פנחס רוטנברג – הבדלי גרסאות

שיר הרשת
	מאת מרדכי זעירא
	הַזָּקֵן, זָקֵן, הַזָּקֵן מִנַּהֲרַיִם – הוּא הֵקִים אֶת הַמִּפְעָל. לֹא הָיָה שָׁם כְּלוּם, לֹא הָיָה, הָיוּ רַק מַיִם וְעַכְשָׁו שָׁם לֵב חַשְׁמַל.
	הבית הראשון מתוך השיר

פנחס רוטנברג
	פנחס רוטנברג בעת שכיהן כמנהל חברת החשמל
לידה	5 בפברואר 1879; רומני, האימפריה הרוסית
פטירה	3 בינואר 1942 (בגיל 62); ירושלים, פלשתינה (א"י)
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
כינויים נוספים	פנחס בן-עמי (שם עט)
ידוע בשל	מהפכן, מנהיג, חלוץ, תעשיין ומייסד חברת החשמל
השכלה	מכון הממלכתי לטכנולוגיה של סנקט פטרבורג

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־16:05, 6 בדצמבר 2019

שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות
פרמטרים ריקים [ שנות הפעילות, שותפה, שותף ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פנחס (פיוטר) רוטנברג (תרל"ט, 5 בפברואר 1879 - י"ד בטבת תש"ב, 3 בינואר 1942) היה מהפכן רוסי ממוצא יהודי, חבר המפלגה הסוציאל-רבולוציונית, ממנהיגי היישוב העברי וחלוץ התעשייה המודרנית בארץ ישראל, מייסד "חברת החשמל פלשתינה", הורתה של חברת החשמל.

קורות חייו

משפחתו, ילדות ונעורים

פנחס–פיוטר מוסייביץ רוטנברג נולד בעיר רומְנִי שבאוקראינה.^[1] אביו, משה, היה סוחר, ואמו הייתה בתו של הרב פנחס מרגולין מקרמנצ'וג. הוא עצמו למד תחילה ב"חדר". בגיל 11 נשלח ללמוד בגימנסיה הריאלית בעירו, שם נתגלו כישוריו במדעים המדויקים. לאחר מכן למד במוסד הפוליטכני בסנקט פטרבורג,^[1] אותו סיים לאחר השעיה והגליה ליקטרינוסלב, בעקבות השתתפותו במהומות סטודנטים. נישא לאולגה חומנקו ולשם כך התנצר. לזוג נולדו שלושה ילדים.

פעילותו המהפכנית ברוסיה

בתור סטודנט, היה חבר תחילה באגודות מהפכניות שנטו למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, התקבל לעבודה כמהנדס במפעל פוטילוב בבירה, שייצר נשק ובנה אניות. הפועלים שהיו תחת פיקוחו, סיפרו לו על הפעילות המהפכנית המתחוללת במועצות הפועלים בעיר והוא הצטרף אל המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית. באמצעות הפועלים במפעל, הכיר את האב גאורגי גפון. בתחילת ינואר 1905 הוכרזה במפעל שביתה, שהייתה גורם ישיר למצעד ב-9 בינואר^[2]. רוטנברג שמע מהפועלים על קיום תהלוכת ההמונים, דיווח עליה למפלגתו, ובהוראתה הצטרף אל ההפגנה, בניסיון לפקח עליה. כאשר החלו הקוזאקים לירות במפגינים, הציל רוטנברג את חייו של גפון, המבוקש על ידי השלטונות: הוא קיצץ את זקנו, גילח את שערות ראשו, הלביש אותו בבגדי אשה והבריח אותו מאזור ההפגנה. הוא העביר אותו בין דירות מסתור ולבסוף החביא אותו בדירת מקורבו, הסופר מקסים גורקי. בהוראת המפלגה, הבריח אותו אל מחוץ לרוסיה ונסע איתו לערים שונות באירופה, בהן נפגשו עם אישים שונים ממגוון מחנות תנועת המהפכה הרוסית. יום המצעד, הוא "יום ראשון העקוב מדם", התחיל את מהפכת 1905 ברוסיה.^[3]

בסתיו 1905 היה גפון מעורב בתוכנית להבריח ספינת נשק למהפכנים ברוסיה. הספינה היתה אמורה לפרוק את מטענה בקרבת הגבול עם פינלנד. רוטנברג הגיע לשם בחשאי, כדי לקבל את פניה, אולם לאוכרנה נודע על כך והוא נאסר על ידי המשטרה.^[4] לאחר מכן שוחרר בעקבות מנשר אוקטובר.

רצח האב גפון

תמורת חזרתו לרוסיה של גפון וחידוש פעולתן של אגודות הפועלים שהקים, דרש ממנו פיוטר רצ'קובסקי (אנ'), מראשי האוכרנה, שיסייע לו בגיוס פעילים מהפכנים למשטרה החשאית ושישכנע את רוטנברג לשמש כמודיע שלה תמורת 25,000 רובל. גפון סיפר על כך לרוטנברג וניסה לשכנעו לשמש יחד עמו כסוכן כפול. אלא שקשריו של גפון עם המשטרה כבר פורסמו בעיתונות ורוטנברג חשש כי יחסיו עם גפון, שקודם לכן רוממו את קרנו במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, עלולים עתה להחשידו בעיני ראשיה, ולכן נאלץ לספר על כך לוועד המרכזי שלה. על פי דרישתו, נפגש עם יונה אזף, ראש הארגון הלוחם הסוציאל-רבולוציונרי, ועם סגנו, בוריס סבינקוב. אלא שגם אזף עצמו היה סוכן של האוכרנה. בתקופה מסוימת התגורר גפון בדירתו באירופה ואזף ככל הנראה חשש שהכומר יספר לרצ'קובסקי, המפעיל המשותף שלהם, דברים שרצה להסתיר, ולכן פסק כי יש לחסל את גפון. לאחר מכן הוחלט על ידי ראשי המפלגה, כי יש לחסל יחד איתו גם את רצ'קובסקי, כאשר שניהם נמצאים יחד, כהוכחה לבגידתו. משימת החיסול הוטלה על רוטנברג.^[5]

ב-4 במרץ 1906 נועדה להתקיים פגישה משולשת בסנקט פטרסבורג בין רוטנברג, קפון ורצ'קובסקי, אולם אזף סיפר לרצ'קובסקי על התכנית לרצוח אותו ולכן הוא לא הגיע לפגישה. בהמשך דרש רצ'קובסקי מרוטנברג מידע מסגיר על חבריו, כהוכחה לנכונותו לשתף פעולה עם האוכרנה, אולם רוטנברג דחה את ההצעה והודיע לאזף כי נכשל במשימתו וביקש לשחררו ממשימת החיסול. בתגובה לכך, האשים אותו אזף במורך-לב ובאי-ציות להוראות המפלגה והורה לו לרצוח את גפון בלבד, בטענה כי מדובר בהוראות הוועד המרכזי שלה. לצורך המשימה, גייס רוטנברג שלושה מאנשי הארגון הלוחם של המפלגה וקבע עם גפון פגישה בדאצ'ה באוזרקי, עיירת חוף קטנה, הסמוכה מאד לגבול פינלנד. ב-28 במרץ 1906 הגיע גפון לפגישה ונתלה במקום. גופתו נמצאה רק כעבור חודש ימים.^[6] המפלגה סירבה לדרישת רוטנברג שתצהיר כי הרצח בוצע בשמה ובהחלטתה. היא אף ערכה לו בירור וסירבה לטהר את שמו. אזף גם איים על חייו, אם יעז להאשים אותה בפרשה. ב-1907 כתב רוטנברג רשימה, בה סיפר את גרסתו. הוא טען כי הרצח בוצע לאחר שערך לגפון משפט חברים: הוא הסתיר את שותפיו מאחורי פרגוד, ובשיחה עם גפון גרם לו לספר על קשריו עם האוכרנה. בתום השיחה חשף את "השופטים" מאחורי הפרגוד, ולטענתו, הפקיד בידיהם את ההכרעה בגורלו ועזב את המקום, וכששב לשם מצא את הכומר תלוי ומת.^[7]

יחסיו של רוטנברג עם המפלגה הורעו מאד והוא חשש לחייו מפני אזף והאוכרנה.^[8] בעקבות האשמות עיתונות הימין בהיותו גם כן סוכן כפול, נאלץ רוטנברג לעזוב את רוסיה. מאוחר יותר נחשפו הפרטים לגבי היותו של אזף סוכן כפול. ב-15 בפברואר 1909 הודיעה המפלגה על ביטול הטענה כי רוטנברג רצח את גפון על דעת עצמו, ממניעים אישיים, אולם לא הודתה בכך שהרצח בוצע על ידי חבריה, ובהם רוטנברג. רוטנברג דבק בגרסתו והכחיש כל מעורבות ישירה ברצח, במשך כל חייו.^[8]

1906–1919

באירופה

רוטנברג יצא לגלות באיטליה, שם נמצאו אז מהפכנים נוספים שנמלטו מרוסיה. בזמן שהותו שם, קשר קשרים עם ראשי השמאל בפוליטיקה האיטלקית.^[8] באיטליה החל לעבוד כמהנדס מים.^[9] החל מ-1906 עסק שם במפעלי השקיה ובניית גשרים.^[10] לדברי רוטנברג, בתקופה זאת, בהשפעת הלאומיות האיטלקית, התקרב לבעיות העם היהודי ובראשן האנטישמיות, והגיע למסקנה כי הפתרון להן טמון בהתארגנות לאומית.^[9]

בעקבות מפגשו עם החוגים הציוניים הסוציאליסטיים של פועלי ציון בתקופת המלחמה, ובהם דב בר בורוכוב, נדבק רוטנברג ברעיון הקמתם של הגדודים העבריים שיילחמו לצד מדינות ההסכמה, כחלק מעסקה מדינית: בתמורה לכך יזכו היהודים לחסות מעצמתית לבית לאומי.^[11] בכך גם יוכל להתממש החזון הציוני, וגם ניתן יהיה לרתום את דעת הקהל היהודית לטובת מדינות ההסכמה, דבר שעשוי להועיל לדמוקרטיזציה המיוחלת של רוסיה. רוטנברג יצא לעשות נפשות לתכניתו בבירות אירופה המערבית. ב-23 בספטמבר 1914 הוסר איסור הכניסה שלו לבריטניה והוא נפגש בלונדון עם ראשי הקהילה היהודית ומנהיגי הציונים,^[11] וכן עם ראשי המדינה ובהם מנהיג מפלגת הלייבור, רמזי מקדונלד. רוטנברג נכשל בניסיונותיו וחזר לאיטליה. הוא שלח מכתבים לזאב ז'בוטינסקי, שעמל בעצמו על הפצת רעיון הגדודים, ובאפריל 1915 נפגש עמו בברינדיזי והגיע איתו לחלוקת עבודה בנושא.^[12]

בארצות הברית

בשלהי מאי אותה שנה הגיע רוטנברג לארצות הברית, כדי לקדם בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית את רעיון הגדודים העבריים, אולם הרעיון לא זכה לתמיכה.^[13] הוא התגייס לטובת מחנה פועלי-ציון והסוציאליסטים, ויחד עם חיים ז'יטלובסקי עבר בין הקהילות היהודיות כחלק מקמפיין למען הקמת קונגרס יהודי-אמריקני, שאמור היה לייצג את כל חוגי הציבור היהודי בארצות הברית ולדרוש בשמו את תביעות העם היהודי לאחר המלחמה. בין היתר, השתתף רוטנברג בהוצאתו לאור של העיתון "דער יידישער קאנגרעס" ("הקונגרס היהודי"), שמטרתו היתה להפיץ את עמדת החוגים הסוציאליסטיים בשאלה זו. מספר שבועות לאחר הגעתו לארצות הברית, פרסם את עיקרי השקפתו בחוברת "תחייתו הלאומית של העם היהודי". הוא כתב אותה עוד באיטליה (ברוסית) וניסה לקדם באמצעותה את רעיון הגדודים, אולם בארצות הברית הוצאו ממנה כל הקטעים שעסקו בנושא, בלחצם של יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. במהלך שהותו בת השנתיים בארצות הברית, פרסם רוטנברג גם מאמרים בעיתונות, שהפכו אותו לשותף בפולמוסים ציבוריים ולביקורת, מה שגרם לו לצמצם את פעילותו הפוליטית הציבורית.^[14] רעיון "הקונגרס היהודי" לא הספיק להגיע לכלל מימוש, ובינתיים נפל הצאר הרוסי מכסאו בפברואר 1917.

