טאיוואן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף טיוואן)
הרפובליקה הסינית
中華民國
דגלסמל

לחצו כדי להקטין חזרה

מצריםתוניסיהלובאלג'יריהניגריהקמרוןהרפובליקה הדמוקרטית של קונגומוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדימלאוויאתיופיהדרום סודאןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רתימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלספרדמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלמדגסקרסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמרקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלובקיההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניה הצפוניתאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגיאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהארצות הבריתהאיים המלדיבייםיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתטאיוואןסינגפוראוסטרליהמלזיהברונייהפיליפיניםתאילנדוייטנאםלאוסקמבודיההודומזרח טימורפפואה גינאה החדשהאי חג המולדאיי קוקוסאיי שלמה
המנון לאומי שלושת העקרונות של העם
המנון
ממשל
משטר דמוקרטיה נשיאותית
ראש מדינה נשיא הרפובליקה הסינית עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא הרפובליקה הסינית צאי אינג-ון
ראש הרשות המבצעת ראש ממשלת טאיוואן עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת טאיוואן צ'ן צ'יאן-ג'ן (אנ')
שפה רשמית מנדרינית
עיר בירה טאיפיי 25°02′N 121°38′E / 25.033°N 121.633°E / 25.033; 121.633
רשות מחוקקת היואן המחוקק עריכת הנתון בוויקינתונים
רשות שופטת Justice of the Judicial Yuan, Supreme Administrative Court, Supreme Court of the Republic of China עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה
העיר הגדולה ביותר ניו טאיפיי
שטח יבשתי[1] 35,980 קמ"ר (139 בעולם)
אחוז שטח המים 10.34%
אזור זמן UTC +8
היסטוריה
הקמה  
מהפכת שינהאי 10 באוקטובר 1911
ישות קודמת הרפובליקה הסינית, השלטון היפני בטאיוואן
דמוגרפיה
אוכלוסייה[2]
(הערכה 1 במרץ 2024)
23,941,274 נפש (58 בעולם)
צפיפות 665.41 נפש לקמ"ר (17 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 12.42%
גילאי 15 - 24 11.62%
גילאי 25 - 54 45.51%
גילאי 55 - 64 14.73%
גילאי 65 ומעלה 15.72%
כלכלה
מדד ג'יני 0.338 (נכון ל־2018) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע דולר טאיוואני חדש‏ (TWD)
בנק מרכזי הבנק המרכזי של רפובליקת סין עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
סיומת אינטרנט tw
קידומת בין־לאומית 886
https://www.taiwan.gov.tw/ האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
גורד השחקים טאיפיי 101 בבירה טאיפיי, שהיה עד 2009 המבנה הגבוה בעולם
האי טאיוואן, כפי שצולם מהחלל על ידי NASA

טאיוואןסינית: 臺灣, בסינית מפושטת: 台湾), או הרפובליקה הסינית (בסינית: 中華民國, בפין-יין: Zhōnghuá Mínguó), היא מדינה הכוללת את האי טאיוואן שלחופי מחוז פוג'יין של סין, וכן את קבוצות האיים פנגחו, ג'ינמן ומאטסו. בעבר כללה הרפובליקה הסינית את מרבית סין היבשתית. מכונה גם "סין הלאומית" (ובעבר "סין הלאומנית"), "טאיפּיי הסינית" ו"טאיוואן", כדי להבדילה מהרפובליקה העממית של סין, השולטת כיום בסין היבשתית, בהונג קונג, במקאו, באי האינאן ובאיים נוספים, ומוכרת בדרך כלל כ"סין העממית" או פשוט כ"סין". באנגלית מכונה טאיוואן בשם Republic of China או ROC, ואילו סין נקראת גם People's Republic of China או PRC. כל אחת מהרפובליקות טוענת לריבונות על סין כולה והן אינן מכירות זו בזו, אם כי יש ביניהן קשרי מסחר. "הרפובליקה העממית של סין" מחרימה כל מדינה שמכירה ב"רפובליקה הסינית".

