הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פטרייה אטומית שנוצרה מעל העיר נגסאקי (מימין) ומעל העיר הירושימה (משמאל) זמן קצר לאחר הטלת פצצת האטום עליהן

הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי היו שתי תקיפות בנשק גרעיני שביצעה ארצות הברית נגד האימפריה היפנית בהוראת נשיא ארצות הברית הארי טרומן, בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. פצצת האטום שזכתה לכינוי "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945; פצצה גרעינית נוספת, שזכתה לכינוי "איש שמן", הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון – והיחיד – שנעשה בנשק גרעיני עד היום.

בין 90 ל-166 אלף איש נהרגו בהירושימה ובין 60 ל-80 אלף איש נהרגו בנגסאקי במהלך ארבעת החודשים שלאחר הטלת פצצות האטום. כמחצית מההרוגים קיפחו את חייהם ביום הטלת פצצת האטום, ואילו השאר נהרגו כתוצאה מהשפעות הלוואי של הפצצות, שכללו כוויות ותסמונת קרינה חריפה. הרוב המוחלט של ההרוגים בשתי הערים היו אזרחים בלתי מעורבים במלחמה.

ב-15 באוגוסט, שישה ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הודיע הקיסר הירוהיטו על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית. ב-2 בספטמבר חתמו היפנים על הסכם הכניעה הרשמי – חתימה שהיוותה את אקט הסיום של מלחמת העולם השנייה. התפקיד שמילאו פצצות האטום הללו בכניעתה של יפן וההצדקה האתית לשימוש בהן שנויים במחלוקת עד עצם היום הזה.

תוכן עניינים

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה הנאצית את פולין. בתגובה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית, ובכך פרצה מלחמת העולם השנייה. בתוך פחות משנה מפרוץ המלחמה כבשה גרמניה הנאצית את צרפת ואת רוב אירופה. בעקבות מאורעות אלה, החלו ברית המועצות והאימפריה היפנית, שנמצאה בברית צבאית עם גרמניה הנאצית, לחתור לצנן את מערכת היחסים ביניהן, שהוחרפה לאחר פריצתם של מספר עימותים צבאיים מוגבלים בין המדינות כתוצאה מסכסוכים טריטוריאליים סביב מיקום הגבול ביניהן.‏[א] ההנהגה הסובייטית חששה שעימות צבאי עם גרמניה הנאצית הוא בלתי נמנע, והייתה מעוניינת להבטיח את גבולה המזרחי כדי למנוע את הצורך לנהל מלחמה בשתי חזיתות. ההנהגה היפנית מצידה הייתה מעוניינת להבטיח את גבולה הצפוני בעקבות הסתבכות צבאה במלחמה שניהלה נגד סין, והידרדרות יחסיה עם ארצות הברית כתוצאה מפלישתה לשטחי סין. שותפות האינטרסים הזמנית בין שני הצדדים הובילה לחתימת הסכם נייטרליות הדדי בין האימפריה היפנית לברית המועצות ב-13 באפריל 1941. במסגרת ההסכם התחייבו שני הצדדים לקיים יחסי שלום וידידות ביניהם, ולשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה בין אחד מהם לבין צד שלישי. ההסכם הוגבל לתקופה של חמש שנים, והוסכם שאם אף צד לא יבקש לבטל אותו שנה לפני מועד פקיעתו, הוא יוארך אוטומטית בחמש שנים נוספות.‏[1]

פיצוץ על משחתת אמריקאית בעת המתקפה על הבסיס הימי בפרל הארבור

במקביל לכך, המשיכה ארצות הברית, בהנהגתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, לשמור על בדלנות, ועל אף הכיבושים הנרחבים של גרמניה הנאצית באירופה ושל האימפריה היפנית באסיה, סירבה להצטרף למלחמה באופן פעיל. אולם, לאחר שהטילה סנקציות כלכליות על האימפריה היפנית בעקבות המשך תוקפנותה במזרח אסיה, תקפה האימפריה היפנית במפתיע את הבסיס הימי של ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר 1941. בתגובה הכריזה ארצות הברית מלחמה על האימפריה היפנית והצטרפה למלחמת העולם השנייה לצדן של בעלות הברית.‏[2]

בתחילת המערכה נחלו היפנים ניצחונות רבים ותוך כחצי שנה הצליחו לכבוש שטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה, בהם וייק, גואם, הונג-קונג, בורמה, תאילנד, מלאיה, סומטרה, ג'אווה, בורנאו, סינגפור והפיליפינים. אולם במחצית השנייה של 1942 החל מצבה של האימפריה היפנית להשתנות לרעה. הפסדה בקרב מידוויי ביוני 1942 ובקרב גוודלקנל בפברואר 1943 סימנו מפנה במלחמה, וארצות הברית החלה במסע כיבושים נרחב של שטחים שהיו בשליטתה של האימפריה היפנית והגיעה סמוך לאייה העיקריים.‏[3] כישלונה של יפן במערכה נבע בין היתר מהקושי שלה להתחרות בכושר הייצור העדיף של התעשייה האמריקאית. בשנת 1943 ייצרה ארצות הברית קרוב ל-100 אלף מטוסים בשנה, בעוד התפוקה היפנית עמדה על כ-70 אלף לכל אורך המלחמה. בנוסף לכך, בשנת 1944 הפעילה ארצות הברית קרוב למאה נושאות מטוסים באוקיינוס השקט, פי ארבעה יותר ממספר נושאות המטוסים שהיו בידי יפן לכל אורך המלחמה. שליטתה של ארצות הברית בים אפשרה לה להטיל מצור ימי מוגבל על יפן, שהלך והתהדק עת המשיכה המלחמה לנטות לרעתה של יפן.

ברם, ככל שהתקדמו כוחות בעלות הברית לעבר האיים הראשיים של יפן, הוחרפה הלחימה בין הכוחות שגבתה קורבנות רבים מצד בעלות הברית. כך למשל, בעוד בעת כיבושם מחדש של הפיליפינים בסוף 1944 עמד היחס בין הנפגעים היפנים לאמריקאים על 5:1, בעת כיבוש האי אוקינאווה בחודשים אפריל ויוני 1945 ירד יחס זה ל-2:1.

ההכנות לפלישה ליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע קריסה

בעלות הברית תכננו להכריע את היפנים באמצעות פלישה קרקעית רחבת היקף במסגרת מבצע צבאי שזכה לכינוי "מבצע קריסה" (Operation Downfall). המבצע היה אמור להיות מורכב משני חלקים: "מבצע אולימפיק" ו"מבצע קורנט". מבצע אולימפיק היה מתוכנן לצאת לפועל באוקטובר 1945, ומטרתו הייתה כיבוש קיושו, האי הדרומי ביותר בארכיפלג היפני, והשלישי בגודלו ביפן. מבצע קורנט היה צפוי לצאת לדרך כחצי שנה לאחר מכן ומטרתו הייתה כיבוש אזורים נרחבים סמוך לטוקיו שעל האי הונשו.

הגאוגרפיה הייחודית של יפן אפשרה ליפנים לחזות נכונה כי פלישת בעלות הברית למדינה תתחיל באי קיושו, והם החלו להשקיע משאבים רבים בהגנה על האי. פעולותיה של יפן לא נעלמו מעיניהם של אנשי המודיעין האמריקאי, שהחלו להעריך כי לנוכח מוכנותם הגבוהה של היפנים לפלישה והמוטיבציה הרבה שלהם להילחם, צפויים כוחות בעלות הברית לספוג אבדות כבדות במיוחד במהלך המבצע. עובדה זו הובילה את ראשי הצבאי והממשל האמריקאי לחפש דרכים למזעור מספר הנפגעים הצפוי במהלך הפלישה. ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית, שקל לעשות שימוש בנשק כימי, שאותו הגדיר כ-"זמין ויכול להקטין בוודאות את מספר הנפגעים האמריקאים". כמויות גדולות של גז חרדל, גז מדמיע, גז פוסגן וגז כלור הועברו לאי הפיליפיני לוזון ממאגרים באוסטרליה ובגינאה החדשה כהכנה למבצע קריסה והגנרל דאגלס מקארתור הורה לאמן חיילים להשתמש בתחמושת זו. בנוסף, שקלו ראשי הצבא בארצות הברית שימוש בנשק ביולוגי במהלך המבצע.

במקביל לכך, החלה גם ברית המועצות לתכנן מתקפה נגד האימפריה היפנית בעקבות ההבטחה שנתן שליטה, יוסיף סטלין, לרוזוולט במהלך וועידת יאלטה להצטרף למערכה הצבאית נגד יפן באסיה, 3 חודשים לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה הנאצית באירופה.‏[4] במסגרת המתקפה, תכננה ברית המועצות לכבוש את שטח מנצ'וריה, ולהשתלט מחדש על שטחים שהאימפריה הרוסית איבדה במזרח אסיה בעקבות תבוסתה במלחמת רוסיה-יפן, כולל חצי האי הקוריאני, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בשלב שני של המתקפה, תכנן הפיקוד הסובייטי פלישה אמפיבית לאי הצפוני של יפן, הוקאידו.

מפציצי B-29 סופרפורטרס מטילים פצצות תבערה על העיר יוקוהמה במהלך חודש מאי 1945
אזור מגורים בעיר טוקיו לאחר שהופצץ על ידי ארצות הברית.

ההפצצות האוויריות על יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהכנה לפלישה ליפן, ובניסיון לאלץ את ההנהגה היפנית להיכנע, החלו האמריקאים במערכת הפצצה אווירית רחבת היקף על המדינה. הפיקוד הצבאי האמריקאי החל לתכנן את הפצצת יפן כבר בראשית המערכה בזירת האוקיינוס השקט, אולם השטחים הרבים שאיבדה ארצות הברית באוקיינוס השקט ובדרום מזרח אסיה בחודשי המלחמה הראשונים, על בסיסי האוויר שהיו בהם, הביאו לכך שלאמריקאים לא היו מפציצים שהיו מסוגלים להגיע ליפן ולחזור בבטחה מבסיסי האוויר שנשארו בשליטתם. רק לאחר שהסתיים פיתוחו של המפציץ ארוך הטווח B-29 סופרפורטרס במהלך שנת 1944, ולאחר שהכוח האמריקני בפיקוד צ'סטר נימיץ הצליח להשתלט על מספר איים במרכז האוקיינוס השקט, שקרבו את האמריקאים לטווח הפצצה מיפן, ניתן היה להתחיל במסע הפצצות אפקטיבי. ההפצצות הראשונות החלו ביוני 1944 כאשר בחודשים הראשונים נהגו המפציצים להמריא למשימותיהם מבסיסים בהודו ובסין. ברם, ריחוקם הגאוגרפי מיפן הביא לסדרה של בעיות לוגיסטיות שונות שהקשו על ביצוע הפצצות בהיקף נרחב. מצב זה השתנה עם כיבושם של איי מריאנה במהלך חודשים יוני-אוגוסט 1944, שקרבתם הגאוגרפית ליפן אפשרה לאמריקאים להגביר את קצב ההפצצות על המדינה באופן משמעותי.‏[5]

הטקטיקה האמריקאית, שבה נקט מפקד כוח המפציצים האסטרטגי בזירה הפסיפית, מייג'ור גנרל הייווד האנסל, התמקדה תחילה בביצוע הפצצות ממוקדות במבני תעשייה ובתשתיות תחבורה בניסיון לפגוע בתעשייה היפנית מחד גיסא ולהימנע מפגיעה באזרחים בלתי מעורבים במלחמה מאידך גיסא. אולם, היפנים העבירו חלקים גדולים מהייצור התעשייתי שלהם לבתים פרטיים ולמבני תעשייה קטנים שהקשו על היכולת להפציצם באופן ממוקד. בנוסף לכך, מכיוון שהפצצות הוטלו מגובה רב, היה קושי להטילן באופן מדויק דבר שהביא לכך שרק כ-10% מהפצצות פגעו במטרותיהן בעוד השאר החטיאו ופגעו באזרחים בלתי מעורבים רבים. גנרל הצבא הנרי ארנולד, מפקד חילות האוויר של צבא ארצות הברית, סבר כי הטקטיקה של האנסל נחלה כישלון וכי ההפצצות אינן משיגות את מטרתן העיקרית, דהיינו, פגיעה בצורה מספקת במאמץ המלחמתי היפני. לפיכך, הדיח ארנולד את האנסל מתפקידו ומינה במקומו את מייג'ור גנרל קרטיס לה מיי. לה מיי פעל לפי פקודתו של ארנולד והפסיק לבצע הפצצות ממוקדות והורה במקום זאת על הטלת פצצות תבערה ללא הבחנה, על שטחים עירוניים רחבי היקף. לה מיי וארנולד קיוו כי טקטיקה זו תביא לערעור המורל הלאומי היפני ולפגיעה משמעותית יותר בתעשיית המדינה ובאזרחים המועסקים בה. במשך כחצי שנה שלאחר מכן, הפציצו האמריקאים 67 ערים יפניות. בולטת במיוחד הייתה הפצצתה של העיר טוקיו שהביאה למותם של 100 אלף איש ולהרס של 267 אלף מבנים בשטח של 41 קמ"ר, בלילה אחד. בראשית המאה ה-21, מוכרת הפצצה זו כקטלנית ביותר בהיסטוריה. בניינים רבים ביפן היו בנויים מעץ והאמריקאים היטיבו לנצל חיסרון זה באמצעות שימוש רחב היקף בפצצות תבערה שהביאו להרס חסר תקדים.‏[5] עד אמצע שנת 1945, נהרסו שש הערים הגדולות ביפן כמעט כליל.

ב-21 ביוני 1945 השלימו האמריקאים את כיבוש האי אוקינאווה לאחר כחודשיים של לחימה קשה. סמיכותה של אוקינאווה לאיים הראשיים של יפן אפשרה לאמריקאים להגדיל אף יותר את תדירות ההפצצות. משהפצצתן של הערים הגדולות הגיעה לידי מיצוי, עברו האמריקאים לפגוע בערים קטנות יותר והפציצו כמאה ערים בעלות אוכלוסייה של בין 60 אלף ל-350 אלף איש. הפצצות אלה היו גם הן קטלניות במיוחד והביאו לנפגעים ולהרס רב.

הצבא היפני ניסה לעצור ללא הצלחה את ההפצצות. מטוסי קרב הוזנקו ואמצעי נ"מ הופעלו בניסיון ליירט את המפציצים האמריקאים, אולם הגובה הרב שבו טסו מפציצי ה-B-29 סופרפורטרס, הקשו על היפנים לפגוע בהם. בנוסף לכך, החל מחודש אפריל 1945, נאלצו מטוסי הקרב היפניים להילחם גם נגד מטוסי קרב אמריקאיים שהתלוו למפציצים לאחר שהמריאו מבסיסים באוקינאווה ובאיוו ג'ימה שנכבשו זמן קצר לפני כן. לאור חוסר יכולתם למנוע את ההפצצות, הורה הפיקוד הצבאי היפני להפסיק לנסות ליירט את המפציצים במטרה לשמור דלק ומטוסים עבור ההגנה נגד הפלישה הצפויה של בעלות הברית למדינה. במקביל לכך, החלו שירותי ההגנה האזרחית היפנית לקרוס לאור חוסר יכולתם להתמודד עם עוצמת המתקפות.

