לוד

תבנית:בוט יישובים/לוד לוד (בערבית: اللد. בתיעתוק עברי: אל-לִד) היא עיר במחוז המרכז בישראל, ואחת הערים העתיקות בארץ. תבנית:בוט יישובים/לוד

על סמל העיר נראה עץ זית ובאר עתיקה, והפסוק "ושבו בנים לגבולם".

גיאוגרפיה

העיר לוד ממוקמת במרכזה של בקעה, הידועה כבקעת אונו או "שפלת לוד" בלשון המשנה. רוב רובו של שטח הבקעה מישורי, וללא קפלי קרקע בולטים, אך יש בו הפרשי גובה זעירים המאפשרים את ניקוז מי הגשמים אל נחל איילון ונחל נטוף, הזורמים בקרבת העיר ומנקזים את מימי הבקעה ובכך מונעים הווצרות ביצות. נוסף על הנחלים הללו, לוד עשירה במי תהום מתוקים, הנמצאים בעומק לא רב.

לוד נמצאת באזור המהווה את הקצה המערבי של השפלה בעלת קרקעות אלוביאליות, וגובל בקרקעות כורכר. הקרקע באגן שפלת לוד היא אדמת סחף עמוקה, העשירה בסידן בחלקה המזרחי יותר, ועל כן מהווה אדמה פוריה. יחד עם האקלים הנוח של האזור, מהווה שפלת לוד בית גידול נוח מאד, והצמחיה הטבעית בה עשירה ומגוונת. האזור מתאים לרוב סוגי הגידולים האופיינים לארץ ישראל.

לוד העתיקה שכנה סמוך לגדה הדרומית של נחל איילון, שרוב יובליו מתאחדים סמוך לעיר, בעוד לוד המודרנית מתפרשת דרומה יותר. נתונים טבעיים אלו סייעו להתפתחות ישוב בלוד כבר בתקופות קדומות מאד. מנגד, המצאותה של לוד בבקעה נטולת אמצעי הגנה טבעיים, הפכו אותה לעיר הנוחה להיכבש.

היסטוריה

פרהיסטוריה

גילה של לוד נאמד בכ-6,000 שנה, וזוהי אחת הערים העתיקות בארץ ומהבודדות שבהן לא פסק רצף ההתיישבות מעולם. לוד נחרבה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה כך שכיום אין כמעט שריד לעיר העתיקה. אף על פי כן, נמצאו בעיר שרידי ישוב מן התקופה הנאוליתית הקרמית. לאחרונה נתגלו בלוד שרידי חומות המתוארכים לתקופה הכנענית, ומתנהלות בעיר כמה וכמה חפירות של רשות העתיקות.

העדות הכתובה הראשונה להתיישבות בלוד נמצאה ברשימה מן המאה ה-15 לפנה"ס, הסוקרת את ערי כנען שנכבשו על ידי פרעה תחותימס השלישי. אזכור זה מצביע על חשיבותה באזור, אם כי ככל הנראה היתה לוד נתונה תחת חסותה של גזר.

תקופת המקרא עד ימי בית ראשון

עד תקופת בית ראשון אין שום איזכור בכתובים של העיר לוד. אף על פי כן, ממצאים מתקופת הברזל מלמדים כי העיר היתה מיושבת בכל תקופת המקרא. עובדה זו, אגב, מסבירה את השתמרות השם לוד תקופה כה ארוכה.

לפי המסורת הייתה העיר לוד מוקפת חומה מימי יהושע בן נון : "לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון" (תלמוד בבלי מסכת מגילה ד' א'). ההתיישבות היהודית מיוחסת גם לתקופת מלכותו של יאשיהו, עת התיישבו באזור בני שבט בנימין בעקבות הרחבת הממלכה הישראלית מערבה. בספר דברי הימים א (ח, יב) מוזכר כי: "... בני אלפעל עבר ומשעם ושמד, הוא בנה את אונו (כיום אור יהודה) ואת לד ובנתיה".

