בו קאלווי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בו קאלווי
Bo Callaway
בו קאלווי
לידה 2 באפריל 1927
לגראנג', ג'ורג'יה, ארצות הברית
פטירה 15 במרץ 2014 (בגיל 86)
קולומבוס, ג'ורג'יה, ארצות הברית
שם מלא הווארד הוליס "בו" קאלווי האב
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה החלקה המשפחתית של משפחת קאלווי, המילטון, ג'ורג'יה, ארצות הברית
השכלה
עיסוק פוליטיקאי, איש עסקים עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית, המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר הצבא של ארצות הברית ה־11
15 במאי 19733 ביולי 1975
(שנתיים ו-7 שבועות)
תחת נשיאי ארצות הברית ריצ'רד ניקסון
ג'רלד פורד
נורמן ר. אוגוסטין
(מזכיר בפועל)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם ג'ורג'יה
3 בינואר 19653 בינואר 1967
(שנתיים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הווארד הוליס "בו" קאלווי האבאנגלית: Howard Hollis "Bo" Callaway Sr.;‏ 2 באפריל 1927 - 15 במרץ 2014) היה פוליטיקאי ואיש עסקים אמריקאי.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בו קאלווי נולד בעיר לגראנג' שבמחוז טרופ, ג'ורג'יה, מדרום-מערב לבירת המדינה, אטלנטה. הוא היה בנו של קרסון גוול קאלווי האב ונכדו של פיולר ארל קאלווי, יצרן טקסטיל. הוא למד במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה ולאחר מכן באקדמיה הצבאית של ארצות הברית.

לאחר שירות בצבא ארצות הברית שב קאלווי לג'ורג'יה לסייע לאביו בפיתוח ובהפעלת גני קאלווי שבמחוז האריס, בסמוך לעיירה וורם ספרינגס, שבה שוכן הבית הלבן הקטן, ששימש כבית הנופש של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט.

ראשית הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו רבים מבני דרום ארצות הברית, גדל קאלווי כתומך של המפלגה הדמוקרטית. הוא העתיק את תמיכתו מתוך תסכול מקווי המדיניות הליברליים יותר של המפלגה שנגעו לביטול ההפרדה הגזעית. ב-1964 הוא התמודד כ"רפובליקני של גולדווטר" על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית כנציג המחוז השלישי של ג'ורג'יה. הוא ניצח לאחר שהביס את סגן המושל לשעבר, גרלנד ביירד, כאשר גרף 57% מקולות המצביעים מול 43% של יריבו. כך הפך קאלווי לרפובליקני הראשון שנבחר כנציג ג'ורג'יה בבית הנבחרים מאז תקופת השיקום.

ג'ימי קרטר, לימים נשיא ארצות הברית, שהיה אז חבר הסנאט של ג'ורג'יה, תכנן להתנגד לבחירתו מחדש של קאלווי כחבר בית הנבחרים. עם זאת, כאשר החליט קאלווי לפרוש מתפקידו לאחר תקופת כהונה אחת, כדי להתמודד ב-1966 על משרת מושל ג'ורג'יה, שינה קרטר את כוונתו והחליט להתמודד בעצמו על תפקיד המושל כמועמד הדמוקרטים.

קאלווי וקרטר התעמתו עוד ב-1961 על ההחלטה על מיקומו של הקולג' המדינתי שמשך הלימודים בו יהיה ארבע שנים. קרטר ביקש שהמוסד החדש יוקם בעיר אמריקוס בעוד שקאלווי, כחבר מועצת המנהלים של אוניברסיטת ג'ורג'יה, העדיף את קולומבוס, בה שוכן בסיס הצבא פורט בנינג. כיום פועלים בשתי הערים מוסדות כאלו. את הכשרתם הצבאית סיימו קאלווי וקרטר בשני מוסדות שונים, קאלווי באקדמיה הצבאית של ארצות הברית וקרטר באקדמיה הימית של ארצות הברית. אף על פי שהוא מתח ביקורת על השימוש שעשה קאלווי בסיסמת הבחירות שלו "אלוהים, ארץ ואם", קרטר עצמו אימץ אימרות נדושות דומות במערכות בחירות שניהל בהמשך.

הבחירות למושל ג'ורג'יה 1966[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאלווי היה הרפובליקני הראשון שהציג את מועמדותו לבחירה כמושל ג'ורג'יה מאז 1876.[1] בשל העובדה שבאותה עת לא קיימו הרפובליקנים בחירות מקדימות, היה על קאלווי לאסוף 87,000 חתימות, 5% מכלל הבוחרים במדינה, כדי שיוכל להציג את מועמדותו. הוא השיג 150,765 חתימות שאותן הוא הגיש למזכיר המדינה של ג'ורג'יה. המושל לשעבר אליס ארנל, שאמר שיהיה לו לעונג להתמודד מול קאלווי, חתם אף הוא על הבקשה.

התקשורת העלתה כל העת השערות שיעלה בידו של קאלווי לנצח ניצחון גורף הן את ארנל והן את לסטר מדוקס, איש העסקים תומך ההפרדה הגזעית שהגיע למקום השני בבחירות המקדימות הראשונות. דמויות מהפוליטיקה הארצית, כמו חבר בית הנבחרים ג'רלד פורד והסנאטור ג'ורג' מרפי מקליפורניה סייעו לקאלווי במסע הבחירות שלו בג'ורג'יה.

ב-30 בספטמבר 1966 פתח קאלווי את מסע הבחירות שלו באופן רשמי, עם שיירה של 30 כלי רכב שנעה לאורך רחוב פיצ'טרי שבאטלנטה. מעטים מבין האפרו-אמריקאים ואנשי הצווארון הכחול נראו בקהל, שרובו נמנה עם אנשי הצווארון הלבן ושמנה 25,000 איש. במסע הבחירות שלו הוא ניהל דיונים על נושאים שהעדיפות שלהם הייתה בקונצנזוס, כמו חינוך, יושרה ויעילות של הממשל, הגנת החיים והרכוש, בריאות הנפש, פיתוח התעשייה, תיירות, כבישים ומשאבי טבע. הוא הבטיח שאם הוא ייבחר, הוא יקל על העומס בכיתות העמוסות ויעלה את שכר המורים ב-1,200 דולר לשנה, אך מנגד הוא מתח ביקורת על תוכנית דומה של מדוקס על עלותה הגבוהה. שני המועמדים של המפלגות הגדולות התנגדו לאכיפה פדרלית לקווי המתווה של ביטול ההפרדה הגזעית.

המגזין U.S. News & World Report חזה את ניצחונו של קאלווי בשל התמיכה של אנשי עסקים במפלגה הרפובליקנית. האופטימיות של המפלגה זינקה בבחירות לרשויות המקומיות של אותה שנה כאשר המועמדים שלהם ניצחו בהתמודדות על ראשות העיר ועל המושבים במועצת העיר של סוואנה, העיר השנייה בגודלה בג'ורג'יה. ארנל ליקט מידע על קאלווי שלטענתו יוביל לניצחון דמוקרטי בסתיו. הוא גינה את הפטור ממס של מוסד קאלווי. המגזין טיים הכריז שארנל היה "בעל הסיכויים המועדפים". הניוזוויק צפה שמדוקס "יפסיד באופן וודאי". העיתון Athens Banner-Herald טען שלמדוקס חסר "מזל של סיני". העיתון The Macon Telegraph אמר ש"הזעם, השנאה והנקמנות של מדוקס... שבהם הוא מחזיק מזמנים תנ"כיים מוקדמים... מפלגים והרסניים".

העיתון The Macon Telegraph הזהיר את קאלווי שעליו "לקום מוקדם ולעבוד עד מאוחר" כדי להתגבר על "לוחם הפיקריק הקטן", ברומזו למסעדת פיקריק שבעבר החזיק מדוקס באטלנטה. העיתון דחק בקאלווי לחפש את תמיכתם של דמוקרטים מתונים, שכן הוא לעולם לא יוכל להערים על מדוקס. העיתון Marietta Daily Journal תיאר את קאלווי כ"שמרן אחראי שכלי הנשק שלו הם הגיוניים ואחראיים בניגוד למדוקס הגזען חסר האחריות שכלי הנשק שלו הם גרזני יד וכינויים קיצוניים". העיתון Atlanta Constitution קרא לקאולווי לשתף פעולה עם "אנשי ג'ורג'יה הגונים בעלי מצפון". אף על פי שהוא ראה בקאלווי "מוכשר יותר" בהשוואה למדוקס, עיתון זה לא תמך באף אחד מהמועמדים. קאלווי נותר שמרן והתנער מהתוויות של "תומך ההפרדה הגזעית", מחד, ו"תומך בשילוב גזעי", מאידך, ואמר שהוא תומך בתוכניות לביטול ההפרדה הגזעית ברוח "זכות הבחירה החופשית". שני המועמדים התעמתו עם הארכיבישוף הקתולי של אטלנטה, פול ג'ון האלינן, שטען ששום "קתולי הגון" לא יוכל לתמוך בהפרדה גזעית. הפגוש של מכונית הקאדילק של קאלווי נשאה מדבקה שבה נכתב "אני נלחם בעוני - אני עובד!". קאלווי התבדח פעם שהוא "תר בכל רחבי וושינגטון אחר עץ של כסף שיממן את כל התוכניות הללו, אך עדיין לא מצאתי אותו". בנג'מין ב. בלקברן, תושב פרברי אטלנטה, שכיהן כחבר בית הנבחרים בין השנים 19671975, אמר שקאלווי לא היה "גזען", אלא לעג לעלות הגבוהה של תוכניות חברתיות פדרליות כאלה על חשבון משלמי המיסים.

המגזין טיים דיווח על כמה מצביעים שעל מכוניותיהם הודבקו מדבקות תמיכה בקאלווי שהצביעו בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, ככל הנראה עבור מדוקס על בסיס התיאוריה שהוא יהיה מתמודד חלש יותר מול קאלווי בהשוואה לארנל. מאדוקס קיבל 443,055 קולות בהשוואה ל-373,004 לקולות שקיבל ארנל. אחד מעוזריו של ארנל אכן ייחס את היתרון של מדוקס למצביעים הרפובליקנים. עם זאת, העיתון Marietta Daily Journal פסל את האפשרות ושיער שתומכיו של ג'ימי קרטר גיבו ברובם את מדוקס. קאלווי הכחיש את הטענה שהוא דחק במישהו מחברי המפלגה הרפובליקנית לתמוך במדוקס: "המפסידים מאשימים תמיד את הצד השני".

כמי שהיה דמוקרט ב-1962, תמך קאלווי במושל לשעבר מרווין גריפין, שהפסיד בבחירות המקדימות לקארל סנדרס. גריפין, שהיה אז המוציא לאור של העיתון Post Searchlight, ציין בתחילה שהוא לא יוכל לתמוך בקאלווי ותחת זאת הוא יתמוך במדוקס. "אני רואה בבו קאלווי כאחד מידידי הטובים, אך לא אוכל ללוותו במרוץ לתפקיד המושל", הוא אמר. לעומת זאת, המושל לשעבר, ארנסט ונדייבר, שכסגן המושל בשנים 19551959 התעמת עם המושל גריפין, ראה במדוקס "איש חסר ערך" ותמך בקאלווי.

במהלך מסע הבחירות שלו הייתה ססמת הבחירות של קאלווי "Go Bo" (בעברית: "קדימה בו"). כמה ליברלים, שהיו ממורמרים ממועמדי שתי המפלגות, יצרו גרסה לגלגנית לסיסמה זו "לך בו, וקח עמך את לסטר (מדוקס)" (באנגלית: "Go Bo, and take Lester with you"). חלק מהם הגישו את מועמדותו של ארנל על דעת עצמם (Write-in candidate), וארנל עצמו אמר שהוא לא עודד אותם או מנע מהם לעשות כן. מדוקס השווה את הצעד הזה ל"התגנבות מבעד לדלת האחורית כמו גנב בלילה" וקרא לארנל להתכחש לצעד זה. כמה ידוענים הביעו את תמיכתם במועמדותו של ארנל, כולל איש הטלוויזיה יו דאונס והזמרים פיטר, פול ומרי, פרנק סינטרה וסמי דייוויס ג'וניור. פעיל זכויות האדם מג'ורג'יה, הוזיאה ויליאמס קרא תיגר על קאלווי על רקע מספר רב של סוגיות בעלי חשיבות לליברלים וטען שהמועמד הרפובליקני קנה את תמיכתו של העיתון Atlanta Journal.

המון משולהב וסקרי דעת קהל מבטיחים יצרו מצג שווא שקאלווי הוביל באוקטובר. סקר שערך אוליבר קוויל עבור NBC News הראה שקאלווי הוביל ב-42% מול 27% של מדוקס, אך עם 22% של מתלבטים ו-7% של תומכים בארנל. סוכנויות ההימורים באטלנטה נתנו למדוקס סיכוי של 50-50 לניצחון.

קאלווי הצטיין בנאומי בחירות, אך הוא היה בעל השפעה נמוכה יותר בשיחות אישיות עם בוחרים בשל הקפדתו על לוחות הזמנים של מסע הבחירות שגרמה לו להיות חסר סבלנות כאשר שוחח עם האנשים. תומכיו של מדוקס עמדו על כך שמושל רפובליקני יתעמת מול בית המחוקקים של ג'ורג'יה שנשלט ברובו על ידי הדמוקרטים, אך קאלווי נתן כדוגמה את מושל אוקלהומה הרפובליקני הנרי בלמון, שעבד בשיתוף פעולה עם בית הנבחרים של מדינתו שגם הוא היה בעל רוב דמוקרטי, כדי לסתור את הטענה הזאת. הוא אמר לסטודנטים באולבני שהוא יקדם פיתוח תעשייתי וטען שמדוקס ישבש את אפשרויות התעסוקה שלהם.

ג'ימי קרטר שהפסיד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, העביר בסופו של דבר את תמיכתו למדוקס, ותיאר את המצע של הדמוקרטים בג'ורג'יה ככזה שהתייחס לסוגיות הגזעיות באופן "יותר פרוגרסיבי ויותר ליברלי" בהשוואה לחלופה הרפובליקנית. העיתון Macon Telegraph לא מצא דבר "ליברלי" במדוקס, שאותו הוא תיאר "כאיום רציני לשלום, ליושרה ולקדמה". העיתון גינה את "המנהיגות חסרת היציבות והבלתי יעילה" שעלולה לדחוף את המדינה ל"סחרור, יחסים בין-גזעיים מורעלים, הקפאת הגידול במקומות העבודה ובשכר, הרס מערכת החינוך והפיכת ג'ורג'יה למטרה ללעג של כל האומה".

תוצאות ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות הכלליות ניצח קאלווי בהפרש קטן מאוד מול מדוקס, אך ההצבעה לארנל מנעה ממנו רוב מוחלט. על סמך נתוני ההצבעה באזורים הכפריים חזו רשתות הטלוויזיה הלאומיות ניצחון למדוקס, אך הן כשלו לחזות את כוחו של קאלווי באזורים העירוניים. ב-11 בנובמבר 1966, שלושה ימים לאחר הבחירות, התברר שקאלווי קיבל 453,665 קולות מול 450,626 של מדוקס ו-52,831 של ארנל. מדוקס הוביל ב-128 מחוזות, קאלווי ב-30 וארנל במחוז אחד. בסיכום ההצבעה באזורים העירוניים הוביל קאלווי ב-121,000 קולות, אך באזורים הכפריים הוא פיגר ב-118,000 קולות. באטלנטה היה קיים מתאם בין ההצבעה לקאלווי לבין גורמי גזע והכנסה. קאלווי זכה ב-79.5% מקולות הלבנים האמידים, אך רק ב-43.9% מקולות מעמד העובדים הלבנים. בקרב מעמד הביניים הוא קיבל 51.7%. בקרב הלבנים בעלי ההכנסה הנמוכה הצביעו 72.2% למדוקס. השכבות העניות בקרב האפרו-אמריקאים התפצלו בהצבעתם באופן שווה בין קאלווי לבין ארנל. השחורים ממעמד הביניים הצביעו 53.5% לקאלווי, 43.2% לארנל ו-3.4% למדוקס. בעיר מייקון הצביעו 87.4% מהשחורים עבור קאלווי ו-47.4% מהלבנים העניים הצביעו למדוקס, כ-25% פחות מהנתון המקביל באטלנטה. בנוסף, ההצבעה התפלגה על פי מאפייני דת והשכלה. מדוקס זכה ב-53% מהבפטיסטים עליהם הוא נמנה, אך רק ב-20% מקולות מתנגדיו ההאפיסקופלים. הוא גם זכה ב-20% מקולות המתודיסטים, הפרסביטריאנים והלותרנים וב-5% מקולות היהודים. 60% מהלבנים ללא השכלה תיכונית הצביעו עבור מדוקס מול 13% בלבד של בוגרי קולג' שהצביעו עבורו. מדוקס הוביל בקרב המצביעים שחשו שהשכר המשולם להם נמוך ובקרב אלו שלא השתייכו למועדות חברתי או אזרחי כלשהו.

ההכרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוקי הבחירות שהיו נהוגים אז בג'ורג'יה, היה על בית המחוקקים של המדינה לבחור מושל מבין שני המועמדים שזכו במירב הקולות. בית הנבחרים שנשלט באופן גורף על ידי הדמוקרטים בחר במדוקס. לאחר אישור תוצאות ההצבעה, החליט הרכב של שלושה שופטים פדרליים, שכלל בין השאר את גריפין בויט בל, לימים התובע הכללי של ארצות הברית, דמוקרטי בהשקפתו, ואת השופט אלברט טטל, רפובליקני, לפסול את הזכות החוקתית של בית הנבחרים לבחור את המושל. השופטים ציינו שבית המחוקקים הלעומתי עלול "לדלל" את קולות המצביעים עבור המועמדים. בל הקביל את העקרון הזה לעקרון דומה בהצבעה לגופים במחוזות שגם הוא נפסל על ידי בתי המשפט. השופטים נתנו ארכה של עשרה ימים להגיש עתירה לבית המשפט העליון של ארצות הברית וקבעו שמדינת ג'ורג'יה יכולה לפתור את המבוי הסתום כל עוד תיושם חלופה שלא תהיה באמצעות הצבעה בבית הנבחרים. האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, שמתח ביקורת על חציית הקווים של הרפובליקנים בהתמודדות של מדוקס וארנל בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, התנגד להתערבות של בית הנבחרים או לבחירות חוזרות ללא אפשרות להכנסת מתמודדים עצמאיים. תחת זאת טען האיגוד שיש לקיים מחדש את הבחירות הכלליות. קבוצות אזרחיות אחרות הציעו לקיים בחירות מיוחדות. יושב ראש בית הנבחרים של המדינה מהדמוקרטים עמד על כך שכל דבר להוציא בחירה על ידי בית הנבחרים יהיה "פרשנות מעציבה על שקיעת השלטון החוקתי".

בעתירה שהגישה המדינה, הדגיש התובע הכללי של ג'ורג'יה, ארתור ק. בולטון, שחוקי המדינה מתירים הגשת שמות של מועמדים עצמאיים בכל סוגי הבחירות. בחירות חוזרות, שהיו אז מהלך חסר תקדים, אך מאוחר יותר אומצו על ידי ג'ורג'יה, עלולים היו להוביל למבוי סתום נוסף בגלל הגשת שמות המועמדים העצמאיים, נימק בולטון. לפיכך הוא טען שעל בית הנבחרים לבחור מושל על אף אופיו הלעומתי. בחירות מיוחדות לא יכלו להיערך לפני תאריך היעד הסופי של ה-10 בינואר 1967.

ברוב של חמישה מול שני שופטים אישר בית המשפט העליון את טענתו של בולטון וסלל את הדרך לבחירת מדוקס על ידי בית הנבחרים. שופט בית המשפט העליון הוגו בלאק, לשעבר סנאטור מאלבמה נקט בקו הקונסטרוקציוניסטי הקפדני כאשר הדגיש שהחוקה לא מכתיבה כיצד על המדינות לבחור את מושליהן. "אין זה תפקידנו לכתוב חוקים חדשים שיתאימו לצורך העכשווי. מוטל עלינו לפרש את החוקה", הסביר בלאק. שני השופטים בדעת המיעוט, אייב פורטס וויליאם אורוויל דאגלס, תמכו בעמדתו של קאלווי. פורטס טען שהסעיף משנת 1824 על פיו בית הנבחרים בוחר במושל "מפחית בערכו של סעיף ההגנה השווה" (Equal Protection Clause), שלא יושם עד 1868. "אם אין שום משמעות לזכות ההצבעה, ברור שיש להגן עליה כנגד האפשרות שהמפסיד ינחל את הניצחון", אמר פורטס.

לאור פסיקת בית המשפט העליון, תמך קאלווי בהצעתו של חבר בית הנחברים א. מק פיקארד לבחירות חוזרות ללא מועמדים עצמאיים. המחוקקים הצביעו בעד הצעתו של פיקארד ברוב של 148 תומכים מול 110 מתנגדים. כאשר ביקש קאלווי לקיים פגישה עם מדוקס לדון בנושא, נאמר לו להתקשר אליו ב-11 בינואר למשרד המושל. בית המחוקקים המאוחד של ג'ורג'יה, שכלל את הסנאט ואת בית הנבחרים, בחר בסופו של דבר מחדש את מדוקס כמושל החדש ברוב של 182 תומכים מול 66 מתנגדים. יותר משלושים דמוקרטים הצביעו עבור קאלווי בשל העובדה שהוא זכה לתמיכה ברחבי המדינה או שהם דבקו בהצבעת מחוזותיהם. אליוט לויטס, שותפו למשרד עורכי הדין של ארנל מאטלנטה, תמך בקאלווי. ב-1974, שהייתה שנה גדולה עבור הדמוקרטים, הדיח לויטס ממושבו בבית הנבחרים של ג'ורגיה את הרפובליקני בן בלקבום. באותה שנה הביס תומך נוסף של קאלווי, ג'ורג' בזבי את מדוקס בבחירות המקדימות של הדמוקרטים לתפקיד מושל ג'ורג'יה ולאחר מכן ניצח את המועמד הרפובליקני, רוני תומפסון, לשעבר ראש עיריית מייקון. על פי השינוי שבוצע בחוק, היה בזבי למושל ג'ורג'יה הראשון שכיהן בתפקיד בשתי תקופות כהונה רצופות.

קבוצת אנשים נוספת עתרה לבית המשפט העליון של ג'ורג'יה, שפסק ברוב של חמישה שופטים מול שניים שיש להטיל על בית המחוקקים לשבור את המבוי הסתום. נשיא בית המשפט, ויליאם הנרי דאקוורת', דמוקרט שנטה לתמוך בהצעתו של פיקארד, הטיל ספק באפשרות של מינוי מי שקיבל את מיעוט הקולות למושל. "שלול מהאזרח את זכות ההצבעה, והפכת אותו לחסר אונים כקורבן של הרודן", קבע דאקוורת' בדעת המיעוט שכתב.

העיתון Atlanta Constitution סיכם ש"הנסיבות המדהימות" הפכו את המרוץ למשרת המושל ל"פרק מתוך תוכניתו של רוברט ריפלי, ריפלי תאמינו או לא". לאור תבוסתו, אמר קאלווי שעל המפלגה הרפובליקנית "ללכת דרך ארוכה כדי לצבור כוח. עלינו להתחייב לעבוד קשה כפליים כדי להפוך את ג'ורג'יה לדוגמה מבריקה להזדמנויות חדשות". קאלווי הבטיח לחברים הנאמנים של המפלגה הרפובליקנית שהם "ייפגשו בו ביום אחר במרוץ אחר", ובכך אישר באופן שגוי את ההשערות שהוא עשוי להתמודד מול הסנאטור הרמן טאלמג' ב-1968. ה-Atlanta Constitution תיאר את קאלווי כ"דמות בודדה ועצובה".

המעבר לקולורדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר שמדוקס הושבע כמושל, החליף קאלווי את הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר כמנהל "מוסד החרויות" (Freedoms Foundation), גוף על-מפלגתי שמקדיש את פעילותו למטרות פטריוטיות וששוכן בוואלי פורג', פנסילבניה. כמה חודשים לאחר מכן הוא היה לחבר הוועדה הרפובליקנית הלאומית מטעם ג'ורג'יה ו"האיש בדרום" של ריצ'רד ניקסון בבחירות לנשיאות של 1968, שהבטיח את מועמדותו של ניקסון באמצעות מה שנקרא "האסטרטגיה הדרומית" (אנ') (פניה לרגשות הגזעניים של הלבנים בדרום), בסיוע דמויות ציבוריות מהדרום העמוק כמו הסנאטור סטרום ת'ורמונד מקרוליינה הדרומית, יושב ראש בית הנבחרים של לואיזיאנה, צ'ארלטון ליונס, וקלארק ריד ממיסיסיפי. ב-1973 החל קאלווי את כהונתו כמזכיר הצבא של ארצות הברית בממשלו של הנשיא ניקסון והמשיך בתפקיד זה גם בממשלו של הנשיא הבא, ג'רלד פורד. בתפקיד זה הוא היה דמות מפתח בניהול המעבר של הצבא מצבא חובה לצבא מתנדבים בתקופה שלאחר מלחמת וייטנאם. לאחר שניהל את השלב הראשון במסע הבחירות של הנשיא פורד, התפטר קאלווי ב-1976 כאשר רשת NBC ייחסה לו לכאורה מעורבות במקרה של ניגוד עניינים שהיה קשור לשירות היערות של ארצות הברית בקולורדו. חקירה של הקונגרס לא מצאה "שום ממצא חיובי למעשה בלתי ראוי". ב-1977 הגיע המגזין הארפרז למסקנה שקאלווי היה שעיר לעזאזל בפרשה.

ב-1976 העתיקו קאלווי ומשפחתו את מקום מגוריהם לקולורדו, שם הוא רכש את אתר הסקי קרסטד ביוט. ב-1980 הוא התמודד ללא הצלחה על מועמדות המפלגה הרפובליקנית על מושב בסנאט של ארצות הברית מטעם קולורדו והובס על ידי המועמדת העצמאית המתונה, מזכירת המדינה של קולורדו, מרי אסטיל ביוקנן. ביוקנן עצמה הפסידה בהפרש קטן לסנאטור המכהן הדמוקרטי גארי הארט, אף על פי שבבחירות לנשיאות שנערכו באותה שנה ניצחו בקולרדו רונלד רייגן וג'ורג' הרברט ווקר בוש הרפובליקנים. בין השנים 19811987 שירת קאלווי כיושב ראש המפלגה הרפובליקנית בקולורדו וכראש ועדת הפעולה הפוליטית של המפלגה.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעייתו של קאלווי, לאורה אליזבת "בת'" וולטון קאלווי, ילידת המיליטון, ג'ורג'יה, הייתה בתם של ראלף אאוטלו וולטון ושל אוקטביה פרי. השניים הכירו בבית הספר היסודי, נישאו ב-1949 וחיו יחד שישים שנה עד למותה של בת' ב-2009. ב-1979 קיבלה בת', שהייתה כימאית במקצועה, ובוגרת קולג' אגנס סקוט באטלנטה, תואר שני בבוטניקה מהקולג' המדינתי המערבי בגניסון, קולורדו. היא הייתה חברה מייסדת של מרכז פרחי הבר על שם ליידי בירד ג'ונסון באוסטין, טקסס ובמקביל שימשה כחברה במועצת המבקרים של מוססד אידה קאסון קאלווי ובמועצת הארבורטום הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה. לינדה ג'ונסון רוב, בתה של לידי בירד ג'ונסון, כינתה את בת' קאלווי "אשת ביצוע, וכאשר היא החזירה את ליבה לאמא טבע, ידעת שצמחי הטבע והסביבה עשירים יותר". להווארד ובת' קאלווי נולדו חמישה ילדים שהגיעו לבגרות.[2]

חתנו של קאלווי, טרי קונסידין, גם הוא רפובליקני, הוא חבר לשעבר בסנאט של קולורדו שהתמודד בחוסר הצלחה על מושב בסנאט של ארצות הברית ב-1992 והפסיד לחבר בית הנבחרים הדמוקרטי (בהמשך הרפובליקני), בן נייטהורס קמפבל.[3]

בו קאלווי נפטר במוסד סיעודי בקולומבוס, ג'ורג'יה ב-15 במרץ 2014 בגיל 86 מסיבוכים של דימום מוחי שבו הוא לקה שנתיים קודם לכן.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בו קאלווי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]