מספר שבועות לאחר פרוץ מהפכת פברואר, הגיע לניו-יורק בוריס באכמיטב, ידידו של רוטנברג מהמפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ונציג ממשלת רוסיה המהפכנית. רוטנברג נבחר לשמש יושב ראש האספה שנערכה לכבודו באולם המדיסון סקוור גארדן. על פי הנחייתו, לא ניתן לציונים הסוציאליסטים לדבר בכינוס. בעקבות האירועים, החליט רוטנברג לשוב לרוסיה וב-11 ביולי 1917 עזב את ארצות הברית.^[15]

ברוסיה

מספר ימים לאחר בואו לרוסיה, מונה על ידי ידידו, ראש הממשלה המהפכנית אלכסנדר קרנסקי לסגן המושל של עיר הבירה פטרוגראד,^[16] וב-21 באוקטובר (3 בנובמבר) שימש בוועדה עליונה בת שלושה חברים שהופקדה על שמירת החוק והסדר בעיר. רוטנברג הנהיג יד קשה בדיכוי המבקשים למוטט את המשטר החדש והיו ידיעות על כך שמספר ימים לפני פרוץ המהפכה הבולשביקית, הציע לקרנסקי לאסור את לנין וטרוצקי ולתלות אותם, בעוון חתרנות וניסיון לפגוע בשלום המהפכה, אך קרנסקי סרב.^[15]^[17] לאחר המהפכה נאסר על ידי הבולשביקים ובילה שישה חודשים במבצר פטרופבלובסקיה. הוא שוחרר לאחר בקשתם של מקסים גורקי ואלכסנדרה קולונטאי.

הוא עבר למוסקבה ועבד במנגנון המרכזי של התנועה הקואופרטיבית. בעקבות ניסיון ההתנקשות בלנין על ידי פאניה קפלן (30 באוגוסט 1918) והגברת הרדיפות נגד פעילי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית על ידי השלטונות הסובייטיים, נסע רוטנברג דרומה לאודסה והתגייס לשירותה של הממשלה האנטי-בולשביקית ששלטה בה בחסות צבאות ההתערבות הצרפתיים, שפלשו לרוסיה כתגובת נגד למהפכת אוקטובר. במשך תקופה קצרה אף שימש בממשלה זו כשר לענייני אספקה. אולם עם התקרבות הצבא האדום, נאלץ לברוח. הוא הגיע לטורקיה ולאחר מכן לפריז.^[18]

פועלו בארץ ישראל

רוטנברג עם הלורד רדינג בתחנת הכח בחיפה, 1935.

בשלהי שנת 1919 עלה רוטנברג לארץ ישראל.^[19] הוא עבד כמומחה בשירות ועד הצירים בארץ ישראל. בתפקידו זה, פתח משרד הכפוף לוועד, שכר אנשי מקצוע וערך סקר כללי של משק המים בארץ.^[20] בשלב זה היה חסר אמצעים וכל ההוצאות הכספיות עבור הסקר מומנו מכספי ההסתדרות הציונית.^[21] בסוף ינואר 1920, הגיע הרברט סמואל לביקור בארץ ישראל שנמשך חודשיים, במהלכו נפגש עם רוטנברג, שהציג בפניו תכנית של אפשרויות ניצול החשמל בארץ.^[22] רוטנברג היה מעורב בעניינים רבים הקשורים ליישוב^[23] ובזמן מאורעות תר"פ באפריל 1920, היה לו חלק מכריע בארגון ההגנה היהודית בירושלים בשיתוף פעולה עם זאב ז'בוטינסקי,^[24] אך הוא מיהר לסיים את מחקרו וביוני אותה שנה הגיש לוועד הצירים תכנית כוללת למפעל חשמל והשקיה בארץ ישראל. המסמך המהודר הודפס באנגלית ובעברית ורוטנברג הדגיש בו את חשיבותה של העבודה העברית: "פועלים עבריים בא"י נכונים וגם מוכשרים הם לפנות לכל עבודה ואף להיותר סבוכה ומיגעה... א"י תהא עברית אך ורק כשכל העבודה שדבר לה עם בניין החיים תצא לפעולות על־ידי פועלים עבריים... בנין הארץ ע"י עבודה ערבית יביא לידי יצירת פלשתינא ערבית ולא א"י עברית למרות כל סכומי ההון היהודי שישקיעו בה".^[23] בקיץ 1920 הפקידה הממשלה בידי רוטנברג את מפעל סלילת כביש טבריה-צמח. הוא עסק בארגון כוח העובדים היהודים ובהסדרת תנאי עבודתם ומחייתם במקום.^[25]^[26] בעבודה זו יצר את קשריו הראשונים עם ראשי תנועת הפועלים בארץ ישראל.^[27]

על רקע סוגיית קביעת גבול הצפון של ארץ ישראל המנדטורית, הופעל לחץ ציוני להכללת נהר הליטני ומקורות הירדן והירמוך בגבולות הארץ. רוטנברג חשש שתכניתו בסכנת ביטול ועקב כך נרתם ללחץ הדיפלומטי. במחצית השנייה של אוגוסט 1920 הגיע למשרדי ההסתדרות הציונית בלונדון ובתחילת אוקטובר עסק בפריז עם אנשי השדולה היהודית-ציונית בניסיונות לעכב את חתימת הסכם הגבולות בין בריטניה וצרפת ולהרחיק את קו הגבול צפונה, אל מעבר לליטני.^[28]^[29] אולם הניסיונות כשלו וב-23 בדצמבר 1920 נחתם ההסכם הסופי על תוואי גבול הצפון, ללא הסכמת צרפת לשינוי הטריטוריאלי.^[30]

משא ומתן על הענקת זיכיון לייצור חשמל

בספטמבר–אוקטובר 1920 הציע רוטנברג תכניות מקיפות לפיתוח מפעלי מים, ניקוז מים, סיכור ופיתוח קרקע, ותעלות השקיה.^[31]^[32] ב-28 באוקטובר הפקיד חיים ויצמן בידי רוטנברג מכתב שהופנה אל הנציב העליון, הרברט סמואל, בו תיאר את רוטנברג כמוסמך מטעם ההסתדרות הציונית לנהל בשמה את המשא ומתן על קבלת הזיכיונות למפעל החשמל.^[33] ב-8 בדצמבר נפגש רוטנברג עם סמואל וקיבל ממנו מכתב המלצה המעיד על יחסה החיובי של ממשלת בריטניה למפעל החשמל שלו. השיחה עסקה גם בנושאים נוספים הקשורים בארץ ישראל, המעידים על כך שרוטנברג נחשב כבר אז לנציג מוכר של היישוב העברי.^[25] בפברואר 1921 ביקר רוטנברג בלונדון ונפגש לראשונה עם פקידי משרד החוץ ומשרד המושבות שעתידים היו לעסוק באישור זיכיונות החשמל.^[34] הוא המשיך לארצות הברית, שם השתתף באירועים ציבוריים לצורך איסוף כספים להקמת מפעל החשמל, מצויד במכתב ההמלצה מאת הנציב העליון. במרץ 1921 שב לארץ ישראל והציג בפני שר המושבות החדש, וינסטון צ'רצ'יל, בעת ביקורו בירושלים, את תכניתו לגבי הירדן והירקון וחשמול הרכבות,^[35] וזכה לתגובה חיובית.^[36]

בזמן מאורעות תרפ"א במאי 1921, הטיל ועד הצירים על רוטנברג לארגן את הגנת היישוב היהודי באזור תל-אביב. בתוקף תפקידו זה, החליט, בניגוד לדעת חבריו בוועד ה"הגנה", להורות על פינוי יישובים יהודים קטנים, בהם מקוה ישראל, בן שמן וחולדה.^[37]

ב-14 ביוני 1921 נאם צ'רצ'יל בבית הנבחרים ורמז על המדיניות הנדרשת עתה לגבי המפעל הציוני, על רקע הזעם הערבי שהתפרץ במאורעות: "בעזרת פיתוח מתאים של משאבי הטבע בארץ־ישראל ואם יימצא ההון היהודי לכינונם של מפעלי השקיה ותחנות כוח על הירדן, אין לי ספק שמדי שנה בשנה יווצרו מקורות קיום חדשים לחיי רווחה למספר סביר של עולים חדשים יהודים, ותהליך זה יגביר את רווחתם של כל בני הקהילה, ערבים כיהודים". היתה זו ההתייחסות הפומבית הראשונה למפעליו של רוטנברג כבעלי חשיבות פוליטית ולא רק כלכלית, והיא ביטאה שינוי במעמדם: לממשלת בריטניה היה עתה אינטרס ברור בהצלחתם.^[38]

