פרשת טוביאנסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר טוביאנסקי

פרשת טוביאנסקי היא סיפור הוצאתו להורג של קצין צה"ל, מאיר טוביאנסקי, שהואשם על לא עוול בכפו, כפי שהתברר לאחר מעשה, בריגול נגד ישראל, במהלך מלחמת העצמאות. טוביאנסקי הועמד בפני בית דין שדה, הורשע והוצא להורג בהחלטה יחידה מסוגה בתולדות מדינת ישראל.

קורות חייו של מאיר טוביאנסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר טוביאנסקי, או "מישה", כפי שכונה בפי חבריו, נולד ב-20 במאי 1904 בעיר קובנה שבליטא הרוסית. בהיותו כבן 10 עברה משפחתו לפרסבורג, שם החל טוביאנסקי הצעיר את לימודיו. בשנת 1920 חזרה המשפחה לקובנה, ובה סיים טוביאנסקי את הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה.

בהגיעו לגיל 18, התגייס טוביאנסקי לצבא הליטאי, התגלה כקלע מצטיין, וצורף לנבחרת הקלעים הלאומית של ליטא. הוא השתתף בכיבוש הליטאי של אזור ממל. טוביאנסקי היה חבר ב"אגודה האוניברסיטאית" היהודית, וקיבל תואר של מהנדס, לאחר שהשלים את לימודיו באוניברסיטאות של ליטא ושל רוסיה. טוביאנסקי הצטרף לקיבוץ של יהודים עולים ועלה לארץ ישראל ב-1925. הוא נקלט בעבודות חקלאיות שונות, כולל עבודה פיזית בשדות בנימינה. בעת קידוח באר בשדות היישוב, חלה בקדחת, ועל פי המלצת רופאיו, עזב את העבודה החקלאית, וחיפש עבודה המתאימה יותר למצבו הגופני.

טוביאנסקי לא מצא עבודה בתחום השכלתו כמהנדס, אך המשיך להשתלם במקצועו ולקרוא ספרות מקצועית. בשנת ה'תרפ"ו, מששמע שמחפשים שוטרים חדשים, הוא התגייס ולמד בבית הספר לשוטרים בירושלים.

לפי המלצת רופאו, פרש מכל עבודה פיזית והשתקע בחיפה, שם התקבל למשטרה. בעת מאורעות תרפ"ט, הוא סירב לפקודת מפקדו להגיע להדר הכרמל, בטענה כי גם בעיר התחתית נמצאים יהודים, ואף הם זקוקים להגנה. אירוע זה הביא להפסקת העסקתו של טוביאנסקי במשטרה. בעת המאורעות, סייע טוביאנסקי בהצלת יהודים ברחוב נצרת בחיפה. הוא נאסר על ידי הבריטים, ועלה לראשונה לכותרות כאשר הואשם בהריגת ערבי בחיפה. הוא שוחרר, אך נאלץ לעזוב את חיפה מחשש שהערבים יתנקשו בחייו כנקמה. מאז היה חשוד בעיני הבריטים כחבר פעיל בהגנה. תקופה מסוימת סבל חרפת רעב, והסתובב ללא קורת גג לראשו. כאשר הוצעה לו ב"הגנה" עבודה בשכר, סירב לקבלה, והוסיף לעבוד בהתנדבות.

ב-1931 התנדב עם צעירים אחדים למחלקה הטכנית של הרדיו שהמשטרה הבריטית הפעילה בירושלים, עבודה שהייתה כרוכה בסכנות, חייבה גם שהייה בקרב בדואים, הרחק מכל יישוב, עבודה שאותה עשה טוביאנסקי, מתוך כוונה שמקצוע זה יוכל להועיל להגנה בשעת הצורך, ואמנם זו הביאה לאחר זמן, תועלת מרובה לארגון.

ב-1934 החל לעבוד בחברת האשלג בדרום ים המלח, נשא אשה ונולד לו בן. במאורעות תרצ"ו, בשעה שנשלח להגנת שכונת ימין משה בירושלים, שהייתה קשה להגנה, ענה שהוא מוכן למלא כל פקודה שתוטל עליו ככל יכולתו. בשנים 19381939 עבד כמנהל עבודה בחברת "בלפור ביטי" שהפעילה את תחנת הכוח ירושלים, ועשה רבות להעסקת יהודים בתחומיה.

בשירות הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמלצת "ההגנה" לחבריה לקום ולפעול לעזרת הבריטים שנערכו למלחמה בגרמנים, התגייס טוביאנסקי לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. הוא שירת במשך שש שנים בחיל המהנדסים המלכותיים, והגיע עד לדרגת מייג'ור (המקבילה לרב סרן). בהיות יחידתו בסוריה, סיכן את חייו בתפקידים חשאיים למען "ההגנה", וכאשר הגיע לאיטליה עזר רבות לפליטים היהודיים שהלכו והתרכזו במדינה זו אחרי שברחו מגיא ההריגה.

ביום ניצחון בעלות הברית נתכבד בקבלת המסדר של כל הכוחות היהודיים בצבא הבריטי באלכסנדריה במצרים, לשם הועבר עם יחידתו. כששוחרר מהצבא עבד כמהנדס במחנה הבריטי "אלנבי", ששכן בדרום ירושלים (כיום אזור התעשייה ברחוב פייר קניג). ב-1947 התקבל לעבודה בחברת החשמל הירושלמית, תחילה כסגן מהנדס בבנייה ובהנחת כבלי חשמל, ואחר כך התקדם במעלה התפקידים השונים שהיו בחברה.

בראשית מלחמת העצמאות, התגייס לארגון ההגנה במרחב ירושלים. כמהנדס, הוא סייע לפעולות ההגנה, ולהתקנת בורות צבירה למי גשמים בימי המצור על ירושלים. הוא שירת מאוחר יותר כמפקד מחנה הקבע היחיד שהיה אז בירושלים, מחנה 'שנלר', (להוציא בסיס הגדנ"ע בשייח' באדר, שזכה לכינוי "גבעת רם"). מחנה שנלר היה לא רק מחנה צבאי, אלא גם מקום ריכוז גדול לכל מצרכי המזון שהועברו אז בשיירות מהשפלה לירושלים. בתחילת אביב 1948, הועבר טוביאנסקי ממחנה 'שנלר' לחיל האוויר, ומונה למפקד שלושת שדות התעופה של החיל, שהיו באותם ימים באזור ירושלים.

בעבודתו האזרחית בחברת החשמל, שאותה המשיך במקביל לעבודתו הצבאית בארגונים הצבאיים ההולכים ומתגבשים, התגלה טוביאנסקי כמהנדס בעל יכולות טכניות גבוהות. ב"הגנה" נחשב למפקד מעולה ולמארגן בעל יכולת, עצמאי בפיקודו. בסוף יוני 1948, שישה שבועות לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, השביע את קציניו וחייליו לצה"ל. למחרת אותו יום, נסע טוביאנסקי לתל אביב כדי לקנות מצרכי מזון. בשעות אחר הצהריים של אותו יום, נשלח אליו שליח רכוב על אופנוע, והוא נקרא לישיבה דחופה.

החשד בריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות, נפגעו בפגיעה ישירה מספר מתקנים אסטרטגים של תשתית המים בירושלים. פגיעות אלו עוררו חשד כי מיקום המתקנים הועבר לתוקפים. איסר בארי, אז ראש המודיעין הצבאי שזה עתה קם, סיפר כי מצאו אצל אחד מראשי המשטרה הבריטית, תרשימים של אתרי חברת החשמל בירושלים[דרוש מקור]. הושמעו דיבורים כאילו יש במסמך פירוט מלא של כל המפעלים לייצור נשק בירושלים, מה שהתגלה אחרי זמן כלא נכון[דרוש מקור]. בארי הורה לחקור מיידית מי הדליף את המסמך החשאי הזה לידי הבריטים. הבדיקה נערכה במהירות, מבלי להעמיק, והחשד נפל על טוביאנסקי.

טוביאנסקי, שאכן היה בקשר עם בריטים שונים, עוד מן השנים ששירת בצבא הבריטי, וחשב שקשרים אלו יועילו לו לקבלת מידע מהם, אכן העביר לידי הבריטים מסמך של אספקת החשמל בירושלים. מסמך שייתכן ואף לא היה צריך להגיע לידיהם, אולם, כפי שהתברר לאחר מעשה, מסמך זה לא חשף כלל את תעשיית הנשק של ההגנה בירושלים.

בארי שמע שטוביאנסקי מגיע באותו יום לתל אביב, ושלח לקרוא לו לישיבת חירום. ברגע שנכנס טוביאנסקי למשרדי המודיעין בתל אביב, נעצר ונחקר על ידי דוד קרון, על ידי איסר בארי, על ידי בנימין גיבלי ועל ידי אברהם קדרון, שהיה אחר כך מבכירי משרד החוץ הישראלי, ועבד אז גם במודיעין. החוקרים הצליחו להוציא ממנו "הודאה" שהוא אכן העביר את המסמך לידי הבריטים[דרוש מקור]. אלא שטוביאנסקי התכוון למסמך אחר בתוכנו משהתכוונו חוקריו. הם הודיעו לו שהוא מואשם במעשה ריגול חמור, ושהוא יועמד לדין עוד באותו יום.

משפט שדה והוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין בית הספר הנטוש, אשר בו נערך המשפט (כיום "מצפה הראל")
"בית הקשתות" - על קיר הבית הוצא טוביאנסקי להורג (כיום בתחום קיבוץ הראל)

ביום 30 ביוני 1948, הוכנס טוביאנסקי למכונית שלוותה על ידי שתי מכוניות אחרות שיצאו מתל אביב לכיוון חולדה. משם הגיעו לבניין הנטוש של בית הספר המשותף לכפרים בית ג'יז ובית סוסין (באתר בית הספר הוקם מאוחר יותר מצפה הראל, כקילומטר וחצי מזרחית לקיבוץ הראל, והבניין הנטוש קיים עד היום). טוביאנסקי הוצא מן המכונית, הוכנס לאחת משתי הכיתות של בית הספר‏‏‏ והועמד למשפט בפני בית דין שדה שבו ישבו דוד קרון, בנימין גיבלי ואברהם קדרון. החוקרים מן הבוקר הפכו לשופטים, ייצוג עורך דין לא ניתן לו, והמשפט הסתיים במהירות רבה. טוביאנסקי הורשע בבגידה, ונגזר עליו עונש מוות.‏[1]

בעת שהדיון התנהל, עסק איסר בארי, שאיחר למשפט, בהכנת כיתת יורים בת שישה חיילים, אשר נלקחו מחטיבת "הראל", שהתאמנה באזור. השישה הובאו, מבלי שידעו את הסיבה לכך, לבית הדו-קומתי שנותר על תלו עד היום בקיבוץ הראל, ואשר נושא את השם "בית הקשתות". לאחר שעה קלה הגיעו השופטים לבית, כפתו את טוביאנסקי, וקשרו את עיניו. הוא הוצב עם פניו אל הקיר, וכיתת היורים נצטוותה לירות בראשו. הוא נהרג בו במקום, וליד הקיר נחפר בור, שלתוכו הושלכה גופתו וכוסתה בעפר.

בני ביתו של טוביאנסקי המתינו לשובו, ועם בוקר יצאו לחפשו. במקום עבודתו בחברת החשמל לא ידעו דבר, וכך גם בבסיס הקטן של חיל האוויר בירושלים. מישהו הפנה את בני המשפחה אל משרדי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, ושם פגשו את יצחק לוי (לויצה), שהיה ראש הש"י במחוז ירושלים. הוא סיפר להם שמספר ימים קודם לכן סיים את תפקידו, והפנה אותם לבנימין גיבלי. כך הסתובבה רעייתו של טוביאנסקי מספר ימים, וחיפשה אחר בעלה.

טיהור שמו של טוביאנסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר חודשים, נתגלתה במקרה גופת ערבי בשם עלי קאסם ביערות הכרמל. בדיקה מצאה שהאיש נוקב בכדורים מטווח קרוב וגופתו הושלכה בין העצים. חקירת המשטרה מצאה שמדובר בערבי ישראלי שעבד כמרגל עבור המודיעין הישראלי. חקירה נרחבת העלתה שהאיש נחשד על ידי מפקדיו במודיעין הישראלי ששימש כסוכן כפול, ושהעביר במקביל מידע למודיעין הערבי. משם, הדרך אל איסר בארי ואנשיו הייתה קצרה, ואלה הודו בחקירתם כי הם שירו בערבי, הרגוהו בלא משפט, והשליכו את גופתו ביער. בן-גוריון ואנשיו העמידו לדין את איסר בארי. בארי נשפט ונמצא אשם, וגזר דינו היה סילוקו מן הצבא.

בשלב זה, בעקבות מאבקה של האלמנה לטיהור שם בעלה, בא היועץ המשפטי הראשון של הממשלה, יעקב שמשון שפירא, ודרש לצרף למשפט גם את "תיק טוביאנסקי". ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, נאות, ולאחר שנה מינה ועדת בדיקה. אהרן חטר-ישי, הפרקליט הצבאי הראשי, פתח בהליכים לזיכויו של מאיר טוביאנסקי, וקבע כי הוצא להורג, אף על פי שלא ביצע את העבירות שיוחסו לו.

שנה לאחר המשפט, ב-1 ביולי 1949, כתב בן-גוריון לאלמנתו של טוביאנסקי שבעלה "היה חף מפשע, ופסק הדין וביצועו הם טעות טראגית". הודעה דומה נמסרה לאמצעי התקשורת.‏[2] זאת לאחר שבמשפטו החוזר זוכה מכל אשמה, ואף הוענקה לו דרגת כבוד של סרן. בפסק דינו נרשם "טוביאנסקי, בן 45, חבר ההגנה נאמן מזה 22 שנה." הודאה זו של בן-גוריון, לגבי משפט שבוצע במהלך מלחמה, הייתה אבן דרך משמעותית בעיצוב סמכויות הצבא, ובפיקוח הדרג המדיני עליו.

לאחר שזוכה והועלה בדרגה, הועברה גופתו של מאיר טוביאנסקי ב-7 ביולי 1949 לבית הקברות הארעי בגבעת רם, שם נקבר לצד חללי "ההגנה".‏‏‏[3] בי"ז בסיוון תשי"א (21 ביוני 1951), הועברה גופתו של טוביאנסקי לבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

בעקבות המקרה, פרסם נתן אלתרמן את השיר "אלמנת הבוגד" ב"טור השביעי"‏‏‏[4], ובה הביע את דעתו על הפרשה.

הבית לידו בוצעה ההוצאה להורג נמצא מאחורי לולי הפיטום של קיבוץ הראל. הבית ששופץ במצפה הראל שימש כבית ספר אזורי ואינו הבית הקשור לפרשה זו, אך הוא שופץ ונפתח לציבור כאתר תיירותי, ויש בו שילוט וסיפור המשפט.

ביולי 1949 נעצר בארי כחשוד ברצח טוביאנסקי‏[5], וב-11 באוגוסט 1949 החלה חקירה משפטית של בארי בנוגע להריגת טוביאנסקי. בחקירה, ביקש בארי להישפט בפני בית דין צבאי, וטען כי פעל על פי ההוראות שנתנו לו ומתוקף תפקידו.‏[6]

ב-15 באוקטובר 1949, נפתח משפטו של איסר בארי על הריגת טוביאנסקי בפני בית משפט אזרחי. ב-22 בנובמבר הוקרא פסק הדין, בו נמצא בארי אשם בהריגה ובחריגה מסמכות. בית המשפט הסביר את פסיקתו באומרו‏‏[7]:

"בידענו את האיש שהועמד לפנינו לדין. איש שהקדיש את מיטב ימיו ומרצו להגנת עמו ושירתו במסירות, ובהעריכנו את הגינותו הרבה בבית המשפט. שקלנו את הדברים במאזני החוק והצדק, תוך ידיעה ברורה, שאף כי קבענו כוונת פשיעה במובנה של החוקה לא הייתה בלב הנאשם כל מזימת זדון. לא הייתה לו כל רצון להרע וכל מה שעשה, לא עשה אלא מתוך תפיסה מוטעית של חובות תפקידו באווירה של חרדה וזעם ... ברי לנו, שאותו מושב קצינים, אנשי ש"י, שחרץ את דינו של מאיר טוביאנסקי בערוב היום בבית ג'יז, לא ייתכן ששם בית דין ייקרא לו. אי אפשר שדמות אותו בית דין חובלני תישאר חרותה בתמונת בית משפט, שהיה רשאי לדון נפש מישראל. אי אפשר שאנו, בשבתינו כאן היום, כדי להוציא לאור משפט, נקבע ונאמר, כי מישהו, וכל שכן מפקד רב אחריות ורב מעלה, יכול היה לטעות ולחשוב, כי בי"ד זה חוקי הוא וטעותו מותרת. אם כך נקבע נחטא לאמת, לצדק ולדין. ועל כן אנו מוצאים את הנאשם חייב לפי כתב האשמה."

– פסק הדין במשפטו של איסר בארי

באותו יום, נגזר דינו ליום אחד מאסר בפועל "מזריחת השמש ועד שקיעתה", לאחר שהתובע והסניגור הסכימו שיש להשית על בארי עונש סמלי‏. ‏עוד באותו לילה, חנן נשיא המדינה, חיים ויצמן, את איסר בארי בהמלצתו של הרמטכ"ל. בארי יצא מהמשפט מדוכא מאוד, חי סגור בביתו ושפוף‏[8][9].

בארי ושלושת חוקריו של טוביאנסקי המשיכו במסלול חייהם. דוד קרון כתב על כך בספרו:

"בסך ­הכל הפרשה לא פגעה בקריירה האישית של אף אחד מאיתנו. גיבלי נשאר בצבא והגיע להיות מפקד חטיבה וראש אמ"ן. קדרון היה מנהל כללי של משרד החוץ. אבל האווירה מסביב המאיסה עלי את השירות. צה"ל הציע עלייה בדרגה ובתפקיד, אבל לדידי פירוש הדבר היה לעזוב את הקיבוץ, וזאת לא רציתי."

קרון הוסיף וכתב כי לא היה לו ספק שטוביאנסקי אשם וכי לבארי הייתה סמכות מלאה לעשות את מה שעשה. בנימין גבלי,ראש אמ"ן לשעבר, הודה בפני הביוגרף שלו,אריה קרישק, (בספר שנגנז) כי לא היה צריך להוציא להורג את טוביאנסקי, אף שטוביאנסקי לקה ולא היה "קורבן".

משפט אברהם גורלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן-אלוף אברהם גורלי היה התובע הכללי הראשי של ההגנה ובהמשך של צה"ל בראשיתו, והוא ייעץ לבארי על הקמת בית דין השדה, והוציא את צו המעצר ל-10 ימים נגד טוביאנסקי. בעקבות המשפט של בארי, בו הוא העיד, האשים גורלי את היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא, בניהול המשפט נגד בארי ממניעים זרים. בעקבות דברים אלו, הגיש היועץ המשפטי לממשלה כתב אישום על לשון הרע נגד גורלי.‏[10] הוא הורשע בבית המשפט המחוזי ונקנס, אולם זוכה בערעור לבית המשפט העליון[11].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שבתאי טבת, עונת הגז: כיתת יורים בבית ג'יז קַ‏לַ‏בַּ‏‏"ן, איש דור - הוצאה לאור, 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]