האיגרת אל הגלטים
 | |
| |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
פאולוס  |
| שפת המקור |
יוונית |
| סוגה |
איגרת |
  | |
האיגרת אל הגלטים היא מכתב של פאולוס אל הקהילה הנוצרית בפרובינקיה הרומית גלטיה שבאנטליה, והוא אחד מספרי הברית החדשה – כתבי הקודש של הנצרות.
התמה העיקרית של האיגרת היא המחלוקת שהייתה בנצרות הקדומה בדבר חוקי התורה והאם יש לקיימם.
גלטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המכתב ממוען אל הכנסייה הנוצרית בגלטיה שבאסיה הקטנה, אולם המיקום המדויק של הקהילות הנוצריות באזור זה אינו ברור. יש הטוענים שמדובר בקהילות בצפונה של טורקיה של ימינו, אולם רוב החוקרים סבורים כי מדובר בקהילות שגרו במרכז הפרובינקיה הרומית שהייתה באסיה הקטנה בעת שנכתבה האיגרת.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקהילות הנוצריות בגלטיה (בערים פיסידה, איקוניום, ליסטרה ודרבה) נוסדו על ידי פאולוס.[1] קהילות אלה כללו בעיקר מומרים לנצרות שהיו קודם לכן עובדי אלילים פגניים. לאחר שפאולוס עזב את גלטיה, החלו הקהילות לסטות מהנחיותיו והתקרבו אל היהדות ותורת משה. ככל הנראה הגיעו אל קהילות אלה נוצרים שהיו קודם לכן יהודים ושמרו את חוקי התורה בנוסף לאמונתם בישו.
האיגרת שנשלחה על ידי פאולוס נועדה להוכיח את הקהילות ולהזהיר אותן מפני סטייה מתורתו. מהאיגרת עולות מחלוקות שהיו בנצרות הקדומה בדבר ברית המילה ושמירת השבת. כמו כן, ישנה סברה כי השליחים שנשלחו אל קהילות אלה היו שליחים של הפטריארך של ירושלים באותה עת יעקב הצדיק (אחי ישו) ומדובר למעשה לא בסטייה מהנחיותיו של פאולוס אלא במחלוקת שבין ראשי הכנסייה שהיו בירושלים לבין פאולוס עצמו ותקיפת מעמדו כשליח.
שפת האיגרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]P46, כתב היד הקדום ביותר הנמצא לאיגרת זו, כתוב יוונית. יש הסוברים שהאיגרת נכתבה במקורה בעברית או בארמית.
מועד חיבור האיגרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמעט כל החוקרים מסכימים כי פאולוס עצמו כתב את האיגרת. הוויכוח העולה מאיגרת זו – בדבר המרת הגויים לנצרות – מעיד על כך שמדובר באיגרת שחוברה בראשית ימי הנצרות, בתקופה שבה מרבית המאמינים היו יהודים ומיעוטם גויים שהתנצרו.
ישנה סברה כי האיגרת נכתבה זמן קצר לאחר ביקורו השני של פאולוס בגלטיה (מעשי השליחים, י"ח, 23). ביקור זה נערך לאחר מועצת ירושלים(אנ'), ולפי סברה זו האיגרת נכתבה בחורף שבין שנת 57 ל-58, בעת שהותו של פאולוס בקורינתוס (שם, כ', 3). גם לפי דעתו של ג'ון פ. מאייר האיגרת נכתבה במחצית השנייה של שנות ה-50[2].
סברה אחרת גורסת שהאיגרת נכתבה לפני הביקור בירושלים, בעת שפאולוס שהה בטרסוס הסמוכה, וסברה שלישית גורסת שהאיגרת נכתבה בעת הביקור הראשון עצמו, כאשר כונסה מועצת ירושלים (על פי סברה זו, האיגרת היא הראשונה מבין האיגרות שכתב פאולוס).
גרסאות קדומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגרסה הקדומה ביותר של האיגרת ששרדה עד ימינו נכתבה בשנת 200 לערך – כ-150 שנה לאחר כתיבת האיגרת המקורית. פפירוס זה, המכונה P46, מכיל מקטעים בלבד מהאיגרת.
תוכן האיגרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפסקת הפתיחה של האיגרת (א', 1–10) מסביר פאולוס את המטרה לשמה היא נכתבה.
פאולוס דן בסמכותו כשליח (א', 11–19) למרות עברו כלוחם נגד הנצרות, ובהמשך הוא מציג את אי תקפות התורה ומצוותיה למאמיני הנצרות כמו ברית מילה, תחולת דיני הכשרות על הנוצרים הנכרים (שאינם ממוצא יהודי) והיחס הכללי של הנוצרים לתורה, בהסתמך על הכתוב בה – שהיא נועדה ליהודים בלבד, ושהיא משמשת אף כקללה להם, מאחר שלא קיימוה.
התורה: התורה הגבילה את עצמה עם תנאי של שמירתה. ברגע שלא נשמרה היא בטלה. וזאת על מנת למסור את האמונה האמיתית לידיהם של הנוצרים והמאמינים, הממשיכים את הרוח האמיתית של התורה מבלי להיצמד למילותיה ולטקסיה. (ור' על מדרשי הפסוקים בהרחבה על כך).