עד שנות ה-70 טאיוואן הוכרה כרפובליקה הסינית על ידי עשרות רבות של מדינות. במהלך השנים, עקב לחץ מצד הרפובליקה העממית של סין, שהתפתחה למעצמה כלכלית, ניתקו כ-120 מדינות את היחסים הדיפלומטיים עם טאיוואן, מרביתן בין השנים 1964 ל־1990. כיום (2024) נותרו רק 12 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים עם טאיוואן[4].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופה פרה-קולוניאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקופת הפליסטוקן המאוחרת, טאיוואן הייתה מחוברת ליבשת. לפני כ 10,000 שנה מפלס הים באזור עלה בכ-140 מ' והפריד את האי מהייבשת. בקופת הפליסטוקן המאוחרת רצפת מצר טאיוואן היוותה גשר יבשתי רחב שנחצה על ידי בעלי החיים היבשתיים עד תחילת תקופת ההולוקן. בערוץ שבין איי פנגו לטאיוואן נמצא ריכוז מאובנים של חוליות, כולל עצם לסת אנושית השייכת למין קדום לא ידוע של הסוג אדם[5][6]. בשנת 1972 נמצאו חלקי מאובנים של בני אדם מודרניים אנטומית במחוז זוג'הן (אנ'), טאינאן, המתוארכים כ-30,000 שנה לפני זמננו[7].

לפני כ-6,000 שנה, טייוואן יושבה על ידי חקלאים מתרבות הדפנקנג (אנ'), ככל הנראה ממה שהוא כיום דרום מזרח סין. תרבויות אלו הן אבותיהם של עמים ילידיים טייוואנים מודרניים ומקור משפחת השפות האוסטרונזיות. אוכלוסיית הילידים של טאיוואן חיה באי כבר כמה אלפי שנים, כנראה מהאלף הרביעי לפני הספירה, אך ייתכן שאוכלוסיות אחרות חיו באי מוקדם יותר. הילידים הטאיוואנים הם אוסטרונזים – קבוצה אתנית ולשונית הכוללת את הפיליפינים, מלזים, אינדונזים, מלנזים ואפילו אלו שהתיישבו במדגסקר[8].

שושלת מינג, צ'ינג, ומעצמות אירופאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-17, אנשים ממחוז פוג'יין שבסין ניסו להגר לאיי טאיוואן, אולם לרוב נדחו באלימות על ידי השבטים המקומיים. למרות זאת, הצליחו מהגרי מחוז פֿוּגְ׳יֵין להתיישב במספר מוקדים בחלק המישורי של מערב טאיוואן.

במאה ה-17 החלו כוחות קולוניאליים אירופיים לחפש מוקדים לקשר בין אירופה לקיסרות מינג, ועשו מאמץ להתיישב באיים סמוכים לסין גופא, כגון הונג קונג, מקאו וטאיוואן. חברת הודו המזרחית ההולנדית, שניסתה להתיישב באיי פנגחו הסמוכים ליבשת בשנת 1622 ונדחתה משם על ידי קיסרות מינג, התיישבה לבסוף בשנת 1624 במקום בו נמצאת העיר טאינאן בחוף הדרום מערבי של האי טאיוואן, ובנתה שם את מצודות זילנדיה ואנפינג (אנ'). היא החלה לייבא עובדים בני האן ואנשי האקה מסין, ליישם את החקלאות שהביאו לאי. כמעט במקביל, בשנת 1626, התיישבו הספרדים (בתקופת האיחוד האיברי) בצפון האי, בנמלי טאמסוי (אנ') וקילונג. הם נותרו שם בחסות כוחותיהם מהפיליפינים 16 שנים, עד שההולנדים דחקו אותם מטאיוואן. גם התקופה ההולנדית באי לא נמשכה זמן רב.

