהן מפני מתנכלים, אך ללא הצלחה יתרה. הדבר הביא לנטישת אמות המים, וירושלים נאלצה להסתפק בבריכות ובבורות המקומיים.[6]

בורות המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוכר מים בירושלים, 1890
בור מים בשכונת בית דוד משלהי המאה ה-19

בורות המים תפסו את מקום אמות המים, והיו לאמצעי אספקת המים העיקרי של ירושלים בדורות הבאים. בורות אלה היו חללים תת-קרקעיים שנחצבו בדרך כלל באזורים הנמוכים, כדי שהגשמים יזרמו אליהם בכוח הכבידה דרך תעלות ומרזבים. הבורות טויחו היטב כדי למנוע חלחול בסלע הגיר האופייני להרי ירושלים, ותושבי העיר דאגו לנקותם מדי קיץ. פתח הבור - החוליה - היה סגור על פי רוב כדי למנוע התעפשות או לכלוך של המים, והוא נפתח רק כדי לשאוב מים מהבור. כשהחלה היציאה מהחומות הקפידו בוני הבתים לחצוב עבור כל בית או לכל חצר משותפת בור מים, שבלעדיו לא ניתן היה לנהל חיים תקינים.

לאחר מסעו השלישי לארץ ישראל, רשם הרופא השווייצרי ד"ר טיטוס טובלר:

בירושלים יש מים ממים שונים: מי גשמים, מי מעיינות או מי בארות, מי צינורות או מים המובלים.[7] כבר אמרו על ירושלים שהיא עשירה במים וכן שהיא עניה במים. האמת היא שאמנם אין לירושלים בתוך גבולותיה מעיינות מים מתוקים, ושאין סביבה ובתוכה נחלי מים מפכים; עם זאת יש לה לעיר, אם נוהגים בה הבריות מידת מה של חסכנות, מים בשפע, ומבחינה זאת קל יותר היה לאוכלוסייה שלה לעמוד במצור משהיה לאויב הצר עליה, שבהריסת הבארות והבורות שמחוץ אפשר היה לגרום לו נזק לא ישוער, ואילו בפנים היה שפע מים מובטח...

ätter aus Jerusalem, Constanz 1856, 1. T., S. 35 ffDenkbl

הקושי בתחזוקה ובשימוש בבורות המים הוביל להמצאת פתרונות להקלה על מלאכת השאיבה. חלק מהשכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומה התהדרו במשאבות, כמתואר, למשל, בעדותו של העיתונאי היהודי משה ריישר על משכנות שאננים משנת 1868: "ושם בורות חצובים, ושלח (משה מונטיפיורי) מלונדון פלומפי, לבל יטריחו לשאוב בדלי" (שערי ירושלים, עמ' כ"ג). בעיתונות העברית בשלהי המאה ה-19 הופיעה מודעת פרסומת בזו הלשון:

"אתם אבות משפחה, ואתן אמהות ילדים, לא עזבתם עד עתה את האמצעי הישן לשאוב מים מן הבאר על ידי דלי קשור אל חבל. יום אחד הדלי נופל אל הבאר והאב האומלל רץ לשכנים אשר דרים רביע שעה רחוק ממנו, להשאיל כדומים להסיר אותו מהבור. פעם החבל ניתק ועל בעל הבית לקנות חבל אחר במקומו, וגם, כפי שקרה פעמים רבות בירושלים, שנפלו ילדים בבורות! ולמען הימלט מכל המקרים הרעים האלה, עליכם לתת אל פתח הבאר משאפה (פומפה) אחת נאה וחזקה, ותוכלו להשיג אותה אצלי בהוצאה קטנה של 33 פרנק."

פרסומת למשאבת מים, מופיעה אצל שלמה שבא, "הימים היפים", עמ' 53

החסרון העיקרי בשיטת הבורות היה התלות בגשם שימלאם. בהיעדרו, החלופה היחידה הייתה לקנות מים מהשקאים, בני הכפרים סילואן, ליפתא ומוצא, רובם ערבים ומקצתם תימנים, שהיו מוכרים את מימי המעיינות בעיר, בעיקר בשנים שחונות שגשמיהן לא הספיקו למלא את הבורות העירוניים. בשנים שחונות במיוחד, נשקלה ברצינות האפשרות לעזוב את העיר.[8]

ה' בחשון תרנ"ז - ...ואך מעטים המה הלוקחים להם לשתייה את המים החיים אשר יובעו ממעיני נפתוח (ליפתא) ומוצא, כי ביוקר המה נמכרים... והשקאים המה בני שני הכפרים ליפתא וסילואן הקרובים לעיר, ואחדים מבני אחינו התימנים, ונשאו את המים בנאדות על שכמם או על גב חמוריהם, וסבו על פני הבתים למכרם.

