פול ניצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פול ניצה
Paul Nitze
פול ניצה
פול ניצה
לידה 16 בינואר 1907
אמהרסט, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה 19 באוקטובר 2004 (בגיל 97)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם מלא פול הנרי ניצה
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה אחוזת משפחת ניצה, מרילנד, ארצות הברית
השכלה
עיסוק פוליטיקאי, דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
סגן מזכיר ההגנה של ארצות הברית ה־12
1 ביולי 196720 בינואר 1969
(שנה ו־29 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון
מזכיר הצי של ארצות הברית ה־58
29 בנובמבר 196330 ביוני 1967
(3 שנים ו־30 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון
פול פיי
(מזכיר בפועל)
צ'ארלס ביירד
(מזכיר בפועל)
עוזר מזכיר ההגנה של ארצות הברית לענייני ביטחון בינלאומי
29 בינואר 196129 בנובמבר 1963
(שנתיים ו־43 שבועות)
תחת נשיאי ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי
לינדון ג'ונסון
מנהל תכנון המדיניות של מחלקת המדינה של ארצות הברית
1 בינואר 195028 במאי 1953
(3 שנים ו־21 שבועות)
תחת נשיאי ארצות הברית דווייט אייזנהאואר
הארי טרומן
רוברט בואי ←
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פול הנרי ניצהאנגלית: Paul Henry Nitze;‏ 16 בינואר 1907 - 19 באוקטובר 2004) היה פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כסגן מזכיר ההגנה של ארצות הברית, כמזכיר הצי של ארצות הברית וכמנהל תכנון המדיניות של מחלקת המדינה. הוא נודע בעיקר כמי שהיה הכותב הראשי של "תוכנית היעדים והתוכניות לביטחון לאומי של ארצות הברית" שנודעה יותר בשם NSC68 וכאחד השותפים להקמתו של "צוות B"‏ (Team B, צוות מומחים חיצוני ב-CIA שתפקידו היה להוות "פרקליט השטן" בתהליכי החשיבה של הארגון). הוא סייע לעצב את מדיניות הביטחון של ארצות הברית במלחמה הקרה במהלך מספר רב של ממשלים נשיאותיים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול ניצה נולד בעיירה אמהרסט שבמסצ'וסטס לאנינה סופיה לבית הילקן, עקרת בית, ולויליאם אלברט ניצה, פרופסור לשפות רומאניות שהקריירה שלו הסתיימה באוניברסיטת שיקגו.[1] שני הוריו של ניצה היו ממוצא גרמני. אבות אבותיו הגיעו מאזור מגדבורג, כיום בתחומי מדינת סקסוניה-אנהלט שבגרמניה. בספרו האוטוביוגרפי "מהירושימה לגלאסטנוסט", תיאר ניצה כיצד כילד צעיר הוא חווה את פרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר טייל בגרמניה יחד עם אביו, אמו ואחותו, והגיע למינכן בדיוק בעיתוי בו הוא הוכה בהלם מלהיטותם של ההמונים בעיר לקראת העימות הממשמש ובא.

ניצה התחנך בבית הספר הוטצ'קינס שבקונטיקט, שם הוא סיים את לימודיו ב-1924 ובבית הספר הפנימיתי של אוניברסיטת שיקגו (שהיה מיועד בעיקר לילדי סגל האוניברסיטה). ב-1928 הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ונכנס לתחום בנקאות ההשקעות.

פעילות עסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 19281929 שהה ניצה באירופה בשליחות חברת הברוקרים "בייקון, ויפל ושות'". עם שובו לארצות הברית הוא שמע תחזית מפיו של איש הפיננסים קלרנס דילון על השפל הגדול העומד לפרוץ ושקיעת התחום הפיננסי. לאחר שהשיג עצמאות כלכלית באמצעות עבודה במכירות עבור חברת רבלון בארצות הברית, הוא לקח לעצמו שנת חופש שבמהלכה הוא למד סוציולוגיה, פילוסופיה, משפט חוקתי ומשפט בינלאומי. ב-1929 הוא הצטרף לבנק ההשקעות "דילון, ריד ושות'", שם הוא עבד עד שייסד ב-1938 חברה משל עצמו "פ. ה. ניצה ושות'". בין השנים 19391941 הוא שב לדילו וריד כסגן נשיא.