כחלק מהשתלטות קיסרות צ'ינג המנצ'ורית על סין, נדחה כוח נאמן למינג המובסת למחוזות הדרומיים של סין, וכוח בראשות קוש'ינגה (אנ') (ג'נג צ'נגגונג), שבסיס כוחו היה במחוז פוג'יין, צר על מצודות ההולנדים ובשנת 1662 כבש את המצודות וגירש את ההולנדים מהאי. בתקופת השושלת קצרת הימים של ממלכת טונגנינג שהקים, ששלטה באי 20 שנים, הגיעו עוד מתיישבים בני האן לאי. אלה הביאו איתם את מורשתם ודתם והחל עירוב בין המתיישבים החדשים לשבטים המקומיים.

גם שושלת זו לא האריכה ימים, ונכדו של קוש'ינגה נכנע לבסוף, בשנת 1682, לקיסרות צ'ינג הסינית, שהפכה את איי טאיוואן לחלק ממחוז פוג'יין. שליטת צ'ינג נמשכה עד לוויתור על הטריטוריה לקיסרות יפן, כחלק מהסכם שימונוסקי שסיכם את התבוסה הסינית ליפן במלחמת סין–יפן הראשונה, בשנת 1895.

תקופת השלטון היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 במאי 1895, לאחר חתימת הסכם שימונוסקי, הכריזה קבוצה של פקידים בכירים של ממשל צ'ינג בטאיוואן על הקמת "הרפובליקה של טאיוואן" שהתנגדה לשלטון היפני הממשמש ובא. הכוחות היפניים נכנסו לבירה בטיינאן והכניעו את ההתנגדות הזו ב-21 באוקטובר 1895. לחימת גרילה נמשכה מעת לעת עד 1902, ומרידות נוספות התרחשו בעשורים לאחר מכן אך ללא הצלחה.

אחרי הכנעת "רפובליקת טאיוואן", המעבר לשלטון יפני התרחש בצורה חלקה יחסית עבור התושבים הסיניים, אך לא כך היה עבור התושבים הילידים. המישורים המזרחיים והרי המרכז בעצם לא נשלטו על ידי ממשלות זרות עד שנת 1895. לאחר סקר קרקעות בשנת 1898, יזמה הממשלה הקולוניאלית היפנית בשנת 1910 פרויקט צבאי בן חמש שנים לכיבוש העמים הילידים שעד אז לא נשלטו בידי שלטון מרכזי – לא בזמן שושלת מינג וצ'ינג ולא בזמן השליטה האירופאית. בשנת 1915 התרחשה פרשת טפאני. בשנת 1925 העמים הילידים הוגבלו לאדמות שמורות קטנות ומפוצלות בהרים, וקהילות רבות נאלצו לעבור מציד-ולקט מסורתי, לייצור חקלאי. השלטון היפני ניסה להטמיע אותם לחלוטין בחברה היפנית – מדיניות שמלבד הפן החקלאי כללה גם לימודי שפה ואיסור פעולות תרבותיות שנחשבו על ידי היפנים כברבריות, כגון קעקוע פנים (אנ'). התהליך לווה פעמים רבות באלימות מצד היפנים[9][10].

אחת המרידות המאוחרות והגדולות של הילידים ביפנים הייתה "תקרית וושה". מונה רודאו (אנ'), בן השבט הילידי סדיק, הוציא לפועל פעילות התקפית כנגד היפנים, לאחר שהצליח לאחד את שבט הסדיק (תת-קבוצה של בני העם האטאיאל). במהלכים טקטיים מתוחכמים, נותקו קשרי תחנות משטרה יפניות כהקדמה להשתלטות הילידים על הכפר וושה. בכיבוש הכפר נרצחו החיילים היפנים, נשותיהם וילדיהם. מרד זה כונה 'תקרית וושה' והתפתח למרד כללי של רוב בני השבט סדיק בהרים תחת מונה רודאו למשך חודש אחד, וספיחים יחידים במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, דוכא המרד ביד קשה בידי היפנים והיה כנראה מהקרבות הראשונים שדוכאו באמצעות פצצות כימיות במזרח אסיה (אחרי הניסיון הרב שנרכש במלחמת העולם הראשונה). אחרוני המנהיגים הלוחמים התאבדו. גופה, שהוגדרה כגופתו של מונה רודאו, נמצאה לאחר מספר שנים במערה הררית. הגופה - שזהותה מעולם לא אומתה - הוצגה במוזיאון במשך תקופה מסוימת, הוסתרה במחסן בין 1949–1974, עד שנקברה סופית באזור ההרים.