בסוף יוני 1921 הגיע רוטנברג ללונדון כדי ללבן עם עורך דינו, נתן אופנהיימר, את סעיפי הסכם הזיכיון.^[39] עוד באמצע מאי הגיש לנציב העליון מסמך המפרט את יתרונות חשמולה של מסילת הברזל, בעיקר בקו יפו–ירושלים. אלא שהמסילה בקו זה היתה שייכת לחברה צרפתית ומאחר שהממשלה היתה צריכה לרכוש אותה לשם כך, הוסר הדיון בנושא מעל לפרק. בתגובה לטענות פקידי משרד המושבות, לגבי הענקת הבלעדיות למבקש הזיכיון, הצדיק זאת הרברט סמואל בנימוק שהמשקיעים יצטרכו להשקיע סכומים אדירים להפקת כמות חשמל שתהיה גדולה הרבה יותר מזו שיהיה לה בעתיד הקרוב דורש בארץ ישראל. ב-5 ביולי נערכה פגישה בין רוטנברג ואופנהיימר ובין כל פקידי מחלקת המזרח התיכון שטיפלו בנושא. רוטנברג התפשר על מספר דרישות של פקידי משרד המושבות, אולם עמד בתוקף על שתי דרישות משלו: ציון מפורש של ההסתדרות הציונית בכתב הזיכיון כגורם שהממשלה חייבת להיוועץ בו (וזאת על אף שבשלב זה כבר הופיע כיזם עצמאי), והענקת שטח של 50,000 דונמים בסביבות תחנת הכוח על הירדן, לצורך הקמת יישוב יהודי גדול, שיגן על על המפעל היקר מפני מתנכלים ולתושביו יהיה אינטרס מובהק בהצלחתו. האלטרנטיבה לכך, לטענתו, תהיה יקרה יותר ופחות נוחה: שיכון קבע במקום של כוח משטרה גדול. במהלך חודשים יולי–ספטמבר נערכו דיונים עם פקידי משרד המושבות, בהם הסכים רוטנברג לדחות את ההכרעה לגבי שתי דרישותיו אלו. לאחר פגישה עם פקידי סוכני הכתר ב-23 באוגוסט, הסכים רוטנברג לחלופה שהציעו המומחים להתחייבות הממשלה לחשמול המסילה: הממשלה תתחייב לקנות מראש כמות קבועה של חשמל מדי שנה.^[40]

דרישה להסכמת הערבים

בתקופה זו שהתה בלונדון גם המשלחת הפלסטינית הראשונה לשם, מטעם הקונגרס הערבי-פלסטיני. חברי המשלחת סירבו בתוקף להיפגש עם חיים ויצמן ונציגי ההסתדרות הציונית, אך הסכימו להיפגש עם רוטנברג, מתוך הנחה שהוא מייצג את המתונים ביישוב היהודי בארץ ישראל. ב-30 באוגוסט נפגש רוטנברג עם חברי המשלחת אבראהים שמאס ומועין אל-מאדי. לאחר הפגישה שלח רוטנברג מכתב סיכום לראש המשלחת, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, וביקש ממנו לתמוך במפעל החשמל, על בסיס ההבהרות שעלו בפגישה: זכויות שוות לכל תושבי הארץ מהפעלת מפעל החשמל; כל אזרחי הארץ יוזמנו להשקיע בהקמת החברה והנהלתה תייצג את כל המשקיעים; עובדי התחנה יועסקו ללא אפליה וגם המהנדסים ייבחרו על פי כישוריהם בלבד; סיוע לרשויות המקומיות הערביות לגייס כספי הלוואות שיאפשרו להן להתחבר לרשת החשמל. ב-8 בספטמבר שיגר סמואל מברק לצ'רצ'יל, שבסופו הציע דרישה חדשה לאישור הזיכיון: הסכמת המשלחת הערבית.^[41] כדי לסלק את המכשול שהציב סמואל, הסכים רוטנברג לוותר על שלוש דרישותיו שלו ולדחות את החתימה על שלושת הנספחים: חשמול מסילת הברזל, התחייבות הממשלה לקנות כמות קבועה של חשמל, והחכרת 50,000 דונם מאדמות המדינה. ג'ון שאקבורו, מנהל מחלקת המזרח התיכון, דחה את דרישתו של סמואל, בטענה כי המשלחת הערבית אינה באמת מייצגת את ערביי ארץ ישראל וממילא אין ביכולתה, כגוף, להסכים לתמיכה במפעל, ועמדתו קיבלה את אישורו של צ'רצ'יל.^[42] ואכן ב-17 בספטמבר התקבלה תגובתו הרשמית של חוסייני להצעת רוטנברג: "אנו מצטערים על כי אין ביכולתנו להביע את השקפותינו בעניינך, קודם שתיקבע סופית מדיניות הממשלה בפלשתינה. עם־זאת עלינו לציין כי בני עמנו לא יראו כחוקי כל זכיון, אם לא יובא קודם־לכן לאישור כל האוכלוסייה של פלשתינה... דבר לא גורם לנו אושר כה רב, כמו מפעלים התורמים לרווחתה ולעושרה של פלשתינה, אך אנו משוכנעים כי ראוי לתת לנו הזדמנות ליטול על עצמנו מפעלי פיתוח אלה".^[41] אלא שיום קודם לכן, הציע סמואל שרוטנברג יצהיר כי הוצאתם לפועל של מפעליו תותנה בהסכמת הערבים, בנספח נפרד וסודי. כדי להניח את דעתו, ניסח רוטנברג את הצהרתו במכתב קצר למשרד המושבות: "בדבר התנגדות מקומית אפשרית שתתגלה בארץ־ישראל ביחס למפעלי, או לפרטים כלשהם בו, אבקש להבהיר כי אם אכן תהיה התנגדות אמיתית, יהיה זה בלתי־אפשרי מבחינתי לאסוף את ההון הדרוש להוצאתו לפועל, ולפיכך במקרה זה אצטרך לנטוש את תכניתי, או לחילופין, לשנות את תנאיה וסעיפיה כדי שתעלה בקנה אחד עם תביעותיה של ההתנגדות המקומית". ב-21 בספטמבר הודיע צ'רצ'יל לסמואל כי הוא רואה במכתב תשובה מספקת והורה לסוכני הכתר לחתום על שני ההסכמים.^[42]

רוטנברג האמין בכוחו של האינטרס המשקי והקיומי המשותף של הערבים והיהודים בארץ ישראל לטשטש את הניגודים הלאומיים ביניהם, והחזיק בהשקפה זו בכל שנות פעילותו בארץ ישראל.^[43]

חתימה על הסכם הזיכיון

ב-21 בספטמבר 1921 נחתם בלונדון הסכם הזיכיון לניצול המים של ארץ ישראל לייצור חשמל ואספקתו.^[19]^[44]^[45] אושרו שני זיכיונות: בזיכיון הראשון התחייב רוטנברג להקים בתוך שנתיים חברה בהון יסוד של 100,000 ליש"ט, שתספק חשמל לאזור השרון באמצעות מי הירקון ("תכנית עוג'ה") ותחל בהכנות לניצול מימיו להשקיה. הזיכיון השני היה גדול יותר, ורוטנברג התחייב בו להקים בתוך שנתיים חברה בהון יסוד של מיליון ליש"ט, שתקים את מפעל הירדן, שנועד לספק חשמל ומים להשקיה לכל חלקי ארץ ישראל ועבר הירדן, מלבד אזור ירושלים, שלגביו כבר היה זיכיון שניתן בתקופת השלטון העות'מאני.^[46] באותו חודש התקיים הקונגרס הציוני ה-12 ורוטנברג ניהל בלונדון בשמם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב את השיחות עם משרד המושבות בנושא החוקה המוצעת לארץ ישראל.^[29]

בתקופה זו החלל רוטנברג לנהל את עבודות הניקוז והכנת תעלות השקיה בעמק יזרעאל.^[47] באוקטובר קיימה ההנהלה הציונית דיון בזיכיונות והחליטה להשעות העברת כספים לחשבונו של רוטנברג עד שתקבל ממנו מסמכים שנמנע מלהגיש לה בנושא זיכיון הירקון. בחורף 1921–1922, עם התבהרות ההסדרים העסקיים הקשורים בהפעלת הזיכיונות, גבר אי האמון בין רוטנברג ובין הסתדרות הציונית ויושב הראש שלה, ויצמן, שהתנגד להענקת מעמד קובע לרוטנברג בחברה העתידית.^[33] היעדר אמצעים פיננסיים מנע את את ביסוס מעמדה של ההסתדרות הציונית במפעל הירדן. רוטנברג החליט להרחיב את מעגל המשקיעים ובמרץ 1922 הגיע לארצות הברית כדי לגייס כספים למימוש זיכיונותיו.^[48] בעקבות סערה ציבורית שפרצה בלונדון סביב זיכיונות החשמל והעמידה בספק את מימושם, מיהר לשם רוטנברג כדי להתמודד עם הטענות.^[49] בשל נסיעתו הבהולה, נעדר מוועידת ציוני ארצות הברית שהתכנסה בפילדלפיה וב-26 ביוני הוקרא נאומו מעל במת העצרת שלה, בו דרש מכל יהודי ארצות הברית לסייע למפעלו בארץ ישראל.^[50]^[51]

סערות ציבוריות בבריטניה

עוד בשלבים הראשונים של עיבוד תכניות המפעל, ידע רוטנברג כי לקניית ציוד מחוץ לבריטניה תהיינה משמעויות פוליטיות. עמדה בפניו דילמה: היצרנים בבריטניה דרשו מחירים גבוהים, כפולים מאלו שבגרמניה, אולם היענות ללחץ הבריטי היתה מביאה ביקורת מצד המוסדות היהודים שישתתפו במימון, על בזבוז כספים וייקור מחיר החשמל. רוטנברג דרש אז מוויצמן מסמך המורה לו כיצד לנהוג, אולם ויצמן נמנע מלהשיב על כך. בינתיים אושר זיכיון הירקון, וכדי לזרז את תהליך אספקת החשמל לאזור השרון, מיהר רוטנברג לרכוש שני מנועי דיזל בגרמניה. ויצמן הפנה את שאלתו של רוטנברג אל משרד המושבות וצ'רצ'יל השיב כי לאור האבטלה הגוברת בבריטניה ועול המסים לצורך החזקת כוח צבאי בארץ ישראל "כדי לסייע בהגשמת המדיניות הציונית", לא ייתכן שרוטנברג יקנה ציוד בגרמניה. אף על פי כן, בנובמבר 1921, בתשובה לשאילתה בבית הנבחרים, אמר נציג משרד המושבות כי הניסיון לכפות על רוטנברג לקנות את הדרוש לו בבריטניה מנוגד לסעיף 18 בכתב המנדט, האוסר בלעדיות בעסקות לבריטניה בפיתוחה של ארץ ישראל.^[52]

