אמריקאים אפריקאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אמריקאים אפריקאיםאנגלית: African Americans; גם אפרו-אמריקנים, אמריקנים שחורים, או שחורים) מהווים קבוצה אתנית בארצות הברית שמקורה באפריקה. לרבים מהאמריקאים האפריקאים יש שורשים גנאלוגים גם באירופה, באמריקה (ילידים-אמריקאים) ואף באסיה. במהלך ההיסטוריה נקראו האמריקאים האפריקאים בשמות גנאי, שכיום אינם נחשבים עוד לתקינים פוליטית, כמו "ניגר", "בוי" או "מולניאן". בארצות הברית חיים, נכון למפקד האוכלוסין ב-2012, כ-43.8 מיליון אמריקאים-אפריקאים, שמהווים כ-14.1% מכלל האוכלוסייה.

מהגרים חדשים ממוצא אפריקאי שצבע עורם שחור נקראים לעתים אמריקאים אפריקאים גם כן. אולם, התרבות, השפה, ההיסטוריה ומאפיינים נוספים שלהם שונים לגמרי מאלה של אמריקאים אפריקאים החיים בארצות הברית מאז נולדו, או שהינם בני דור שני בארצות הברית. במיוחד הכוונה לצאצאי אלו ששועבדו כעבדים בארצות הברית עד למלחמת האזרחים שתוצאותיה הובילו לביטול העבדות. מהגרים מהאיים הקאריביים או מאפריקה, דוברים לעתים קרובות צרפתית, אנגלית בריטית או שפה אירופאית אחרת כשפת אם. רבים מהם בוחרים שלא להזדהות עם האמריקאים-אפריקאים, ויש המגנים אותם על כך וטוענים כי בחירה זאת נובעת מחוסר מודעות להיסטוריה של היחסים בין הגזעים בארצות הברית.

מאבק האמריקאים האפריקאים לשוויון זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית
מרטין לותר קינג, מן הלוחמים החשובים למען זכויות השחורים בארצות הברית.

כפועל יוצא מהיותם עבדים, אפריקאים-אמריקאים היו מופלים לרעה ומשוללי זכויות במדינות בהן העבדות הייתה נהוגה. במשך שנים אחרי ביטול העבדות בעקבות מלחמת האזרחים בארצות הברית, התנגדו רבים מתושבי המדינות שתמכו בעבדות לשילוב מלא ושוויוני של העבדים המשוחררים מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית. כניסיון לאזן בין שחרור העבדים לבין הרצון להמשיך ולהתייחס לאוכלוסייה האפריקאית-אמריקאית באופן מפלה, נחקקו במדינות רבות חוקי ג'ים קרו (Jim Crow Laws), חוקים אשר מיסדו אפליה והפרדה שיטתית בין האפריקאים האמריקאים לבין התושבים שנחשבו ל"לבנים". חוקים אלה לא נחקקו רק במדינות הדרום, אשר נלחמו להגנה על העבדות, אלא גם במדינות צפוניות, שהשתתפו במלחמת האזרחים לצד מתנגדי העבדות. כך, בין היתר נאסרו במדינות רבות נישואין או קיום יחסי אישות בין לבנים ו"כושים (Negroes), מולאטים, אינדיאנים ומונגולים"; תלמידים לבנים הופרדו מתלמידים לא-לבנים במוסדות הלימודים (ומצב התשתיות ורמת ההוראה במוסדות שיועדו לתלמידים לא-לבנים היה ירוד); אמצעים חוקיים הופעלו על מנת להכשיל אמריקאים אפריקאים מלנצל את זכותם להצביע בבחירות (באמצעות מבחני קריאה או קיום מרשמי בוחרים); קיום הפרדה פיזית באמצעי תחבורה ציבורית (רכבות, אוטובוסים), שטחי ציבור (מסעדות, חנויות, ברזיות, חדרי שירותים ציבוריים, בתי חולים, מגרשי ספורט, גינות משחקים); אמריקאים אפריקאים הופרדו גם ביחידות צבאיות; והתקיימה גם הפרדה בדיור ובהקצאת שטחי ציבור לדיור. חוקים שונים להפרדה ולאפליה ממוסדת נגד לא-לבנים (גם מקבוצות אתניות אחרות) הועברו בכל אחת ממדינות ארצות הברית בין תום מלחמת האזרחים ופרוץ מלחמת העולם השנייה ובחלקם היו תקפים עד סוף שנות ה-60. בנוסף לאפליה ממוסדת, סבלו אמריקאים-אפריקאים, כפועל יוצא, גם מאפליה כלכלית שהעמיקה את העוני בקרבם ומאפליה תרבותית, שבה תרבותם נחשבה ל"נחותה" וביטויי גזענות כלפיהם היו לגיטימיים, ומופיעים אף בזרם המרכזי של התרבות הפופולרית, ומעידה למשל הפופולריות של סוגת הבידור Blackface, שבה צבעו בדרנים לבנים את פניהם באיפור שחור ושיחקו שחור סטריאוטיפי. גלי אלימות המוניים נגד אמריקאים אפריקאים התרחשו גם הם והוסיפו לתחושת האיום והאפליה של האמריקאים אפריקאים. רבים לא יכלו למצוא מפלט בהגנה חוקית מפני התקיפות הגזעניות האלימות: לעתים היו אנשי משטרה לבנים מקומיים מעורבים באלימות, והחברים בחבר המושבעים לפי השיטה המשפטית האמריקאית היו לבנים.

ב-1909 הוקמה "ההתאחדות הלאומית למען קידום אנשים צבעוניים" (NAACP, National Association for the Advancement of Colored People) למלחמה באפליה וברדיפות נגד האמריקאים-אפריקאים. שילוב אמריקאים אפריקאים בחיים הציבוריים היה איטי. כך, למשל, אחרי שורת מדליות הזהב שזכה בשם ארצות הברית באולימפיאדת ברלין (1936), נאלץ ג'סי אוונס לעלות לקבלת פנים לכבוד מקבלי המדליות במלון ולדורף אסטוריה בניו יורק במעלית השירות. צעדים ראשונים לשילוב אמריקאים אפריקאים נעשו בחלקים מן האקדמיה ועל ידי אמנים. ב-1935 הקים המוזיקאי הלבן בני גודמן את להקת הג'אז המעורבת הראשונה וב-1940 זכתה לראשונה אישה אמריקאית אפריקאית, הטי מק'דניאל בפרס האוסקר. במקביל במהלך מלחמת העולם השנייה שותפו אמריקאים אפריקאים בקרבות וקודמו בסולם הדרגות. בכוחות הביטחון האמריקאים הייתה קיימת הפרדה מתוקף חוקי ג'ים קרו שונים, אך בתקופת המלחמה חלה התקדמות בזכויותיהם של המשרתים האמריקאים אפריקאים. לראשונה, קודם לראשונה אמריקאי אפריקאי לדרגות בריגדיר גנרל (בנג'מין אוליבר דיוויס, 1940), לראשונה הוכשרו מטעם הצבא טייסים צבאיים אמריקאים אפריקאים ("אנשי הצוות האווירי מטסקיגי", 1941); לראשונה קיבל אמריקאי אפריקאי את אות "צלב הצי" (דוריס מילר, 1942), הקצינים הראשונים בצי האמריקאי ("שלושה עשר המוזהבים", 1944) והקצין הראשון בחיל הנחתים האמריקני (1945).

לאחר מלחמת העולם השנייה התגבש שיתוף פעולה בין הממסד הליברלי הלבן לבין התנועה העממית של האפרו-אמריקאים ובעלי בריתם מקרב הלבנים, שמטרתו הייתה לנווט את ארצות הברית לחיסול האפליה, לביטול ההפרדה הגזעית ולשילוב המיעוט השחור בתוך האומה של הרוב הלבן כדי להגיע לאינטגרציה גזעית לאומית. את המוצא הם ביקשו בדגם המיזוג הפלורליסטי המסורתי, שהופעל בארצות הברית מדורות לקליטת קבוצות אתניות לבנות כגון אירים ואיטלקים אל תוך האומה האמריקנית. ב-1947 שולב לראשונה שחקן אמריקאי אפריקאי, ג'קי רובינסון, במשחק מייג'ור ליג בייסבול (במדי הברוקלין דודג'רס). ב-1949 הוכתר רובינסון כ-MVP (השחקן המצטיין). שילובו של רובינסון וזכייתו לא עברו ללא התנגדות של תומכי ההפרדה הגזענית, ושילובו הפך לסמל לפעילות למען זכויות האמריקאים אפריקאים. לאחר רובינסון, החלו גם הליגות בכדורסל (ה-NBA, ב-1950) בפוטבול (NFL, ב- 1953), ובהוקי קרח (ה-NHL, ב-1958) לשלב אמריקאים אפריקאים.

באמצע שנות ה-50 החל בית המשפט העליון של ארצות הברית לפעול לביטול האפליה באמצעות אקטיביזם שיפוטי. פסק הדין הבולט ביותר בהקשר זה הוא פסק הדין פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, אשר קבע כי המדיניות לפיה מותרת הפרדה בין לבנים ולא-לבנים במערכת החינוך הינה פסולה על פי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, האוסר על אפליה על רקע גזעני. במקביל לפעילותם המשפטית, החלו פעילים למען זכויות האמריקאים אפריקאים בפעולות מחאה לא אלימות ובכללן מצעדים והפגנות, עידוד אמריקאים אפריקאים להירשם בספר הבוחרים והגנה על זכותם להצביע מפני תקיפות גזעניות אלימות, ופעולות שבהן מחו על ההפרדה הגזענית באמצעות הפרתה או באמצעות חרם. המחאה האפקטיבית הראשונה בהקשר זה הייתה נגד חברת האוטובוסים של מונטגומרי, אלבמה, חרם האוטובוסים של מונטגומרי, שארגן מרטין לותר קינג לאחר שפעילה מקומית, רוזה פארקס, סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן. פעולות המחאה המשיכו עד סוף שנות ה-60, ולעתים קרובות, מדינות ורשויות מקומיות לא שינו את עמדתם, אלא לאחר מחאה רחבת היקף, גם עשור לאחר פסיקת "בראון נגד מועצת החינוך". עם זאת, גם כיום ניתן למצוא "כיסים" של הפרדה בארגונים פרטיים (כמו למשל אוניברסיטת בוב ג'ונס הפונדמטליסטית, שאסרה עד שנת 2000 על יחסים רומנטיים בין סטודנטים מגזעים שונים).

חלק מן האמריקאים אפריקאים היו ממורמרים מכך שחרף הישגיה של התנועה לזכויות האזרח, אלימות, אפליה בהחלטות של חבר מושבעים, ואפליה על רקע כלכלי, כמו גם דעות קדומות, לא נעלמו מן המפה החברתית בארצות הברית. החל מאמצע שנות ה-60 קמו מבקרים לדרכו הלא-אלימה והדמוקרטית של מרטין לותר קינג, שקראו לאמריקאים אפריקאים להגן על עצמם מפני הקו קלוקס קלאן וארגונים גזעניים דומים ובמקרים מסוימים "לקחת את החוק לידיים". קולות אלה הובילו להתפתחות תנועת ה"כוח השחור". חלק מפעילי "הכוח השחור" הקימו את ארגון "הפנתרים השחורים" (ב-1966). אחרים שחלקו על קינג פנו לאקטיביזם תרבותי ודחו היבטים מסוימים בתרבות האמריקאית (והאמריקאית-אפריקאית) כהיבטים שנובעים מן הכפייה התרבותית של הלבנים מאז תחילת תקופת העבדות. כך, למשל, דחו פעילי "אומת האסלאם" את הדת הנוצרית (שהובאה אליהם לדידם על ידי בעלי העבדים) ושינו את שמותיהם האנגלוסקסיים בשמות בעלי צליל אפריקאי או מוסלמי. הפעיל מלקולם ליטל החליט לשנות את שם משפחתו ל-X ("מלקולם אקס"), מכיוון ששם משפחתו המקורי אבד עם חטיפתם של אבות-אבותיו ומכירתם לעבדות. אחרים הוסיפו אלמנטים של תרבות אפריקאית לתרבות הפופולרית (או מה שנתפס בעיניהם כתרבות אפריקאית - לעתים רבות נעשה שימוש במושגים מן השפה הסוואהילית, שנפוצה במזרח היבשת ולא באזורים מהם נמכרו לעבדות במערבה). שידור סדרת הטלוויזיה "שורשים" הביאה את כאבם של האמריקאים אפריקאים על האפליה והעבדות לשיח הציבורי המרכזי.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבות האמריקאית-אפריקאית היא תת-תרבות של התרבות האמריקאית. היא חופפת לה בתחומים רבים, אך נוגדת אותה במקרים אחרים. מאז שהגיעו השחורים לאמריקה, ניכרה תרומתם לספרות, לאמנות, למוזיקה, למזון, לאופנה, ולסלנג באמריקה.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרים רבים יש עיסוק בנושא היחסים בין הלבנים לשחורים בארצות הברית לאורך השנים. להלן כמה דוגמאות:

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בשפה שונה במעט אצל רוב האמריקאים האפריקאים ונובע, במידה מסוימת, מהקשיים אשר חוותה הקהילה בארצות הברית. בתקופת העבדות, החזיקו בעלי העבדים בעבדים מאזורים שונים באפריקה, ואלה דיברו שפות אפריקאיות שונות. בכך נחסמה בפני העבדים האפשרות לתקשר בשפת האם שלהם, מה שעודד את השימוש באנגלית. תנאים אלו הביאו לכך שלעתים קרובות נוצרו שפות, שהיו בשימוש בקרב השחורים, שהן ערבוב של אנגלית ושפות אחרות. כמו כן, ישנו דיאלקט של אנגלית הנקרא "Black Vernacualr English" (ראה African American Vernacular English) או "Ebonics" (שם שנוי במחלוקת). ניב זה אינו משויך לאנגלית התקנית, ושואב השראה מהשפות המעורבבות הנ"ל.

חקלאות ומזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש במוצרי חקלאות רבים, כמו בטטות, בוטנים, אורז, במיה, שיבולת שועל, אינדיגו, וכותנה, מקורם בתרבות אפריקאית או אמריקאית-אפריקאית. מאכלים אמריקאים-אפריקאים משקפים תגובה יצירתית לדיכוי הגזעני והכלכלי. תחת עבדות, לא ניתנה להם האפשרות להשתמש במוצרי מזון איכותיים במיוחד, ולאחר האמנסיפציה שקיבלו השחורים, רבים מהם היו עניים מכדי לרכוש מוצרי מזון כאלה. "Soul food", סגנון בישול שמזוהה עם האמריקאים-אפריקאים בדרום ארצות הברית, עושה שימוש יצירתי במוצרים זולים.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוב הגדול של האמריקאים האפריקאים שייך לזרם הפרוטסטנטי. המבנה ההיררכי החופשי יחסית של הפרוטסטנטיות איפשר להם להקים כנסיות נפרדות מאלו של הלבנים במאמץ סביר. כנסיות אלו אפשרו לאמריקאים אפריקאים לתפוס עמדות מנהיגות שנחסמו בפניהם בשאר חלקי אמריקה. בנוסף לתפקידן הדתי, כנסיות אמריקאיות אפריקאיות גם מתפקדות כגוף פוליטי, ונותנות שירותי רווחה מסוימים.

מספר גדול של אמריקאים אפריקאים מחזיק באמונות מוסלמיות. מרבית המאמינים תומכים באסלאם סוני מן הזרם המרכזי. עם זאת, ניכרת השפעתו של זרם "המוסלמים השחורים", ובתוכם "אומת האסלאם" (Nation of Islam), ארגון דתי שהוקם ב-1935 על ידי וו.ד. פארד ואלייז'ה פול. פול, ששינה את שמו לאלייז'ה מוחמד, תפס את מנהיגות אומת האסלאם במהרה. הוא הקים מסגדים בדטרויט, שיקגו וערים צפוניות נוספות. עד היום קיים ארגון זה, שמונהג היום על ידי לואיס פרחאן. התאולוגיה של "אומת האסלאם" חורגת מן הזרמים המרכזיים של האסלאם, והינה נתונה במחלוקת.

קיימים גם אמריקאים אפריקאים יהודים, או ממוצא יהודי. בין המפורסמים בהם: הבדרן סמי דייויס ג׳וניור, שהמיר דתו ליהדות, שחקן הקולנוע והתיאטרון יפת קוטו ("רצח מאדום לשחור", שנולד למשפחה יהודית בקמרון), הסופר ולטר מוזלי, הכדורסלן דייוויד בלות'נטל, הסופרת ג'מייקה קינקייד, הזמר לני קרביץ (שאביו יהודי אך הוא עצמו התנצר) והשחקניות נל קרטר וליסה בונה. בתי כנסת של יהודים ממוצא אמריקאי-אפריקאי נמצאים במרבית הערים הגדולות בארצות הברית [דרוש מקור]. על פי הערכות, בניו יורק רבתי מתגוררים כמה עשרות אמריקאים אפריקאים שהתגיירו‏[1].

הסופר האמריקאי-יהודי ברנרד מלמוד (בקובץ "חבית הקסמים") מתאר בסיפור הקצר "המלאך לוין" מפגש בין יהודי לבן לספק-מלאך, יהודי אמריקאי-אפריקאי.

בישראל חיה קבוצה קטנה של מהגרים אמריקאים אפריקאים וצאצאיהם, המאמינה שהם צאצאי עשרת השבטים. חברי הקבוצה מכונים העבריים מדימונה ורובם חיים בדימונה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הליובאוויטשער'ס השחורים של קראון-הייטס", באתר חב"ד אינפו, יד טבת התשע"ג (27 בדצמבר 2012)