תושבי לוד גלו עם חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפנה"ס, ושבו אליה עם הצהרת כורש בשנת 538, ככתוב בספר עזרא (ב' ל"ג): "בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ, שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה" (הכונה למספר העולים לארץ, מבני לוד, חדיד ואונו). מאה שנים מאוחר יותר, מופיעה לוד כאחת מהערים ששלחו מתושביהן לחזק את ירושלים בפקודת נחמיה: "וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה, לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת, בֶּעָרִים... לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים". עובדה זו מראה כי לוד היתה חלק מפחוות יהודה בימיו של נחמיה.

בית שני, תקופת המשנה והשלטון הרומאי

בימי בית שני נזכרת לוד באיגרות שקיבל יהונתן החשמונאי מדמיטריוס הראשון ומדמיטריוס השני. מאותן איגרות משתמע כי לוד שימשה מחוז מנהלי המסופח ליהודה. במהלך התקופה החשמונאית, עד לתקופת השלטון הרומאי, שמרה לוד על מעמדה כיישוב המרכזי בשפלת לוד, והיא אף נזכרת באיגרת ששלח יוליוס קיסר להורקנוס השני.

בשנת 43 לפנה"ס, הטיל קאסיוס מיסים כבדים על סוריה ושכנותיה, כדי לממן את מלחמתו הצפויה כנגד יורשיו של יוליוס קיסר. תושבי יהודה לא הצליחו לאסוף את סכומי הכסף שדרש מהם קאסיוס, וכעונש הוא מכר לעבדות תושבי ארבע ערים, אחת מהן לוד. שנתיים מאוחר יותר, הורה שליט מזרח האימפריה דאז, מרקוס אנטוניוס לשחרר את העבדים, ונראה שרוב תושבי לוד שבו לעירם.

בימי הורדוס המשיכה לוד לשמש כעיר מחוז, ככל הנראה עד חורבן בית המקדש השני. יוספוס פלביוס תאר את לוד, ערב המרד הגדול כ- "כפר שאינו נופל בגודלו מעיר". בימי המרד הגדול, עת הגיע גאלוס ללוד לאחר השתלטו על הגליל, מצא אותה ריקה מתושבים- היות וכולם, פרט לחמישים איש- עלו לרגל לירושלים. גגאלוס הורה להרוג את הנשארים והעלה את העיר באש. תושבי לוד הצטרפו למורדים לאחר כשלונו של גאלוס בדיכוי המרד, והעיר לוד הוכפפה לפיקודו של יוחנן האיסיי. אספסיינוס כבש את לוד במהלך מסעות המלחמה שלו ביהודה, אוםל מועד כיבושה אינו ברור, ויתכן שנכנעה ללא קרב. על כל פנים, באביב שנת 68 היתה לוד מחוץ לאזורי הלחימה של המרד הגדול, ונראה שפליטים רבים נהרו אליה מאזורי הלחימה המתמשכת.

בין המתיישבים בלוד בתקופה שלאחר החורבן היו גם מחז"ל. למעשה, רוב חכמי הדור שלאחר החורבן שמקום מגוריהם נזכר, התגוררו בלוד או בקירבתה‏‏. ביניהם ניתן למנות את ר' אליעזר בן הורקנוס, רבן גמליאל, ר' טרפון, ר' אלעזר המודעי ור' עקיבא.

המדיניות הרומאית, שנקטה בגישה מעשית, אפשרה את שיקומה של לוד מתוצאות המלחמה. הרומאים, שהיו מעוניינים בשמירת הסדר והיציבות, הבינו שהשבת החיים למסלולם הרגיל יאפשרו להם להוסיף ולנהל את פרובינקת יהודה ביעילות. אחד מהצעדים שננקטו על ידי אספסינוס היה השבת כל האדמות היהודיות שנלקחו במהלך המרד לבעליהן‏‏. צעד נוסף בתהליך שיקומה של העיר, היה החזרתה למעמד טופרכיה.

