הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
פטרייה אטומית שנוצרה מעל העיר הירושימה (משמאל) והעיר נגסאקי (מימין) זמן קצר לאחר הטלת פצצת האטום עליהם

הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי היו שתי מתקפות בנשק גרעיני שביצעה ארצות הברית נגד האימפריה היפנית בהוראת נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. הפצצה האטומית שזכתה לכינוי "ילד קטן", הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945. הפצצה האטומית שזכתה לכינוי "איש שמן", הוטלה על העיר נגסאקי ב-9 באוגוסט. שתי הטלות פצצות האטום מהוות את השימוש המבצעי הראשון והיחיד נכון להיום, בנשק גרעיני במהלך מלחמה.

בין 90 אלף ל-166 אלף איש נהרגו בהירושימה ובין 60 אלף ל-80 אלף איש נהרגו בנגסאקי במהלך ארבעת החודשים שלאחר הטלת פצצות האטום. כמחצית מההרוגים קיפחו את חייהם ביום הטלת פצצת האטום בעוד השאר נהרגו כתוצאה מהשפעות הלוואי של הפצצות שכללו כוויות ותסמונת קרינה חריפה. רוב ההרוגים בשתי הערים היו אזרחים.

ב-15 באוגוסט, שישה ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הכריזה האימפריה היפנית על כניעה לבעלות הברית. הכרזה זו סימלה את סיומה של מלחמת העולם השנייה. התפקיד שמילאה הטלת פצצות האטום בכניעתה של יפן וההצדקה האתית בשימוש בנשק זה שנויים במחלוקת עד עצם היום הזה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
פיצוץ על משחתת אמריקאית בעת המתקפה על הבסיס הימי בפרל הארבור

ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה הנאצית את פולין. בתגובה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית, מעשה שסימל את פרוץ מלחמת העולם השנייה. ארצות הברית נקטה במדיניות של בדלנות וסירבה להצטרף למלחמה באופן פעיל. אולם, לאחר שהטילה סנקציות כלכליות על האימפריה היפנית בעקבות תוקפנותה במזרח אסיה, תקפה האימפריה היפנית במפתיע את הבסיס הימי של ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר 1941. בתגובה הכריזה ארצות הברית מלחמה על האימפריה היפנית והצטרפה למלחמת העולם השנייה לצדן של בעלות הברית.‏[1]

בתחילת המערכה, נחלו היפנים ניצחונות רבים כאשר בתוך כחצי שנה הצליחו לכבוש שטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה ובהם: וייק, גואם, הונג-קונג, בורמה, תאילנד, מלאיה, סומטרה, ג'אווה, בורניאו, סינגפור והפיליפינים. אולם במחצית השנייה של 1942, החל מצבה של האימפריה היפנית במלחמה להשתנות לרעתה. הפסדה בקרב מידווי ביוני 1942 ובקרב גוודלקנל בפברואר 1943, סימנו מפנה במלחמה וארצות הברית החלה במסע כיבושים נרחב של שטחים שהיו בשליטתה של האימפרייה היפנית והגיעה בסמוך לאיים הראשיים שלה.‏[2] כישלונה של יפן במערכה נבע בין היתר מהקושי שלה להתחרות בכושר הייצור העדיף של התעשייה האמריקאית. בשנת 1943, ייצרה ארצות הברית קרוב ל-100 אלף מטוסים בשנה, בעוד התפוקה היפנית עמדה על כ-70 אלף לכל אורך המלחמה. בנוסף לכך, בשנת 1944, הפעילה ארצות הברית קרוב למאה נושאות מטוסים באוקיינוס השקט, פי ארבעה יותר ממספר נושאות המטוסים שהיו בידי יפן לכל אורך המלחמה.

ברם, ככל שהתקדמו כוחות בעלות הברית לעבר האיים הראשיים של יפן, הוחרפה הלחימה בין הכוחות וניצחונותיהם של בעלות הברית הגיעו במחיר הולך וגדל. כך למשל, בעוד שבעת כיבושם מחדש של הפיליפינים בסוף 1944 עמד היחס בין הנפגעים היפנים לאמריקאים על 5:1, בעת כיבוש האי אוקינאווה בחודשים אפריל ויוני 1945, ירד יחס זה ל-2:1.

ההכנות לפלישה ליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע קריסה

בעלות הברית תיכננו להכריע את היפנים באמצעות פלישה קרקעית רחבת היקף במסגרת מבצע צבאי שזכה לכינוי "מבצע קריסה". המבצע היה אמור להיות מורכב משני תת-מבצעים: "מבצע אולימפיק" ו-"מבצע קורנט". מבצע אולמיפיק, היה מתוכנן לצאת לפועל באוקטובר 1945, ומטרתו הייתה כיבוש קיושו, האי הדרומי ביותר בארכיפלג היפני, והשלישי בגודלו ביפן. מבצע קורנט אמור היה צפוי לצאת לדרך כחצי שנה לאחר מכן ומטרתו הייתה כיבוש אוזרים נרחבים סמוך לטוקיו שעל האי הונשו.

הגאוגרפיה הייחודית של יפן איפשרה ליפנים לחזות נכונה כי פלישת בעלות הברית למדינה תתחיל באי קיושו והם החלו להשקיע משאבים רבים בהגנה על האי. פעולותיה של יפן לא נעלמו מעיניהם של אנשי המודיעין האמריקאי שהחלו להעריך כי לנוכח מוכנותם הגבוהה של היפנים לפלישה והמטוביציה הרבה שלהם להילחם, צפויים כוחות בעלות הברית לספוג אבידות כבידות במיוחד במהלך המבצע. עובדה זו הובילה את ראשי הצבאי והממשל האמריקאי לחפש דרכים למזער את מספר הנפגעים הצפוי במהלך הפלישה. ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית, שקל לעשות שימוש בנשק כימי אותו הוא הגדיר כ-"זמין ויכול להקטין בוודאות את מספר הנפגעים האמריקאים". כמויות גדולות של גז חרדל, גז מדמיע, גז פוסגן וגז כלור הועברו לאי הפיליפני לוזון ממאגרים באוסטרליה וגינאה החדשה כהכנה למבצע קריסה והגנרל דאגלס מקארתור הורה לאמן חיילים בשימוש בנשקים אלה. בנוסף, שקלו ראשי הצבא בארצות הברית שימוש בנשק ביולוגי במהלך המבצע.

במקביל לכך, החלה גם ברית המועצות לתכנן פלישה ליפן בעקבות ההבטחה שנתן שליט המדינה, יוסיף סטלין, לרוזוולט בועידת יאלטה להצטרף למערכה באסיה לאחר ניצחון בעלות הברית באירופה.‏[3] במסגרת הפלישה, תיכננה ברית המועצות לכבוש מחדש שטחים שהפסידה במלחמת רוסיה-יפן ולהשתלט, בין היתר, על דרום האי סחלין ועל האיים הקוריליים.

מפציצי B-29 סופרפורטרס מטילים פצצות תבערה על העיר יוקוהמה במהלך חודש מאי 1945
אזור מגורים בעיר טוקיו לאחר שהופצץ על ידי ארצות הברית.

ההפצצות האוויריות על יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהכנה לפלישה ליפן, החלו האמריקאים לבצע הפצצות אוויריות רחבות היקף על המדינה. הפיקוד הצבאי האמריקאי החל לתכנן את ההפצצות כבר בראשית המערכה, אולם השטחים הרבים שהפסידה ארצות הברית באוקיינוס השקט בחודשי המלחמה הראשונים, על בסיסי האוויר שהיו בהם, הביאו לכך שלאמריקאים לא היו מפציצים שהיו מסוגלים להגיע ליפן ולחזור בבטחה מבסיסי האוויר שנשארו בשליטתם. רק לאחר שהסתיים פיתוחו של המפציץ ארוך הטווח B-29 סופרפורטרס במהלך שנת 1944, החלו האמריקאים במסע ההפצצות. ההפצצות הראשונות התבצעו במהלך חודש יוני של שנה זו כאשר בחודשים הראשונים נהגו ההמפציצים להמריא למשימותיהם מבסיסים בהודו ובסין. ברם, ריחוקם הגיאוגרפי מיפן הביא לסדרה של בעיות לוגיסטיות שונות שהקשו על ביצוע הפצצות בהיקף נרחב. מצב זה השתנה עם כיבושם של איי מריאנה במהלך חודשים יוני-אוגוסט 1944, שקרבתם הגיאוגרפית ליפן איפשרה לאמריקאים להגביר את קצב ההפצצות על המדינה באופן משמעותי.

הטקטיקה האמריקאית התמקדה תחילה בביצוע הפצצות ממוקדות במבני תעשייה ותשתיות תחבורה. ברם, היפנים העבירו חלקים גדולים מהייצור התעשייתי שלהם לבתים פרטיים ומבני תעשייה קטנים שהיה קושי רב להפציצים באופן ממוקד. הפיקוד הצבאי האמריקאי שהאמין שההפצצות אינן משיגות את מטרתן ולא פוגעות בצורה מספקת במאמץ המלחמתי היפני, לחץ על מפקד טייסת המפציצים, הגנרל קרטיס לה מיי, למצוא פתרון. פתרונו של לה מיי היה להפסיק לבצע הפצצות ממוקדות ולהורות במקום זאת על הטלת פצצות תבערה על שטחים עירוניים רחבי היקף ללא הבחנה. לה מיי קיווה כי בדרך זו יוכל לערער את המורל הלאומי היפני ולפגוע באופן משמעותי יותר בתעשיית המדינה ובאזרחים המועסקים בה. במשך כחצי שנה שלאחר מכן, הפציצו האמריקאים 67 ערים יפניות. בולטת במיוחד הייתה הפצצתה של העיר טוקיו שהביאה למותם של 100 אלף איש ולהרס של 267 אלף מבנים בשטח של 41 קמ"ר, בלילה אחד. כיום, מוכרת הפצצה זו כקטלנית ביותר בהיסטוריה. בניינים רבים ביפן היו בנויים מעץ עובדה שהאמריקאים הטיבו לנצל באמצעות שימוש רחב היקף בפצצות תבערה שהביאו להרס חסר תקדים. עד אמצע שנת 1945, שש הערים הגדולות ביפן נמצאו בחורבן כמעט מוחלט.

ב-21 ביוני 1945, ניצחו האמריקאים בקרב אוקינאווה וכבשו את האי. סמיכותה של אוקינאווה לאיים הראשיים של יפן איפשרה לאמריקאיים להגדיל אף יותר את תדירות ההפצצות. משהפצצתם של הערים הגדולות הגיע לידי מיצוי, עברו האמריקאים לפגוע בערים קטנות יותר והפציצו כמאה ערים בעלות אוכולוסייה של בין 60 אלף ל-350 אלף איש. הפצצות אלה היו גם הן קטלניות במיוחד והביאו לנפגעים והרס רב.

הצבא היפני ניסה ללא הצלחה לעצור את ההפצצות. מטוסי קרב הוזנקו ואמצעי נ"מ הופעלו בניסיון ליירט את המפציצים האמריקאים, אולם הגובה הרב בו טסו מפציצי ה-B-29 סופרפורטרס, הקשו על היפנים לפגוע בהם. בנוסף לכך, החל מחודש אפריל 1945, נאלצו מטוסי הקרב היפניים להילחם גם במטוסי קרב אמריקאיים שהתלווה למפציצים לאחר שהמריאו מבסיסים מאוקינאווה ואיוו ג'ימה שנכבשו זמן קצר לפני כן. לאור חוסר יכולתם למנוע את ההפצצות, הורה הפיקוד הצבאי היפני להפסיק לנסות ליירט את המפציצים במטרה לשמור דלק ומטוסים עבור ההגנה נגד הפלישה הצפויה של בעלות הברית למדינה. במקביל לכך, החלו שירותי ההגנה האזרחית היפנית לקרוס לאור חוסר יכולתם להתמודד עם עוצמת המתקפות.

אחד מצילומי הצבע הבודדים המתעדים את הפיצוץ של פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה בניסוי טריניטי

פיתוחה של פצצת האטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרויקט מנהטן

ב-2 באוגוסט 1939 שלחו הפיזיקאים אלברט איינשטיין ולאו סילארד מכתב לנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, בו הזהירו אותו מניסיונותיה של גרמניה הנאצית לפתח פצצת אטום. בתגובה למכתב זה, הקימה ארצות הברית בסודיות את פרויקט מנהטן. הפרויקט, שעליו עבדו במשותף מדענים מארצות הברית, קנדה ובריטניה,‏[4][5] נועד להקדים את גרמניה הנאצית בפיתוח נשק גרעיני.‏[6] המחקר המדעי נוהל על ידי הפיזיקאי האמריקאי רוברט אופנהיימר בעוד בראש הפרויקט בכללותו עמד הגנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. הפרויקט הוכתר כהצלחה לאחר שב-16 ביולי 1945, קצת יותר מחודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, הופעלה לראשונה בהצלחה הפצצה הגרעינית הראשונה בהיסטוריה.‏[7]

מדעני הפרויקט ייצרו שני סוגי פצצות גרעיניות – פצצת אורניום המבוססת על "מנגנון ירי" ופצצת פלוטוניום המבוססת על "מנגנון קריסה" - מנגנון שהיה יעיל יותר אך בעל אופן פעולה מורכב יותר. אף על פי שהיפנים הפעילו פרויקט לפיתוח נשק גרעיני משלהם, מחסור בכוח אדם, חומרי גלם ומשאבים פיננסיים הוביל לכך שלא חלה בו התקדמות משמעותית במהלך המלחמה.

ב-12 באפריל 1945 נפטר רוזוולט וסגנו, הארי טרומן, עלה לשלטון במקומו. טרומן, שלא היה מודע לפרויקט מנהטן קיבל עדכון בנושא ממזכיר המלחמה, הנרי סטימסון. על טרומן הוטלה ההחלטה הסופית אם לעשות שימוש בפצצת האטום נגד האימפרייה היפנית.‏[8]

הגורמים להטלת פצצות האטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשש מאבידות והרצון להביא לסיום מהיר של המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאת המטוסים "בונקר היל" זמן קצר לאחר שנפגעה משני מטוסי קמיקזה ב-11 במאי 1945 בזמן קרב אוקינאווה. בהתקפה נהרגו 389 מלחים מתוך צוות כולל של 2,600 איש‏[9]

למרות מצבם הנואש באביב 1945, רוח הלחימה של היפנים לא נשברה. בקרבות על האי איוו ג'ימה ועל האי אוקינאווה, ספגו הכוחות האמריקאים אבידות כבדות כאשר הכוחות היפנים, למרות נחיתותם המספרית הניכרת, סירבו להיכנע ונלחמו עד נפילתו של החייל האחרון. בתקופה זו החלו היפנים גם לעשות שימוש בטייסי קמיקזה[ביאורים 1] שהביאו לאבידות כבדות נוספות בקרב הכוחות האמריקאים. ערב הטלת פצצת האטום, היה ידוע לאמריקאים כי ברשות היפנים נמצאים עוד אלפי מטוסים שניתן להסב אותם בקלות יחסית למשימות קמיקזה. בנוסף לכך, עמדו לרשות היפנים כשני מיליון חיילים שהיו מוצבים על האיים הראשיים של המדינה ושהיו צפויים להילחם בנחישות דומה לזו של החיילים באיוו ג'ימה ובאוקינאווה.‏[10]

ב-26 ביולי 1945 חתמו ארצות הברית, בריטניה והרפובליקה הסינית על הצהרת פוטסדאם שדרשה מיפן להיכנע ללא תנאי או להתמודד עם הרס מוחלט. ארצות הברית ראתה בדרישה לכניעה ללא תנאי של יפן חשיבות עליונה. ההיסטוריון רוברט ג'יימס מדוקס טען כי ממשל ארצות הברית האמין כי כדי למנוע מלחמה עתידית נוספת עם יפן, יש לחסל לחלוטין את הממסד ואת האידאולוגיה במדינה שהביאו לתוקפנותה של יפן. מדוקס טען כי גורמים בממשל האמינו כי ללא השגת כניעה ללא תנאי, היפנים יתאוששו לאחר מספר שנים ויחזרו לנקוט במדיניות תוקפנית, בדיוק כפי שקרה עם גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. מסיבה זו, טען מדוקס, האמונה הרווחת בממשל האמריקאי הייתה כי יש להביא לכניעתה ללא תנאי של יפן, כדי לאפשר לארצות הברית לכבוש את המדינה ולהשיג בה דמוקרטיזציה. בדרך זו, הם האמינו, תמנע מלחמה עתידית נוספת בין שתי המדינות.‏[11]

היפנים מצידם האמינו כי כניעה ללא תנאי משמעותה הרס מוחלט של מדינתם ותרבותם.‏[12] גורמים בממשל ובצבא היפני האמינו כי האבידות הכבדות שספגה ארצות הברית באיוו ג'ימה ואוקינאווה תביא לכך שארצות הברית תמנע מלפלוש ליפן כדי להימנע מאבידות כבדות אף יותר. הם טענו כי במקרה שארצות הברית בכל זאת תפלוש למדינה, היא תספוג אבידות כה קשות שהיא לבטח תסכים להגיע להסכם נוח יותר ליפן לסיום המלחמה.‏[13] ב-28 ביולי דחה ראש הממשלה היפני, קנטרו סוזוקי, את הצהרת פוטסדאם באומרו כי הממשלה לא רואה בהצהרה כל ערך חשוב וכי בכוונתה להתעלם ממנה לחלוטין.‏[14]

לאחר דחייתה של יפן את ההצהרה, עמדו לראשות נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, שתי אפשרויות פעולה נוספות מלבד הטלת פצצת האטום על יפן ללא אזהרה מוקדמת שנבחרה לבסוף. האפשרות הראשונה הייתה פלישה לאיים הראשיים של יפן. היפנים התכוננו לאפשרות זו היטב וגייסו למעלה מ-2 מיליון חיילים להגנה על מולדתם. בנוסף הקימו היפנים מיליציה אזרחית לוחמת שכללה כ-28 מיליון גברים ונשים. ראשי צבא ארצות הברית האמינו כי כוחות אלה ילחמו בפנאטיות בהגנה על מולדתם והעריכו כי כוחות ארצות הברית צפויים לספוג למעלה מחצי מיליון הרוגים בפלישה בעוד היפנים יספגו מספר גדול בהרבה של נפגעים, הן בקרב כוחות הצבא והן בקרב האזרחים.‏[15] תת-אדמירל טקיג'ירו אונישי, סגן מפקד הצי היפני, העריך כי במקרה של פלישה אמריקאית, מספר הנפגעים היפנים עלול להגיע ל-20 מיליון איש.‏[16]

האפשרות השנייה הייתה הדגמת פצצת האטום ליפנים או אזהרתם מפניה. מספר מדענים הציעו להפעיל פצצת אטום אחת בשטח לא מיושב לעיני נציגים מכל העולם כדי להדגים את כוחה העצום. המדענים קיוו כי הדגמת פצצת האטום תביא את יפן להסכים לכניעה ללא תנאי פן ארצות הברית תשתמש בפצצה נגדה. הממשל האמריקאי דחה את ההצעה עקב הבעייתיות שראה לדעתו ביישומה. לארצות הברית באותו הזמן היו רק שלוש פצצות אטום מבצעיות והיו ספקות בקרב אנשי ממשל רבים אם קיימת הצדקה להקריב אחת מהן לצורך הדגמה שיעילותה להביא לסיום המלחמה לא ברורה. נוסף לכך הטכנולוגיה בה נעשה שימוש בפצצת האטום הייתה מהפכנית ולא היה ביטחון שהפצצה שתודגם אכן תפעל כהלכה. בקרב אנשי הממשל האמריקאי הייתה הסכמה שהדגמה לא מוצלחת של הפצצה תעלה את המורל של היפנים, דבר שיפגע באינטרסים של ארצות הברית. אזהרתם של היפנים לגבי קיומה של הפצצה לפני שימושה בפועל נפסלה גם היא מסיבות דומות. במידה והפצצה שהיפנים הוזהרו מפניה לא תתפוצץ היה חשש שהדבר יחזק את רוח הלחימה שלהם. נוסף לכך, איבוד אפקט ההפתעה היה נותן ליפנים זמן להתכונן לעתיד לבוא ורבים האמינו שלהטלת פצצת האטום לאחר מכן, הייתה צפויה להיות השפעה פסיכולוגית קטנה בהרבה על היפנים מאשר הטלתה ללא אזהרה מוקדמת.‏[17]

הפגנת עוצמה מול ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים רוויזיוניסטיים כדוגמת גאר אלפרוביץ' וויליאם אפלמן ויליאמס העלו טענה שונה בנוגע לגורמים שהביאו את ארצות הברית להטיל את פצצות האטום על יפן. היסטוריונים אלו טוענים כי הגורם המרכזי להטלת הפצצות היה הרצון להפגין עוצמה מול ברית המועצות ולא השאיפה לסיים את המלחמה במהירות האפשרית בכמות אבידות מינימלית. במרכז טענתם של היסטוריונים אלה עומדים מעשיהם ועמדותיהם של ארצות הברית וברית המועצות בעת ועידת יאלטה ואחריה.

כאשר יצא רוזוולט לוועידת יאלטה הוא עדיין האמין שלא יהיה מנוס מפלישה יבשתית לאיים הראשיים של יפן. הניסוי בפצצת האטום, שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה, עדיין נראה רחוק והמדענים שעבדו על הפרויקט לא יכלו לתת ערובות להצלחתו. מסיבה זו, רוזוולט שאף להביא להצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן שכן האמין שמעשה זה יקל במידה רבה את הלחימה על כוחות ארצות הברית במקרה של פלישה יבשתית ליפן ויחסוך חיי חיילים אמריקאים רבים. לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין מנגד, היו שאיפות משלו. סטלין ביקש להרחיב את יכולת ההשפעה של ברית המועצות בעולם והתנה את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה בקבלת שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית מיפן. רוזוולט הסכים להיענות לתנאים אלו ובתמורה הבטיח סטלין כי ברית המועצות תצטרף למלחמה נגד יפן שלושה חודשים לאחר ניצחון בעלות הברית באירופה.‏[18]

סוגיה נוספת שעמדה במרכזה של ועידת יאלטה הייתה עתידם של השטחים במזרח אירופה שנכבשו על ידי ברית המועצות. עיקר הדיונים התרכזו בעתידה של פולין. סטלין שאף לחזק את השפעתה של ברית המועצות בפולין ומינה שורה של פוליטיקאים קומוניסטים ידועים לעמוד בראש הממשלה הפולנית החדשה. רוזוולט מנגד, חשש מהשתלטותה של ברית המועצות על פולין אולם מכיוון שראה חשיבות רבה בהמשך שיתוף הפעולה עם ברית המועצות בחר לנקוט בגישה פייסנית. בסופה של הועידה הסכים רוזוולט לקבל את הממשלה הקומוניסטית בפולין אך דרש שיצורפו אליה מספר כלשהו של מועמדים לא-קומוניסטיים. העובדה שנוסח ההסכם היה מעורפל ונתון לפרשנויות שונות אפשרה לסטלין לפרש אותו כראות עיניו והוא ניצל זאת כדי לסגת ממנו. בעקבות כך, התחזק החשד בארצות הברית כי סטלין מבקש להשתלט על מזרח אירופה ולהרחיב את השפעתה של ברית המועצות בעולם והניסיון לעצור אותו מלעשות זאת, הפך לאחת המטרות המרכזיות של מדיניות החוץ של ארצות הברית.‏[19]

ההיסטוריון ויליאם אפלמן ויליאמס, טען כי ככל שחלף הזמן, יותר ויותר גורמים בממשל ארצות הברית החלו לראות את ברית המועצות כסמל הרוע וחלקם אף החלו להשוות את סטלין לאדולף היטלר. האמונה הרווחת בקרבם הייתה כי ארצות הברית, שנתפסה על ידם כמקור כל הטוב, צריכה להכתיב את עתיד העולם וכי עוצמתה הגדולה של ארצות הברית מול חולשתה של ברית המועצות תאפשר לממש שאיפה זו.‏[20] ויליאמס טען כי בנוסף לכך, גורמים בממשל ארצות הברית וביניהם גם מחליפו של רוזוולט, הארי טרומן, החלו להאמין כי יש לנקוט במדיניות נוקשה יותר כלפי ברית המועצות ולא לאפשר למשטר המדכא והרודני של ברית המועצות להתפשט במזרח אירופה.‏[21]

ההיסטוריון גאר אלפרוביץ' טען כי בנסיבות אלו, הפכה פצצת האטום בעיני רבים בממשל ארצות הברית שהיו שותפים לדבר פיתוחה, לכלי בעל יכולת השפעה דיפלומטית ולא רק צבאית. אלפרוביץ' טען כי ההשערה בקרב ממשלו של טרומן הייתה שניתן להשתמש בפצצה כדי להשיג מטרות דיפלומטיות מול ברית המועצות לאחר המלחמה. מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס פ. ברנס, אמר לטרומן כי הפצצה תאפשר לארצות הברית להכתיב את התנאים שהיא רוצה בסיום המלחמה.‏[22] אולם הדעה הרווחת בממשל ארצות הברית הייתה כי ניתן יהיה לעשות זאת רק אם יעשה שימוש מבצעי בפצצה בזמן המלחמה.‏[23]

אלפרוביץ' טען כי בידיעה זו, נסע טרומן לוועידת פוטסדאם ביולי 1945, זמן קצר לאחר כניעת גרמניה הנאצית. במהלך הועידה נפגש טרומן לראשונה עם סטלין פנים אל פנים. יום לפני הפגישה, עודכן טרומן כי הניסוי הראשון בהיסטוריה של פצצת אטום עבר בהצלחה רבה. אלפרוביץ' טען כי הן טרומן והן מזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, האמינו כי פצצת האטום היא נכס דיפלומטי חשוב והגדירו אותה כגורם מכריע בדיונים עם ברית המועצות, שתאפשר להם ליישם את הגישה הנוקשה כלפיה. בעקבות כך, הגיע טרומן לפגישה עם סטלין כשהוא מבוצר בעמדותיו ודחה בצורה נחרצת כמעט כל דרישה שסטלין העלה.‏[24] אף על פי כן, טרומן החליט לשמור בסוד את דבר קיומה של הפצצה מסטלין ואמר לו רק כי ארצות הברית פיתחה נשק רב עוצמה חדש בלי לפרט שמדובר בפצצת אטום.‏[25]

אלפרוביץ' טען כי הצלחת הניסוי בפצצת האטום הביאה את ממשל ארצות הברית למסקנה כי ניתן להביא לכניעת היפנים ולסיום מהיר של המלחמה ללא עזרתה של ברית המועצות, על ידי הטלת הפצצה על יפן. לטענת אלפרוביץ' לארצות הברית לא היה עוד כל אינטרס לאפשר לברית המועצות להצטרף למלחמה ולזכות בהשפעה באסיה. מסיבה זו בחר טרומן שלא לספר לסטלין על הפצצה. חששו היה כי במידה וסטלין יגלה את מלוא עוצמתה של הפצצה וידע שיש באפשרות ארצות הברית לסיים את המלחמה עם יפן לפני הצטרפותה של ברית המועצות, הוא יורה על פלישה מיידית ליפן.‏[26]

ההכנות להפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון ואימונים למשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירת הערים להטלת הפצצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ה-10 ל-11 במאי 1945 התכנסה ועדה במשרדו של אופנהיימר במעבדות לוס אלמוס שמטרתה הייתה להמליץ לממשל ארצות הברית על מטרות אפשריות להטלת פצצות האטום. מלבד אופנהיימר היו חברים בוועדה אנשי צבא ומדענים אחרים שעבדו בפרויקט מנהטן. הוועדה המליצה על הערים היפניות קיוטו, ניאיגטה, הירושימה, יוקוהמה וקוקורה כמטרות אפשריות. המטרות נבחרו על ידי הוועדה לפי הקריטריונים הבאים:

  • קוטרה של המטרה הוא 5 קילומטר לכל הפחות והיא מוגדרת כמטרה חשובה באזור עירוני גדול.
  • הפיצוץ שיווצר כתוצאה מהטלת הפצצה ייצור נזק אפקטיבי.
  • לא סביר שהמטרה תותקף עד אוגוסט 1945.‏[27]

בניגוד לערים רבות אחרות ביפן, הערים הנבחרות כמעט ולא הופצצו על ידי חיל האוויר האמריקאי במהלך הפשיטות האוויריות הליליות שחיל האוויר ביצע ביפן בשלהי מלחמת העולם השנייה. דבר זה נעשה כדי לאפשר לאמוד את עוצמת הפצצה במדויק.

העיר הירושימה לפני הטלת פצצת האטום
מטוס "אנולה גיי" וצוותו שהטילו את פצצת "ילד קטן" על הירושימה (קולונל פול טיבטס עומד באמצע)

הטלת פצצת האטום על הירושימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הועדה שהתכנסה במעבדות לוס אלמוס תיארה את הירושימה כ"בסיס ונמל צבאי חשוב במרכזו של אזור תעשייתי גדול. "[27] באותה עת, הירושימה הייתה עיר בעלת חשיבות תעשייתית וצבאית מסוימת. מספר מחנות צבאיים היו ממוקמים באזור בהם גם המפקדה של פילדמרשל שונרוקו האטה שהיה אחראי על הגנתה של דרום יפן. אף על פי כן, בפועל, היוותה הירושימה מקור אספקה ובסיס לוגיסטי קטן עבור הצבא היפני. העיר שימשה בעיקר כמרכז תקשורת, אזור אחסון ונקודת מפגש לחיילים.

אוכלוסיית הירושימה הגיעה בשיאה ל-381 אלף תושבים, אולם ערב הטלת פצצת האטום הייתה אוכלוסיית העיר קטנה יותר בעקבות מספר פעולות פינוי שביצעה הממשלה היפנית, ועמדה על בין 340 ל-350 אלף תושבים.‏[28] מכיוון שהמסמכים הרשמיים של העיר נשרפו, יש קושי לאמוד את אוכלוסיית העיר במדויק.

הטלת הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצצה "ילד קטן" לפני הטענתה למטוס "אנולה גיי" בבסיס חיל האוויר האמריקאי בטיניאן
צילום מהקרקע של פטריית העשן שנוצרה בהירושימה כתוצאה מהטלת הפצצה על העיר. הצילום נעשה ממרחק של כ-7 קילומטר צפון-מזרחית מהעיר

ב-6 באוגוסט 1945, המריא מפציץ מדגם בואינג B-29 של יחידת טייסת ההפצצה 393 מבסיס הטיסה האמריקאי באי טיניאן לכיוון יפן. המפציץ, שקיבל את השם "אנולה גיי",‏[ביאורים 2] היה חמוש בפצצת האטום "ילד קטן" והוטס על ידי קולונל פול טיבטס. על צוות המטוס הוטלה המשימה להטיל את פצצת האטום על העיר הירושימה כשמטרותיהם החלופיות, במידה ולא ניתן היה להטיל את הפצצה על הירושימה מסיבה כלשהי, היו הערים קוקורה ונגסאקי. למשימה התלוו שני מפציצי בואינג B-29 נוספים. הראשון, שנקרא "האומן הגדול" (The Great Artiste), נשא ציוד שנועד למדוד את עוצמת הפיצוץ והשני, שנקרא מאוחר יותר "רוע הכרחי" (Necessary Evil), נועד לצלם את המאורע. את הפיקוד על המשימה קיבל קפטן ויליאם פרסונס, ששימש גם כנשק והאחראי על הפצצה הגרעינית במטוס ה-"אנולה גיי".

לאחר שהמריאו מטיניאן, עשו המטוסים את דרכם בנפרד לנקודת מפגש מוסכמת מעל האי איוו ג'ימה. לאחר מכן פנו המטוסים לכיוון יפן. במהלך הטיסה, חימש פרסונס את פצצת האטום, שלא הייתה חמושה לפני כן, עקב חשש להתפוצצות לא מבוקרת במהלך ההמראה. עוזרו של פרסונס, לוטננט מוריס ג'פסון, הסיר את מכשיר הביטחון מהפצצה כחצי שעה לפני שהמטוסים הגיעו למטרה.‏[29]

המטוסים הגיעו להירושימה כשהם טסים בגובה של כ-9,800 מטר בראות טובה. כשעה לפני כן זיהה מכ"ם יפני את התקרבותם של מטוסי אויב לחופיה הדרומיים של יפן והתרעה על כך שודרה בשעה 7:09 בבוקר בתחנות רדיו יפניות בערים רבות וביניהם גם הירושימה. לא נעשה ניסיון ליירט את המטוסים עקב החלטו של הפיקוד היפני שלא ליירט קבוצות מטוסים קטנות על מנת לחסוך בדלק מטוסים שאספקתו לצבא היפני נפגעה באופן קשה באותה תקופה. בשעה 7:31 שודרה בהירושימה הודעה נוספת שבה נאמר שהשמיים נקיים ממטוסי אויב. למעשה המטוס הראשון שנצפה על ידי היפנים היה מטוס B-29 שנשלח לצורך בדיקת מזג האוויר מעל המטרה. המטוס שידר הודעה בקוד מורס ל"אנולה גיי" כי מזג האוויר מעל הירושימה הוא טוב. מיד לאחר מכן פנה המטוס לכיוון הים ומסיבה זו שודרה בהירושימה ההודעה שהשמיים נקיים. בשעה 8:09 החל טיבטס בגיחה לעבר היעד והורה למטילן האוויר‏[ביאורים 3] שלו לאתר את המטרה.‏[30][31][29]

בשעה 8:15 הוטלה פצצת האטום "ילד קטן" ממטוס ה"אנולה גיי". ביחד איתה הוטלו 3 מכשירי מדידה שונים לבחינת עוצמת הפיצוץ ממטוס ה"האומן הגדול". לאחר 43 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה המתוכנן של כ-580 מטר מעל העיר. את הדף הפיצוץ הרגיש צוות "אנולה גיי" רק כשהמטוס היה כבר במרחק של כ-18.5 ק"מ מנקודת ההטלה.‏[32]

צבא ארצות הברית הפיל מספר פעמים בעבר עלונים בערים יפניות רבות שהזהירו אזרחים מפני הפצצות אוויריות קרבות. בין הערים שקיבלו אזהרות אלו היו גם הירושימה ונגסאקי.‏[33] אף על פי כן, לתושבי הירושימה לא ניתנה אזהרה כזו לפני הטלת פצצת האטום.‏[34][35][36]

גילוי חורבן העיר על ידי היפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדקה לאחר הטלת פצצת האטום, הבחין לפתע בקר מטעם תאגיד השידור של יפן שקו הטלפון שלו לתחנת הירושימה נותק. הבקר, שישב בטוקיו, ניסה לחדש את הקשר על ידי שימוש בקו טלפוני חלופי אך ללא הצלחה.‏[37]

זמן קצר לאחר מכן, החל מטה הצבא היפני לקבל תשדורות מבולבלות מעדים שנמצאו כ-16 ק"מ מהירושימה, על פיצוץ גדול ממדים שאירע בעיר. דיווחים אלו הפתיעו את אנשי המטה הכללי היפני. המטה, שעקב מקרוב אחר ההפצצות האוויריות של ארצות הברית, ידע שאף הפצצה בהיקף משמעותי לא אירעה בעיר ולא שכנו בה חומרי נפץ בכמויות גדולות מספיק על מנת להביא לפיצוץ גדול. מסיבה זו, ההערכה שהתגבשה בקרב אנשי המטה הייתה שמדובר באירוע זניח וכי העדויות על פיצוץ עצום הן בגדר שמועה. אף על פי כן, לאחר שהניסיונות ליצור קשר עם גורמים שונים בעיר כשלו, הוחלט לשלוח להירושימה קצין צעיר על מנת שיעביר מידע מהימן על המתרחש. הקצין יצא לדרך בטיסה זמן קצר לאחר מכן. כבר בהיותו 160 ק"מ מהירושימה, הבחין הקצין וטייס המטוס שלו, בענן עשן עצום מעל העיר. עם הגעתם, הם החלו לחוג מעל העיר והתקשו להאמין למראה עיניהם; במקום בו שכן מרכז העיר הירושימה הם מצאו שממה בוערת מכוסה בענן עשן כבד. השניים נחתו בחלק הדרומי של העיר והקצין העביר דיווח בהול לטוקיו והחל לארגן את כוחות ההצלה במקום. רק לאחר פרסום הודעה רשמית מטעם הממשל האמריקאי, 16 שעות לאחר המתקפה, הבינו היפנים כי הירושימה נפגעה מפצצת אטום.‏[38]

ימים ספורים לאחר הטלת פצצת האטום, דיווחו עיתונים בעולם ששידורים מתחנת הרדיו של טוקיו תיארו את הנזק שנצפה בהירושימה כך: "כמעט כל בעלי החיים, בני אדם וחיות, נשרפו למוות, פשוטו כמשמעו".‏[39] 

הירושימה לפני הטלת פצצת האטום
הירושימה לפני הטלת פצצת האטום
הירושימה אחרי הטלת פצצת האטום
הירושימה אחרי הטלת פצצת האטום

נפגעים ונזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 70 ל-80 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי כתוצאה מהטלת הפצצה וכ-70 אלף בני אדם נפצעו. למעלה מ-90% מהרופאים ו-93% מהאחיות הרפואיות בהירושימה נהרגו או נפצעו.‏[40] בחודשים שלאחר הטלת פצצת האטום, המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות, תסמונת קרינה חריפה ומחלות נוספות הקשורות להשפעות הלוואי של הפצצה. ההערכות לגבי מספר האנשים שמתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהטלת פצצת האטום על הירושימה נעות בין 90 אלף ל-166 אלף איש.‏[28] הערכות אחרות קובעות כי כ-200 אלף בני אדם מתו עד שנת 1950 מההפצצה כשלמספר הקורבנות נוספו גם אנשים שנפטרו כתוצאה ממחלת הסרטן ומחלות אחרות שהתפתחו כתוצאה מההשפעה של הקרינה המייננת שנוצרה בעקבות הפיצוץ.‏[41] אחד המחקרים המקיפים שנעשו בנושא גרס כי בין שנת 1950 לשנת 2000, כמחצית ממקרי המוות מלוקימיה וכ-10% ממקרי המוות כתוצאה מסוגי סרטן אחרים בקרב שורדי ההפצצה בהירושימה נבעו, כתוצאה מהקרינה המייננת שספגו בזמן ההפצצה. הערכה זו מוסיפה כ-1900 איש למספר הנספים.‏[42] מלבד נפגעים יפנים מוכרים גם 11 שבויי מלחמה אמריקאים שנהרגו בהפצצה.‏[43]

כתוצאה מרוח צולבת חזקה, החטיאה פצצת האטום את גשר אייאויי (Aioi Bridge), נקודת הפיצוץ המתוכננת, בכ-240 מטרים והתפוצצה מעל בית החולים שימה.‏[32] עוצמת הפיצוץ הוערכה ב-13 עד 18 קילוטון TNT כאשר הטמפרטורה שמתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לכמה אלפי מעלות צלזיוס.‏[30] כמעט כל מבנה ברדיוס של 1.6 ק"מ נהרס כליל ושריפות פרצו על פני 11 קילומטרים רבועים. לפי ההערכות כ-12 קילומטרים רבועים מהעיר ו-69% מהמבנים בה נהרסו בעוד שלבין 6% עד 7% מהמבנים נגרמו נזקים.‏[40] מבני בטון רבים בהירושימה נבנו במיוחד כדי לעמוד ברעידות האדמה החזקות שמתרחשות בתדירות גבוה ביפן. חלק ממבנים אלה היו מחוזקים כל כך שהשלדה שלהם לא קרסה בהפצצה אף על פי שהם היו קרובים מאוד למוקד הפיצוץ של הפצצה. נוסף לכך, מכיוון שהפצצה התפוצצה באוויר, עוצמת הפיצוץ כוונה יותר למטה מאשר לצדדים. עובדות אלה הביאו לכך שמבנה "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה" לא קרס בהפצצה אף על פי שהיה ממוקם כ-150 מטר בלבד ממוקד הפיצוץ. המבנה הוא הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ ששרד בחלקו והוא הפך ברבות השנים לאנדרטת השלום בהירושימה שהוכרזה ב-1996 כאתר מורשת עולמית.‏[44]

בין שתי ההפצצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

חלק מהנאום שנשא טרומן לעם האמריקאי בו הודיע על הטלת פצצת האטום על הירושימה
הנאום שודר ב-9 באוגוסט 1945. להלן תקציר הנאום:"העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, בסיס צבאי... ניצחנו במרוץ התגליות נגד הגרמנים... השתמשנו בה כדי לקצר את יסוריי המלחמה, כדי להציל את חייהם של עשרות אלפי אמריקאים צעירים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס להחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה."
לעזרה בהפעלת הקבצים

כ-16 שעות לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה פרסם טרומן הצהרה שהוכנה מראש שהודיעה על השימוש בנשק החדש. בהצהרה נכתב:

Cquote2.svg

אם הם (היפניים) לא יקבלו כעת את תנאינו, עליהם לצפות לגשם של הרס מהאוויר שלא נראה כמוהו בעולם הזה. מאחורי המתקפה האווירית הזו יגיעו כוחות ימיים ויבשתיים במספרים ובעוצמה כזו שהם עוד לא ראו ויכולת לחימה שהם כבר מודעים לה היטב.‏[45]

Cquote3.svg

אף על פי שהצהרתו של טרומן התקבלה ביפן, הממשל היפני החליט שלא להגיב. שר החוץ של ברית המועצות, ויאצ'סלב מולוטוב, הודיע ליפן ב-5 באוגוסט שארצו חוזרת בה באופן חד-צדדי מהסכם הנייטרליות הסובייטי יפני שנחתם ב-1941. ב-9 באוגוסט, מספר דקות לאחר השעה חצות לפי שעון טוקיו, פלשו כוחות רגלים, שריון ואוויר סובייטים למנצ'וקוו שבשליטת יפן במסגרת מבצע סערת אוגוסט. ארבע שעות לאחר מכן, קיבלו הרשויות היפניות בטוקיו הודעה על כך שברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. ראשי הצבא היפני החלו בהכנות להטלת ממשל צבאי על המדינה בתמיכת שר המלחמה, קורצ'יקה אנאמי, על מנת לעצור כל אדם שינסה לנהל מגעים לשלום.

ב-7 באוגוסט, יום לאחר ההפצצה, ביקר בעיר ד"ר יושיאו נישינה, מבכירי מדעני האטום היפנים. נישינה סקר את נזקי ההפצצה ואישר כי הירושימה אכן נחרבה על ידי פצצת אטום. אף על פי כן, הוא העריך, בדומה למדעני אטום יפנים אחרים, כי ארצות הברית מחזיקה לכל היותר בשתי פצצות אטום מבצעיות נוספות. הערכה זו הביאה את ראשי הצבא היפני לידי החלטה לספוג גם את ההתקפות הצפויות הבאות בהנחה שהם יגרמו נזק רב נוסף אולם יכולת הלחימה של הצבא היפני לא תשותק כתוצאה מכך.‏[46] תשדורת ברוח זו שהועברה למקבלי ההחלטות במדינה פוענחה על ידי אנשי פרויקט מג'יק האמריקאי.

מכיוון שנראה היה שיפן המשיכה לעמוד בסירובה להיכנע, החליטו ראשי הממשל והצבא האמריקאי להטיל פצצת אטום נוספת על המדינה.

ענן פטרייה שנוצר מעל העיר נגסאקי זמן קצר לאחר הטלת הפצצה. התמונה צולמה במרחק של קילומטרים ספורים ממקום הפיצוץ.

הטלת פצצת האטום על נגסאקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נגסאקי הייתה מקום משכנו של אחד מנמלי הים הגדולים בדרום יפן ובעלת תעשייה מפותחת במיוחד. מפעלי התעשייה בעיר יצרו ציוד מלחמתי רב עבור הצבא היפני ובכללם ספינות ואמצעי חימוש שונים. רובו המוחלט של הציוד יוצר על ידי קבוצת מיצובישי שהייתה בעלת פעילות ענפה בעיר והעסיקה את מרבית כוח העבודה בה.[47]

למרות חשיבותה הצבאית, נגסאקי לא נכללה ברשימת המטרות שהורכבה על ידי חברי הוועדה המיוחדת שהתכנסה במשרדו של אופנהיימר במעבדות לוס אלמוס בין ה-10 ל-11 במאי 1945. רק ב-25 ביולי, למעלה מחודשיים לאחר מכן, הוכנסה העיר לרשימת המטרות במקומה של העיר קיוטו. לטענת אדווין ריישאור, פרופסור להיסטוריה של יפן, השינוי בוצע בלחצו של הנרי סטימסון, מזכיר המלחמה של ארצות הברית, שזכה לבקר בעיר בעת ירח הדבש שלו וזכר את יופיה לטובה.‏[48]

בניגוד להירושימה, הבניינים בנגסאקי נבנו ברובם מעץ וגגות רעפים ועל כן היו פגיעים במיוחד. במשך שנים רבות, לא הייתה קיימת תוכנית מתאר לעיר עובדה שהביאה לבנייה צפופה ובלתי מבוקרת. ערב הטלת פצצת האטום עמדה אוכלוסיית נגסאקי על כ-250,000 איש. בנוסף לכך, שהו בעיר 9,000 חיילים יפנים, למעלה מ-3,000 עובדי כפייה סינים וקוריאנים ו-400 שבויי מלחמה.[49]

שני תצלומים אוויריים של העיר נגסאקי, לפני הטלת הפצצה הגרעינית "איש שמן", ב-9 באוגוסט 1945, ולאחריה

הטלת הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטלת פצצת האטום השנייה על יפן נועדה במקור לצאת לפועל ב-11 באוגוסט אולם ציפיות להרעה משמעותית במזג האוויר הביאו להקדמת המשימה ביומיים. בדומה למשימה הראשונה, נשלחו תחילה שני מטוסי B-29 לצורך בדיקת מזג האוויר מעל המטרות. שעה לאחר מכן, המריא מטוס B-29 שקיבל את השם "בוקס קאר" ועליו פצצת האטום. צוות המטוס כלל 13 איש ובהם הטייס, מייג'ור צ'ארלס סוויני והנשק ומפקד המשימה פרידריק אשוורת'. ביחד איתם המריאו שני מטוסי B-29 נוספים: מטוס אחד נשא ציוד צילום ונועד לצלם את המאורע והמטוס האחר נשא ציוד מיוחד למדידת עוצמת הפיצוץ. סוויני ואשוורת', יצאו למשימה כשפצצת האטום, שקיבלה את הכינוי "איש שמן", חמושה במטוסם. על מנת למנוע פיצוץ לא מבוקר לפני הזמן, נשאר מכשיר הביטחון החשמלי בפצצה מופעל.[50] בזמן הבדיקות שלפני הטיסה, מצא מהנדס הטיסה כי אחת ממשאבות הדלק אינה תקינה. המהנדס הודיעה לסוויני כי הדבר יביא לקיצור משמעותי של זמן הטיסה של המטוס עובדה שעלולה לסכן את חזרתו בשלום במידה והוא יסטה במידה רבה מלוח הזמנים של המשימה. החלפת המשאבה או העברת הפצצה למטוס אחר לא היו אפשרויות ישימות מכיוון שהיו כרוכות בסיבוכים טכניים רבים וצפויים לגבות זמן רב. בתום התייעצות מהירה שקיים סוויני עם קצינים נוספים בבסיס הוחלט ללצאת לדרך עם המטוס למרות התקלה.‏[51][52] מעט לפני השעה ארבע בבוקר, המריאו המטוסים לעבר יפן.

בהתאם לתוכנית הטיסה, היו אמורים שלושת המטוסים להגיע בנפרד לנקודת התכנסות מוסכמת בסמוך לחופי יפן ולהמשיך משם לעבר המטרה, אולם בהגיע השעה, רק שני מטוסים הגיעו למקום. המטוס השלישי, שנשא את ציוד הצילום, טס בגובה רב מידי ובדפוס טיסה שהיה שונה ממה שסוכם. עובדה זו גרמה לכך ששני המטוסים האחרים לא הצליחו לאתר אותו. לאחר כחצי שעה של המתנה, החליט אשוורת' להמשיך לעבר יפן ללא המטוס החסר.

המטרה שיועדה לצוות המשימה הייתה עיר הנמל קוקורה שבצפון האי קיושו, אולם משהגיעו המטוסים אל העיר גילו אותה אפופה בענן עשן עבה שנוצר כתוצאה מהפצצתה של העיר הסמוכה יהאטה יום לפני כן. המטוסים חגו במקום במשך למעלה מ-45 דקות וביצעו שלוש גיחות מעל העיר בניסיון לאתר את המטרה תוך שהם מאבדים בכך דלק רב וחושפים את עצמם לאש נ"מ. אחרי שאש הנ"מ החלה להתגבר והיה חשש שהיפנים ישלחו מטוסי קרב ליירט את המפציצים, החליט צוות המשימה להמשיך למטרה החלופית - נגסאקי.[50][53]

לקראת השעה 11:00 הגיעו המטוסים אל העיר ומצאו גם אותה אפופה בעננים. מכיוון שמטוס ה-"בוקס קאר" היה קצר בדלק, החליטו סוויני ואשוורת' להטיל את הפצצה באמצעות שימוש בראדר שעל המטוס וזאת בניגוד להראות שקיבלו שקבעו שאין להטיל את הפצצה אם לא ניתן לראות את המטרה בעיניים.‏[53][ביאורים 4] אולם, בשעה 11:01, כדקה לפני הטלת הפצצה, פתח שנוצר בין העננים איפשר למטילן האוויר של ה-"בוקס קאר" להבחין במטרה ולהטיל את הפצצה בהתאם להוראות. פצצת האטום "איש שמן" הוטלה בשעה 11:02. ביחד איתה הוטלו 3 מכשירי מדידה שונים לבחינת עוצמת הפיצוץ. לאחר 47 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה של כ-500 מטר כ-3 ק"מ מהמטרה המיועדת.[54]

בעקבות התקלה במשאבת הדלק והעיכובים הרבים במשימה, התברר כי למטוס ה-"בוקס קאר" לא נותר מספיק דלק כדי להגיע חזרה לאיוו ג'ימה. על כן, החליט סוויני לנחות במקום זאת בבסיס חיל האוויר יונטן באוקינאווה הקרוב יותר. המטוס הצליח הגיע לבסיס אך בקושי וביצע נחיתת חירום שניות לפני שהדלק באחד ממנועיו אזל לחלוטין.[54]

תמונה המציגה את הנזקים הרבים שנגרמו לעיר נגסאקי מהטלת הפצצה. בחזית התמונה ניתן לראות הריסות של אחד מהמקדשים בעיר.
תמונה של סומיטרו טניגוצ'י, אחד מנפגעי פצצת האטום שהוטלה על נגסאקי. התמונה צולמה בינואר 1946 על ידי צלם אמריקאי.

נפגעים ונזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצת האטום "איש שמן" שהוטלה על נגסאקי הייתה חזקה יותר מזו שהוטלה על הירושימה. עוצמת הפיצוץ נאמדה בכ-21 קילוטון TNT כאשר הטמפרטורה שמתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לכ-3,900 מעלות צלזיוס. הפיצוץ יצר גלי הדף שהגיעו למהירות של למעלה מאלף קילומטר לשעה. ברם, מכיוון שהפצצה התפוצצה בעמק אורקאמי, ספגו הגבעות הגבוהות של העמק את ההדף עובדה שהביאה להצלת חלקים גדולים מהעיר מפגיעה משמעותית. אף על פי כן, הפיצוץ גרם להרס אדיר ממדים. רוב המבנים שנמצאו ברדיוס של 1.6 קילומטר מנקודת הפיצוץ נהרסו לחלוטין. שריפות פרצו במוקדים שונים ברחבי העיר במרחק של עד 3.2 קילומטר מנקודת הפיצוץ. בין המבנים שנפגעו נמנו גם מפעלי הייצור של קבוצת מיצובישי שסבלו מנזקים רחבי היקף וחלקם נהרסו לחלוטין.

בין 22 ל-75 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי כתוצאה מהטלת הפצצה. בחודשים שלאחר מכן, המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות, תסמונת קרינה חריפה ומחלות נוספות הקשורות להשפעות הלוואי של הפצצה. ההערכות לגבי מספר האנשים שמתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהטלת פצצת האטום על העיר נעות בין 39 אלף ל-80 אלף איש.‏

מלבד נפגעים יפנים, בין ההרוגים היו לפחות שמונה שבויי מלחמה מצבאות בעלות הברית שהוחזקו בנגסאקי ובהם חייל בריטי ושבעה חיילים הולנדים.

מפה המציגה את נתיבי הטיסה של מטוס ה"אנולה גיי" ומטוס ה"בוקסקאר" שהטילו את פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי. במפה מסומנת גם העיר קוקורה, שניצלה מההפצצה.

התכנון להטלת פצצות אטום נוספות על יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש פרויקט מנהטן, הגנרל לסלי גרובס העריך כי פצצת אטום נוספת תהיה מוכנה לשימש ב-19 באוגוסט. בנוסף העריך גרובס כי החל מחודש ספטמבר, יוכל הפרויקט להעמיד לשימוש הצבא שלוש פצצות אטום חדשות כל חודש.‏[55] ב-10 באוגוסט, יום לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, שלח גרובס מזכר לגנרל ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית ובו כתב: "הפצצה הבאה... אמורה להיות מוכנה למשלוח לאחר ה-17 או ה-18 באוגוסט כאשר מזג האוויר יאפשר זאת" באותו היום שלח מרשל את תגובתו ואמר: "אין להטילה (את הפצצה) על יפן ללא הוראה מפורשת של הנשיא".‏[55] הודעה זו היוותה שינוי במדיניותו של נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, שעד אז הורה להתקיף ערים יפניות בפצצות אטום עם הפיכתן למבצעיות.‏[56] במקביל לכך, דנו אנשי מחלקת המלחמה האמריקאית בשאלה אם לצבור מלאי של פצצות אטום ולהטילן יחדיו בתוך פרק זמן קצר על מטרות טקטיות נבחרות כהכנה למבצע קריסה או להמשיך להטילן אחת-אחת על מנת לפגוע במורל וליצור אפקט פסיכולוגי מתמשך.‏[55] הדיונים הופסקו ב-15 באוגוסט עם הודעתה של יפן על כניעה.

כניעת יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי

הנזק העצום שגרמה פצצת האטום שהוטלה על הירושימה הדהים את היפנים. הכרזת המלחמה של ברית המועצות שלושה ימים לאחר מכן הביאה לזעזוע נוסף בקרב הממשל היפני ולהבנה בקרב רבים מהם, ובכללם גם ראש הממשלה קנטרו סוזוקי, כי יש לסיים את המלחמה אף במחיר קבלת התנאים של הצהרת פוטסדאם. להבנה זו היה שותף גם הקיסר הירוהיטו. בבוקר ה-9 באוגוסט, זמן קצר לאחר שברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן, זימן הירוהיטו את קואיצ'י קידו, שומר חותם המלך ויועצו הקרוב, ודחק בו ללחוץ על חבריי הממשלה היפנית למצוא דרך לסיים את המלחמה במהירות. קידו בתגובה שוחח עם סוזוקי שהבטיח לפעול לסיים את המלחמה במהירות האפשרית.‏[57]

ב-9 באוגוסט, בעוד ראשי הממשל היפני נועדו על מנת לדון בשאלה אם להיכנע בפני בעלות הברית ובאילו תנאים, הגיעו לישיבה דיווחים ראשונים על הטלת פצצת האטום על נגסאקי. בקרב ראשי הממשל היפני הייתה תמימות דעים כי על כניעה של יפן לבוא רק בתנאי שבעלות הברית יתחייבו לשמר את מוסד הקיסרות. המחלוקת העיקרית נגעה לשלושת התנאים הנוספים אותם ביקשו להציב חלק מאנשי הממשל בפני האמריקאים:

  1. פירוק הצבא היפני יעשה על ידי גורמי שלטון יפניים.
  2. האיים הראשיים של יפן, קוריאה והאי פורמוזה לא יכבשו על ידי צבא זר.
  3. שפיטת פושעי מלחמה יפניים תתבצע על ידי בתי משפט יפניים.‏[58]

בעוד הנצים, בהובלתו של שר המלחמה קורצ'יקה אנאמי, תמכו בהצבת שלושת התנאים הנוספים, היונים, בהובלתו של סוזוקי, התנגדו לכך שכן ידעו שהאמריקאים לעולם לא יקבלו אותם.‏[57]

ממורו שיגמיטסו, שר החוץ היפני, חותם על הסכם הכניעה של יפן בטקס רשמי שנערך על סיפונה של אוניית המערכה "מיזורי"ב-2 בספטמבר, 1945.

במטרה לשבור את המבוי הסתום אליו הגיעו, יזם סוזוקי, בעצה אחת עם הירוהיטו ואנשי המחנה היוני האחרים, ישיבה נוספת שהתכנסה בשעות הלילה, הפעם בנוכחותו של הירוהיטו. כשעתיים לאחר תחילת הישיבה, שבר הירוהיטו את שתיקתו הטקסית ובקול שקט אך נרגש הכריז כי הוא מצדד במחנה היוני. הירוהיטו נימק את החלטתו באומרו כי המשך המלחמה, בייחוד לאור השימוש בפצצת האטום על ידי ארצות הברית, יביא לסבל חסר תוחלת לאזרחי יפן ולהרס המדינה. ב-10 באוגוסט העביר משרד החוץ היפני הודעה לממשל האמריקאי על הסכמתה של יפן להיכנע בתנאי שמעמדו של מוסד הקיסרות והירוהיטו בפרט ישמרו.‏[57]

ב-12 באוגוסט, עדכן הירוהיטו את משפחתו על החלטתו להיכנע. הנסיך אסאקה, דודו של הירוהיטו, שאל בתגובה אם המלחמה תימשך במידה והאמריקאים לא יסיכמו לשמר את מוסד הקיסרות. על כך ענה הירוהיטו בפשטות: "כמובן". לאחר שהאמריקאים הצהירו כי במקרה של כניעה יפנית, הקיסר יישאר בתפקידו אך סמכויותיו יהיו כפופות למפקד העליון של כוחות הברית, ראה בכך הירוהיטו כהסכמה לשמר את מוסד הקיסרות וב-14 באוגוסט הקליט הודעת רדיו לעם היפני בה הודיעה על החלטתו להיכנע. ניסיון אחרון מצד אנשי משרד המלחמה, בשיתוף פעולה עם חלק מאנשי המשמר הקיסרי, לבצע הפיכה כדי למנוע את הכניעה כשל והודעתו של הירוהיטו שודרה ביום שלמחרת.‏[59]

בהודעתו, נימק הירוהיטו את החלטתו לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם ולהביא לסיום המלחמה בכך שזו לא התפתחה לטובתה של יפן. בדבריו, התייחס הירוהיטו במפורש לפצצת האטום באומרו:

Cquote2.svg

האויב מחזיק בנשק חזק ורב עוצמה שביכולתו להרוס את חייהם של אזרחים חפים מפשע רבים ולזרוע הרס חסר תקדים. במידה ונמשיך להילחם, לא רק שהדבר יביא לקריסתה והכחדתה של האומה היפנית, אלא גם יוביל להכחדה מלאה של הציוויליזציה האנושית.

Cquote3.svg

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרטיס אדום
כרטיס אדום
דוגמה לפוסטרים שפורסמו על ידי התעמולה האמריקאית במהלך המלחמה עם יפן.

התמונה משמאל מציגה איור גרוטסקי של חייל יפני שמעודד אזרחים אמריקאים לקחת יום חופש מהעבודה למען המאמץ המלחמתי.

התמונה מימין מציגה איור של חייל יפני בדמות עכבר שנתפס במלכודת עכברים שמכונה בפוסטר בשם "מלכודת יפני".

תגובה ציבורית, תעמולה וצנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מהסרט שצולם על ידי צוות הצילום של צבא ארצות הברית בתחילת שנת 1946 המציג את החיים בעיר הירושימה לאחר הטלת פצצת האטום.

במהלך המלחמה, השתמש הממשל האמריקאי ברטוריקה חריפה ואמצעי תעמולה קיצוניים נגד יפן. התעמולה האמריקאית כללה עשיית דה-הומניזציה ליפנים באמצעות הצגתם כקופים וכתתי-אדם. הרגשות השליליים בקרב הציבור האמריקאי נגד יפן היו כה גדולים שנציגים בריטים טענו כי האמריקאים רואים ביפנים כ-"שרצים חסרי שם"‏[60] ובסקר שבוצע בארצות הברית בסוף שנת 1944 שבו שאלו הסוקרים "מה יש לעשות עם יפן כמדינה לאחר המלחמה?", נמצא כי כ-13% מהציבור תמכו בחיסולם המלא של כל הגברים, הנשים והילדים היפנים.‏[61] סקר אחר שבוצע בסוף 1945, חודשים ספורים לאחר הטלת פצצות האטום על יפן, מצא כי קרוב ל-23% מהציבור האמריקאי קיווה לראות פצצות אטום נוספות מוטלות על המדינה.

בקרב אנשי פרויקט מנהטן נצפו תגובות חיוביות להטלת פצצות האטום. בולט במיוחד היה אופנהיימר שקפץ את אגרופיו משמחה לקול מחיאות הכפיים של שאר מדעני הפרויקט, לאחר שהתקבל אישור לכך שפצצת האטום "ילד קטן" התפוצצה בהצלחה מעל הירושימה.‏[62] אוטו פריש, אחד מהמדענים שעבדו בפרויקט, הגיב מאוחר יותר להתרוממות הרוח של עמיתיו במילים: "זה נראה מתועב משהו לחגוג את מותם הפתאומי של מאות אלפי בני אדם, אף אם הם היו "האויב"."[63] הפיזיקאי לאו סילארד שחזה את תופעת תגובת השרשרת הגרעינית, שנמצאת בבסיסה של פצצת אטום והיה מהדוחפים להקמת פרויקט מנהטן, אמר על הטלת הפצצה כי: "מדובר באחת מהשגיאות הקשות בהיסטוריה".‏[63] הכס הקדוש הגיב להפצצה בעיתון "ל'אוסרווטורה רומאנו" בהבעת צער על כך שממציאי הפצצה לא הרסו אותה לטובת האנושות.

אחרים הגיבו בצורה מעורבת. הסופר הרברט ג'ורג' ולס שבספרו משנת 1913 "העולם יוצא לחופשי" ("The World Set Free") חזה את המצאת פצצת האטום אמר על ההפצצות: "זה יכול לחסל את כל הטוב או הרע בעולם. תלוי בהחלטתם של האנשים".‏[63] יואכים פון ריבנטרופ, פושע מלחמה שהיה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, הגיב בעודו נתון במעצר בידי בעלות הברית בדומה לולס באומרו: "אף אחד לא יהיה כה טיפש לצאת למלחמה כעת. זוהי הזדמנות עבור האנושות להביא לסיומן של המלחמות לנצח".‏[63]

התגובות להטלת פצצות האטום הגיעו על רקע צנזורה כבדה על תמונות מהירושימה ונגסאקי שהוטלה על ידי הממשל האמריקאי. אי לכך, בחודשים הראשונים שלאחר הטלת הפצצות, הרבו כלי תקשורת בכל העולם להציג בעיקר תמונות של פטריות העשן הגדולות מעל הערים ונמנעו מהצגת תמונות של גופות חרוכות ונפגעים שסבלו ממומים קשים. וילפרד בורשט האוסטרלי, היה העיתונאי המערבי הראשון שהצליח להגיע להירושימה לאחר הטלת פצצת האטום. בורשט הגיע לעיר לבדו, באמצעות רכבת מטוקיו, ב-2 בספטמבר 1945 ושהה בה יום אחד. הוא הצליח לעקוף את הצנזורה האמריקאית ובכתבה שפירסם בעיתון הדיילי אקספרס הבריטי תחת הכותרת "המגיפה האטומית" ("The Atomic Plague") חשף לעולם לראשונה את מימדי ההרס בהירושימה ובמיוחד את השפעת הקרינה הרדיואקטיבית ממנה המשיכו לסבול הנפגעים כחודש לאחר הטלת פצצת האטום. כשהוא פותח במילים "אני כותב זאת כאזהרה לעולם", תיאר בורשט את הירושימה כעיר ש-"כאילו עבר עליה מכבש קיטור מפלצתי ומחק את קיומה" ותושבים שאף על פי שלא סבלו מפציעות ניכרות לעין, שערותיהם נשרו, עורם כוסה בכתמים, הם סבלו מדימומים ומתו בייסורים קשים ממחלה מסתורית אותה הוא כינה "מגיפה אטומית".‏[64] כתבתו של בורשט עוררה סערה בעולם שכן היא עמדה בניגוד לנרטיב של הממשל האמריקאי באותה עת שהמעיט במימדי הנזק והנפגעים מהפצצות ודחה בתוקף טענות על השפעות קשות של הקרינה הרדיואקטיבית על הנפגעים. כתבה דומה של העיתונאי ג'ורג' וולר מטעם עיתון "שיקגו דיילי ניוז" שתמכה בעדותו של בורשט, לא אושרה לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית.‏[ביאורים 5] הצבא האמריקאי דחה את דבריו של בורשט על מחלה מסתורית שנובעת מהקרינה הרדיוקטיבית וטען כי הוא משמש כלי שרת בידי התעמולה היפנית. ויליאם לורנס, כתב לענייני מדע של עיתון "הניו יורק טיימס" שללא ידיעת הציבור באותה עת, עבד גם בשירות הצבא והממשל האמריקאי,‏[65][66] הצטרף לעמדת הצבא ודחה גם כן את העדויות על מחלה מסתורית שנובעת מהקרינה הרדיואקטיבית. לורנס טען שעדויות אלה נועדו לפגוע במורל האמריקאי וכי "היפנים ממשיכים במאמצי התעמולה שלהם שנועדו ליצור מצג כאילו ניצחנו במלחמה בצורה בלתי הוגנת ובכך לנסות ליצור סימפטיה כלפיהם...".‏[65][66]

בתחילת שנת 1946, שלח הצבא האמריקאי צוות צילום להירושימה ונגסאקי כדי לתעד באופן רשמי את ההשפעה של הפצצות. חומרי הגלם אותם צילם הצוות נערכו לסרט דוקומנטרי באורך של כשלוש שעות בשם "ההשפעה של פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי" ("The Effects of the Atomic Bombs Against Hiroshima and Nagasaki").‏[67] הסרט הציג תמונות מבתי חולים בהם נראו ההשפעות הקשות של הפצצות על בני אדם, בניינים ורכבים שרופים ושורות ארוכות של גולגלות ועצמות פזורות על האדמה. הסרט סווג כ-"סודי" על ידי הצבא האמריקאי במשך 22 השנים הבאות והוא לא הוצג לציבור הרחב באופן מלא עד עצם היום הזה.

פרסומם של תמונות וסרטים מהערים הירושימה ונגסאקי לאחר הטלת פצצות האטום וכן פרסומם של מחקרים מסוימים על השפעתן של הפצצות על בני אדם, המשיך להיות נתון לצנזורה כבדה לכל אורך תקופת הכיבוש האמריקאי של יפן. רמת הצנזורה ירדה משמעותית רק לאחר החתימה על חוזה סן פרנסיסקו בשנת 1951 שסיים באופן רשמי את הכיבוש האמריקאי של המדינה.

השפעות בריאותיות ארוכות טווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הטלת פצצות האטום על יפן, מעט מאוד היה ידוע על השפעות ארוכות טווח של קרינה רדיואקטיבית על גוף האדם. על מנת לחקור השפעות אלה על נפגעי פצצת האטום בהירושימה ונגסאקי, הורה נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, על הקמתה של הועדה לנפגעי הפצצה האטומית (Atomic Bomb Casualty Commission). אחד המחקרים הראשונים של הועדה התמקד בהריונות שהתרחשו בקרב הנפגעים בשתי הערים כאשר ההריונות בעיר קורה הממוקמת כ-30 קילומטר מהירושימה, שימשו כקבוצת הביקורת. המחקר עקב אחרי למעלה מ-75 אלף הריונות לאורך תקופה של שש שנים ובסופו מצא כי מספר המומים המולדים לא היה גבוה באופן מובהק סטטיסטית בקרב נפגעי הטלת פצצות האטום ביחס לקבוצת הביקורת.‏[68] הן הועדה והן הקרן למחקר השפעות הרדיאקטיביות שירשה את תפקידה ב-1975, המשיכו לחקור את הלידות של מומים מולדים בקרב נפגעי פצצות האטום במשך מספר שנים אולם לא מצאו כי אלה חורגים באופן מובהק סטטיסטית ביחס לאוכולוסייה הכללית.‏[69] אף על פי כן, היסטוריונים שונים לאורך השנים טענו, ללא ביסוס מדעי, כי בקרב נפגעי הפצצות נרשמה כמות חרגיה של מקרי מות עובר תוך רחמי, מומים מולדים ותמותת תינוקות.

מחקר נוסף, שהתמקד בתוחלת החיים של נפגעי הפצצות, מצא כי בשנת 2007 כי למעלה מ-90% מהילדים מתחת לגיל 10 שנפגעו מהפצצות היו עדיין בחיים.‏[70] אף על פי כן, מחקר של "הקרן למחקר השפעות הרדיאקטיביות" מצא כי בין השנים 1950 ל-2000, כ-46% ממקרי המוות מלוקמיה ו-11% ממקרי המוות מסרטן מוצק בקרב נפגעי הפצצות נבעו כתוצאה מהחשיפה לקרינה הרדיאוקטיבית של הפצצות. בסך הכל, מצא המחקר כי כ-1,900 מקרי המוות מסרטן של נפגעי הפצצות ניתן לייחס לחשיפה לקרינה הרדיאוקטיבית של הפצצות.‏[71]

שורדי המתקפות ומעמדם כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורדי המתקפות מכונים ביפן בשם "היבוקושה", מילה יפנית שמשמעותה (בתרגום חופשי): "אנשים שנפגעו מהפיצוץ". בשנת 2013, חיו למעלה מ-200 אלף בני אדם שהוכרו באופן רשמי על ידי הממשל היפני כנפגעי המתקפות האטומיות[72] והיו זכאים לקבל קצבה ממשלתית חודשית. כאחוז אחד מבין הנפגעים מוכרים כסובלים ממחלות הנובעות מהחומרים רדיואקטיביים שנפלטו בפיצוץ[73] עובדה שמזכה אותם בקצבה מוגדלת. אנדרטאות ההנצחה בהירושימה ונגסאקי כוללות רשימה של שורדי המתקפות שנפטרו בשנים שלאחר המלחמה. הרשימה מתעדכת מדי שנה בימי השנה להטלת הפצצות. באוגוסט 2013 הגיע מספר המונצחים על המצבות לקרוב ל-450 אלף כאשר מתוכם כ-287 אלף מהירושימה‏[74] וכ-162 אלף מנגסאקי.‏[75]

בין השורדים של המתקפות נמנה גם טסוטומו יאמגוצ'י שאתרע מזלו לשהות בשתי הערים בעת הטלת הפצצות. הוא האדם היחיד שהוכר באופן רשמי על ידי ממשלת יפן כנפגע שתי פצצות האטום שהוטלו על המדינה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הובאו ליפן מאות אלפי אזרחים קוריאנים לצורך ביצוע עבודות כפייה. על פי הערכות, כ -20,000 קוריאנים נהרגו בהירושימה וכ-2,000 מתו בנגסאקי.[76]. במשך שנים רבות, דרשו אזרחים קוריאנים רבים שנפגעו מהמתקפות, הכרה רשמית מצד הממשל היפני כנפגעי המתקפות האטומיות. מרבית הבקשות נדחו. אף על פי כן, בשנים האחרונות, חלק הארי של התביעות הוסדר באמצעות הליך משפטי.[77]

אנדרטת הזיכרון בנגסאקי הממוקמת במקום שמעליו התפוצצה פצצת האטום

הפולמוס על צדקת הטלת הפצצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום, קיים ויכוח על הנחיצות והלגיטימיות של הפצצת הירושימה ונגסאקי בנשק אטומי. רבים מבקרים את ההפצצות ורואים בהן פשע מלחמה בעוד אחרים רואים בהן כורח צבאי ומדיני. במוקד הויכוח עומדת השאלה האם הטלת הפצצות הייתה חיונית לצורך הסכמתה של יפן להיכנע לפי התנאים שהציבה לה ארצות הברית.‏[78]

מבקריה של התקיפה טוענים כי היפנים כבר הוכרעו למעשה בטרם הטלת הפצצות ותבוסתם הייתה מובטחת. לכן הם גורסים כי המתקפות לא היו מוצדקת. אחרים טוענים כי על האמריקאים הייתה חובה לנסות להרתיע את היפנים על ידי הטלת הפצצה על שטח בלתי מאויש, בטרם ישתמשו בה נגד אוכלוסייה אזרחית[79] (רעיון כזה הועלה בטרם הטלת הפצצה, על ידי הפיזיקאי מקס בורן שהציע להטילה על ההר היפני הקדוש פוגי'אמה). רבים ממבקרי ההפצצה מאמינים כי החלטת ארצות הברית הושפעה ממניעים אחרים כגון בדיקת השפעות הנשק הגרעיני, נקמה על המתקפה היפנית על פרל הארבור או הצדקת השקעת כספים רבים בפרויקט מנהטן. בשיח האקדמי בולטת במיוחד עמדתם של ההיסטוריונים הרוויזיוניסטיים ובראשם גאר אלפרוביץ', על כך שהטלת הפצצות נבעה מרצונה של ארצות הברית להפגין עוצמה מול ברית המועצות.‏[80] התיזה של אלפרוביץ נכללת בספרי לימוד ההיסטוריה היפניים ונלמדת בהרחבה בבתי הספר במדינה.‏[81] מבין המפקפקים בנחיצות המתקפות נמנו מספר אנשי צבא בכירים ובהם הגנרלים דאגלס מקארתור[82] ודווייט אייזנהאואר.‏[83] אף על פי כן, ההיסטוריון רוברט מדוקס טוען כי אין עדות לכך שמי מהם הביע הסתייגות כלשהי בדבר השימוש בפצצות אטום נגד יפן בזמן אמת.‏[84]

בתגובה לביקורת, טענו האחראים להפצצה ותומכיהם כי היא הייתה מהלך הכרחי שבא להביא לסיומה של המלחמה. הנשיא טרומן הסביר מאוחר יותר שהפצצה הוטלה על מנת למנוע את מותם של מיליון חיילים אמריקאים במלחמה הנואשת שהיו היפנים מנהלים על מנת למנוע את כיבוש מולדתם. צ'רצ'יל אמר כי הפצצה, שההתמודדות איתה היא למעלה מכוחותיה של אומה, יכולה הייתה לשמש מוצא של כבוד ליפנים להיכנע מבלי לחוש תחושת חרפה. תומכי ההפצצה טוענים כי הטלת הפצצה על שטח ריק לא הייתה מביאה לסיום המלחמה שכן היפנים לא נכנעו גם אחרי השמדת הירושימה, והצמרת הצבאית סירבה להיכנע גם אחרי הפצצה שהוטלה על נגסאקי, ושינתה דעתה רק בהתערבות הקיסר הירוהיטו. בעלי עמדה זו רואים את הכניעה כקשורה בהכרה היפנית כי הפצצת הירושימה אינה מאורע מבודד וחד פעמי ושאי כניעה תביא להמשך הרס יפן באמצעות נשק גרעיני.

מבחינה משפטית קיימת מחלקות האם המתקפות היוו הפרה של החוק הבינלאומי באותה עת. אמנות האג שקבעו את הניסוחים הרשמיים הראשונים של דיני מלחמה ופשעי מלחמה כללו חוקים נגד הפצצתם של אזרחים לא חמושים מארטילריה מהיבשה והים אולם לא התייחסו מפורשת להפצצות ממטוסים (לוחמה אווירית הייתה צורת לחימה שלא הייתה מוכרת באותה עת).‏[85][ביאורים 6] הויכוח האקדמי בנושא חוקיותן של ההפצצות סובב בעיקר סביב שתי שאלות: האם ניתן לייחס את החוקים שנסחו באמנות האג גם לצורות לחימה שלא היו מוכרות באותה עת? והאם הירושימה ונגסאקי נחשבו מטרות צבאיות לגיטימיות שאושרו להפצצה לפי האמנות? מבחינה היסטורית, הן בעלות הברית והן מדינות הציר ביצעו מתקפות צבאיות שפגעו באזרחים לא לוחמים באופן שיטתי ורחב היקף לכל אורך מלחמת העולם השנייה. הבליץ שבוצע על ידי גרמניה הנאצית בין השנים 1940 ל-1941 הביא למותם של עשרות אלפי אזרחים לא חמושים בעוד הפצצת טוקיו שבוצעה על ידי בעלות הברית ב-1945, שלא עשתה שימוש בנשק גרעיני, הייתה קטלנית והרסנית לא פחות מהטלת פצצת האטום על הירושימה. למרות זאת, הטלת פצצות האטום על יפן נטבעה בזיכרון הקולקטיבי כמתקפה צבאית מעוררת מחלוקת שהביאה לשינוי בל יימחה על הלוחמה הצבאית ועל היחסים הבינלאומיים.

מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט השמאלי צולם בשחור-לבן ב-1947. הסרט מתעד את הנזקים שנגרמו בהירושימה ונגסאקי כתוצאה מהטלת פצצות האטום מלווה בהסברים באנגלית.

הסרט האמצעי צולם בהירושימה בשנת 1946 על ידי צוות מטעם צבא ארצות הברית והוא מתעד את הכוויות השונות על גופם של הנפגעים מההטלת פצצת האטום על העיר.

הסרט מימין צולם בצבע בחודשי מרץ ואפריל 1946 על ידי צוות מטעם צבא ארצות הברית. הסרט מתעד את הנזקים והחיים של האזרחים בהירושימה לאחר הטלת פצצת האטום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כינוי לטייסים יפנים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות אמריקאיות
  2. ^ טיבטס קרא למטוס על שמה של אימו - אנולה גיי טיבטס
  3. ^ מטילן האוויר היה איש צוות שנמצא במפציצים באותה עת ותפקידו היה לסייע לטייס לנווט אל עבר המטרה ולהטיל את הפצצות.
  4. ^ צוות המשימה שהטיל את פצצת האטום על הירושימה קיבל פקודה זהה.
  5. ^ לאחר מותו של וולר בשנת 2002, נמצאה הכתבה הגנוזה על ידי בנו. היא פורסמה בשנת 2005 בעיתון היפני "מאיניצ'י שימבון".
  6. ^ הטיסה הממונעת הראשונה בכלי טיס, מאויש וכבד מהאוויר בוצעה לראשונה בסוף שנת 1903 על ידי האחים רייט, בעוד המטוס הצבאי הראשון נבנה בשנת 1909, שנה לאחר החתימה על הסכמי האג השניים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ L. H. Woolsey, "War between the United States and the Axis Powers," The American Journal of International Law 36, no. 1 (January 1942): 77-79.
  2. ^ David C. Fuquea, "Task Force One: The Wasted Assets of the United States Pacific Battleship Fleet, 1942," The Journal of Military History 61, no. 4 (October 1997): 718-724.
  3. ^ Robert James Maddox, Weapons for Victory: The Hiroshima Decision (Missouri: University of Missouri Press, 2004), 16-18.
  4. ^ Roosevelt, Frankin D; Churchill, Winston (August 19, 1943). "Quebec Agreement". atomicarchive.com.
  5. ^ Edwards, Gordon. "Canada's Role in the Atomic Bomb Programs of the United States, Britain, France and India". Canadian Coalition for Nuclear Responsibility.
  6. ^ Lawrence Badash, Elizabeth Hodes and Adolph Tiddens, "Nuclear Fission: Reaction to the Discovery in 1939," Proceedings of the American Philosophical Society 130, no. 2 (June 1986): 218-220.
  7. ^ Robert A. Strong, Decisions and Dilemmas: Case Studies in Presidential Foreign Policy Making Since 1945, 2th. Ed. (New York: M.E. Sharpe, 2005), 19.
  8. ^ Michael Amrine, The Great Decision: The Secret History of the Atomic Bomb (Toronto: Longmans, Green & Company, 1959), 17-18.
  9. ^ Bunker Hill I, Dictionary of American Naval Fighting Ships, Naval Historical Center, 22 November 2005.
  10. ^ Maddox, Weapons for Victory, 14.
  11. ^ Ibid., 15.
  12. ^ Gar Alperovitz, Robert L. Messer and Barton J. Bernstein, "Marshall, Truman, and the Decision to Drop the Bomb," International Security 16, no. 3 (Winter, 1991-1992): 210.
  13. ^ Maddox, Weapons for Victory, 110-111.
  14. ^ Barton J. Bernstein and Allen J. Matusow, The Truman Administration: A Documentary History (New York: Harper & Row Publishers, 1966), 27-29.
  15. ^ Strong, Decisions and Dilemmas, 6-7.
  16. ^ Giangreco, D. M., Hell to Pay: Operation Downfall and the Invasion of .Japan 1945–1947 (Annapolis, Maryland: Naval Institute, 2009), 121-124
  17. ^ Ibid., 4-8.
  18. ^ Maddox, Weapons for Victory, 16-18.
  19. ^ Ibid., 20-23.
  20. ^ William Appleman Williams, The Tragedy of American Diplomacy (New York: Dell Publishing, 1972), 230-231.
  21. ^ Ibid., 239-240.
  22. ^ Gar Alperovitz, Atomic Diplomacy: Hiroshima and Potsdam (London: Martin Secker & Warburg Limited, 1966), 180.
  23. ^ Martin J. Sherwin, "The Atomic Bomb and the Origins of the Cold War: U.S. Atomic-Energy Policy and Diplomacy, 1941-45," The American Historical Review 78, no. 4 (October 1973): 947.
  24. ^ Gar Alperovitz, "Hiroshima: Historians Reassess," Foreign Policy 99 (Summer 1995): 29-31.
  25. ^ Thomas G. Paterson, "Potsdam, the Atomic Bomb, and the Cold War: A Discussion with James F. Byrnes," Pacific Historical Review 41, no. 2 (May 1972): 227.
  26. ^ Alperovitz, Atomic Diplomacy, 180-184.
  27. ^ 27.0 27.1 "Atomic Bomb: Decision—Target Committee, May 10–11, 1945". Retrieved August 6, 2005. 
  28. ^ 28.0 28.1 "Frequently Asked Questions #1". Radiation Effects Research Foundation. Retrieved Sep 18, 2007. 
  29. ^ 29.0 29.1 "The Hiroshima Mission - Timeline". Retrieved July 11, 2011.  באתר The Manhattan Project Heritage Preservation Association, Inc.
  30. ^ 30.0 30.1 "Fission ( August 3, 1945 — 8:16 a.m. August 6, 1945) From 'Ruin From The Air' by Gordon Thomas & Max Morgan Witts". Retrieved July 11, 2011. 
  31. ^ "Atomic Bombing of Hiroshima and Nagasaki by C. Peter Chen". Retrieved July 11, 2011.  באתר World War II Database
  32. ^ 32.0 32.1 Manhattan Project: making the atomic bomb by F. G. Gosling (January 1999), 51.
  33. ^ "The Information War in the Pacific, 1945". 
  34. ^ "Decision to Drop Atomic Bomb". Cia.gov. Retrieved Mar 25, 2009. 
  35. ^ "The Myths of Hiroshima". Commondreams.org. Retrieved Mar 25, 2009. 
  36. ^ "Hiroshima: Historians' Letter to the Smithsonian". Doug-long.com. Retrieved Mar 25, 2009. 
  37. ^ "No High Ground by Knebel et al. p175 to p201" (PDF). Retrieved October 18, 2011. 
  38. ^ "The Atomic Bombings of Hiroshima and Nagasaki". The Manhattan Engineer District. June 29, 1946. Retrieved 15 July 2014. 
  39. ^ "Destruction at Hiroshima". Retrieved 15 July 2014. 
  40. ^ 40.0 40.1 Harry S. Truman Library & Museum. U. S. Strategic Bombing Survey: The Effects of the Atomic Bombings of Hiroshima and Nagasaki, June 19, 1946. President's Secretary's File, Truman Papers. 2. Hiroshima., page 11 of 51. Retrieved on March 15, 2009.
  41. ^ THE ATOMIC BOMBING OF HIROSHIMA Hiroshima (August 6, 1945), פורסם על ידי משרד האנרגיה של ארצות הברית
  42. ^ "Frequently Asked Questions #2". Radiation Effects Research Foundation. 
  43. ^ "David Rubin, 2005, "Remembering Normand Brissette" (Downloaded 28/10/06)". Wagingpeace.org. Retrieved Mar 25, 2009. 
  44. ^ "unesco.org". Retrieved August 6, 2005. 
  45. ^ Statement by the President Announcing the Use of the A-Bomb at Hiroshima (August 6, 1945).
  46. ^ Hoyt, Edwin P., Japan's War: The Great Pacific Conflict (New York: McGraw-Hill, 2001), 401
  47. ^ "Pages from President Truman's diary, July 17, 18, and 25, 1945". Harry S. Truman Library & Museum. Retrieved December 16, 2013. 
  48. ^ Reischauer, Edwin O. (1986), My Life Between Japan And America. New York: Harper & Row, 101.
  49. ^ Johnston, Robert. "Nagasaki atomic bombing, 1945". Retrieved July 26, 2014. 
  50. ^ 50.0 50.1 "Timeline #3- the 509th; The Nagasaki Mission" The Atomic Heritage Foundation. Retrieved January 2, 2015.
  51. ^ Polmar, Norman, The Enola Gay: the B-29 that dropped the Atomic Bomb on Hiroshima, Washington, D.C.: The Smithsonian Institution, (2004), 36
  52. ^ "The Story of Nagasaki" Hiroshima & Nagasaki Remembered, Retrieved January 2, 2015.
  53. ^ 53.0 53.1 Chun, Clayton K. S., Japan, 1945: From Operation Downfall to Hiroshima and Nagasaki (Oxford: Osprey Publishing Limited, 2008), 70-71.
  54. ^ 54.0 54.1 "The Atomic Bomb (6 and 9 August 1945" The Atomic Heritage Foundation. Retrieved January 10, 2015.
  55. ^ 55.0 55.1 55.2 "The Atomic Bomb and the End of World War II, A Collection of Primary Sources". National Security Archive Electronic Briefing Book No. 162. George Washington University. August 13, 1945
  56. ^ Bernstein, Barton J. (Spring 1991), "Eclipsed by Hiroshima and Nagasaki: Early Thinking about Tactical Nuclear Weapons," International Security 15 no. 4: 164–165.
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 Sadao Asada, "The Shock of the Atomic Bomb and Japan's Decision to Surrender: A Reconsideration," Pacific Historical Review 67 no. 4 (Nov 1998): 485-496.
  58. ^ Richard B. Frank, "Ending the Pacific War: Harry Truman and the Decision To Drop the Bomb", April 2009, Foreign Policy Research Institute. Retrieved April 5, 2015.
  59. ^ .316-319 ,Frank, Richard B. (1999). Downfall: The End of the Imperial Japanese Empire. New York: Random House.
  60. ^ Edmund Russell, War and Nature: Fighting Humans and Insects with Chemicals from World War I, (Cambridge, UK: Cambridge University Press, 2001), 98
  61. ^ Feraru, Arthur N., "Public Opinion Polls on Japan," Far Eastern Survey (Institute of Pacific Relations) 19 no.10 (May 17, 1950): 101–102.
  62. ^ Abraham J. Pais, Robert Oppenheimer: A Life (Oxford: Oxford University Press, 2006), 46.
  63. ^ 63.0 63.1 63.2 63.3 John Richard Shanebrook, The History of Nuclear War I: How Hiroshima and Nagasaki were devastated by nuclear weapons in August 1945 (Bloomingtom, IN: AuthorHouse LLC, 2013), 122.
  64. ^ Wilfred Burchett, "The atomic plague," Daily Express, September 5, 1945.
  65. ^ 65.0 65.1 Amy Goodman and David Goodman, "The Hiroshima cover-up," The Baltimore Sun, August 5, 2005
  66. ^ 66.0 66.1 רפי מן, "היחצ"ן של הפצצה", באתר העין השביעית, 1 בספטמבר, 2005.
  67. ^ Greg Mitchell, "For 64th Anniversary: The Great Hiroshima Cover-Up -- And the Nuclear Fallout for All of Us Today", Huffington Post, August 7, 2009.
  68. ^ "Birth defects among the children of atomic-bomb survivors (1948-1954)", Radiation Effects Research Foundation
  69. ^ James V.Neel and William J.Schull, "The Children of Atomic Bomb Survivors: A Gentic Study, (Washington D.C.: National Academy Press 1991).
  70. ^ Frequently Asked Questions #9, Radiation Effects Research Foundation
  71. ^ Frequently Asked Questions #2, Radiation Effects Research Foundation
  72. ^ Masami Ito, "Hiroshima honors A-bomb dead; protesters chant", The Japan Times, 7 August, 2012. Retrieved: 21 April, 2015.
  73. ^ "Relief for A-bomb victims"
  74. ^ "Peace ceremony represents Hiroshima's long struggle: Fukushima town mayor". Mainichi Shimbun. August 6, 2013. Archived from the original on September 21, 2013. Retrieved August 11, 2013. 
  75. ^ "A-bomb victims remembered in Nagasaki". Yomiuri Shimbun. August 10, 2013. Retrieved August 11, 2013. 
  76. ^ Mikiso Hane (2001). Modern Japan: A Historical Survey. Westview Press. מסת"ב 0-8133-3756-9.
  77. ^ Hibakusha: A Korean's fight to end discrimination toward foreign A-bomb victims Mainichi Daily News. May 9, 2008.
  78. ^ Samuel J. Walker, "Recent Literature on Truman's Atomic Bomb Decision: A Search for Middle Ground", Diplomatic History 29 no.2
  79. ^ Giangreco, Hell to Pay: Operation Downfall and the Invasion of Japan 1945–1947, 121-124
  80. ^ התזה של אלפרוביץ' הוצגה בהרחבה בספרו: "Atomic Diplomacy: Hiroshima and Potsdam"
  81. ^ James J. Orr, "Hiroshima in History: The Myths of Revisionism by Robert James Maddox; The End of the Pacific War: Reappraisals by Tsuyoshi Hasegawa," Journal of Japanese Studies 34 no. 2 (Summer, 2008): 522-523.
  82. ^ D. L. Joy, Malice in Wonderland: The Bush Junta from 2000-present (Bloomington, Indiana: AuthorHouse ,2005), 229-230
  83. ^ Christos Frentzos, Antonio Thompson and Christos G. Frentzos, The Routledge Handbook of American Military and Diplomatic History: 1865 to the present (New York, NY: Routledge, 2013), 147.
  84. ^ Robert James Maddox, "The Biggest Decision: Why We Had to Drop the Atomic Bomb," American Heritage 46 no.3 (May/June 1995)
  85. ^ Javier Guisández Gómez, "The Law of Air Warfare," International Review of the Red Cross 323 (June 30, 1998): 347–363.