לדלג לתוכן

שטר (משפט עברי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קניין שטר)
המונח "קניין שטר" מפנה לכאן. לערך העוסק בהקנאת שטר חוב לאדם שלישי, ראו קניין אותיות.

שטר הוא מסמך הלכתי, המשמש בדרך כלל כראייה על זכויותיו של המחזיק בו. לדוגמה, שטר חוב. לעיתים משמש השטר עצמו כאמצעי הקניין, אך מעשה הקניין נגרם גם הוא, כתוצאה מאובייקט הראיה. ישנם שטרות הנכתבים כתוצאה מפעילות עסקית או אחרת בין אנשים, וישנם שטרות הנכתבים כתוצאה מהתערבותו של בית הדין. המקור לשם "שטר" הוא מהמילה האכדיתŠataru (שַׁטַרֻ), שמשמעה כתיבה[1].

שטרות אינם מוזכרים בשמם בתנ"ך, אשר מכנה אותם בשם ספר.

טופסי השטרות הקדומים ביותר הנמצאים בידינו, הם 33 שטרות הכלולים באוסף תעודות יב, ובהם שטר כתובה. השטרות דומים לשטרות התלמודיים[1].

השטר באופן בסיסי מחולק לשני חלקים הטופס והתורף.

  • התורף – החלק העיקרי של השטר, בו מצוינים כל הפרטים המדויקים הנוגעים לשטר הספציפי, כמו: השמות, הסכום, התאריך, המקום וכן הלאה.
  • הטופס – החלק המשני של השטר, בחלק זה כתוב נוסחו הכללי של השטר.

חז"ל תקנו תקנות שונות, כדי לשמור על כשרותו ותוקפו של השטר, הן בסנקציות כלפי הסופרים והן בנוסחאות שונות שהוספו לשטר כדי להגן עליו.

כתוב לרוב בתחילת השטר, בשטר מכירה וקניין הוא נחוץ לרוב כדי שהקונה יגבה את כספו מנכסים משועבדים, במקרה ויתברר שהכסף הלך לטמיון מכיוון שהקרקע שייכת לאדם אחר או בגלל בעיה אחרת. חז"ל קנסו את כותבי השטרות, ששטר שהתאריך שבו התברר כלא נכון, יהיה פסול, מכיוון שהוא גורם לעוול כלפי הלקוחות שקנו קרקעות מהמתחייב, שיגבו מהם שלא כדין.

מניין תאריכי השטרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו נוהגים לכתוב את תאריכי השטרות על פי לוח השנה העברי, אך בימי חז"ל היו רגילים לכתוב את השטרות על פי שנות מלכות המלך שמשל באותה עת. כגון: ”כך וכך לחודש פלוני, בשנת אחת למלכות מלך פלוני”. על פי ההלכה באחד בניסן מתחילים למנות שנה חדשה למלכות המלך[2], ועל כן מלך שהתחיל למלוך בחודש אדר, בשטרות שנכתבו בניסן, אפילו שעבר רק חודש אחד למלכותו, נכתב: ”כך וכך לחודש פלוני, שנה שנייה למלכות מלך פלוני”.

ממצאים ארכאולוגיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1952 הציעו בדואים משבט התעמרה למוזיאון רוקפלר, קטעי קלף כתובים עברית ויוונית, למכירה. תעודות אלו נחקרו על ידי האב הדומיניקני רולאן דה-וו. בין התעודות נמצאו תעודות כלכליות, שטרי נישואין (כתובה), גט אחד ומכתבים הנושאים את שמו של בר כוכבא. אחת התעודות, כתובה ארמית, היא שטר חוב, הפותח בתאריך: ”בשתה לאדר שנת תלת לגאולת ישראל על ידי שמעון בר כוסבא נשיא ישראל ב...”.

יהדות תימן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מניין השטרות

יהדות תימן כותבת עד ימינו בשטרותיה, את התאריך על פי מניין השטרות. שיטת מניית שנים זו הייתה נהוגה בעבר בעולם היהודי עד המאה ה-9, במצרים עד המאה ה-16, ואצל יהדות תימן עד המאה ה-20. מניין השטרות התחיל בשנת ג' ת"נ (=3450), ספטמבר 312 לפנה"ס, ועל כן יש להוריד 3450 שנה מהשנה הנוכחית כדי לקבל את השנה לפי מניין השטרות. לדוגמה: שנת ה'תשפ"א (5781) = ב'של"א (2331).