טאיוואן הפכה בהדרגה לחלק מהקיסרות היפנית והשתתפה במשאבים חומריים ואנושיים בצבא היפני במלחמת העולם השנייה. חיילים טאיוואנים רבים נשלחו להילחם כחלק מהצבא היפני, והיו גם מתאבדי קמיקזה טאיוואנים. אפילו החייל היפני האחרון שנכנע בשנות השבעים, היה ממוצא טאיוואני.

היסטוריה של מפלגת הקוומינטנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קוומינטנג

הרפובליקה הסינית הוקמה בסין היבשתית אחרי נפילתה של השושלת הקיסרית הסינית האחרונה בשנת 1912. סוּן יאט-סֵן נבחר כנשיא הסיני הראשון, אולם שלטונו לא האריך ימים. הרפובליקה נקלעה עד מהרה לאנרכיה, ושליטתו של סון יאט-סן נותרה מוגבלת למחוזות הדרומיים של סין. עם מותו ב-1925 תפס את מקומו צְ'יאנג קאי שֵק, שהצליח להשתלט מחדש על סין ולאחד את רובה, בעזרת ברית המועצות. צ'יאנג קאי שק חדל לשתף פעולה עם ברית המועצות לאחר ניצחונו על מרבית ברוני המלחמה, והחל לסלק גורמים קומוניסטיים ממוסדות השלטון. הדבר הצית עד מהרה מלחמת אזרחים.

ב-1931 פלשה יפן למנצ'וריה בצפון-מזרח סין וכבשה אותה. המלחמה בין יפן לסין התחדשה עם פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-1937, שהחל מסוף 1941 השתלבה במלחמת העולם השנייה. ב-1945 נכנעה יפן לארצות הברית, ואיבדה את שליטתה בסין. עם כניעת היפנים התחדשה מלחמת האזרחים בין צ'יאנג קאי שק ליריביו הקומוניסטים ובראשם מָאוּ דְזֶה דוֹנְג. על פי פרשנות של מומחים אחדים, המלחמה בסין הייתה אחת מהזירות הראשונות של המאבק בין שתי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שהתחולל אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, לכל אחת מהמעצמות הייתה הסתייגות מבעלי-בריתה הסינים. סטלין, שליט ברית-המועצות, ראה במאו דזה דונג איום על ההגמוניה שלו במדינות הקומוניסטיות. ארצות הברית הייתה מוטרדת מכך שכספי הסיוע ששלחה לצ'יאנג קאי שק "נבלעו" במנגנון השלטוני המושחת שהתפתח בסין.

מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949 בניצחונו של מאו דזה דונג, שהקים את "הרפובליקה העממית של סין" ברוב שטחה של סין. ארצות הברית שהסתייגותה מצ'יאנג קאי שק הלכה וגברה, הייתה מוכנה רק לסייע לו להגר לאי טאיוואן ולהגן על האי מפני הכוחות הקומוניסטיים.

התגבשות העם הטאיוואני עם המהגרים החדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מכניעת יפן, שב שטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לחסות סין. המפלגה הסינית השלטת הכפיפה את אנשי האי כאזרחים מדרגה שנייה תחת סין, כשהם רודים במקומיים. השיא היה ב"תקרית 228" (אנ') (שם המגיע מהתאריך 28 בפברואר 1947), שהביאה להרג המוני של אזרחים ולהשלטת שלטון צבאי בן כמעט 40 שנים באי[11]. הטרור הלבן (אנ') נמשך עד השלטת הדמוקרטיה באי בשנות השמונים של המאה ה-20.

