הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה
Former Kaunas Hebrew Realgymnasium Building in 2000.jpg
שם בשפת המקור: הגימנסיון הריאלי העברי בקאונס (הגימנסיון העברי הפרטי הראשון בקאונס);
במקור: גימנסיית קרליבך
תאריך ההקמה: 15 בדצמבר 1915
תאריך הפסקת פעילות: 1940
סוג: גימנסיה ריאלית עברית
בעלות: ועד ההורים בראשות ד"ר דוד מרדכי שוורץ;‏[1] תמיכה – אגודת "אור" בראשותו של ד"ר משולם וולף
שכבות לימוד: 8 כיתות + 4 כיתות מכינות
חלוקה מבנית: כיתות נפרדות לבנים ובנות
מנהל: הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך (1915–1919; מייסד)
ד"ר נחמן שלזינגר (1919–1921)
ד"ר שלום יונה טשרנא (1921–1922)
ד"ר צמח פלדשטיין (1922–1940)
מיקום: מ-1931: רח' קֶסְטוּצ'יוֹ 59 (כיום 85), קובנה (קאוּנָס), ליטא

הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה (בשעתה נקראה: הגימנסיון הריאלי העברי בקאוּנָס או הריאל-גימנסיון העברי; בהמשך: הגמנסיון העברי הפרטי הראשון בקאונס; בליטאית: Kauno žydų realinė gimnazija; בשנותיה הראשונות נקראה גימנסיית קרליבך, Carlebach-Gymnasium, על שם מייסדה) הייתה הגימנסיה העברית הראשונה שפעלה במערכת החינוך היהודי של העיר קובנה. הגימנסיה נוסדה על ידי הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך בדצמבר 1915, ופעלה בקובנה – שבתחילה הייתה נתונה תחת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ואחר-כך הייתה ל"בירתה הזמנית" (אנ') של הרפובליקה הליטאית הראשונה ובירתה בפועל – עד כיבושה של ליטא וסיפוחה לברית המועצות בקיץ 1940, במלחמת העולם השנייה.‏[2] משנת 1922 ועד סופה נוהלה על ידי ד"ר צמח פלדשטיין. המוסד טיפח ערכים חינוכיים, תרבותיים יהודיים וציוניים בקהילת ליטא בין שתי מלחמות העולם, והיה הגדול במוסדות החינוך העבריים בליטא.

השנים הראשונות: תחת הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגימנסיה נוסדה ב-1915 על ידי הרב והמחנך היהודי-גרמני ד"ר יוסף צבי קרליבך, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג במתמטיקה, פיזיקה ועברית (לימים רבה הראשי של העיר המבורג). ב-1914, בעת מלחמת העולם הראשונה, התגייס קרליבך לצבא הגרמני. בהמלצת גיסו, הרב ד"ר ליאופולד רוזנק (גר'), רבה של ברמן, ששירת כרב צבאי בליטא הכבושה ושימש כיועץ לשלטונות הכיבוש, הוא קוּדם לדרגת האופטמן (קפטן) והתמנה על ידי רשויות הכיבוש של הפיקוד החזית הצפון-מזרחית – שרצו לעודד גרמניזציה של האוכלוסייה המקומית – לארגן את מערכת החינוך התיכונית היהודית בקובנה. בהתייעצות עם רבני ליטא ומלומדיה, בית הספר שייסד היה בית ספר בסגנון גימנסיה, ברוח "תורה עם דרך ארץ" – שילוב בין לימוד תורה עם מודרניות ולימודי מדע. שפת ההוראה הייתה גרמנית. הואיל והשלטונות הגבילו את שעות לימודי הדת, קרליבך הגדיר את לימודי העברית כלימוד שפה זרה, ובכך הכפיל את מספרן של השעות שהוקדשו ללימודי הקודש (גמרא לבנים ומקרא לבנות). בשעות אחר-הצהריים ניתנה רשות להנהיג מספר בלתי מוגבל של שעות לימוד תורה. ענישה גופנית הייתה אמצעי חינוך מקובל. קרליבך הצליח לייבא מגרמניה מספר מורים בעלי הכשרה גבוהה למאמץ החינוכי החלוצי לטובת הילדים היהודים בשטחים הכבושים – כולם, כמותו, קצינים בצבא הגרמני ובעלי אוריינטציה אורתודוקסית. בין אלה היה הרב ד"ר שמואל (ליאו) דויטשלנדר (שבהמשך, בשנות ה-20, הביא לביסוסה של רשת החינוך החרדית לבנות "בית יעקב"), ד"ר נחמן שלזינגר (שלפני המלחמה ניהל את בית הספר תחכמוני בתל אביב, ובהמשך ניהל את בית הספר התיכון של קהילת 'עדת ישראל' בברלין) והמתמטיקאי ד"ר זיגברט הַלברשטאט (שהורה גם הוא באותו מוסד).‏[3] המוסד מומן בחלקו על ידי יהודי קובנה ובחלקו על ידי המִנהל הגרמני ומתרומותיהם של חוגי האורתודוקסים בגרמניה.‏[4]

ב-15 בדצמבר 1915 נפתח בית הספר, ובו שלושה מורים וחמישים תלמידים (עשרים נערים ושלושים נערות). הורים רבים חששו להפקיד את ילדיהם בידי המחנכים החדשים מגרמניה, הלבושים במדי צבא; אולם הצלחת המחזור הראשון, וכן מאמציו של קרליבך, שעבר בין בתיהם של תלמידים פוטנציאליים להציג את עצמו ואת המוסד, הקנו לבית הספר שם אצל רבני הקהילה ועסקניה, ועד מהרה ביקשו רבים להירשם אליו. בשנה השנייה, כאשר מספר התלמידים הגיע ל-550, ומספר המורים הגיע לשלושים, הוא הפך ברישיון השלטונות לגימנסיה ריאלית, שנודעה בשם "גימנסיית קרליבך". הגימנסיה פוצלה לשניים: בית ספר לבנים (ובו תשע שכבות לימוד) ובית ספר לבנות (ובו שמונה שכבות). מלבד המנהל שירתו בבית הספר עוד ארבעה חיילים, כמורים ללטינית, גרמנית, צרפתית, מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. בשנה השלישית היה מספר התלמידים קרוב לאלף.‏[5]

בעיתון "הצפירה" ביוני 1918 נכתב כי "ביה"ס מטעים את אפיו הדתי-לאומי. החגיגות הנערכות בו לרגל החגים היהודים נושאות צביון יהודי-לאומי... שכר הלמוד מגיע במחלקות הנמוכות לשמונה מרק לחודש, בתיכונות 10 מרק לחודש ובגבוהות – י"ב מרק. 80 ילדים לומדים חנם, 100 ילדים משלמים שכר נמוך מן השיעור הקצוב."‏[6] בליל שבת נערכו בביתו של המנהל מפגשי "עונג שבת".

קרליבך והמוסד זכו להערכה הן מצד התלמידים והן מצד הוריהם, ואף מצד מנהלת הפיקוד.‏[7]

בליטא העצמאית (1918–1940)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל הגימנסיה הריאלית העברית בשנות ה-20. יושב על הרצפה משמאל (ידיו משולבות): ד"ר אברהם קיסין. יושבים (משמאל): פרידה שפירא, אפרים-נחום פרוכובניק, ד"ר אטל פרומקין (רופאת הגימנסיה); משמאל לאדם עם המקטורן הבהיר יושב המנהל (מנהל המדור לבנים) ד"ר צמח פלדשטיין, ולימינו מנהל המדור לבנות ד"ר יהושע פרידמן. עומדים (משמאל): יעקב דומבליאנסקי, אליעזר הלפר (גלפר), מנהל המשק (מזכירוּת); לימין האדם שמימינו עומדת מינה קרנו, ולימינה נתן גרינבלאט-גורן; אחרון, מימין: יוסף ליוושין. עומדים מאחור: השלישי משמאל (מאחורי מינה קרנו) הוא שאול בלכרוביץ, ולימינו כנראה משה גולדמן, שלמה קפלושניק ואפרים גרינברג.
הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, תמונת מחזור ט', תרפ"ח-1928
תמונת מחזור י"ט, 1938. בין התלמידים: בנו הצעיר של המנהל ד"ר צמח פלדשטיין, יהושע פלדשטיין (לימים ד"ר ג'ושוע פלדסטין, נשיא דלאוור ואלי קולג' (אנ') בפנסילבניה); בנו של המורה ליפמן לייקין, יעקב לייקין (נספה בשואה); יצחק (איזקה) קופצ'ובסקי (לימים ד"ר יצחק קשיב, מבכירי הנהלת בנק לאומי לישראל).
הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה

עם תום המלחמה והקמת הרפובליקה הליטאית הראשונה עלו ונפתחו גימנסיות עבריות נוספות בערים שונות בליטא. בתוך זרם הפליטים שחזרו מרוסיה לליטא באו גם מורים עברים, בעלי השכלה עברית וכללית רחבה, שהיו בעלי הכשרה להורות מקצועות שונים. אט-אט הם תפסו את מקומם של המורים מגרמניה, ואת מקום הגרמנית ירשה העברית, שכעת שימשה כשפת הלימוד בכל המקצועות. במרץ 1919 נפטר אביו של קרליבך, הרב ד"ר שלמה קרליבך, והוא נקרא למלא את מקומו על כס הרבנות בליבק. וכך, ברבע האחרון של שנת הלימודים הוזמן לשמש במקומו כמנהל נחמן שלזינגר. שמואל קפיט, שהיה אז מורה למתמטיקה בגימנסיה, סיפר לימים על שלזינגר: "יחסו לעברית היה חיובי ובלי שום פקפוקים הרשה למורי המתימטיקה והלטינית להורות במחלקות אחדות את מקצועותיהם בעברית. קהל התלמידים שמח מאד לחדוש זה וההתעוררות ביניהם היתה גדולה."‏[8]

באוגוסט 1920 אישר משרד החינוך הליטאי לפתוח בגימנסיה 8 כיתות ועוד 4[דרושה הבהרה] כיתות מכינות (מקביל בערך לבית ספר יסודי). משרד החינוך קבע ששפת ההוראה בה תהיה עברית, אך עם זאת, חובה היה גם ללמוד את השפה הליטאית. על המועמדים היה לעמוד במבחני הקבלה (כך לדוגמה, ב-1926 היו 111 מועמדים, שמתוכם התקבלו 71). ב-1922 הצהיר נציג ממשלת ליטא העצמאית בפני חבר הלאומים בז'נבה (סעיף 5) כי אזרחי המדינה השייכים למיעוטים אתניים, דתיים ולשוניים ייהנו מזכויות שוות לנהל או להקים בעתיד מוסדות דתיים וחברתיים, בתי ספר וגופים חינוכיים אחרים, ולהשתמש בשפתם ובדתם בחופשיות. חוקת ליטא משנת 1922 (סעיף 73) ומשנת 1928 (סעיפים 74 ו-75) קבעה בנוסף כי אזרחי לאומים אתניים גדולים ייהנו מאוטונומיה תרבותית, ובכלל זה ניהול עצמי של מערכת החינוך שלהם.‏[9]

באביב 1921 עבר שלזינגר לנהל בית הספר התיכון של קהילת 'עדת ישראל' (Adass Jisroel) בברלין.‏[10] בהשפעת החוגים הציוניים בעיר, הוזמן ד"ר שלום יונה טשרנא לנהל את הגימנסיה. טשרנא היה אז מגדולי הפדגוגים העבריים – בעל תואר דוקטור לכימיה ופילוסופיה מאוניברסיטת ברלין, מייסדם ומנהלם של בתי ספר וגימנסיות יהודיים ברוסיה, מראשי רשת החינוך העברית "תרבות" ומורה ומנהל במוסדות להכשרת מורים עבריים, ממעצבי דמותם של "הקורסים הפדגוגיים הגרודנאיים" החלוציים. שמעון ז"ק, מורה להיסטוריה בגימנסיה, מספר כי טשרנא "הכניס אל הגימנסיה מורים חדשים, שינה וחידש את תכנית הלימודים עד שהמוסד לבש צורה חדשה. אולם תיקונים לא היו כנראה לפי רוחם של החברים השמרנים בוועד ההורים [הגימנסיה נחשבה לבית ספר פרטי, בבעלות ועד ההורים], והוא התפטר ממשרתו"‏[11] (לאחר מכן ייסד סמינר למורים ושב לעיר הולדתו וילנה).

חלק מסגל המורים והמנהלים כיהנו קודם בגימנסיות עבריות אחרות בליטא, בהן הגימנסיה העברית בווילקובישק (נוסדה ב-1919), שבה הורו את כל המקצועות בעברית בהברה ספרדית (כפי שהתקבל קודם לכן ביישוב בארץ ישראל). מנהלה של הגימנסיה בווילקובישק מ-1920,‏[12] ד"ר צמח פלדשטיין, שלימד קודם בגימנסיה של מגנוס קרינסקי בוורשה ואחר-כך בגימנסיה בקאליש, ובתקופת המלחמה ייסד גימנסיה במינסק, התמנה ב-1922 כמנהל הגימנסיה העברית הריאלית בקובנה ושימש בתפקידו עד סגירתה ב-1940. פלדשטיין היה גם חבר המרכז הציוני (ציונים כלליים) וחבר הוועד המרכזי של רשת החינוך העברית הציונית "תרבות" בליטא.
ד"ר יהושע פרידמן, שהתמנה תחתיו כמנהל הגימנסיה בווילקובישק, היה כעבור שנתיים למנהל המדור לבנות של הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה.‏[12] פרידמן, בנו של אליעזר אליהו פרידמן (סופר ועסקן, מראשוני "חיבת ציון" והעורך-המייסד של היומון העברי הוורשאי "הצופה"), היה סופר, מחנך ועסקן תרבות, חבר נשיאות רשת החינוך העברי "תרבות" וקרוב לתנועות הנוער, בעיקר ל"שומר הצעיר", ומתרגם עברי של היצירה הרומית הקלאסית. ב-1931, עם איחוד כיתות הבנים והבנות תחת קורת גג אחת, היה פלדשטיין המנהל ופרידמן היה לסגנו. לאחר עלייתו של פרידמן לארץ ישראל ב-1933 החליף אותו בתפקיד סגן המנהל ד"ר אברהם קיסין.

מורי הגימנסיה הריאלית, כמו מוריהן של יתר הגימנסיות העבריות בליטא, התמודדו עם מספר קשיים, ובהם בראש ובראשונה היעדר תוכנית לימודים קבועה ואחידה ומחסור בספרי לימוד וקריאה עבריים. המורה שמעון ז"ק מספר כי המורים "נאלצו לתרגם ולעבד את החומר להרצאות ולשיעורים ולמוסרו לתלמידים בצורת רשימות, או הסתפקו בספרי לימוד בודדים, שהגיעו לידם במקרה ובעקיפין מהגימנסיות בארץ ישראל".‏[11] היו מהם שחיברו ספרי לימוד, שיצאו בעיקר בהוצאת א' פּטָשֶק (פטאשק, פּטאשעק; בליטאית: Ptašekas, פטאשקאס) בקובנה:‏[13] יעקב דומבליאנסקי חיבר מקראות לכיתות הראשונות וספר לימוד דקדוק עברי למתחילים; נח לידסקי חיבר ספרי לימוד בדקדוק‎ ותחביר עברי; יוסף ליוושין חיבר ספרי גאוגרפיה של ליטא היסטוריה של ליטא; שמואל קפיט חיבר ספרי לימוד במקצועות שונים במתמטיקה, כמה מהם עם עמיתו מרדכי סיסיצקי; ד"ר אברהם קיסין ושלום פינצ'וק – ספרי לימוד בטבע; וד"ר לוי חיים יפה – בפיזיקה. רבים מאנשי הסגל של הגימנסיה היו חברי הוועד המרכזי של "תרבות" בליטא – מהם חברי הוועד הראשון, שהוקם בקובנה ב-1921: טשרנא ואפרים פרוכובניק (פרחיהו) – וחברי הוועדים הבאים: פלדשטיין ופרידמן, נתן גרינבלאט (גורן), ד"ר אלכסנדר רוזנפלד, פרופ' חיים נחמן שפירא[14] ודב אלוני. מורים לא מעטים לימדו גם בגימנסיה העברית של "תרבות" בעיר, וכן בסמינר העברי למורים בעיר.

בשנת הלימודים 1927 היו בגימנסיה 8 כיתות של לימודים מוגברים במתמטיקה ומדעי הטבע.‏[15] הגימנסיה כללה במתחמה בית ספר יסודי ("כיתות מכינות"), בדומה למקובל בפולין ובהונגריה, שם היה נהוג תקן של 4 כיתות בית ספר יסודי ואחריו 8 כיתות גימנסיה; ב-1924 נפתח ליד הגימנסיה גן ילדים עברי. הלימודים בגימנסיה התקיימו בשני בניינים שכורים: כיתות הבנים שוכנו בבית וולף שברחוב אוגניאגסיו (Ugniagesių)‏ 12, וכיתות הבנות – בבית נתנזון שברחוב גרדינו (Gardino)‏ 8. המתקנים לא היו נוחים, וחדרי הלימוד היו קטנים וצפופים. באוקטובר 1928 יצא מנהל הגימנסיה פלדשטיין לארצות הברית, באישור משרד החינוך הליטאי, כדי לגייס כספים לטובת בתי הספר העבריים בליטא (בהם בתי הספר של "תרבות"), ובתוך כך לדאוג למימון עבור משכן חדש לגימנסיה.‏[16] הוא גייס לעזרו את המשורר שאול טשרניחובסקי, תמורת תשלום הוגן, והשניים שהו בארצות הברית במשך מספר חודשים,‏[17] שבמהלכם נסעו לשאת נאומים בפני הקהילות היהודיות ונפגשו עם מנהיגי יהדות ארצות הברית. התרומה המשמעותית למימון הבניין החדש התקבלה מאדוארד מקס צ'ייס (Chase)‏ (1874–1939), נדבן יהודי-אמריקאי ממנצ'סטר שבניו אינגלנד, שנולד וגדל בעיירה הליטאית אליטא (אנ').‏[18] פלדשטיין התיידד עם צ'ייס, והלה תרם לפרויקט דרך ועד ההורים של הגימנסיה 25,000 דולר (כ-250,000 ליטאס) מתוך עלות כוללת של כ-70,000 דולר (700,000 ליטאס)‏[19] (במקור אחר נאמדה עלותו הכוללת של הפרויקט ב-800,000 ליטאס‏[20]). משרד האוצר הליטאי נרתם אף הוא להלוות סכום כסף לא מבוטל.

בסתיו 1930[20] הונחה אבן הפינה לבניית הבניין החדש של הגימנסיה, ברחוב קסטוצ'יו 59 (Kęstučio; כיום מס' 85), מול התיאטרון הלאומי, במרחק הליכה מהרחוב הראשי לאיסוֶוס אָלֶיָיה ('שדרת החירות') (אנ'). המבנה, בסגנון הבאוהאוס הגרמני (שהשפיע על המודרניזם ועל ‏האדריכלות המודרנית) או הדה סטייל ההולנדי, תוכנן על ידי ברוך קלינג‏[21] (שב-1922 היה ממייסדי הגימנסיה העברית בווילקומיר[22]). עבודות הבנייה, על שטח של 3,600 מ"ר, התבצעו על ידי שלמה סנדלר,‏[23] קבלן ידוע‏[24] (בתו שרה דורון הייתה לימים שרה בממשלת ישראל וחברת הכנסת מהליכוד). טקס חנוכת המשכן החדש, שמעתה ריכז את כל פעילויות הגימנסיה הריאלית – המוסד החינוכי היהודי הגדול ביותר בליטא – נערך ב-30 באוגוסט 1931 בנוכחותם של שר החינוך הליטאי קונסטנטינס שאקֶניס (ליט'), הנציג הדיפלומטי הבכיר של ליטא בארצות הברית ברוניוס באלוּטיס (ליט'), ראש עיריית קובנה יוזאס ווֹקיֶיטאיטיס (ליט'), המפקח על החינוך התיכוני צ'יורליוניס (Čiurlionis), הנדבן אדוורד צ'ייס עם אשתו, יו"ר הדירקטוריון של הגימנסיה הריאלית וראש ועד ההורים העסקן הציוני ד"ר דוד מרדכי שוורץ,‏[1] מנהל הגימנסיה ד"ר צמח פלדשטיין, ד"ר חיים נחמן שפירא (לימים פרופ', אז מרצה באוניברסיטה הליטאית בקובנה) ונתן גרינבלאט (ראו רשימת המורים מטה) ורבים אחרים; בסך הכול השתתפו בטקס 250 אורחים.‏[25] בנאומו בירך שר החינוך שאקניס על פתיחת המשכן החדש, שלדבריו הוא ביטוי מובהק לחופש החינוך שמעניקה ליטא למיעוטיה. השר איחל לגימנסיה לחנך כיאות את בני הדור היהודי הצעירים כך שיהיו גם אזרחים ליטאים טובים. הטקס החגיגי ננעל רשמית בשירת ההמנון הליטאי בביצוע מקהלת ילדי בית הכנסת הכוראלי של קובנה.‏[20] מימוש הפרויקט התאפשר בעיקר הודות למאמציהם הבלתי-נלאים של המנהל ד"ר פלדשטיין, שהיה כאמור חבר המרכז הציוני וחבר הוועד המרכזי של רשת החינוך העברית הציונית "תרבות" בליטא, ד"ר שוורץ וד"ר משולם וולף, יו"ר אגודת "אור" שתמכה בגימנסיה ויו"ר המרכז הציוני של ליטא. הבניין החדש, שמעתה נקרא על-שם צ'ייס, ושבחזיתו בלט מגן דוד (ראו תצלום משמאל), הכיל שני אולמות גדולים, להתעמלות ולאירועים חגיגיים, 19 כיתות, מעבדה לפיזיקה, אולם שרטוט טכני, מזנון ומלתחות ומקלחות לבנים ולבנות.

כל השיעורים בגימנסיה התנהלו על טהרת העברית, למעט הלימודים הליטאיים (לשון, ספרות, היסטוריה), אך התלמידים בינם לבין עצמם דיברו יידיש – השפה המדוברת של היהודים במזרח אירופה. בין כותלי הגימנסיה נערכו מחוץ למסגרת הלימודים הרצאות של המורה אפרים נחום פרוכובניק (פרחיהו) בסוגיות ספרותיות או אקטואליות, וכן הרצאות של מורים אחרים (ולעתים של התלמידים) בפני תלמידי הכיתות הבינוניות. בלילות שבת היו נערכות הרצאות של מורים להורי התלמידים. הכיתות היו נפרדות (בנים ובנות לחוד), אך כולן נמצאו בבניין אחד, כך שכל התלמידים יכלו להיפגש בהפסקות.
הגימנסיה הייתה מוסד פרטי, שבו הקפידו על משמעת ועל גביית שכר לימוד חודשי בזמן. אם לתלמיד היה חוב, שמו היה נקרא בפני כל הכיתה והוריו נתבקשו לשלמו. הגימנסיות העבריות בקובנה השתייכו לזרמים ציוניים שונים, ולכל אחת מהן היו כובעים מיוחדים משלהן. תלמידי הגימנסיה הריאלית חבשו כובעים אדומים.‏[26] הם היו פעילים בתנועות נוער של "הציונים הכלליים", "בית"ר", החלוץ" ועוד.‏[27]

בסמוך לבניין החדש של הגימנסיה הריאלית עמדה הגימנסיה העברית "תרבות",[דרושה הבהרה] שהייתה מזוהה עם הציונות הסוציאליסטית. לגימנסיה העברית "שוואבה" (מיסודו של משה שוואבה), שבה למדה המשוררת העברייה הנודעת לאה גולדברג, הייתה אוריינטציה פוליטית רוויזיוניסטית. שתי הגימנסיות העבריות הנפרדות לבנים ולבנות מהרשת הציונית-דתית "יבנה" נתמכו חלקית על ידי תנועת המזרחי. נוסף על הגימנסיות העבריות פעלה בעיר גם גימנסיה יידישיסטית למסחר ע"ש שלום עליכם (פעלה מ-1928; נוסדה ב-1926 כפרו-גימנסיה), בעלת השקפת עולם שמאלנית, וגימנסיה יהודית ששפת ההוראה בה ליטאית.‏[28] בכל הגימנסיות העבריות ובגימנסיה היהודית-ליטאית צוינו החגים הלאומיים של ליטא (כגון 16 בפברואר, יום עצמאותה של ליטא) וימי זיכרון (כגון 9 באוקטובר, יום נפילת וילנה לידי הפולנים) לצד חגי ישראל ומועדיו (פורים, חנוכה, ט"ו בשבט ועוד, וכן ימי זיכרון יהודיים).‏[29]

בין שתי מלחמות העולם נוסדו בקובנה גם בתי ספר יסודיים של רשת "תרבות", בגיבוי "הציונים הכלליים" וקבוצות ציוניות מתונות מן השמאל כמו מפא"י",[דרושה הבהרה] ורשת "יבנה" הציונית-דתית שבחסות תנועת המזרחי. ממשלת ליטא תרמה לשגשוג זה בכך שמימנה בתי ספר יסודיים יהודיים. כמו כן פעלו בעיר תנועות נוער ציוניות כמו "החלוץ", "השומר הצעיר", "גורדוניה", תנועת הנוער של צ"ס, "דרור" ו"בית"ר", אגודות סטודנטים כמו "ביתריה" (לאומיים), "ירדניה" (רוויזיוניסטים), "אל על" (רוויזיוניסטים) ואגודות ספורט כמו "הפועל" ו"מכבי". 25% מכלל הסטודנטים שלמדו ב-1930 באוניברסיטת קובנה היו יהודים.‏[30][31] לדברי ההיסטוריון דב לוין[דרושה הבהרה] בדיונו בבתי הספר העבריים בליטא, "מעבר להקניית השכלה וידע ביהדות, בתרבות עברית ובמקצועות ריאליים והומניים, עודדו בתי-הספר הללו את תלמידיהם להיות חברים פעילים בתנועות-נוער, באגודות ספורט, באגודות סטודנטים ובמסגרות הכשרה לעלייה לארץ-ישראל. אין ספק שהתואר "ארץ-ישראל השנייה" שדבק בליטא בא לה במידה רבה הודות למערכת המגוונת והמקיפה של החינוך העברי שלא היה שני לו אז בכל התפוצות."‏[31]

הכיבוש הסובייטי וסופה של הגימנסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1940 סופחה ליטא לברית המועצות והצטרפה לרפובליקות שלה כ"הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית". במסגרת הסובייטיזציה החלו אספות הורים מאורגנות ומבוימות על ידי השלטונות הקומוניסטיים, שבהן נשמעה התביעה לעבור ללימוד ביידיש בלבד. הנהלת הגימנסיה הריאלית הייתה בין הראשונות שנאלצו לכנס אספה כזו.‏[32] ב-17 ביולי 1940 נערכה, באווירה מתוחה, אספת ההורים שנועדה להכריע על המעבר ליידיש. ההיסטוריון דב לוין מספר:

חמישה מועמדים שהוצעו להנחיית האספה סירבו בזה אחר זה לקבל את התפקיד. לבסוף נפתחה האספה על-ידי העסקן הציוני טרגר, שמסר את רשות הדיבור לד"ר פלדשטיין. האחרון קרא נאום מהכתב בין השאר ניסה ללמד זכות על העברית, שלדבריו שימשה אמצעי-קשר לפזורי העם היהודי ומשענת נגד התנכלויות שוביניסטיות וריאקציוניות. הוא ציין שהגימנסיה הריאלית העברית גילתה הבנה לבעיות סוציאליות ותלמידים מעוטי-יכולת זכו בה להנחות בשכר-הלימוד. בנוגע לסדר-היום של האספה קיבל הנואם את דין-השעה ואמר:
"עלינו להצטרף לרשת-התלמידים הכללית של ארצנו הגדולה, למצוא עמה שפה משותפת – והואיל שמהיום ואילך שומה להתאים את בית-הספר להמונים היהודיים הרחבים, אני מבקש לקבל את ההחלטות הבאות: (1) להנהיג יידיש כשפת-הוראה בגימנסיה החל משנת-הלימודים החדשה. (2) כדי שהפסקת לימוד העברית לא תהיה קשה מדי יש להשתדל שפעם בשבוע יורשה לימוד עברית. (3) להשתדל שבית-הספר ייכלל ברשת בתי-הספר הממלכתיים, עם זכויות מלאות למורים ולתלמידים".‏[33]

אחריו נאם המורה ל"ח יפה, "שהסביר כי המעבר ליידיש אינו מהווה כפייה, אלא חיוב התואם כורח היסטורי. עם זאת תמך בהצעה להתיר את לימוד השפה העברית 4 שעות בשבוע, בגלל שתי סיבות: האחת פסיכולוגית – הקשר ההדוק עד כה לעברית מצד ההורים והילדים; והשניה מעשית – לאפשר למורים להתאים עצמם לתנאים החדשים ולא להיזרק לרחוב".‏[33] לבקשה צנועה זו ניתנה קודם לכן הסכמתה של המפלגה הקומוניסטית.‏[32] הנואם הבא היה הנריך זימאן, מורה לשעבר, שהועמד בראש הסקציה של המיעוטים שליד הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ליטא, שעליה הוטלו ההכנות הראשונות לפירוק המסגרות המסורתיות של החינוך היהודי. הלה תקף בחריפות את הציונות, וטען כי הסוגיה שעל הפרק אינה החלפתה של העברית ביידיש, אלא הציונות, שאינה אלא שוביניזם וריאקציוניות שיש להכחיד. בעל מלאכה שקיבל את רשות הדיבור כנציג ההורים, תקף את המנהל פלדשטיין, שלדבריו השליט בגימנסיה משמעת ודיכא בכוח שביתות ילדים, ודרש שיסולק מתפקידו. "ד"ר פלדשטיין הודיע בקול נרגש, כי בשכבר הימים היה עסקן מכובד בשורות הבולשביקים. כן ביקש מההורים לכבד אף עתה את זכרו של הנדבן צ'ייס. באווירה מתוחה ותוך צעקות נערכה ההצבעה על הצעותיו של המנהל. התוצאות: 'הכול הרימו את הידיים בעד. 8 הצביעו בעד ההצעה ללמד עברית 4 פעמים בשבוע'".‏[33]

עד מהרה נסגרו הגימנסיה היהודית שהתנהלה בליטאית והגימנסיות העבריות (הגימנסיה הריאלית והגימנסיות של "שוואבה", "תרבות" ו"יבנה" לבנים ולבנות). פלדשטיין הודח, ונלקח לבירה החדשה של ליטא, וילנה, שם שימש כמורה לרוסית בגימנסיה. מהגימנסיות העבריות ומהגימנסיה היידית ע"ש שלום עליכם הורכבו שתי גימנסיות יהודיות ממלכתיות. בניינה של הגימנסיה הריאלית העברית הפך למשכנה של גימנסיה מס' 12; במקום מנהלה של הגימנסיה הריאלית פלדשטיין, שהודח, בא לייב מורגנשטרן, יידישאי ותיק וקומוניסט שניהל בשעתו בית ספר יסודי בווילקומיר. הגימנסיה השנייה, גימנסיה מס' 11 (שהמשיכה להיקרא ע"ש שלום עליכם), עברה לבניין של הגימנסיה העברית ע"ש שוואבה לשעבר (המשכן החדש מ-1927) שבקצה רחוב זמנהוף, לגדות נהר ניימן[34] (כתובתו של הבניין כיום היא שדרות המלך מינדאוגאס (Karaliaus Mindaugo)‏ 11).‏[35] וכך, לעומת 7 גימנסיות יהודיות שפעלו בעיר קודם לכן, פעלו שם מעתה שתי גימנסיות יהודיות ממלכתיות בלבד. שכר הלימוד בוטל, כל המפלגות ותנועות הנוער הציוניות חוסלו, בתי הספר עברו ללמוד ביידיש, ימי המנוחה בשבתות ובחגים היהודיים בוטלו, יום המנוחה הועתק משבת ליום ראשון וכן בוטלו לימודי התנ"ך ומדעי היהדות. מטבע הדברים, היו הורים שהעדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר שלשון ההוראה בהם הייתה רוסית, שפתה של ברית המועצות.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין הגימנסיה כיום (2012), המשמש כגימנסיה המחוזית למוזיקה

רבים ממוריה ותלמידיה של הגימנסיה עלו לארץ ישראל לפני המלחמה, כמו המורים נתן גרינבלאט (גורן) ומרדכי אלישיב-פרידמן ומנהל המדור לבנות וסגן המנהל יהושע פרידמן. מהם סופרים, מורים, עסקנים, עורכי דין ורופאים. רבים מהם התיישבו בקיבוצים.
תלמידים ומורים רבים, בהם המנהל ד"ר צמח פלדשטיין, סגנו ד"ר אברהם קיסין והמורה ד"ר חיים נחמן שפירא, נספו בשואת יהודי ליטא – רובם בגטו קובנה או במחנות ריכוז. היו תלמידים שנלחמו בשורות הפרטיזנים והמחתרת היהודית (כמו חיים ילין, מפקד ארגון המאבק האנטי-פשיסטי בגטו קובנה), ואחרים ששרדו את השואה (כמו אחיו, הסופר מאיר ילין, והמורה סוניה ורשבסקי-סגל), ועלו לישראל, היגרו למדינות אחרות או נותרו בליטא.
מנהלה לשעבר של הגימנסיה, ד"ר צמח פלדשטיין, נכלא בתקופת השואה בגטו וילנה, שם שימש כסגן מנהל מחלקת התרבות של היודנראט תחת המנהל ד"ר ליאו ברנשטיין. כמו כן ערך את הביטאון הרשמי של גטו וילנה, "ידיעות הגטו", וכתב מסות ספרותיות בעברית וביידיש על ח"נ ביאליק, י"ל פרץ, אחד העם ואחרים.‏[36]

ב-15 במאי 2002 נערך במועדון איגוד יוצאי ליטא בישראל מפגש של תלמידי הגימנסיה, שבו השתתפו כ-50 תלמידים וכן כמה צאצאים וקרובים של המורים. את המפגש הנחתה רחל לוין לבית רוזנצויג, בוגרת הגימנסיה (ובת אחיו של המורה לעברית צבי רוזנצויג), ואת התוכנית האמנותית הכינו צאצאיו המוזיקאים של המורה למוזיקה שאול בלכרוביץ - בנו מישה, בתו עליזה בלכרוביץ, ונכדו שחר בלכרוביץ.‏[37]

כיום משמש בניין הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה את הגימנסיה למוזיקה המחוזית של מחוז קובנה ע"ש יוזס נאויאליס (ליט').

סגל הגימנסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים שם הערות תמונה
1915–1919 הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך מייסד הגימנסיה. דודו של העיתונאי הנודע ד"ר עזריאל קרליבך.
Joseph Carlebach in uniform during WWI.jpg
1919–1921 ד"ר נחמן שלזינגר שלזינגר (1883–1942) נולד בעיר המבורג שבגרמניה, בנם של רוזה ודוד שלזינגר. אביו היה בנו של הרב אליקים געטשליק שלזינגר, תלמידו של הרב יעקב אטלינגר (ה"ערוך לנר"). כיהן כמורה ראשי בבתי הספר התיכוניים הממשלתיים בהמבורג. באייר תרס"ט נשלח מטעם "המזרחי" בפרנקפורט לנהל את בית הספר תחכמוני בתל אביב. יחד איתו נשלח ד"ר יעקב אנגל,‏[38] כמורה ראשי (ב-1911 נישא אנגל לאחותו חנה). כעבור שנתיים התפטר על רקע אי-שיתוף פעולה בינו ובין הוועד. הוא שב לגרמניה, ואנגל התמנה תחתיו. באביב 1921 עבר לנהל בית הספר התיכון של קהילת 'עדת ישראל' (Adass Jisroel) בברלין, וניהל אותו עד 1939. הוא התמנה על ידי הקהילה היהודית של ברלין למורה בבית הספר העל-יסודי שלה, ושם נותר עד סגירתו ביולי 1942. הוא חלה, וב-5 בדצמבר 1942 הובל על אלונקה מבית החולים היהודי לנקודת האיסוף ברחוב גרוֹסֶה המבורגר. אשתו קטה לבית באואר (1898–1942) ותשעת ילדיהם באו בעקבותיו, וב-9 בדצמבר נשלחו כולם לאושוויץ, ושם נספו.‏[39]
דודנו הרב יחיאל מיכל שלזינגר היה מייסד ישיבת קול תורה בירושלים וראשה (בנו, הרב משה יהודה שלזינגר, הוא כיום ראש הישיבה וחבר במועצת גדולי התורה של דגל התורה).
Nachman Schlesinger.jpg
1921–1922 ד"ר שלום יונה טשרנא
Charna, Shalom Yonah.gif
1922–1940 ד"ר צמח פלדשטיין צמח פֶלדשטיין (18841944), מחנך ועסקן ציוני ועברי, היה מנהל הגימנסיה במשך מרבית שנות פעילותה. נולד בדצמבר 1884 בעיירה הליטאית ניישטוט שאקי (אנ'), בנו הבכור של סוחר. סיים את לימודיו בגימנסיה בעיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית, גרמניה. למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין שבגרמניה ואחריה באוניברסיטת ברן שבשווייץ, וקיבל בה תואר דוקטור בפילוסופיה, עלהאתיקה של הרמן כהן. בברן הכיר את פַניָה (אֶלקָה פרֶיידה) בּוּזַ'בסקי, סטודנטית לרפואה, ונישא לה ב-1910 והיו הורים לשלושה. משם עבר לעיר ורשה, שם הורה בבית הספר התיכון היהודי של מגנוס קרינסקי ועסק בהפצת התרבות העברית. בשנת תרע"ג-1913 הוזמן לקאליש לכהן כמנהלה הראשון של הגימנסיה היהודית שנוסדה בעיר. במלחמת העולם הראשונה גלה לעיר מינסק, שם ייסד וניהל גימנסיה פרטית. לאחר תום המלחמה והקמת הרפובליקה הליטאית הראשונה שב לליטא, ומ-1921 כיהן כמנהל הגימנסיה העברית בווילקובישק (נוסדה ב-1919). בשנת 1922 נקרא לקובנה להחליף את ד"ר שלום יונה טשרנא כמנהל הגימנסיה הריאלית העברית. שימש בתפקידו כמנהל הגימנסיה עד סגירתה עם הכיבוש הסובייטי בקיץ 1940. בגימנסיה הרצה על נושאים מן הספרות העולמית (בתרגום עברי) וההיסטוריה הכללית. לדברי תלמידו יעקב יוֹזֶליט, "הוא חונן בכשרון גדול, בחיתוך דיבור להפליא – נאה וברור. ידע להקנות לתלמידיו ידיעות רחבות בשיטה קלה ובהירה, ובהסברה נוחה. בזמן שקרא את הרצאותיו היתה השכינה שורה במחלקה. הוא ידע לצייר ולתאר את התקופה ולהכניס בה רוח חיים, עד שנדמה לך שאתה חי ופועל בתקופה המדוברת וספוג אוירה. הרגשת שהוא נהנה להשמיע והתלמידים נהנים לשמוע. אדם המעלה היה. הוא ידע לקרב את תלמידיו לתורה ולמעשה, להלהיבם ולקנות את לבבם. הוא היה חבר, אב ומורה לתלמידיו".‏[40] לצד עבודתו כמנהל, היה פעיל בתנועה הציונית והעברית ועסקן חינוך ותרבות. היה חבר המרכז הציוני (ציונים כלליים) וחבר הוועד המרכזי של רשת החינוך "תרבות" בליטא. היה פעיל בחברה ההיסטורית-אתנוגרפית בקובנה, הקדיש ממרצו ומממונו למפעל האוניברסיטה העממית בקובנה. הוא היה פוליגלוט שדיבר באופן שוטף עברית, יידיש, גרמנית, רוסית, אנגלית וליטאית, ויכול היה לשוחח גם בצרפתית ופולנית. היה נואם מבריק והשתתף בעיתונות היהודית. פרסם מאמרים פדגוגיים ב"הד ליטא" ובביטאון אגודת המורים העבריים בליטא "במשעולי החינוך". בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל, ואת רשמי ביקורו פרסם ביומון יהודי ליטא הציוני "די אידישע שטימע" ('הקול היהודי'). בקיץ 1940, עם כינונה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית כאחת מרפובליקות ברית המועצות בעקבות הכיבוש הסובייטי הופסקה עבודתו כמנהל הגימנסיה, והוא עבר עם אשתו לבירה החדשה של ליטא, וילנה, והיה למורה לרוסית בגימנסיה הריאלית היידית בווילנה. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 והקמת גטו וילנה גורש לגטו עם יתר יהודי העיר ששרדו. בגטו כיהן כסגן מנהל מחלקת התרבות של היודנראט תחת המנהל ד"ר ליאו ברנשטיין. היה מנהל הדואר בגטו. הוא כתב זיכרונות, ערך את הביטאון הרשמי של גטו וילנה, "ידיעות הגטו", תרגם לעברית את "אאידה" וכתב מסות ספרותיות בעברית וביידיש על סופרים יהודים נודעים.‏[41] בהמשך הוצעד מהגטו למחנה העבודה קיוויוֹלי (Kivioli) שבאסטוניה, ומשם למחנה שֶמברג–דאוּטמֶרגן (Schömberg-Dautmergen)(גר') שבדרום גרמניה, שם נספה בדצמבר 1944.
Cemach Feldstein portrait on October 1935.jpg
1924–1931 ד"ר יהושע פרידמן (מנהל המדור לבנות; מ-1931 סגן המנהל) לימד לטינית וספרות עברית.
Yehoshua Fridman portrait.jpg


מורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם מקצועות הלימוד הערות תמונה
יעקב אישלונדסקי
לאה אלוני-בוברובסקי אשתו של דב אלוני, מחנך (אף הוא מורה בגימנסיה). לאה אלוני לבית בוברובסקי (1899–1969) כיהנה קודם כמורה ומנהלת בבית ספר עברי בעירה קמניץ וכמורה בברסט ליטובסק. בשנת תרפ"ג-1923 עלו בני הזוג לארץ ישראל ולבסוף (1936) התיישבו בתל אביב. עבדה כמורה בגימנסיה הפרטית "עתיד" בעיר, ובהמשך, לאחר הפסקה ארוכה, בבית הספר ביאליק עד פרישתה לגמלאות.‏[42]
בתה גלילה רוזנצוייג (נולדה ב-1929) הייתה גם היא מחנכת במשך עשרות שנים. החל ב-1955 לימדה במשך 25 שנה בגימנסיה הרצליה בתל אביב.‏[43] נכדתה בילי מלמן (בתה של גלילה) היא פרופסור מן המניין להיסטוריה, מופקדת הקתדרה ללימודי אירופה וראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.
דב אלוני (דובין) בן-זוגה של לאה אלוני. דב אלוני (1892–1974), יליד מחוז אליטא, למד בישיבת שדובה ובישיבת לידא והוסמך כרב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נדד לסיביר, שם ייסד וניהל בית ספר עברי ע"ש הרצל, ייסד וניהל גימנסיה עברית ראשונה, הקים סניף של ארגון המורים העבריים "המורה", ייסד וניהל את הקורסים הפדגוגיים למורים עבריים מיסודו של מרכז "תרבות" והיה ציר לוועידה הציונית במערב סיביר. אחרי המלחמה שב לליטא, היה חבר הוועד המרכזי של "תרבות" וייסד סניפי "תרבות" בערים שונות. בשנת 1921 היה חבר המשלחת הסיבירית לקונגרס הציוני ה-12. בשנת תרפ"ג-1923 עלה לארץ עם אשתו. בארץ המשיך בעבודתו החינוכית והציבורית. עבד כמורה בחיפה ובצפת ומשנת 1929 בראשון לציון. היה פעיל בולט בהסתדרות המורים ובמועצת המורים למען הקרן הקיימת לישראל. בשנת 1936 עברה המשפחה לתל אביב, והוא היה למורה, לסגן מנהל ולמ"מ המנהל בבית ספר ביאליק.‏[44] (על בתו ונכדתו ראו לעיל.)
ד"ר אליהו אלטמן מתמטיקה עלה לארץ ישראל.
מרדכי אלישיב (פרידמן) טבע וכימיה (בשנים 1924–1930) מרדכי אלישיב (פרידמן) (1898–1977) היה מחנך עברי בליטא ובארץ ישראל. מצד אביו היה נכדו של דוד פרידמן (ר' דודל) מקארלין, מגדולי הפוסקים של יהדות ליטא בזמנו (ונכדו של רבי הלל ריבלין משקלוב, חתנו של העסקן והנדבן ר' שמריה לוריא וגיסו של ר' יחיאל מיכל פינס). מצד אמו היה אחיינם של ישראל איסידור אלישיב ("בעל-מחשבות"), פובליציסט, עורך, מתרגם ומבקר ספרות יידי ועסקן ציוני, ושל ד"ר אסתר אלישיב, סופרת, עורכת, מרצה לפילוסופיה ולביקורת ספרות ומחנכת. נולד פינסק, ובילדותו עבר לקובנה, בה גדל והתחנך ב"חדר מתוקן" ובתיכון מסחרי רוסי. במלחמת העולם הראשונה למד בווילנה ואחר-כך בעיר ריאזאן (לא הרחק ממוסקבה), שם סיים את חוק לימודיו ב-1916. במקביל למד עברית ותלמוד אצל מורה פרטי. מ-1916 למד באוניברסיטת מוסקבה כימיה ואחר-כך רפואה. בשנים 19181920 למד אגרונומיה באוניברסיטת חארקוב, וב-19211924 למד באוניברסיטאות מערב אירופה, גיסן, וינה וברלין, שבה סיים את לימודיו באגרונומיה ובביולוגיה. ב-1925 הוזמן לשוב לקובנה, להורות בגימנסיה הריאלית העברית. עד 1930 הורה בה ביולוגיה וכימיה, ומתודיקה של מדעי הטבע וגאוגרפיה בבית המדרש למורים העברי של "תרבות" בקובנה. ב-1926 נישא לגרטה גוטמן. היה חבר מרכז המפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס) ו"החלוץ" בליטא. כמו כן היה חבר נשיאות "אורט" בליטא ויו"ר מועצת קופת חולים הכללית בליטא. בסתיו 1930 עלה לארץ ישראל עם אשתו ובנם דוד (לימים היה אב לבת מאומצת, ורה אלישיב, עיתונאית, אשתו של העיתונאי חגי אשד). בארץ עבד כמורה ומחנך נוער בכפר הנוער בן שמן וחבר הנהלת בית הספר עד שנת 1943. מ-1943 עד 1945 כיהן כמנהל בית הספר המחוזי בקיבוץ יגור, ומ-1945 כמנהל בית הספר המחוזי בקיבוץ גבעת השלושה וכמורה בבית המדרש למורים ולגננות ע"ש שיין שם. בשנים 19311949 היה פעיל ב"הגנה". בשנת 1948 נפתח בית הספר התיכון בחולון (לימים תיכון קוגל), ואלישיב התמנה על ידי המרכז לחינוך למנהלו הראשון. הוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1965. פרסם ספרי לימוד וחוברות לימוד בכימיה ובמקצועות נוספים, תרגם ספרים ומאמרים מדעיים לעברית ופרסם מאמרים בעיתונות העברית בארץ. נפטר בדצמבר 1977, בגיל 79.
אחיו הצעיר, ד"ר שמואל אלישיב, היה דיפלומט ישראלי שכיהן כשגריר ישראל בברית המועצות. אחיו יוסף פרידמן היה מפעילי "פועלי ציון" ברוסיה ובליטא, ובהמשך כימאי בפריז.
אליהו בילס (נכתב גם: ביליס, בייליס) ציור ושרטוט בילס (1903–1966‏) היה מחנך עברי ומורה לציור בליטא ובישראל, ממעצבי הוראת הציור בישראל. נולד בקיץ 1903 בקובנה. למד בגימנסיה העברית "שוואבה" בעיר. היה ממייסדי תנועת "הצופים העברים", שהייתה אחר-כך לתנועת "השומר הצעיר" בליטא, וחבר הנהגתה. בשנות ה-20 למד הנדסת חשמל בפרנקפורט שבגרמניה. כששב לקובנה ולא מצא עבודה במקצועו, היה למורה בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה. לימד מתמטיקה ופיזיקה לצד חינוך גופני, מלאכת יד וציור. כשנפתחה באוניברסיטת קובנה תכנית להכשרת מורים לציור, הוא נרשם אליה, וכעבור שנתיים סיים. בהדרגה הפסיק ללמד את המקצועות האחרים, והתרכז בהוראת ציור וכתיבה תמה. בהמשך לימד גם בגימנסיה הריאלית. היה חבר "תרבות" וחבר מרכז הסתדרות המורים העבריים "המורה" בליטא. נישא לאלזה (עליזה) לבית ליכטנשטיין (1901–1975), והיה אב לשניים. בשנת 1939, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל עם משפחתו. התגורר בקיבוץ בית זרע, והיה מורה למדעים וציור בית החינוך המשותף בעמק הירדן שבדגניה מ-1940 ועד 1944. ב-1945 התמנה למחליפו של גרשון זק כמנהל בית החינוך לילדי עובדים (בית ספר יסודי) בצפון תל אביב למשך שנה. המשרה הזמנית הפכה לקבועה, ובילס היה מנהל בית הספר במשך עשרים שנה, עד מותו ב-1966‎. במקביל, בשנת 1946 ייסד וניהל עם הצייר אהרן אבני את המדרשה למורים לציור ולמלאכה של זרם העובדים, שפעלה כסמינר ערב בתוך מבנה של בית ספר יסודי בתל אביב. כעבור זמן-מה הופרדה הוראת המלאכה מהוראת הציור, שם המוסד שוּנה ל"מדרשה למורים לציור" והוא עמד בפיקוחה של מחלקת החינוך בכנסת; ב-1964 עברה לבעלות משרד החינוך והתרבות; ב-1966, עם פטירתו, התמנה רן שחורי למנהלה, והמדרשה עברה ללימודי יום, שהתקיימו בבית הסתדרות המורים בתל אביב (כיום פועלת המדרשה במסגרת המכללה האקדמית בית ברל, בשם "בית הספר לאמנות – המדרשה"). נפטר בסתיו 1966 בביתו, בגיל 63.
בנו הבכור, ד"ר אביגדור בילס (יליד 1929), הוא מרצה בכיר אמריטוס לאבולוציה, גנטיקה של אוכלוסיות ו‏ביוסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה.
משה יצחק בלוך[45] ציור ושרטוט
שאול בּלֶכָרוביץ' זמרה מוזיקאי, מלחין, מעבד ומנצח מקהלות. בן למשפחת חזנים (אחיו אברהם בלכרוביץ היה חזן נודע בארגנטינה[46]). ניצח בקובנה על המקהלה ע"ש יואל אנגל, שמנתה 40 זמרים וזמרות וביצעה אורטוריות, קנטטות ושירי עם בעברית ויידיש (הסולנית הייתה יונה (אנה) ורשבסקי).‏[47] בעת המלחמה נדדה המשפחה בברית המועצות, והוא הועסק על ידי מקהלות הצבא האדום. אחריה שבו לווילנה, כעת בירת ליטא הסובייטית. ב-1956 היה ממייסדי מקהלת הפולקלור היהודי בווילנה "אנחנו כאן", בעזרת בתו עליזה,‏[48] והיה מנצחה הראשון (חברי הלהקה עלו לארץ ב-1971[49]). המקהלה התפרסמה ב-1970 עם שירם "כחול ולבן" ("כחול ולבן זה צבע שלי").‏[50] השיר, שחיבר ישראל רשל (שבעצמו עלה ב-1971),‏[51] היה להמנון מחאה של "יהודי הדממה" – יהודי ברית המועצות שביקשו לעלות לישראל.
שני ילדיו, שעלו לישראל בראשית שנות ה-70, גם הם מוזיקאים. בתו עליזה בלכרוביץ-גולדברג היא מנצחת מקהלות וזמרת, ניצחה על מקהלת "אנחנו כאן". בנו מישה בלכרוביץ הוא מלחין, מעבד מוזיקלי, מנהל מוזיקלי, מנצח ופסנתרן, הפעיל בעיקר בתחום המוזיקה לתיאטרון. בניו של מישה אף הם מוזיקאים: שחר בלכרוביץ' הוא נגן סקסופון וטל בלכרוביץ' הוא זמר-יוצר.
שאול בלכרוביץ
בן-מנחם (מנדלסון)
אן פִישֶלֶביץ-בּרוּצקוּס (ברוצקיינה) גרמנית נולדה ב-1896 ונישאה ב-1927. לימדה בגימנסיה מסוף שנות ה-20.‏[52] אשתו של ד"ר יואל ברוצקוס (1885–1951), מחנך עברי, מנהל הגימנסיה העברית ע"ש "שוואבה" בקובנה בשנים 1928–1940. עמיתה מרדכי אלישיב (פרידמן) תיאר אותה כ"אדם חביב, שקט ומקובל על החברים ועל התלמידים כאחד".‏[53] הוגלתה עם בעלה לסיביר,‏[53] שם הוא נפטר.‏[54]
ישעיהו-אהרן גָדוֹן עברית ולימודי יהדות ישעיהו (שעיה) גדון (1877–1954) נולד בעיירה איישישוק שבפלך וילנה. היה ממקימי בית הספר העברי העממי בווילקובישק וממוריו. ב-1922[55] עבר עם משפחתו לקובנה, והיה למורה בגימנסיה הריאלית. כן לימד היסטוריה של עם ישראל בבית הספר המקצועי "אורט" ובבית הספר העממי היהודי. היה נשוי לפרידה (פריידל) לבית זקה"ם (מצאצאי ר' ישראל מרוז'ינוי, שמת על קידוש השם ב-1659) ואב לשלושה. בשנת 1936 עלה עם אשתו לארץ ישראל. נפטר בקיבוץ גבעת ברנר.‏[56] אלמנתו נפטרה ב-1959.‏[57]
שני בניו ובתו עלו גם הם לארץ. בנו שלום גדון (1908–1989) היה חבר קיבוץ גבעת ברנר.‏[58] בתו איָלה (הינדה) כהן (נולדה ב-1913) התיישבה בירושלים. בנו הצעיר, שמואל גדון (1914–1982), היה חבר קיבוץ נצר סרני, מפקח, מרצה, סופר ועורך (בין היתר ערך את "ניב הקבוצה", ביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים) ופעיל בתנועת העבודה ובמפעלי החינוך של ההסתדרות.‏[59]
Yesha'ayahu Gadon.jpg
משה (מוזס) גולדמן אנגלית נולד ב-1886.‏[52] לימד גם בגימנסיה המסחרית היידית.‏[60] תלמידו אהרון וילנצ'וק מספר: "בבית הספר כינינו אותו ה״טיצ׳ר״. מראהו היה כשל אנגלי אמיתי: גבוה וצנום, לחיים נפולות ותמיד סיגריה בין אצבעותיו הארוכות".‏[61] עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה,‏[61] ונספה.‏[62]
נתן גרינבלאט (גורן) עברית, ספרות עברית, יהדות, היסטוריה, גאוגרפיה ופיזיקה נתן גורן (1887–1956) היה סופר, עיתונאי, מסאי ומבקר יידי ועברי, מחנך עברי ועסקן ציוני בליטא וביישוב, איש תנועת העבודה. התחנך בישיבת "כנסת ישראל" של תנועת המוסר, שם נחשף לרעיונות ההשכלה, ואחר-כך למד אצל הרב חיים עוזר גרודזנסקי בבית המדרש החדש בווילנה שבחצר ("שולהויף"). התקרב לספרות העברית לסופרים העבריים שבעיר. מ-1904 היה פעיל ב"פועלי ציון" ונאסר בשל כך. עבר לאודסה והצטרף לעיתונות העברית והיידית, ונמנה עם חוג הסופרים העברים הצעירים שסביב הירחון "שחרית" בעריכת שמואל אייזנשטדט. לאחר המהפכה הרוסית ב-1917 עבר למוסקבה ועבד במערכות עיתונים עבריים ובהוצאת שטיבל. לאחר מכן עבר לעיירה פּוֹצֶ'פּ שבאוקראינה ועבד בה כמורה למקצועות ההומאניים בבית ספר כללי. בשנת 1921 שב לקובנה וכבש לעצמו מקום מרכזי בחינוך היהודי ובספרות העברית והיידית בליטא. מעמודי התווך של התנועה העברית והחינוך העברי בליטא. העמיד אלפי תלמידים ואלפי קוראים. טיפח כשרונות ספרותיים צעירים והיה עורכם של כתבי עת עבריים שונים: "הצופה", "הד ליטא" ו"נתיבות". השתתף בעיתונים ובכתבי העת "די אידישע שטימע", "אונזער וועג" ו"די צייט", והיה עורכו הראשי של "דאָס וואָרט". פרט לגימנסיה הריאלית, לימד בגימנסיה העברית של רשת "תרבות" ובבית המדרש העברי למורים של הרשת בקובנה, כיהן כיו"ר הסתדרות המורים העבריים בליטא והיה חבר מרכז "תרבות", וכיהן כבוחן הראשי למורים עבריים מטעם משרד החינוך הליטאי. פעיל בחברה ההיסטורית-אתנוגרפית, חיבר ערכים על הספרות העברית והיידית באנציקלופדיה הליטאית, כתב בעיתונות הליטאית הכללית והרצה ברדיו הליטאי על ארץ ישראל ועל היצירה היהודית. היה חבר נשיאות הקהילה היהודית בקובנה, השתתף כציר לוועידת הקהילות הראשונה שנערכה בליטא ונבחר כחבר הוועד הארצי של יהודי ליטא. כמו כן המשיך את פעילותו הציונית, פעל למען הקרנות הלאומית קרן היסוד וקרן קיימת לישראל והיה חבר הנשיאות שלהן, היה מראשי תנועת העבודה בליטא, פעיל בתנועת "החלוץ" ובמפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס) וציר לחמישה קונגרסים ציוניים (ה-13–14 וה-16–18). קיבל תואר מוסמך בהיסטוריה מאוניברסיטת קובנה, על עבודה בנושא הציונות והספרות העברית. ב-1935 עלה לארץ ישראל עם משפחתו והשתקע בתל אביב. בארץ המשיך בעבודתו החינוכית, הפוליטית והספרותית. היה מורה בגימנסיה ע"ש אחד העם בפתח תקווה ובבית הספר התיכוני למסחר (לימים גימנסיה גאולה) בתל אביב, וכן שימש מרצה מטעם המרכז לתרבות של ההסתדרות ומחלקת התרבות של הוועד הלאומי. היה חבר מפא"י וחבר מועצת הסניף שלה בתל אביב. היה מעסקניה הבולטים של הברית העברית העולמית עד סוף ימיו, מ"מ מנהל הברית ועורך ביטאונה "עם וספר" במשך 20 שנה. חבר הוועד המרכזי של אגודת הסופרים העברים בישראל, משופטי פרס ביאליק לספרות יפה, מחבר יצירות ספרות ועורך ומשתתף קבוע בעיתוני הארץ. נפטר ב-1956. בנו אשר גורן היה מזרחן, עובד משרד החוץ, סופר ומתרגם.
Nathan Goren portrait with a hat in Lithuania ca. 1925.jpg
אפרים גרינברג גרינברג (1895–1942?) נולד בליובאווה (ליט') שבפלך סובאלק (ליטא הרוסית). קיבל חינוך מסורתי עברי, ולמד בבית ספר בעיירה ניישטוט שאקי (אנ'). במלחמת העולם הראשונה הוגלה עם משפחתו לאלכסנדרובסק (אוקראינה; נקראת כיום זפורוז'יה), שם למד בבית ספר ריאלי. היה פעיל בתנועה הציונית מגיל 15, ובימים שלפני המהפכה הרוסית (1917) נרדף על ידי המשטרה והסתתר מפניה. לאחר המהפכה היה פעיל בכמה מסגרות ציוניות "צעירי ציון", "החלוץ", "השחר", "מכבי" ועוד. בשנת 1920 חזר לליטא, והחל בעבודה חינוכית בבתי ספר בקאלוואריה, בניישטוט שאקי ולבסוף בגימנסיה הריאלית. היה חבר מרכז צ"ס בליטא, ומשנת 1937 כיהן כעורך ביטאונה, היומון היידי "דאָס וואָרט". כמו כן פרסם מאמרים בעיתונות המקומית. ביוני 1941, עם פלישת הנאצים לליטא הסובייטית, ברח לפנים רוסיה, ולבסוף הגיע עם אשתו רוחמה ובתו לטשקנט שבאוזבקיסטן הסובייטית.‏[63] נפטר בברית המועצות.
הרב ד"ר שמואל (ליאו) דויטשלנדר (נכתב גם דייטשלנדר) הורה בתקופת קרליבך. דויטשלנדר (1879–1935) היה פדגוג יהודי, עסקן חרדי פעיל ביהדות החרדית לפני השואה. בשנות ה-20 הביא לביסוסה של רשת החינוך החרדית לבנות "בית יעקב". כן כיהן כיו"ר קרן התורה, שפעלה לסייע למוסדות תורניים ברחבי העולם.
יעקב דוּמְבּליאנסקי (נכתב גם: דומבלינסקי, דומבלאנסקי, דומבלנסקי) עברית ולימודי יהדות מן המורים הוותיקים בגימנסיה. דומבליאנסקי (1876–1941) נולד בעיירה איישישוק שבפלך וילנה, בנם של חוה ביילה וגרשון. למד בישיבת סלובודקה, ובה נסמך לרבנות. הוכשר להוראה ב"קורסים הפדגוגיים העבריים" (הסמינר להכשרת מורים עבריים) מיסודה של חברת מפיצי השכלה בגרודנה. נישא לרבקה לבית זליקובסקי מאוֹזיוֹרי שבפלך גרודנה, ולזוג היו שבעה ילדים. המשפחה התגוררה מספר שנים בפלך, דומבליאנסקי לימד מחוץ לעיר, ואשתו הייתה עקרת בית וסוחרת מזון זעירה. לבסוף עברה המשפחה לעיר הפלך גרודנה. לימד בבתי ספר בעיר עד סוף מלחמת העולם הראשונה. בנוסף פרסם פיליטונים בשם העט "ר' ידידיה", והיה ממשתתפיו הקבועים של ביטאון אגודת "אידישע קונסט" בגרודנה. ב-1920 עברה המשפחה לקובנה, ודומבליאנסקי הצטרף לסגל הגימנסיה הריאלית העברית. הוא הורה בה עברית במשך עשרים שנה, עד סגירתה ב-1940. במקביל לימד בסמינר למורים של רשת החינוך העברית "תרבות". לדברי עמיתו מרדכי אלישיב, דומבליאנסקי לא היה ציוני, אך היה קנאי לשפה ולתרבות העברית, והגן על ההברה האשכנזית.‏[53] בקובנה הוסיף לכתוב פיליטונים ומאמרים בנושאי לשון וחינוך, וכן סיפורים לילדים. חיבר ספרי לימוד עבריים: ספר לימוד דקדוק עברי למתחילים בשם "פסיעות ראשונות", בשני כרכים (תרצ"ה–תרצ"ו), ומקראות לכיתות הראשונות בשם "שחר", בארבעה כרכים, בהשתתפות ישראל קפלן (תרצ"ח). בשנת תרצ"ו הופיע ספרו לבני הנעורים "עולם הפוך: ספור מקורי בילד בן טובים שנתעלה לעולמות העליונים וראה שם עולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה". אחרי סגירת הגימנסיה לימד בגימנסיה היידית. על פי בנו גרשון, בתקופה זו עסק דומבליאנסקי בחיבור ספר דקדוק ביחד עם המחנך והסופר ירחמיאל וינגרטן, שהגיע לעיר כפליט מוורשה הכבושה בידי הנאצים. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש עם אשתו ובן הזקונים גרשון לגטו קובנה. נלקח באקציה הגדולה ב-28 באוקטובר 1941‏[64] ונספה. אשתו ובנו נספו אף הם.
בתו הבכורה, חיה וִיסוֹבָטִי, חברת "החלוץ", עלתה עם קבוצתה לארץ ישראל ב-1921, הייתה ממייסדי קבוצת גבע, וב-1930 הייתה ממייסדי מושב חרות שליד תל מונד. שתי בנותיו הנותרות היגרו לחו"ל, ובן נוסף עלה לארץ.
Ya'acov Dumblianski portrait in 1938.jpg
אידה דֶקטוֹר (דֶקטוֹרַיטֶה) ליטאית וספרות ליטאית נולדה ב-15 בדצמבר 1903 בעיירה הליטאית רוקישקיס (רוקישוק).‏[52] זמן קצר לפני הפלישה הנאצית נסעה למוסקבה להשתתף בסמינר למורים לילדים בעלי קשיי דיבור, וכך ניצלה. עלתה לישראל בשנות ה-70, ונפטרה בשיבה טובה ב-1993.‏[65]
צ' הס
ד"ר זיגברט הַלברשטאט מתמטיקה הורה בתקופת קרליבך. מתמטיקאי. בהמשך לימד בבית הספר התיכון של קהילת 'עדת ישראל' בברלין.‏[66]
סוניה ורשבסקי-סגל עברית לימדה עברית בהברה ספרדית בכיתות הראשונות. לימדה בגימנסיה משנותיה הראשונות.‏[67] בן-זוגה, ד"ר אליהו סגל, היה רופא ומחנך עברי, מורה בסמינר העברי למורים בקובנה,‏[68] פעיל בציונות הרוויזיוניסטית (בעיקר בקרב הנוער) ומראשי "מכבי" בליטא.‏[69] בתקופת השואה נכלאו בגטו קובנה. הוא כיהן כראש מחלקת הסעד (השירותים הרפואיים והסוציאליים) בגטו, והיא ייסדה וניהלה גן ילדים עברי – מוסד חיוני ביותר בגטו.‏[70] בתם היחידה, הנערה נחמה, נספתה בשואה.‏[71] בני הזוג נשלחו למחנות ריכוז, שרדו את המלחמה, ואחריה עלו לארץ ישראל. אליהו עבד כרופא בבתי הספר בתל אביב ופרסם מאמרים פופולריים בנושאי רפואה ביומונים "חרות ו"מעריב". הוא נפטר ב-1963, והיא שנה וחצי אחריו, ב-1965.‏[72]
שמעון ז"ק היסטוריה הורה קודם בגימנסיה העברית בווילקובישק.‏[12] עלה לארץ ישראל בראשית שנות ה-30 והורה בתל אביב.‏[12]
יששכר חמילבסקי (חמיליבסקי) ביולוגיה וכימיה מהמורים הצעירים בגימנסיה. יוצא פולין. לדברי עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן), היה "איש נעים, בעל אופי טוב, מסור לעבודתו החינוכית ולמקצועו".‏[53] עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה. זמן קצר לאחר האקציות בסתיו 1941 היה בין קרוב לחמש מאות יהודים שהוגלו לריגה. מצא את מותו במחנות ההסגר.‏[73]
אנטנס טמושייטיס[74] (ליט') לשון וספרות ליטאית
שלמה יעבץ התעמלות
שמואל כפכפי (שוקסטליסקי) תנ"ך היה מראשוני המורים בגימנסיה, בתקופת קרליבך.‏[11] שמואל כפכפי (1874–1939) נולד באוטיאן (ליט') שבפלך קובנה (ליטא הרוסית). בשלהי המאה ה-19 עבר לקובנה ושם נישא לפרל (פנינה) קידנסקי (1875–1959). לזוג נולדו שבעה ילדים במשך 21 שנה: יוסף, משה, חביבה, ברוך, יצחק, שלום וירוחם. כפכפי היה ממייסדי החדר המתוקן בקובנה, בו לימדו תנ"ך, ספרות עברית חדשה ודקדוק, בנוסף ללימודים המקובלים בחדר הישן. כשנוסדה בקובנה הגימנסיה הריאלית, נבחר ללמד בה תנ"ך. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל עם אשתו וילדיו הצעירים, והצטרפו לשני בניו הגדולים, יוסף ומשה, שעלו ב-1921 עם קבוצת אחווה. בארץ היה כפכפי מורה בתל אביב, בישיבת היישוב החדש, חלוצת הישיבות התיכוניות ביישוב החדש.‏[75]
בנו הבכור, יוסף אחאי (1898–1988), היה חלוץ איש העלייה השלישית, מחנך, סופר, עורך ומתרגם, ממייסדי קיבוץ נצר סרני. בנו יצחק כפכפי (1911–1998) היה ממייסדי תנועת הנוער "המחנות העולים", מתרגם ועורך.
Shmuel Kafkafi portrait.jpg
ד"ר לוי חיים יפה לוי (לייב) חיים יפה (1882‏[52]/‏1884–1941) נולד בקובנה. בילדותו התפרסם כעילוי. למד באוניברסיטת סנקט פטרבורג. לפני מלחמת העולם הראשונה פעל בתנועה לייסוד בתי ספר יידיים בווילנה. חיבר ספרי לימוד שונים ביידיש: "די יודישע שול" ('בית הספר היהודי' – קובץ תרגילי כתיבה ללימוד האורתוגרפיה היידית והבעה בכתב; וילנה תרע"א;‏[76] ראה אור במהדורות נוספות), "דער שול-חבר" (מקראה לכיתות ב' ו-ג'; וילנה תרע"א?), "די קינדער-וועלט" ('עולם הילדים' – אלף-בית מאויר ללימוד קריאה וכתיבה ביידיש ובעברית; וילנה תרע"א?; ראה אור במהדורות נוספות). בתקופת המלחמה כיהן כמפקח על על בתי הספר של "אוֹרט" ברוסיה. לאחר המלחמה שב לעיר הולדתו קובנה והיה למורה בגימנסיה הריאלית. חיבר ספר לימוד בפיזיקה בעברית: "קֹבץ שאלות לפיזיקה" (שאוולי תרפ"ט?).‏[77] עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה, נלקח באקציה הגדולה ב-28 באוקטובר 1941‏[64] ונספה.‏[78]
יוסף לויטן לטינית עבר אחר כך להורות בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה.‏[79] חיבר ספרי לימוד לטיניים בעברית, הראשונים בתולדות עם ישראל.
נח לידסקי עברית לימד גם בגימנסיון שוואבה. עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן) תיאר אותו כך: "לכאורה איש יבש, עוסק רק בדקדוק, אך הדקדוק העברי הפך בפיו לשירה".‏[53] חיבר ספרי לימוד רבים בדקדוק ותחביר עברי (לטענת מנהל גימנסיון שוואבה, אהרן ברמן, לידסקי הוא מחבר ספר התחביר העברי הראשון‏[80]): "תרגילי כתב בעריכת רעיונות: ספר עזר למורים לביה"ס ולבית" (אודסה תרס"ה), "סנטקסיס הלשון העברית: אגב דגמאות ותרגילים: ספר למוד בשביל תלמידי בתי ספר תיכוניים ולומדים מעצמם", קובנה תרפ"ד), "תורת הלשון העברית: ספר למוד בשביל בתי ספר עממיים ותיכונים", חלק א: "תורת החיבה (אטימולוגיה)" (קובנה תרצ"א), צעדים ראשונים בהרצאה שבכתב: ספר-עזר בשביל בית-הספר העממי (קובנה ת"ש). עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה, נלקח באקציה הגדולה ב-28 באוקטובר 1941‏[64] ונספה.
מ' ליוושין (ליבשין) ניהל את הפרו-גימנסיה היידית בקובנה.‏[81]
יוסף ליוושין (ליבשין) גאוגרפיה מורה וסופר. חיבר את ספרי הלימוד "קורות הליטאים" ו"גיאוגרפיה של ליטא". השתתף בעיתונות העברית והיידית. נפטר בליטא ב-1937.‏[82]
יוסף ליפשיץ נולד ב-1878. בשנת 1900 סיים את לימודיו בסמינר היהודי למורים בווילנה. היה נשוי ואב לשניים.‏[52]
ליפמן לייקין מתמטיקה לֶייקין, יליד 1881 בטָטַרסק שבפלך מוהילב,‏[52] היה מורה ותיק בגימנסיה. בעל הכשרה אקדמית במתמטיקה. לימד בעיקר בכיתות הנמוכות. נשוי ואב לשלושה.‏[52] עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה, נלקח באקציה של 26 בספטמבר 1941 ונספה.‏[64][83]
יעקב מסנבלום (ליט') אמנות יעקב מסנבלום (1894–1933), יליד וילנה, למד אמנות בווילנה ובפריז. בין תלמידיו: האמן היהודי המפורסם, יליד קובנה, ארביט בלאטאס.
יצחק מֶריאָש (מאריאש) מתמטיקה מריאש (1882‏[52]–1939), לדברי עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן), "למד ושנה הרבה. מתימטיקאי מזהיר, אך מפוזר מאוד. היה אהוב על תלמידיו ואוהב כל אדם. מסור לתרבות העברית ולשפתה".‏[53] אשתו נפטרה ב-1936, וב-1939 נפטר גם הוא בקובנה ממחלת לב.
היה אב לשלושה. בתו חביבה (חיה) ליברמן עלתה לארץ ישראל. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 נמלטו שני בניו לברית המועצות. בנו שלמה (מוֹנְיה) התגייס לצבא האדום, ועם התקדמות הצבא מערבה ב-1944 ערק והיגר לארצות הברית, שם נפטר. בנו נחום (נוֹנְיה) נרדף על ידי הקומוניסטים, ולבסוף מצא את מותו בהרי הקרפטים.
מרדכי סיסיצקי (ססיצקי) מתמטיקה חיבר ספרי לימוד במתמטיקה. לימד בגימנסיה משנותיה הראשונות.‏[67] עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן) כתב עליו: "ממניחי היסוד – עוד עם חברו ש. קפיט – ללימוד המתימטיקה בעברית; קבע מונחים, פרסם ספרי לימוד. חבר טוב ומסור. קנאי לעברית ולתרבותה".‏[53] בתקופת השואה גורש לגטו קובנה. גורש לאסטוניה באקציה ב-26 באוקטובר 1943 ונספה במחנות.‏[84][85] בני משפחתו נספו אף הם.‏[53]
פובלייטיס (Pobleitis) בוחן ליטאי מטעם משרד החינוך. ליטאי.
אֶרנה פישל גרמנית (ואנגלית) ילידת 1887.‏[52] יוצאת גרמניה, ילידת העיירה טִילזִיט (Tilsit) שבפרוסיה המזרחית[86] (כיום סובטסק, במחוז קלינינגרד שברוסיה). התיישבה בליטא. מ-1929[52] הורתה גרמנית וגם אנגלית במדור לבנות. עמיתה מרדכי אלישיב (פרידמן) תיאר אותה כ"מורה מסורה. בעלת ידיעות רבות".‏[53] בתקופת השואה גורשה לגטו קובנה. נלקחה באקציה הגדולה ב-28 באוקטובר 1941 ונספתה.‏[64][87]
אהרן שלום פינצ'וק (פינטשוק) טבע חיבר עם אברהם קיסין ספרי לימוד עבריים לזואולוגיה ובוטניקה בשם "הטבע" (קובנה תרצ"ח). אגרונום בהכשרתו. מראשי "המורה", אגודת המורים העבריים בליטא. בשנה"ל 1925/6 כיהן כמנהל הגימנסיה העברית בווילקומיר (החליף את דב ליפץ, והוחלף על ידי ד"ר זלמן לובובסקי-ליבאי).‏[88] מנהל גימנסיון שוואבה, אהרן ברמן, תיאר אותו כך: "בעל הטמפראמנט הסוער והקול המנסר, החדור אהבה לספרות העברית וכל ישראל, השולט בשפה במיתודיקה ובביצוע המעשי".‏[80] בתקופת השואה גורשה המשפחה לגטו קובנה. נרצח על ידי הליטאים בטבח בפורט השביעי של קובנה ביולי 1941‏[89] עם אשתו אידה ובנם כבן החמש אמנון.‏[90]
פרידה פֶּלֶר-לצמן (פלריטה; Peleryte) ליטאית הורתה גם בבית הספר "אורט". פרידה לצמן לבית פלר (1915–1944) הייתה אשתו השנייה של המורה והמשורר היידי יהושע לצמן (לאַצמאַן), שאותו הכירה בגימנסיה הריאלית. בני הזוג היו הורים לבת. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורשה לגטו קובנה. אחרי חיסול הגטו הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף ונספתה שם‏[84] או במחנה הריכוז דכאו.‏[91] בן-זוגה נמלט לפנים ברית המועצות ושרד; לאחר המלחמה שב לליטא עם אשתו השלישית ובנם, וב-1971 עלה לישראל. בתה, רות פאר, שרדה את השואה אצל משפחה מאמצת, ולימים עלתה לישראל.
Frida Peler-Latzman.jpg
אפרים-נחום פרוכובניק (פרחיהו) תנ"ך, תלמוד, ספרות והיסטוריה פרוכובניק (1885–1959) נולד בפלך מינסק, בנו של רב חסידי. קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" ובישיבות. כשהיה כבן 15 עזב עם חבר נעוריו נטע שפירא את בית הוריו ועיירת הולדתו החסידית ונסעו לעיירה פּאריטש שליד בוברויסק ללמוד אצל רבהּ חנוך הנדל פרידלנד ("העילוי מסמילוביץ", תלמידו של רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מישיבת וולוז'ין[92]), מתנגד וחובב ציון, ונסמכו לרבנות על ידו.‏[93] בשנים 1903–1914 שימש כמורה לעברית ותלמוד בקובנה, והחל בפעילותו הציונית. ב-1916 היה מורה בישיבת לידא ומורה בגימנסיה העברית מיסודו של ש"י טשרנא. במקביל התחיל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת חארקוב. ב-1921 שב לקובנה והיה למורה בגימנסיה הריאלית ומורה בסמינר למורים עבריים בעיר. כיהן מטעם הממשלה כבוחן למורים חסרי תעודות מספקות. היה חבר הוועד המרכזי של "תרבות" בליטא ופעיל ציוני, ונשלח כציר לקונגרס הציוני ה-7. בשנת תרצ"ג-1933 עלה להארץ ישראל. היה מורה בגימנסיה ע"ש אחד העם בפתח תקווה ואחר-כך בגימנסיה הרצליה בתל אביב.‏[94]
בנו דניאל בן-נחום היה סופר, משורר, מסאי, עורך ומבקר ספרות. היה פעיל בהנהגת "השומר הצעיר" ובמרכז "החלוץ" בליטא, והצטרף לקיבוץ בית זרע. היה מפעילי הקיבוץ הארצי ומפ"ם. נכדיו: יונתן בן נחום הוא סופר, ואחיו הצעיר יזהר בן נחום הוא היסטוריון של תקופת היישוב וחבר קיבוץ בית קמה.
Ephraim Nachum Pirchiyahu.jpg
ד"ר אהרון (אלתר) פרוּמקין היסטוריה ומתמטיקה פרומקין (1882‏[52]–1941?), יוצא אוקראינה, היה בנעוריו מפעילי מפלגת הפועלים הציונית-סוציאליסטית (ס"ס). לימד בסמינר העברי למורים בקובנה.‏[95] היה מידידי הנפש של המלומד זליק קלמנוביץ', ממייסדי יִיוואָ (המכון המדעי היהודי) וראשיו.‏[96] לדברי עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן), פרומקין היה "מלא וגדוש. בעל אופי נעים ואיש ההומור... היה מעמודי התוך של הגמנסיון העברי לבנות".‏[53] אשתו, ד"ר אֶטל פרומקין, הייתה רופאת הגימנסיה.‏[53] בעת הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 שהה בחופשה עיירת המרפא דרוסקינינקאי (דרוסגניק) שבדרום ליטא. נרצח על ידי הליטאים בטבח בפורט השביעי של קובנה ביולי 1941.‏[89] אשתו, בתו אֶדיה וחתנו שמואל סגל שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל.‏[97]
שמריהו פרידמן בהמשך היגר לסקנדינביה, היה מנהל בית ספר עברי בקופנהגן[98] ואחר-כך בשבדיה.
ד"ר אהרן פרנק פרנק (1945-1889) התחנך בסמינר ("הקורסים הפדגוגיים") של ד"ר אהרן כהנשטם וד"ר שלום יונה טשרנא בגרודנה. התקבל לעבודה בגימנסיה בתקופת קרליבך. אחר כך, עבר לעבוד בגימנסיה של וירבאלן (אנ') (ייסד יחד עם הד"ר יעקב רובינסון את הגימנסיה העברית בווירבאלן ב-1919), ומשם ב-1923 עבר לברלין שם עבד בהוצאת שטיבל בסניף המקומי ותרגם כמה יצירות. כמו כן השתלם בברלין במכון הגבוה למדעי היהדות. חזר לליטא ונכנס לעבודה חינוכית בגימנסיה בווירבאלן, ולאחר מכן בשאוולי. נחשב לטובי המחנכים העברים (שימש כמורה לספרות עברית ולהיסטוריה ישראלית). פרסם בעיתונות המקומית מאמרים וסיפורים על נושאים ספרותיים וציבוריים. בין היתר היה משתתף קבוע ביומון היידי הציוני "די אידישע שטימע". בימי השואה נכלא בגטו שאוולי, אחר כך הועבר לדכאו שם מת.‏[99]
פ' קסיונס (P. Kesiūnas) לשון וספרות ליטאית הורה בכיתות הגבוהות. ליטאי.
ד"ר אברהם קיסין מדעים; סגן המנהל היה מורה לטבע בגימנסיה במשך כעשרים שנה. משנת 1933 כיהן כסגן מנהל הגימנסיה. חיבר עם א"ש פינצ'וק ספרי לימוד עבריים לזואולוגיה ובוטניקה בשם "הטבע" (קובנה תרצ"ח). קיסין (1899–1945) היה מחנך ועסקן. יליד פוניבז'. התחנך בגימנסיה רוסית ולמד באוניברסיטת קובנה, וקיבל בה תואר דוקטור בביולוגיה; הדיסרטציה שלו עסקה באקולוגיה של הפלורה בחופי ליטא (Augalų asociacijos ir asociacijų kompleksai lietuvos pajūryje (be Klaipėdos krašto)‎; התפרסמה ב-1934). היה פעיל בחיי הציבור בליטא, חבר מרכז צ"ס בליטא, חבר מערכת ביטאונה, היומון היידי "דאָס וואָרט", חבר מרכז "תרבות", יו"ר אגודת המורים העבריים בליטא "המורה"‏[100] ועורך ביטאונה "במשעולי החינוך" (שהופיע מ-1936), וממייסדי תנועת הנוער "גורדוניה" בליטא.‏[101] במלחמה גורש עם אשתו ושתי בנותיהם לגטו קובנה. נשלח למחנה דכאו, ושם נספה זמן קצר לפני השחרור.‏[102]
אשתו, ד"ר פסיה קיסין לבית בלומברג, הייתה רופאת ילדים. במלחמה פעלה להסתיר נערות יהודיות בבתי איכרים ליטאים. נשלחה עם ילדתה הקטנה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם שימשה כרופאה וכך ניצלה. לאחר המלחמה הצטרפה עם בתה לילדי סלבינו ושימשה כמדריכה בבית הילדים. עלתה לישראל עם בתה אביבית ב-1948.‏[103] בתה הבכורה, מירה מלמד (בוז), הייתה חברה בהנהגת קן "השומר הצעיר" בגטו וחברת המחתרת האנטי-נאצית בגטו. לאחר שברחה מהגטו הסתתרה אצל ליטאים עד לשחרור. בתום המלחמה, ב-1945, זכתה באחד מאלף הסרטיפיקטים שהוקצו לעליית הנוער, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בקיבוץ להבות הבשן.‏[104]
שמואל קָפִּיט (קאפיט) מתמטיקה ופיזיקה לימד בגימנסיה משנת 1918[67] עד שבשנת 1920 עבר ללמד בגימנסיון שוואבה.‏[105][8] חיבר ספרי לימוד במקצועות שונים במתמטיקה. מנהל הגימנסיון, אהרן ברמן, תיאר אותו כך: "המתמטיקן, הישר והפשוט בהליכותיו, המסור להוראה בכל ליבו, נוח לכעוס אבל גם נוח לפיוס".‏[80] בשנותיה האחרונות של הגימנסיה כיהן עם יואל בּרוּצקוּס בהנהלתה.‏[106] בתקופת השואה נכלא עם אשתו ושני ילדיהם בגטו קובנה. הוא המשיך ללמד מתמטיקה בגטו.‏[107] נספה בשואה עם אשתו קוּניה ובנם יוסף (לדברי ברמן, נורה על ידי הליטאים;‏[80] לדברי ישראל קפלן, נרצח על ידי הגרמנים בעת חיסול הגטו.‏[84] בנו הבכור, בן-ציון קפיט, היה חבר במחתרת האנטי-פאשיסטית בגטו קובנה. שרד את השואה ועלה לישראל.‏[108] נישא למאיה, בת אחותה של מינה קרנו (אף היא מורה בגימנסיה הריאלית שנספתה בשואה).
Shmuel Kapit portrait sepia.jpg
שלמה קַפֶּלוּשניק (קפליושניק) התעמלות מורה ותיק להתעמלות, פעיל בארגוני ספורט. נרצח על ידי הליטאים בטבח בפורט השביעי של קובנה ביולי 1941.‏[89]
דוד קרליבך
מינה קַרנוֹ אמנות מינה קרנו לבית לוין (1885–1943?), ילידת וילנה. הייתה נשואה ליעקב ואם לבן ובת: בֶּרל ואסיה. בתקופת השואה גורשה לגטו קובנה עם בעלה ובנם, והם נספו.‏[109] בתה אסיה נישאה לפני המלחמה והיגרה לאוסטרליה.
Mina Karno portrait.jpg
הרב ישראל רוֹזֶנסון עברית היה מראשוני המורים בגימנסיה, בתקופת קרליבך.‏[11][67] ישראל שלמה (זלמן) רוזנסון (תרמ"ח–ת"ש, 1888–1940) היה רב ומחנך. אביו, הרב ניסן עובדיה, היה רב העיירה הקטנה ונדזיגולה (אנ') שבפלך קובנה (כ-30 ק"מ מצפון לקובנה). למד בישיבת וולוז'ין. לאחר מלחמת העולם הראשונה כיהן כאביו כרב בוונדזיגולה. מהמחצית השנייה של שנות ה-20 כיהן כדיין ופוסק בקובנה. היה פעיל בתנועה הציונית: היה ציר בקונגרסים ציוניים, ותקופה מסוימת שימש כמנהל הלשכה הראשית של הקק"ל בליטא. היה חבר המזרחי, ובהשפעתו הוקם בעיר סניף של "צעירי מזרחי". בשנת תרצ"ב-1932 ביקר בארץ. בשנות ה-30 היה מראשי ברית הציונים הרוויזיוניסטים.‏[69] פרסם מאמרים על בעיות דת, חברה, חינוך וציונות ביומון היידי הציוני "די אידישע שטימע".‏[110] היה נשוי למרים, בתו של הרב ישראל ניסן קרק, ראש תנועת "המזרחי" בליטא, ואב לילדים. נספה בשואה עם אשתו.‏[111] נכדו, פרופ' ישראל רוזנסון, הוא מחנך וחוקר תנ"ך, ראש מכללת אפרתה.
אחיו הגדול, אברהם מרדכי רזיאל (רוזנסון), היה מחנך עברי בארץ ישראל, ממורי בית הספר תחכמוני, בית הספר הדתי הראשון בתל אביב,‏[112] ואביהם של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל הרביעי וממייסדיו ונציב בית"ר, ואסתר רזיאל-נאור, פעילה באצ"ל וחברת הכנסות הראשונה עד השביעית מטעם תנועת החרות וגח"ל.
Rabbi Israel Shlomo Rozenson.jpg
צבי רזיאל-רוזנסון עברית היה מראשוני המורים בגימנסיה, בתקופת קרליבך.‏[11][67] אחיו של ישראל רוזנסון. עלה לארץ ישראל.
אלכסנדר רוזנפלד[113] היסטוריה, גרמנית ופסיכולוגיה
צבי רוזנצווייג (רוזנצויג) עברית וספרות עברית רוזנצווייג (1903–1943) היה מחנך עברי ועסקן ציוני. צבי הירש רוזנצווייג נולד ב-15 בספטמבר 1903[52] בעיירה סרהיי (אנ'). סיים גימנסיה עברית בשאוולי, וכבר במהלך לימודיו לימד בכיתות הנמוכות. סיים לימודי סמיטולוגיה באוניברסיטת קובנה. היה מורה בעיירה שְקוּד (אנ'), אחר-כך היה במשך שנים רבות מורה לעברית בגימנסיה העברית בווילקובישק, ולבסוף עבר לגימנסיה הריאלית בקובנה. היה חבר מרכז הסתדרות המורים העבריים בליטא "המורה",‏[100] חבר מרכז התאחדות ברית הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי ציון – צ"ס, פעיל בקרן היסוד וממייסדי "גורדוניה" בליטא.‏[101] חיבר עם יונה סְטְרֶליץ ומאיר קנטורוביץ (אליועיני) את "ניצנים: ספר למוד ומקרא לשנות הלמודים החמישית והששית" (קובנה ת"ש). כמה שנים לפני המלחמה נישא לצפורה קליין. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 נסע עם אשתו מזרחה לבירת ברית המועצות מוסקבה, שם ישב אחיה, שהיה קצין בכיר בצבא האדום. רוזנצווייג התגייס לדיוויזיית חיל רגלים ה-16 של ברית המועצות (הדיוויזיה הליטאית). מפאת גילו שירת בתפקיד משרדי, אך לבסוף נשלח לחזית, נפצע קשה, רגלו נקטעה וב-20 בדצמבר 1943 הוא מת מפצעיו.‏[114] אחיו הצעיר תנחום רוזנצווייג היה מורה עברי בווילקומיר (אנ'), ונספה בשואה.‏[115] אשתו נותרה בברית המועצות; לזוג לא היו ילדים. בידיעה על מותו ב"על המשמר" נכתב כי רוזנצווייג היה "אנציקלופדיה חיה של יהדות ליטא... עסקן ציבורי מסור... מורה, שחיבב את הספרות העברית על תלמידיו".‏[116] אחיו, אליעזר רוזן (רוזנצווייג), היה עסקן ציוני בליטא ובישראל.
Cvi Rozencveig portrait.jpg
הלן רחמילביץ גרמנית עלתה לארץ ישראל.
שלום צבי רַצ'קובסקי (לעתים מופיע כ-י' רצ'קובסקי) תנ"ך ולימודי יהדות שלום צבי (שלמה הירש) רצ'קובסקי נולד ב-1905 בכפר קָמוֹרוּנאי (Kamorūnai) שליד העיירה לֶייפּוּן (אנ'), בנם של פֶשֶה פריידה לבית פַּרגַמֶנט ואריה לייב רצ'קובסקי. למד בגימנסיה העברית במריאמפול ולאחר מכן למד באוניברסיטת קובנה, וקיבל ממנה תואר במדעי הרוקחות. בעת לימודיו באוניברסיטה היה ממייסדי ארגון הסטודנטים היהודים האורתודוקסיים "מוריה". בשנת 1932 נישא לפרוּמה אֶנָה (תמימה) לבית מוּריק ממירוסלב (ליט'), ובני הזוג היו הורים לבת, חיה פייגה (לימים פֶיי ברגר). עם פרוץ המלחמה נמצאו אשתו ובתו בשיקגו, לשם נסעו בקיץ 1939 לבקר את הוריה. רצ'קובסקי נסע לעיירה לייפון, להוריו, ונספה באתר ההריגה שם ב-11 בספטמבר 1941 עם הוריו ואחותו, חנה מינה רצ'קובסקי.‏[117]
Shalom Zvi Rachkovsky portrait in 1941.jpg
יהודה לייב שוחטמן שוחטמן (1886–1943)‏[118] היה מורה ותיק בגימנסיה ומפעילי התנועה העברית והציונית בליטא. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורשו הוא ואשתו לגטו קובנה. הוא גורש לאסטוניה באקציה ב-26 באוקטובר 1943 ונספה במחנות.‏[84] אשתו נספתה גם היא.‏[119]
Yehuda Leib Shochatman.jpg
יצחק שמואלוביץ (לעתים נכתב: שמואלביץ, שמולביץ) לימד בגימנסיה מ-1918. הרב יצחק שמואלוביץ (1893–1941) היה עסקן, מחנך, הוגה דעות וסופר. התחנך בישיבות, במיוחד בישיבת לידא. בשנת 1916 ייסד בווילנה את אגודת "צעירי מזרח", שמתוכה התגבש בהנהגתו ארגון "צעירי ישראל". ממייסדי רשת החינוך הציונית-דתית "יבנה" בליטא. כיהן כסגן מנהל בקורסים למורים של "צעירי ישראל". לימד בסמינר למורים של "יבנה" בטלז, בשנת 1928 ייסד את הגימנסיה ההחרדית ("האוניברסלית") "יבנה" בקובנה וניהל אותה עד הכיבוש הסובייטי ב-1940. ייסד וערך את הירחון החרדי "הנאמן" (תרפ"ח-תרצ"א). היה ממייסדי "אידישער לעבן", ביטאון היהדות החרדית בליטא. אשתו אלה (אלקה) לבית שוורץ הייתה אף היא מחנכת ועסקנית בשדה החינוך החרדי, עמדה בראש "בית יעקב" בקובנה. בתקופת השואה גורשו בני הזוג וילדיהם לגטו קובנה. הם נלקחו באקציה של 26 בספטמבר 1941,‏[64] ונספו.‏[120]
פרופ' חיים נחמן שפירא ספרות עברית היה מראשוני המורים בגימנסיה, בתקופת קרליבך.‏[11] חבר הוועד המרכזי של רשת "תרבות" בליטא.‏[121] בנו של הרב אברהם דובער שפירא (רבה האחרון של קהילת קובנה, מגדולי הפוסקים במאה העשרים) ונכדו של הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן ("הגדול ממינסק").
ד"ר נח שפירא[122] שפירא (1900–1964) היה כימאי ומחנך. אחיו הצעיר של חיים נחמן שפירא (וכמוהו, בנו של הרב אברהם דובער שפירא ונכדו של הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן). נולד ב-1900 בעיירה סמולוביץ' שבפלך מינסק, שם כיהן אביו ברבנות. התחנך במספר ישיבות, בהן ישיבת סלובודקה של תנועת המוסר. ב-1924 קיבל תואר דוקטור בכימיה מאוניברסיטת ברלין, ועבד זמן-מה במחיצת הכימאי הנודע אמיל אבדרהלדן (Abderhalden) באוניברסיטת האלה. מ-1926 ועד עלייתו ב-1935 כיהן כמרצה לכימיה באוניברסיטת קובנה, והיה מנהל הגימנסיה העברית במריאמפול. ב-1935 עלה לארץ ישראל ובה המשיך בעבודה החינוכית בהוראת כימיה בבתי ספר גבוהים וניהול בתי ספר תיכוניים. בשנים 1935–1958 כיהן כמרצה בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ומשנת 1960 הרצה באוניברסיטת בר-אילן (תחילה גם כן בכימיה, ואחר-כך בהיסטוריה של המדע). כיהן כמנהל בית הספר "יבנה" בתל אביב. פרסם מאמרים בכימיה עיונית ובהיסטוריה של המדע (בפרט על חלקם של היהודים בהתפתחות המדעים וכן על הלשון המדעית במקורות היהודיים). נפטר בתל אביב.
בנו, עמנואל שפירא, היה רופא, גנטיקאי קליני וחוקר בגנטיקה ביוכימית, פרופסור לרפואת ילדים ופתולוגיה ומנהל מרכז הייוורד לגנטיקה באוניברסיטת טוליין (אנ') שבניו אורלינס.
פרידה שפירא מחנכת ומורה לעברית לימדה בכיתות הנמוכות. פרידה שלומית שפירא לבית רבינוביץ נולדה ב-1883‏[52] בסלובודקה. הייתה מורה ותיקה בגימנסיה, ופעילה בתנועה הציונית הרוויזיוניסטית. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורשה לגטו קובנה. אחרי חיסול הגטו הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם נספתה.‏[123] בעלה, יצחק נחום שפירא, היה מורה וסופר, מראשוני המורים העבריים בקובנה, פרסם סיפורים ושירים בעברית. נרצח על ידי ליטאים בעת המאסרים ההמוניים בימים הראשונים למלחמה.‏[89][124] בתם, נעמי ונד, עלתה לארץ ישראל.
מירה לאה שפירא-אוֹקוּן עלתה לארץ ישראל.

מתלמידי הגימנסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין תלמידי הגימנסיה (הסדר על פי שנת הלידה):

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מירה ברגר, 'הגימנסיות העבריות בפולין ובליטא', בתוך: צבי שארפשטיין (עורך), החנוך והתרבות העברית באירופה בין שתי מלחמות העולם, ניו יורק: עוגן, תשי"ז, עמ' 323–372.
  • מ. אלישיב (פרידמן), 'יד לחברים שאינם: מורי הגמנסיון הריאלי העברי בקובנה', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 322 ואילך. (הכותב היה מורה בגימנסיה)
  • לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג.
  • Miriam Gillis-Carlebach, 'Zwischen Ost und West – Ein Rabbinerlehrer aus Deutschland in Osteuropa. eine historische Bilanz mit einer gedanklichen Zusammenfassung,' in: Miriam Gillis-Carlebach und Barbara Vogel (Hrsg.), "... die da lehren, werden leuchten wie des Himmels Glanz..." (Daniel 12,3). die sechste Joseph Carlebach-Konferenz. Joseph Carlebach und seine Zeit, Würdigung und Wirkung, München: Dölling und Galitz (Publications of the Joseph Carlebach Institute), 2005, pp. 26-50. (גרמנית: בין מזרח ומערב – רב ומורה מגרמניה במזרח אירופה: מאזן היסטורי והרהורי סיכום) (על קרליבך והגימנסיה; הכותבת היא בתו של קרליבך)
  • יוסף קרליבך, שלושת הנביאים הגדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל; בעריכת מרים גיליס-קרליבך, אלון-שבות: תבונות, מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר עציון; רמת גן: מכון יוסף קרליבך – אוניברסיטת בר-אילן ('אורה: מפרסומי מכון יוסף קרליבך'), תשע"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שנותיה הראשונות של הגימנסיה:

