ברצלונה (כדורגל)

שגיאות פרמטריות בתבנית:קבוצת כדורגל
פרמטרים [ אליפויות, תמונה, גביעים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 1, 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ברצלונה
Futbol Club Barcelona

מידע כללי
שם מלא	מועדון כדורגל ברצלונה
כינוי	בארסה, בלאוגרנה (כחול-ארגמן)
תאריך ייסוד	1899
אצטדיון	קאמפ נואו, ברצלונה (תכולה: 98,787)
בעלים	associate member, supporters' group
נשיא	ז'ואן לאפורטה
יו"ר	ז'ואן לאפורטה
מנכ"ל	Ferran Reverter
מאמן	ז'וזפ גוארדיאולה
ליגה	לה ליגה
www.fcbarcelona.cat
תלבושת
תלבושת בית תלבושת חוץ

מועדון כדורגל ברצלונה (בספרדית: Fútbol Club Barcelona) הוא מועדון כדורגל מצליח מברצלונה שבספרד. המועדון נוסד בשנת 1899 על ידי קבוצת כדורגלנים שווייצרים, בריטים וקטלאנים, בראשות האנס גאמפר (בקטלאנית: ז'ואן גאמפר). המועדון הפך למוסד קטלאני תרבותי רחב למדי ולכן המוטו שלו הוא "יותר ממועדון" (Més que un club). אצטדיונה של קבוצת הכדורגל הוא הקאמפ נואו, האצטדיון הגדול באירופה ומבין הגדולים בעולם.

בנוסף לקבוצה הבוגרת המפורסמת, כולל המועדון גם קבוצת מילואים בשם ברצלונה אתלטיק, ועוד ארבע קבוצות מקצועניות בענפי ספורט אחרים: קבוצת כדורסל, קבוצת כדוריד, הוקי קרח וכדורגל אולמות. המועדון חולק את פסגת הכדורגל הספרדי עם ריאל מדריד, והיריבות הספורטיבית ארוכת השנים בין השתיים הפכה לנושא בפני עצמו בכדורגל הספרדי, והבדלים תרבותיים לגבי רקעם של שני המועדונים חידדו יריבות זו. מלבד ריאל מדריד נודעה יריבות ספורטיבית גדולה בין ברצלונה למועדון הכדורגל אספניול, קבוצה נוספת מהעיר ברצלונה.

המועדון הוא בין המובילים והחשובים שבמועדונים האירופים, והצטיין גם בזירות המפעלים היבשתיים. במהלך העשורים זכתה קבוצת הכדורגל של המועדון מספר פעמים בגביעים היבשתיים על גלגוליהם השונים, והתואר האירופי האחרון בו זכתה הוא אליפות ליגת האלופות בשנת 2006. במועדון שיחקו במהלך השנים שחקנים ידועים רבים ורבים אחרים קיוו להתקבל אליו. על פי דירוג מגזין פורבס שפורסם באפריל 2008, ברצלונה הוא מועדון הכדורגל השביעי בעושרו בעולם.

היסטוריה

קובץ:Gamper museo F.C.B..JPG

דמותו של גאמפר ב"מוזיאון בארסה"

הקמה

בשנת 1898 התיישב איש העסקים הספרדי ז'ואן גאמפר בברצלונה. ב-22 באוקטובר 1899 פרסם גאמפר מודעה במגזין ספורט, בה הצהיר כי ברצונו להקים קבוצת כדורגל. לאחר שבוע נענו לקריאתו 11 שחקנים והיו לגרעין מועדון הכדורגל. נשיא המועדון הראשון היה האנגלי וולטר ויילד. עם הקמתו נבחר סמל העיר ברצלונה כסמל המועדון, אך זה שונה לאחר כעשור לסמל בתצורתו הנוכחית. על פי הסברה, צבעי חולצות שחקני המועדון, אשר נותרו בעינם עד היום, נבחרו על פי צבעיה של באזל, קבוצתו הקודמת של גאמפר. המשחק הראשון של הקבוצה היה מול קבוצת שחקנים אנגלים ב-8 בדצמבר, שניצחה את ברצלונה בתוצאה 1-0.

בשנותיה הראשונות השתמשה קבוצת הכדורגל של המועדון הצעיר במספר מגרשי כדורגל כמגרשים ביתיים, עד שהצליחה לרכוש אצטדיון ביתי מבוסס יותר - "קרר אינדסטריה", שהיה יכול להכיל 6,000 צופים ונרכש על ידי המועדון ב-1909.

אליפות קטלוניה

שחקני ברצלונה בשנת 1903

בעבר היו בקטלוניה מספר קבוצות כדורגל נוספות מלבד ברצלונה, בהן אספניול. תוך זמן לא רב, היו מספיק קבוצות כדי לארגן ליגה ובדצמבר 1900 אלפונס מסאיה, נשיא קבוצת הכדורגל היספניה, הציע לקבוצות בקטלוניה להקים מפעל כדורגל בשיטת גביע. גביע מסאיה בסופו של דבר הפך לאליפות קטלוניה, הליגה הראשונה שנערכה אי פעם בספרד. קבוצת ברצלונה זכתה בגביע הראשון ב-1902. באותה שנה שיחק המועדון גם בגמר גביע המלך, אך הפסיד 2-1. עד 1922 זכה המועדון באליפות קטלוניה 8 פעמים, בנוסף למספר זכיות בתארים נוספים.

שנות גאמפר

משחק באצטדיון הראשון של המועדון, "קרר אינדסטריה"

גאמפר היה שחקן הקבוצה עד 1903. בשנת 1901 היה לו חלק עיקרי בקבוצה - הוא כבש 49 מתוך 88 שערי הקבוצה. בעשור הראשון של המאה ה-20 היו למועדון מספר נשיאים, בהם ברתומאו טרראדס, פול האס וארתור ויטי. המועדון נתקל במספר קשיים ובחילופי נשיאים תכופים. מספר חברי המועדון ירד עד כדי 38 בקיץ 1908. ב-11 בנובמבר התמנה ויסנץ' רייג בניסיון להוציא את המועדון מהמשבר, אך ניסיונותיו כשלו והוא פרש מתפקידו תוך 22 יום בלבד. גאמפר הפך לנשיא המועדון בתום ישיבה בה נכחו 20 חברי מועדון בלבד. כבר בעונתו הראשונה זכה המועדון באליפות קטלוניה. בסך הכול החזיק גאמפר בתפקיד 25 שנה בחמש קדנציות שונות (1908-09, 1910-12, 1917-19, 1921-23, 1924-25).

את הקדנציה הראשונה שלו סיים באמצע עונת 1909/10, והחליפו אוטו גמלין. המועדון זכה בגביע קטלוניה והוכתר כאלוף ספרד, לאחר ניצחון על אספניול דה מדריד. בתחילת העונה הבאה חזר גאמפר לתפקיד נשיא המועדון למשך שנתיים. למועדון היו כ-400 חברים באותן שנים. ב-1917 התמנה קפטן הקבוצה, ג'ון בארו, להיות גם מאמנה הראשון של הקבוצה. תקופתו נמשכה שבועות ספורים והוא הוחלף על ידי ג'ק גרינוול, שאימן את הקבוצה במשך שבע שנים רצופות, שיא של המועדון שנשבר על ידי יוהן קרויף בלבד. בשנת 1919 למועדון היו כבר כ-3,000 חברים, מה שסימן את תחילת עידן הזהב של המועדון.

בתקופת גאמפר שיחקו בקבוצה שחקני עבר מפורסמים כגון ריקארדו זאמורה, שוער הנחשב לאחד הטובים בהיסטוריה של הכדורגל, פפ סמיטייר ופאולינו אלקנטרה, מלך שערי המועדון בכל הזמנים. השחקנים היו שותפים להצלחה רבה של המועדון בגביע המלך ובאליפות קטלוניה, עם 7 זכיות נוספות בו בשנות ה-20, ואף זכייה באליפות לה ליגה הראשונה ב-1929. העשור הזה נחשב לעידן הזהב של המועדון. בתקופה זו החל המועדון להיות מזוהה עם לאומיות קטלאנית. ב-1922 הועבר המועדון לבית חדש, לס קורטס, שתכולתו התחילית הייתה 30,000 צופים, ולאחר מכן 60,000. עם חגיגות חצי יובל נמנו מעל ל-12,000 חברי מועדון.

למרות ההצלחה במפעלי הכדורגל, נתקל המועדון בקשיים שונים. במשחק שנערך ב-14 ביוני 1925, בזמן שלטונו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה, לעג הקהל הקטלאני להמנון ספרד, וכתוצאה מכך סגר השלטון את לס קורטס למשך חצי שנה (מאוחר יותר קוצרה הסגירה לשלושה חודשים). גאמפר פרש מתפקידו כנשיא המועדון. כ-5 שנים לאחר מכן, לאחר האשמות מצד הדיקטטור הספרדי על קידום לאומיות קטלאנית, גורש גאמפר לשווייץ, שם התאבד ב-1930.

תקופת השפל וההשתקמות

גרף מיקום הקבוצה בליגה
*הליגה הושעתה מעונת 1936/37 עד 1938/39

בשנות ה-30 סבל המועדון מתקופת שפל בצל הקונפליקט הפוליטי שהשפיע הן על החברה והן על הספורט באזור. המועדון נתקל בבעיות פיננסיות וספורטיביות. למרות הצלחה מקומית - זכייה באליפות קטלוניה 6 פעמים - לא הצליחה הקבוצה לזכות באליפות ספרד.

תחילה, נחל המועדון את תבוסתו הגדולה ביותר, הפסד 12-1 לאתלטיק בילבאו, הקבוצה לה הפסיד המועדון גם בגמר הגביע בעונת 1931/32. נשיא המועדון הוחלף בתקווה לשיפור. צעד זה לא עזר - מספר החברים ירד לכ-9,500 ב-1931 ולכ-8,800 ב-1932. באותה שנה עבר סמיטייר לריאל מדריד ועורר מחלוקת אדירה בקרב אוהדי ברצלונה. בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה במקום לפני האחרון וניצלה מירידה לליגת המשנה רק בזכות הרחבת הליגה הראשונה. אי-ההצלחה בליגה המשיכה, הקבוצה הפסידה בגמר הגביע שנערך בוולנסיה ב-1936 ומספר החברים ירד לכ-7,700.

נשיא המועדון ז'וזפ סוניול נרצח על ידי חייליו של פרנסיסקו פרנקו, רודנה של ספרד, כחודש לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, בשנת 1936. הקבוצה שיחקה באותו זמן באמריקה, ולכן רבים מחבריה החליטו לא לחזור לספרד. במרץ 1938 הטיל הצבא הפשיסטי פצצה על מבנה של המועדון, שגרמה לנזק רב. ב-1939, עם כיבוש העיר על ידי כוחותיו של פרנקו, צעדו חייליו לעבר לס קורטס במטרה להופכו לבסיס צבאי. מזכיר המועדון שיכנע את מפקד הכוח להוביל את חייליו למקום אחר בעזרת המשפט: "לפניך עומד מקדש המוקדש לספורט ולתרבות הגוף. כיבדנו אותו במהלך המלחמה, וכעת ההחלטה מה לעשות אתו נמצאת בידך.", ובכך ניצל האצטדיון מהרס.

שנות ה-40 החלו רע עבור המועדון. ב-1940 מונה משתף פעולה של פרנקו להיות נשיא המועדון. שם המועדון שונה מהשם בסגנון האנגלי "Fútbol Club Barcelona" לשם הספרדי "Club de Fútbol Barcelona". מסמל המועדון הוסרו שני פסים מדגל קטלוניה. למועדון היו כאלפיים חברים בלבד, והוא נאלץ להיאבק על מקומו בליגה הראשונה כבר בעונה הראשונה לעשור. הייתה זו העונה הגרועה ביותר של ברצלנוה מבחינה התקפית, בה הבקיעה 32 שערים בלבד ב-22 משחקים.‏‏ שבוע אחרי שזכה ב-1942 בגביע הספרדי ניצל המועדון מירידה בזכות ניצחון במחזור האחרון לעונה. בעונה שלאחר מכן, לאחר ניצחון 3-0 במשחק הראשון של חצי גמר הגביע מול ריאל מדריד, שנתמכה על ידי השלטון הפשיסטי, האשימו עיתוני ספרד את המועדון ואת אוהדיו ביציאה משולחת רסן נגד "האומה הספרדית ונציגיה, שחקני ריאל מדריד", וראש שירותי הביטחון של ספרד איים באופן אישי על שחקני ברצלונה. כתוצאה מכך הפסידו בגומלין במכוון, בתוצאה 11-1.‏‏ נשיא המועדון, שלא אהב דרך התנהלות זו, למרות היותו חבר במפלגת השלטון הפשיסטית, פרש מתפקידו. בעקבות המשחק נפער קרע בין שני המועדונים. פרנקו הלאומן תמך באופן גלוי בריאל מדריד, כמועדון המייצג את בירתו, ועל כן העוינות בין קטלוניה וקסטיליה, חבלי הארץ של ברצלונה ומדריד, הפכה גם לנחלת המועדונים.

על אף הקשיים הסתמנה התאוששות מן המשבר ששרר בזמן המלחמה. בהדרגה חזר מספר חברי המועדון לגודלו וקו 10,000 החברים נחצה כבר ב-1941. בעונת 1942/43 סיימה הקבוצה במקום השלישי ומריאנו מרטין הוכתר כמלך שערי הליגה עם 32 שערים ב-26 משחקים, ממוצע שערים למשחק הגדול ביותר בליגה. בעונת 1943/44 היה ז'וזפ אנטוני אלברט נשיא המועדון למשך חודש אחד, ולאחריו מונה ז'וזפ ונדרל. עמו כנשיא נפתחה גלריה בלס קורטס ומספר חברי המועדון הגיע ל-20,000. תחת פפ סמיטייר כמאמן זכה המועדון באליפות הליגה השנייה שלו, בעונת 1944/45. עד סוף העשור זכה המועדון בשתי אליפויות נוספות עם אנריקה פרננדס האורוגוואיי כמאמן, בעונות 1947/48 ו-1948/49, וכן במהדורה הראשונה של הגביע הלטיני ב-1949. המועדון חגג יובל להקמתו באותה שנה, אך לא זכה להצלחה בליגה וסיים במקום החמישי בלבד, מה שסימן את עזיבתו של פרננדס. השתקמות המועדון מהמשבר התבטאה גם בכמות חברי המועדון: בשנת 1949 היו מעל ל-24,000 חברים, בהשוואה לכ-3,500 החברים שהיו כעשור לפני כן.

ביוני 1950 הצטרף לאזלו קובאלה למועדון, אך לא הורשה לשחק בליגה, עקב הפרת חוזהו במועדונו הקודם, על ידי פיפ"א עד אפריל 1951. בואו סימן תחילת תקופה מוצלחת במועדון. בשנת 1952 זכה המועדון בחמש תחרויות, ביניהם הליגה הספרדית, גביע הליגה הספרדית והגביע הלטיני. נמנו מעל ל-30,000 חברי מועדון באותה עונה. המועדון זכה בגביע הספרדי שלוש פעמים ברציפות, בין 1951 לבין 1953. בתקופה זו בלטו קובאלה, שהנהיג את הקישור, הקפטן ז'ואן סגרה ושחקני ההתקפה ססאר ואסטניסלאו באזורה. קובאלה הבקיע 243 שערים ב-329 משחקים, כולל שביעייה מול ספורטינג חיחון - שיא ספרדי למספר שערים ששחקן מבקיע במשחק ביחיד.‏‏ עם זאת, זכורה לרעה אי-החתמתו של הכוכב אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד כקבוצתו בספרד, והוביל אותה להישגים רבים הן בגביע אירופה והן בליגה.

קאמפ נואו

בשנת 1953 מונה פרנסיסקו מירו-סאנס להיות נשיא המועדון לאחר קיום בחירות (דמוקרטיות למחצה) ראשונות במועדון מזה 14 שנה, בו הצביעו 17,241 חברים. הוא קידם את בניית האצטדיון החדש של המועדון, הקאמפ נואו, הן עקב הצורך באצטדיון שתכולתו גדולה יותר מלס קורטס, והן בזכות הוזלת מחירי הנדל"ן באזור. בנייתו החלה בנובמבר 1954 והושלמה בספטמבר 1957. האצטדיון החדש הכיל 90,000 מקומות ישיבה, והפך לאצטדיון הגדול באירופה, ואף היום הוא אחד מהגדולים בעולם. על אף האופטימיות לקראת השלמת הקמת האצטדיון, כשל המועדון בליגה, וריאל מדריד זכתה באליפות 5 פעמים במשך 6 שנים. הקבוצה סיימה במקום השני שנתיים ברציפות, ב-1955 וב-1956.

קהל בקאמפ נואו

בעונת חניכת האצטדיון החדש סיימה הקבוצה במקום השלישי, אולם לאחר מכן זכתה ברצלונה באליפות שנתיים ברציפות בעונות 1958/59 ו-1959/60, ובגביע ערי הירידים בעונות 1957/58 ו-1959/60 תחת הדרכתו של המאמן הלניו הררה ובהנהגת הקפטן פרן אוליביה והשחקנים לואיס סוארז, שנדור קוצ'יש וזולטן צ'יבור. המועדון ערך את הופעת הבכורה שלו בגביע אירופה. ההצלחה משכה גם חברים למועדון - נמנו 38,000 בסוף 1958.

ההצלחה לא נמשכה גם בשנות ה-60. ב-30 באפריל 1960 פיטר מירו-סאנס את הררה, מיידית לאחר הפסד הקבוצה בחצי גמר גביע אירופה לריאל מדריד.‏‏ החלטה זו, לצד החלטות שגויות אחרות, הובילו לאי-שביעות רצון מתפקידו. ב-28 בפברואר 1961 התפטר מירו-סאנס מן הנשיאות, כשנה לפני תום כהונתו. יתר על כן, היה זה העשור היחיד, מלבד שנות ה-30 שהושפעו על ידי מלחמת האזרחים, בו המועדון לא זכה באליפות הליגה. הקבוצה הגיעה לגמר גביע אירופה ב-1961, ולאחר מכן התארים היחידים שבהם זכה המועדון היו גביע ערי הירידים ב-1966 וגביע הגנרל ב-1963 וב-1968.

לאחר ביצועים כושלים של הקבוצה בעונת 1961/62, מונה קובאלה להיות מאמן הקבוצה. הוא עזר לקבוצה להגיע למקום השני בליגה ולגמר גביע ערי הירידים. אולם, ביצועים חלשים בעונה שלאחריה בישרו את עזיבתו עוד באמצע העונה, בינואר 1963. החליפו שחקן עבר נוסף של הקבוצה, ז'וזפ גונזלאבו, שלא הצליח להרים את הקבוצה שסיימה במקום השישי בליגה - המיקום הנמוך ביותר מאז 1944. חילופי המאמנים בשנים הבאות היו תכופים עקב אי ההצלחות החוזרות של הקבוצה הן בזירה המקומית והן באירופית. ב-1966 נערכה המהדורה הראשונה של גביע גאמפר בקאמפ נואו. המועדון זכה בגביע בזכות ניצחון בגמר על אנדרלכט. בנוסף לזכייה בגביע הירידים באותה שנה, סיימה הקבוצה במקום השני במשך שתי עונות רצופות.

גמר הגביע ב-1968 זכור במיוחד לאור הציפייה שריאל מדריד תנצח ותשלים דאבל. מול הקהל בסנטיאגו ברנבאו, שכלל את פרנקו, ניצחה ברצלונה במשחק בזכות שער עצמי של מגן ריאל. פרנקו נאלץ להעניק את הגביע לקפטן ברצלונה חוסה אנטוניו סאלדואה. הזכייה בגביע הוקדשה לזכרו של חוליו ססאר בניטס המנוח, שחקנה של הקבוצה שמת במפתיע מספר חודשים לפני כן.

המשפט "יותר ממועדון" מוטבע על יציע בקאמפ נואו

למרות אי ההצלחה במשחקיו, המשיך המועדון לגדול, בייחוד מבחינת חשיבותו לקטלאנים. בנאומו של נשיא המועדון נרסיס דה קררס ב-1968 נטבע המשפט שברצלונה הוא "יותר ממועדון" (במקור: "Més que un club"), כהתייחסות לחשיבות המועדון מבחינה לאומית-קטלאנית. הנשיא שלאחריו, אגוסטי מונטל, פעל למען קידום הרעיון שמאחורי המשפט. הוא נאבק למען הכנסת עקרונות דמוקרטיים להתנהלות הכדורגל בספרד.

באותן שנים לא הירשתה הממשלה לשחקנים זרים לשחק בספרד. למרות זאת היא דאגה להעניק אזרחות לשחקנים דרום אמריקאיים מובחרים , ואישרה להם לשחק רק בריאל מדריד. רק לאחר לחץ ציבורי גדול הותר להחתים שחקנים זרים מכל העולם בכל קבוצה שחפצה בכך, ובכך הוחתם הכוכב ההולנדי יוהן קרויף על חוזה עם המועדון בשנת 1973. קרויף זכה לשכר שובר שיאים - מיליון דולר לשלוש שנים.‏‏ מהר מאוד הפך אהוד על האוהדים בשל שיטת המשחק המהירה והחכמה שלו.

עם רינוס מיכלס כמאמן וקרלס רשאק בחוד, הביס המועדון את ריאל מדריד 5-0 בסנטיאגו ברנביאו ובסוף העונה זכה באליפות הליגה. עם ציון 75 שנה להקמת המועדון ובחירת המנון חדש בעונה שלאחר מכן, למועדון היו 70,000 מנויים, ובמקביל הסתמן תהליך הפיכת המועדון לאחד המועדונים החזקים ביותר בספרד ובעולם. אף הצטרף לקבוצה יוהן ניסקנס, הולנדי מוכשר נוסף, במטרה לזכות בתארים נוספים. באירופה, הגיעה הקבוצה לחצי גמר גביע אירופה, שבו הפסידה ללידס יונייטד. למרות היותה קבוצה חזקה, לא זכתה הקבוצה בתארים: ברצלונה סיימה כסגנית האלופה במשך שלוש עונות רצופות, והתואר הבא של ברצלונה, גביע מקומי, היה 5 שנים בלבד לאחר הזכייה באליפות.

קבוצת החלומות

שינוי הממשל הספרדי מהדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו לדמוקרטיה הוביל לכך שגם מועדונים התחילו להתנהל באופן דמוקרטי. אגוסטי מונטל היה נשיאה הראשון של ברצלונה עד הבחירות הדמוקרטיות המלאות הראשונות. לאחר חילופו בז'וזפ לואיס נונייז ב-1978, נכנס המועדון לתקופה חסרת תקדים של צמיחה כלכלית וחברתית. גובשה מדיניות בנוגע להחתמת שחקנים זרים בקבוצה. ב-1979 זכתה הקבוצה בגביע אירופה למחזיקות גביע לראשונה. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון האנס קרנקל האוסטרי, שהיה גם מלך השערים בליגה הספרדית באותה עונה, מיגלי וחוסה רמון אלשנקו, משחקני המפתח של הקבוצה בשנות ה-80 והמאמן ז'ואקים ריפה, שחקן עבר של הקבוצה. בעקבות הזכייה בגביע נערכו חגיגות המוניות ברחובות ברצלונה, והמועדון זכה לתודעה ולהערכה באירופה, העתידים לעזור לה בהבאת שחקנים חשובים לקבוצה. ברצלונה זכתה בגביע פעמיים נוספות ב-1982 וב-1989.

בשנות ה-80 צמח המועדון במספר היבטים. לקראת מונדיאל 1982 הורחב אצטדיון הקאמפ נואו. מספר חברי המועדון גדל מ-66,000 ב-1974 עד כדי 108,000 ב-1986. השחקנים הבולטים בעשור היו ברנד שוסטר הקשר, ודייגו מראדונה הארגנטינאי, אחד השחקנים הבולטים בהיסטוריית הכדורגל. מראדונה הוחתם עבור סכום שיא מבוקה ג'וניורס. במשחק מול ריאל מדריד, היתל מראדונה בשחקניה ובשוערה של ריאל, ובכך זכה לראשונה שחקן ברצלונה לתשואות מהקהל במדריד. עם זאת, נתקלה הקבוצה בשפל מבחינת הישגים מקומיים. כישלון הקבוצה בליגה ובאירופה בעונת 1983/84 הביא להדחת מראדונה מהקבוצה. רק לאחר עזיבתו זכה המועדון באליפות, בעונת 1984/85 - מעל ל-10 שנים מאז האליפות הקודמת. אחד הרגעים הזכורים מעונה זו הייתה הצלת בעיטת העונשין של השוער חבייר אורוטי ארבעה מחזורים לסיום העונה, שהבטיחה את זכייתה של ברצלונה באליפות.

הרכב הקבוצה בגמר גביע אירופה 1986

העונה שלאחריה הייתה מאכזבת, בעיקר עקב ההפסד בגמר גביע אירופה שנערך ברמון סאנצ'ס פיחואן שבסביליה. במשחק זה שוסטר לא היה במיטבו והוחלף באמצע, דבר שסימן את סופו המתקרב במועדון. בעונה הבאה לא שותף שוסטר באף משחק, ואת מקומו כמובילי הקבוצה תפסו גארי ליניקר ומארק יוז. עם שני אלו, לצד המאמן טרי ונבלס, ניכרה באופן ברור ההשפעה הבריטית על הקבוצה. אולם, לא הגיעה הקבוצה להצלחות - את האליפות איבדה לריאל מדריד, למרות ניצחון עליה משלושער של ליניקר, ומגביע אופ"א היא הודחה על ידי דאנדי יונייטד. כעבור עונה החלו השחקנים לדרוש את התפטרות מנהלי הקבוצה, ולכן מונה יוהן קרויף לתפקיד המאמן. קרויף יישם בשיטת המשחק של הקבוצה את הכדורגל הטוטאלי, תפישה מיוחדת למשחק. קרויף יצר קבוצה חדשה כמעט לחלוטין שכונתה בפי רבים "קבוצת החלומות".

התואר הראשון של קרויף עם המועדון היה גביע המחזיקות ב-1989. בארבע השנים הבאות, עם קרויף כמאמן, זכתה הקבוצה בארבע אליפויות רצופות. אמנם היא הפסידה בגמר גביע המחזיקות ב-1991, אך השמחה מהזכייה שלושה ימים לפני כן באליפות לאחר 5 זכיות רצופות של ריאל גימדה את הצער. רגע השיא של הקבוצה היה הזכייה הראשונה בליגת האלופות בשנת 1992, בזכות ניצחון 1-0 בגמר באצטדיון ומבלי שבאנגליה על סמפדוריה האיטלקית משער של רונאלד קומאן. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ'קוב ואנדוני זוביזרטה. בזכייה באליפות הרביעית והאחרונה של קרויף, היה לרומאריו חלק חשוב, בכך שכבש 30 שערי ליגה, אך בגמר ליגת האלופות כנגד מילאן כשלה ברצלונה בהצגת היכולת הטובה מהליגה והפסידה 4-0.

מנקודה זו ניכרה ירידה ברמת המשחק של ברצלונה, שסיימה בעונה הבאה במקום הרביעי בלבד. כתוצאה מכך, שחקנים רבים עזבו את הקבוצה. בעונתו האחרונה של קרויף במועדון חלה השתפרות במשחק של ברצלונה - הוצגו שחקנים צעירים כדוגמת לואיש פיגו וג'ורדי קרויף לצד שחקנים בכירים כגאורגי פופסקו, אך עדיין סיימה הקבוצה במקום השלישי, וקרויף המאמן עזב את הקבוצה מספר מחזורים לפני סיום העונה, כששמע על מינויו של בובי רובסון במקומו מהעיתונות. בסך הכול, זכה המועדון עם קרויף כמאמן ב-11 תארים, ובכך הוא מאמן הקבוצה המוצלח ביותר, בנוסף להיותו המאמן שהיה בתפקיד לתקופה הארוכה ביותר - שמונה שנים.

שנות ה-90 המאוחרות

תבליט לרגל חגיגות 100 שנה להיווסדות המועדון

הצעד הראשון של רובסון היה החתמת הברזילאי רונאלדו. בעונתו היחידה במועדון הבקיע רונאלדו 34 שערי ליגה, כמות שערים לשחקן שלא הושגה אף עשר שנים לאחר מכן. בסך הכול הבקיעה הקבוצה 102 שערים בליגה - שיא כל הזמנים בליגה הספרדית. בנוסף, זכה המועדון בגביע המחזיקות ובגביע המלך. למרות ההצלחה באותה עונה, פוטר רובסון בגלל שגיאות טקטיות שבאחריותו ובגלל הסתמכותו הרבה מדי על רונאלדו.

לאחר מכן חתם במועדון המאמן ההולנדי לואיס ואן חאל. רונאלדו עבר לאינטר מילאנו, ריבאלדו חתם בקבוצה וברצלונה זכתה פעמיים באליפות ספרד. בעונתו הראשונה של ואן חאל כמאמן, בה נערכו חגיגות המאה של המועדון, הובילו ריבאלדו, ז'וזפ גוארדיאולה, לואיס אנריקה, לואיש פיגו, שאף היה הקפטן הזר הראשון בתולדות המועדון, ופיליפ קוקו את הקבוצה לזכייה בדאבל. בניגוד להצלחת הקבוצה בזירה המקומית, הישגיה באירופה היו מאכזבים. בעונת 1999/00 הודחה הקבוצה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי ולנסיה, ובאליפות זכתה לה קורוניה. ביקורת קשה הוטחה בהתנהלות המועדון, ונונייז וואן חאל התפטרו מתפקידם בשנת 2000.

תקופת גספארט

בתחילת המילניום נבחר ז'ואן גספארט, שהיה סגן הנשיא במשך 22 שנה, להיות נשיא המועדון. תחתיו, נחל המועדון כישלונות בכל החזיתות. המאמן הראשון של הקבוצה, לורנס סרה פרר, הוחלף על ידי קרלס רשאק לאחר הפסד לריאל סרגוסה באמצע העונה. ברצלונה הגיעה למקום הרביעי, שמוביל למוקדמות ליגת האלופות, רק לאחר שריבאלדו הבקיע שער במספרת לרשתה של ולנסיה בדקות הסיום של המחזור האחרון לעונה. גם בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה במקום הרביעי, למרות הצטרפותו של חבייר סביולה הצעיר. בקיץ 2002 הוחזר ואן חאל. תחת הדרכתו כשלה הקבוצה, ושחקן המפתח חואן רומן ריקלמה מיעט לשחק. גם ואן חאל הוחלף באמצע העונה, על ידי רדומיר אנטיץ'. גספארט עצמו התפטר חודש לאחר מכן. על אף אי בהירות בנוגע למצב המועדון, הנהיג אנטיץ' את הקבוצה מהמקום ה-15 עד למקום השישי. לראשונה מזה 56 שנה, לא העפיל המועדון לטורניר אירופי.

תקופת לאפורטה

שחקני ברצלונה בפתיחת גמר ליגת האלופות 2006 שבו גברו 2-1 על ארסנל

ז'ואן לאפורטה נבחר להיות נשיא ברצלונה ביולי 2003. זה היה סימן לתחילתה של תקופה מוצלחת ביותר של המועדון.

עם הגעתו החתים לאפורטה את שחקן הכדורגל רונאלדיניו ואת המאמן ההולנדי פרנק רייקארד. לאפורטה הנחיל שיטת ניהול חדשה שהחזירה את ההצלחה למועדון. חובות העבר של המועדון שולמו, ובעונת 2003/04 המועדון סיים במקום השני, אחרי שבמהלך העונה השתרך בתחתית הטבלה. בעונת 2004/05 הצטרפו לקבוצה סמואל אטו ודקו שהובילו, יחד עם רונאלדיניו, את הקבוצה לזכייה באליפות ה-17 ב-14 במאי 2005, ובגביע הסופר קאפ הספרדי השישי שלו ב-20 באוגוסט.

למרות ההדחה מליגת האלופות על ידי צ'לסי בשמינית הגמר, השחקנים והאוהדים האמינו שהחל תור הזהב השלישי של המועדון. הקבוצה שיחקה במערך 4-3-3 ההתקפי, עמו הגיעה להישגים כדוגמת ניצחון 3-0 על ריאל מדריד בחוץ ב-19 בנובמבר 2005. במסגרת ליגת האלופות של 2005/06 עברה את צ'לסי ואת מילאן בדרכה לגמר, שבו התמודדה מול ארסנל. ז'וליאנו בלטי כבש בגמר את שערו היחיד במועדון בדרך לניצחון ברצלונה 2-1 וזכייה בגביע אירופה לאלופות בפעם השנייה בתולדות המועדון. בהמשך השנה הושלמה בנייתו של מבנה הספורט על שם ז'ואן גאמפר, והמועדון חתם על הסכם עם יוניצ"ף. ההצלחות הללו הביאו לעליית מספר חברי המועדון עד כדי 150,000.

בעונות 2006/07 ו-2007/08 לא זכתה הקבוצה באף תואר משמעותי, למרות הצטרפותם של שחקנים מקדמת הכדורגל העולמי לסגל הקבוצה, כדוגמת תיירי הנרי וליליאן תוראם הצרפתים והאיטלקי ג'אנלוקה זמברוטה. את האליפות בעונה הראשונה איבדה לאחר שהובילה את הטבלה במשך רוב העונה. למרות מספר נקודות זהה לזה של ריאל מדריד, מדריד היא זו שהוכתרה כאלופה עקב מאזן חיובי במפגשים בין שתי הקבוצות. בעונה שלאחר מכן, עם ציון 50 שנה להקמת האצטדיון, הוחלט לשפצו ולהרחיבו לכ-115,000 מקומות ישיבה. עונה זו גם סימנה את סוף תקופתו של רונאלדיניו ורייקארד במועדון עקב ביצועים דלים של הקבוצה בכלל ושל רונאלדיניו בפרט. במאי 2008 הצהיר המועדון על עזיבתו של רייקארד ומינויו של ז'וזפ גוארדיאולה, קפטן הקבוצה בשנות ה-90, במקומו.

"יותר ממועדון"

בנאום הראשון שערך נרסיס דה קררס כנשיא המועדון בינואר 1968 נעשה לראשונה השימוש בביטוי "יותר ממועדון" (בספרדית: més que un club). בעזרת משפט זה תיאר דה קררס את החשיבות החברתית של המועדון בקטלוניה. חמש שנים לאחר מכן, הפך אגוסטי מונטל את הביטוי לסיסמת מסע בחירתו לנשיאות ובכך נתן לו את משמעותו המלאה. משמעות הביטוי, שהפך מאוחר יותר למוטו של המועדון, היא שמועדון הכדורגל מאחד חברים מכל האידאלוגיות הפוליטיות, האמונות הדתיות והמקורות הגאוגרפיים. המועדון לא מייצג את העיר מבחינה ספורטיבית בלבד, כי אם גם חברתית ופוליטית.

לעתים, מיוחס למועדון המעמד של המייצג החברתי של חבל קטלוניה. לאורך ההיסטוריה, אם כי במידה מצומצמת בשנות שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, ייצג המועדון את הערכים הקטלאניים, ואף נאלץ להגן עליהם במקרים רבים, כפי שציין העיתונאי האנגלי ג'ימי ברנס בספרו, "Barça: A People’s Passion". המועדון סומן כמגן התרבות והשפה הקטלאנית, למשל, בכך שכל מסמכיו הרשמיים של המועדון כתובים בקטלאנית ושסרט הקפטן של הקבוצה מעוצב כדגל קטלוניה. בנוסף לכך, לעתים הביעו אנשי המועדון בפומבי את שאיפתם להשגת אוטונומיה מורחבת לקטלוניה, וכן חתמו על עצומות התומכות בכך.

ייצוג הערכים הקטלאניים אף הוכר באופן רשמי. ב-21 בדצמבר 1992, העניקה ממשלת קטלוניה (Generalidad de Cataluña) את פרס צלב ג'ורג' הקדוש, הפרס החשוב ביותר שמוענק על ידי ממשלת קטלוניה, למועדון. במישור הרשמי פחות, פסקו מספר היסטוריונים וכותבים, כדוגמת מנואל ואסקז מונטלבן, כי המועדון מהווה מייצג של חבל הארץ ברמה הבינלאומית, על אף המסורת הארוכה של ספורטאים ספרדים או זרים ששיחקו במועדון.

מועדון הכדורגל פועל לקידום נבחרות ספורט לאומיות קטלאניות. בעשור הראשון של המאה ה-21 ארגן המועדון משחקי ידידות בין נבחרת קטלוניה לבין נבחרות אחרות, כנבחרת ארגנטינה וכנבחרת ברזיל. המועדון העניק את מוסדותיו בחינם למען אירוח משחקים אלו, ואף שילם לחלק מהספורטאים המשתתפים. כמו כן, חותם המועדון על עצומות פומביות בנושא. בזמן שהיה נשיא, נטל ז'ואן לאפורטה, לצד כדורגלן הקבוצה אולגייר פרסאס חלק במסע ציבורי נרחב בקטלוניה לקידום הנושא, עם הסיסמה "אומה אחת, נבחרת אחת".

למרות שיוכו הלאומני-קטלאני של המועדון, לאורך ההיסטוריה היו לו אוהדים רבים מרחבי ספרד כולה שנמשכו לערכים הספורטיביים של המועדון. מספר היסטוריונים טענו שמלבד ההזדהות עם הערכים הספורטיביים, רבים גם מעריכים את המועדון על היותו אלטרנטיבה לגישה ה"פוליטית-סנטרליסטית" המאפיינת את ריאל מדריד, בייחוד בשנות שלטונו של פרנקו.

בעשורים האחרונים הפגין המועדון סולידריות במחוות שונות. בראשית שנות ה-80 ובאמצע שנות ה-90 ארגן המועדון משחקי צדקה ליוניצ"ף, בה שיחקה קבוצת המועדון נגד קבוצת כוכבים מרחבי העולם. בנוסף, בשנות ה-90 גם כן, השתתף המועדון במאבק נגד סמים וארגן מספר אירועים בשיתוף פעולה עם ה-"Fundación de Ayuda contra la Droga" (העמותה לעזרה נגד סמים), שרווחיהם נתרמו למיזמים שונים.

בזמן נשיאותו של ז'ואן לאפורטה, ביטא המועדון את כוונתו להיות מעורב בעניינים חברתיים וכן את שאיפתו להיות מוכר ברחבי העולם על רוח הסולידריות שלו. ברוח הדברים האלו ארגן המועדון משחק ידידות בקאמפ נואו בין שחקני כדורגל ישראלים ופלסטינים בשנת 2005. בשנות ה-2000 חתם המועדון על הסכמי שיתוף פעולה שבמסגרתם מעניק המועדון תמיכה כספית למדינות מתפתחות.

0.7% מתקציב המועדון מועבר לקרן ברצלונה, שמטרתו לסייע למיזמים הומניטאריים. משנת 2006 התחייב המועדון לתרום 1.5 מיליון אירו ליוניצ"ף. בעזרת הכסף מופעלים מיזמים לשיפור תנאי המחייה של ילדים ברחבי העולם. המיזם המשותף הראשון של שני הארגונים עסק בעזרה לילדים חולי איידס בסווזילנד.במסגרת שיתוף הפעולה עם יוניצ"ף, מוצג סמליל יוניצ"ף על חולצות שחקני המועדון.

ב-2008 החל המועדון לשתף פעולה עם נציבות האו"ם לפליטים, במיזם שנקרא MÉS. במסגרת המיזם מועברים רווחי מכירות מוצרים לנציבות ולקרן ברצלונה במטרה לקדם את הספורט ואת החינוך של מקופחים ופליטים מסביב לעולם.‏‏

אצטדיון

אצטדיון הקאמפ נואו בזמן משחק

ערך מורחב – קאמפ נואו

הקאמפ נואו הוא אצטדיונה הביתי של ברצלונה מאז 1957. הקאמפ נואו זכה לדירוג חמישה כוכבים לפי דירוג האצטדיונים של אופ"א. לפני קאמפ נואו היו בבעלות ברצלונה שני מגרשים: "קרר אינדסטריה", בין השנים 1909 ו-1922, ולס קורטס, בין השנים 1922 ו-1957. תכולתו המקורית של לס קורטס הייתה 30,000 צופים, שגדלה ל-60,000 בתום הרחבתו. לאחר שהתגלה צורך באצטדיון גדול יותר, החלה התעניינות בבניית אצטדיון חדש למועדון בתחילת שנות ה-50. בניית הקאמפ נואו נמשכה בין 1954 לבין 1956. את האצטדיון עיצבו האדריכלים פרננס מיטחנס-מירו, לורנזו גרסיה ברבון וז'וזפ סוטרס מאורי. במשחק הראשון שנערך באצטדיון, ניצחה ברצלונה 4-2 קבוצה מהעיר ורשה. מעל ל-90,000 אוהדים היו נוכחים ברגע מיוחד זה.

תכולת האצטדיון נעה בין 93,053 בשנותיו הראשונות, לבין 120,000 צופים בעת מונדיאל 1982. חוקים שאסרו על יציעי עמידה הובילו להקטנת תכולת האצטדיון ל-98,772 צופים בשנות ה-90. הוא הגדול באירופה והעשירי בגודלו בעולם.‏‏

השם הרשמי של הקאמפ נואו היה "Estadi del FC Barcelona" (האצטדיון של מועדון הכדורגל ברצלונה) עד שנת 2000, אז בחרו חברי המועדון לשנות את שמו לכינויו המוכר – הקאמפ נואו. משמעות השם היא "מגרש חדש" בקטלאנית. בעונת 2007/08, עם ציון 50 שנה להקמת האצטדיון, הוחלט לשפצו ולהרחיבו לכ-115,000 מקומות ישיבה.

ממול הקאמפ נואו נמצא אולם הספורט של המועדון, הפלאו בלאוגרנה, ולצדו ממוקם האולם לענפי ספורט המבוססים על קרח. מאחוריו ממוקם המיני אסטדי, האצטדיון הביתי של קבוצת המשנה של ברצלונה.