קריירה בממשל הפדרלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה הוכנס ניצה לפוליטיקה על ידי עמיתו לעולם הפיננסי, ג'יימס פורסטל, כאשר זה האחרון היה לעוזר המנהלתי לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. ב-1942 הוא היה למנהל הפיננסי של משרד התיאום ליחסים בין-אמריקאים, שם הוא פעל יחד עם נלסון רוקפלר. ב-1943 הוא היה לראש ענף המתכות והמינרלים במועצת כלכלת המלחמה, עד שבהמשך השנה הוא מונה כמנהל ענף הרכש והפיתוח של מנהל כלכלת החוץ. בין השנים 19441946 שימש ניצה כחבר מועצת המנהלים ולאחר מכן כסגן יושב הראש של סקר ההפצצות האסטרטגיות של ארצות הברית, פעילות שעליה העניק לו הנשיא הארי טרומן את עיטור לגיון ההצטיינות. אחת ממשימותיו הממשלתיות הראשונות הייתה לבקר ביפן בתקופה שלאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי ולבחון את הנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה. התנסות זו עיצבה רבות מתחושותיו בהמשך בנוגע לעוצמת כלי הנשק הגרעיני ואת הצורך בבקרת נשק.

בראשית התקופה שלאחר המלחמה, בשנים 19501953, שימש ניצה כמנהל תכנון המדיניות במחלקת המדינה בממשל טרומן. ב-1950 הוא היה הכותב הראשי של "תוכנית הייעדים והתוכניות לביטחון לאומי של ארצות הברית" שנודעה יותר בשם NSC68 ושהתוותה את קווי המתאר האסטרטגיים להוצאות הכספיות של ארצות הברית מול האיום הנתפס של החימוש הסובייטי.

בין השנים 19531961 שימש ניצה כנשיא "מוסד החינוך של שירות החוץ" ובמקביל שירת כעמית ב"מרכז וושינגטון למחקר מדיניות חוץ" וב"בית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים" של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. ב-1956 הוא השתתף בוועידה למיזם הלוחמה נגד צוללות "נובסקה", שהדיונים בה התנהלו על נושאים החל מאוקיינוגרפיה וכלה בכלי נשק גרעיניים[2]

ניצה היה שותף לייסודו של "בית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים" (SAIS) ב-1943 יחד עם כריסטיאן הרטר ומוסד זה, בעל שם עולמי, השוכן בוושינגטון די. סי., נקרא על שמו. פרסומיו בתקופה זו כללו את ספרו "מדיניות החוץ של ארצות הברית: 1955-1945".

ב-1961 מינה הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי את ניצה כעוזר מזכיר ההגנה לענייני ביטחון בינלאומי. ב-1963 מונה ניצה כמזכיר הצי של ארצות הברית, תפקיד בו הוא כיהן עד 1967. כמזכיר הצי, הוא העלה את חשיבות תשומת הלב שנתנה לסוגיית איכות השירות. הישגיו הרבים כללו את הקמת "מועצת מדיניות כוח האדם" הראשונה והנהגת מענקים אישיים ממוקדים. הוא האריך את משך תקופות הפיקוד של המפקדים והעלה את שכרם.[3]

לאחר תום כהונתו כמזכיר הצי, שימש ניצה בשנים 19671969 כסגן מזכיר ההגנה וכחבר המשלחת האמריקאית לשיחות הסכמי סאל"ט בין השנים 1969–1973. בהמשך, מתוך חשש להתחמשותה מחדש של ברית המועצות, הוא התנגד לאשרור הסכמי סאל"ט-2 ב-1979.

ניצה נמנה עם מקימי "צוות B"‏ (Team B, צוות מומחים חיצוני ב-CIA שתפקידו היה להוות "פרקליט השטן" בתהליכי החשיבה של הארגון). הדוחות של הצוות היו לבסיס התבונתי לרעיון "חלון הפגיעות" ולתהליך בניית הכוח העצום שהחל לקראת תום תקופות נשיאותו של ג'ימי קרטר והואץ עוד יותר בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן. צוות B הגיע למסקנה שהסובייטים פיתחו נשק חדש להשמדה המונית ושהם קידמו אסטרטגיות תוקפניות בנוגע לאפשרות של מלחמה גרעינית. לימים נפוצה האמונה שההערכות של הצוות היו מוגזמות מאוד.

על פי אן קאהן מהסוכנות לבקרת ופירוק נשק, "אם אתה עובר על רוב הטענות הספציפיות של צוות B בנוגע למערכות הנשק, ואתה רק בוחן אותם זה אחרי זה, כולן היו שגויות". אף על פי כן, יש שעדיין טוענים שמסקנות הצוות בנוגע למטרות האסטרטגיות של ברית המועצות הוכחו ברובן כנכונות, אך הן בקושי מתיישבים עם עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב ב-1985.[4] בשנים 19811984 היה ניצה ראש צוות המשא ומתן של הנשיא רייגן להסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני. לאחר מכן הוא מנה כיועץ מיוחד לנשיא ולמזכיר המדינה לבקרת הנשק.

במשך יותר מארבעים שנה היה ניצה אחד מאדריכלי המדיניות של ארצות הברית כלפי ברית המועצות.

פרסים ותוארי כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול ניצה (שני מימין) מקבל מנשיא ארצות הברית רונלד רייגן את מדליית החירות הנשיאותית. משמאל: אלברט ורוברטה וולשטטר, שגם הם קיבלו את המדליה באותו מעמד.
  • ב-1985 העניק הנשיא רונלד רייגן לניצה את מדליית החירות הנשיאותית על תרומתו לחירות ולביטחונה של ארצות הברית.
  • ב-1989 קיבל ניצה את הפרס על שם הסנאטור ג'ון היינץ על שירות ציבורי משמעותי לנושאי משרה נבחרת או ממונה, פרס המוענק מדי שנה על ידי מוסד הפרסים על שם ג'פרסון.
  • ב-1991 הוענק לניצה הפרס היוקרתי על שם סילוונוס תייאר של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, על מחויבותו לאידיאלים של האקדמיה, "שירות, כבוד, מדינה".
  • ב-1997 הוענק לניצה פרס מורשת הצי" על תמיכתו בצי ארצות הברית כאשר כיהן כמזכיר הצי.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1932 נשא ניצה לאישה את פיליס פראט, בתם של ג'ון טילי פראט, איש פיננסים בחברת סטנדרד אויל ושל רות בייקר פראט, שהייתה חברת בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת ניו יורק. לשניים נולדו ארבעה ילדים, היידי, פיטר, ויליאם ופיליס אנינה (נינה). העיתונאי ניקולס תומפסון (אנ'), שכתב ספר על ניצה ושל ג'ורג' קנאן בשם "הנץ והיונה", הוא נכדו. פיליס ניצה נפטרה ב-1987 וב-1993 נישא ניצה בשנית לאליזבת סקוט פורטר. גיסו של ניצה, ולטר פפקה, ייסד את "מכון אספן ללימודים הומניסטים" ואת חברת הסקי של אספן. ניצה עסק בסקי באספן, קולורדו עד לשנות ה-80 לחייו.

מותו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול ניצה נפטר בוושינגטון די. סי. ב-19 באוקטובר 2004 בגיל 97.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פול ניצה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]