בעקבות שאילתות שהוצגו בפרלמנט, לגבי ההיבטים העסקיים של מפעל החשמל, התרחב הדיון ועסק במדיניות הבית הלאומי היהודי עצמה. דיון זה הפך לסערה ציבורית בבריטניה, כשלורד נורת'קליף העמיד את רשת העיתונים שלו כבמה למבקרים התקיפים של הציונות. בראש העיתונים הללו עמד הדיילי מייל, שעשה שימוש לשם כך בעברו ובאישיותו של רוטנברג. ב-25 במאי 1922 נפתחה המתקפה. ה-Evening Standard (אנ') סיפר לקוראיו כי הרברט סמואל מסרב פרטים על תהליך אישור הזיכיונות וטען כי ניצול משאביה של ארץ ישראל נמסרים לזרים. הדיילי סקץ' (אנ') טען כי על אף ש"מיליונים מכספי משלם המסים הבריטי מוזרמים לארץ ישראל", "המונופולין ניתן לרוסי הפועל למען גרמניה" ורוב הרווח הכספי יוזרם אליה. ה-Evening News (אנ') הדגיש את חלקו של סמואל בקידום המפעל, הזכיר את שמותיהם של אילי הון יהודים המעורבים בתכנית ויצר את הרושם שמדובר במעין קנוניה יהודית בינלאומית. כמו כן, ציין גם את העובדה שהציוד להקמת המפעל נקנה בגרמניה. למחרת הצטרף גם "הטיימס" לעיסוק ב"פרשת רוטנברג". אנשי הלובי הפרו-ערבי בלונדון הצטרפו למערכה וכינסו מסיבת עיתונאים בבית הנבחרים. הם טענו כי מדיניות בריטניה בארץ ישראל פוגעת בזכויות הערבים והעמידו את מפעל החשמל במרכז ביקורתם, כדוגמה לאפליה זו, הנובעת מתפישת הבית הלאומי היהודי. הרברט סמואל, ששהה באותו זמן בלונדון, כינס בתגובה אספה בבית הנבחרים, בה הציג את מפעל רוטנברג כביטוי מופתי לנכונות היהודים לתרום לפיתוח ארץ ישראל. אלא שהעימות רק החריף ועיתוני נורת'קליף החלו להדגיש מעתה שני היבטים סנסציוניים: עברו ה"מפוקפק" של רוטנברג וקשריו העסקיים עם תעשיינים בגרמניה.^[53]

ביוני 1922 נפתח דיון בבית הלורדים. לורד איסלינגטון דרש לתקן את כתב המנדט לפני הגשתו לאישור חבר הלאומים והעמיד במרכז נאומו את "פרשת רוטנברג". הוא טען כי הענקת הזיכיונות לרוטנברג, כלומר להסתדרות הציונית, מגלמת את ההתעלמות מהאינטרסים של תושבי הארץ הערבים. כמו כן, הוא סיפק רשימה ארוכה של ערבים תושבי הארץ ובריטים, שביקשו לקבל זיכיונות לניצול מקורות בארץ ישראל, אך בקשותיהם נדחו. בשם הממשלה השיב הלורד בלפור, שהציג את מפעלו של רוטנברג כפסגת האידאליזם הציוני, שמשקיע את מרצו והונו בפיתוח לרווחת כל אוכלוסיית ארץ ישראל. אלא שדבריו לא שכנעו את הלורדים, והצעת ההחלטה של איסלינגטון זכתה ברוב גדול.^[54] בבית הנבחרים דרש הציר ויליאם ג'וינסון-היקס (אנ') להקים ועדת בדיקה לפרשת רוטנברג ודיון מקיף במדיניות בריטניה בארץ ישראל. צ'רצ'יל הגן על מדיניות הבית הלאומי ועל מפעליו של רוטנברג, והצעתו של היקס הוסרה ברוב עצום. נאומו של צ'רצ'יל וניצחון הממשלה שינו באופן משמעותי את יחס העיתונות בפרשה.^[55]

עוד בשנת 1920, פרצה מחלוקת באשר לזכותה של בריטניה להתנער מזיכיונות שנחתמו בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל, כאשר אורפידס מאברומאטיס, יווני שהיה נתין עות'מאני, טען כי הפקדת הזיכיון בידי רוטנברג מנשלת אותו מהזיכיונות שהופקדו בידיו על ידי השלטון הקודם. לאחר שנכשל בניסיונו לאלץ את ממשלת בריטניה לבטל את הזיכיון לרוטנברג, פנה מאברומאטיס לבית הדין הבינלאומי בהאג. אחד מטיעוניו המרכזיים היה כי מסירת הזיכיונות לרוטנברג היא למעשה מסירתם לידי ההסתדרות הציונית, פעולה העומדת בניגוד להתחייבות הבריטית המפורשת שלא לפגוע באינטרסים של האוכלוסיה הלא יהודית בארץ ישראל. בינואר 1925, ערב פתיחת הדיון בהאג, הצהירו ההסתדרות הציונית ורוטנברג בתגובה, כי מפעל החשמל הוא ישות עצמאית בלתי תלויה בהסתדרות הציונית ויש להבחין ביניהן.^[56] לאחר הפנייה להאג, ניצלה ממשלת בריטניה עניינים טכניים בכתב הזיכיון והצליחה לנשל את מאברומאטיס מרוב זכויותיו.^[57]

חברת החשמל

ב-29 במרץ 1923 יסד רוטנברג את חברת החשמל לארץ ישראל.^[58] באותה שנה הקים את תחנת הכוח הראשונה של תל אביב. במרוצת 1924 החל רוטנברג לנהל את הקמתן של תחנות דיזל בחיפה ובטבריה.^[59]

ב-1924, ערב הקמתה של התחנה לאספקת כוח ביפו, נדרש על ידי הממשלה להסביר מדוע לא הקים את התחנה ההידרו-אלקטרית בירקון, כפי שנדרש בכתב הזיכיון. רוטנברג השיב כי מטעמים לאומיים נמנעו ערביי יפו מלמכור לו את הקרקעות הדרושות לכך. מדי ששה חודשים ביקש וקיבל הארכה למועד התחייבותו, ובינתיים סיפק את החשמל לכל האזור מתחנת הדיזל, שגדלה עד שלא היה כבר צורך בתחנה ההידרו-אלקטרית, ולכן ביקש מהממשלה לשחררו מן ההתחייבות הזו. עיריית יפו הפעילה לחץ כבד על הממשלה לבטל את הבלעדיות שניתנה לרוטנברג ולאפשר לה לנצל את מי הירקון למפעלי השקיה ואספקת מים לעיר, אולם רוטנברג סירב לוותר על זכותו הבלעדית להשתמש במי הירקון. מחלוקת זו נמשכה עד 1927. ב-15 באוקטובר אותה שנה, נחתם במשרד המושבות הסכם האחדת זיכיון הירדן וזיכיון הירקון תחת ניהולה של חברת החשמל הארץ-ישראלית שהוקמה בשלהי 1926. בהסכם זה התחייבה החברה להתיר לממשלה לשאוב "לצורכי ציבור" עד 20,000 מ"ק מים ליום מן הירקון.^[60]

ב-5 במרץ 1926 אושר כתב ההסכם של הקמת החברה לניצול מי הירדן^[61] וחברת החשמל לניצול זיכיון הירדן נרשמה כחוק. במהלך המשא ומתן על הקמתה, התעקש רוטנברג על החלת זכותו הבלעדית לספק חשמל גם לעבר הירדן, כפי שנקבע בכתב הזיכיון. אלא שהזיכיון ניתן לפני הפרדת עבר הירדן משטח המנדט ב-1922, והממשלה דרשה עתה להסיר מכתב החברה את הסעיפים שהדגישו את חלות הזיכיון גם על שטח זה ובסופו של דבר הצליחה בכך.^[62] באוקטובר אותה שנה הסתיים משא ומתן בין רוטנברג למשרד קרן ה-Trade Facilities Commission לקבלת הלוואה בסך 250,000 ליש"ט, במהלכו קיבל רוטנברג את התנאי שחברת החשמל תתחייב לרכוש את כל הדרוש לה מן התעשייה הבריטית.^[61]

בקיץ 1927 יצא לארץ ישראל עם האישור להתחיל בעבודות הירדן.^[63] את המימון הראשוני, בסך 1000 לירות שטרלינג, לעריכת המדידות הראשונות של ספיקת הירדן ולהכנת השרטוטים הראשונים של תוכנית המפעל ההידרו-חשמלי, קיבל רוטנברג מברל כצנלסון (מכספי קפא"י). בשנות ה-20, עם האישור לניצול מי הירדן והירמוך, הקים את תחנת הכוח ההידרו-חשמלית בנהריים. מומחים בריטים הטילו ספק ביעילותה האפשרית של תחנת כוח זו,^[64] אך רוטנברג, ענה לאחד מהספקנים: "אשא טורבינה על גבי עד לפסגת הר הכרמל, העיקר זה שאקבל את ההיתר". לאחר הקמת המפעל על הירדן, נתברר כי מבחינה עסקית בלבד, צדקו המומחים שפקפקו בערכו הכלכלי, אולם הקמת התחנה שירתה מטרות נוספות. בשלבי ההקמה, שימש המפעל גורם ממריץ לחברה ולמשק בארץ ישראל, שהיו שרויים אז במצב כלכלי קשה ובייאוש. מפעל זה היה אחד הגורמים החשובים בהצלת היישוב העברי שהיה אז במשבר קשה ורוטנברג סיפק באמצעותו מקור פרנסה לאלפי אנשים שאבטלה נרחבת איימה על הישארותם בארץ ישראל.^[64]

ב-1927 רכש רוטנברג משלטונות עבר הירדן שטח בגודל 6,000 דונמים, שדרוש היה, לטענתו, לביטחונו של מפעל הירדן. בשנים 1928–1929 ביקש למכור חלק מהשטח להתיישבות יהודית, אולם השלטונות הבריטיים סיכלו את ניסיונותיו.^[65]

ב-13 בפברואר 1931, נחשול מים שנע במהירות של 1,200 מ"ק בשנייה, פרץ את הסכרים באפיק הירמוך ותחנת הטרנספורמטורים נפגעה בשטפון. רוטנברג הסביר כי הסכרים לא נועדו לקלוט כמויות מים של מעל 1,000 מ"ק בשנייה, משום שהנתונים שבידיו הראו כי רק כ-500–600 מ"ק של מים שוטפים בשנייה את הירמוך בזמן שטפון. הפעלת התחנה התעכבה בשנה וב-9 ביוני 1932 נערך טקס הפתיחה הרשמי. השתתפו בו, בין היתר, הנציב העליון, ווקופ, והאמיר עבדאללה. רוטנברג פתח את הטקס בנאום, בו התייחס ליחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל: "גורל שני העמים משולב עתה זה בזה על ידי כוחות העומדים מחוץ להשגחת אנוש. רגשי כבוד ואהדה הדדיים, עבודה משותפת וידידותית של שני העמים... סופם לבוא". בטקס לא נכח אף נציג רשמי של הסוכנות היהודית. רוטנברג נמנע מהזמנתם. לאחר השלמת תחנת הירדן, חידש רוטנברג את פעילותו הפוליטית.^[66]

ב-1932 נחנך מפעל תל-אור לשימוש בחשמל, ואחרי זמן מה הקים רוטנברג את תחנות הכוח המנועיות "רדינג" בתל אביב ו"חיפה א" בחיפה.