בשני הדורות הראשונים שלאחר חורבן בית המקדש השני הייתה לוד שנייה במעמדה לעיר יבנה, ותקופה מסוימת, בין מותו של רבן גמליאל לבין מרד בר כוכבא, היתה המרכזית והחשובה ביותר. בלוד פעלה קהילה יהודית גדולה וענפה, אשר שימשה כמרכז ליישוב היהודי בארץ ישראל במהלך תקופת יצירת המשנה והתלמוד. עקבות לכך ניתן למצוא בספרות חז"ל, שבה שרדו מאמרים רבים מאת חכמי לוד. בין חכמיה הידועים ניתן למצוא את ר' אלעזר בן הורקנוס, ר' טרפון, ר' עקיבא, ר' יהודה בר אילעי, ר' אליעזר הקפר הוא בר קפרא, ר' חמא, ר' יוסי בן פטרס שהיה חותנו של ר' יהושע בן לוי שאף הוא התגורר ופעל בעיר לוד. ר' יהודה בן פזי ור' אחא שהעמידו תלמידים הרבה. "עלית בית נתזה" שבלוד מוזכרת אף היא בהקשרים רבים בגמרא, וכן "קדושי לוד".

קובץ:Diospolice.JPG

פרט ממפת מידבא המתאר את לוד. מעל העיר נכתב "דיוספוליס עיר האלוהים". הבניין הגדול מתאר את כנסיית סנט ג'ורג'.

בשנת 636 לספירה, לאחר קרב הירמוך, נכבשה לוד מידי הביזנטים בידי המוסלמים.

העת החדשה

בשנת 1833, במרד הפלאחים והבדאווים, אנשי הר שכם פשטו על לוד וצרו על רמלה ויפו. בשנת ב-1885 הגיעה ללוד קבוצת מתישבים יהודים, עקב ביקורו בארץ ישראל של זאב קלונימוס ויסוצקי שקרא להתיישבות יהודים בערים הערביות.

התמקדות במאה ה-20 בלבד תראה כי העיר נחרבה פעמיים ברעידות אדמה גדולות (1911, 1927), פעמיים במלחמות (1917, 1948) ופעם בשל החלטות מדיניות (מחיקת העיר העתיקה ב-1955). העיר נותרה כמעט ללא זכר לעברה המפואר.

לוד שימשה בעבר כמרכז רוחני הן ליהודים והן למוסלמים ולנוצרים. בעיר היו קיימים בעבר מרכזי לימוד שהוקמו בידי רבי עקיבא ורבי אלעזר.

בית כנסת, כנסייה ומסגד - במרכז אחד

כנסיית ג'ורג' הקדוש והמסגד הגדול

כפר בתי החימר לוד שינה את פניו רק בתחילת המאה ה-20, עם חנוכת מסילת הרכבת לירושלים שנבנתה על ידי הטורקים. הבריטים שכבשו את הארץ ב-1917 הפכו את לוד לעיר מחוז ולמרכז התחבורה הארצי בעזרת שדרוג תחנת הרכבת ובניית שכונה לעובדיה, בניית מחנות הצבא הראשיים בקרבתה, ובניית שדה התעופה הבינלאומי. השגשוג התאפשר גם בזכות טיב האדמות החקלאיות מסביב לה. בתקופת המנדט הבריטי נזנחה העיר העתיקה לטובת שכונות חדשות מחוץ לה.

שחרור לוד

ב־1947 הוחלט בתוכנית החלוקה של האו"ם שלוד תסופח למדינה הערבית, יחד עם נמל התעופה הבין לאומי וצומת הרכבות הראשי הסמוכים לה, כיוון שבתקופת העת החדשה לא היו ישובים יהודיים בסביבת לוד, פרט לכפר הנוער בבן שמן. בנוסף, הכללת נמל התעופה וצומת הרכבות בשטח המדינה הערבית בא כפיצוי על סיפוח נמל חיפה למדינה העברית, והפיכת יפו על נמלה למובלעת.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות היתה לוד מרוחקת ומנותקת ממוקדי העימות (ניתן להשוות זאת למעורבותה של רמלה שכנתה). נראה שהפיקוד המקומי של העיר ביקש לבודד ככל הניתן את העיר מלחימה. לדוגמא, הודעה של מפקד אזור לוד ממרץ 1948 אסרה פתיחה באש על שיירות (לבן שמן הנצורה בעיקר) ללא רשות, וכן על פגיעה במסילות הברזל‏‏.

עם פרוץ קרבות, שימש אזור לוד כשטח התארגנות ובסיס יציאה לכנופיותיו של חסן סלאמה. סלאמה קיבל מינוי מצבא ההצלה על אזור שפלת לוד. לעומתו, המפקד הצבאי של לוד, שחאדה חסונה, היה לוחמני הרבה פחות, וביקש לשמור על יחסי שכנות טובים עם יהודי בן שמן.

ב־1948, כחלק ממבצע דני, הגיעה חטיבת יפתח (בפיקודו של מולה כהן) אל כפר הנוער בן שמן הנצור, תוך כיבוש דניאל וג'ימזו. בבוקרו של ה-11 ביולי, יצאו שתי פלוגות מהגדוד השלישי של החטיבה מכפר דניאל אל עבר לוד. הפעולה הוגדרה כפטרול אלים, ואושרה ככל הנראה על סמך הנחת המודיעין כי לוד ורמלה הופקרו על ידי הלגיון הירדני. בנוסף, הניחו כי לוד אינה מבוצרת מכיוון מזרח, כיוון שמאזור זה לא ציפו תושבי העיר להתקפה. שתי הפלוגות נתקלו בהתנגדות חזקה, ונאלצו להוסיף ולהלחם במשך מספר שעות בפאתיה המזרחיים של העיר, מחוץ למערך העמדות העיקרי.

לאחר שמולה כהן ויגאל ידין נוכחו לדעת כי שתי הפלוגות נמצאות תחת החשש שיכותרו, פנו לגדוד 82 (המשורין) לבקשת סיוע. בשל תקלה במכשירי הקשר, שמע את הבקשה מג"ד גדוד 89, משה דיין, והחליט על דעת עצמו‏‏ לצאת לכיוון לוד. גדוד הקומנדו של משה דיין החל לעשות את דרכו מדיר טאריף, אל עבר לוד. בסביבות השעה 18:20 יצא שיירה שכללה שריונית שלל (שכונתה הנמר הנוראי) בראש, ואחריו שתי פלוגות זחל"מים וכעשרים ג'יפים. תוכנית הפעולה של דיין היתה להכנס בבליץ‏‏ אל העיר תוך ירי כבד, ולזרוע בילבול והרס בכדי להכניע את מגיני העיר. הטור של דיין נכנס בסערה אל לוד, הגיע עד פאתי רמלה, סב על עקביו ויצא מלוד כלעומת שבא. כל המבצע כולו ארך כ-47 דקות, אשר במהלכן אנשי חטיבת יפתח הצליחו להבקיע את דרכם אל מזרח של לוד העתיקה.

בהתקוממות תושבים לאחר מכן ספגו הן צה"ל והן התושבים אבידות כבדות ^{[דרוש מקור]}. כמעט כל תושביה נמלטו ממה ‏‏ . וכ־1,000 תושבים בלבד נותרו בעיר החרבה. לאחר המלחמה עברו אליה יהודים מהמעברות הסמוכות (בעיקר מצריפין) והיא הוכרזה כעיר יהודית. במקביל התמידה "התגנבות יחידים" ערבית חזרה לעיר, וכן עברו או הועברו אליה ערבים מיישובים אחרים שהפכו ליישובים יהודים. בתקופה זו נעוץ גרעין הבעייתיות בעיר כ"מגנט" של אוכלוסייה חלשה. כאן הופיע העירוב האופייני לעיר של ערבים ויהודים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.

מדינת ישראל התייחסה אל העיר העתיקה כאל מפגע שיש לחסלו ותרמה בכך לנתק ההיסטורי. ב־1955, בהתאם לתוכנית האב של האדריכל מיכאל בר, נהרסה העיר העתיקה עד היסוד. התושבים היהודים שוכנו בבתי שיכון מודרניים בצפון העיר בשכונה בשם "נווה זית", בעוד הערבים שוכנו בשכונה חדשה בשם "נווה ירק" במזרח. ההפרדה המובנית הזו קיימת עד היום. מפעלים חדשים בעיר פתרו חלקית את בעיית האבטלה, והעיר צמחה ל־25,000 איש.

בשנות השישים חודשה תוכנית המתאר בהתאם לצמיחה המהירה. כקודמתה, התוכנית התעלמה כליל ממרכז העיר הישן ומהריכוזים הערביים. התוכנית העתיקה את המע"ר לעיר החדשה, ומיקמה בתי שיכון על חורבות העיר העתיקה.

באמצע שנות השמונים, עם כניסתו של מקסים לוי לתפקיד ראש העיריה, היו שסברו כי לוד עולה על דרך המלך. במהלך 13 שנות כהונתו ידעה העיר שקט יחסי ביחסים בין העדות השונות. לאחר שפנה לוי לפוליטיקה הארצית קרעה מערכת הבחירות הפנימיות בלוד את המרקם העדין שנוצר. במקביל, תדמיתה של העיר ניזוקה בשל בניית שכונת "גני אביב", שהסתברה ככישלון ובריחת התושבים המבוססים ליישובים הסמוכים מודיעין ושוהם. דלדול מקורות ההכנסה החל להעיק על קופת העירייה, ולעיר מונתה ועדה קרואה. בעיר נשארו, כפי שהיה בעבר, התושבים שלא יכלו לעזוב - בליל של אוכלוסייה חלשה המורכב מערבים, פלסטינים, בדווים, יהודים בעלי רקע סוציו-אקונומי נמוך ובעיקר עולי מדינות חבר העמים ועולי אתיופיה.

לוד כיום

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מגדלי מגורים בשכונת "גני אביב", 1/06

המסגד הגדול, משרידיה האחרונים של לוד הממלוכית

פנים מסגד דהמש

הסמטה האחרונה שנותרה מלוד הממלוכית והצלבנית, ובה מצוי המסגד הגדול וכנסיית ג'ורג' הקדוש קוטל הדרקון, 6/05

החאן של לוד

לוד היא עיר בעלת אוכלוסייה מעורבת. אחוז הערבים בה היה 19.7% בשנת 2001 ו 22.0% בסוף שנת 2004. לעומת זאת, מקרב האוכלוסיה הצעירה (עד גיל 15) אחוז הערבים עומד על קרוב ל-50%. [1]. הסגרגציה (הפרדה) הטבעית האופיינית לערים מעורבות אינה כה חזקה בלוד וקו התפר בין השכונות הערביות ליהודיות כולל אזורים מעורבים רבים. עזיבת תושבים יהודים יצרה היצע נרחב של דירות בשכונות היהודיות הוותיקות, מצוקת הדיור בשכונות הערביות יצרה ביקוש רב לדירות אלה, והכלכלה ניצחה את הסגרגציה. עם זאת, שכונות מעורבות אלה הן לא אחת מקור לאלימות ולביטויי גזענות.

השכונות בלוד מחולקות לשלוש קבוצות: השכונות הערביות (שכונת הרכבת ופרדס שניר) המופרדות גאוגרפית על ידי מסילת הרכבת, השכונות היהודיות החדשות שנבנו לכיוון רמלה, ושכונות "גני אביב" ו"גני יער" המנותקות גאוגרפית מהעיר. אזור מרכז העיר, שהיה בעבר ערבי כולו, הפך ליהודי כולו בשנות ה-50, אם כי כיום מסתמנת חזרה איטית של האוכלוסייה הערבית לאזור זה.

בתקופת כהונתו של מקסים לוי הורגש שגשוג מה בעיר, נפתחו בתי ספר חדישים, התפתח אזור תעשייה, הוקמו קניון ובתי קולנוע ועוד. במהלך שנות ה-90 התחזקה מגמת העזיבה של יהודים מבוססים, למרות ההתייצבות ביחסי העדות. היהודים החלו לחשוש פן יהפכו למיעוט, והדבר מהווה מוקד מתיחות בין אוכלוסיות העיר.