שריר וקיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף השטר נהוג לכתוב "והכול שריר וקיים". מילים אלו נועדו כדי להדגיש שנוסח השטר מסתיים כאן, וכל מה שיכתב מכאן והלאה – הוא מזויף, ולא על כך חתמו העדים. ניתן להוסיף עוד מילה או שנים בצידי השטר, אך על העדים לציין בחתימתם כי גם על מילה זו הם חתמו. אם רוצים למחוק מילה באמצע השטר, ניתן למחוק אותה, ואז יעידו העדים על המחיקה בכתיבת המילים "שריר וקיים" לצד המחיקה, אך אם המחיקה היא במקום שייתכן שהיה כתוב שם את המילים "שריר וקיים", כלומר בסוף נוסח השטר, פסול מחשש זיוף.

דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא: נהוג להוסיף נוסח זה האומר כי השטר נכתב בגמירות דעת גמורה ולא היה אסמכתא, או טופס של שטר שנכתב על ידי הסופר שלא מדעת המתחייבים.

שיטה אחרונה: עיצה נוספת אותה תיקנו חז"ל כדי שלא ניתן יהיה להוסיף דבר לאחר נוסח השטר המקורי, הוא שבין סיום השטר לחתימת העדים לא יהיה רווח של יותר משורה אחת. בשורה האחרונה שלפניה, חוזרים על הכתוב בשטר בקיצור "וקנינו מפלוני בן פלוני", שכן כדי שלא יהיה ניתן להוסיף בבין השטר לעדים, תיקנו חז"ל שכל הכתוב בשורה האחרונה אינו תקף. מסיבה זו, משאירים גם רווח של שורה אחת בלבד בין נוסח השטר לחתימת העדים, כך לא ניתן להוסיף על השטר הוספות לא נכונות, שכן אין למידין משיטה אחרונה.

אם נותר בשטר רווח כשיעור כתיבת שתי שורות, השטר פסול, שכן אז נמצא שיהיה ניתן להוסיף שורה אחת שלא כדין על השטר, או לחתוך את החלק הריק עם חתימת העדים ולכתוב שטר חדש בשורה הבודדת, מלבד השורה האחרונה ממנה אין למידין. פחות מכאן – כשר. יש למדוד את שיעור כתיבת שתי שורות, בכתב של העדים ולא בכתב הסופר, שהוא קטן ביותר.

ערך מורחב – גט מקושר

שטר מקושר הוא מין שטר מיוחד, שזמן כתיבתו אורך זמן רב. סדר כתיבת השטר הוא כך: כותבים שורה, ומשאירים שורה ריקה, מקפלים את השורה הכתובה על השורה הריקה, ותופרים. כותבים עוד שורה, ומשאירים עוד שורה ריקה, מקפלים את השורה הכתובה על השורה הריקה, ותופרים שוב. כך כל שורה ושורה. בניגוד לשטר רגיל, בו חותמים העדים באותו צד בו כתוב השטר, בשטר מקושר נחלקו חכמי הגמרא בדין זה: רב הונא אמר שחתימת העדים היא מבחוץ, בין קשר לקשר. כלומר: לאחר שקיפלו את הכתב על המקום הריק, נראה כעת צידו החיצוני של השטר מבפנים, שהרי חלקו הראשון של השטר מקופל, ושם חותמים העדים. כך בכל קשר וקשר. גט, שבאחד מקשריו לא חתמו העדים, נקרא "גט קרח", והוא פסול[3].

החלק המקושר הוא רק החלק שבו כתובים פרטי השטר הספציפי הנקרא "תורף", אבל חלקו השני הנקרא "טופס" ובו הנוסח האחיד הסטנדרטי – אינו מקושר.

ספרא דדיינא (סופר בית הדין)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופר בית הדין, עובד מטעם בית הדין שתפקידו לכתוב את השטרות לפי בקשת בית הדין. בכתיבת גט, הסופר צריך לקבל מינוי מפורש מהאיש הכותב את הגט כדי לכתוב עבורו, בשליחותו, באופן אישי.

בנוסף יש תפקיד נפרד, המכונה ספרא דדיינא, שתפקידו לכתוב את פרוטוקול הדיון.

סוגי שטרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

את סוגי השטרות הרבים, מקובל לחלק לשני סוגים:

שטרי ראייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטרי ראיה, הם שטרות שמטרתם לשמש כראייה על זכויותיו של המחזיק בהם. לדוגמה שטר חוב, שאף על פי שהוא עשוי רק לראיה, הוא גורם גם לשעבוד הנכסים ללווה, בעוד שבהלוואה הנעשית על פה (ללא שטר) לא חל שעבוד משפטי על נכסי הלווה.

נחלקו חכמי התלמוד אודות מקור תוקפו של השעבוד החל על ידי שטר. חכמי ארץ ישראל[4], ובראשם רבי יוחנן ריש לקיש ועולא[5], פירשו ששעבוד זה הוא דין משפטי שתוקפו מהתורה ולא רק מדברי חכמים, שכן מהתורה, כאשר אדם חייב כסף לאדם אחר, חל שעבוד משפטי על כל נכסיו, והם משועבדים ועומדים לגביית החוב, ואפילו אם אדם אחר קונה אותם, אין כוח במכירה שמכר הלווה, כדי להפקיע את השעבוד מהמלווה, וביכולתו המשפטית של המלווה, לגבות את כל נכסיו של הלווה לטובת החוב, גם לאחר שבעליהם העבירם לאדם אחר. אך חז"ל חילקו בין הלוואה הנעשית בעל פה, ללא שטר ראייה, לבין הלוואה הנעשית בלוויית שטר חוב.

  • הלוואה בשטר – למלווה כוח לגבות נכסים, גם אם הלווה מכר אותם לאדם אחר. שכן לשטר החתום על ידי שני עדים, יש פרסום רב, וממילא הקונה יכול לדעת שהקרקע משועבדת והיה עליו להיזהר.
  • הלוואה בלא שטר – היות שלא התפרסם דבר שיעבוד הקרקע, והלקוחות קנו אותה בתום לב, אין המלווה יכול לגבות את חובו מהקרקע, כדי שלא ייגרם הפסד ללקוחות.

לעומת זאת, חכמי בבל, בראשות רב שמואל, ורבה סוברים, שמהתורה לא קיים כלל דין של אחריות נכסים, אלא שחז"ל תיקנו דינים אלו כדי ש"לא לנעול דלת בפני הלווים" כלומר: שהרי ידוע שאם מלווים, לא יוכלו לגבות את חובם מנכסי לווים, או אז יימנעו אנשים מלהלוות כספים, ומי שזקוק להלוואה יצא ניזוק. לכן תיקנו חז"ל, שביכולתם של הלווה והמלווה לכתוב שטר שבאמצעותו יחול שעבוד נכסי הלווה, וכך יוכל המלווה תמיד לגבות את חובו.

חכמים אלו חלוקים ביניהם, האם חל שעבוד גם על מלווה על פה (הלוואה בלא שטר). לפי רבה, ללא שטר, לא תיקנו חז"ל תקנה זו, מפני הפסד הלקוחות, ולפי רב ושמואל, חל שעבוד גם בלא שטר, וניתן לגבות את החוב הן מיורשי הלווה, והן מלקוחות שקנו את נכסיו בזמן שהיו משועבדים.

כתובה מהמאה ה-18

.

ערך מורחב – כתובה

שטר כתובה, הוא שטר התחייבות אותו כותב הבעל לאשתו בשעת נישואיהן. בשטר הכתובה מפורטות ההתחייבויות אותם מקבל על עצמו הגבר לגבי אשתו בתקופת נישואיהם, כגון לזון, לכלכל, לפרנס ולכבד אותה. אך התחייבותו העיקרית של הבעל בשטר הכתובה, מתייחסת לסכום הכסף אותו תקבל האישה במקרה שהם יתגרשו, או כאשר היא תתאלמן.

סכום הכתובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה מפרטת את הסכומים אותם יש לרשום בשטר הכתובה, בהתאם למצבה האישי של האישה הנישאת[6].

  • בתולה הנישאת – יירשמו בשטר כתובתה, 200 דינרי כסף טהור.
  • אלמנה שכבר אינה בתולה הנישאת לאחר – יירשמו בשטר כתובתה 100 דינרי כסף טהור.
  • אלמנה מן האירוסין והיא עדיין בתולה, הנישאת לאחר – יירשמו בשטר כתובתה 200 דינרי כסף טהור, ויש לה טענת בתולין (טענת בתולין משמעה שאם הבעל מגלה בליל הכלולות שלאשתו אין בתולים, האישה מאבדת את זכותה לסכומי הכתובה).
  • גרושה מן האירוסין והיא עדיין בתולה, הנישאת לאחר – 200 דינרי כסף, ויש לה טענת בתולין.
  • חלוצה מן האירוסין והיא עדיין בתולה, הנישאת לאחר – 200 דינרי כסף, ויש לה טענת בתולין.
  • הגיורת (תינוקת פחות מגיל 3, שהתגיירה עם אביה) – 200 דינרי כסף, ויש לה טענת בתולין.
  • השבויה ששוחררה (וגילה פחות מגיל 3) – 200 דינרי כסף, ויש לה טענת בתולין.
  • השפחה שנפדתה (וגילה פחות מגיל 3) – 200 דינרי כסף, ויש לה טענת בתולין.
  • אלמנה מן הנישואין והיא עדיין בתולה, הנישאת לאחר – 100 דינרי כסף, ואין לה טענת בתולין.
  • גרושה מן הנישואין והיא עדיין בתולה, הנישאת לאחר – 100 דינרי כסף, ואין לה טענת בתולין.
  • חלוצה מן הנישואין והיא עדיין בתולה, הנישאת לאחר – 100 דינרי כסף, ואין לה טענת בתולין.

תוספת כתובה

סכומים אלו הם הסכומים שנקבעו על ידי חז"ל, אך כל אחד רשאי להוסיף סכומים בכתובה כאוות נפשו. הנוסח בכתובה הוא: ”וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כֶּסֶף זוּזֵי מָאתָן דְּחָזֵי לִיכִי” כלומר: נתתי לך מוהר בתולות, 200 דינרי כסף, הראוי לך מדברי חז"ל. לאחר מכן מבוארים הסכומים הנוספים שנותן החתן, תחת הכותרת ”וְאוֹסִיפְנָא לִיכִי מִדִּילִי” כלומר: הוספתי לך משלי מעבר למה שהורו חז"ל.

ערך מורחב – שטר חוב

שטר חוב הוא מסמך התחייבות עליו חותם אדם הלווה כסף מחברו, ומשמש כראייה לחבותו של הלווה. הרמב"ם פוסק שאסור להלוות בלא עדים, ומי שמלווה כסף לחברו בשטר, הרי זה משובח[7]. דין זה אמור לא רק באדם החשוד על הגזל, אלא גם באדם נאמן. בתלמוד מסופר על אמורא שלא הסכים להלוות לאמורא אחר ללא שטר, מחשש שמא ישכח את ההלוואה על ידי טרדתו המרובה ועיסוקו העצום בלימוד התורה, וכאשר יבוא לתבוע את ההלוואה, הוא יוציא שם רע על עצמו, שכן הבריות יאמרו עליו שהוא תובע את החכם לחינם, ולא היו דברים מעולם.

בשעת פירעון ההלוואה ייקח הלווה את השטר לרשותו, או שייפרע בנוכחות עדים, שאם לא כן בעת שהמלווה יציג את השטר לפירעון והלווה יטען פרעתי שטר זה, לא יהיה הלווה נאמן, אלא יגידו לו, או הבא עדים, או שלם למלווה את חובו[8].

שטרי קניין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ששטר הוא ראייה, הוא משמש גם כמעשה קניין על ידי הראייה. קניין זה, נחשב לאחד מהקניינים הבסיסיים ביותר בהלכה ובמשפט העברי. הוא נעשה על ידי שעדים מעידים על השטר, אם על כתיבתו – בחתימתם, ואם על מסירתו – בעל פה[9].

לפי דעת הרמב"ם, לעדות של עדים בשטר אין כל תוקף של עדות, והיא דין מחודש מדיני השטרות[10], לכן גם בשונה מעדים, הצריכים להעיד כחלק מדיני הדרישה וחקירה – גם את הזמן בו התרחש המעשה, הרי שעדים החתומים על השטר אינם צריכים להעיד על הזמן, שהרי מהתורה כשר גם שטר ללא זמן. לשטרי ראייה, אין כל תוקף מהתורה – לפי שיטת הרמב"ם, אך הרמב"ן חלוק על הרמב"ם, וסבור שעדות בשטר חשובה לעדות, ולכן גם שטרי ראייה הם מהתורה.

השטר הוא אחד משלושת קנייני הקידושין – הבעל כותב לאשתו "הרי את מקודשת לי" בשטר, ונותנו לה. בשונה מכל השטרות בהם המקנה כותב את השטר ונותנו לקונה, כאן הבעל הקונה את האישה בקניין אישות, כותב את השטר, כאמור בפסוק ”כי יקח איש אישה”, שעל הבעל לעשות את קניין האישות ולא על האישה[11]. כמו גט, על השטר להכתב לשמה.

למרות שהבעל כותב את שטר הקידושין, נחלקו האמוראים אם על השטר להכתב מדעתה של האישה, לפי רבא ורבינא אין צורך ששטר הקידושין יכתב מדעתה כמו שאין הגט נכתב מדעתה, ולפי דעתו של רב פפא ורב שרביא על השטר להכתב מדעתה, מכיוון שתמיד נדרשת בשטר דעתו של המקנה, וכאן האישה מקנה את עצמה לבעל, ואם לא נכתב מדעתה הוא פסול[12], וכך נפסקת ההלכה[13]

ערך מורחב – גט

השטר הוא גם הדרך היחידה בה אישה מתגרשת ויוצאת מתחת ידי בעלה, כאמור בתורה ”והיה כי לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו”; הבעל, כותב שטר בו כתוב בבירור כי הוא מגרשה, והוא (או שלוחו) נותנו לאישה. האישה יכולה גם למנות שליח לקבלת הגט, וכאשר הגט מגיע ליד שליח כזה הנקרא "שליח לקבלה", היא מתגרשת.

ערך מורחב – עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי

נחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר באופן הקניין של שטרי הקניין: לפי רבי מאיר החתימה היא עיקר השטר, שכן היא מבססת את חלותו וכוחו המשפטי בכך, שהעדים מעידים שהכתוב בשטר אמת, ואכן בעליו של השטר הוא זה שכתב אותו. לעומת זאת סבור רבי אלעזר, כי מסירת השטר ליד הלווה או הקונה היא עיקר כוחו של השטר, שכן בכך מוכיח הבעלים שהוא אכן התכוון סופית למכור ולהעביר את בעלותו בקניין.


ערך מורחב – מוכח מתוכו

מחלוקת יסודית זו, גורמת לחילוקים משמעותיים בהלכות השטר, התלויים בין שתי השיטות. למשל: לפי שיטת רבי מאיר הסבור שעדי חתימה כרתי, כלומר מכיוון שקניין השטר הוא הראיה שבו, חלות השטר נעשית מתוך הראיה הנראית מתוך חתימת מי שמעביר את האובייקט הנקנה מרשותו לרשות אחרת, והסכמתו לנוסח השטר האומר כי חפציו יפקעו מקניינו, נמצא כי רק מה שנראה מהשטר, הוא אשר יעבור לרשות אחרת, אבל חלות שאינה נראה מנוסח השטר שהיא עתידה לחול, איננה חלה.

ערך מורחב – עדיו בחתומיו זכין לו

כך גם, "עדיו בחתומיו זכין לו" (בתרגום מארמית: עדים זוכים על ידי חתימה) הוא כלל יסוד בהלכות השטר אותו טבע אביי (מול רב אסי החלוק עליו), הכלל קובע כי קניין המכירה במעשה קניין שיש עליו שטר, מתחיל בשעת כתיבת השטר על ידי העדים, גם אם ההלוואה עצמה טרם בוצעה.

על פי הכלל, כאשר עדים חותמים על השטר, בין אם מדובר בשטרי קניין ובין אם מדובר בשטרי ראייה, מעניקה עצם חתימת העדים תוקף לשטר, ומעניקה תוקף לפעולה המשפטית הנחזית על פני השטר – העברת בעלות בקניין או אחריות נכסים בשטרי ראייה, על אף שתפקידו של השטר אינו יצירת הפעולה המשפטית, אלא אך ראייה לעצם קיומה. בכך יוצר השטר עילה קניינית חדשה ועצמאית, ומהווה, כשלעצמו, עילה מספקת לדרישה קניינית מצד הזוכה על פי השטר, וגם אם למעשה הקניין היה בזמן מאוחר יותר, ניתן לסמוך על תאריך כתיבת השטר עצמו, מכיוון שחתימת השטר עצמה מחייבת ומהווה את כל הדינים המשפטיים היוצאים ממנו[14].

לפי שיטת רבי אלעזר, הפוסק שעדי מסירה כרתי אין לכלל תוקף מהתורה, שהרי אין לכאורה כל סברא לומר שחתימת העדים תהווה מעשה קניין, ולכן יש הסבורים שהוא חלוק על הכלל לגמרי[15], ויש הסבורים שלשיטתו מדובר בתקנת חכמים בלבד, שמטרתה לגרום לאמינות השטר, ולפתור בעיות שעלולות להגרם, במקרה שהתאריך שעל גבי השטר איננו התאריך המדויק בו אכן התבצע מעשה הקניין[16], ואילו לפי רבי מאיר הפוסק עדי חתימה כרתי – שתוקף השטר מתבצע על ידי החתימה ועדי החתימה, ואילו המסירה נחשבת רק לתנאי צדדי[17] אין צורך לסייג את הדברים, ויש לכלל תוקף משפטי גמור גם ללא תקנת חז"ל, שהרי מעיקר הדין יש לומר שמכיוון שעל ידי החתימה נעשה התוקף המשפטי של השטר, ניתן גם על ידו לבצע מעשה קניין. כך גם כותב רבי יהונתן אייבשיץ[18].

שטרות בית דין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אגרות בית דין

אגרות בית דין הם אגרות שבית הדין כותב על מנת לפרסם לציבור או לבתי דינים אחרים פסקי דין בענייני אישות או בדיני ממונות.

ספקות באמינות או בנוסח השטר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כל ההלכות במשפט העברי בהם נפסק כי המוציא מחבירו עליו הראיה, גם בשטר ההלכה דומה, וקבעו חז"ל ש"יד בעל השטר על התחתונה"; אם יש ספק בכתוב בשטר, אם ההתחייבות היא על אובייקט זה או אחר (מטלטלין) סוברים הרשב"ם והנימוקי יוסף שאינו חייב לשלם אף אחד מהם, שכן על כל אחד מהשנים תקף הדין המוציא מחבירו עליו הראיה[19] ולפי דעה אחרת, צריך לשלם את הזול משניהם[20]. במקרה והתובע תפס מטלטלין של התובע, סוברים רוב הפוסקים[21] שאין להוציא מידו, שכן גם כאן תקף הכלל של המוציא מחבירו עליו הראיה. לפי דעה יחידה של המהרי"ק, גם במקרה שתפס מטלטלין, מוציאין מידו[22].

ערך מורחב – קיום שטרות

במקרה שהנתבע טוען שהשטר מזויף, מדין התורה אין לחשוש שאנשים יזייפו שטרות וחתימות של העדים, וכל זמן שאין המוכיח כי השטר פסול, יש להניח שהוא כשר, כלל זה ידוע כ"עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין". אך חז"ל תיקנו כי במקרה של חשדות לזיוף השטר על ידי הנתבע, יש לברר אם השטר הוא לא שטר מזויף, וזאת על ידי הודאתו של הלווה, או על ידי עדותם של העדים עצמם המעידים שחתימתם כשרה (כל אחד על חתימתו הוא)[23], או על ידי עדותם של שני עדים כשרים אחרים המעידים כי הם מכירים את חתימת שני העדים ומאשרים את הזהות בין החתימה שעל השטר לחתימה של העדים.

שטרי ערכאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטר ערכאות

אחד מהשאלות הנידונות בספרי הפוסקים, הם אודות שטרי ערכאות, שנכתבו על ידי בית משפט גויי. כבר בתלמוד הובאו שתי דעות בנושא[24]; לפי דעה אחת לשטרי ערכאות יש תוקף הלכתי במשפט העברי גם בשטרי קניין, (חוץ מגט) מכיוון שדינא דמלכותא דינא, ולפי גרסה אחרת, לשטרי ערכאות יש תוקף רק בשטרי ראייה, שכן חזקה היא שהשופטים הגויים לא יכתבו שטר ללא שיראו בעיניהם את המתרחש, אך לא בשטרי קניין, שכן כדי שלשטר קניין יהיה תוקף הלכתי, צריך שההוכחה עצמה תהיה כתובה בשטר, והיא העדות, ואילו בשטר ערכאות, ההוכחה היא בהסתמך על האומדנא שהשטר נכתב כראוי על ידי הגוים, אך אין לגוים כל נאמנות מהתורה[25].

ברמב"ם[26] ובשולחן ערוך[27] שאין לשטרי קניין של ערכאות תוקף הלכתי – אלא רק בשטרי ראייה, וגם בשטרות אלו יש צורך בעדים כשרים שיעידו שהשטר אכן נכתב בבית המשפט,

פריעה, מחיקה או אובדן של שטר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו חכמי המשנה, במקרה שהשטר נפרע בחלקו, האם יכול המלווה לתת ללווה "שובר" בו בוא מעיד כי חלקו אבד, או שמא יכול הלווה לתבוע לכתוב שטר חדש, כדי למנוע מצב בו השובר יאבד והתובע יתבע ממנו שוב את כל הסכום. לפי דעה אחת, מכיוון ש"עבד לווה לאיש מלווה", יכול המלווה להעניק שובר, על סמך אחריותו של הלווה לשמור את השטר, ולפי דעה שנייה, ההלוואה ניתנה על מנת שביד המלווה יהיה רק את השטר המעיד על הסכום שהלווה חייב למלווה, ואסין לו זכות להחזיק שטר שמורה על סכום גבוה יותר מהסכום האמיתי שהוא תובע, ואכן כך פוסק הרמב"ם, שביד הלווה נתונה האפשרות לבחור את האפשרות העדיפה עליו, ואם רוצה – לא ישלם את הסכום שהוא חייב לשלם, אם משלם חלק מהסכום, עד שיקרע השטר ויכתב שטר חדש[28].

אבד השטר – מעמיד עליו עדים שראו מה היה כתוב בו, ובא לבית הדין, הכותבים לו שטר חדש, כי באו העדים בפניהם והעידו שכך וכך היה בשטר. על בית הדין לציין אם השטר מקויים – ונכונותו נבדקה על ידם – או לא.

נקרע השטר – נחלקו חכמי התלמוד אם התובע יכול לתבוע בו, והרמב"ם פוסק שגם במקרה כזה ניתן לתבוע בו ואין לחשוש שמא נפרע, ולכן נקרע – כדין, אלא אם כן נקרע באופן של שתי וערב.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 האנציקלופדיה העברית, כרך ל"א, עמוד 767
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ב', עמוד א' וברש"י שם
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף פ"א, עמוד ב'.
  4. ^ בבא בתרא קע"ה א', על פי תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ג, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"ד, עמוד א'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ה, עמוד א'.
  6. ^ משנה, מסכת כתובות, פרק א', משנה ב'משנה, מסכת כתובות, פרק א', משנה ג'
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק ב', הלכה ז'
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"א, הלכה ב'
  9. ^ ראו בהמשך מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר בנושא.
  10. ^ חידושי רבינו חיים הלוי, הלכות עדות.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ט', עמוד א'.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ט', עמוד ב'.
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ג', הלכה ד'.
  14. ^ חידושי רבי שמואל על מסכת בבא מציעא דף י"ב בשם הקצות החושן.
  15. ^ הריטב"א והשיטה מקובצת בכתובות צ"ד ע"ב.
  16. ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ', עמוד א' ד"ה שובר
  17. ^ זכר יצחק חלק ב' סימן ל"ג, וחידושי רבי שמעון יהודה שקופ למסכת בבא מציעא סימן י"ב.
  18. ^ אורים ותומים סימן ל"ט וס"ה.
  19. ^ דרישה על טור חושן משפט סימן מ"ב.
  20. ^ דעת הטור עצמו שם.
  21. ^ מגיד משנה ועוד, מובא בבית יוסף שם.
  22. ^ ותמה עליו הבית יוסף, איך חולק על כל רשימת הפוסקים המובאים בדבריו
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב, עמוד א'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ד.
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י', עמוד ב'.
  25. ^ על פי הסברו של הגר"ח מבריסק בחידושי הגר"ח על הש"ס מהדורת תשס"ח בסימן על אותיות נקנות במסירה.
  26. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ז, הלכה ה'.
  27. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ס"ח, סעיף א'.
  28. ^ פרק כ"ג מהלכות מלווה ולווה.