הרפובליקה הסינית בהנהגת צ'יאנג קאי שק הצטמצמה בסוף מלחמת האזרחים לשטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לו. צ'יאנג קאי שק הוסיף לראות את עצמו כשליט הלגיטימי של סין כולה, ולכן לא הכריז על עצמאות האי, אלא ראה בו משכן זמני לשלטון החוקי של סין. השלטון המאואיסטי שהתגבש בסין המשיך מצידו לראות בטאיוואן חלק מסין, והגדיר את האי כ"מחוז מורד". מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן, ובעקיפין בין סין לארצות הברית.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאיוואן היא דמוקרטיה בעלת משטר נשיאותי. בניגוד לרוב המדינות, בהן יש שלוש רשויות – מחוקקת, מבצעת, ושופטת – הממשל הלאומי בטאיוואן מורכב מחמש רשויות, המכונות בסינית "יואן" (院): המחוקקת, המבצעת והשופטת המוכרות מהשיטה המערבית, וכן רשות מבקרת ורשות בוחנת, שמוצאן מהשיטה הסינית המסורתית. נשיא טאיוואן נבחר בבחירות ישירות אחת ל-4 שנים. הוא עומד מעל הרשויות האחרות, בעל סמכויות פוליטיות משמעותיות ובפועל נשיאות המדינה היא רשות ממשל שישית. אולם, אין לנשיא זכות וטו. ברשות המחוקקת הטאיוואנית – היואן המחוקק (אנ') – חברים 113 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים: 73 בבחירות אזוריות-רובניות, 34 בבחירות ארציות-יחסיות, ו-6, המייצגים את הטאיוואנים הילידים, בבחירות ארציות-רובניות.

מאז 1996 מתקיימות בחירות ישירות לנשיאות. הבחירות האחרונות לנשיאות ולפרלמנט התקיימו ב-13 בינואר 2024. סגן הנשיא והמועמד לאי צ'ינג־טה מהמפלגה הדמוקרטית פרוגרסיבית נבחר לנשיאות, אולם לא נוצר רוב מוחלט לאף מפלגה בפרלמנט.

מעמד בין-לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מעמדה הבין-לאומי של טאיוואן

מעמדה של הרפובליקה הסינית, טאיוואן, מורכב. בפועל זוהי מדינה עצמאית, אולם היא מעולם לא הכריזה על עצמאות ואינה מוכרת כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבין-לאומית. מתנהל ויכוח ער בטאיוואן בנוגע להכרזת עצמאות רשמית, בעוד סין העממית מאיימת כי תתקוף את טאיוואן אם זו תכריז על עצמאות.

לאחר שנוצרה הישות הפוליטית החדשה באי בתמיכת ארצות הברית, ולמרות מחאותיה של ברית-המועצות, זכתה טאיוואן במקום השמור לסין בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון באו"ם. מצב זה השתנה עם המהפך שחולל ריצ'רד ניקסון במדיניות החוץ של ארצות הברית, כשכיהן כנשיא בין השנים 19691974. בתקופה זו הכירה ארצות הברית בשלטון הסיני הקומוניסטי כשלטון הלגיטימי בסין. בכך, חל מפנה ביחסי סין והאומות המאוחדות. טאיוואן סולקה מהאו"ם וממועצת הביטחון, ו"הרפובליקה העממית של סין" התקבלה במקומה. המהלך הרע את יחסי טאיוואן גם עם מדינות נוספות. מדינות המערב שהכירו בשלטון הטאיוואני כשלטון החוקי של סין העבירו את ההכרה שלהן לסין העממית. עד 2023 נותרו רק 12 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן באופן רשמי. רובן מדינות קטנות ומועטות השפעה.