לאחר הדחתו של ראש העירייה בני רגב, מונה קצין חינוך ראשי הפורש, תא"ל אילן הררי, לעמוד בראש הוועדה הממונה (שלמעשה מתפקדת כמועצת העירייה).

דמוגרפיה

האוכלוסייה הערבית

נכון לסוף שנת 2004, התגוררו בלוד כ-14,661 תושבים ערבים, כ-22.0% מאוכלוסיית העיר. גידול מסוף שנות ה-80, אז היוו התושבים הערבים 12% בלבד מאוכלוסיית העיר. רוב התושבים הערבים גרים בשלוש שכונות מצוקה, אם כי חלקם עבר עם הזמן לשכונות היהודיות, שהפכו להיות שכונות מעורבות. האוכלוסייה הערבית בלוד נמצאת ביחסים מתוחים בינה לבין עצמה ועם היהודים בעיר, עם משתפי פעולה שיושבו בעיר במהלך שנות האינתיפאדה, ועם רשויות החוק והעיריה בשל בעיית פשיעה, בעיית סמים ובנייה בלתי חוקית שנפוצה באוכלוסייה הערבית בעיר.

את האוכלוסיה הערבית ניתן לחלק לארבע קבוצות עיקריות:

ערביי לוד הותיקים

הקבוצה הראשונה והשניה, המכנות את עצמן "לודאים" הן מקרב ערביי לוד שנשארו בעיר מלפני תש"ח. הקבוצה הראשונה, המונה כיום כאלף איש היא ערביי לוד הנוצרים, והשניה, המונה כ-6000 איש היא מערביי לוד המוסלמים. שתי הקבוצות הללו, המהוות מיעוט בקרב האוכלוסיה הערבית בעיר, נמצאות במעמד סוציואקונומי גבוה יחסית לשאר האוכלוסיה הערבית, ומתגוררות בעיקר בשכונות המזוהות כיהודיות. ילדי הקבוצות הללו אינם לומדים במסגרות החינוך הערבי בעיר, אלא בבתי ספר פרטיים ברמלה וביפו או בבתי הספר היהודיים שבעיר.

הבדאווים

הקבוצה השלישית כוללת את האוכלוסיה הבדואית בעיר, שהחלה להגיע מסוף שנות השבעים, בעקבות הסכמי קמפ דיוויד. ככל הנראה זו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב ערביי לוד. הבדואים מתגוררים בעיקר בשכונת הרכבת ובפרדס שניר- שתח שכונות המתאפיינות בבניה הבלתי חוקית הנרחבת הממלאת אותן.

משתפי הפעולה

הקבוצה הרביעית כוללת את אוכלוסית המשת"פים שהגיעה לעיר החל מתחילת שנות התשעים. במהלך שנות האינתיפאדה הארוכות נוספו ללוד הערבית כמה מאות משפחות של משתפי פעולה, אשר התקשו להתאקלם חברתית הן בין היהודים והן בין הערבים. בשל חוסר לכידותה של האוכלוסייה הערבית בלוד יחסית לאוכלוסיות ערביות אחרות בישראל, ההתנגדות לקליטת המשת"פים בלוד הייתה עזה פחות מבמקומות אחרים בארץ. משתפי הפעולה יושבו בשכונת אל-ורדה, שנמצאת בתוך שכונת הרכבת, שם הם מוקפים בגדרות תיל ואמצעי אבטחה מחשש להתנכלות, ורק לאחרונה החלו להיטמע מעט בשכונות הערביות האחרות. כיום, המשת"פים מתגוררים גם באזור רמת אשכול ונווה שרת.

בתקשורת הכתובה המקומית מועלות מדי פעם טענות כי משתפי הפעולה נהנים לכאורה מחיסיון בפני החוק, כגמול על שירותם, והמשטרה מתעלמת מפעילויות בלתי חוקיות שנטען בתקשורת כי הם מבצעים.