אחד מצילומי הצבע הבודדים המתעדים את הפיצוץ של פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה בניסוי טריניטי

פיתוחה של פצצת האטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרויקט מנהטן

ב-2 באוגוסט 1939 שלחו הפיזיקאים אלברט איינשטיין ולאו סילארד מכתב לרוזוולט, שבו הזהירו אותו מניסיונותיה של גרמניה הנאצית לפתח פצצת אטום. בתגובה למכתב זה, הקימה ארצות הברית בסודיות את פרויקט מנהטן. הפרויקט, שעליו עבדו במשותף מדענים מארצות הברית, מקנדה ומבריטניה,‏[6][7] נועד להקדים את גרמניה הנאצית בפיתוח נשק גרעיני.‏[8] המחקר המדעי נוהל על ידי הפיזיקאי האמריקאי רוברט אופנהיימר, ובראש הפרויקט בכללותו עמד הגנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. הפרויקט הוכתר כהצלחה לאחר שב-16 ביולי 1945, קצת יותר מחודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, הופעלה לראשונה בהצלחה הפצצה הגרעינית הראשונה בהיסטוריה.‏[9]

מדעני הפרויקט ייצרו שני סוגי פצצות גרעיניות – פצצת אורניום המבוססת על "מנגנון ירי" ופצצת פלוטוניום המבוססת על "מנגנון קריסה" - מנגנון שהיה יעיל יותר אך בעל אופן פעולה מורכב יותר. אף על פי שהיפנים הפעילו פרויקט לפיתוח נשק גרעיני משלהם, מחסור בכוח אדם, חומרי גלם ומשאבים פיננסיים הובילו לכך שלא חלה בו התקדמות משמעותית במהלך המלחמה.

דיוני ועדת הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 באפריל 1945 נפטר רוזוולט, וסגנו הארי טרומן ירש את מקומו. טרומן, שלא היה מודע קודם לכן לפרויקט מנהטן, קיבל עדכון בנושא ממזכיר המלחמה, הנרי סטימסון.‏[10] כדי לקבל החלטת מדיניות בנוגע להיבטים הקשורים לאופן השימוש בפצצת האטום נגד האימפריה היפנית וההשפעות הצפויות על העולם לאחר סיום המלחמה בעקבות כך, הקים סטימסון, באישורו של טרומן, ועדה סודית מיוחדת שכללה מספר מדענים, אנשי צבא ואנשי ממשל בכירים. הוועדה נקראה "ועדת הביניים" והתכנסה לראשונה ב-9 במאי של אותה שנה. הוועדה לא דנה בשאלה אם להטיל את פצצת האטום על יפן, שכן הנחת העבודה הייתה שמרגע שפצצת האטום תהפוך למבצעית ייעשה בה שימוש במלחמה נגד יפן. במקום זאת, דנה הוועדה בדרך האפקטיבית ביותר בה ניתן להשתמש בפצצת האטום כדי להביא לסיומה של המלחמה וההשפעות הצפויות של מעשה זה על העולם שלאחר סיום המלחמה ועל היחסים הדיפלומטיים של ארצות הברית.‏[11]

ב-1 ביוני, בתום חמישה מפגשים, הגישה הוועדה את מסקנותיה לטרומן. מסקנות הוועדה התקבלו פה אחד וכללו המלצה להטיל את פצצת האטום על מטרה צבאית שמוקפת בבתיהם של עובדי התעשייה הצבאית היפנית (אף על פי שלחברי הוועדה היה ברור כי הפצצה תפגע גם באזרחים שלא היו מעורבים במאמץ המלחמתי). בנוסף, המליצה הוועדה שהפצצה תוטל בהקדם האפשרי, מרגע הפיכתה למבצעית, וללא מתן התרעה מוקדמת על מנת ליצור אפקט פסיכולוגי מקסימלי על אזרחי יפן ועל ראשיה.‏[ב] בנוגע להשלכות הדיפלומטיות של הטלת הפצצה, הייתה בקרב חברי הוועדה תמימות דעים כי יחסי ארצות הברית-ברית המועצות יהיו בעלי חשיבות מכרעת בעיצוב העולם שלאחר המלחמה. יחסים אלה היו מתוחים באותה עת לאור ההבדלים האידאולוגיים העמוקים בין שתי המעצמות שבאו לידי ביטוי במלוא עוצמתם במהלך המלחמה והאינטרסים השונים שלהן באירופה ובאסיה. הוועדה דנה בשאלה האם לנסות לפתור חילוקי דעות אלו וליצור ברית בין המעצמות, או לחלופין לקדם את האינטרסים האמריקאיים באגרסיביות על ידי הפחדתה של ברית המועצות. מספר חברי ועדה הציעו לספק לסטלין מידע בסיסי על פצצת האטום בתקווה שהדבר יהווה בסיס ליצירת אמון בין ארצות הברית לברית המועצות ויביא לשיתוף פעולה בין שתי המעצמות לאחר המלחמה. אולם, ג'יימס פ. ברנס, שיועד על ידי טרומן להיות מזכיר המדינה בממשלו והיה נציגו האישי בוועדה, התנגד בתוקף להצעה זו. ברנס תמך בנקיטת מדיניות נוקשה ובלתי מתפשרת כלפי ברית המועצות וקיווה שפצצת האטום תאפשר להרתיע את ברית המועצות מספיק כדי שזו תתיישר לפי האינטרסים של ארצות הברית. ברנס טען עוד כי על ארצות הברית להמשיך ולהשקיע במחקר והפיתוח של נשק גרעיני כדי להישאר תמיד צעד אחד לפני ברית המועצות בתחום הגרעין. ההיסטוריון, ג'. סמואל וולקר, טען כי לאור השפעתו הרבה של ברנס בוועדה, התיישרו חבריה לפי עמדתו.‏[11]

הגורמים להטלת פצצות האטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשש מאבדות והרצון להביא לסיום מהיר של המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאת המטוסים "בונקר היל" זמן קצר לאחר שנפגעה משני מטוסי קמיקזה ב-11 במאי 1945 בזמן קרב אוקינאווה. בהתקפה נהרגו 389 מלחים מתוך צוות כולל של 2,600 איש‏[12]

למרות מצבם הנואש באביב 1945, רוח הלחימה של היפנים לא נשברה. בקרבות על האי איוו ג'ימה ועל האי אוקינאווה, ספגו הכוחות האמריקאים אבדות כבדות כאשר הכוחות היפנים, למרות נחיתותם המספרית הניכרת, סירבו להיכנע ונלחמו עד נפילתו של החייל האחרון. בתקופה זו החלו היפנים לעשות שימוש גם בטייסי קמיקזה[ג] שהביאו לאבדות כבדות נוספות בקרב הכוחות אמריקאים. ערב הטלת פצצת האטום, היה ידוע לאמריקאים כי ברשות היפנים נמצאים עוד אלפי מטוסים שניתן להסב אותם בקלות יחסית למשימות קמיקזה. בנוסף לכך, עמדו לרשות היפנים כשני מיליון חיילים שהיו מוצבים על האיים הראשיים של המדינה ושהיו נכונים להפגין נחישות בדומה לנחישות שגילו החיילים שנלחמו באיוו ג'ימה ובאוקינאווה.‏[13]

טרומן ואנשי ממשלו שאפו לסיים את המלחמה במהירות האפשרית בכמות אבדות מינימלית לכוחות ארצות הברית ושקלו דרכי פעולה שונות על מנת להשיג מטרה זו. הלחץ על ממשלו של טרומן לסיים את המלחמה במהירות האפשרית גבר לאחר ניצחונן של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. הניצחון בזירה האירופית הביא ללחץ גדול מצד דעת הקהל בארצות הברית להביא לסיום גם את המלחמה נגד יפן על מנת להחזיר את כל החיילים הלוחמים הביתה.‏[14] לפני הניסוי המוצלח בפצצת האטום, האמינו מרבית אנשי הממשל האמריקאי כי לא יהיה מנוס מפלישה לאיים הראשיים של יפן. היפנים התכוננו לאפשרות זו היטב וגייסו למעלה מ-2 מיליון חיילים להגנה על מולדתם. בנוסף הקימו היפנים מיליציה אזרחית לוחמת שכללה כ-28 מיליון גברים ונשים. היסטוריונים חלוקים בדעתם בנוגע למספר הנפגעים האמריקאיים הצפויים בפלישה שבו נקבו ראשי צבא ארצות הברית בפני טרומן ואנשי ממשלו. בעוד אחדים טוענים כי ראשי הצבא טענו כי כוחות ארצות הברית צפויים לספוג למעלה מחצי מיליון הרוגים בפלישה, אחרים גורסים כי הם נקבו במספר הנמוך מ-50 אלף.‏[15][16] אף על פי כן, קיימת הסכמה כי מספר הנפגעים היפנים צפוי היה להיות גבוה בהרבה ממספר הנפגעים האמריקאים, הן בקרב כוחות הצבא והן בקרב האזרחים. בהערכות הגבוהות ביותר לגבי מספר הנפגעים היפנים נקב תת-אדמירל טקיג'ירו אונישי, סגן מפקד הצי הקיסרי היפני, שטען כי במקרה של פלישה אמריקאית, מספר הנפגעים היפנים עלול היה להגיע ל-20 מיליון איש.‏[17] אף על פי כן, מרבית האנליסטים באותה תקופה וההיסטוריונים כיום נוקבים במספרים נמוכים מכך בהרבה.

דרך פעולה חלופית לפלישה קודמה על ידי מפקד כוח המפציצים האסטרטגי בזירה הפסיפית, קרטיס לה מיי. לה מיי הציע להגביר את קצב ועוצמת ההפצצות האוויריות על יפן ולהדק את המצור הימי עליה. לה מיי גרס כי בדרך זו, ניתן יהיה להביא את יפן להיכנע בתוך כשישה חודשים. אולם הן הנרי ארנולד, מפקד חילות האוויר של צבא ארצות הברית והן ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית, דחו את הצעתו של לה מיי. מרשל בפרט האמין כי להפצצות האוויריות על גרמניה הייתה השפעה מועטה על מהלך המלחמה וחשב כי השפעתן של ההפצצות על יפן נמוכה אף יותר מכך. מרשל גרס כי אף אם תוכניתו של לה מיי תביא לכניעתה של יפן, הדבר יגיע לאחר תקופה ארוכה. המודיעין האמריקאי העריך כי שילוב של הפצצות אווריות ומצור ימי הדוק יביאו לכניעתה של יפן במחצית השנייה של שנת 1946 לכל הפחות או מספר שנים לאחר מכן לכל היותר. הפיקוד הצבאי האמין כי כמות האבדות שיספגו הכוחות האמריקאיים בתקופה זו תעלה על כמות האבדות הצפויה בפלישה ליפן.‏[14]

חלופה נוספת שנשקלה היא המתנה לפלישתה הצפויה של ברית המועצות ליפן בתקווה שהדבר יגרום ליפנים להיכנע. חלופה זו נפסלה מהר יחסית לאור חסרונותיה הרבים. ראשית, לארצות הברית לא היה אינטרס לאפשר לברית המועצות לזכות בהשפעה ביפן, בסין ובאזורים נוספים באסיה ובהם מנצ'וריה, קוריאה ומונגוליה. שנית, הפיקוד הצבאי טען כי פלישתה של ברית המועצות לבדה לא צפויה להביא לכניעה מהירה של יפן בכל מקרה.‏[14]

ב-26 ביולי 1945 חתמו ארצות הברית, בריטניה והרפובליקה הסינית על הצהרת פוטסדאם שדרשה מיפן להיכנע ללא תנאי או להתמודד עם הרס מוחלט. ארצות הברית ראתה בדרישה לכניעה ללא תנאי של יפן חשיבות עליונה. ההיסטוריון רוברט ג'יימס מדוקס טען כי הממשל האמריקאי סבר כי כדי למנוע מלחמה עתידית נוספת עם יפן, יש לחסל לחלוטין את הממסד ואת האידאולוגיה שהביאו לתוקפנותה של יפן. מדוקס טען כי גורמים בממשל האמינו כי ללא השגת כניעה ללא תנאי, יתאוששו היפנים לאחר מספר שנים ויחזרו לנקוט במדיניות תוקפנית, בדיוק כפי שקרה עם גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.‏[18] אף על פי כן, במהלך שנת 1945, החלו אנשי ממשל רבים לתמוך בשינוי קל במדיניות הכניעה ללא תנאי. מזכיר המדינה, ג'וזף גרו, ששימש לפני כן כשגריר ארצות הברית ביפן, הציע לפרסם הצהרה בה תבטיח ארצות הברית ליפנים לשמר את מוסד הקיסרות במידה והם ייכנעו. גרו טען כי לאור ההערצה הגדולה לקיסר ביפן, יפן לעולם לא תיכנע ללא קבלת הבטחה לשמר את מוסד הקיסרות ותילחם במקום זאת עד נפילתו של החייל האחרון. על כן הוא טען כי הבטחה לשמר את מוסד הקיסרות תוכל להביא לקיצורה של המלחמה שכן הוא יקל על היפנים לקבל את תנאי הכניעה. אף על פי שטרומן ורבים מאנשי ממשלו, ובהם סטימסון, הסכימו עם טיעונו של גרו, הם שללו פרסום הצהרה פומבית בנושא באותה עת שכן חששו שהדבר ישדר מסר של חולשה ליפנים שעלול לגרום להם להאמין כי ארצות הברית נכונה לסגת לחלוטין מדרישתה לכניעה ללא תנאי.‏[14]

היפנים מצידם האמינו כי כניעה ללא תנאי משמעותה הרס מוחלט של מדינתם ותרבותם.‏[19] גורמים בממשל ובצבא היפני חשבו כי האבדות הכבדות שספגה ארצות הברית באיוו ג'ימה ובאוקינאווה תניא את ארצות הברית מלפלוש ליפן כדי להימנע מאבדות כבדות אף יותר. הם טענו כי במקרה שארצות הברית בכל זאת תפלוש למדינה, היא תספוג אבדות כה קשות שיניעו אותה בסופו של דבר להגיע להסכם בדבר סיום המלחמה שיהיה נוח יותר ליפן.‏[20] העובדה שברית המועצות שמרה על הנייטרליות שלה ולא חתמה על הצהרת פוטסדאם, חיזקה את תקוותם של היפנים שניתן יהיה להגיע להסכם נוח מבחינתם לסיום המלחמה עם ארצות הברית בעזרת תיווך סובייטי.‏[14] ב-28 ביולי אמר ראש הממשלה היפני, קנטרו סוזוקי, כי הממשלה לא רואה בהצהרת פוטסדאם כל ערך חשוב וכי בכוונתה להתעלם ממנה לחלוטין.‏[21]

אף על פי שטרומן אישר להמשיך בהכנות לפלישה ליפן, הוא קיווה כי ניסוי מוצלח בפצצת האטום יאפשר לסיים את המלחמה במהירות רבה יותר ובכמות אבדות נמוכה בהרבה מפלישה ליפן. על כן, לאחר שהניסוי בפצצת אטום הוגדר כהצלחה ולאחר מה שנתפס בארצות הברית כדחייתה של יפן את הצהרת פוטסדאם, הורה טרומן, בעצת אנשי ממשלו, להטיל את פצצת האטום על יפן במהירות האפשרית עם הפיכתה למבצעית. ברנס ומספר מדענים הציעו לחלופין להפעיל פצצת אטום אחת בשטח לא מיושב לעיני נציגים מכל העולם כדי להדגים את כוחה העצום. טענתם הייתה כי הדגמת פצצת האטום יכולה להביא את יפן להסכים לכניעה ללא תנאי מתוך חשש כי ארצות הברית תשתמש בפצצה נגדה. הממשל האמריקאי ומדענים אחרים שעבדו בפרויקט מנהטן, ובהם אופנהיימר, דחו את ההצעה עקב הבעייתיות שראו ביישומה. לארצות הברית היו באותה עת רק שלוש פצצות אטום מבצעיות ובקרב אנשי ממשל רבים עלו ספקות באשר הצורך להקריב אחת מהן רק לשם הדגמה שיעילותה להביא לסיום המלחמה לא הייתה ברורה. בנוסף לכך הטכנולוגיה שבה נעשה שימוש בפצצת האטום הייתה מהפכנית ולפיכך עלה החשש, כי הפצצה שתודגם לא תפעל כהלכה. בקרב אנשי הממשל האמריקאי הייתה תמימות דעים כי הדגמה לא מוצלחת של הפצצה תעלה מחד את המורל של היפנים, ותפגע מאידך באינטרסים של ארצות הברית. מתן אזהרה ליפנים לגבי קיומה של הפצצה לפני שימושה בפועל, נפסלה גם היא מסיבות דומות. כישלון בתפעול הפצצה היה עלול לחזק את רוח הלחימה שלהם. בנוסף לכך, איבוד אפקט ההפתעה היה מעניק ליפנים זמן להתכונן לעתיד לבוא ובכך להקטין את ההשפעה הפסיכולוגית שהייתה נלווית להטלת הפצצה ללא אזהרה מוקדמת.‏[22][14]

הפגנת עוצמה מול ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים רוויזיוניסטיים כדוגמת גאר אלפרוביץ' וויליאם אפלמן ויליאמס העלו טענה שונה בנוגע לגורמים שהביאו את ארצות הברית להטיל את פצצות האטום על יפן. היסטוריונים אלו טוענים כי הגורם המרכזי להטלת הפצצות היה הרצון להפגין עוצמה מול ברית המועצות ולא השאיפה לסיים את המלחמה במהירות האפשרית בכמות אבדות מינימלית. במרכז טענתם של היסטוריונים אלה עומדים מעשיהם ועמדותיהם של ארצות הברית וברית המועצות בעת ועידת יאלטה ואחריה.

כאשר יצא רוזוולט לוועידת יאלטה הוא עדיין האמין שלא יהיה מנוס מפלישה יבשתית לאיים הראשיים של יפן. הניסוי בפצצת האטום, שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה, עדיין נראה רחוק והמדענים שעבדו על הפרויקט לא יכלו לתת ערובות להצלחתו. מסיבה זו, רוזוולט שאף להביא להצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן שכן האמין שמעשה זה יקל במידה רבה את הלחימה על כוחות ארצות הברית במקרה של פלישה יבשתית ליפן ויחסוך חיי חיילים אמריקאים רבים. לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין מנגד, היו שאיפות משלו. סטלין ביקש להרחיב את יכולת ההשפעה של ברית המועצות בעולם והתנה את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה בקבלת שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית מיפן. רוזוולט הסכים להיענות לתנאים אלו ובתמורה הבטיח סטלין כי ברית המועצות תצטרף למלחמה נגד יפן שלושה חודשים לאחר ניצחון בעלות הברית באירופה.‏[23]

סוגיה נוספת שעמדה במרכזה של ועידת יאלטה הייתה עתידם של השטחים במזרח אירופה שנכבשו על ידי ברית המועצות. עיקר הדיונים התרכזו בעתידה של פולין. סטלין שאף לחזק את השפעתה של ברית המועצות בפולין ומינה שורה של פוליטיקאים קומוניסטים ידועים לעמוד בראש הממשלה הפולנית החדשה. רוזוולט מנגד, חשש מהשתלטותה של ברית המועצות על פולין אולם מכיוון שראה חשיבות רבה בהמשך שיתוף הפעולה עם ברית המועצות בחר לנקוט בגישה פייסנית. בסופה של הועידה הסכים רוזוולט לקבל את הממשלה הקומוניסטית בפולין אך דרש שיצורפו אליה מספר כלשהו של מועמדים לא-קומוניסטיים. העובדה שנוסח ההסכם היה מעורפל ונתון לפרשנויות שונות אפשרה לסטלין לפרש אותו כראות עיניו והוא ניצל זאת כדי לסגת ממנו. בעקבות כך, התחזק החשד בארצות הברית כי סטלין מבקש להשתלט על מזרח אירופה ולהרחיב את השפעתה של ברית המועצות בעולם והניסיון לעצור אותו מלעשות זאת, הפך לאחת המטרות המרכזיות של מדיניות החוץ של ארצות הברית.‏[24]

ההיסטוריון ויליאם אפלמן ויליאמס, טען כי ככל שחלף הזמן, גורמים רבים יותר בממשל האמריקאי החלו לראות את ברית המועצות כסמל הרוע וחלקם אף החלו להשוות את סטלין לאדולף היטלר. האמונה הרווחת בקרבם הייתה כי ארצות הברית, שנתפסה על ידם כמקור כל הטוב, צריכה להכתיב את עתיד העולם וכי עוצמתה הגדולה של ארצות הברית מול חולשתה של ברית המועצות תאפשר לממש שאיפה זו.‏[25] ויליאמס טען כי בנוסף לכך, גורמים בממשל האמריקאי וביניהם גם מחליפו של רוזוולט, הארי טרומן, החלו להאמין כי יש לנקוט במדיניות נוקשה יותר כלפי ברית המועצות ולא לאפשר למשטר המדכא והרודני של ברית המועצות להתפשט במזרח אירופה.‏[26]

ההיסטוריון גאר אלפרוביץ' טען כי בנסיבות אלו, הפכה פצצת האטום בעיני רבים בממשל האמריקאי, שהיו שותפים לדבר פיתוחה, לכלי בעל יכולת השפעה דיפלומטית ולא רק צבאית, שיאפשר להשיג מטרות דיפלומטיות מול ברית המועצות לאחר המלחמה. מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס פ. ברנס, אמר לטרומן כי הפצצה תאפשר לארצות הברית להכתיב את התנאים שהיא רוצה בסיום המלחמה.‏[27] אולם הדעה הרווחת בממשל האמריקאי הייתה כי ניתן יהיה לעשות זאת רק אם יעשה שימוש מבצעי בפצצה בזמן המלחמה.‏[28] אלפרוביץ' טען כי בידיעה זו, נסע טרומן לוועידת פוטסדאם ביולי 1945 שבמהלכה נפגש לראשונה עם סטלין. יום לפני הפגישה, עודכן טרומן כי הניסוי הראשון של פצצת אטום עבר בהצלחה. אלפרוביץ' טען כי הן טרומן והן מזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, האמינו כי פצצת האטום היא נכס דיפלומטי חשוב והגדירו אותה כגורם מכריע בדיונים עם ברית המועצות, שתאפשר להם ליישם את הגישה הנוקשה כלפיה. בעקבות כך, הגיע טרומן לפגישה עם סטלין כשהוא מבוצר בעמדותיו ודחה בצורה נחרצת כמעט כל דרישה שסטלין העלה.‏[29] אף על פי כן, טרומן שמר בסוד את דבר קיומה של הפצצה מסטלין ורק רמז כי ארצות הברית פיתחה נשק רב עוצמה חדש בלי לפרט.‏[30] אלפרוביץ' טען כי הצלחת הניסוי בפצצת האטום הביאה את ארצות הברית למסקנה כי ניתן להביא לכניעת היפנים ולסיום מהיר של המלחמה ללא עזרתה של ברית המועצות, על ידי הטלת הפצצה. לטענתו לארצות הברית לא היה עוד כל אינטרס לאפשר לברית המועצות להצטרף למלחמה ולזכות בהשפעה באסיה. מסיבה זו בחר טרומן שלא לספר לסטלין על הפצצה. חששו היה כי אם סטלין יגלה את מלוא עוצמתה של הפצצה וידע שיש באפשרות ארצות הברית לסיים את המלחמה עם יפן לפני הצטרפותה של ברית המועצות, הוא יורה על פלישה מיידית ליפן.‏[31]

ההכנות להפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה ממטוסי ה-B-29 סופרפורטרס שלקחו חלק בהפצצתה של הירושימה חונים בשדה התעופה באי טיניאן זמן קצר לפני היציאה למשימה.
שמות המטוסים משמאל לימין: "סירחון גדול" ("Big Stink"), "האומן הגדול" ("The Great Artiste"), "אנולה גיי" ("Enola Gay")

ארגון ואימונים למשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת ההכנות להטלת הפצצות, הקים חיל האוויר האמריקאי בסוף שנת 1944, את יחידה 509 והעביר את הפיקוד עליה לקולונל פול טיבטס. עם הקמתה, החלה היחידה להתאמן באופן ייחודי בחימושן, הטסתן והטלתן של פצצות אטום על מטרות בגרמניה וביפן. אנשי היחידה, כ-1,750 איש במספר, ביצעו כ-50 טיסות אימון כל אחד כשבסופן הצהיר טיבטס על הפיכת היחידה למבצעית. היחידה הוצבה באי טיניאן שם הצטרפו אליה 51 אזרחים ואנשי צבא שלקחו חלק בפרויקט אלברטה והתמחו בהרכבת פצצת האטום, בחימושה ותפעולה. על מנת להוציא לפועל את משימתם, קיבלה היחידה 15 מטוסי B-29 סופרפורטרס שהותאמו באופן מיוחד לנשיאתן והטלתן של פצצות אטום.

לצורך קבלת החלטות מבצעיות מכריעות, שיגר הצבא האמריקאי שניים מהקצינים הבכירים שפעלו במסגרת פרויקט מנהטן, סגן מפקד הפרויקט בריגדיר גנרל תומאס פארל ותת אדמירל ויליאם פורנל ששימש כאחד מקובעי המדיניות המרכזיים של הפרויקט. ביחד עם קפטן ויליאם פרסונס, ששימש כמפקד פרויקט אלברטה, נודעו השלושה בקרב חיילי היחידה כ-"ראשי המטה של טיניאן".

בחירת הערים להטלת הפצצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ה-10 ל-11 במאי 1945 התכנסה ועדה במשרדו של אופנהיימר במעבדות לוס אלמוס שמטרתה הייתה להמליץ לממשל האמריקאי על מטרות אפשריות להטלת פצצות האטום. מלבד אופנהיימר היו חברים בוועדה אנשי צבא ומדענים אחרים שעבדו בפרויקט מנהטן. הוועדה המליצה על הערים היפניות קיוטו, ניאיגטה, הירושימה, יוקוהמה וקוקורה כמטרות אפשריות. המטרות נבחרו על ידי הוועדה לפי הקריטריונים הבאים:

  • קוטרה של המטרה הוא 5 קילומטר לכל הפחות והיא מוגדרת כמטרה חשובה באזור עירוני גדול.
  • הפיצוץ שיווצר כתוצאה מהטלת הפצצה ייצור נזק אפקטיבי.
  • לא סביר שהמטרה תותקף עד אוגוסט 1945.‏[32]

בניגוד לערים רבות אחרות ביפן, הערים הנבחרות כמעט ולא הופצצו על ידי חיל האוויר האמריקאי במהלך הפשיטות האוויריות הליליות שחיל האוויר ביצע ביפן בשלהי מלחמת העולם השנייה. דבר זה נעשה כדי לאפשר לאמוד את עוצמת הפצצה במדויק.

העיר הירושימה לפני הטלת פצצת האטום
מטוס "אנולה גיי" וצוותו שהטילו את פצצת "ילד קטן" על הירושימה (קולונל פול טיבטס עומד באמצע)

הטלת פצצת האטום על הירושימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הועדה שהתכנסה במעבדות לוס אלמוס תיארה את הירושימה כ"בסיס ונמל צבאי חשוב במרכזו של אזור תעשייתי גדול. "[32] באותה עת, הירושימה הייתה עיר בעלת חשיבות תעשייתית וצבאית מסוימת. מספר מחנות צבאיים היו ממוקמים באזור בהם גם המפקדה של פילדמרשל שונרוקו האטה שהיה אחראי על הגנתה של דרום יפן. אף על פי כן, בפועל, היוותה הירושימה מקור אספקה ובסיס לוגיסטי קטן עבור הצבא היפני. העיר שימשה בעיקר כמרכז תקשורת, אזור אחסון ונקודת מפגש לחיילים.

אוכלוסיית הירושימה הגיעה בשיאה ל-381 אלף תושבים, אולם ערב הטלת פצצת האטום הייתה אוכלוסיית העיר קטנה יותר בעקבות מספר פעולות פינוי שביצעה הממשלה היפנית, ועמדה על בין 340 ל-350 אלף תושבים.‏[33] מכיוון שהמסמכים הרשמיים של העיר נשרפו, יש קושי לאמוד את אוכלוסיית העיר במדויק.

הטלת הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצצה "ילד קטן" לפני הטענתה למטוס "אנולה גיי" בבסיס חיל האוויר האמריקאי בטיניאן
צילום מהקרקע של פטריית העשן שנוצרה בהירושימה כתוצאה מהטלת הפצצה על העיר. הצילום נעשה ממרחק של כ-7 קילומטר צפון-מזרחית מהעיר

ב-6 באוגוסט 1945, המריא מפציץ מדגם B-29 סופרפורטרס של יחידה 509 מבסיס הטיסה האמריקאי באי טיניאן לכיוון יפן. המפציץ, שקיבל את השם "אנולה גיי",‏[ד] היה חמוש בפצצת האטום "ילד קטן" והוטס על ידי קולונל פול טיבטס. על צוות המטוס הוטלה המשימה להטיל את פצצת האטום על העיר הירושימה כשמטרותיהם החלופיות, אם לא ניתן היה להטיל את הפצצה על הירושימה מסיבה כלשהי, היו הערים קוקורה ונגסאקי. למשימה התלוו שני מפציצי B-29 סופרפורטרס נוספים. הראשון, שנקרא "האומן הגדול" (The Great Artiste), נשא ציוד שנועד למדוד את עוצמת הפיצוץ והשני, שנקרא מאוחר יותר "רוע הכרחי" (Necessary Evil), נועד לצלם את המאורע. את הפיקוד על המשימה קיבל קפטן ויליאם פרסונס, ששימש גם כנשק והאחראי על הפצצה הגרעינית במטוס ה-"אנולה גיי".

לאחר שהמריאו מטיניאן, עשו המטוסים את דרכם בנפרד לנקודת מפגש מוסכמת מעל האי איוו ג'ימה. לאחר מכן פנו המטוסים לכיוון יפן. במהלך הטיסה, חימש פרסונס את פצצת האטום, שלא הייתה חמושה לפני כן, עקב חשש להתפוצצות לא מבוקרת במהלך ההמראה. עוזרו של פרסונס, לוטננט מוריס ג'פסון, הסיר את מכשיר הביטחון מהפצצה כחצי שעה לפני שהמטוסים הגיעו למטרה.‏[34]

המטוסים הגיעו להירושימה כשהם טסים בגובה של כ-9,800 מטר בראות טובה. כשעה לפני כן זיהה מכ"ם יפני את התקרבותם של מטוסי אויב לחופיה הדרומיים של יפן והתרעה על כך שודרה בשעה 7:09 בבוקר בתחנות רדיו יפניות בערים רבות וביניהם גם הירושימה. לא נעשה ניסיון ליירט את המטוסים עקב החלטו של הפיקוד היפני שלא ליירט קבוצות מטוסים קטנות על מנת לחסוך בדלק מטוסים שאספקתו לצבא היפני נפגעה באופן קשה באותה תקופה. בשעה 7:31 שודרה בהירושימה הודעה נוספת שבה נאמר שהשמיים נקיים ממטוסי אויב. למעשה המטוס הראשון שנצפה על ידי היפנים היה מטוס B-29 סופרפורטרס שנשלח לצורך בדיקת מזג האוויר מעל המטרה. המטוס שידר הודעה בקוד מורס ל"אנולה גיי" כי מזג האוויר מעל הירושימה הוא טוב. מיד לאחר מכן פנה המטוס לכיוון הים ומסיבה זו שודרה בהירושימה ההודעה שהשמיים נקיים. בשעה 8:09 החל טיבטס בגיחה לעבר היעד והורה למטילן האוויר‏[ה] שלו לאתר את המטרה.‏[35][36][34]

בשעה 8:15 הוטלה פצצת האטום "ילד קטן" ממטוס ה"אנולה גיי". ביחד איתה הוטלו 3 מכשירי מדידה שונים לבחינת עוצמת הפיצוץ ממטוס ה"האומן הגדול". לאחר 43 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה המתוכנן של כ-580 מטר מעל העיר. את הדף הפיצוץ הרגיש צוות "אנולה גיי" רק כשהמטוס היה כבר במרחק של כ-18.5 ק"מ מנקודת ההטלה.‏[37]

צבא ארצות הברית הפיל מספר פעמים בעבר עלונים בערים יפניות רבות שהזהירו אזרחים מפני הפצצות אוויריות קרבות. בין הערים שקיבלו אזהרות אלו היו גם הירושימה ונגסאקי.‏[38] אף על פי כן, לתושבי הירושימה לא ניתנה אזהרה כזו לפני הטלת פצצת האטום.‏[39][40][41]

גילוי חורבן העיר על ידי היפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדקה לאחר הטלת פצצת האטום, הבחין לפתע בקר מטעם תאגיד השידור של יפן שקו הטלפון שלו לתחנת הירושימה נותק. הבקר, שישב בטוקיו, ניסה לחדש את הקשר על ידי שימוש בקו טלפוני חלופי אך ללא הצלחה.‏[42]

זמן קצר לאחר מכן, החל מטה הצבא היפני לקבל תשדורות מבולבלות מעדים שנמצאו כ-16 ק"מ מהירושימה, על פיצוץ גדול ממדים שאירע בעיר. דיווחים אלו הפתיעו את אנשי המטה הכללי היפני. המטה, שעקב מקרוב אחר ההפצצות האוויריות של ארצות הברית, ידע שאף הפצצה בהיקף משמעותי לא אירעה בעיר ולא שכנו בה חומרי נפץ בכמויות גדולות מספיק על מנת להביא לפיצוץ גדול. מסיבה זו, ההערכה שהתגבשה בקרב אנשי המטה הייתה שמדובר באירוע זניח וכי העדויות על פיצוץ עצום הן בגדר שמועה. אף על פי כן, לאחר שהניסיונות ליצור קשר עם גורמים שונים בעיר כשלו, הוחלט לשלוח להירושימה קצין צעיר על מנת שיעביר מידע מהימן על המתרחש. הקצין יצא לדרך בטיסה זמן קצר לאחר מכן. כבר בהיותו 160 ק"מ מהירושימה, הבחין הקצין וטייס המטוס שלו, בענן עשן עצום מעל העיר. עם הגעתם, הם החלו לחוג מעל העיר והתקשו להאמין למראה עיניהם; במקום בו שכן מרכז העיר הירושימה הם מצאו שממה בוערת מכוסה בענן עשן כבד. השניים נחתו בחלק הדרומי של העיר והקצין העביר דיווח בהול לטוקיו והחל לארגן את כוחות ההצלה במקום. רק לאחר פרסום הודעה רשמית מטעם הממשל האמריקאי, 16 שעות לאחר המתקפה, הבינו היפנים כי הירושימה נפגעה מפצצת אטום.‏[43]

ימים ספורים לאחר הטלת פצצת האטום, דיווחו עיתונים בעולם ששידורים מתחנת הרדיו של טוקיו תיארו את הנזק שנצפה בהירושימה כך: "כמעט כל בעלי החיים, בני אדם וחיות, נשרפו למוות, פשוטו כמשמעו".‏[44] 

הירושימה לפני הטלת פצצת האטום
הירושימה לפני הטלת פצצת האטום
הירושימה אחרי הטלת פצצת האטום
הירושימה אחרי הטלת פצצת האטום

נפגעים ונזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 70 ל-80 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי כתוצאה מהטלת הפצצה וכ-70 אלף בני אדם נפצעו. למעלה מ-90% מהרופאים ו-93% מהאחיות הרפואיות בהירושימה נהרגו או נפצעו.‏[45] בחודשים שלאחר הטלת פצצת האטום, המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות, תסמונת קרינה חריפה ומחלות נוספות הקשורות להשפעות הלוואי של הפצצה. ההערכות לגבי מספר האנשים שמתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהטלת פצצת האטום על הירושימה נעות בין 90 אלף ל-166 אלף איש.‏[33] הערכות אחרות קובעות כי כ-200 אלף בני אדם מתו עד שנת 1950 מההפצצה כשלמספר הקורבנות נוספו גם אנשים שנפטרו כתוצאה ממחלת הסרטן ומחלות אחרות שהתפתחו כתוצאה מההשפעה של הקרינה המייננת שנוצרה בעקבות הפיצוץ.‏[46] אחד המחקרים המקיפים שנעשו בנושא גרס כי בין שנת 1950 לשנת 2000, כמחצית ממקרי המוות מלוקימיה וכ-10% ממקרי המוות כתוצאה מסוגי סרטן אחרים בקרב שורדי ההפצצה בהירושימה נבעו, כתוצאה מהקרינה המייננת שספגו בזמן ההפצצה. הערכה זו מוסיפה כ-1900 איש למספר הנספים.‏[47] מלבד נפגעים יפנים מוכרים גם 11 שבויי מלחמה אמריקאים שנהרגו בהפצצה.‏[48]

כתוצאה מרוח צולבת חזקה, החטיאה פצצת האטום את גשר אייאויי (Aioi Bridge), נקודת הפיצוץ המתוכננת, בכ-240 מטרים והתפוצצה מעל בית החולים שימה.‏[37] עוצמת הפיצוץ הוערכה ב-13 עד 18 קילוטון TNT כאשר הטמפרטורה שמתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לכמה אלפי מעלות צלזיוס.‏[35] כמעט כל מבנה ברדיוס של 1.6 ק"מ נהרס כליל ושריפות פרצו על פני 11 קילומטרים רבועים. לפי ההערכות כ-12 קילומטרים רבועים מהעיר ו-69% מהמבנים בה נהרסו בעוד שלבין 6% עד 7% מהמבנים נגרמו נזקים.‏[45] מבני בטון רבים בהירושימה נבנו במיוחד כדי לעמוד ברעידות האדמה החזקות שמתרחשות בתדירות גבוה ביפן. חלק ממבנים אלה היו מחוזקים כל כך שהשלדה שלהם לא קרסה בהפצצה אף על פי שהם היו קרובים מאוד למוקד הפיצוץ של הפצצה. נוסף לכך, מכיוון שהפצצה התפוצצה באוויר, עוצמת הפיצוץ כוונה יותר למטה מאשר לצדדים. עובדות אלה הביאו לכך שמבנה "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה" לא קרס בהפצצה אף על פי שהיה ממוקם כ-150 מטר בלבד ממוקד הפיצוץ. המבנה הוא הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ ששרד בחלקו והוא הפך ברבות השנים לאנדרטת השלום בהירושימה שהוכרזה ב-1996 כאתר מורשת עולמית.‏[49]

בין שתי ההפצצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

חלק מהנאום שנשא טרומן לעם האמריקאי בו הודיע על הטלת פצצת האטום על הירושימה
הנאום שודר ב-9 באוגוסט 1945. להלן תקציר הנאום:"העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, בסיס צבאי... ניצחנו במרוץ התגליות נגד הגרמנים... השתמשנו בה כדי לקצר את יסוריי המלחמה, כדי להציל את חייהם של עשרות אלפי אמריקאים צעירים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס לחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה."
לעזרה בהפעלת הקבצים

כ-16 שעות לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה פרסם טרומן הצהרה מוכנת מראש שהודיעה על השימוש בנשק החדש. בהצהרה נכתב:

Cquote2.svg

אם הם (היפנים) לא יקבלו כעת את תנאינו, עליהם לצפות לגשם של הרס מהאוויר שלא נראה כמוהו בעולם הזה. מאחורי המתקפה האווירית הזו יגיעו כוחות ימיים ויבשתיים במספרים ובעוצמה כזו שהם עוד לא ראו ויכולת לחימה שהם כבר מודעים לה היטב.‏[50]

Cquote3.svg

אף על פי שהצהרתו של טרומן התקבלה ביפן, הממשל היפני החליט שלא להגיב. שר החוץ של ברית המועצות, ויאצ'סלב מולוטוב, הודיע ליפן ב-5 באוגוסט שארצו חוזרת בה באופן חד-צדדי מהסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני שנחתם ב-1941. ב-9 באוגוסט, מספר דקות לאחר השעה חצות לפי שעון טוקיו, פלשו כוחות רגלים, שריון ואוויר סובייטים למנצ'וקוו שבשליטת יפן במסגרת מבצע סערת אוגוסט. ארבע שעות לאחר מכן, קיבלו הרשויות היפניות בטוקיו הודעה על כך שברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. ראשי הצבא היפני החלו בהכנות להטלת ממשל צבאי על המדינה בתמיכת שר המלחמה, קורצ'יקה אנאמי, על מנת לעצור כל אדם שינסה לנהל מגעים לשלום.

ב-7 באוגוסט, יום לאחר ההפצצה, ביקר בעיר ד"ר יושיאו נישינה, מבכירי מדעני האטום היפנים. נישינה סקר את נזקי ההפצצה ואישר כי הירושימה אכן נחרבה על ידי פצצת אטום. אף על פי כן, הוא העריך, בדומה למדעני אטום יפנים אחרים, כי ארצות הברית מחזיקה לכל היותר בשתי פצצות אטום מבצעיות נוספות. הערכה זו הביאה את ראשי הצבא היפני לידי החלטה לספוג גם את ההתקפות הצפויות הבאות בהנחה שהם יגרמו נזק רב נוסף אולם יכולת הלחימה של הצבא היפני לא תשותק כתוצאה מכך.‏[51] תשדורת ברוח זו שהועברה למקבלי ההחלטות במדינה פוענחה על ידי אנשי פרויקט מג'יק האמריקאי.

טרומן הורה לראשי המטות המשולבים של צבא ארצות הברית להטיל פצצות אטום נוספות על יפן ברגע שיהפכו למבצעיות מבלי להמתין להוראה מיוחדת ממנו. בהתאם לכך, ב-9 באוגוסט, הוטלה פצצת אטום נוספת על העיר נגסאקי.

ענן פטרייה שנוצר מעל העיר נגסאקי זמן קצר לאחר הטלת הפצצה. התמונה צולמה במרחק של קילומטרים ספורים ממקום הפיצוץ.

הטלת פצצת האטום על נגסאקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נגסאקי הייתה מקום משכנו של אחד מנמלי הים הגדולים בדרום יפן ובעלת תעשייה מפותחת במיוחד. מפעלי התעשייה בעיר יצרו ציוד מלחמתי רב עבור הצבא היפני ובכללם ספינות ואמצעי חימוש שונים. רובו המוחלט של הציוד יוצר על ידי קבוצת מיצובישי שהייתה בעלת פעילות ענפה בעיר והעסיקה את מרבית כוח העבודה בה.[52]

למרות חשיבותה הצבאית, נגסאקי לא נכללה ברשימת המטרות שהורכבה על ידי חברי הוועדה המיוחדת שהתכנסה במשרדו של אופנהיימר במעבדות לוס אלמוס בין ה-10 ל-11 במאי 1945. רק ב-25 ביולי, למעלה מחודשיים לאחר מכן, הוכנסה העיר לרשימת המטרות במקומה של העיר קיוטו. לטענת אדווין ריישאור, פרופסור להיסטוריה של יפן, השינוי בוצע בלחצו של הנרי סטימסון, מזכיר המלחמה של ארצות הברית, שזכה לבקר בעיר בעת ירח הדבש שלו וזכר את יופיה לטובה.‏[53]

בניגוד להירושימה, הבניינים בנגסאקי נבנו ברובם מעץ וגגות רעפים ועל כן היו פגיעים במיוחד. במשך שנים רבות, לא הייתה קיימת תוכנית מתאר לעיר עובדה שהביאה לבנייה צפופה ובלתי מבוקרת. ערב הטלת פצצת האטום עמדה אוכלוסיית נגסאקי על כ-250,000 איש. בנוסף לכך, שהו בעיר 9,000 חיילים יפנים, למעלה מ-3,000 עובדי כפייה סינים וקוריאנים ו-400 שבויי מלחמה.[54]

שני תצלומים אוויריים של העיר נגסאקי, לפני הטלת הפצצה הגרעינית "איש שמן", ב-9 באוגוסט 1945, ולאחריה

הטלת הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטלת פצצת האטום השנייה על יפן נועדה במקור לצאת לפועל ב-11 באוגוסט אולם ציפיות להרעה משמעותית במזג האוויר הביאו להקדמת המשימה ביומיים. בדומה למשימה הראשונה, נשלחו תחילה שני מטוסי B-29 סופרפורטרס לצורך בדיקת מזג האוויר מעל המטרות. שעה לאחר מכן, המריא מטוס B-29 סופרפורטרס שקיבל את השם "בוקס קאר" ועליו פצצת האטום. צוות המטוס כלל 13 איש ובהם הטייס, מייג'ור צ'ארלס סוויני והנשק ומפקד המשימה פרידריק אשוורת'. ביחד איתם המריאו שני מטוסי B-29 סופרפורטרס נוספים: מטוס אחד נשא ציוד צילום ונועד לצלם את המאורע, והמטוס האחר נשא ציוד מיוחד למדידת עוצמת הפיצוץ. סוויני ואשוורת', יצאו למשימה כשפצצת האטום, שקיבלה את הכינוי "איש שמן", חמושה במטוסם. על מנת למנוע פיצוץ לא מבוקר לפני הזמן, נשאר מכשיר הביטחון החשמלי בפצצה מופעל.[55] בזמן הבדיקות שלפני הטיסה, מצא מהנדס הטיסה כי אחת ממשאבות הדלק במטוס אינה תקינה. המהנדס הודיע לסוויני כי הדבר יביא לקיצור משמעותי של זמן הטיסה של המטוס, דבר שעלול לסכן את חזרתו בשלום אם הוא יסטה במידה רבה מלוח הזמנים של המשימה. החלפת המשאבה או העברת הפצצה למטוס אחר לא היו אפשרויות ישימות מכיוון שהיו כרוכות בסיבוכים טכניים רבים וצפויים לגבות זמן רב. בתום התייעצות מהירה שקיים סוויני עם קצינים נוספים בבסיס הוחלט לצאת לדרך עם המטוס למרות התקלה.‏[56][57] מעט לפני השעה ארבע בבוקר, המריאו המטוסים לעבר יפן.

בהתאם לתוכנית הטיסה, היו אמורים שלושת המטוסים להגיע בנפרד לנקודת התכנסות מוסכמת בסמוך לחופי יפן ולהמשיך משם לעבר המטרה, אולם בהגיע השעה, רק שני מטוסים הגיעו למקום. המטוס השלישי, שנשא את ציוד הצילום, טס בגובה רב מדי ובדפוס טיסה שהיה שונה ממה שסוכם. עובדה זו גרמה לכך ששני המטוסים האחרים לא הצליחו לאתר אותו. לאחר כחצי שעה של המתנה, החליט אשוורת' להמשיך לעבר יפן ללא המטוס החסר.

המטרה שיועדה לצוות המשימה הייתה עיר הנמל קוקורה שבצפון האי קיושו, אולם משהגיעו המטוסים אל העיר גילו אותה אפופה בענן עשן כבד שנוצר כתוצאה מהפצצתה של העיר הסמוכה יהאטה יום לפני כן. המטוסים חגו במקום במשך למעלה מ-45 דקות וביצעו שלוש גיחות מעל העיר בניסיון לאתר את המטרה תוך שהם מאבדים בכך דלק רב וחושפים את עצמם לאש נ"מ. אחרי שאש הנ"מ החלה להתגבר והיה חשש שהיפנים ישלחו מטוסי קרב ליירט את המפציצים, החליט צוות המשימה להמשיך למטרה החלופית - נגסאקי.[55][58]

לקראת השעה 11:00 הגיעו המטוסים אל העיר ומצאו גם אותה אפופה בעננים. מכיוון שמטוס ה"בוקס קאר" היה קצר בדלק, החליטו סוויני ואשוורת' להטיל את הפצצה באמצעות שימוש במכ"ם שעל המטוס, וזאת בניגוד להוראות שקיבלו שקבעו שאין להטיל את הפצצה אם לא ניתן לראות את המטרה בעיניים.‏[58][ו] אולם, בשעה 11:01, כדקה לפני הטלת הפצצה, נוצר פתח בין העננים שאפשר למטילן האוויר של ה"בוקס קאר" להבחין במטרה ולהטיל את הפצצה בהתאם להוראות. פצצת האטום "איש שמן" הוטלה בשעה 11:02. יחד עמה הוטלו שלושה מכשירי מדידה שונים לבחינת עוצמת הפיצוץ. לאחר 47 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה של כ-500 מטר כ-3 ק"מ מהמטרה המיועדת.[59]

בעקבות התקלה במשאבת הדלק והעיכובים הרבים במשימה, התברר כי למטוס ה"בוקס קאר" לא נותר מספיק דלק כדי להגיע חזרה לאיוו ג'ימה. על כן, החליט סוויני לנחות במקום זאת בבסיס חיל האוויר יונטן באוקינאווה הקרוב יותר. המטוס הצליח להגיע לבסיס אך בקושי וביצע נחיתת חירום שניות לפני שהדלק באחד ממנועיו אזל לחלוטין.[59]

תמונה המציגה את הנזקים הרבים שנגרמו לעיר נגסאקי מהטלת הפצצה. בחזית התמונה ניתן לראות הריסות של אחד מהמקדשים בעיר.
תמונה של סומיטרו טניגוצ'י, אחד מנפגעי פצצת האטום שהוטלה על נגסאקי. התמונה צולמה בינואר 1946 על ידי צלם אמריקאי.

נפגעים ונזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצת האטום "איש שמן" שהוטלה על נגסאקי הייתה חזקה יותר מזו שהוטלה על הירושימה. עוצמת הפיצוץ נאמדה בכ-21 קילוטון TNT כאשר הטמפרטורה שמתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לכ-3,900 מעלות צלזיוס. הפיצוץ יצר גלי הדף שהגיעו למהירות של למעלה מאלף קילומטר לשעה. ברם, מכיוון שהפצצה התפוצצה בעמק אורקאמי, ספגו הגבעות הגבוהות של העמק את ההדף עובדה שהביאה להצלת חלקים גדולים מהעיר מפגיעה משמעותית. אף על פי כן, הפיצוץ גרם להרס אדיר ממדים. רוב המבנים שנמצאו ברדיוס של 1.6 קילומטר מנקודת הפיצוץ נהרסו לחלוטין. שריפות פרצו במוקדים שונים ברחבי העיר במרחק של עד 3.2 קילומטר מנקודת הפיצוץ. בין המבנים שנפגעו נמנו גם מפעלי הייצור של קבוצת מיצובישי שסבלו מנזקים רחבי היקף וחלקם נהרסו לחלוטין.

בין 22 ל-75 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי כתוצאה מהטלת הפצצה. בחודשים שלאחר מכן, המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות, תסמונת קרינה חריפה ומחלות נוספות הקשורות להשפעות הלוואי של הפצצה. ההערכות לגבי מספר האנשים שמתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהטלת פצצת האטום על העיר נעות בין 39 אלף ל-80 אלף איש.‏

מלבד נפגעים יפנים, בין ההרוגים היו לפחות שמונה שבויי מלחמה מצבאות בעלות הברית שהוחזקו בנגסאקי ובהם חייל בריטי ושבעה חיילים הולנדים.

מפה המציגה את נתיבי הטיסה של מטוס ה"אנולה גיי" ומטוס ה"בוקסקאר" שהטילו את פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי. במפה מסומנת גם העיר קוקורה, שניצלה מההפצצה.

התכנון להטלת פצצות אטום נוספות על יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש פרויקט מנהטן, הגנרל לסלי גרובס, העריך כי פצצת אטום נוספת תהיה מוכנה לשימש ב-19 באוגוסט. בנוסף העריך גרובס כי החל מחודש ספטמבר, יוכל הפרויקט להעמיד לשימוש הצבא שלוש פצצות אטום חדשות כל חודש.‏[60] ב-10 באוגוסט, יום לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, שלח גרובס מזכר לגנרל ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית ובו כתב: "הפצצה הבאה... אמורה להיות מוכנה למשלוח לאחר ה-17 או ה-18 באוגוסט כאשר מזג האוויר יאפשר זאת". באותו היום שלח מרשל את תגובתו ואמר: "אין להטילה (את הפצצה) על יפן ללא הוראה מפורשת של הנשיא".‏[60] הודעה זו היוותה שינוי במדיניותו של נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, שעד אז הורה להתקיף ערים יפניות בפצצות אטום עם הפיכתן למבצעיות.‏[61] במקביל לכך, דנו אנשי מחלקת המלחמה האמריקאית בשאלה אם לצבור מלאי של פצצות אטום ולהטילן יחדיו בתוך פרק זמן קצר על מטרות טקטיות נבחרות כהכנה למבצע קריסה או להמשיך להטילן אחת-אחת על מנת לפגוע במורל וליצור אפקט פסיכולוגי מתמשך.‏[60] הדיונים הופסקו ב-15 באוגוסט עם הודעתה של יפן על כניעה.

כניעת יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי

הנזק העצום שגרמה פצצת האטום שהוטלה על הירושימה הדהים את היפנים. תקוותם כי למרות הכול ניתן יהיה להגיע להסכם כניעה עם ארצות הברית בתנאים נוחים באמצעות תיווך סובייטי, התנפצה בבת אחת שלושה ימים לאחר הטלת הפצצה, עם הכרזת המלחמה של ברית המועצות ותחילת מבצע סערת אוגוסט.‏[62] הפלישה, שהיוותה הפרה של הסכם הנייטרליות בין המדינות, הביאה לזעזוע נוסף בקרב הממשל היפני ולהבנה בקרב רבים מהם, ובכללם גם ראש הממשלה קנטרו סוזוקי, כי יש לסיים את המלחמה אף במחיר קבלת התנאים של הצהרת פוטסדאם. להבנה זו היה שותף גם הקיסר הירוהיטו. בבוקר ה-9 באוגוסט, זמן קצר לאחר הכרזת המלחמה של ברית המועצות על יפן, זימן הירוהיטו את קואיצ'י קידו, שומר חותם המלך ויועצו הקרוב, ודחק בו ללחוץ על חברי הממשלה היפנית למצוא דרך לסיים את המלחמה במהירות. קידו בתגובה שוחח עם סוזוקי שהבטיח לפעול לסיים את המלחמה במהירות האפשרית.‏[63]

במהלך אותו יום, בעוד ראשי הממשל היפני נועדו על מנת לדון בשאלה אם להיכנע בפני בעלות הברית ובאילו תנאים, הגיעו לישיבה דיווחים ראשונים על הטלת פצצת האטום על נגסאקי. בקרב כל ראשי הממשל היפני הייתה תמימות דעים כי על כניעה של יפן לבוא רק בתנאי שבעלות הברית יתחייבו לשמר את מוסד הקיסרות (היפנים ראו בקיסר אל וכמנהיג העליון של האומה היפנית ועל כן הדחתו נחשבה למעשה בלתי נתפס בעיניהם). המחלוקת העיקרית נגעה לשלושת התנאים הנוספים אותם ביקשו להציב חלק מאנשי קבינט המלחמה היפני בפני האמריקאים:

  1. פירוק הצבא היפני יעשה על ידי גורמי שלטון יפניים.
  2. האיים הראשיים של יפן, קוריאה והאי פורמוזה לא יכבשו על ידי צבא זר.
  3. שפיטת פושעי מלחמה יפנים תתבצע על ידי בתי משפט יפניים.‏[64]

בעוד הנצים, בהובלתו של שר המלחמה קורצ'יקה אנאמי, תמכו בהצבת שלושת התנאים הנוספים, היונים, בהובלתו של סוזוקי, התנגדו לכך. אנאמי ותומכיו, ראש המטה הכללי של הצבא היפני, יושיג'ירו אומזו וראש המטה הכללי של הצי, סואמו טויודה, טענו כי לא ניתן יהיה לשמר את מוסד הקיסרות אם יפן תיכבש וצבאה יפורק על ידי גורם זר. סוזוקי ותומכיו מנגד טענו כי הצבת שלושת התנאים הנוספים תמנע את האפשרות לסיים את המלחמה שכן במצב הנוכחי, האמריקאים לעולם לא יסיכמו לסטות מעקרונות הצהרת פוטסדאם בצורה כה גסה. אנאמי בתגובה גרס כי אם האמריקאים ידחו את ההצעה, יש להילחם בהם בקרב הירואי על הגנת המולדת.‏[65][66]

ממורו שיגמיטסו, שר החוץ היפני, חותם על הסכם הכניעה של יפן בטקס רשמי שנערך על סיפונה של אוניית המערכה "מיזורי" ב-2 בספטמבר 1945.

במטרה לשבור את המבוי הסתום אליו הגיעו, יזם סוזוקי, בעצה אחת עם הירוהיטו ואנשי המחנה היוני האחרים, ישיבה נוספת שהתכנסה בשעות הלילה, הפעם בנוכחותו של הירוהיטו. הירוהיטו, שעל אף רצונו לסיים את המלחמה במהירות נטה לתמוך בטיעוניהם של הנצים, שוכנע לפני כן על ידי קידו לקבל את עמדתם של אנשי המחנה היוני. כשעתיים לאחר תחילת הישיבה, שבר הירוהיטו את שתיקתו הטקסית ובקול שקט אך נרגש הכריז כי הוא מצדד במחנה היוני.‏[67] הירוהיטו נימק את החלטתו באומרו כי המשך המלחמה, בייחוד לאור השימוש בפצצת האטום על ידי ארצות הברית, יביא לסבל חסר תוחלת לאזרחי יפן ולהרס המדינה. ב-10 באוגוסט העביר משרד החוץ היפני הודעה לממשל האמריקאי על הסכמתה של יפן להיכנע בתנאי שמעמדו של מוסד הקיסרות והירוהיטו בפרט ישמרו.‏[63]

ב-12 באוגוסט, עדכן הירוהיטו את משפחתו על החלטתו להיכנע. הנסיך אסאקה, דודו של הירוהיטו, שאל בתגובה אם המלחמה תימשך אם האמריקאים לא יסכימו לשמר את מוסד הקיסרות. על כך ענה הירוהיטו בפשטות: "כמובן". לאחר שהאמריקאים הצהירו כי במקרה של כניעה יפנית, הקיסר יישאר בתפקידו אך סמכויותיו יהיו כפופות למפקד העליון של כוחות הברית, ראה בכך הירוהיטו כהסכמה לשמר את מוסד הקיסרות וב-14 באוגוסט הקליט הודעת רדיו לעם היפני בה הודיע על החלטתו להיכנע. ניסיון אחרון מצד אנשי משרד המלחמה, בשיתוף פעולה עם חלק מאנשי המשמר הקיסרי, לבצע הפיכה כדי למנוע את הכניעה כשל והודעתו של הירוהיטו שודרה ביום שלמחרת.‏[68]

בהודעתו, נימק הירוהיטו את החלטתו לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם ולהביא לסיום המלחמה בכך שזו לא התפתחה לטובתה של יפן. בדבריו, התייחס הירוהיטו במפורש לפצצת האטום באומרו:

Cquote2.svg

האויב מחזיק בנשק חזק ורב עוצמה שביכולתו להרוס את חייהם של אזרחים חפים מפשע רבים ולזרוע הרס חסר תקדים. אם נמשיך להילחם, לא רק שהדבר יביא לקריסתה והכחדתה של האומה היפנית, אלא גם יוביל להכחדה מלאה של הציוויליזציה האנושית.

Cquote3.svg

תוצאות הטלת פצצות האטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרטיס אדום
כרטיס אדום
דוגמה לכרזות שפורסמו על ידי התעמולה האמריקאית במהלך המלחמה עם יפן.

התמונה משמאל מציגה איור גרוטסקי של חייל יפני המעודד אזרחים אמריקאים לקחת יום חופש מהעבודה למען המאמץ המלחמתי.

התמונה מימין מציגה איור של חייל יפני בדמות עכבר שנתפס במלכודת עכברים שמכונה בפוסטר בשם "מלכודת יפנים".

תגובה ציבורית, תעמולה וצנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מהסרט שצולם על ידי צוות הצילום של צבא ארצות הברית בתחילת שנת 1946 המציג את החיים בעיר הירושימה לאחר הטלת פצצת האטום.

במהלך המלחמה, השתמש הממשל האמריקאי ברטוריקה חריפה ואמצעי תעמולה קיצוניים נגד יפן. התעמולה האמריקאית כללה עשיית דה-הומניזציה ליפנים באמצעות הצגתם כקופים וכתתי-אדם. הרגשות השליליים בקרב הציבור האמריקאי נגד יפן היו כה גדולים שנציגים בריטים טענו כי האמריקאים רואים ביפנים כ-"שרצים חסרי שם"‏[69] ובסקר שבוצע בארצות הברית בסוף שנת 1944 שבו שאלו הסוקרים "מה יש לעשות עם יפן כמדינה לאחר המלחמה?", נמצא כי כ-13% מהציבור תמכו בחיסולם המלא של כל הגברים, הנשים והילדים היפנים.‏[70] סקר אחר שבוצע בסוף 1945, חודשים ספורים לאחר הטלת פצצות האטום על יפן, מצא כי קרוב ל-23% מהציבור האמריקאי קיווה לראות פצצות אטום נוספות מוטלות על המדינה.

בקרב אנשי פרויקט מנהטן נצפו תגובות חיוביות להטלת פצצות האטום. בולט במיוחד היה אופנהיימר, שקפץ את אגרופיו משמחה לקול מחיאות הכפיים של שאר מדעני הפרויקט, לאחר שהתקבל אישור לכך שפצצת האטום "ילד קטן" התפוצצה בהצלחה מעל הירושימה.‏[71] אוטו פריש, אחד מהמדענים שעבדו בפרויקט, הגיב מאוחר יותר להתרוממות הרוח של עמיתיו במילים: "זה נראה מתועב משהו לחגוג את מותם הפתאומי של מאות אלפי בני אדם, אף אם הם היו "האויב"."[72] הפיזיקאי לאו סילארד שחזה את תופעת תגובת השרשרת הגרעינית, שנמצאת בבסיסה של פצצת אטום והיה מהדוחפים להקמת פרויקט מנהטן, אמר על הטלת הפצצה כי: "מדובר באחת מהשגיאות הקשות בהיסטוריה".‏[72] הכס הקדוש הגיב להפצצה בעיתון "ל'אוסרווטורה רומאנו" בהבעת צער על כך שממציאי הפצצה לא הרסו אותה לטובת האנושות.

אחרים הגיבו בצורה מעורבת. הסופר הרברט ג'ורג' ולס שבספרו משנת 1913 "העולם יוצא לחופשי" ("The World Set Free") חזה את המצאת פצצת האטום אמר על ההפצצות: "זה יכול לחסל את כל הטוב או הרע בעולם. תלוי בהחלטתם של האנשים".‏[72] יואכים פון ריבנטרופ, פושע מלחמה שהיה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, הגיב בעודו נתון במעצר בידי בעלות הברית בדומה לולס באומרו: "אף אחד לא יהיה כה טיפש לצאת למלחמה כעת. זוהי הזדמנות עבור האנושות להביא לסיומן של המלחמות לנצח".‏[72]

התגובות להטלת פצצות האטום הגיעו על רקע צנזורה כבדה על תמונות מהירושימה ונגסאקי שהוטלה על ידי הממשל האמריקאי.‏[73] אי לכך, בחודשים הראשונים שלאחר הטלת הפצצות, הרבו כלי תקשורת בכל העולם להציג בעיקר תמונות של פטריות העשן הגדולות מעל הערים ונמנעו מהצגת תמונות של גופות חרוכות ונפגעים שסבלו ממומים קשים. וילפרד בורשט האוסטרלי, היה העיתונאי המערבי הראשון שהצליח להגיע להירושימה לאחר הטלת פצצת האטום. בורשט הגיע לעיר לבדו, באמצעות רכבת מטוקיו, ב-2 בספטמבר 1945 ושהה בה יום אחד. הוא הצליח לעקוף את הצנזורה האמריקאית ובכתבה שפרסם בעיתון הדיילי אקספרס הבריטי תחת הכותרת "המגפה האטומית" ("The Atomic Plague") חשף לעולם לראשונה את ממדי ההרס בהירושימה ובמיוחד את השפעת הקרינה הרדיואקטיבית ממנה המשיכו לסבול הנפגעים כחודש לאחר הטלת פצצת האטום. כשהוא פותח במילים "אני כותב זאת כאזהרה לעולם", תיאר בורשט את הירושימה כעיר ש-"כאילו עבר עליה מכבש קיטור מפלצתי ומחק את קיומה" ותושבים שאף על פי שלא סבלו מפציעות ניכרות לעין, שערותיהם נשרו, עורם כוסה בכתמים, הם סבלו מדימומים ומתו בייסורים קשים ממחלה מסתורית אותה הוא כינה "מגפה אטומית".‏[74] כתבתו של בורשט עוררה סערה בעולם שכן היא עמדה בניגוד לנרטיב של הממשל האמריקאי באותה עת שהמעיט בממדי הנזק והנפגעים מהפצצות ודחה בתוקף טענות על השפעות קשות של הקרינה הרדיואקטיבית על הנפגעים. כתבה דומה של העיתונאי ג'ורג' וולר מטעם עיתון "שיקגו דיילי ניוז" שתמכה בעדותו של בורשט, לא אושרה לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית.‏[ז] הצבא האמריקאי דחה את דבריו של בורשט על מחלה מסתורית שנובעת מהקרינה הרדיוקטיבית וטען כי הוא משמש כלי שרת בידי התעמולה היפנית. ויליאם לורנס, כתב לענייני מדע של עיתון "הניו יורק טיימס" שללא ידיעת הציבור באותה עת, עבד גם בשירות הצבא והממשל האמריקאי,‏[75][76] הצטרף לעמדת הצבא ודחה גם כן את העדויות על מחלה מסתורית שנובעת מהקרינה הרדיואקטיבית. לורנס טען שעדויות אלה נועדו לפגוע במורל האמריקאי וכי "היפנים ממשיכים במאמצי התעמולה שלהם שנועדו ליצור מצג כאילו ניצחנו במלחמה בצורה בלתי הוגנת ובכך לנסות ליצור סימפטיה כלפיהם...".‏[75][76]

בתחילת שנת 1946, שלח הצבא האמריקאי צוות צילום להירושימה ונגסאקי כדי לתעד באופן רשמי את ההשפעה של הפצצות. חומרי הגלם אותם צילם הצוות נערכו לסרט דוקומנטרי באורך של כשלוש שעות בשם "ההשפעה של פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי" ("The Effects of the Atomic Bombs Against Hiroshima and Nagasaki").‏[77] הסרט הציג תמונות מבתי חולים בהם נראו ההשפעות הקשות של הפצצות על בני אדם, בניינים ורכבים שרופים ושורות ארוכות של גולגלות ועצמות פזורות על האדמה. הסרט סווג כ-"סודי" על ידי הצבא האמריקאי במשך 22 השנים הבאות והוא לא הוצג לציבור הרחב באופן מלא עד עצם היום הזה.

פרסומם של תמונות וסרטים מהערים הירושימה ונגסאקי לאחר הטלת פצצות האטום וכן פרסומם של מחקרים מסוימים על השפעתן של הפצצות על בני אדם, המשיך להיות נתון לצנזורה כבדה לכל אורך תקופת הכיבוש האמריקאי של יפן. רמת הצנזורה ירדה משמעותית רק לאחר החתימה על חוזה סן פרנסיסקו בשנת 1951 שסיים באופן רשמי את הכיבוש האמריקאי של המדינה.‏[73]

השפעות בריאותיות ארוכות טווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הטלת פצצות האטום על יפן, מעט מאוד היה ידוע על השפעות ארוכות טווח של קרינה רדיואקטיבית על גוף האדם. על מנת לחקור השפעות אלה על נפגעי פצצת האטום בהירושימה ונגסאקי, הורה נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, על הקמתה של הועדה לנפגעי הפצצה האטומית (Atomic Bomb Casualty Commission). אחד המחקרים הראשונים של הוועדה התמקד בהריונות שהתרחשו בקרב הנפגעים בשתי הערים כאשר ההריונות בעיר קורה הממוקמת כ-30 קילומטר מהירושימה, שימשו כקבוצת הביקורת. המחקר עקב אחרי למעלה מ-75 אלף הריונות לאורך תקופה של שש שנים ובסופו מצא כי מספר המומים המולדים לא היה גבוה באופן מובהק סטטיסטית בקרב נפגעי הטלת פצצות האטום ביחס לקבוצת הביקורת.‏[78] הן הוועדה והן הקרן למחקר השפעות הרדיאקטיביות שירשה את תפקידה ב-1975, המשיכו לחקור את הלידות של מומים מולדים בקרב נפגעי פצצות האטום במשך מספר שנים אולם לא מצאו כי אלה חורגים באופן מובהק סטטיסטית ביחס לאוכולוסייה הכללית.‏[79] אף על פי כן, היסטוריונים שונים לאורך השנים טענו, ללא ביסוס מדעי, כי בקרב נפגעי הפצצות נרשמה כמות חריגה של מקרי מות עובר תוך רחמי, מומים מולדים ותמותת תינוקות.

מחקר נוסף, שהתמקד בתוחלת החיים של נפגעי הפצצות, מצא כי בשנת 2007 כי למעלה מ-90% מהילדים מתחת לגיל 10 שנפגעו מהפצצות היו עדיין בחיים.‏[80] אף על פי כן, מחקר של "הקרן למחקר השפעות הרדיאקטיביות" מצא כי בין השנים 1950 ל-2000, כ-46% ממקרי המוות מלוקמיה ו-11% ממקרי המוות מסרטן מוצק בקרב נפגעי הפצצות נבעו כתוצאה מהחשיפה לקרינה הרדיאוקטיבית של הפצצות. בסך הכל, מצא המחקר כי כ-1,900 מקרי המוות מסרטן של נפגעי הפצצות ניתן לייחס לחשיפה לקרינה הרדיואקטיבית של הפצצות.‏[81]

דעת הקהל על הטלת פצצות האטום ביפן ובארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמדינה היחידה בעולם שספגה מתקפה בנשק גרעיני קיימת ליפן נקודת מבט ייחודית על כלי נשק זה. במהלך כיבושה של המדינה על ידי ארצות הברית, האשימו מרבית היפנים את מנהגיהם בהטלת פצצות האטום בטענה שהם אלו שגררו אותם למלחמה נגד ארצות הברית. יפנים רבים גרסו כי הטלת פצצות האטום הייתה מהלך צבאי לגיטימי מצד ארצות הברית מכיוון שבוצע בזמן מלחמה ומיעוט בלבד הפגין עוינות כלפי ארצות הברית בעקבות כך. דעת הקהל ביפן החלה להשתנות זמן קצר לאחר שהסתיים כיבושה של המדינה ב-1952. ספרים וסרטים רבים בנושא הטלת פצצות האטום החלו לזרום למדינה בהמוניהם והעניקו ליפנים לראשונה מידע מקיף על שאירע. באותה תקופה עלה חשש שטרומן ישתמש בפצצת אטום כדי להביא להכרעה מהירה את מלחמת קוריאה. המחשבה שיפן, שבמסגרת חוזה סן פרנסיסקו הפכה לבעלת ברית של ארצות הברית, עלולה לקחת חלק במתקפה גרעינית זיעזע את הציבור היפני. פגיעתה של ספינת דייגים יפנית מנשורת גרעינית כתוצאה מניסוי בפצצת מימן שביצעה ארצות הברית באיי מרשל במהלך 1954, הביאה לכעס נוסף כלפי ארצות הברית ורבים בציבור החלו להחזיק בעמדות אנטי-אמריקאיות באופן גלוי. היחס השלילי כלפי ארצות הברית קיבל חיזוק לאחר שברחבי העולם החלו להתפרסם דיווחים על מעשי זוועה שביצעו חיילים אמריקאים במהלך מלחמת וייטנאם. אזרחים יפנים רבים החלו להאמין כי החלטתה של ארצות הברית להטיל פצצת אטום על יפן נבעה במידה רבה מדעה קדומה ושנאה כלפי אנשים ממוצא אסיאתי שטבועה בתרבות האמריקאית. בסקר שבוצע ביפן ב-1970 בלט השינוי שחל בדעת הקהל במדינה כאשר 61% מהנשאלים ענו כי פצצת האטום לא הייתה צריכה להיות מוטלת על מדינתם משום סיבה. רק 18% מהעונים האשימו את ההנהגה היפנית באותה עת במעשה זה. אף על פי כן, סקרים שבוצעו ביפן בתחילת המאה ה-21 הצביעו על שינוי נוסף בדעת הקהל. אחד הסקרים הגדולים, שבוצע במהלך חודש יולי 2005 בקרב שורדי המתקפות, הראה כי כמחצית מהעונים תלו את האשמה בהטלת הפצצות על יפן וארצות הברית יחדן כאשר רק 28% האשימו את ארצות הברית בלבד.‏[82]

סקרים שבוצעו בארצות הברית בשנים שלאחר הטלת פצצות האטום, שהצביעו על כך שהרוב הגדול של הציבור בארצות הברית מצדיק את המעשה, הפתיעו את היפנים. רבים ביפן האמינו כי זה מחובתה של המדינה להעביר לעולם את הזוועות שגורם השימוש בנשק גרעיני וראו בדעת הקהל החיובית בארצות הברית להטלת פצצות האטום, שבה החזיקו גם מרבית ההיסטוריונים במדינה, ככישלון בביצוע משימה זו. הטיעון שהטלת פצצות האטום הביא לסיום מהיר של המלחמה בכמות אבידות מינמלית, הנפוץ מאוד בקרב הציבור הרחב וההיסטוריונים בארצות הברית כאחד, נתפס ביפן כהצדקה להפצצות ועל כן זכה לבוז. ברם, במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20, החלה גם דעת הקהל בארצות הברית להשתנות כאשר בסקר שבוצע בשנת 1998 ענו כמחצית מהנשאלים שטרומן היה צריך למצוא פתרונות חלופיים להטלת פצצות האטום.‏[82]

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים, נוצרו ביפן מיתוסים רבים סביב הטלת פצצות האטום שהדגישו את הזוועות שגרם נשק זה ואת הקורבנות החפים מפשע.‏[82] אחד המיתוסים המפורסמים נוצר סביב סיפורה של הילדה סדקו ססקי, שכפעוטה בת שנתיים הייתה לאחת מנפגעות פצצת האטום שהוטלה על הירושימה. בעקבות נזקי הקרינה הרדיואקטיביות שספגה, חלתה ססקי בלוקימיה חודשיים לפני יום הולדה ה-12. לאחר שרופאיה העריכו כי נותר לה רק שנה לחיות, החליטה ססקי לקפל אלף עגורי אוריגמי, זאת בהתבסס על האמונה השינטואיסטית כי קיפול מספר זה של עגורים יביא להגשמת משאלת לב של המבקש. לפי המיתוס שהתפרסם בספר "סדקו ואלף העגורים" של הסופרת אלינור קואר ונפוץ ביפן ובשאר העולם, ססקי קיפלה את העגורים מתוך משאלה לשלום עולמי אולם לרוע המזל היא נפטרה לאחר שקיפלה רק 644 עגורים וחבורתיה השלימו את מלאכת קיפול יתרת העגורים. במציאות, ססקי הצליחה לקפל אלף עגורים ומשראתה שמשאלתה להבריא לא מתגשמת, המשיכה לקפל עגורים נוספים עד יום מותה.‏[83] סיפורה של ססקי עורר הדים רבים ועגורים מקופלים הפכו לסמל של תנועות שלום רבות ברחבי העולם.

הטלת פצצות האטום על יפן הונצחה רבות באמנות. הסרט עטור הפרסים "הירושימה אהובתי", שהופק בהפקה משותפת של חברות מיפן ומצרפת, מתאר בחלקו הראשון את ההשפעה של פצצת האטום שהוטלה על הירושימה, ובמיוחד את אובדן, השיער והאנונימיות המוחלטת של שרידי הגופות של חלק מהקורבנות. ביפן נכתבו מאנגות רבות סביב הטלת פצצות האטום. אחת הידועות שבהם היא המאנגה "Barefoot Gen" (בתרגום חופשי: "ג'ן היחף") שנכתבה על ידי הסופר היפני קאג'י נקאזווה. המאנגה מתארת את הטלת פצצת האטום על הירושימה מנקודת מבטו של ג'ן, ילד בן שש תושב העיר, וכוללת הצגה גראפית של ההרס שגרמה הפצצה לעיר, את סבלם של הפצועים ואת התמודדותו של ג'ן ומשפחתו עם המאורע לאורך השנה שלאחר מכן. מאנגה מפורסמת נוספת בשם "Town of Evening Calm, Country of Cherry Blossoms" (בתרגום חופשי: "עיירה בה שורר שקט רגוע, מדינה בה פורחת הסאקורה") שנכתבה על ידי הסופר היפני פומיו קונו, מתארת את קורותיה של משפחה יפנית ששרדה את הטלת פצצת האטום על הירושימה. במהלך המאנגה נחשפים הקוראים לזיכרונותיהם של בני המשפחה מהאירוע ואת ההשלכות שהיו לו על חייהם במשך עשרות שנים לאחר מכן. שתי המאנגות נחלו הצלחה רבה ביפן ובעולם, תורגמו לשפות רבות וזכו לעיבוד קולנועי.

ייצוגים קולנועיים יפניים נוספים של הטלת פצצות האטום יצאו לאקרנים בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 וכוללים את "Kuroi ame" (בתרגום חופשי: "גשם שחור") דרמה באורך מלא משנת 1989 המבוססת על ספרו של הסופר היפני מסוג'י איבוסא על תוצאות הטלת פצצת האטום על הירושימה, "Hachi-gatsu no kyôshikyoku" סרט דרמה עלילתי משנת 1991 המתרחש בנגסאקי בזמן הטלת פצצת האטום על העיר, "הירושימה" (1995), סרט דוקו-דרמה בהפקה קנדית-יפנית על ההחלטות והשיקולים הפולטיים שהביאו להטלת פצצות האטום על יפן והסרט התיעודי" White Light/Black Rain: The Destruction of Hiroshima and Nagasaki" (בתרגום חופשי: "אור לבן/גשם שחר: חורבנן של הערים הירושימה ונגסאקי") משנת 2007 המתאר את הטלת פצצות האטום מנקודת מבטם של הניצולים היפניים והחיילים האמריקאיים שלקחו חלק במתקפות.

הטלת פצצות האטום השפיעה גם על דור של מוזיקאים וכותבי שירים ביפן ובמדינות רבות אחרות. אחת מהיצירות המוזיקליות היפניות הראשונות שעסקו בנושא הטלת פצצות האטום היא הסימפוניה החמישית של המלחין מסאו אוהאקי. יצירה מוזיקלית ידועה אחרת בשם "Threnody to the Victims of Hiroshima" (בתרגום חופשי: "קינה לקורבנות הירושימה") של המלחין והמנצח הפולני קז'ישטוף פנדרצקי, פורסמה בשנת 1960. פנדרצקי ראה בהטלת פצצות האטום על יפן כמעשה חסר טעם ובראיון שנתן בשנת 1964 אמר: "אני רוצה שיצירה זו תבטא את אמונתי הנחרצת שהקרובנות של הירושימה לעולם לא ישכחו". הטלת פצצות האטום המשיכה להשפיע על מוזיקאים גם בראשית המאה ה-21. כך למשל השיר "Hoshizora" (בתרגום חופשי: "שמיים מוארים באור כוכבים") של הלהקה היפנית "L'Arc-en-Ciel" שפורסם בשנת 2005 מתאר את ההרס שנגרם בהירושימה כתוצאה מהטלת פצצת האטום כמטאפורה לנזקים הרבים שגורמות מלחמות בכלל.

שורדי המתקפות ומעמדם בראשית המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורדי המתקפות מכונים ביפן בשם "היבוקושה", מילה יפנית שמשמעותה (בתרגום חופשי): "אנשים שנפגעו מהפיצוץ". בשנת 2013, חיו למעלה מ-200 אלף בני אדם שהוכרו באופן רשמי על ידי הממשל היפני כנפגעי המתקפות האטומיות[84] והיו זכאים לקבל קצבה ממשלתית חודשית. כאחוז אחד מבין הנפגעים מוכרים כסובלים ממחלות הנובעות מהחומרים רדיואקטיביים שנפלטו בפיצוץ[85] עובדה שמזכה אותם בקצבה מוגדלת. אנדרטאות ההנצחה בהירושימה ונגסאקי כוללות רשימה של שורדי המתקפות שנפטרו בשנים שלאחר המלחמה. הרשימה מתעדכת מדי שנה בימי השנה להטלת הפצצות. באוגוסט 2013 הגיע מספר המונצחים על המצבות לקרוב ל-450 אלף כאשר מתוכם כ-287 אלף מהירושימה‏[86] וכ-162 אלף מנגסאקי.‏[87]

בין השורדים של המתקפות נמנה גם צוטומו יאמגוצ'י שאתרע מזלו לשהות בשתי הערים בעת הטלת הפצצות. הוא האדם היחיד שהוכר באופן רשמי על ידי ממשלת יפן כנפגע שתי פצצות האטום שהוטלו על המדינה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הובאו ליפן מאות אלפי אזרחים קוריאנים לצורך ביצוע עבודות כפייה. על פי הערכות, כ -20,000 קוריאנים נהרגו בהירושימה וכ-2,000 מתו בנגסאקי.[88] במשך שנים רבות, דרשו אזרחים קוריאנים רבים שנפגעו מהמתקפות, הכרה רשמית מצד הממשל היפני כנפגעי המתקפות האטומיות. מרבית הבקשות נדחו. אף על פי כן, בשנים האחרונות, חלק הארי של התביעות הוסדר באמצעות הליך משפטי.[89]

אנדרטת הזיכרון בנגסאקי הממוקמת במקום שמעליו התפוצצה פצצת האטום

הפולמוס על צדקת הטלת הפצצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום, קיים ויכוח על הנחיצות והלגיטימיות של הפצצת הירושימה ונגסאקי בנשק אטומי. רבים מבקרים את ההפצצות ורואים בהן פשע מלחמה בעוד אחרים רואים בהן כורח צבאי ומדיני. במוקד הוויכוח עומדת השאלה האם הטלת הפצצות הייתה חיונית לצורך הסכמתה של יפן להיכנע לפי התנאים שהציבה לה ארצות הברית.‏[90]

מבקריה של התקיפה טוענים כי המלחמה נגד יפן כבר הוכרעה למעשה בטרם הטלת הפצצות ותבוסתה הייתה מובטחת. חוקרים אלה גורסים כי המשך ההפצות האוויריות על יפן בשילוב הידוק המצור הימי על המדינה היה מביא לכניעתה של יפן בתוך חודשים ספורים. לכן הם גורסים כי הטלת פצצות האטום לא הייתה מוצדקת. אחרים טוענים כי על האמריקאים הייתה חובה לנסות להרתיע את היפנים על ידי הטלת הפצצה על שטח בלתי מאויש, בטרם ישתמשו בה נגד אוכלוסייה אזרחית[91] (רעיון כזה הועלה בטרם הטלת הפצצה, על ידי הפיזיקאי מקס בורן שהציע להטילה על ההר היפני הקדוש פוגי'אמה). רבים ממבקרי ההפצצה מאמינים כי החלטת ארצות הברית הושפעה ממניעים אחרים כגון בדיקת השפעות הנשק הגרעיני, נקמה על המתקפה היפנית על פרל הארבור או הצדקת השקעת כספים רבים בפרויקט מנהטן. בשיח האקדמי בולטת במיוחד עמדתם של ההיסטוריונים הרוויזיוניסטיים ובראשם גאר אלפרוביץ', על כך שהטלת הפצצות נבעה מרצונה של ארצות הברית להפגין עוצמה מול ברית המועצות.‏[92] התיזה של אלפרוביץ התקבלה בקרב חוקרים יפנים רבים והיא נלמדת בצורה נרחבת באוניברסיטאות ובבתי הספר במדינה.‏[65][93] קיימת סברה כי גם סטלין האמין כי השימוש בנשק הגרעיני על יד ארצות הברית נועד להרתיע את ברית המועצות ועל כן הורה להאיץ את תוכנית הגרעין הסובייטית במטרה לשוב וליצור מאזן כוחות אסטרטגי בין ברית המועצות ומעצמות המערב. מספר חוקרים טענו כי פעולה זו היוותה את ניצניו של מרוץ חימוש גרעיני עם ארצות הברית, שהתפתח מספר שנים מאוחר יותר, ורואים בה את ראשיתה של המלחמה הקרה.‏[94][95] ההיסטוריון צויושי הסגוואה טען כי פלישתה של ברית המועצות ליפן ב-8 באוגוסט היווה את הגורם העיקרי לכניעתה של יפן ולא הטלת פצצות האטום. לפי התיזה של הסגוואה, היפנים קיוו להעביר כוחות מאזור הגבול עם ברית המועצות לחופי יפן על מנת לחזק את מערך ההגנה מפני פלישה אמריקאית ובמקביל תלו תקוות בכך שברית המועצות תוכל לתווך בינם לבין ארצות הברית להגיע להסכם שיאפשר לסיים את המלחמה בתנאים נוחים. מששתי תקוות אלה התנפצו בבת אחת, הבינו היפנים כי אין להם ברירה אלא לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם ולהיכנע.‏[96] מבין המפקפקים הנוספים בנחיצות המתקפות נמנו מספר אנשי צבא אמריקאים בכירים ובהם הגנרלים דאגלס מקארתור[97] ודווייט אייזנהאואר.‏[98] אף על פי כן, ההיסטוריון רוברט מדוקס טוען כי אין עדות לכך שמי מהם הביע הסתייגות כלשהי בדבר השימוש בפצצות אטום נגד יפן בזמן אמת.‏[99]

בתגובה לביקורת, טענו מקבלי ההחלטות בארצות הברית, ותומכיהם, כי הטלת פצצות האטום הייתה מהלך הכרחי שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה נגד יפן. הנשיא טרומן טען שהפצצה הוטלה על מנת למנוע את מותם של מיליון חיילים אמריקאים במלחמה הנואשת שהיו היפנים מנהלים על מנת למנוע את כיבוש מולדתם. מזכיר המלחמה של ארצות הברית, הנרי סטימסון, טען כי פלישה אמריקאית ליפן הייתה גורמת להארכת המלחמה בשנה נוספת לפחות דבר שהיה מביא לאבידות גדולות בהרבה לשני הצדדים מהאבידות שנגרמו בהטלת שתי פצצות האטום. סטימסון גרס כי רק ההלם שנגרם ליפנים מהטלת פצצות האטום ללא אזהרה מוקדמת והפחד מפני פצצות אטום נוספות, היה יכול להביא לכניעתה ללא תנאי של יפן.‏[100] צ'רצ'יל אמר כי הפצצה, שההתמודדות איתה היא למעלה מכוחותיה של אומה, יכולה הייתה לשמש מוצא של כבוד ליפנים להיכנע מבלי לחוש תחושת חרפה. תומכי ההפצצה טוענים כי הטלת הפצצה על שטח ריק לא הייתה מביאה לסיום המלחמה שכן היפנים לא נכנעו גם אחרי השמדת הירושימה, והצמרת הצבאית סירבה להיכנע גם אחרי הפצצה שהוטלה על נגסאקי, ושינתה דעתה רק בהתערבות הקיסר הירוהיטו. בעלי עמדה זו רואים את הכניעה כקשורה בהכרה היפנית כי הפצצת הירושימה אינה מאורע מבודד וחד פעמי ושאי כניעה תביא להמשך הרס יפן באמצעות נשק גרעיני.

מבחינה משפטית קיימת מחלקות האם המתקפות היוו הפרה של החוק הבינלאומי באותה עת. אמנות האג שקבעו את הניסוחים הרשמיים הראשונים של דיני מלחמה ופשעי מלחמה כללו חוקים נגד הפצצתם של אזרחים לא חמושים מארטילריה מהיבשה והים אולם לא התייחסו מפורשת להפצצות ממטוסים (לוחמה אווירית הייתה צורת לחימה שלא הייתה מוכרת באותה עת).‏[101][ח] הוויכוח האקדמי בנושא חוקיותן של ההפצצות סובב בעיקר סביב שתי שאלות: האם ניתן לייחס את החוקים שנסחו באמנות האג גם לצורות לחימה שלא היו מוכרות באותה עת? והאם הירושימה ונגסאקי נחשבו מטרות צבאיות לגיטימיות שאושרו להפצצה לפי האמנות? מבחינה היסטורית, הן בעלות הברית והן מדינות הציר ביצעו מתקפות צבאיות שפגעו באזרחים לא לוחמים באופן שיטתי ורחב היקף לכל אורך מלחמת העולם השנייה. הבליץ שבוצע על ידי גרמניה הנאצית בין השנים 1940 ל-1941 הביא למותם של עשרות אלפי אזרחים לא חמושים בעוד הפצצת טוקיו שבוצעה על ידי בעלות הברית ב-1945, שלא עשתה שימוש בנשק גרעיני, הייתה קטלנית והרסנית לא פחות מהטלת פצצת האטום על הירושימה. למרות זאת, הטלת פצצות האטום על יפן נטבעה בזיכרון הקולקטיבי כמתקפה צבאית מעוררת מחלוקת שהביאה לשינוי בל יימחה על הלוחמה הצבאית ועל היחסים הבינלאומיים.

מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מימין צולם בצבע בחודשי מרץ ואפריל 1946 על ידי צוות מטעם צבא ארצות הברית. הסרט מתעד את הנזקים ואת חייהם של האזרחים בהירושימה לאחר הטלת פצצת האטום.

הסרט האמצעי צולם בהירושימה בשנת 1946 על ידי צוות מטעם צבא ארצות הברית והוא מתעד את הכוויות השונות שהופיעו על גופם של הנפגעים מהטלת פצצת האטום על העיר.

הסרט השמאלי צולם בשחור-לבן ב-1947. הסרט מתעד את הנזקים שנגרמו בהירושימה ונגסאקי כתוצאה מהטלת פצצות האטום מלווה בהסברים באנגלית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג’ים באגוט. הפצצה: ההיסטוריה הסודית של פצצת האטום: 1949-1939. ‫תל אביב: ספרי עליית הגג, 2012.
  • ג’ון הרסי. הירושימה: סיפורם של שישה ניצולים. תל אביב: אחוזת בית ספרים, תשס"ה, 2005. ‬
  • מירון מדזיני. מפורט ארתור עד הירושימה: עלייתו ונפילתו של המיליטריזם היפני. ‬‫תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ו, 2006. ‬
  • ג'ון טולאנד, השמש העולה - שקיעתה ונפילתה של האימפריה היפנית, הוצאת "מערכות", 1985.
  • מאיר פעיל, "הפצצת הירושימה ונגסאקי - השיקולים המדיניים והאסטרטגיים של ארצות הברית", זמנים חוברת 19/18 (אוניברסיטת תל אביב, 1985).

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Allen, Thomas; Polmar, Norman (1995). Code-Name Downfall. New York: Simon & Schuster.
  • The Committee for the Compilation of Materials on Damage Caused by the Atomic Bombs in Hiroshima and Nagasaki (1981). Hiroshima and Nagasaki: The Physical, Medical, and Social Effects of the Atomic Bombings. New York: Basic Books.
  • Gosling, Francis George (1994). The Manhattan Project : Making the Atomic Bomb. Washington, D.C.: United States Department of Energy, History Division.
  • Hogan, Michael J. (1996). Hiroshima in History and Memory. Cambridge, New York: Cambridge University Press.
  • Krauss, Robert; Krauss, Amelia (2005). The 509th Remembered: A History of the 509th Composite Group as Told by the Veterans Themselves. Buchanan, Michigan: 509th Press..
  • Merton, Thomas (1962). Original Child Bomb: Points for Meditation to be Scratched on the Walls of a Cave. New York: New Directions..
  • Murakami, Chikayasu (2007). Hiroshima no shiroi sora (The White Sky in Hiroshima). Tokyo: Bungeisha.
  • Ogura, Toyofumi (1948). Letters from the End of the World: A Firsthand Account of the Bombing of Hiroshima. Tokyo: Kodansha International.
  • Sekimori, Gaynor (1986). Hibakusha: Survivors of Hiroshima and Nagasaki. Tokyo: Kosei Publishing Company.
  • Thomas, Gordon; Morgan-Witts, Max (1977). Enola Gay: The Bombing of Hiroshima. New York: Konecky & Konecky.
  • Walker, Samuel (1997). Truman and the use of Atomic Bombs against Japan, University of North Carolina
  • Ward, Wilson (Spring 2007). "The Winning Weapon? Rethinking Nuclear Weapons in Light of Hiroshima". International Security 31 (4): 162.
  • Warren, Stafford L. (1966). "Manhattan Project". In Ahnfeldt, Arnold Lorentz. Radiology in World War II. Washington, D.C.: Office of the Surgeon General, Department of the Army.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיון דיגיטלי
סרטים וסרטונים
שונות