הדמוקרטיזציה שהתחוללה בטאיוואן בשנות התשעים, חיזקה את התומכים בהכרזה על עצמאות טאיוואן ועל ניתוקה מסין. סין העממית הגיבה בחריפות רבה לאפשרות הזאת, ואיימה לפלוש לטאיוואן אם זו תכריז על עצמאות. לעת עתה נשמר הסטטוס קוו, על-פיו הרפובליקה הסינית אינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם ועל ידי רוב הארגונים הבין-לאומיים, אולם טאיוואן מוכרת כישות אוטונומית בארגון הסחר העולמי, בוועד האולימפי הבין-לאומי ובארגונים בין-לאומיים אחרים. רוב מדינות העולם אינן מחזיקות שגרירויות בטאיוואן, ותחת זאת הן שולחות משלחות סחר או משלחות כלכליות שמתפקדות למעשה כשגרירויות.

ארצות הברית, שיש לה קשרים הדוקים עם טאיוואן ויחסים מורכבים יותר עם סין, מגינה על טאיוואן באמצעות שליחת כוחות צבא למצר טאיוואן, המפריד בינה לבין סין, ושומרת על הסטטוס קוו באמצעים דיפלומטיים.

יחסי טאיוואן–ישראל: ישראל אינה מכירה בטאיוואן ואין ביניהן יחסים דיפלומטיים. עם זאת, מאז שנת 1993 פועלים בכל אחת מהמדינות משרדי כלכלה, המטפלים בקשרי המסחר ביניהן.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאיוואן מאופיינת כמשק קפיטליסטי-יזמי מוטה יצוא, בעל שיעורי אינפלציה ואבטלה נמוכים. במשך שלושת העשורים האחרונים, צמחה כלכלת טאיוואן בקצב של כ-8% בשנה. מאז שנות החמישים, אז זכתה טאיוואן לסיוע כלכלי מסיבי מארצות הברית, התפתחה תעשייתה במהירות. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ-35% בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-2.7% בלבד כיום.

ביחס לשאר שכנותיה, טאיוואן לא נפגעה באופן משמעותי מהמשבר הכלכלי באסיה בשנת 1997. גורם נוסף המבדיל בינה לבין שכנותיה הוא העובדה שכלכלתה מבוססת בעיקר על חברות קטנות ובינוניות, ולא על תאגידי ענק, ששולטים לדוגמה בכלכלות יפן וקוריאה הדרומית.

טאיוואן היא אחת היצואניות החשובות של מכשירי חשמל, מכונות, חומרת מחשבים (כגון מעבדים ומסכי LCD) ומוצרי תעשייה אחרים. חמש שותפות הסחר הגדולות שלה הן סין העממית, ארצות הברית, הונג קונג, יפן וסינגפור, המטבע המקומי הוא דולר טאיוואני, והיא חברה בארגון הסחר העולמי (WTO).

השגשוג הכלכלי הביא להשקעת הון טאיוואני במדינות השכנות במזרח אסיה, ובכלל זה בסין העממית, שמספקת לתעשייה הטאיוואנית כמות גדולה של ידיים עובדות. הפער בין חשיבותה הכלכלית של טאיוואן עבור יריבתה הגדולה, לבין המתיחות הפוליטית המתמדת ששוררת בינה לבין סין, מביא בסופו של דבר, למיתון הסכסוך הפוליטי, ולשמירת הסטטוס קוו המתוח בין המדינות. טאיוואן נכללת ברשימת ארבעת הנמרים של אסיה יחד עם הונג קונג, קוריאה הדרומית וסינגפור.

שוק התקשורת ברפובליקה נשלט על ידי טשונגוואה טלקום שבעבר הייתה חלק של משרד ממשלתי והופרטה במהלך שנת 1996.

חברת התעופה הלאומית של טאיוואן היא צ'יינה איירליינס.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – טאיוואן (אי)