דוד ילין, ירושלים של תמול, עמוד 89

מנחם מנדל קמניץ, יהודי תושב ירושלים, תיאר בספרו "קורות העתים" אירוע המלמד על מצוקת המים בירושלים באותן שנים שחונות: בקיץ של שנת 1853 נתקלו ג'יימס פין, הקונסול הבריטי של ירושלים, ורעייתו אליזבת, באב ובנו שעמדו על אם הדרך מירושלים לטלביה, כשהבן ממרר בבכי. התברר כי הילד צמא מאוד, אך לאביו לא היה די כסף לשלם למוכרי המים (ה"שקאים") בעבור כוס מים. הזוג פין מיהר להזמין את השניים לבית הקיץ שלהם בטלביה והשקו אותם מבור המים שלהם, שהיה מלא. השמועה עשתה לה כנפיים, ובתוך שעות ספורות גדשו את הבית מאות מקומיים צמאים, שהתחננו למים. לאחר שחילקו את כל המים שעמדו לרשותם, נאלצו בני הזוג פין לקנות בעצמם מים עד לסופו של אותו קיץ.

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בסוף 1917, חנו בעיר כוחות צבא גדולים שניצלו את כל המים שהגיעו מברכות שלמה ותושבי העיר נאלצו להשתמש אך ורק במי הבורות. היה צורך במציאת פתרון מהיר להספקת מים נוספים לעיר, והבריטים התקינו בתוך חצי שנה, עד יוני 1918, משאבה וצינורות שהביאו מים ממעיינות אל ערוב.[9] לאחר כינון השלטון האזרחי, הבריטים שיפצו וניקו את שרידי אמות המים העתיקות והצינורות ששולבו בהם, והביאו מים ממעיינות העָרוּבּ והבִּיאָר עד ירושלים. הוזרמו לעיר מדי יום כאלף מטרים מעוקבים מים, תוך שימוש במשאבות מודרניות.

במקביל, הביאו הבריטים לסגירת בורות המים בירושלים, משום שהם היו מפגעים בריאותיים, במטרה להפוך אותה לעיר מודרנית. בעקבות גידול אוכלוסיית העיר ועליית רמת החיים בה, עלתה גם הדרישה למים ומצוקת המים בעיר נמשכה לאורך שנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1925 הוציא הנציב העליון צו שהפקיע את מי המעיינות העודפים של כפר ארטאס לטובת אספקת מים לירושלים.[10] תושבי הכפר פנו לבית הדין העליון וזה ביטל את הצו בטענה שהוא נוגד את כתב המנדט, האוסר פגיעה בתושבי הארץ לצורך הקמת הבית הלאומי היהודי.[11] בתחילת 1926 ביטל בית המשפט לערעורים בלונדון את פסק הדין והתיר לממשלה להפקיע ממימי הכפר,[12] אולם הכוונה להשתמש במים ממעיינות הכפר,[13] הומרה בהחלטה להביא מים מעין פואר שבנחל פרת, ולצורך כך הונח צינור מים ממעיינות הנחל לירושלים באמצעות חברת "John Ezra & sons" של יוחנן אבן עזרא, יוזם הפרויקט. זו התבררה כהחלטה בעייתית, שכן המעין יבש בקיץ.[14][15] בשנת 1931, לאור מיעוט הגשמים, הוכנו תוכניות להבאת מים ברכבת לירושלים.[16]

מעיינות ראש העין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוואי צינור המים הבריטי לירושלים

כבר באמצע שנות ה-20 עלו קולות שטענו שאין מנוס מהבאת מים ממעיינות ראש העין למרות המחיר הגבוה.[14] לאחר שאספקת המים בנחל פרת לא סיפקה את הדרישות, בוצע סקר היתכנות על ידי מהנדסי הממשלה, ומשניתנה חוות דעת חיובית, הוחל בתכנון ביולי 1933[17] ובחפירות להנחת הצינור באוקטובר 1933.[18] במהלך העבודות הונח על ידי חברתו של אבן עזרא צינור להובלת מי המעיינות במעלה ההר לירושלים דרך שער הגיא, לאורך מרחק של 60 קילומטרים. משאבות רבות עוצמה נבנו לאורך הדרך, וליד אחת מהן הוקם לימים היישוב שואבה. מעיינות ראש העין היו בתקופת המנדט הבריטי למקור המים העיקרי והחשוב ביותר של ירושלים. הם סיפקו 13,000 מטרים מעוקבים של מים ביממה, כמות שהספיקה לכל ירושלמי למלא אמבטיה שלמה בכל יום. תוואי הצינורות הבריטיים משמש עד היום את חברת "מקורות", המספקת מים לירושלים.