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בעקבות השתלטות יפן על מנצ'וריה בראשית שנות ה-30 והקמת מדינת בובות יפנית בשם "מנצ'וקוו" בשטח זה, נוצר גבול משותף בין האימפריה היפנית לבין ברית המועצות. סכסוכים טריטוריאליים סביב מיקום הגבולות בין ברית המועצות, והרפובליקה המונגולית (מונגוליה החיצונית), שהייתה שטח השפעה סובייטי, לבין השטחים שבשליטת יפן בצפון-מזרח סין הגיעו לשיאם בקרב חלקין גול, שבו הנחילו כוחות הצבא האדום בפיקודו של גאורגי ז'וקוב תבוסה מוחצת לצבא היפני. תבוסה זו שמה קץ, לפחות זמנית, לשאיפות ההתפשטות של יפן צפונה, לשטחי ברית המועצות ומונגוליה.
  2. ^ תת-מזכיר הצי, ראלף אוסטין בארד, הסתייג מאוחר יותר ממסקנות הוועדה והמליץ לסטימסון להזהיר את יפן לפני הטלת פצצת האטום.
  3. ^ כינוי לטייסים יפנים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות אמריקאיות.
  4. ^ טיבטס קרא למטוס על שמה של אמו, אנולה גיי טיבטס.
  5. ^ מטילן האוויר היה איש צוות שנמצא במפציצים באותה עת ותפקידו היה לסייע לטייס לנווט אל עבר המטרה ולהטיל את הפצצות.
  6. ^ צוות המשימה שהטיל את פצצת האטום על הירושימה קיבל פקודה זהה.
  7. ^ לאחר מותו של וולר בשנת 2002, נמצאה הכתבה הגנוזה על ידי בנו. היא פורסמה בשנת 2005 בעיתון היפני "מאיניצ'י שימבון".
  8. ^ הטיסה הממונעת הראשונה בכלי טיס, מאויש וכבד מהאוויר בוצעה לראשונה בסוף שנת 1903 על ידי האחים רייט, בעוד המטוס הצבאי הראשון נבנה בשנת 1909, שנה לאחר החתימה על הסכמי האג השניים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hasegawa, Tsuyoshi, Racing the Enemy: Stalin, Truman, and the Surrender of Japan (Cambridge, Massachusetts: The Belknap Press of Harvard University Press, 2005), 7-44.
  2. ^ L. H. Woolsey, "War between the United States and the Axis Powers," The American Journal of International Law 36, no. 1 (January 1942): 77-79.
  3. ^ David C. Fuquea, "Task Force One: The Wasted Assets of the United States Pacific Battleship Fleet, 1942," The Journal of Military History 61, no. 4 (October 1997): 718-724.
  4. ^ Robert James Maddox, Weapons for Victory: The Hiroshima Decision (Missouri: University of Missouri Press, 2004), 16-18.
  5. ^ 5.0 5.1 J. Samuel Walker, Prompt and Utter Destruction: Truman and the Use of Atomic Bombs, (Chapel Hill: The University of North Carolina Press, 2004, Revised Edition), 24-28.
  6. ^ Roosevelt, Frankin D; Churchill, Winston (August 19, 1943). "Quebec Agreement". atomicarchive.com.
  7. ^ Edwards, Gordon. "Canada's Role in the Atomic Bomb Programs of the United States, Britain, France and India". Canadian Coalition for Nuclear Responsibility.
  8. ^ Lawrence Badash, Elizabeth Hodes and Adolph Tiddens, "Nuclear Fission: Reaction to the Discovery in 1939," Proceedings of the American Philosophical Society 130, no. 2 (June 1986): 218-220.
  9. ^ Robert A. Strong, Decisions and Dilemmas: Case Studies in Presidential Foreign Policy Making Since 1945, 2th. Ed. (New York: M.E. Sharpe, 2005), 19.
  10. ^ Michael Amrine, The Great Decision: The Secret History of the Atomic Bomb (Toronto: Longmans, Green & Company, 1959), 17-18.
  11. ^ 11.0 11.1 Walker, Prompt and Utter Destruction, 7-19.
  12. ^ Bunker Hill I, Dictionary of American Naval Fighting Ships, Naval Historical Center, 22 November 2005.
  13. ^ Maddox, Weapons for Victory, 14.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 14.5 Walker, Prompt and Utter Destruction,39-52.
  15. ^ Strong, Decisions and Dilemmas, 6-7.
  16. ^ Walker, Prompt and Utter Destruction, 37-38.
  17. ^ Giangreco, D. M., Hell to Pay: Operation Downfall and the Invasion of .Japan 1945–1947 (Annapolis, Maryland: Naval Institute, 2009), 121-124
  18. ^ Ibid., 15.
  19. ^ Gar Alperovitz, Robert L. Messer and Barton J. Bernstein, "Marshall, Truman, and the Decision to Drop the Bomb," International Security 16, no. 3 (Winter, 1991-1992): 210.
  20. ^ Maddox, Weapons for Victory, 110-111.
  21. ^ Barton J. Bernstein and Allen J. Matusow, The Truman Administration: A Documentary History (New York: Harper & Row Publishers, 1966), 27-29.
  22. ^ Strong, Decisions and Dilemmas, 4-8.
  23. ^ Maddox, Weapons for Victory, 16-18.
  24. ^ Ibid., 20-23.
  25. ^ William Appleman Williams, The Tragedy of American Diplomacy (New York: Dell Publishing, 1972), 230-231.
  26. ^ Ibid., 239-240.
  27. ^ Gar Alperovitz, Atomic Diplomacy: Hiroshima and Potsdam (London: Martin Secker & Warburg Limited, 1966), 180.
  28. ^ Martin J. Sherwin, "The Atomic Bomb and the Origins of the Cold War: U.S. Atomic-Energy Policy and Diplomacy, 1941-45," The American Historical Review 78, no. 4 (October 1973): 947.
  29. ^ Gar Alperovitz, "Hiroshima: Historians Reassess," Foreign Policy 99 (Summer 1995): 29-31.
  30. ^ Thomas G. Paterson, "Potsdam, the Atomic Bomb, and the Cold War: A Discussion with James F. Byrnes," Pacific Historical Review 41, no. 2 (May 1972): 227.
  31. ^ Alperovitz, Atomic Diplomacy, 180-184.
  32. ^ 32.0 32.1 "Atomic Bomb: Decision—Target Committee, May 10–11, 1945". Retrieved August 6, 2005. 
  33. ^ 33.0 33.1 "Frequently Asked Questions #1". Radiation Effects Research Foundation. Retrieved Sep 18, 2007. 
  34. ^ 34.0 34.1 "The Hiroshima Mission - Timeline". Retrieved July 11, 2011.  באתר The Manhattan Project Heritage Preservation Association, Inc.
  35. ^ 35.0 35.1 "Fission ( August 3, 1945 — 8:16 a.m. August 6, 1945) From 'Ruin From The Air' by Gordon Thomas & Max Morgan Witts". Retrieved July 11, 2011. 
  36. ^ "Atomic Bombing of Hiroshima and Nagasaki by C. Peter Chen". Retrieved July 11, 2011.  באתר World War II Database
  37. ^ 37.0 37.1 Manhattan Project: making the atomic bomb by F. G. Gosling (January 1999), 51.
  38. ^ "The Information War in the Pacific, 1945". 
  39. ^ "Decision to Drop Atomic Bomb". Cia.gov. Retrieved Mar 25, 2009. 
  40. ^ "The Myths of Hiroshima". Commondreams.org. Retrieved Mar 25, 2009. 
  41. ^ "Hiroshima: Historians' Letter to the Smithsonian". Doug-long.com. Retrieved Mar 25, 2009. 
  42. ^ "No High Ground by Knebel et al. p175 to p201" (PDF). Retrieved October 18, 2011. 
  43. ^ "The Atomic Bombings of Hiroshima and Nagasaki". The Manhattan Engineer District. June 29, 1946. Retrieved 15 July 2014. 
  44. ^ "Destruction at Hiroshima". Retrieved 15 July 2014. 
  45. ^ 45.0 45.1 Harry S. Truman Library & Museum. U. S. Strategic Bombing Survey: The Effects of the Atomic Bombings of Hiroshima and Nagasaki, June 19, 1946. President's Secretary's File, Truman Papers. 2. Hiroshima., page 11 of 51. Retrieved on March 15, 2009.
  46. ^ THE ATOMIC BOMBING OF HIROSHIMA Hiroshima (August 6, 1945), פורסם על ידי משרד האנרגיה של ארצות הברית
  47. ^ "Frequently Asked Questions #2". Radiation Effects Research Foundation. 
  48. ^ "David Rubin, 2005, "Remembering Normand Brissette" (Downloaded 28/10/06)". Wagingpeace.org. Retrieved Mar 25, 2009. 
  49. ^ "unesco.org". Retrieved August 6, 2005. 
  50. ^ Statement by the President Announcing the Use of the A-Bomb at Hiroshima (August 6, 1945).
  51. ^ Hoyt, Edwin P., Japan's War: The Great Pacific Conflict (New York: McGraw-Hill, 2001), 401
  52. ^ "Pages from President Truman's diary, July 17, 18, and 25, 1945". Harry S. Truman Library & Museum. Retrieved December 16, 2013. 
  53. ^ Reischauer, Edwin O. (1986), My Life Between Japan And America. New York: Harper & Row, 101.
  54. ^ Johnston, Robert. "Nagasaki atomic bombing, 1945". Retrieved July 26, 2014. 
  55. ^ 55.0 55.1 "Timeline #3- the 509th; The Nagasaki Mission" The Atomic Heritage Foundation. Retrieved January 2, 2015.
  56. ^ Polmar, Norman, The Enola Gay: the B-29 that dropped the Atomic Bomb on Hiroshima, Washington, D.C.: The Smithsonian Institution, (2004), 36
  57. ^ "The Story of Nagasaki" Hiroshima & Nagasaki Remembered, Retrieved January 2, 2015.
  58. ^ 58.0 58.1 Chun, Clayton K. S., Japan, 1945: From Operation Downfall to Hiroshima and Nagasaki (Oxford: Osprey Publishing Limited, 2008), 70-71.
  59. ^ 59.0 59.1 "The Atomic Bomb (6 and 9 August 1945" The Atomic Heritage Foundation. Retrieved January 10, 2015.
  60. ^ 60.0 60.1 60.2 "The Atomic Bomb and the End of World War II, A Collection of Primary Sources". National Security Archive Electronic Briefing Book No. 162. George Washington University. August 13, 1945
  61. ^ Bernstein, Barton J. (Spring 1991), "Eclipsed by Hiroshima and Nagasaki: Early Thinking about Tactical Nuclear Weapons," International Security 15 no. 4: 164–165.
  62. ^ Hasegawa, Racing the Enemy, 3
  63. ^ 63.0 63.1 Sadao Asada, "The Shock of the Atomic Bomb and Japan's Decision to Surrender: A Reconsideration," Pacific Historical Review 67 no. 4 (Nov 1998): 485-496.
  64. ^ Richard B. Frank, "Ending the Pacific War: Harry Truman and the Decision To Drop the Bomb", April 2009, Foreign Policy Research Institute. Retrieved April 5, 2015.
  65. ^ 65.0 65.1 James J. Orr, "Hiroshima in History: The Myths of Revisionism by Robert James Maddox; The End of the Pacific War: Reappraisals by Tsuyoshi Hasegawa," Journal of Japanese Studies 34 no. 2 (Summer, 2008): 522-523.
  66. ^ Sadao Asada, Culture Shock and Japanese-American Relations: Historica Essays (Columbia: University of Missouri Press, 2007), 174-206.
  67. ^ Walker, Prompt and Utter Destruction, 83-84.
  68. ^ .316-319 ,Frank, Richard B. (1999). Downfall: The End of the Imperial Japanese Empire. New York: Random House.
  69. ^ Edmund Russell, War and Nature: Fighting Humans and Insects with Chemicals from World War I, (Cambridge, UK: Cambridge University Press, 2001), 98
  70. ^ Feraru, Arthur N., "Public Opinion Polls on Japan," Far Eastern Survey (Institute of Pacific Relations) 19 no.10 (May 17, 1950): 101–102.
  71. ^ Abraham J. Pais, Robert Oppenheimer: A Life (Oxford: Oxford University Press, 2006), 46.
  72. ^ 72.0 72.1 72.2 72.3 John Richard Shanebrook, The History of Nuclear War I: How Hiroshima and Nagasaki were devastated by nuclear weapons in August 1945 (Bloomingtom, IN: AuthorHouse LLC, 2013), 122.
  73. ^ 73.0 73.1 Asada, Culture Shock and Japanese-American Relations, 209-210
  74. ^ Wilfred Burchett, "The atomic plague," Daily Express, September 5, 1945.
  75. ^ 75.0 75.1 Amy Goodman and David Goodman, "The Hiroshima cover-up," The Baltimore Sun, August 5, 2005
  76. ^ 76.0 76.1 רפי מן, "היחצ"ן של הפצצה", באתר העין השביעית, 1 בספטמבר 2005.
  77. ^ Greg Mitchell, "For 64th Anniversary: The Great Hiroshima Cover-Up -- And the Nuclear Fallout for All of Us Today", Huffington Post, August 7, 2009.
  78. ^ "Birth defects among the children of atomic-bomb survivors (1948-1954)", Radiation Effects Research Foundation
  79. ^ James V.Neel and William J.Schull, "The Children of Atomic Bomb Survivors: A Gentic Study, (Washington D.C.: National Academy Press 1991).
  80. ^ Frequently Asked Questions #9, Radiation Effects Research Foundation
  81. ^ Frequently Asked Questions #2, Radiation Effects Research Foundation
  82. ^ 82.0 82.1 82.2 Asada, Culture Shock and Japanese-American Relations, 207-244
  83. ^ Sadako's 4,675 Days of Life, באתר הרשמי של מוזיאון השלום בהירושימה
  84. ^ Masami Ito, "Hiroshima honors A-bomb dead; protesters chant", The Japan Times, 7 August, 2012. Retrieved: 21 April, 2015.
  85. ^ "Relief for A-bomb victims"
  86. ^ "Peace ceremony represents Hiroshima's long struggle: Fukushima town mayor". Mainichi Shimbun. August 6, 2013. Archived from the original on September 21, 2013. Retrieved August 11, 2013. 
  87. ^ "A-bomb victims remembered in Nagasaki". Yomiuri Shimbun. August 10, 2013. Retrieved August 11, 2013. 
  88. ^ Mikiso Hane (2001). Modern Japan: A Historical Survey. Westview Press. מסת"ב 0-8133-3756-9.
  89. ^ Hibakusha: A Korean's fight to end discrimination toward foreign A-bomb victims Mainichi Daily News. May 9, 2008.
  90. ^ Samuel J. Walker, "Recent Literature on Truman's Atomic Bomb Decision: A Search for Middle Ground", Diplomatic History 29 no.2
  91. ^ Giangreco, Hell to Pay: Operation Downfall and the Invasion of Japan 1945–1947, 121-124
  92. ^ התזה של אלפרוביץ' הוצגה בהרחבה בספרו: "Atomic Diplomacy: Hiroshima and Potsdam"
  93. ^ Asada, Culture Shock and Japanese-American Relations, 177-178.
  94. ^ Walker, Prompt and Utter Destruction, 80-82.
  95. ^ Hiroshima and the Cold באתר johndclare.net
  96. ^ Hasegawa, Racing the Enemy, 215-289.
  97. ^ D. L. Joy, Malice in Wonderland: The Bush Junta from 2000-present (Bloomington, Indiana: AuthorHouse ,2005), 229-230
  98. ^ Christos Frentzos, Antonio Thompson and Christos G. Frentzos, The Routledge Handbook of American Military and Diplomatic History: 1865 to the present (New York, NY: Routledge, 2013), 147.
  99. ^ Robert James Maddox, "The Biggest Decision: Why We Had to Drop the Atomic Bomb," American Heritage 46 no.3 (May/June 1995)
  100. ^ Bernstein and Matusow, The Truman Administration, 31-39
  101. ^ Javier Guisández Gómez, "The Law of Air Warfare," International Review of the Red Cross 323 (June 30, 1998): 347–363.