טאיוואן היא אי מדרום מזרח לסין. האי נוצר מהתרוממות של קצה הלוח האירו-אסייתי בעקבות התחתרות הלוח הפיליפיני תחתיו, תהליך שעדיין מתרחש וגורם לרעידות אדמה מרובות והתרוממות הרי האי מהים. קו החוף המערבי רדוד בעוד שקו החוף המזרחי תלול ומתאים פחות להתיישבות, ולכן מרבית האוכלוסייה ונמלי הים נמצאים במערב האי. עיר הבירה טאיפיי והעיר המאוכלסת ביותר ניו-טאיפיי, נמצאות בצפון האי. במרכז האי ישנה שרשרת הרים ובה פסגות רבות ברום של למעלה מ-3,000 מטר, ביניהן נמצא ההר הגבוה ביותר באי הנקרא הר יושאן (באנגלית: Yushan, בסינית: 玉山, בתרגום מילולי לעברית: הר אבן הירקן), המתנשא לרום של כ-3,997 מטר מעל גובה פני הים. בדרום-מערב האי שוכנות הערים גאוש'יונג, שהיא העיר השנייה באוכלוסייתה במדינה, וטאינאן, שהיא העיר העתיקה במדינה.

בנוסף לאי הגדול, הרפובליקה שולטת באיי מטסו שקרובים לסין היבשתית.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית הרפובליקה הסינית בסוף 2019 עמדה על 23.6 מיליון אנשים[12] בשטח של 35,890 קילומטר מרובע. צפיפות האוכלוסייה בטאיוואן, 651 נפש בקילומטר מרובע, היא הגבוהה ביותר בעולם אחרי בנגלדש (בין המדינות בהן יש 7 מיליון איש לפחות). כשני אחוז מאוכלוסייתה מוגדרים כילידים, בעוד ש-98% הם סינים בני האן (מרביתם הוקיאן והאקה), אם כי בגנים של מרבית אנשי טאיוואן ישנה רמה מסוימת של עירוב גנטי עם האוכלוסייה הילידית המקומית[דרוש מקור]. טאיוואן היא מהמדינות הבולטות בעולם בשיעור ריבוי האוכלוסין הנמוך.

פילוג האוכלוסייה לפי דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערה: הדת הסינית הנפוצה היום היא שילוב של הדת הסינית המסורתית עם פנייה לאלים דאואיסטים, בראשם אלת הים מאטסו ובני האלמוות, פנייה לאלים הבודהיסטים ובעיקר לגואן-יין, הבודהיסטווה של החמלה, לאל העיר המקומי, לפולחן אבות ולקונפוציוס, ולכולם באותם המקדשים.

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
ראו גם – הכוחות המזוינים של הרפובליקה הסינית

צבא הרפובליקה הסינית, הכוחות המזוינים של הרפובליקה, הוא צבאה הלאומי האחראי להגנת המדינה.

צבאה של המדינה הוא מבין החזקים באסיה, ומתאמן על בסיס יומי קבוע, עם מטרת העל של התנגדות לצבא הסיני המאיים לכבוש את המדינה.

הגיוס לצבא הרפובליקה הסינית הוא גיוס חובה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טאיוואן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer
  3. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  4. ^ Explained Desk, Honduras snaps ties with Taiwan in favour of China: Which countries recognise Taiwan currently?, The Indian Express, ‏1 בפברואר 2023
  5. ^ ,the neolithic taiwan strait
  6. ^ The first archaic Homo from Taiwan
  7. ^ The Palaeolithic in Southern China
  8. ^ Blundell, D., Austronesian Taiwan: linguistics, history, ethnology, and prehistory, Phoebe A. Hearst Museum with Shung Ye Museum., 2009
  9. ^ Ariel, Roi, Common Pool Resource Management and Benefit Distribution in Community Based Tourism: Two Case Studies from Smangus and Cinsbu-Xinguang, Atayal Indigenous Communities in Taiwan, Thesis submitted to National Chengchi University, Taipei, for M.A. degree, 2018 doi: DOI:10.6814/THE.NCCU.IMES.005.2018.F06
  10. ^ Chiu, F. Y. L., Kumar, D. and Kadirgamar, S. (ע), Taiwan’s Aborigines and their Struggle Towards Radical Democracy, Ethnicity: Identity, Conflict and Crisis, Hong Kong: Arena Press, 1989
  11. ^ מהומות בפורמוזה, משמר, 5 במרץ 1947
    מוסקבה ובעיית סין המחמירה, הארץ, 23 במרץ 1947
  12. ^ נתוני אוכלוסין בטאיוואן באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסין