קניין אותיות

קנין אותיות הוא שם שנתנו חז"ל להקנאת שטר חוב לאדם אחר (הסבת שטר). השטר, בו נכתב כי אדם מסוים חייב לחברו סכום כסף, מוקנה על ידי המלווה לאדם שלישי, ולו ניתנת זכות הגבייה מעתה.

המחלוקת

רבי יהודה הנשיא וחכמים נחלקו במסכת בבא בתרא אודות אופן קניין זה.

שיטת רבי יהודה הנשיא

לפי רבי יהודה הנשיא, ואביו רבן שמעון בן גמליאל, כדי להקנות חוב הכתוב בשטר לאדם שלישי, די במסירה, שהוא מסירת השטר מידי המלווה לידי הקונה.

לפי פרשנותם של תוספות, אין הכוונה לקנין מסירה הרגיל, שכן נכסים ניידים אינם נקנים במסירה; לפי שיטתו הכוונה היא לקניין משיכה, שנהיה על ידי שהקונה מושך את השטר לרשותו, אלא שבנוסף לכך צריך גם את דעתו של המלווה שיקנה במעשה המשיכה את החוב ללווה, שכן כדי להעביר את שעבוד הגוף מהמלווה ללווה יש צורך בדעתו של המלווה להעביר את השעבוד וזאת קוראה הגמרא בשם "מסירה" למרות שאין צורך במסירה מיד ליד; לפי פירוש אחר בתוספות, יש צורך בשני הקניינים גם יחד, מסירה מיד ליד ומשיכה על ידי הקונה, על ידי המשיכה קונה את החוב, ועל ידי המסירה קונה את השעבוד שבתוכו.

לפי פירושם של התוספות, סובר רבי יהודה הנשיא שרק מסירה הוא הקניין המתאים לשטר, שכן קניין משיכה אינו מתאים כאן כלל; משיכה מתאימה רק בדבר שגופו ממון, הוא עצמו הדבר הנקנה, וכעין קניית חפצים ניידים או קרקעות, שהם עצמם הדבר הנקנה, אם כן על ידי המשיכה מראה המושך את בעלותו עליהם. אך בקניין כזה, שבא רק לסמל העברת הבעלות רוחנית על החוב מהמלווה לאדם אחר, יש צורך במעשה מצד המלווה המורה על העברת הבעלות.

שיטת חכמים

שיטת חכמים היא שקניין כזה נקנה רק על ידי צירוף של שני קניינים; שטר, שהוא כתיבת שטר על ידי המלווה שהוא מקנה לאדם זה את ההלוואה (וכמובן מסירת השטר לידיו), וכן מסירת השטר עצמו. הראשונים מסבירים שהשטר אינו בעצם קניין שטר, אלא הוא רק כעין שטר ראייה, שמהווה סימן על דבר מסוים. כך גם כאן השטר רק מורה על מעשה המסירה, שאינו רק על הנייר עצמו, אלא גם על החוב הכתוב בו; על ידי הכתוב בשטר, ניכר למפרע ולהבא שמעשה המסירה הוא על החוב, והשטר מהווה גם כעין קניין ומחיל על המסירה חלות משמעותית יותר.

בשטר יש לכתוב "קני לך איהו וכל שעבודיה ", כלומר מקנה אני לך את השטר ואת כל השעבודים הנלווים.

פרשנות למחלוקת ההלכתית

לפי דבריהם של כמה מהראשונים, המחלוקת האם אותיות נקנות במסירה או לא, תלויה בעצם במחלוקת של רבי מאיר ורבי אלעזר האם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, והדעה האומרת כי אותיות הנקנות במסירה סבורה כרבי אלעזר; בהתאם לכך פוסקים כמה מהראשונים, כי לפי שיטתם - שההלכה נפסקת כרבי אלעזר רק בגט ולא בשאר שטרות - אין אותיות נקנות במסירה.

לפי פרשנותו של רבי חיים מבריסק, מחלוקתם של רבי מאיר ורבי אלעזר היא האם מכיוון שחלות השטר נגרמת על ידי העדים, על חתימת העדים להיות בשטר עצמו, שהרי עדותם היא אשר עושה את תוקף השטר, ומכיוון שכך גם חלק זה צריך שיהיה כתוב בשטר, או שמא די בכך שהעדות תהיה על פה. זו היא גם המחלוקת האם ניתן להקנות שטר על ידי מסירתו לקונה אחר, או שמא לא ניתן להקנות שטר כך שהוא יהיה של אדם שלישי, ללא שדבר זה עצמו יהיה כתוב בשטר, לפי שיטת רבי מאיר שכל מה שגורם לחלות השטר צריך שיהיה כתוב בשטר, לא די בכך שהמסירה ואחיזת הלוקח בשטר מוכיחה על בעלותו על השטר, כדי שהוא יהיה מושלם, אלא גם מכירה זו צריכה להכתב בשטר.

פסק ההלכה

אמימר פוסק כרבי יהודה הנשיא שאותיות נקנות במסירה וכן פסק הרשב"ם. התוספות בשם רב יהודאי גאון מביאים גרסה אחרת, שהפסק הוא שאין אותיות נקנות במסירה.

מחילת השטר

לאחר מכירת השטר, אם בחר המלווה למחול את החוב ללווה החוב מחול, למרות שבכך נגרם הפסד לקונה השטר. הראשונים התלבטו בטעם הדבר. יש שסוברים שהסיבה היא מכיוון שקניין זה, של הקנאת השטר לאדם אחר, אינו מחיל למעשה את העברת החוב עצמו מהמלווה ללווה, אלא רק נותן זכות גבייה לאדם הקונה, אבל השעבוד עצמו נמשך עדיין מהמלווה ללווה, אלא שהוא קנוי לקונה לגבותו ולכן אם מחל המלווה - ונמחל החוב, אין גבייה של השטר למעשה. לפי הסבר אחר המובא בראשונים, קניין זה אינו אלא מדרבנן.

על המוכר המוחל, לשלם לקונה את דמי הנזק, מדין דינא דגרמי.