ברית המילה: הִנֵּה אֲנִי פוֹלוֹס אֹמֵר לָכֶם שֶׁאִם־תִּמּוֹלוּ לֹא־יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ[3] – ברית המילה דווקא מזיקה, שכן היא גורמת להתחייבות בקיום התורה, והתחייבות זאת נועדה מלכתחילה להיות בטלה והולכת.
עם ישראל: אִם־לַמָּשִׁיחַ אַתֶּם – הִנְּכֶם זֶרַע אַבְרָהָם, וְיוֹרְשִׁים: כְּפִי הַהַבְטָחָה.[4] – המאמינים בישו הם היורשים האמיתיים של הבטחות התורה.
מדרשי הפסוקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהפסוק על אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה",[5] הדגיש פאולוס שהאמונה קדמה לתורה, ושהובטח לאברהם שאמונתו תהיה לכל העמים. לכן כאשר הברית הופרה בידי היהודים, התורה מתבטלת ומקללת את היהודים, על סמך הפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת"[6].
מהפסוק "ושמרתם את חֻקתי ואת משפטי אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם..."[7] הוא למד שהתורה היא מערכת עשייה מותנית, שאם אין עושים אותה, היא בטילה, לעומת האמונה הקיימת לעולם. לדעתו, הנוצרים (או לפחות הנוצרים הנכרים) ניצלו מקללה נוראית, בכך שאינם מחויבים לתורה המקללת את מי שאינו שומר אותה כראוי, ואת זאת הוא לומד מהפסוק "כי קללת אלהים תלוי"[8]
במקום אחר מהמילים בתהלים "כי לא יצדק לפניך כל חי"[9] פאולוס מבין שהתורה מראש ידעה שאי אפשר לשמור עליה, ולכן מלכתחילה "נועדה להפרה" על מנת שהאמונה תימסר לעולם כולו דרך הנצרות. באיגרת גם נמצא המדרש הידוע (והעתיק) עת לעשות לה' הפרו תורתיך – במשמעות: יש זמנים שחייבים להפר את התורה לצורך הקב"ה. במקרה זה פאולוס מייחס את המובן לאלהים והאמונה בו דרך ישו.
את הפסוק "לאחיך לא תשיך" (כי תצא) דרש פאולוס כנשיכה ואכילה, כלומר, הפסוק מצווה להתנהג יפה אחד לשני, להתחשב, ובעיקר להימנע מיצר מיני (תאוות בשר).
בפרק הרביעי הוא דורש את הולדת ישמעאל ויצחק, כאלגוריה למצבי האומות. מכיוון שהיהודים משועבדים לתורה הרי הם "בני האמה" כלומר בני ישמעאל, ואילו הנוצרים החופשיים מן התורה הם בני יצחק, והם היורשים האמיתיים של הבטחת אברהם. כך מגיעה אליהם, לנוצרים, הנבואה "רני עקרה... כי רבים בני שוממה מבני בעולה" כלומר הם כעת ישראל האמיתית, בני השוממה, לעומת היהודים בני הבעולה (בהמשך לאותו קו), וכמו שפאולוס דורש את הפסוק בפרשת שופטים: כִּי תוֹעֲבַת ה' א' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל – זהו עול לעשות תועבות (והכוונה לתאוות מין).
מהמלים "איש בחטאו יומת" (פרשת כי תצא) הוא למד שאל לו לאדם לכעוס על אחרים חוטאים. אדרבה, עליו לקחת על עצמו אחריות על חטאי אחרים, ומהפסוק באלפא ביתא שבתהלים "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי" הבין שיש לפעול לחלוקת הכבוד למורים ובריחה מכבוד עצמי. את דברי הושע "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ", וכן את איוב "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" הבין בשני אופנים: לפי הפשט, אין לזרוע להבלים, ומה שתעשה חוזר אליך, ולפי הדרש כדאי לזרוע ב"רוח" כי מקבלים בחזרה "רוח חיי עולם" – וכוונתו לרוח האמונה הנוצרית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מעשי השליחים, פרק ט"ז, פסוק 6
- ^ Antioch and Rome: New Testament Cradles of Catholic Christianity. New York, NY: Paulist Press, 1983
- ^ פרק ה', פסוק 2
- ^ פרק ג', פסוק 29
- ^ בראשית, ט"ו, ו'
- ^ דברים, כ"ז, כ"ו
- ^ ויקרא, י"ח, ה'
- ^ הפסוק נאמר על חייבי עונש מוות: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ...".
- ^ הפסוק המקורי הוא מתהלים (מזמור "ה' שמע תפילתי"): "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי" דוד מבקש לא להגיע למשפט, כי אין לו ספק שיפסיד כלומר: "אין אדם מושלם". שיבוש הפסוק כפי שמופיע כאן (לא יצדק לפניך כל בשר), מופיע בפיוטים ובספרות יהודית נרחבת, ואף נכנס לנוסח תפילת יום הכיפורים.