בין מתקני האצטדיון ניתן למנות את חנות המזכרות, את המגרשים הקטנים לאימונים ואת הקפלה של השחקנים. בנוסף, באצטדיון נמצא המוזיאון המבוקר ביותר בקטלוניה, "El Museu del Barça".‏‏ במוזיאון מבקרים כ-1,200,000 איש כמדי שנה. המוזיאון הוקם בשנת 1984, כשז'וזפ לואיס נונייז היה נשיא המועדון. במוזיאון יש 1,420 פריטים אודות ההיסטוריה של ברצלונה, מתוכם 420 הם גביעים.

מדיה וקבצים בנושא הקאמפ נואו בוויקישיתוף

תלבושת

צבעי החולצה של שחקני המועדון היו מאז הקמתו כחול וארגמן. צבעי המכנסיים השתנו מלבן בעשור הראשון להקמתו, לשחור ב-1913 ולכחול שבע שנים מאוחר יותר. בעונת 2005/06, באופן חד פעמי, הולבשו השחקנים במכנסיים אדומים.

עיצוב החולצה עבר מספר שינויים לאורך ההיסטוריה. עד עונת 1909/10 הייתה החולצה חצויה לכחול ולארגמן, כאשר השרוולים צבועים בסדר הפוך מהגוף. מעונה זו והלאה, כללה החולצה פסים אנכיים בצבעים הללו, עם שינויים מינוריים בעובי, במספר ובעיצוב הפסים. בעונת 1998/99 עוצבה החולצה בדומה לחולצה המקורית, כציון 100 שנה להקמת המועדון.

עם השנים פותחו מספר תאוריות בנוגע למקור צבעי התלבושת. על נושא זה נערכו דיונים רבים בקרב היסטוריוני המועדון. אין ראיות לכך שהצבעים נבחרו מסיבה סימבולית. במשך מספר שנים נטען שצבעי המועדון אומצו על ידי המועדון הקודם שגאמפר ייסד בציריך או שאלו הצבעים של הקנטון ממנו הגיע גאמפר - ציריך. טענות אלו הופרכו כיוון שצבעי המועדון הם אדום-לבן, וצבעי הקנטון הם כחול-לבן. סברה אחרת הייתה שמקימי המועדון בחרו בצבעי עפרונות החשבונאות שהיו נפוצים באותה תקופה.

לפי תאוריה אחרת, תפרה אימם של צמד האחים והשחקנים קומאלה מדים בצבעי כחול ואדום, ומאוחר יותר הוחלט שהאדום יוחלף בארגמן הכהה יותר. וריאציה של התאוריה אומרת שהאם תפרה לאחים חולצה אדומה וחולצה כחולה לכל אחד, כדי להקל בהבדלה ביניהם, בימים שלפני לבישת התלבושת. עוד נאמר גם שהצבעים נבחרו על ידי אוטו מאייר, אחד ממייסדי המועדון, בהתאם לצבעי הבגדים שלובשת הדמות בסמל עיר הולדתו, היידנהיים.

לאף אחת מן הטענות הללו אין ראיות או סימוכין, אך הטענה הסבירה ביותר היא שגאמפר בחר בצבעי הקבוצה בה שיחק ואף שימש קפטן שלה בעבר, באזל.

סמל

התפתחות סמל המועדון לאורך השנים

עם הקמת המועדון נבחר סמל העיר ברצלונה לשמש סמל המועדון, כביטוי לחיבור המועדון לעיר. לסמל העיר התווסף עטלף מעל הכתר ושני ענפים מצדדיו. ב-1910 נערכה תחרות לעיצוב הסמל החדש למועדון בין חבריו. מעצב הסמל הנבחר היה קרלס קוממלה, שאף היה שחקן המועדון במשך 9 שנים. סמל המועדון שעיצב נשאר דומה עד היום, עם שינויים משניים. סמלו היה בצורת קערה, שבחלקו העליון היו דגל קטלוניה וצלב ג'ורג' הקדוש זה לצד זה - שני סמלים המזוהים עם העיר ועם קטלוניה. כך הוצג הקשר בין המועדון לעיר ולחבל ארץ. ראשי תיבות המועדון, FCB, הופיעו על מקטע זהוב באמצע, שתחתיו היו צבעי התלבושת וכדור.

השינויים שנערכו בסמל מאז בחירתו ב-1910 הם משניים, והגדולים שבהם נבעו מאילוצים פוליטיים. כששם המועדון הוחלף לשם הספרדי, עם האיסור על שימוש בשפות השונות מספרדית, כך גם התחלפו האותיות שבמרכז הסמל מ-FCB ל-CFB. כמו כן, למניעת הקשר של המועדון ללאום, הוסרו שניים מארבעת הפסים שבפינה הימנית-העליונה כדי להבדילו מדגל קטלוניה. ב-1949 חזרו הפסים, עם יובל להקמת המועדון, וב-1974 חזר סדר האותיות שבסמל.

הסמל הנוכחי עוצב ב-2002. ביחס לקודמו, הצורה החיצונית פושטה, האותיות הוקטנו והנקודות שביניהן הוסרו.

המנון

המנונו הרשמי של מועדון הכדורגל, הידוע בשם "Cant del Barça", נכתב ב-1974 לרגל חגיגות 75 שנה להקמת המועדון. את ההמנון כתבו חואמה פיקאס וז'וזפ מריה אספינס והלחין מנואל וייס. כל ההמנון נכתב בקטלאנית. ההמנון מושמע בתחילת כל משחק כדורגל של ברצלונה בקאמפ נואו.

ב-27 בנובמבר 1974 הושמע ההמנון לראשונה בקאמפ נואו, לפני המשחק בין המועדון לנבחרת גרמניה המזרחית. מקהלה של 3,500 איש ליוותה את אוריול מרטורל. גם זמרים מפורסמים שרו לאורך השנים את ההמנון, כדוגמת הקטלאני ז'ואן מנואל סראט ששר את ההמנון ב-28 בנובמבר 1998 בפסטיבל לרגל חגיגות 100 שנה למועדון.

אחד ההיבטים הבולטים והמאפיינים של ההמנון הוא ההתייחסות למועדון כפתוח וכוללני, ללא שיפוט על פי המקור הגאוגרפי של האוהדים, כפי שנכתב, לדוגמה, באחד הבתים: "לא משנה מאין הגענו, בין אם מדרום או מצפון, הדגל מאחד אותנו".

לפני "Cant del Barça" נכתבו שלושה המנונים נוספים. הראשון נכתב ב-1923 ומילותיו תיארו את הקשר בין הספורט לאומה הקטלאנית. השני נכתב בחגיגות היובל של המועדון, ב-1949, ונקרא "Barcelona, sempre amunt!" (בתרגום חופשי "תמיד עם ברצלונה!"). ההמנון השלישי נכתב ב-1957, לרגל הקמת האצטדיון החדש. בהמנון הזה הופיעה לראשונה המילה "בארסה". הפופולריות של ההמנון הנוכחי גדולה מאוד בהשוואה להמנונים הקודמים של המועדון.

נשיאות

ז'ואן לאפורטה, נשיא ברצלונה הנוכחי

למועדון הכדורגל היו 38 נשיאים עד 2008. מייסד המועדון, ז'ואן גאמפר, לא היה הנשיא הראשון, אלא וולטר ויילד האנגלי, כיוון שהיה המבוגר מבין אחד-עשר המשתתפים בפגישת הקמת המועדון. למרות זאת, היה גאמפר נשיא המועדון במשך 5 קדנציות מאוחרות יותר. ז'וזפ לואיס נונייז היה נשיא במשך התקופה הארוכה ביותר, במשך 22 שנים בין 1978 לבין 2000. רוב נשיאי המועדון, 33 מתוך ה-38, היו ספרדים. מלבדם, היו שני נשיאים אנגלים, שני גרמנים ושווייצרי אחד - כולם בשנותיו הראשונות של המועדון.

נשיא המועדון נבחר בהצבעות של חברי המועדון. כלל זה הופר בין השנים 1939 ו-1953, עקב מלחמת האזרחים הספרדית, שכן בזמן הזה נבחר הנשיא על ידי רשויות השלטון. ב-1953 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות למחצה, שבה השתתף חלק מצומצם מהחברים הבוגרים של המועדון. מאז 1978 נערכות בחירות לנשיאות המועדון אחת לארבע שנים, שבהן כל חבר מעל גיל 18 רשאי להשתתף. לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר הנשיא את חברי מועצת המנהלים בעצמו מתוך רשימת 300 חברים מאושררים. מלבד זה, תפקיד הנשיא הוא בעיקר ייצוגי.

נשיא ברצלונה הנוכחי הוא עורך הדין הקטלאני ז'ואן לאפורטה, המכהן מאז 22 ביוני 2003.

נשיאים נבחרים:

וולטר ויילד	ברתומאו טרראדס	פול האס	ארתור ויטי	ז'ואן גאמפר	אוטו גמלין	ז'וזפ סוניול	אנריקה פיניירו	אגוסטי מונטל	ז'וזפ לואיס נונייז	ז'ואן גספארט	ז'ואן לאפורטה
1899-1901	1901-02	1902	1902-05	1908-09, 1910-13, 1917-19, 1921-23, 1924-25	1909	1935-36	1940-43	1969-77	1978-2000	2000-2003	2003-היום

אוהדים

אוהדי הקבוצה בגמר ליגת האלופות 2006

אוהדי מועדון הכדורגל מכונים בקטלאנית "culers". נאמר כי רבע מאוכלוסיית ספרד תומכים בברצלונה. למועדון יש תמיכה רבה גם במדינות השונות בעולם, בייחוד בארצות הברית, באמריקה הלטינית, במרוקו וביפן.

חבר מועדון נקרא "סוסיו" (socio). על מנת להפוך לחבר מועדון יש לשלם אגרה שנתית העומדת על 130 אירו. חברי המועדון זוכים להנחה במחיר כרטיסי הכניסה למשחקי הקבוצה ולסיורים בקאמפ נואו. כמו כן, רשאים חברי המועדון להשתתף בבחירות לנשיאות, ואף להיבחר לחבר המנהלים או לנשיאות עצמה, תמורת עירבון גבוה. מאז עונת 2003/04 עלה מספר חברי המועדון באופן ניכר. ביוני 2007 נמנו מעל ל-156,000 חברי מועדון. בנוסף לכך, נכון לנובמבר 2006, יש 1,352 "penyes" (פניה) רשומים ברחבי העולם.

Culers

את הכינוי "Culers" (מבוטא /kuˈlɛs/) קיבלו אוהדי הקבוצה בשנותיו הראשונות של אצטדיון "קרר אינדסטריה". משמעות הביטוי, בתרגום גס מקטלאנית, היא "אנשי האחוריים". משמעות הביטוי אינה פוגענית. הביטוי מתייחס לאוהדים שישבו בשורה הגבוהה ביותר באצטדיון. מבחוץ, ראו האנשים שעברו ליד האצטדיון את אחורי האוהדים בלבד. מאז, יחסו לאוהדי ברצלונה את השם "Culers". הכתיב הנפוץ יותר של הביטוי הוא הכתיב הספרדי, "culés".

Penye

"penye" הוא מועדון אוהדים שהוא גם חבורת פעולה. ב-1944 הוקם ה-"penye" הראשון, "Penya Solera", על ידי מספר שחקני עבר של המועדון ואוהדים, כולל פפ סמיטייר. מטרתה המקורית של הקבוצה הייתה לתמוך במועדון באמצעות גיוס כספים, בתקופה שבה התמודד המועדון עם קשיים כלכליים.

אחד ממועדוני האוהדים הידועים לשמצה של ברצלונה הוא "בוישוס נויס" (מקטלאנית: Boixos Nois). בוישוס הוא משחק מילים בין המילה בויז', שמשמעה "משוגע", ו"קן בוישרס" - שם שכונת המקור של האוהדים הקרויה על סוג של עץ. הקבוצה נוסדה ב-1982. עם השנים קושרה לשמאל הקיצוני בקטלוניה. גרעין הקבוצה, אוהדים הנוהגים לגלח את שערם, ידועים לשמצה בשל מאורעות אלימים שהיו במרכזם. ב-2002, בזמן הסופר קלאסיקו, השליכו לעבר לואיש פיגו ראש חזיר. ז'ואן לאפורטה, נשיא המועדון מ-2004, השקיע מאמצים למניעת אירועים אלימים והרחיק את הבוישוס נויס מן הקאמפ נואו כצעד עיקרי להשלמת מטרה זו. כתגובה למאבק שניהל נגדם, קיבל לאפורטה איומים על חייו מן הבוישוס נויס.

יריבויות

סיכום המפגשים בין ברצלונה לריאל מדריד
מסגרת	מספר משחקים	ניצחונות לברצלונה	ניצחונות למדריד	תיקו
ליגה	156	58	68	30
גביע המלך	28	14	9	5
גביע הליגה	6	2	0	4
סופר קאפ	8	2	5	1
ליגת האלופות	6	1	3	2
ידידות	26	15	3	8
סך הכול	230	92	88	50

הסופר קלאסיקו

ערך מורחב – הסופר קלאסיקו הספרדי

בלה ליגה, המשחקים בין ברצלונה לריאל מדריד ידועים בשם הסופר קלאסיקו (או El Clásico בספרדית), בשל היריבות העזה ששוררת ביניהם. עוד מימיהם הראשונים נראו המועדונים כמייצגים של שני חבלי ארץ בספרד, קטלוניה וקסטיליה, וכן של שתי הערים. לפי סברת רבים, היריבות היא השלכה של המתחים הפוליטיים והתרבותיים בין הקטלאנים והקסטיליינים.

בזמן השלטון הדיקטטורי, בין השנים 1923 ו-1975, בעיקר בזמנם של מיגל פרימו דה ריברה ושל פרנסיסקו פרנקו, דוכאו הסממנים הלאומיים-אזוריים בספרד. כך, למשל, נאסר השימוש בשפות מקומיות. מועדון הכדורגל ברצלונה הפך למייצג השאיפה של הקטלאנים לחופש ולאחד מהשגרירים הגדולים של חבל הארץ. מנגד, נחשבה ריאל מדריד בעיני רבים כהתגלמות המשטר הפשיסטי. המשטר של פרנקו התערב רבות בספורט בספרד והבטיח את הצלחתה של ריאל מדריד, טענה שתומכי המועדון מכחישים.

הקרע בין שני המועדונים נפער בחצי גמר הגביע הספרדי ב-1943, כששחקני ברצלונה נאלצו להפסיד במכוון כדי להימנע מקיום איומים שקיבלו מהשלטון. בשנות ה-50 המשיכה החרפת היריבות ביניהם, כאשר שני המועדונים ניסו להחתים את אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד והיה שחקן מפתח בהצלחתה. בשנות ה-60 היריבות הגיעה אף למסגרות האירופיות - הקבוצות נפגשו פעמיים בשלבים המאוחרים של גביע אירופה.

כיום, ברצלונה וריאל מדריד הם שני המועדונים החזקים והמצליחים בליגה. היריבות מתחדשת על בסיס שנתי כששני המועדונים מתחרים על תואר האליפות.

הדרבי של ברצלונה

המועדון אספניול הוא מועדון הכדורגל השני בעיר ברצלונה. המועדון הוקם על ידי אוהדים ספרדיים של המשחק באופן בלעדי, בניגוד לברצלונה, שלה אופי רב-לאומי. המשחקים בין שני המועדונים מכונים "הדרבי של ברצלונה". אוהדי אספניול רואים במשחק הדרבי חשיבות רבה עקב הבדלי המטרות והיעדים של המועדונים.

אף על פי שהוא הדרבי המשוחק ביותר בהיסטוריית לה ליגה, הוא גם הדרבי בעל האיזון הנמוך ביותר. ברצלונה הפסידה לאספניול בליגה שלוש פעמים בלבד, לאורך היסטוריה משותפת של כ-70 שנה.

נותני חסות

תיירי הנרי לובש חולצה עם הסמליל של יוניצ"ף

גישתו של המועדון לנותני חסות לחולצות היא ייחודית. על חולצות השחקנים אין אף מסר מסחרי. ב-14 ביולי 2006 הצהיר המועדון על הסכם לחמש שנים עם יוניצ"ף, לפיו יופיע הלוגו של יוניצ"ף על חולצות השחקנים. כמו כן, לפי ההסכם ייתרום המועדון 1.9 מיליון דולר בשנה (0.7 אחוז מכלל הכנסתו) ליוניצ"ף באמצעות קרן המועדון (Fundació FC Barcelona), והמועדון ידחה הצעות כספיות לנותני חסות לחולצות קבוצת הכדורגל. ברצלונה הוא המועדון היחיד בעולם אשר משלם לארגון שהוא מפרסם על חולצותיו.

המטרה בצעד זה הייתה ליזום תוכניות שיתוף פעולה בינלאומיות לפיתוח: המועדון ייפעל לקידום "Millennium Development Goals",‏ 8 מטרות שהציב ארגון האומות המאוחדות ולתוכניות העזרה ההומניטריות של יוניצ"ף, בצורה של תרומות כספיות, בין היתר.

בין נותני החסות הכלליים של ברצלונה ניתן למנות את נייקי, את קוקה קולה, את אאודי ואת TV3, ערוץ טלוויזיה קטלוני.

שחקנים

במהלך 109 שנות ההיסטוריה של המועדון, שיחקו במדי קבוצת הכדורגל של ברצלונה מעל ל-1000 שחקנים.

לשחקנים זרים, שנולדו מחוץ לספרד, היה חלק חשוב מאוד בהצלחת הקבוצה. בשנותיו הראשונות הקבוצה הייתה מורכבת משחקנים ממוצא אנגלי, שווייצרי וגרמני, בהתאם למוצאם של מרבית מקימי המועדון. עד שנות ה-50 של המאה ה-20 השחקן הזר הגדול היחיד ששיחק בקבוצה היה ההונגרי לאזלו קובאלה, אך בשנות ה-70, עם התרת החתמת שחקנים זרים על ידי ההתאחדות הספרדית, החל הקשר ההדוק בין כדורגלנים זרים גדולים למועדון.

מאותה תקופה, זכו שחקני ברצלונה בתארים האינדיווידואליים היוקרתיים בעולם. לארבעת שחקני המועדון, רומאריו, רונאלדו, ריבאלדו ורונאלדיניו, הוענק תואר כדורגלן השנה בעולם. חמישה נוספים, לואיס סוארז, יוהן קרויף, חריסטו סטויצ'קוב, ריבאלדו ורונאלדיניו, זכו בכדור הזהב. בנוסף לשחקנים אלו, שיחקו במדי המועדון כוכבים נוספים, דוגמת דייגו מראדונה, גארי ליניקר, מיכאל לאודרופ ולואיש פיגו.

שחקני הקבוצה חוגגים שער בקאמפ נואו

רבים משחקני המועדון שיחקו בנבחרת ספרד ומילאו בה תפקיד חשוב. אנדוני זוביזרטה, ששיחק בברצלונה במהלך רוב הקריירה שלו, הוא שיאן ההופעות בנבחרת ספרד עם 126 הופעות. לואיס אנריקה ומיגל אנחל נדאל, שיחקו ב-62 משחקי נבחרת והם שני שחקני ברצלונה עם מספר ההופעות הגדול ביותר אחרי זוביזרטה.

השחקנים בעלי מספר ההופעות הרב ביותר בקבוצה הם: מיגלי, שהופיע ב-548 משחקים, קרלס רשאק, שהופיע ב-452 משחקים וגיירמו אמור ששותף ב-421 משחקים. השחקנים המעוטרים ביותר במועדון הם: גיירמו אמור, שזכה עם המועדון ב-19 תארים, חוזה רמון אלשנקו ואלברט פרר שזכו ב-17 תארים וז'וזפ גוארדיאולה שזכה ב-16. השחקנים שהבקיעו את מספר השערים הגדול ביותר הם: פאולינו אלקנטרה, שהבקיע 357 שערים ב-357 משחקים, פפ סמיטייר וססאר רודריגס שהבקיעו 319 ו-301 שערים בהתאמה.

סגל הקבוצה

שחקני הקבוצה במחזור השמיני של העונה

נכון לפברואר 2009, עונת 2008/09‏‏ תבנית:שחקן התחלה תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן אמצע תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן תבנית:שחקן סוף תבנית:שחקן חדש

שחקנים מפורסמים

רונאלדיניו, אחד השחקנים הבולטים בעולם בשנות ה-2000

ליונל מסי דייגו מראדונה חריסטו סטויצ'קוב ריבאלדו רומאריו רונאלדו רונאלדיניו ברנד שוסטר מיכאל לאודרופ יוהן קרויף מיכאל רייזיחר יוהן ניסקנס

פיליפ קוקו פרנק דה בור רונאלד קומאן פטריק קלויברט שנדור קוצ'יש פרנץ פלאטקו לאזלו קובאלה פאולינו אלקנטרה לואיס אנריקה ריקרדו זאמורה ז'וזפ סמיטייר צ'יקי בגיריסטיין

אנדוני זוביזרטה חוסה מריה באקרו ז'וזפ גוארדיאולה סרג'י ברז'ואן פרן אוליביה ז'וזפ אסקולה צ'אבי דקו לואיש פיגו הוגו סוטיל תיירי הנרי גאורגה חאג'י

• לרשימת מלאה של שחקני המועדון, ראו רשימת כדורגלני ברצלונה.

מדיה וקבצים בנושא כדורגלני ברצלונה בוויקישיתוף

ברצלונה אתלטיק

ערך מורחב – ברצלונה אתלטיק

ברצלונה אתלטיק היא קבוצת המילואים של המועדון. בעבר נקראה הקבוצה ברצלונה ב'. הקבוצה, שמשחקת את משחקי הבית שלה במיני אסטדי, משתתפת באותה מערכת ליגות של קבוצת הבוגרים, בדומה לשאר קבוצות המשנה בספרד. בעבר השתתפה הקבוצה גם בגביע המלך הספרדי, אך כיום, קבוצות המילואים אינן מורשות להשתתף בו. בסך הכול יש לברצלונה אתלטיק 4 זכיות באליפות הליגה השלישית, ושתי זכיות באליפות הבית בליגה הרביעית. כיום היא משחקת בליגה השלישית.

ב-1979 הקים המועדון את אקדמיית הנוער שלו, הנקראת "לה מאסיה" (La Masia). בלה מאסיה מתגוררים ומתאמנים השחקנים הצעירים של המועדון. מאז הפתיחה של לה מאסיה, טופחו שחקני כדורגל רבים בו. בין השחקנים המפורסמים, שהתאמנו בלה מאסיה, שיחקו בקבוצת המילואים של ברצלונה ועברו לקבוצה הבוגרת, ניתן למנות את ז'וזפ גוארדיאולה, ויקטור ואלדס, קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה, ליונל מסי, ובויאן קרקיץ'. יתר על כן, ישנם שחקנים שהתאמנו בלה מאסיה אך התקדמו לקבוצה אחרת בבגרותם, כגון ססק פברגאס, ג'רארד פיקה ופפה ריינה.

תארים

קובץ:Barcelona Nou Camp Museum.jpg

מספר גביעים של המועדון ב"מוזיאון בארסה"

• ליגת האלופות: 2
  • 1991/92, 2005/06
• גביע ערי הירידים: 3
  • 1958, 1960, 1966
• אליפות ספרד: 18
  • 1929/29, 1944/45, 1947/48, 1948/49, 1951/52, 1952/53, 1958/59, 1959/60, 1973/17, 1984/85, 1990/91, 1991/92, 1992/93, 1993/94, 1997/98, 1998/99, 2004/05 , 2005/06
• גביע המלך: 24
  • 1909/10, 1911/12, 1912/13, 1919/20, 1921/22, 1924/25, 1925/26, 1927/28, 1941/42, 1950/51, 1951/52, 1952/53, 1956/57, 1962/63, 1967/68, 1970/71, 1977/78, 1980/81, 1982/83, 1987/88, 1989/90, 1996/97, 1997/98
• הסופר קאפ האירופי: 2
  • 1992, 1997
• גביע המחזיקות: 4
  • 1979, 1982, 1989, 1997
• הסופר קאפ הספרדי: 7
  • 1984, 1992, 1993, 1995, 1997, 2005, 2006
• גביע הליגה הספרדי: 2
  • 1983, 1986
• גביע קטלוניה: 6
  • 1990/91, 1992/93, 1999/2000, 2003/04, 2004/05, 2006/07
• גביע מסאיה: 1
  • 1901/02
• אליפות קטלוניה: 20

1904/05, 1908/09, 1909/10, 1910/11, 1912/13, 1915/16, 1918/19, 1919/20, 1920/21, 1921/22, 1923/24, 1924/25, 1925/26, 1926/27, 1927/28, 1929/30, 1930/31, 1931/32, 1934/34, 1935/36, 1937/38

• הגביע הלטיני: 2
  • 1949, 1952
• גביע ז'ואן גאמפר: 33
  • 1966, 1967, 1968, 1969, 1971, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1979, 1980, 1983, 1984, 1985, 1986, 1988, 1990, 1991, 1992, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999, 2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2006, 2007, 2008

לקריאה נוספת

• "Morbo: The Story of Spanish Football"‏ (2003), פיל בול
• "Barça: A People’s Passion"‏ (1998), ג'ימי ברנס
• "FC Barcelona: Tales from the Nou Camp"‏ (2000), ג'ף קינג, ג'. ניקולסון ISBN 0333760018

קישורים חיצוניים

• האתר הרשמי של המועדון - מידע רב ומקיף על המועדון בספרדית, קטלאנית, אנגלית, סינית ויפנית.
• Barcelona, more than a club באתר הרשמי של פיפ"א
• בארסה מאניה - אתר מועדון האוהדים הרשמי בישראל