בריכות אגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאמות המים הקדומות שהזרימו מים להר הבית, הזרימו הצינורות הבריטיים את המים לבריכות אגירה גדולות בנקודות גבוהות בעיר המורחבת, ומשם הם חולקו בין השכונות באמצעות מערכת צינורות מסועפת. בריכת האגירה הראשונה נבנתה בשכונת רוממה שבמערב העיר, ממנה הוזרמו המים בצינורות קטנים יותר אל שכונות ירושלים העתיקה והחדשה, ואף אל הכפרים שסביב העיר. בכל שכונה הותקן ברז ציבורי, ואליו הגיעו התושבים כדי למלא את כדיהם.

בתחילה המשיכו רבים מתושבי ירושלים להשתמש בבורות המים שברשותם, על אף מערכת הצינורות החדשה, ורק בסוף הקיץ, כשרוב הבורות התייבשו, פקדו את הברזים השכונתיים. בחלוף השנים שכללו הבריטים את מערכת אספקת המים וחיברו מאות בתים פרטיים לצנרת המרכזית. תושבי ירושלים חדלו אט אט להשתמש בבורות ועברו להשתמש במערכת המים המודרנית.

יעקב יהושע, אביו של הסופר א"ב יהושע, תיאר את עוגמת נפשו מסגירת הבורות:

שירת מי הבורות של ילדותנו פסקה. הדליים שוב לא יעלו וירדו אל מעמקי הבורות, ובעלות הבית שנהגו להיפגש "על פי הבאר" בשעות הבוקר, ולשוחח בענייני דיומא, שוב אינן נפגשות "על יד המעיין". האבן שעל פי הבור, החרושה כיום חריצים עמוקים שנחרשו על ידי חבלי הדליים, עומדת בודדה ושוממה. פגישות אלו, שלפרקים היו עליזות ולפרקים עצובות, הקלו על לבותיהן של בעלות הבית אשר שפכו את מרי שיחן עם שכנות וידידות. בורות אלה נטלו איתם מקצת משמחת החיים ששררה בשכונות. כיום שופכת בעלת הבית את מרי שיחה בפני ברז המים אשר במטבחה."

יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, כרך ד', עמ' 231

בשנת 1931 הגיעה צריכת המים בירושלים לכ-800,000 גלון ביממה.[19]

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראות לשימוש יעיל במנות מים, 1948
חלוקת מים בירושלים בעת המצור הערבי, 1948
פרופ' למתמטיקה מיכאל פקטה, דיקן האוניברסיטה העברית עם הקצבת המים שלו, בתקופת המצור על ירושלים

בימי המצור על ירושלים במלחמת העצמאות ב-1948 נעשה שימוש אחרון בבורות המים הוותיקים, וזאת מפני שהערבים שלטו בלטרון, דרכה עבר צינור המים מראש העין לירושלים, חיבלו בקו המים הבריטי, וייבשו את העיר. כל הבורות, ואפילו הקטנים והמוזנחים ביותר, נבדקו, נמדדו ומולאו במים. התברר כי בבתי היהודים בירושלים היו קצת יותר מאלף בורות, שהכילו יחד כמיליון מטרים מעוקבים. אף שכמות המים הייתה גדולה למדי, יכלו המים להספיק לתושבי העיר למשך חודש ימים בלבד. "גדוד מחלקי המים" של ארגון משמר העם פעל לחלוקה מסודרת של המים. הם עברו מדי יום משכונה לשכונה בירושלים, רכובים על עגלות גדולות עמוסות בחביות, ובמרכז כל שכונה עצרו וחילקו מים לכל משפחה לפי צרכיה. במקביל חולק לתושבי העיר תרשים המסביר כיצד לחסוך ולנצל את המים ביעילות, על ידי שימושים חוזרים, שכן לכל משפחה הוקצתה כעשירית מכמות המים בימים רגילים.

תחנת "הרדיו העברי" של ירושלים שידרה מדי יום הוראות והמלצות לתושבים כיצד להשתמש במים שימוש חכם וחסכוני. לדוגמה:

  • יש להשתמש באותם המים לבישול, כביסה, שטיפת רצפה והדחת בית הכסא.
  • יש להתרחץ לתוך קערה באמצעות זרם מים איטי. את המים המשומשים יש לשמור.
  • יש לסנן מים מלוכלכים ומשומשים, כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם שוב לצרכים אחרים.
  • במים מלוכלכים במיוחד - יש לעשות שימוש חוזר לשטיפת בית הכסא.

ביטוי למצוקת המים בזמן המצור נתן המשורר דן אלמגור בשירו "כוס אחת של מים":

הייתה לי כוס אחת של מים, היה זה במצור בעיר ירושלים. לגמתי מן הכוס טיפה אחת או שתיים (...) צחצחתי את שיניי ובשארית המים כיבסתי מכנסיי פעם בחודשיים (...) את הסמרטוט הלח סחטתי בידיים, השקיתי בעציץ שושן אחד אפילו שניים, היה זה במצור בעיר ירושלים."

מבצע השילוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קו השילוח

התמעטותם המהירה של המים בבורות דחפה לפתרון חלקי באספקת המים לעיר באמצעות דרך בורמה שנפרצה במהלך המלחמה. בתחילה הועברו לירושלים חביות מים, אך במקביל תוכנן (על ידי המהנדס שמחה בלאס) והונח (על ידי חברת מקורות) צינור מים חלופי.[20] הצינור הוליך מים מאזור חולדה (לשם הגיעו המים מבארות באזור רחובות ונען שהיו אמורים מלכתחילה לספק מים לנגב) לתחנת השאיבה בשער הגיא ומשם בצינור הישן לירושלים. מאות אנשים גויסו למבצע הנחת הצינור והתקנת המשאבות בדרך. בתוך 28 ימי עבודה מאומצת ביום ובלילה זרמו מים חיים לירושלים המיובשת. את השמחה הגדולה על שפע המים החיים שהגיעו לפתע תיאר יונה כהן, מתושבי העיר, בספרו "ירושלים במצור": "ב-22 ביולי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, התחילו מים חיים זורמים בכל מטבח בירושלים".

דוד בן-גוריון העניק למבצע את השם "מבצע השילוח", על שם הנקבָּה שחצב חזקיהו המלך בימי קדם שגם היא, כמו צינור המים, הובילה מים מחוץ לירושלים אל תוך העיר. בחודשים שבהם השתמשו בצינור החדש, נקראה מערכת המים החדשה בשם "קו השילוח". חלק מהשרידים שנותרו מקו השילוח נמצאים ביער חולדה, והם כוללים בריכה, משאבה וקטע קטן מהצינור.

אספקת המים מאז קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק לאחר קום המדינה שולבה ירושלים במערכת אספקת המים הכלל ארצית. חברת "מקורות" אחראית היום לאספקת המים לירושלים ולכל הארץ. לשם כך שואבת "מקורות" מי תהום בשפלה ומובילה אותם בתוואי קרוב לתוואי הצינור הבריטי מראש העין לירושלים, באמצעות ארבעה צינורות. כן נכללים במים המסופקים לירושלים מי המוביל הארצי, שמקורם בכנרת, ומים ממתקני ההתפלה.

קו המים השני לירושלים נחנך ב-1953 וקוטרו "24. קו המים השלישי הושלם ב-1979 וקוטרו "36. קו המים הרביעי נחנך ב-1994 וקוטרו "50-"42. העבודות על קו המים החמישי לירושלים החלו ב-2009.

מקורות אחראית רק לאספקת המים לעיר, אך לא לאגירתם ולחלוקתם לתושבים. בשנת 1996 הקימה עיריית ירושלים את חברת 'הגיחון', עליה הוטל לאגור את המים, לחלק אותם ולהחזיק את מערכות המים והביוב של העיר (עד אז טיפלה בכך העירייה). חברת הגיחון היא האחראית היום לפיתוח, להרחבה, להפעלה ולאחזקה של שלוש מערכות המים החשובות בעיר:

  • מערכת אספקת המים - אגירת המים של חברת "מקורות" והזרמתם לברזים בעיר.
  • מערכת הניקוז - איסוף מי גשמים ושיטפונות במערכות תת-קרקעיות, כדי למנוע הצפה ונזקי גשמים בחורף.
  • מערכת הביוב - איסוף שפכים מרחבי העיר והולכתם אל מחוץ לעיר.

בעיר פועלות 12 ברכות אגירה למים בנקודות גבוהות, כדוגמת מאגר המים בשכונת רוממה ובשכונת בית וגן.[21]

החל משנת 2005 מופסקת בפסח הזרמת מים שמקורם בכנרת לירושלים, מכיוון שבמי הכנרת קיים בפסח חשש חמץ, ואספקת המים לעיר ניזונה רק ממי בארות, שבהם לא קיים חשש זה.[22]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרק על אספקת המים לירושלים, ירושלים בתש"ח, סדרת עידן, כרך 2, הוצאת יד בן צבי, 1988.
  • משה הקר, "הספקת המים בירושלים בימי קדם", בתוך: ספר ירושלים, (עורך: מ' אבי יונה), 1956.
  • רות עמירן‬, "הספקת המים לירושלים", קדמוניות 1-2, 1968, עמ' 13–18.
  • עמיחי מזר, "אמות-המים הקדומות לירושלים", קדמוניות, 19-20, 1972.
  • עמיחי מזר, "סקר אמות המים לירושלים", בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1989.
  • דוד עמית, "נתונים חדשים לתיארוך אמות המים של ירושלים‬", ‫אריאל, 102-103, 1994, עמ' 57–64.
  • יעקב ביליג, "חידושים בחקר אמות המים הקדומות לירושלים", חידושים בחקר ירושלים, 1, 1995, עמ' 37–47
  • כתובות של הלגיון העשירי: L. Vetrali, "Le iscrizioni dell’acquedotto romano presso Betlemme" LA 17, 1968, pp. 149-161.
  • מיכאל דדון ויחיאל זלינגר, "שישה קטעים נוספים של אמת המים העליונה לירושלים", עתיקות, 32, תשנ"ו, עמ' 83–85. [כתובות נוספות של הלגיון העשירי].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה שקלים, ה, א
  2. ^ עמיחי מזר, סקר אמות המים לירושלים, עמ' 181
  3. ^ דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים 2003, עמוד 138
  4. ^ יוסף דרורי, "ירושלים בתקופה הממלוכית", אריאל 83–84, עמ' 194
  5. ^ דוד ילין, ירושלים של תמול, עמוד 243
  6. ^ ב-א. קוך, הספקת המים לירושלים, דואר היום, 4 בספטמבר 1923 כתוב "כשנכבשה ירושלים על ידי הצבא הבריטי ביום 9 בדצמבר 1917 הייתה בה הספקת מי גשמים הצבורים בתוך הבורות וגם הספקת מי מעינות על ידי תעלות אקדוקט והמשכת צנורות מעין סאליח, עין עטון וברכות שלמה"
  7. ^ באמת מים.
  8. ^ על פי ספרו של הנוסע הברלינאי ה' פטרמן, "מסעות במזרח" (לייפציג 1865), כרך ראשון, עמוד 205.
  9. ^ א. קוך, הספקת המים לירושלים, דואר היום, 4 בספטמבר 1923
  10. ^ אל להכניס מים לירושלים, דבר, 10 ביוני 1925
  11. ^ משפט ארטאס בבית הדין העליון, דואר היום, 2 ביולי 1925
  12. ^ משפט מי ארטאס בלונדון, דבר, 19 בינואר 1926 (מודעה)
    פסק הדין במשפט מי הארטאס, דבר, 3 במרץ 1926
  13. ^ מים ממעין ארטאס, דואר היום, 1 במאי 1931
  14. ^ 14.0 14.1 ירושלים צפויה לצמאון, דואר היום, 30 באוגוסט 1928
  15. ^ שוב על חרפת ירושלים, דואר היום, 16 באוקטובר 1931
  16. ^ המחסור במים מדאיג את שלטונותינו למאוד, דואר היום, 27 באפריל 1931
  17. ^ הנציב העליון מבטיח מים לירושלים, דבר, 25 ביולי 1933
  18. ^ עבודת מפעל המים לירושלים מתחילה בקרוב, דואר היום, 25 באוקטובר 1933
  19. ^ חוסרי מים בירושלים, הצפירה, 4 באוגוסט 1931
  20. ^ שמחה בלאס, "מי מריבה מעש", ע' 156
  21. ^ דו"ח איכות המים בעיר, כולל פירוט הבדיקות בבריכות האגירה
  22. ^ שני מזרחי, חדשות לתושבי ירושלים: מים כשרים לפסח, באתר ynet, 19.4.05


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg