סינדי לאופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סינדי לאופר
Cyndi Lauper in 2011.jpg
סינדי לאופר ב-2011
מידע כללי
שם לידה סינת'יה אן סטפני לאופר
תאריך לידה 22 ביוני 1953 (בת 61)
מקום לידה קווינס שבניו יורק שבארצות הברית
שנות פעילות 1976— היום
סוגה גל חדש, רוק, בלוז, פופ, דאנס, AC
עיסוק מוזיקאית, זמרת ויוצרת, שחקנית (קולנוע ובמה), מפיקה מוזיקלית
כלי נגינה זמרה, גיטרה, ציתר, חלילית, טרומבון, כלי הקשה, גיטרה בס, פסנתר, חליל אירי, בנג'ו, יוקולילי ודולצימר.
חברת תקליטים Downtown
www.cyndilauper.com

סינת'יה אן סטפני "סינדי" לאוֹפֶּר (Cynthia Ann Stephanie „Cyndi“ Lauper; יש להגות "לוֹפֶּר"; נולדה ב-22 ביוני 1953) היא תמלילנית, זמרת, שחקנית אמריקאית ופעילה לזכויות אדם שהקריירה שלה נפרשת על פני ארבעה עשורים. לאופר פרצה לתודעה לאחר שהוציאה את אלבומה She's So Unusual בשנת 1983, שזיכה אותה בפרס הגראמי לתגלית השנה והפך אותה לאמנית הראשונה בהיסטוריה עם 4 להיטים מאלבום בכורה בחמישייה הראשונה במצעד האמריקאי.

אלבומה האחרון, שיצא בשנת 2010 והיה מועמד לגראמי, Memphis Blues, הפך לאלבום הבלוז המצליח ביותר במצעד האמריקאי בשנה זו, ושהה במקום הראשון במשך 13 שבועות במצעד הבלוז האמריקאי. לאופר גם כתבה והלחינה לבדה את כל השירים למחזמר ברודוויי המצליח "Kinky Boots", שזכה למספר הגדול ביותר של מועמדויות בטקס פרסי הטוני לשנת 2013, בהם זכה המחזמר ב-6 פרסים, ביניהם גם פרס המחזמר הטוב ביותר והמוזיקה המקורית הטובה ביותר שהוענקו ללאופר, מה שהפך אותה לאישה הראשונה אי פעם שזכתה לבדה בקטגוריה "המוזיקה המקורית הטובה ביותר".

במהלך הקריירה שלה, הוציאה לאופר 11 אלבומים, יותר מ-40 סינגלים ונכון ל-2011 מכרה יותר מ-50 מיליון עותקים ברחבי העולם, זכתה במספר פרסים הכוללים פרס הגראמי, פרס אמי, פרס הטוני, VMA, בילבורד, פרס המוזיקה האמריקאית ועוד, מה שהופך אותה לאחת האמנים הנמכרים ביותר. לאופר היא גם אחת מהאמנים הבודדים בהיסטוריה של הבידור האמריקאי שהשיגו פרס גראמי, פרס אמי ופרס טוני, ועליה לזכות רק בפרס האוסקר כדי להצטרף ל-11 הזוכים בארבעת הפרסים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1953-1975: ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאופר, או, בשמה המלא סינת'יה אן סטפני לאופר, נולדה ברובע קווינס שבניו יורק להורים פרד לאופר (מהגר גרמני) ולקת'רין דומיניק (מסיציליה). יש לה אחות גדולה בשם אלן ואח קטן בשם פרד. כבר מגיל צעיר לאופר החלה לצבוע את שיערה בצבעים שונים ולהתלבש שונה. צבע השיער הראשון שלה היה ירוק, לכבוד יום פטריק הקדוש, כשהיא רק בת 9. הייתה לה אהבה גדולה למוזיקה ואמנות והיא חיפשה כל הזמן דרכים לבטא את עצמה. הוריה התגרשו כאשר הייתה צעירה מאוד. בתקופה זו אמה עבדה בעבודות מזדמנות בתור מלצרית כדי לפרנס את סינדי ואחייה. אמה עודדה אותה להיות פעילה ויצירתית. בגיל 12, היא החלה ללמוד לנגן בגיטרה, והתחילה לכתוב שירים. השיר הראשון שלמדה לנגן על גיטרה היה "Greensleeves". לאופר עברה בין 4 בתי ספר שונים ולבסוף נשרה מהלימודים ונסעה לטייל בקנדה עם כלבה ספרקי, במטרה למצוא את עצמה. לאחר מכן חזרה לניו יורק.

1976-1982: תחילת הקריירה ולהקת בלו אנג'ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת האלבום "Blue Angel". לאופר אמרה מאוחר יותר שהיא שונאת את העטיפה ושהיא נראית בה כמו ציפורת מרחוב סומסום

באמצע שנות ה-70 החלה לאופר להופיע במסגרת להקות שונות במועדונים שונים בניו יורק. ב-1977 הוציאה לאופר סינגל ראשון בלבד, "You Make Loving Fun", חידוש לפליטווד מק אבל השיר נכשל ולא נכנס לאף מצעד. באותה שנה היא לקחה שנה חופש משירה, עקב בעיות במיתרי הקול. למרות תחזיותיהם הקודרות של שלושה רופאים שונים, לפיהן לא תוכל לשוב לשיר, חזרה לאופר לשיר בעזרתה של מפתחת הקול קטי אגרסטה.

ב-1978, כשכבר גיבשה זהות מוזיקלית משלה וסגנון ייחודי, פגשה לאופר את המוזיקאי ג'ון תורי וביחד הם הקימו את להקת הרוקאבילי בלו אנג'ל, אשר הוציאו אלבום יחיד ב-1980 על שם הלהקה. חברות תקליטים ומבקרי מוזיקה רבים שמו לב לפוטנציאל של הזמרת, שמיעתה האבסולוטית, יכולתה לשיר ב-4 אוקטבות וסגנונה המוזיקלי המקורי, והתעניינו בהחתמתה של לאופר בלבד בלעדי חבריה ללהקה, אך הזמרת הצעירה סירבה לכולם מכיוון שהיא לא הייתה מוכנה לבגוד בחבריה ללהקה. הלהקה זכתה לעיקר הפופולריות שלה במועדוני הלילה בניו יורק ואף הסינגל "I'm Gonna be Strong" נכנס למקום ה-37 במצעד ההולנדי. עם זאת, כאשר הלהקה רצתה להקליט עוד אלבום, חברת התקליטים מנעה מהם להמשיך ליצור עד ש"יהיה להם לפחות להיט אחד". כאשר האלבום נכשל, לאופר הגיעה לפשיטת רגל והלהקה התפרקה.

1983-1985 הפריצה הגדולה: האלבום She's So Unusual[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת אלבום הבכורה "She's So Unusual" שזיכה אותה בפרס הגראמי ולהכרה עולמית

לאחר פירוק הלהקה, לאופר המשיכה להופיע במועדונים שונים, תוך כדי שהיא מממנת את עצמה בעבודות מזדמנות. למרות שהיא הייתה שמחה שהיא עדיין מופיעה על הבמה, היא לא הייתה מרוצה מכך שהיא שרה חידושים ללהקות רוק כמו לד זפלין ובאד קומפני - חלומה היה לבצע שירים מקוריים פרי עטה. ב-1981, בזמן ששרה בבר מקומי בניו יורק, פגשה לאופר את דייוויד ווולף, אשר מאוחר יותר הפך לאמרגנה, והחתים אותה ב" Portrait Records". ב-14 באוקטובר 1983, יצא אלבום הבכורה של לאופר, She's So Unusual. באמצע שנות ה-80 הפכה לאופר לאחת מהזמרות המצליחות ברחבי העולם ואף זכתה בפרס הגראמי על תגלית השנה בטקס פרסי הגראמי 1985.

שירה בקול ילדותי, טקסטים פמיניסטיים ולבוש זרוק וצעקני - סייעו ללאופר ביצירת התדמית שלה. המראה הייחודי שלה, שבא לידי ביטוי בעיקר בשיער צבעוני, מנופח וחצי-מגולח נתפס כאחד מסמלי תרבות הפופ של שנות השמונים. לאופר זכתה להצלחה בזכות השילוב שהציגו השירים בין אלמנטים של פופ, פאנק (Funk), פאנק (Punk), רוקנ'רול, גל חדש, רגאיי וסקא. לאחר אלבומה המצליח מ-1983 "She's So Unusual", עזבה לאופר את המיינסטרים ופנתה לכיוון של מוזיקת אמצע הדרך, מאותו אלבום ניתן למנות את הלהיטים "נערות רק רוצות לכייף" (שיר הבכורה של לאופר שנכנס למקום ה-1 בישראל והפך להמנון פמיניזם בכל העולם), "Time After Time" (השיר המצליח ביותר של לאופר שהגיע למקום ה-1 במצעד בילבורד האמריקאי. השיר הוא בין השירים שהכי חודשו בהיסטוריה, ויש לו מעל 100 גרסאות כיסוי) ו"שי בופ" (שיר המדבר על אוננות, לאופר רצתה שילדים שישמעו את השיר יחשבו שהשיר מדבר על ריקוד אבל כאשר יגדלו, הם יבינו את נושאו האמיתי של השיר. בנוסף, לאופר סיפרה בראיון להווארד סטרן שהקולות לשיר הוקלטו כשהיא היתה עירומה). לאופר הפכה לאמנית הראשונה בהיסטוריה ש-4 להיטים מאלבום אחד הגיעו לטופ חמש של המצעד האמריקאי.

בנוסף, לאופר לקחה חלק ב-WWF, באירוע רסלמניה והתחברה למתאבקים מפורסמים, כמו האלק הוגאן (אשר בין היתר שיחק את שומר הראש שלה בגראמי 1985) והמתאבק קפטן לו אלבנו, אשר שיחק בין היתר כאבייה של לאופר בקליפים רבים שלה. דיוויד וולף, חבר של לאופר דאז, היה מעריץ מושבע של התוכנית והוא חשב שלא רק שיהיה ללאופר כיף, זו תהיה דרך מצוינת למכור עוד אלבומים. באותן שנים היא נהגה להסתובב עם כל המתאבקים ואף לריב איתם בפומבי עד כדי מכות. כל המתאבקים הפופולארים של אותה תקופה, ביניהם אנדרה הענק, הופיעו בוידאו קליפים שלה, ובכך גרמה להצלחת התוכנית אשר צברה תאוצה והיא פופולארית עד היום. סינדי אף הייתה מנהלת אישית של מתאבקים, הידועה מביניהם היא המתאבקת וונדי ריכטר.

ב-1985 לאופר לקחה חלק בשיר מרובה האמנים We Are the World, כשהיא שרה את החלק הסופרני של הגשר. בהקלטת השיר לאופר גרמה רעש בהקלטות, שנבעו מהתכשיטים הרבים שענדה. היא הקליטה את שיר הנושא של התוכנית האמריקאית "Pee-wee's Playhouse" תחת השם Ellen Shaw. באותה שנה סטיבן שפילברג בחר בלאופר לכתיבת המוזיקה לסרטו "הגוניס" ונתן לה יד חופשית לבחור את הזמרים שיופיעו בפסקול הסרט.

1986-1989: סרט ראשון בהשתתפותה והמשך עשייה מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1986, 3 שנים לאחר אלבומה הראשון והמצליח, חזרה לאופר עם האלבום True Colors עם שיר הנושא שהיה ללהיט והיה לסינגל השני של לאופר שהגיע למקום ה-1 במצעד הבילבורד האמריקאי. האלבום היה שקט, אישי ובוגר יותר מאלבום הבכורה וניכר בהתערבותה הגדולה יותר של הזמרת בהפקה ובכתיבה. סינדי יצאה לסיבוב הופעות עולמי מצליח, ואת ההופעה אחרונה שלה, בפריז, צילמה לקלטת וידאו שבנוסף שודרה גם ברשת ה-HBO. כמו כן, הופיעה באלבום "The Bridge" של הזמר בילי ג'ואל ברצועה "Code of Silence", כשהיא מעורבת בכתיבה ושרה קולות רקע. זהו השיר היחיד של ג'ואל שהוא כתב עם שותף.

ב-1988 הופיעה לראשונה בסרט קולנוע בשם "זעזועים" לצד פיטר פאלק וג'ף גולדבלום, בתפקיד בכורה בתור מדיום משוגעת בשם סילביה. באותה שנה נסעה למוסקבה והצטרפה לתמלינים אמריקאים לפרויקט "Music Speaks Louder Than Words", שעסק בשיתוף פעולה מוזיקלי של מוזיקאים אמריקאים לבין מוזיקאים סובייטים. בנוסף לאופר גם סגרה מעגל כאשר קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטה בקווינס, למרות שפרשה מבית הספר בגיל מוקדם. שנה לאחר מכן, ב-1989 יצא האלבום השלישי של הזמרת, A Night to Remember. לשם אלבום זה, לאופר הנמיכה את המראה הפאנקיסטי וקולה הילדותי, בכוונה לצאת לגמרי מהמיינסטרים. האלבום היה אישי ודיבר ברובו על להמשיך הלאה ממערכת יחסים כואבת. לאופר יצאה למסע הופעות שהצליח במיוחד באמריקה הדרומית וביפן. למרות שהאלבום הצליח די יפה במכירות, לאופר מעדיפה לקרוא לאלבום "A Night to Forget" עקב הבעיות שלה באותה עת עם חברת התקליטים ופרידתה מבן זוגה והמנהל שלה, דיוויד וולף.

1990-1999: היציאה מהמיינסטרים וההתבגרות המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cyndi Lauper2 cropped.jpg

בשנות ה-90, כדי "לברוח" מעט מתעשיית המוזיקה, המשיכה לאופר לשחק בסרטים רבים שיצאו לטלוויזיה ולקלטות וידאו בתפקידים ראשיים ובהופעות משנה וגם כיכבה בתוכניות טלוויזיה ואף זכתה בפרס אמי בשנת 1995 על משחקה בסדרה משתגעים מאהבה. כמו כן, היא המשיכה להוציא אלבומים בהם התפתחה מוזיקלית והשתתפה בכתיבה, בהלחנה ובהפקה של השירים. השירים באלבומים "Hat Full of Stars" מ-1993 ו"Sisters Of Avalon" מ-1996 עסקו ברובם בנושאים בעלי טאבו ונושאים חברתיים קשים לעיכול אשר לא היה נהוג לשיר עליהם כמו אלימות במשפחה, גילוי עריות, הומופוביה, גזענות ועוד. לשם אלבומים אלו לאופר שיפרה את קולה, מה שהתבטא בקולה הגבוה והבוגר יותר.

בשנת 1990, לכבוד נפילת חומת ברלין, לאופר הצטרפה לזמרים רבים למופע של רוג'ר ווטרס, "החומה בברלין", כשהיא מבצעת את הלהיט הכי גדול מהאלבום בבגדי תלמידה, "Another Brick in the Wall" (החלק השני). ההופעה נצפתה על ידי יותר מ-5 מיליון אנשים בעולם, כולל בישראל. באותן שנים היא גם התקרבה מאוד ליוקו אונו, והצטרפה להופעות מחווה רבות לכבוד ג'ון לנון. ב-1991 היא הצטרפה לאמנים רבים שהקליטו ביחד את השיר "Give Peace a Chance" בתגובה למלחמת המפרץ. ב-1992 סינדי לקחה חלק בפסקול לאופרת הרוק הצרפתי "Tycoon" כשהיא מבצעת בו 2 שירים. אחד מהשירים, The World Is Stone, יצא מחוץ לארצות הברית וזכה להצלחה ענקית באירופה, במיוחד בצרפת בו הוא הגיע למעמד זהב. היא השתתפה באלבום "Out of Body" של להקת ההוטרס, וביצעה בו איתם את השיר "Boys will be Boys". חברי הלהקה הקדישו לה שיר מהאלבום בשם "Private Emotion", שידוע בעיקר בחידוש המצליח של ריקי מרטין משנת 2000.

ב-1994 יצא אלבום אוסף ראשון לזמרת, "Twelve Deadly Cyns...and Then Some", אשר כלל את מיטב הלהיטים ושירייה מארבעת אלבומיה האחרונים, כולל 3 שירים חדשים, וביניהם חידוש בסגנון רגאיי ללהיט הבכורה של סינדי בשם "Hey Now". השיר והאלבום זכו להצלחה, כשהשיר הגיע למקום ה-4 במצעד הבריטי, אך למרות זאת הקליפ לא שודר בטלוויזיה כי לאופר נראתה בו חובקת במלא זמרות דראג קווין ברקע. באותה שנה יצאה קלטת וידאו עם מיטב הקליפים המצליחים של לאופר, כשהיא מטיילת בלונה פארק שבקוני איילנד ומסבירה על עשיית הקליפים. לאופר השתחררה מהחוזה של אפיק רקורדס ב-1998 עם אלבום חג המולד "Merry Christmas... Have a Nice Life". באותו זמן לאופר נכנסה להיריון, מה שפגע בקידום האלבומים האחרונים שלה, כמו אלבום חג המולד שלא זכה לקידום כלל ונכשל. היא הורידה פרופיל והצטרפה לסיבוב ההופעות של הזמרות שר וטינה טרנר. למרות הכל, היא התעקשה להמשיך להקליט ובאותה שנה היא הקליטה את השיר "Disco Inferno" של להקת הטראמפס. הסינגל היה להיט במועדונים בארצות הברית, והופיע גם בפסקול לסרט "לילה ברוקסברי". השיר העניק לה עוד מועמדות לפרס הגראמי לשיר הדאנס של השנה.

2000-2009: משנה סגנונות- אלבום גל חדש, אלבום אקוסטי, אלבום דאנס ועוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאופר במהלך הופעה

בשנות ה-2000 לאופר המשיכה ליצור ונחשבת כיום ליוצרת רצינית ומוערכת, בניגוד לדימוי הקליל בו החזיקה בשנות השמונים. בשנת 2001 כתבה את האלבום "Shine" בחברת תקליטים עצמאית; אך שזו פשטה רגל, לאופר נאלצה לבחור רק 5 שירים מתוכו ולהוציא את האלבום כאלבום EP ביפן בלבד (האלבום המלא יצא בעולם רק בשנת 2004). בשנת 2003 יצא האלבום "At Last" שכלל חידושים לשירים סטנדרטיים. האלבום לווה בDVD שהצליח מאוד והגיע למעמד זהב בארצות הברית, של הופעה שצולמה בניו יורק. ב-2005 יצא האלבום "The Body Acoustic" שכלל את מיטב להיטיה ושירייה בסגנון אקוסטי, מלווה בזמרים רבים אשר גדלו על שירי הזמרת והושפעו ממנה. למרות שלא הוציאה חומר מקורי מאז האלבום "Shine", לאופר המשיכה להישאר עסוקה ולקחת חלק בפרויקטים שונים. היא התארחה בתוכניות טלוויזיה רבות כמו בתוכניות "הכי גאים שיש", "כל כך רייבן", אחת שיודעת", "30 רוק" ועוד. כמו כן הופיעה בפעם הראשונה כשחקנית תיאטרון בברודוויי, במחזמר "אופרה בגרוש".

ב-2008 יצא אלבומה העשירי Bring Ya to the Brink שהיה מועמד לגראמי וקיבל תגובות טובות וסינדי הגדירה אותו כאלבום עם קצב טוב. מתוך אלבום זה התפרסם הסינגל הראשון בשם Set yout heart, אשר יצא ביפן בלבד וקודם בפרסומת לטויוטה שם. סינגל נוסף מאלבום זה, Same Ol' Story, הגיע למקום ה-1 במצעד בילבורד הוט דאנס. סינגל נוסף מהאלבום, "Into The Nightlife", הגיע גם הוא למקום ה-1 בבילבורד הוט דאנס. הסינגל זכה לקידום של קליפ בו רואים את סינדי במועדון בניו יורק.

בהמשך לאותו אלבום, הוציאה לאופר ב-2009 אלבום רמיקסים בשם "Floor Remixes" ביפן בלבד.

2010-היום: אלבום בלוז, אוטוביוגרפיה והמחזמר "קינקי בוטס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 ביוני 2010, ביום הולדתה, סינדי הוציאה את אלבומה ה-11 בסגנון הבלוז בשם Memphis Blues. האלבום הושפע מילדותה של סינדי, לפני שפרצה והייתה מבצעת קבארים לשירי בלוז ישנים. לאלבום זה הצטרפו ללאופר גדולי הבלוז והג'אז, כולל אגדת הבלוז בי בי קינג. האלבום זכה להצלחה ושהה 13 שבועות במקום הראשון במצעד הבלוז האמריקני ונכנס הישר למקום ה-26 במצעד הבילבורד. לשם קידום האלבום, יצאה לאופר בסיבוב הופעות מצליח בעולם עם מעל 140 הופעות (המופע הכי גדול ומצליח שלה אי פעם). הסיבוב זכה למיטב התשבחות מהקהל וממבקרי המוזיקה וגם ממנו יצא DVD בשם "To Memphis With Love" מתוך הופעה מממפיס. ב-11 במרץ 2011, כשהגיעה ליפן במסגרת מסע ההופעות שלה, התרחשה רעידת האדמה בסנדאי. בניגוד לשאר האמנים שביטלו הופעתם וחזרו לארצם, לאופר נשארה לאורך כל התקופה ותרמה חלק מהכנסותיה לנפגעי האסון, מה שהפך אותה לגיבורה ביפן, בה היא נשארה פופולארית מאז שפרצה בשנות ה-80. בסוף 2011 היא קיבלה את פרס NARM האמריקאי על מפעל חיים בשל תרומתה למוזיקה.

ב-2012 כתבה את האוטוביוגרפיה שלה "Cyndi Lauper: A Memoir" שהפך לרב מכר של הניו יורק טיימס והופקה לה תוכנית מציאות על חייה המטורפים, בהשתתפות בעלה ובנה.

ב-4 באפריל 2013 עלה לברודוויי המחזמר "Kinky Boots", לו כתבה והלחינה את המוזיקה. המחזמר מבוסס על סרט בריטי בעל אותו שם שיצא בשנת 2005 על מפעל נעליים שנקלע לקשיים. המחזמר הצליח בקופות והמוזיקה שסינדי יצרה זכתה לביקורות משבחות. המחזמר גרף את מספר המועמדויות הגבוה ביותר בטקס פרסי הטוני לשנת 2013 - 13 מועמדויות, מתוכם המחזמר זכה ב-6, כולל פרס המחזמר הטוב ביותר והמוזיקה המקורית הטובה ביותר, שהגיע ללאופר. בכך הפכה לאופר לאישה הראשונה בהיסטוריה שזכתה לבד בקטגוריית המוזיקה למחזמר, כאשר היא גם כותבת וגם מלחינה. היא שברה עוד שיא השנה כשסינגל שהוציאה מתוך המחזמר, "The Sex is In The Heel", הפך לסינגל הראשון מתוך מחזמר שנכנס לעשירייה הראשונה במצעד בילבורד הדאנס האמריקאי לאחר 25 שנים. בטקס פרסי הגראמי של 2014 הוענק ללאופר גם פרס גראמי על אלבום המחזמר הטוב ביותר, מה שהפך לפרס הגראמי השני שקיבלה, לאחר 29 שנים מקבלת הפרס הראשון על "האמן החדש הטוב ביותר" ב-1985.

ב-6 באפריל שידר ה-PBS ספיישל מיוחד בשם "הופעה בבית הלבן: ממפיס סול" בו לאופר שרה בבית הלבן בפני ברק אובמה וזכתה לתשואות מהקהל, וגרמה אפילו מהומה כשסטיב כהן קרא ללאופר בטוויטר "לוהטת" ולאחר מכן מחק את ההודעות.

בקיץ 2013, לרגל חגיגות 30 שנה לתחילת הקריירה שלה והוצאת האלבום הראשון שלה She's So Unusual, שהפך לקלאסיקה, לאופר יצאה למסע הופעות מיוחד בארצות הברית, יפן, קנדה ואוסטרליה, והופיעה ב-4 בינואר 2014 בהיכל נוקיה בתל אביב‏[1].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991, נישאה לאופר לשחקן דיוויד תורנטון, כשמי שחיתן אותם הוא ריצ'רד הקטן. לזוג בן בשם דיקלין אשר נולד ב-19 בנובמבר 1997. לאופר חונכה כקתולית ואף הלכה לבתי ספר קתוליים. כיום היא מחשיבה את עצמה כ"גרושה-קתולית".

סינדי ידועה כתומכת בזכויות אדם רבים כמו חקר איידס, זכויות להט"ב ומעמד האישה.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן:

  • She's So Unusual‏ (1983)
  • True Colors‏ (1986)
  • A Night to Remember‏ (1989)
  • Hat Full of Stars‏ (1993)
  • Sisters of Avalon‏ (1996)
  • Merry Christmas...Have a Nice Life‏ (1998)
  • At Last‏ (2003)
  • Shine‏ (2004)
  • The Body Acoustic‏ (2005)
  • Bring Ya to the Brink‏ (2008)
  • Memphis Blues‏ (2010)
  • שם אלבום עוד לא ידוע (2014)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
Culture Club
זוכה פרס הגראמי - תגלית השנה
1985
הבא:
שאדיי
הקודם:
איילין הקרט
זוכה פרס אמי - שחקן האורח הטוב ביותר בסדרה קומית
1995
הבא:
בטי וייט
הקודם:
אלן מנקן וג'ק פלדמן
זוכה פרס הטוני - המוזיקה המקורית הטובה ביותר
2013
הבא:
-