בינואר 1935 העביר רוטנברג לידי חברת החשמל את הזכות להפעיל את הזיכיונות, תמורת 50,000 מניות מן ההנפקה בסיטי של לונדון ומענק בסך 20,000 ליש"ט במזומן. ההסדר אושר בישיבת מועצת המנהלים של החברה, ממנה נעדרו נציגי מוסדות ההסתדרות הציונית. הפרשה עוררה סערה, אולם הסוכנות היהודית לא יכלה לבטל את תוקף ההחלטה. רוטנברג התעשר מעסקי החשמל ונעשה איש אמיד מאד. בתקופה זו בנה לעצמו בית במרומי הכרמל, שהיה חריג בנוף והעיד על מעמדו של בעליו.^[21]

פעילות ציבורית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-1929 התנגד רוטנברג להקמתה של הסוכנות היהודית המורחבת. הוא טען כי מוסד כזה יצטרך לעסוק במגוון רחב של עניינים ויתקשה להתמקד בעיקר, וכי היריבות המפלגתית בתוכו תפגע בשמירת החשאיות בנושאים שעליהם להישמר חשאיים. רוטנברג סבר כי יש צורך באמצעי אחר לפיתוח הבית הלאומי: בשלב זה מטרת היישוב היהודי בארץ ישראל היא ליצור תנאים להעברת מספר רב ככל האפשר של יהודים לארץ ישראל, ולכן יש צורך בהקמת תאגיד (Corporation) שמטרותיו כלכליות בלבד. תאגיד זה יהיה אחראי על כל הפעילות בארץ ישראל ויטפל במגעים עם השלטונות, וכארגון כלכלי, יצליח באופן טבעי לפתור את הבעיות שכעת אינן נפתרות משום שהן מטופלות מתוך גישה פוליטית ולא מעשית. רוטנברג הציע לכונן תאגיד כלכלי (Holding Company), שיקלוט את כל הקרנות והכספים המיועדים לפעילות הכלכלית בארץ ישראל. באביב וקיץ 1929 הרבה לעסוק במגעים עם אישים שונים להקמת "התאגיד הגדול".^[67]

בתקופת מאורעות תרפ"ט ב-1929 שהה רוטנברג בלונדון, ובעקבות המשבר שב לארץ ישראל ב-18 באוגוסט. כעבור ששה ימים, ב-24 באוגוסט, נבחר ליושב ראש הנהלת הוועד הלאומי, בתמיכת כל גווני הקשת הפוליטית.^[68] בנובמבר 1929 קיבלו חברי הנהלת הוועד הלאומי את האולטימטום שהציב להם כי יתפטר מתפקידו, והסכימו לקצץ במספר חברי ההנהלה ולמנות גוף מנהלי מצומצם לפי ראות עיניו.^[69]

לקראת יום הכיפורים תר"ץ, נענה רוטנברג לפנייתו של הרב קוק והתערב ב"פרשת הכותל".^[70] הוא נתבקש על ידי הנציב העליון ג'ון צ'נסלור ללחוץ על הרבנים הראשיים שיוותרו על מנהג תקיעת השופר בנעילת תפילת יום הכיפורים, אולם סירב ללחוץ והסכים רק להעביר להם את הבקשה.^[71] ב-20 בנובמבר 1929 הופיע לעדות סודית בפני ועדת שו. בעדותו דיבר על תרומתם של היהודים ביצירת בעיית הפלאחים הערבים שנותרו ללא קרקע ודרש מהממשלה להקשיח את הפיקוח על מכירת הקרקעות ולכפות על הקונים היהודים לדאוג להבטחת זכויות הקיום של מעבדי הקרקע.^[72] בנוגע לסכסוך בכותל, טען רוטנברג כי אל לממשלה להתערב בענייני דת ופולחן, משום שרק הרבנים מוסמכים לפסוק בשאלות אלה, וכי אם הממשלה סבורה שתפילת יום הכיפורים בכותל מסכנת את מצב הביטחון, עליה לאסור אותה לחלוטין, ולא רק את התקיעה בשופר.^[71]

מיד לאחר פרעות תרפ"ט, הוקם "ועד העזרה" ורוטנברג היה חבר בוועדת השלושה, שפיקחה על פעולותיו והופקדה על ניהול כספי "קרן העזרה". עם כניסתו לוועד הלאומי, דרש מההנהלה הציונית להקציב כסף לשיקום היישוב היהודי בחברון, שנהרס בפרעות, אולם נתקל בהתנגדות, בטענה כי אין טעם להשקיע כספים רבים בשיקומו של יישוב יהודי מבודד בתוך סביבה ערבית דומיננטית. עקב מחלוקות על פעולתה של הקרן, התפטר רוטנברג מתפקידו זה ביולי 1930.^[73]

בתקופת כהונתו כנשיא הוועד הלאומי, החריף רוטנברג, במודע, את המאבק בין נציגות היישוב היהודי בארץ ישראל לבין הנהגת התנועה הציונית, ששכנה מחוץ לארץ ישראל.^[74] בדצמבר 1929 הגיע ללונדון והשתתף בישיבות ההנהלה של הסוכנות היהודית במעמד של משקיף ויועץ.^[75] ב-22 בינואר 1930 נפגש עם שר המושבות, לורד פאספילד, והציג בפניו דרישות בשם היישוב היהודי על רקע פרעות תרפ"ט. היתה זו הפעם הראשונה שנציג הוועד הלאומי התקבל לשיחה עם שר בממשלת בריטניה.^[76] במאי 1930 התנגד להצעת ויצמן להחרים את ג'ון הופ סימפסון (אנ') בביקורו בארץ ישראל לצורך הכנת דו"ח מסקנות בעקבות פרעות תרפ"ט.^[77]

ב-1930 הקדיש רוטנברג את עיקר פעולתו הפוליטית להשגת הסכם יהודי–ערבי. הוא האמין כי מדיניות הבית הלאומי היהודי אינה נוגדת את האינטרסים של האוכלוסיה הערבית וסבר כי משטר של הסכמה בין היהודים והערבים בארץ ישראל יביא לשיתוף פעולה ביניהם.^[78] ב-12 במאי 1930 השתתף רוטנברג בפגישה בבית הנבחרים עם ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, יחד עם ויצמן, לורד מלצ'ט, לורד רדינג וג'יימס דה רוטשילד. בעקבות הפגישה, הגיש לג'ון שאקבורו את "מסמך שמונה הנקודות", שכלל את ההצעות הבאות לגבי סדרי השלטון בארץ ישראל:^[79]

הפרדה מוחלטת בין תפקודיהם הדתיים ותפקודיהם הכלכליים והפוליטיים של כל מוסדות הממשלה.
הקמת שני מוסדות יצוגיים דמוקרטיים, יהודי וערבי, שינהלו בנפרד את ענייניהם תחת פיקוח הממשלה. תוקם מועצה מייעצת משותפת שתטפל בסוגיות הנוגעות הן לערבים והן ליהודים. היא תורכב משני יהודים ושני ערבים ויושב הראש שלה יהיה המזכיר הראשי, שימונו לו שני עוזרים, אחד לענייני יהודים והאחר לענייני ערבים. במקרה של אי הסכמה, יכריע הנציב העליון. למוסדות היצוגיים תינתן הזכות לערער על החלטותיו לפני שר המושבות.
מכסות העלייה היהודית ייקבעו רק על פי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ.
לא תתבצע מכירת קרקע חקלאית ללא אישור מהממשלה, וזו תעניק אותו רק כאשר תוודא כי הפלאחים פוצו כראוי, בקרקע חלופית או בכסף.
ארגון מנגנון הממשלה מחדש, כאשר צוות העובדים בו, ובראשם המזכיר הראשי ומפקד המשטרה, ייבחר על פי מידת תמיכתו במדיניות הבית הלאומי היהודי. תוטל צנזורה על העיתונות ויוטלו עונשים חמורים על הסתה דתית או גזענית. הארץ תטוהר מקומוניסטים, יהודים וערבים. יינתן סיוע לערבים בפיתוח עבר הירדן.
הקמת קרן אשראי בסך 50,000 ליש"ט, בהנהלה יהודית-ערבית, שתעניק הלוואות לתשלום חובות הפלאחים למלווים בריבית.
עידוד שיתוף פעולה מצד ערבים עם מפעלים יהודיים.
ראש הממשלה ימסור הצהרה פומבית המאשרת את תוקפה של מדיניות הבית הלאומי.

גישתו של רוטנברג בנושא הקרקעות חרגה מהמדיניות הרשמית של הסוכנות היהודית, אולם היא עלתה בקנה אחד עם תכניתו להקמת התאגיד הגדול, שאמור היה לדאוג לפיצוי הפלאחים שימכרו את קרקעותיהם ליהודים. הסיוע הכספי לתשלום חובות הפלאחים נועד למתן את התסיסה בקרב הערבים.^[79] רוטנברג היה משוכנע כי ההתקוממות האלימה של הערבים אינה משקפת את עמדת כלל האוכלוסיה הפלסטינית, וכי מיעוט קטן בתוכה מצליח להשתיק את הרוב הדומם, שמעוניין להשלים עם היישוב היהודי. הוא סבר כי יצליח ליצור פילוג במשלחת הפלסטינית ללונדון לגבי ההצעות בתכניתו. בכל תקופת פעילותו בארץ ישראל, האמין בכוחו של השוחד לחולל שינויים מדיניים.^[80]^[81] ב-29 במאי השתתף בפגישה עם ראש הממשלה במשרד המושבות וכעבור יומיים שלח השר פאספילד שני מברקים לנציב העליון צ'נסלור, בהם נתבקש למסור את חוות דעתו על ההצעות של רוטנברג. אולם צ'נסלור התנגד להן ובכך סתם את הגולל על יוזמת רוטנברג.^[82] רוטנברג גם נכשל בשכנוע הנהלת הסוכנות לתמוך בגישתו בשאלת רכישת הקרקעות, ובכך נפגע מאד מעמדו בקרב פקידי משרד המושבות.^[83] לאחר בואו של צ'נסלור ביולי ללונדון, השתנה יחסו של פאספילד כלפי רוטנברג עצמו לשלילה.^[84]

ב-9 בספטמבר 1930 שב רוטנברג לארץ ישראל. הן בקרב חברי תנועת העבודה והן בחוגים הרוויזיוניסטים ניכרה תחושת אכזבה ממנהיגותו.^[85] בחודשים אוקטובר–דצמבר, התמקד במאבק חריף במדיניותו של ויצמן ובמאמץ לסכל את מדיניות הספר הלבן של פאספילד. בין היתר, ניצל את קשריו עם מלקולם מקדונלד וב-16 באוקטובר שלח באמצעותו לאביו, ראש הממשלה, מכתב ארוך בו קרא לו להימנע מאימוץ המלצות דו"ח הופ-סימפסון ומפרסום "ספר לבן", והזהיר אותו כי אימוץ ההמלצות פירושו הפרת הבטחותיה המפורשות של ממשלת בריטניה ליהודים והדבר יהפוך את יהודי העולם ל"אויבים" של ממשלת בריטניה.^[86] ב-23 באוקטובר הגיש לנציב העליון את מחאתו הרשמית של הוועד הלאומי על תוכן דו"ח הופ-סימפסון ועל מדיניות פאספילד.^[87] בעקבות תשובתו של ראש הממשלה, כי אין הממשלה יכולה לחזור בה מפרסום המסמכים, החליט רוטנברג לנתק את היחסים עם הממשלה.^[86]

התנסותו הפוליטית של רוטנברג נחלה כישלון.^[88] בינואר 1931 עזב את הנהלת הוועד הלאומי.^[86] לאחר הבחירות לאספת הנבחרים, נפרד ממנה ב-8 בפברואר בהודעת פרישה:

"מצבנו המדיני והכלכלי בארץ חמור מאוד. כוחותינו קטנים ודלים לעומת אלה הקמים עלינו. אויבנו המסוכן ביותר היא הדיסאורגניזציה הפנימית שלנו, העדר הנהגה וחוסר אדמיניסטרציה בריאה... בלי ארגון מוצק של הישוב, ליכוד כוחותיו ופעילותו ובלי ההקרבה העצמית של היחיד נשקפת סכנה גם לכלל וגם ליחיד. אני מאחל לכנסת ישראל...התגברות על ענינים מפלגתיים ואישיים... ישועתנו – רק בתוכנו".^[89]

לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, ביקש רוטנברג לממש את רעיון התאגיד הגדול שלו לטובת העלאת יהודי גרמניה לארץ ישראל. ב-18 באפריל 1933 קיבלה הנהלת הוועד הלאומי החלטה, שקראה למוסדות הציוניים לאחד את מפעל העזרה של ויצמן עם תכניתו הכלכלית של רוטנברג. ויצמן, רוטנברג וארלוזורוב הסכימו לשתף פעולה, אולם המחלוקות שנתגלעו הביאו להתפטרותו של רוטנברג ממפעל ההצלה בספטמבר אותה שנה.^[90]

לאחר רצח חיים ארלוזורוב ב-1933, חלה הרעה משמעותית ביחסים בין חלקים ביישוב, שבאה לידי ביטוי באופן בולט ביריבויות בתחום ארגון העבודה בין "הסתדרות העובדים הכללית" של מפלגות הפועלים ו"הסתדרות העובדים הלאומית" של הרוויזיוניסטים. רוטנברג ניסה לפשר בין עמדותיהן המנוגדות של שתי ההסתדרויות. מלבד המניע הלאומי, היה לו אינטרס עסקי ברור למציאת פתרון, משום שבהיותו אחד המעסיקים הגדולים בארץ ישראל, נפגע באופן ישיר ממחלוקת זו. בערב יום הכיפורים תרצ"ה (1934), כינס בביתו בחיפה את נציגי שתי ההסתדרויות, אולם הדיון הסתיים ללא תוצאות. בעקבות כישלון הפגישה וההתנצחות שהתנהלה לאחר מכן בעיתונות, החליט רוטנברג להפגיש בסודיות בין המנהיגים עצמם. מיד לאחר יום הכיפורים הגיע ללונדון וב-10 באוקטובר 1934 ארגן בחדר מלונו פגישה בין דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי. פגישה זו היתה הראשונה בסדרת פגישות בהן שימש כמתווך ובמהלכן נחתמו הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי, שלא אושרו בסופו של דבר על ידי ההסתדרות הכללית.^[91]

באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל. על רקע המאורעות, החל רוטנברג באותו חודש בפעילות מאומצת לגיבוש הסכם יהודי-ערבי. במאי אותה שנה היה שותף ליוזמת "החמישה" למשא ומתן עם נציגי האוכלוסיה הערבית (יחד עם יהודה לייב מאגנס, משה נובומייסקי, גד פרומקין ומשה סמילנסקי). אחד ממניעיו העיקריים בהצטרפותו ליוזמה, היה החשש שבעיית ארץ ישראל תופקד בידי גורמים חיצוניים, כגון ועדה בריטית שתכפה על הצדדים פתרון כראות עיניה. הוא הציג את היוזמה בפני הנציב העליון ווקופ וחזר בשיחתם על דרישותיו הישנות: מדיניות קשוחה נגד הפורעים, הענקת סמכויות חירום לבתי המשפט וצנזורה קשה על כל העיתונים הפועלים בארץ ישראל, גם העבריים. אולם על אלו הוסיף את הצעתו העיקרית: הוא טען כי רק משא ומתן ישיר בין היהודים והערבים יוכל להביא ליציאה מן המשבר, וביקש ממנו להפעיל לחץ על נציגי היישוב היהודי לפתוח בהידברות עם נציגי הערבים. החמישה נפגשו עם נציגי הערבים, ובהם מוסא אל-עלמי, וסברו כי בכוחם להשלים את המשא ומתן ולגבש הסכם שיובא לדיון בהנהלת הסוכנות. תכניתם התבססה על ההכרה כי הסכם בין שני העמים אפשרי רק אם היהודים יסכימו להגביל את ממדי העלייה לארץ ישראל. הדיונים שניהלו עם נציגי הערבים הולידו מסמכים מסכמים שדנו בסוגיות הבסיסיות של העימות, והחמישה הגישו להנהלת הסוכנות היהודית הצעה להסכם. מסמך ההצעה הדגיש כי לבה של בעיית ארץ ישראל הוא שאלת העלייה היהודית וכי השלמת בניין הבית הלאומי היהודי יתאפשר רק בהסכמת הערבים. רוטנברג ניהל בשם "החמישה" את המשא ומתן עם שרתוק, קפלן, אוסישקין וברל כצנלסון, אולם השיחות הסתיימו כעבור חודש בלא כלום והיוזמה העצמאית נכשלה. החמישה לא הצליחו להביא להסכם, והנהלת הסוכנות היהודית התנגדה לעקרון הגבלת העלייה או התניית ממדיה בהסכמה פוליטית מצד הערבים, וכן לעצם הניסיון לכפות עליה מדיניות באמצעות גורם חיצוני. "החמישה" האשימו את הנהלת הסוכנות בהכשלת היוזמה באמצעות השהיה ובחבלה בהזדמנות יוצאת דופן לחולל תפנית ביחסים בין שני העמים. לאחר כישלון היוזמה, החל רוטנברג למקד את פעולתו בסוגיה היהודית–ערבית מחוץ לארץ ישראל. הוא חתר לגיבוש הסכם מקומי, ללא התערבות חיצונית, באמצעות פעילות חשאית. הוא הקדיש לנושא זה את מרב זמנו ועסק בו עד יום מותו.^[92]

ב-17 בספטמבר 1939 נבחר לכהן כנשיא הוועד הלאומי, ויושב ראש הוועד, יצחק בן-צבי, הוכפף למרותו.^[93] ב-1941 פרש רוטנברג מהתפקיד עקב מחלתו.^[58] בתקופה זו שימש חי יששכר כעוזר אישי.

בכל שנות פעילותו הציבורית והכלכלית בארץ ישראל, לא היה רוטנברג חבר באף מפלגה שפעלה ביישוב. הוא מעולם לא הגדיר עצמו כציוני, במובנו הרשמי של המונח, וגם מעולם לא השתתף בקונגרס ציוני.^[94] כשהיה נער צעיר דיבר יידיש, ובה השתמש מאוחר יותר גם בארץ ישראל. עד סוף ימיו התקשה בדיבור עברי.^[95]

פטירתו

רוטנברג נפטר בשנת 1942 לאחר מחלה קשה מאוד. בצוואתו ביקש שלא יקראו אתרים ומוסדות על שמו, והדגיש את חשיבות חינוך הנוער: "הנוער שלנו - תקוות עתידנו". את רכושו, כולל ביתו שבחיפה, הוריש ל״אוצר פנחס רוטנברג״ לקידום חינוך הנוער בארץ.^[96] את מניותיו בחברת החשמל הוריש למדינת ישראל^{[דרושה הבהרה]}. נקבר בהר הזיתים בירושלים^[97].

הנצחתו ודמותו בתרבות

עוד בחייו זכתה דמותו של רוטנברג למעמד מיתולוגי, ועוד לפני שמלאו לו 50 כבר היה ידוע בכינוי ״הזקן מנהריים״.^[98] ב-1934 כתב והלחין מרדכי זעירא - שעבד אז כפועל פשוט בחברת החשמל - את ״שיר הרשת״, העוסק ביזמתו של רוטנברג, ״הזקן מנהריים״, בהקמת תחנת החשמל^[99]. השיר התפשט בארץ כשיר עממי, בשינוי קל של המנגינה, ומילותיו זכו לגרסאות מקומיות רבות. השיר סייע לקבע את כינויו ודימויו של רוטנברג בציבור.

בעקבות צוואתו של רוטנברג החלו לפעול יוזמות חינוך בבית רוטנברג שבחיפה. בין השאר קיימו אנשי הבית את ״סמינר רוטנברג״, מוסד להכשרת מורים ומדריכים ולהשכלת מבוגרים שפעל בסיוע הג'וינט בקרב העולים במחנות המעצר בקפריסין^[100].

ביוגרפיה ראשונה של רוטנברג, שנכתבה על ידי יעקב יערי-פולסקין, פורסמה עוד בחייו של רוטנברג, בשנת 1939. ב-1990 פורסמה ביוגרפיה פוליטית של רוטנברג בשני כרכים, שנכתבה על ידי ההיסטוריון אלי שאלתיאל^[101].

ב-2003 יצא הסרט הישראלי "איש החשמל" בבימוי אלי כהן. במרכז הסרט ניצבת דמותו של רוטנברג, אותה משחק מנשה נוי, והוא מתרחש ב-1931, בעת משבר בתחנת הכח בנהריים.

למרות בקשתו בצוואה שלא לקרוא על שמו רחובות ומוסדות, קרויה תחנת הכוח באשקלון על שמו ועל שם אחיו אברהם, שהיה מנהל חברת החשמל אחריו, וכן קרויים על שמו של פנחס רוטנברג רחובות ברמת גן, בראשון לציון, בבאר שבע ובחיפה (יחד עם אחיו - על יד משרדי חברת החשמל).

חיבוריו

פנחס בן-עמי (שם עט), תחיתו הלאומית של העם היהודי, תורגם מיידיש לעברית על ידי אהרן ראובני, נכתב בג'נובה ב-1915, יצא לאור בעברית בתש"ג.

ראו גם

לקריאה נוספת

יעקב יערי-פולסקין, פנחס רוטנברג – האיש ופעלו, הוצאת התקופה, תרצ"ט
יעקב יערי-פולסקין, המהפכן רב הפעלים, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 154–186
בן ציון דיקובסקי, "ימי אור", הוצאת המחבר, 1984
אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג: עלייתו ונפילתו של "איש חזק" בארץ-ישראל, 1879–1942 (כרכים א-ב), ספרית אפקים הוצאת עם עובד, 1990.
נהריים - חזון וחשמל. חברת החשמל, היחידה לקשרי הציבור והפרסום. 1999.
מרדכי נאור, ברכת החשמל - תולדות חברת החשמל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2003.