בין הקבוצות הללו שוררת מתיחות ואף יחסי איבה- הן אינן באות בקשרי חיתון זו עם זו, וערביי לוד הותיקים (בני הקבוצה הראשונה והשניה) נוטים להאשים את הבדוואים והמשת"פים במצבה הקשה של העיר. כאמור, ילדי הלודאים הותיקים אינם לומדים יחד עם ילדי הבדוואים והמשת"פים.

עולי מדינות חבר העמים

15 אלף עולים חדשים מברית המועצות לשעבר נקלטו בלוד בשנות התשעים, והם מהווים כיום כ 23% מתושבי העיר. רובם מתגוררים בשכונת גני אביב. עם הזמן חלה ירידה בפופולריות של לוד בקרב עולי חבר העמים, עקב אכזבה מאיכות החיים בעיר, ורבים מהם עזבו את העיר.

בנייה בלתי חוקית

חלק ניכר מהתושבים הערבים בלוד חיים על קרקע חקלאית הרשומה על שמם בטאבו, אך שלא הופשרה לשימוש כקרקע למגורים. אחרים הגרים בבתים שנבנו בבנייה בלתי חוקית על אדמות מדינה [2]. לעירייה אין את היכולת הכלכלית להתמודד עם בעיית הבנייה הבלתי חוקית, כיוון שפעולות הריסה של בתים שנבנו בבנייה בלתי חוקית הם פעולות יקרות, והעיריה נתונה במצוקה כלכלית. בנוסף, הריסת בנייה בלתי חוקית בלוד היא בעייתית כיוון שפעולות ההריסה חייבות להיות מלוות באבטחה כבדה על הקבלנים המבצעים את ההריסה.הבטחות רבות מצד הממשלה לפיהן לוד תקבל סיוע נרחב על מנת להתמודד עם הבנייה הבלתי חוקית, העלו חרס וסיוע מעולם לא הגיע לידי העיר.
כדי להימנע מהתמודדות עם בעיות האבטחה והבעיות הכלכליות של ההריסה, החליטה עיריית לוד להפשיר ולהכיר בבנייה בלתי חוקית בעיר (תוכנית ל"ד). [3]. פתרון נוסף להתמודדות עם בעיית הבנייה הבלתי חוקית בעיר היה הקמת שכונה ערבית חדשה, "נווה שלום" על ידי משרד השיכון. המבקרים מקרב הציבור הערבי טוענים כי השכונה נבנתה ללא שיתוף הציבור ובבנייה שבלונית ולא איכותית שאינה מתאימה לצרכים של המשפחות הערביות (משפחות מרובות ילדים, מגורים בחמולות וכו'), וכי השכונה היא מס שפתיים בידי הרשויות כנגד טענות הקיפוח של הערבים.
בעיות של בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי קיימות גם בעיר השכנה רמלה.

בעיית הסמים

אף שבלוד בעיית הסמים אינה הגדולה ביותר בגוש דן, לוד ידועה לשמצה בתואר "בירת הסמים" של גוש דן. בעבר התרכז הסחר בסמים בשכונות הפחונים פרדס שניר והרכבת, ועם הזמן התפשט גם לשכונות היהודיות והמעורבות בעיר. אופיו הפלילי של הענף הביא להגדלת הפשיעה הנלווית כגון גניבות, ונדליזם ואלימות. כיום, לאחר מבצעי אכיפה נרחבים של המשטרה בשיתוף פעולה עם כוחות מיוחדים צומצם במידה ניכרת הסחר בסמים בעיר.

דת

העיר לוד משופעת בכ-70 בתי כנסת, רובם קטנים ומשרתים את האוכלוסייה הספרדית המזרחית. בשל תופעת החזרה בתשובה, שהתעצמה בעשור האחרון, נפתחים מוסדות דת רבים במבנים ישנים ובדירות. פעילות רבה של ש"ס בעיר מזרימה כספים למוסדות חינוך דתיים ולשיפוץ בתי כנסת, אשר ברובם פונים לזרם המזרחי. הפעילות הדתית יוצרת מתח בין עולי חבר העמים לבין היהודים הוותיקים ואף אירעו בעבר תקריות על רקע לבוש לא צנוע או מכירת מזון לא כשר.

מנגד, הזרמים הדתיים האחרים בעיר מקופחים. האתיופים חנכו בית כנסת ראשון לעדתם לאחר מאבק בן עשר שנים. הערבים מנהלים מאבק עיקש לבניית מסגד גדול בפרדס שניר במקום מסגד קטן שכבר לא ענה על הצרכים.

בלוד העתיקה נמצאת כנסיית ג'ורג' הקדוש קוטל הדרקון, פטרונה של אנגליה, בה על־פי המסורת נקבר גאורגיוס הקדוש. הכמרים בכנסייה הם ברובם יוונים.

קהילת חב"ד מונה כ-100 משפחות המתגוררות ב"שיכון חב"ד". לידו נמצאת גם אחת הישיבות הגדולות של חב"ד בישראל, שהיא ישיבת תומכי תמימים, הישיבה הקטנה (בגיל) המרכזית שלה.

בעיר קיים גרעין תורני "אלישיב" המפעיל ישיבה גבוהה (בשכונת רמת אשכול), מכינה קדם צבאית, וכן ישיבה תיכונית (ברחוב דני מס), אולפנה לבנות, ומדרשה ללימודי יהדות המופעלת על ידי בנות שירות לאומי (רחוב הכלנית), מעונות לפעוטות וגני ילדים. הגרעין נחשב כאחד הגרעינים הגדולים והותיקים בארץ.

הגרעין הקים מכינה קדם צבאית חברתית, בה לומדים לימודי אמונה, גמרא ותנ"ך, ומכינים בוגרי שמינית לשירותם הצבאי. דגש מושם על נתינה חברתית בעיר לוד. בראש המכינה עומדים הרב ברוך אפרתי והרב דודי אברמוביץ'.

תעשייה

אזור התעשייה הצפוני של לוד, המשתרע על שטח של כ-500 דונם, נחשב לאחד מאזורי התעשייה החשובים באזור המרכז, וזאת בזכות קרבתו לנמל התעופה בן-גוריון. רבים מהמפעלים באזור התעשייה הם מתחום הלוגיסטיקה.

מפעלים חשובים נוספים בעיר הם חברת ציוד התקשורת "טלרד", מפעל הקרטון "קרגל", מפעל "סיגריות לוד" למוצרי טבק, "קפה-קו" - חברת-בת של עלית לייצור קפה, ו"קשב" - מרכז המחשבים של בנק לאומי, ומפעלי התעשייה האווירית.

אזור התעשייה נהנה מקירבה לצירי תחבורה מרכזיים, סמוך לתוואי כביש חוצה ישראל, בצומת הרכבות המרכזי של המדינה.

בשנים האחרונות קמה תחרות לאזור התעשייה המקומי של העיר בדמות פארק התעשייה "אירפורט סיטי" שבבעלות חברת אפריקה ישראל, המיועד לתעשיות היי טק.

ערים תאומות

• סמטרדיה, גאורגיה
• פיאטרה נאמץ, רומניה

לקריאה נוספת

• בן ציון רוזנפלד, לוד וחכמיה בימי המשנה והתלמוד, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשנ"ז.
• אלון קדיש, אברהם סלע, ארנון גולן, כיבוש לוד, יולי 1948, הוצאת משרד הבטחון, ההוצאה לאור, תשס"ג.
• אורה וקרט, לוד: גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב 1977.

קישורים חיצוניים

• אתר הגרעין התורני אלישיב בלוד.
• "לוד: שכנות טובה בתוספת חומוס" - כתבת תיירות באתר ynet
• אתר עיריית לוד
• ד"ר חיים יעקבי, חיי השגרה בלוד על כוח, זהות ומחאה מרחבית בעיר המעורבת לוד
• שב"חים ובנייה לא חוקי - מבעיותיה של לוד 2006, רן פרחי, לאתר "אומדיה".