קישורים חיצוניים

אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, בתוך: אנציקלופדיה זמן יהודי חדש, כרך שני, עמוד 162
הפרק הרוסי בחייו של פנחס רוטנברג, ריאיון עם פרופסור מתתיהו מינץ בערוץ YouTube של מיזם "אישי רחוב", 12 בספטמבר 2015
ד"ר מרדכי נאור, האיש שחישמל את ארץ-ישראל, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
הזקן מנהריים : "איש החשמל", 2000, סרטו של אלי כהן על פי תסריט של ירון זליג, בכתב העת המקוון האייל הקורא
מנהרת הזמן - המהנדס שהאיר את הארץ
פנחס רוטנברג, באתר תנועת העבודה הישראלית
פנחס רוטנברג - "הזקן מנהריים", "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 13, טבת תשס"א, עמ' 4
פנחס רוטנברג, במיזם "אישי רחוב"
אייזיק דמבה, אכזבתו של פנחס רוטנברג, מעריב, 29 בספטמבר 1967

הערות שוליים

^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 21–22.
^ לפי הלוח היוליאני.
^ שאלתיאל, א, עמ' 23–25.
^ שאלתיאל, א, עמ' 26.
^ שאלתיאל, א, עמ' 27–28.
^ שאלתיאל, א, עמ' 28.
^ שאלתיאל, א, עמ' 29.
^ ¹ ² ³ שאלתיאל, א, עמ' 30.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 31.
^ שאלתיאל, א, עמ' 45.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 32.
^ שאלתיאל, א, עמ' 33.
^ שאלתיאל, א, עמ' 34.
^ שאלתיאל, א, עמ' 35–37.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 38.
^ ראו גם: האינגיניר רוטנברג, העם, 19 באוקטובר 1917
^ על הצעת רוטנברג לקרנסקי לשפוט את לנין וטרוצקי, סיפר וינסטון צ'רצ'יל בנאומו בפרלמנט ב-1922. לדברי שאלתיאל (א, עמ' 141), היו אלו "חדשות... אשר המקור והסימוכין להן אינם ברורים עד עצם היום הזה". עם זאת, נתברר כי בעת שהותו של רוטנברג בדרום רוסיה ב-1919, העביר לשירותי המודיעין של בריטניה תזכיר חסוי ומפורט על המצב ברוסיה. רקס ליפר, איש המודיעין הבריטי שהיה עמו בקשר, אישר שקיבל את התזכיר, סיפר שהעביר אותו לארצ'יבלד סינקליר, אחד מעוזריו הקרובים של צ'רצ'יל, וטען כי הוא בטוח שהתזכיר עבר לעיונו של צ'רצ'יל עצמו. לדברי שאלתיאל (א, עמ' 323–324, הערה 93), מתברר לפיכך, כי לצ'רצ'יל היו "סימוכין לדבריו".
^ שאלתיאל, א, עמ' 39.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 41.
^ שאלתיאל, א, עמ' 47.
^ ¹ ² שאלתיאל, ב, עמ' 384–385: משכורתו של רוטנברג היתה חריגה מאד. ב-1935 עמדה על כ-8,000 ליש"ט בשנה.
^ שאלתיאל, א, עמ' 49.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 50–51.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 434.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 66.
^ שאלתיאל, א, עמ' 301, הערה 26.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 609.
^ שאלתיאל, א, עמ' 57–58.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 113.
^ שאלתיאל, א, עמ' 61.
^ תכנית לעבודות הרבים בארץ ישראל, הצפירה, 15 בספטמבר 1920
^ על תכניתו של רוטנברג, הצפירה, 7 באוקטובר 1920
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 115–116.
^ שאלתיאל, א, עמ' 70.
^ ידיעות אחרונות, דואר היום, 30 במרץ 1921
^ שאלתיאל, א, עמ' 76–78.
^ רוטנברג ומאורעות תר"פ-תרפ"א, באתר חברת החשמל
^ שאלתיאל, א, עמ' 81.
^ שאלתיאל, א, עמ' 86.
^ שאלתיאל, א, עמ' 90–96.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 99–101.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 104–107.
^ שאלתיאל, א, עמ' 152.
^ שאלתיאל, א, עמ' 108.
^ ראו גם: לקראת ניצולם של הירקון והירדן, דואר היום, 29 במאי 1922
^ שאלתיאל, א, עמ' 114.
^ בציונות, עיתון המזרחי, 3 בנובמבר 1921
^ שאלתיאל, א, עמ' 118, 120.
^ שאלתיאל, א, עמ' 127.
^ שאלתיאל, א, עמ' 317, הערה 49.
^ ראו גם: הועידה השנתית של ציוני אמריקה, דואר היום, 18 ביולי 1922
^ שאלתיאל, א, עמ' 131–132.
^ שאלתיאל, א, עמ' 128–130.
^ שאלתיאל, א, עמ' 136–138.
^ שאלתיאל, א, עמ' 141–142.
^ שאלתיאל, א, עמ' 110–111.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 388.
^ ¹ ² פנחס רוטנברג, באתר תנועת העבודה הישראלית
^ שאלתיאל, א, עמ' 168.
^ שאלתיאל, א, עמ' 169–170; עמ' 332, הערה 162.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 179.
^ שאלתיאל, א, עמ' 171.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 372.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 172–173.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 400–402.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 374–378.
^ שאלתיאל, א, עמ' 200–202.
^ שאלתיאל, א, עמ' 186, 190, 193.
^ שאלתיאל, א, עמ' 196.
^ שאלתיאל, א, עמ' 203.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 211.
^ שאלתיאל, א, עמ' 245; עמ' 343, הערה 66.
^ שאלתיאל, א, עמ' 236–237, 272–273.
^ שאלתיאל, א, עמ' 187.
^ שאלתיאל, א, עמ' 224–225.
^ שאלתיאל, א, עמ' 227–228.
^ שאלתיאל, א, עמ' 241.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 446.
^ ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 242–246.
^ שאלתיאל, א, עמ' 247.
^ שאלתיאל, א, עמ' 265: בסוף מאי או תחילת יוני 1930, קיים בפריז פגישה חשובה בנושא הצעותיו עם ראש עיריית ירושלים, ראע'ב נשאשיבי.
^ שאלתיאל, א, עמ' 255–256.
^ שאלתיאל, א, עמ' 261.
^ שאלתיאל, א, עמ' 267.
^ שאלתיאל, א, עמ' 275, 280–281.
^ ¹ ² ³ שאלתיאל, א, עמ' 282–283.
^ שאלתיאל, א, עמ' 289.
^ שאלתיאל, א, עמ' 293.
^ שאלתיאל, א, עמ' 292.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 422–424, 430–431.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 432–438.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 447–458.
^ שאלתיאל, ב, עמ' 533.
^ שאלתיאל, א, עמ' 183–184.
^ שאלתיאל, א, עמ' 22; ב, עמ' 435; עמ' 661, הערה 78; עמ' 672, הערה 226.
^ אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, בתוך: זמן יהודי חדש, כרך שני, עמוד 164
^ כרטיס נפטר: פנחס רוטנברג, באתר הר הזיתים
^ שאלתיאל, ב, עמ' 370–371.
^ שיר הרשת, באתר זמרשת
^ סמינר רוטנברג (הסמינריון למדריכים של הג'וינט על שם פנחס רוטנברג בגירוש קפריסין), באתר מחנה המעיפילים עתלית ע״ש משה סנה
^ פנחס רוטנברג, באתר הוצאת עם עובד

[שאלתיאל_21–22-1] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 21–22.

[2] לפי הלוח היוליאני.

[3] שאלתיאל, א, עמ' 23–25.

[4] שאלתיאל, א, עמ' 26.

[5] שאלתיאל, א, עמ' 27–28.

[6] שאלתיאל, א, עמ' 28.

[7] שאלתיאל, א, עמ' 29.

[שאלתיאל_30-8] ¹ ² ³ שאלתיאל, א, עמ' 30.

[שאלתיאל_31-9] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 31.

[10] שאלתיאל, א, עמ' 45.

[שאלתיאל_32-11] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 32.

[12] שאלתיאל, א, עמ' 33.

[13] שאלתיאל, א, עמ' 34.

[14] שאלתיאל, א, עמ' 35–37.

[שאלתיאל_38-15] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 38.

[16] ראו גם: האינגיניר רוטנברג, העם, 19 באוקטובר 1917

[17] על הצעת רוטנברג לקרנסקי לשפוט את לנין וטרוצקי, סיפר וינסטון צ'רצ'יל בנאומו בפרלמנט ב-1922. לדברי שאלתיאל (א, עמ' 141), היו אלו "חדשות... אשר המקור והסימוכין להן אינם ברורים עד עצם היום הזה". עם זאת, נתברר כי בעת שהותו של רוטנברג בדרום רוסיה ב-1919, העביר לשירותי המודיעין של בריטניה תזכיר חסוי ומפורט על המצב ברוסיה. רקס ליפר, איש המודיעין הבריטי שהיה עמו בקשר, אישר שקיבל את התזכיר, סיפר שהעביר אותו לארצ'יבלד סינקליר, אחד מעוזריו הקרובים של צ'רצ'יל, וטען כי הוא בטוח שהתזכיר עבר לעיונו של צ'רצ'יל עצמו. לדברי שאלתיאל (א, עמ' 323–324, הערה 93), מתברר לפיכך, כי לצ'רצ'יל היו "סימוכין לדבריו".

[18] שאלתיאל, א, עמ' 39.

[שאלתיאל_41-19] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 41.

[20] שאלתיאל, א, עמ' 47.

[שאלתיאל_384–385-21] ¹ ² שאלתיאל, ב, עמ' 384–385: משכורתו של רוטנברג היתה חריגה מאד. ב-1935 עמדה על כ-8,000 ליש"ט בשנה.

[22] שאלתיאל, א, עמ' 49.

[שאלתיאל_50–51-23] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 50–51.

[24] שאלתיאל, ב, עמ' 434.

[שאלתיאל_66-25] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 66.

[26] שאלתיאל, א, עמ' 301, הערה 26.

[27] שאלתיאל, ב, עמ' 609.

[28] שאלתיאל, א, עמ' 57–58.

[שאלתיאל_113-29] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 113.

[30] שאלתיאל, א, עמ' 61.

[31] תכנית לעבודות הרבים בארץ ישראל, הצפירה, 15 בספטמבר 1920

[32] על תכניתו של רוטנברג, הצפירה, 7 באוקטובר 1920

[שאלתיאל_115–116-33] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 115–116.

[34] שאלתיאל, א, עמ' 70.

[35] ידיעות אחרונות, דואר היום, 30 במרץ 1921

[36] שאלתיאל, א, עמ' 76–78.

[37] רוטנברג ומאורעות תר"פ-תרפ"א, באתר חברת החשמל

[38] שאלתיאל, א, עמ' 81.

[39] שאלתיאל, א, עמ' 86.

[40] שאלתיאל, א, עמ' 90–96.

[שאלתיאל_99–101-41] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 99–101.

[שאלתיאל_104–107-42] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 104–107.

[43] שאלתיאל, א, עמ' 152.

[44] שאלתיאל, א, עמ' 108.

[45] ראו גם: לקראת ניצולם של הירקון והירדן, דואר היום, 29 במאי 1922

[46] שאלתיאל, א, עמ' 114.

[47] בציונות, עיתון המזרחי, 3 בנובמבר 1921

[48] שאלתיאל, א, עמ' 118, 120.

[49] שאלתיאל, א, עמ' 127.

[50] שאלתיאל, א, עמ' 317, הערה 49.

[51] ראו גם: הועידה השנתית של ציוני אמריקה, דואר היום, 18 ביולי 1922

[52] שאלתיאל, א, עמ' 131–132.

[53] שאלתיאל, א, עמ' 128–130.

[54] שאלתיאל, א, עמ' 136–138.

[55] שאלתיאל, א, עמ' 141–142.

[56] שאלתיאל, א, עמ' 110–111.

[57] שאלתיאל, ב, עמ' 388.

[אתר_תנועת_העבודה-58] ¹ ² פנחס רוטנברג, באתר תנועת העבודה הישראלית

[59] שאלתיאל, א, עמ' 168.

[60] שאלתיאל, א, עמ' 169–170; עמ' 332, הערה 162.

[שאלתיאל_179-61] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 179.

[62] שאלתיאל, א, עמ' 171.

[63] שאלתיאל, ב, עמ' 372.

[שאלתיאל_172–173-64] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 172–173.

[65] שאלתיאל, ב, עמ' 400–402.

[66] שאלתיאל, ב, עמ' 374–378.

[67] שאלתיאל, א, עמ' 200–202.

[68] שאלתיאל, א, עמ' 186, 190, 193.

[69] שאלתיאל, א, עמ' 196.

[70] שאלתיאל, א, עמ' 203.

[שאלתיאל_211-71] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 211.

[72] שאלתיאל, א, עמ' 245; עמ' 343, הערה 66.

[73] שאלתיאל, א, עמ' 236–237, 272–273.

[74] שאלתיאל, א, עמ' 187.

[75] שאלתיאל, א, עמ' 224–225.

[76] שאלתיאל, א, עמ' 227–228.

[77] שאלתיאל, א, עמ' 241.

[78] שאלתיאל, ב, עמ' 446.

[שאלתיאל_242–246-79] ¹ ² שאלתיאל, א, עמ' 242–246.

[80] שאלתיאל, א, עמ' 247.

[81] שאלתיאל, א, עמ' 265: בסוף מאי או תחילת יוני 1930, קיים בפריז פגישה חשובה בנושא הצעותיו עם ראש עיריית ירושלים, ראע'ב נשאשיבי.

[82] שאלתיאל, א, עמ' 255–256.

[83] שאלתיאל, א, עמ' 261.

[84] שאלתיאל, א, עמ' 267.

[85] שאלתיאל, א, עמ' 275, 280–281.

[שאלתיאל_282–283-86] ¹ ² ³ שאלתיאל, א, עמ' 282–283.

[87] שאלתיאל, א, עמ' 289.

[88] שאלתיאל, א, עמ' 293.

[89] שאלתיאל, א, עמ' 292.

[90] שאלתיאל, ב, עמ' 422–424, 430–431.

[91] שאלתיאל, ב, עמ' 432–438.

[92] שאלתיאל, ב, עמ' 447–458.

[93] שאלתיאל, ב, עמ' 533.

[94] שאלתיאל, א, עמ' 183–184.

[95] שאלתיאל, א, עמ' 22; ב, עמ' 435; עמ' 661, הערה 78; עמ' 672, הערה 226.

[96] אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, בתוך: זמן יהודי חדש, כרך שני, עמוד 164

[97] כרטיס נפטר: פנחס רוטנברג, באתר הר הזיתים

[98] שאלתיאל, ב, עמ' 370–371.

[99] שיר הרשת, באתר זמרשת

[100] סמינר רוטנברג (הסמינריון למדריכים של הג'וינט על שם פנחס רוטנברג בגירוש קפריסין), באתר מחנה המעיפילים עתלית ע״ש משה סנה

[101] פנחס רוטנברג, באתר הוצאת עם עובד

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]

[90]

[91]

[92]

[93]

[94]

[95]

[96]

[97]

[98]

[99]

[100]

@@ שורה 173: / שורה 173: @@
 לאחר [[רצח חיים ארלוזורוב]] ב-1933, חלה הרעה משמעותית ביחסים בין חלקים ביישוב, שבאה לידי ביטוי באופן בולט ביריבויות בתחום ארגון העבודה בין "[[הסתדרות העובדים הכללית]]" של מפלגות הפועלים ו"[[הסתדרות העובדים הלאומית]]" של [[התנועה הרוויזיוניסטית|הרוויזיוניסטים]]. רוטנברג ניסה לפשר בין עמדותיהן המנוגדות של שתי ההסתדרויות. מלבד המניע הלאומי, היה לו אינטרס עסקי ברור למציאת פתרון, משום שבהיותו אחד המעסיקים הגדולים בארץ ישראל, נפגע באופן ישיר ממחלוקת זו. בערב יום הכיפורים תרצ"ה (1934), כינס בביתו בחיפה את נציגי שתי ההסתדרויות, אולם הדיון הסתיים ללא תוצאות. בעקבות כישלון הפגישה וההתנצחות שהתנהלה לאחר מכן בעיתונות, החליט רוטנברג להפגיש בסודיות בין המנהיגים עצמם. מיד לאחר יום הכיפורים הגיע ללונדון וב-10 באוקטובר 1934 ארגן בחדר מלונו פגישה בין [[דוד בן-גוריון]] ו[[זאב ז'בוטינסקי]]. פגישה זו היתה הראשונה בסדרת פגישות בהן שימש כמתווך ובמהלכן נחתמו [[הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)|הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי]], שלא אושרו בסופו של דבר על ידי ההסתדרות הכללית.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 432–438.}}
+באפריל 1936 פרץ [[המרד הערבי הגדול]] בארץ ישראל. על רקע המאורעות, החל רוטנברג באותו חודש בפעילות מאומצת לגיבוש הסכם יהודי-ערבי. במאי אותה שנה היה שותף ליוזמת "החמישה" למשא ומתן עם נציגי האוכלוסיה הערבית (יחד עם [[יהודה לייב מאגנס]], [[משה נובומייסקי]], [[גד פרומקין]] ו[[משה סמילנסקי]]). אחד ממניעיו העיקריים בהצטרפותו ליוזמה, היה החשש שבעיית ארץ ישראל תופקד בידי גורמים חיצוניים, כגון ועדה בריטית שתכפה על הצדדים פתרון כראות עיניה. הוא הציג את היוזמה בפני הנציב העליון ווקופ וחזר בשיחתם על דרישותיו הישנות: מדיניות קשוחה נגד הפורעים, הענקת סמכויות חירום לבתי המשפט וצנזורה קשה על כל העיתונים הפועלים בארץ ישראל, גם העבריים. אולם על אלו הוסיף את הצעתו העיקרית: הוא טען כי רק משא ומתן ישיר בין היהודים והערבים יוכל להביא ליציאה מן המשבר, וביקש ממנו להפעיל לחץ על נציגי היישוב היהודי לפתוח בהידברות עם נציגי הערבים. החמישה נפגשו עם נציגי הערבים, ובהם [[מוסא אל-עלמי]], וסברו כי בכוחם להשלים את המשא ומתן ולגבש הסכם שיובא לדיון בהנהלת הסוכנות. תכניתם התבססה על ההכרה כי הסכם בין שני העמים אפשרי רק אם היהודים יסכימו להגביל את ממדי העלייה לארץ ישראל. הדיונים שניהלו עם נציגי הערבים הולידו מסמכים מסכמים שדנו בסוגיות הבסיסיות של העימות, והחמישה הגישו להנהלת הסוכנות היהודית הצעה להסכם. מסמך ההצעה הדגיש כי לבה של בעיית ארץ ישראל הוא שאלת העלייה היהודית וכי השלמת בניין הבית הלאומי היהודי יתאפשר רק בהסכמת הערבים. רוטנברג ניהל בשם "החמישה" את המשא ומתן עם [[משה שרת|שרתוק]], [[אליעזר קפלן|קפלן]], [[מנחם אוסישקין|אוסישקין]] ו[[ברל כצנלסון]], אולם השיחות הסתיימו כעבור חודש בלא כלום והיוזמה העצמאית נכשלה. החמישה לא הצליחו להביא להסכם, והנהלת הסוכנות היהודית התנגדה לעקרון הגבלת העלייה או התניית ממדיה בהסכמה פוליטית מצד הערבים, וכן לעצם הניסיון לכפות עליה מדיניות באמצעות גורם חיצוני. "החמישה" האשימו את הנהלת הסוכנות בהכשלת היוזמה באמצעות השהיה ובחבלה בהזדמנות יוצאת דופן לחולל תפנית ביחסים בין שני העמים. לאחר כישלון היוזמה, החל רוטנברג למקד את פעולתו בסוגיה היהודית–ערבית מחוץ לארץ ישראל. הוא חתר לגיבוש הסכם מקומי, ללא התערבות חיצונית, באמצעות פעילות חשאית. הוא הקדיש לנושא זה את מרב זמנו ועסק בו עד יום מותו.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 447–458.}}
-באפריל 1936 פרץ [[המרד הערבי הגדול]] בארץ ישראל.
-בתקופה זו החל רוטנברג בפעילות מאומצת לגיבוש הסכם יהודי-ערבי והקדיש לנושא זה את מרב זמנו ועסק בו עד יום מותו. במאי אותה שנה היה שותף ליוזמת "החמישה" למשא ומתן עם נציגי האוכלוסיה הערבית (יחד עם [[יהודה לייב מאגנס]], [[משה נובומייסקי]], השופט [[גד פרומקין]] ו[[משה סמילנסקי]]), אותה הציג בפני הנציב העליון ווקופ, תוך הדגשה כי הוא פועל בעניין זה כאדם פרטי וללא התייעצות עם הסוכנות היהודית. רוטנברג דרש מדיניות קשוחה נגד הפורעים, הענקת סמכויות חירום לבתי המשפט וצנזורה קשה על כל העיתונים הפועלים בארץ ישראל, גם העבריים. הוא טען כי רק משא ומתן ישיר בין היהודים והערבים יוכל להביא ליציאה מן המשבר, ולכן ביקש מווקופ ללחוץ על נציגי היישוב היהודי לפתוח בהידברות עם נציגי הערבים. החמישה נפגשו עם נציגי הערבים, ובהם [[מוסא אל-עלמי]], וסברו כי בכוחם להשלים את המשא ומתן ולגבש הסכם שיובא לדיון בהנהלת הסוכנות. תכניתם התבססה על ההכרה כי הסכם בין שני העמים אפשרי רק אם היהודים יסכימו להגביל את ממדי העלייה לארץ ישראל. אלא שיוזמה עצמאית זו נכשלה. החמישה לא הצליחו להביא להסכם והנהלת הסוכנות היהודית התנגדה לניסיון לכפות עליה מדיניות באמצעות גורם חיצוני.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 447, 449–450, 452–453.}}
 ב-17 בספטמבר 1939 נבחר לכהן כנשיא [[הוועד הלאומי]], ויושב ראש הוועד, [[יצחק בן-צבי]], הוכפף למרותו.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 533.}} ב-1941 פרש רוטנברג מהתפקיד עקב מחלתו.{{הערה|שם=אתר תנועת העבודה|{{תנועת העבודה|פנחס רוטנברג|people/1179997764}}}} בתקופה זו שימש [[חי יששכר]] כעוזר אישי.

	ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
	אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.	עריכה - שיחה

ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.