וראו עוד:

  • ברל כהן, ‏החינוך העברי בליטא העצמאית, בספרו: יִידישע שטעט, שטעטלעך און דאָרפֿישע יִישובים אין ליטע ביז 1918: היסטאָריש-ביאָגראַפֿישע סקיצעס, ניו יורק: [חמו"ל], 1991, עמ' 719–748, באתר HebrewBooks (המאמר מוקדש בעיקר לבתי הספר "תרבות")

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 דוד תדהר (עורך), "ד"ר דוד מרדכי שורץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2167.
  2. ^ באוקטובר 1939 הוחזרה וילנה לידי ליטא על ידי הסובייטים, אך קובנה נותרה הבירה בפועל למשך כשמונה חודשים נוספים, עד שנכבשה ליטא וסופחה לברית המועצות.
  3. ^ מרדכי ברויאר, 'רבנים-דוקטורים בפולין-ליטא בימי הכיבוש הגרמני (1914–1918)', בר-אילן, כד-כה (תשמ"ט), 135 (נדפס שוב בקובץ מאמריו אסיף: מפרי העט והעת, ירושלים: רימונים, תשנ"ט, עמ' 196).
  4. ^ ברויאר, 'רבנים-דוקטורים' (תשמ"ט), 136.
  5. ^ ליטא, הצפירה, 27 ביוני 1918; Y. Levine, "Renaissance Rabbi," The JewishPress.com, November 14, 2011; Shlomo Carlebach (general editor), Ish Yehudi: The Life and the Legacy of a Torah Great, Rav Joseph Tzvi Carlebach, Brooklyn, N.Y.: Shearith Joseph publications,‎ 2008, ch. 14: 'Bringing Torah Im Derech Eretz to Lithuania,', p. 73, בדף של פרופ' לורנס אליוט לוין באתר מכון סטיבנס לטכנולוגיה (באנגלית).
  6. ^ ליטא, הצפירה, 27 ביוני 1918.
  7. ^ Shlomo Carlebach (general editor), Ish Yehudi (Brooklyn 2008), p. 74. (באנגלית).
  8. ^ 8.0 8.1 ש' קפיט, 'מלפני עשרים שנה (1940) (קטעים מזכרונותיו של מורה)', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 56.
  9. ^ ראו חוקת ליטא משנת 1922 ומשנת 1928, בויקיטקסט (בליטאית); וכן הצהרת ליטא בפני חבר הלאומים ב-1922, במכון ההונגרי של מינכן (באנגלית).
  10. ^ Max Sinasohn (Hrsg.), Adass Jisroel, Berlin. Entstehung, Entfaltung, Entwurzelung, 1869-1939. eine Gemeinschaftsarbeit, Jerusalem,‎ 1966, p. 54 (בגרמנית).
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 שמעון ז"ק, 'הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב: "היהודים בליטא מ-1918 עד 1941", תל אביב: עם הספר, תשל"ב, עמ' 134 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 848).
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 מ. י. מנדלסון-מישקוץ, 'הגימנסיה העברית בווילקובישק', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 151 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 873).
  13. ^ על בית מסחר הספרים של אברהם פטאשק (Abraomas (Abromas) Ptašekas) שברחוב הנשיא (Prezidento)‏ 6 בקובנה ראו: ד. ל.קובנה העברית, מעריב, 25 בינואר 1963.
  14. ^ דב ליפץ, 'החינוך העברי והתנועה העברית בליטא העצמאית (1920–1940)', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 128 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 842).
  15. ^ Elvyra Levanavičiūtė, Lietuvių ir tautinių mažumų gimnazijos Kaune 1918 - 1940 metais, magistranto darbas, Vilniaus pedagoginis universitetas - Istorijos fakultetas - Istorijos didaktikos katedra, 2005, pp. 8, 18, 24, באתר Lietuvos akademinių bibliotekų direktorių asociacija‏ (LABA) (בליטאית).
  16. ^ Levanavičiūtė, Lietuvių ir tautinių mažumų gimnazijos Kaune 1918 - 1940 metais, p. 12 (בליטאית).
  17. ^ יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי: האדם והמשורר, ירושלים: קרן עברית על-שם סיר מונטגיו ברטון על יחדי החברה להוצאת-ספרים שע"י האוניברסיטה העברית, תש"ז, עמ' 190; אברהם שאנן, שאול טשרניחובסקי: מונוגרפיה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד 1984, עמ' 246.
  18. ^ 'צייס, עזריאל-מרדכי בן יעקב', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 217 טורים 1–2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1415).
  19. ^ Nauja Žydų Kultūrinė Įstaiga: Jos labdarys p. Čais, Rytas, September 7, 1931, p. 2, באתר "Epaveldas" (בליטאית). בנוסף לכך ייסד קרן מלגות לתלמידים יוצאי עיר הולדתו והסביבה, שעשרות תלמידים סיימו את לימודיהם בגימנסיה הודות להן. הוא תרם מעבר לכך רבות לרווחת עיר הולדתו – בנה בה בתי מגורים ועוד. בראש הקרן ע"ש צ'ייס עמד במשך כל השנים ד"ר צמח פלדשטיין, והיו חברים בה סופרים, אנשי חינוך ואישי ציבור. הקרן חילקה מלגות גם לסטודנטים, רובם יוצאי אליטא והסביבה, שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בקובה, בהם היו גם שניים שנשלחו על חשבון הקרן לאוניברסיטאות בגרמניה – הסופר מאיר ילין (יעלין) (שלמד אדריכלות) והמשוררת לאה גולדברג (שפות שמיות). (נכדתו של צ'ייס, לינדה מילר (Linda B. Miller), היא חוקרת מדע המדינה, פרופסור אמריטה בוולסלי קולג' (אנ'); ראו: Visiting Faculty 2012-2013: Linda B. Miller, התכנית ליחסים בינלאומיים, אוניברסיטת בראון; Linda B. Miller,‏ Carnegie Council for Ethics in International Affairs;‏ 'Miller, Linda B.,' in: Who's who in World Jewry, 1987, p. 375).
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 J. Ka., Atidaryta nauja žydų realinė gimnazija, Lietuvos Aidas, August 31, 1931, p. 6, מתוך "Epaveldas", באתר ‏המרכז לחקר הארכיטקטורה והאורבניזם, המכון לארכיטקטורה ולבנייה של האוניברסיטה הטכנולוגית של קובנה (בליטאית).
  21. ^ The Real Hebrew Gymnasium in Kaunas, באתר Northern Jerusalem (המוזיאון הווירטואלי ליהדות ליטא) (באנגלית).
  22. ^ טוביה ליבוביץ-אריאלי, 'הגימנסיה העברית "אור" בווילקומיר', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב: (תל אביב תשל"ב), עמ' 152 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 874).
  23. ^ דוד תדהר (עורך), "שלמה סנדלר", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יד (1965), עמ' 4434. סנדלר נטל חלק בהקמת מוסדות יהודיים שונים בקובנה: הבניין החדש של גימנסיית שוואבה, בית החולים "ביקור חולים" ועוד.
  24. ^ זיכרונותיו של תלמיד הגימנסיה הריאלית ממשפחת צ'סנו, שהגיעה לקובנה מברלין ב-1933, עמ' 15. במקור שובש שמו של הקבלן (באנגלית).
  25. ^ "Žydų gimnazija naujuose rūmuose, Dienos Naujienos, August 31, 1931, p. 2, באתר "Epaveldas" (בליטאית).
  26. ^ זה היה סמל של הגימנסיה הריאלית. בגימנסיית שוואבה, לעומת זאת, חבשו כובעים ירוקים ובגימנסיית "יבנה" - כובעים בצבע סגול כהה (בורדו-סגול). המידע נאסף מתוך עדויותיהן של גב' רחל לוין (בשיחה עם אביעדוס) וגב' לאה ביאלובלוצקי (מתוך: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג, עמ' 319).
  27. ^ הפרטים השונים על הגימנסיה לוקטו מתוך Rytas, September 7, 1931, p. 2, ומתוך עדויותיהם של תלמידי הגימנסיה צ'סנו, אליהו סטופל (10 באוגוסט 2011) ואהרון רחוביץ (5 בדצמבר 2010).
  28. ^ ראו: Kaunas: Datos ir Faktai, Pirmosios Respublikos Laikotarpis, 1918-1940 (בליטאית) או Kaunas: Dates and Facts, First Republic of Lithuania: 1918-1940 (באנגלית), באתר הספרייה הציבורית של מחוז קובנה.
  29. ^ Levanavičiūtė, Lietuvių ir tautinių mažumų gimnazijos Kaune 1918 - 1940 metais, pp. 30-32 (בליטאית).
  30. ^ בעשור שלאחר מכן ירד חלקם בהדרגה באופן ניכר, אך נותר גבוה משיעורם באוכלוסייה (יעקב לשצ'ינסקי, התפוצה היהודית: ההתפתחות החברתית והכלכלית של קיבוצי היהודים באירופה ובאמריקה בדורות האחרונים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א 1960, עמ' 188).
  31. ^ 31.0 31.1 דב לוין (עורך), יוסף רזין (עורך משנה), ליטא (כרך ח של פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה), ירושלים: יד ושם, תשנ"ו, עמ' 57 (ובתרגום לאנגלית מאת שמעון יפה, באתר JewishGen).
  32. ^ 32.0 32.1 ברל כהן, ‏החינוך העברי בליטא העצמאית, בספרו: יִידישע שטעט, שטעטלעך און דאָרפֿישע יִישובים אין ליטע ביז 1918: היסטאָריש-ביאָגראַפֿישע סקיצעס, ניו יורק: [חמו"ל], 1991, עמ' 743, באתר HebrewBooks.
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 דב לוין, "השינויים בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה", במאמרו: מערכת החינוך היהודי בליטא הסובייטית 1940–1941, שבות 6 (1978), עמ' 68–91, באתר דעת.
  34. ^ ישראל רוזנסון, ירושלים כבר לא בליטא: מסה על מקום וזיכרון, ירושלים: מכללת אפרתה – המכללה האקדמית לחינוך, תשס"ט 2009, עמ' 394.
  35. ^ דב לוין, מערכת החינוך היהודי בליטא הסובייטית 1940–1941המשך), שבות 6 (1978), עמ' 68–91, באתר דעת; דב לוין (עורך), ליטא (כרך ח של פנקס הקהילות), ירושלים תשנ"ו, עמ' 542.
  36. ^ מאיר דבורז'צקי, 'חיי הרוח בגטו וילנה', בתוך: גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך), ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה 18: רוח האדם היהודי בשואה (טבת תשס"ח, דצמבר 2007), 27, 39, 41–42.
  37. ^ 'מפגש תלמידי הגימנסיון הריאלי העברי בקובנה - 15.5.02', גחלת (בטאון איגוד יוצאי ליטא בישראל), אדר ב' תשס"ג – מרץ 2003, 13.
  38. ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר יעקב שלום אנגל", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2230.
  39. ^ Moses Auerbach, 'Nachman Schlesinger 1883-1942, 5643-5709,' in: Max Sinasohn (Hrsg.), Adass Jisroel, Berlin. Entstehung, Entfaltung, Entwurzelung, 1869-1939. eine Gemeinschaftsarbeit, Jerusalem 1966, pp. 97-99; אברהם בן פתחיה, ליובל החינוך, הצופה, 24 ביוני 1955; בתי הספר של עדת ישראל, באתר עדת ישראל בברלין; וכן: נחמן שלזינגר, קטה שלזינגר לבית באור: דפי עד שמילא גיסם, חיים כהן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  40. ^ פרץ יעקב יוזליט, 'ד"ר צמח פדלשטיין הי"ד', העבר כב (תשל"ז), 281.
  41. ^ מאיר דבורז'צקי, 'חיי הרוח בגטו וילנה', בתוך: גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך), ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה 18: רוח האדם היהודי בשואה (טבת תשס"ח, דצמבר 2007), 27, 39, 41–42.
  42. ^ לאה אלוני (בוברובסקי), באתר אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון"; לאה אלוני, דבר, מודעת אבל, 5 באוקטובר 1969 (מודעה); המורה לאה אלוני ז"ל, דבר, 26 באוקטובר 1970; לאה אלוני באתר חברה קדישא ת"א–יפו; גדעון האוזנר, 'דברי פרידה מלאה אלוני ז"ל', בתוך: שמואל אייזנשטדט ומרדכי גלברט (עורכים), ספר יזכור לקהילות קמניץ דליטא, זסטביה והקולוניות, תל אביב: ארגון יוצאי קמניץ דליטא וזסטביה בישראל ובארצות-הברית, תש"ל 1970, עמ' 154–155 (ספר יזכור לקהילת קמניץ דליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 158); וכן הביוגרפיה שחיברה בתה: גלילה רוזנצוייג-אלוני, לאה ודב אלוני: ספור חיים, ירושלים: תנועת המורים למען קרן קיימת לישראל, תשנ"ב.
  43. ^ גלילה רוזנצוייג (אלוני), באתר "אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון".
  44. ^ דב אלוני (דובין), באתר "אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון"; דב אלוני באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  45. ^ היותו מורה לציור ולאמנות בגימנסיה על פי: מ. אלישיב (פרידמן), 'יד לחברים שאינם: מורי הגמנסיון העברי הריאלי בקובנה', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 323
  46. ^ 'Blecharovitz, Abraham,' in: Who's Who in World Jewry, 1955, p. 86.
  47. ^ דב לוין (עורך), ליטא (כרך ח של פנקס הקהילות), ירושלים תשנ"ו, עמ' 537; זבולון פורן (עורך), ספר הזיכרון לקהילת יורבורג-ליטא, ירושלים: איגוד יוצאי יורבורג בישראל, תשנ"א 1991, עמ' 108. ראו תצלום קבוצתי של המקהלה בשנת 1930, בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא (תל אביב תשל"ב), בעמוד התמונות הראשון שאחרי עמ' 287 בכרך ב (תמונה 1043).
  48. ^ ל. קניגמוקדם מדי!: תיאטרון יהודי בוילנה, דבר, טור 1, 12 בפברואר 1960.
  49. ^ אתר להקת "אנחנו כאן"; מרב יודילוביץ'להקת "אנחנו כאן" מציינת יובל, באתר ynet‏, 5 בנובמבר 2006; "אנחנו כאן" - להקת הפולקלור הישראלית חוגגת יובל, באתר "הבמה", 15 בנובמבר 2006.
  50. ^ כחול ולבן, באתר שירונט.
  51. ^ רחל פרימור, מחבר "כחול לבן" בין העולים מבריה"מ שבאו הבוקר לישראל, מעריב, 30 במרץ 1971, המשך.
  52. ^ 52.00 52.01 52.02 52.03 52.04 52.05 52.06 52.07 52.08 52.09 52.10 52.11 52.12 רשימה של המורים בקובנה, 1921–1941 (על פי בקשות עבודה), באתר של אילת גורדין לויתן (Kovno) (באנגלית).
  53. ^ 53.00 53.01 53.02 53.03 53.04 53.05 53.06 53.07 53.08 53.09 53.10 מ. אלישיב (פרידמן), 'יד לחברים שאינם: מורי הגמנסיון הריאלי העברי בקובנה', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 324.
  54. ^ יואל ברוצקס, דבר, 22 באוגוסט 1948.
  55. ^ George I. Sackheim, Scattered Seeds: The Descendents of Rabbi Israel, one of the Martyrs of Rozanoi, who perished on the second day of Rosh Hashonah 5420 (Friday September 9, 1659), Skokie, Ill.: R. Sackheim Pub. Co.,‎ 1986, p. 210.
  56. ^ 'גדון, ישעיהו-אהרן בן שלום-גרשון', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 131 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1329); ר' אהרן ישעיהו גדון, על המשמר, מודעת אבל, 11 באפריל 1954 (מודעה).
  57. ^ פרידה גדון, דבר, מודעת אבל, 6 ביולי 1959 (מודעה). עוד על המשפחה ראו: Sackheim, Scattered Seeds (1986), p. 210.
  58. ^ שלום גדון ואשתו שרה גדון, באתר סיפורי גבעת ברנר.
  59. ^ רשימת הפרסומים של הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה בקטלוג הספרייה הלאומית; שמואל גדון באתר WorldCat Identities.
  60. ^ 'חבר המורים של הגימנסיה המסחרית האידית בקובנה' (תצלום), בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמוד התמונות הרביעי שאחרי עמ' 176 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 902).
  61. ^ 61.0 61.1 אהרון וילנצ'וק, 'פנים אל פנים עם מלאך המות', בתוך: צבי (הירש) סמוליאקוב (אסף וערך), 60 אַקאָ: לא כצאן לטבח: זכרונות של משתתפים בהתנגדות הפעילה נגד הנאצים בגיטו קובנה (1941–1944), תל אביב: פארלאג י.ל. פרץ, תשס"ד 2004, עמ' 122.
  62. ^ משה גולדמן: דף עד שמילא מכרו יעקב אפלשטיין, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  63. ^ 'גרינברג, אפרים', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 143 טורים 1–2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1341); יהודה גוטהלף (עורך), עיתונות יהודית שהיתה, תל אביב: האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים, תשל"ג; דב לוין, 'מקלט ארעי עם ביטחון מוגבל (פליטים יהודים מליטא בתוככי ברית-המועצות)', דפים לחקר תקופת השואה ה (תשמ"ז), 106.
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 64.3 64.4 64.5 ישראל קפלן, 'בתי הספר בגיטו ומוריהם', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ד: "השואה 1941–1945" (תל אביב תשמ"ד), עמ' 130 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1816).
  65. ^ גחלת (בטאון איגוד יוצאי ליטא בישראל), אדר תשנ"ט – מרץ 1999, 8.
  66. ^ עוד על הלברשטאט ראו: Kurzbiographien: Halberstadt, Siegbert, באתר התאחדות המתמטיקאים הגרמנית (בגרמנית).
  67. ^ 67.0 67.1 67.2 67.3 67.4 מירה ברגר, 'הגימנסיות העבריות בפולין ובליטא', בתוך: צבי שארפשטיין (עורך), החנוך והתרבות העברית באירופה בין שתי מלחמות העולם, ניו יורק: עוגן, תשי"ז, עמ' 367.
  68. ^ רפאל רבינוביץ, 'הכשרת המורים לבתי-ספר עבריים', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 159 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 881).
  69. ^ 69.0 69.1 מרדכי כץ, 'התנועה הרוויזיוניסטית בליטא', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב: (תל אביב תשל"ב), עמ' 221 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 959).
  70. ^ אברהם תורי, גיטו יום-יום: יומן ומסמכים מגיטו קובנה; עריכה מדעית: דינה פורת, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב – פרסומי המכון לחקר התפוצות; ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ח 1988, עמ' 553.
  71. ^ נחמה סגל: דף עד, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  72. ^ ד"ר אליהו סגל ז"ל, מעריב, 25 באוגוסט 1963; א. ז., לזכר נעדרים: סוניה ורשבסקי־סגל, דבר, טור 1, 29 במרץ 1965.
  73. ^ קפלן, בתי הספר בגטו (תשמ"ד), עמ' 132 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1818); דף עד שמילאה תלמידתו פנינה גפר, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  74. ^ Antanas Tamošaitis: קורות חיים, באתר הסיים של ליטא (בליטאית).
  75. ^ שמואל כפכפי, אשתו פנינה (פרל) כפכפי (לבית קידנסקי), באתר משפחת כפכפי-אחאי-מוזיקנט; שמואל כפכפי באתר חברה קדישא ת"א–יפו; ב"ישיבת היישוב החדש", הצופה, טור 2, 31 בינואר 1940.
  76. ^ די יודישע שול, בארכיון האינטרנט.
  77. ^ 'יפה, לייב-חיים', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 175 טורים 1–2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1373).
  78. ^ ראו דף עד שמילאה תלמידתו פנינה גפר, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  79. ^ ד"ר אהרן ברמן, 'על ראשיתו של הגימנסיון העברי בקובנה' בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 16.
  80. ^ 80.0 80.1 80.2 80.3 אהרן ברמן, 'הגימנסיה העברית בקובנה', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 139 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 853).
  81. ^ יודל מארק, 'בית-הספר האידי בליטא העצמאית, בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 168 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 890).
  82. ^ בספרות ובאמנות, דבר, טור 6, 18 ביוני 1937 ראו נקרולוג בגיליון ד של במשעולי החינוך (ביטאון אגודת המורים העברים בליטא).
  83. ^ ראו דף עד 1, דף עד 2, שמילאה תלמידתו פנינה גפר, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  84. ^ 84.0 84.1 84.2 84.3 קפלן, בתי הספר בגטו (תשמ"ד), עמ' 132 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1818).
  85. ^ ראו דף עד 1, דף עד 2, שמילאה תלמידתו פנינה גפר, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  86. ^ ארנה פישל: דף עד שמילאה תלמידתה נעמי ונד-שפירא, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  87. ^ ארנה פישל: דף עד שמילאה אחיינה יוסף חסמן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  88. ^ טוביה ליבוביץ-אריאלי, 'הגימנסיה העברית "אור" בווילקומיר' (תשל"ב), עמ' עמ' 153 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 875).
  89. ^ 89.0 89.1 89.2 89.3 ישראל קפלן, 'בתי הספר בגיטו ומוריהם', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ד: "השואה 1941–1945" (תל אביב תשמ"ד), עמ' 129 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1815).
  90. ^ ראו דפי עד של א"ש פינצ'וק: דף עד 1, דף עד 2, דף עד 3, דף עד 4; על אשתו אידה: דף עד 1, דף עד 2; על בנם אמנון: דף עד 1, דף עד 2, דף עד 3, דף עד 4, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  91. ^ פרידה לצמן לבית פלר: דף עד שמילאה בתה, רות פאר, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  92. ^ הרב חיים קרלינסקי, ‏הראשון לשושלת בריסק (ו), הדרום לט (ניסן תשל"ד), 170, באתר HebrewBooks (נדפס גם בספר: הרב חיים קרלינסקי, הראשון לשושלת בריסק: תולדות חייו ופעליו של ... רבי יוסף דובר הלוי סולובייצ’יק, ירושלים: מכון ירושלים, תשמ"ד, עמ' 188).
  93. ^ נטע שפירא, תלמיד חכם, ויתר כמו פרחיהו על משרת רב ושימש במשך רוב חייו כמורה בבתי ספר עבריים. בנו, משה שפירא, היה חבר "השומר הצעיר" כמו בנו של פרחיהו, והיה ממייסדי קיבוץ עין השופט. ראו: משה שפירא, באתר ההנצחה של קיבוץ עין השופט; אלישע שפירא, 'הרהורים מושגיים', בתוך: שאול קנז (עורך ומעצב), הקיבוץ הארצי – שבעים שנים, שבעים פנים: 1927–1997, גבעת חביבה: יד יערי, 1997, עמ' 91; אלישע שפירא, תודעה מפגרת, שווים (קיבוץ קיבוץ), 24 ביולי 2007.
  94. ^ דוד תדהר (עורך), "אפרים-נחום פרחיהו (פרוכובניק)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2201; 'פרחיהו (פרוכובניק), אפרים-נחום בה"ר אברהם-יהושע', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 212 טור 2–213 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1410); אפרים נחום פרחיהו, דבר, טור 2, 26 באוקטובר 1959 (עם מותו). ספר זיכרון לכבודו: ברוך בן יהודה, דניאל בן-נחום, שמעון ז"ק, יעקב לנדאו, דב ליפץ ויעקב עמית, (ועדת המערכת), בנתיב המורה: ספר זיכרון לא"נ פרחיהו, תל אביב: עם הספר, תשכ"ב (ביקורת: ג. קרסלספרות ההשכלה ומבקריה, דבר, 8 בפברואר 1963).
  95. ^ רבינוביץ, 'הכשרת המורים' (תשל"ב), עמ' 159 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 881).
  96. ^ זליק קלמנוביץ', יומן בגיטו וילנה: וכתבים מן העזבון שנמצאו בהריסות; הביא לדפוס: שלום לוריא, תל אביב: מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ; ספרית פועלים, תשל"ז, עמ' 69.
  97. ^ מכתבים מגיא ההריגה: מכתבים נוספים מניצולי ליטה, הצופה, טור 1, 9 באפריל 1945; קלמנוביץ', יומן בגיטו וילנה (תשל"ז), עמ' 69–70.
  98. ^ אנשים ומוסדות, דבר, 9 ביולי 1953.
  99. ^ ראו: 'פרנק, אהרן', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 215 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1412). על הוראתו בגימנסיה ראו: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג, עמ' 136, כולל הערות שוליים 133 ו-134, וגם עמ' 120, הערת שוליים 95. ידוע בוודאות כי התקבל לעבודה בגימנסיה לאחר שנתן כמה שיעורים והשתלב במאמצי הגימנסיה להחדיר את השפה העברית כשפת הוראה. ואולם לא ברור מעבודתה של גב' אלכסנדרוב כמה זמן הספיק לעבוד במוסד, אם בכלל, שכן היא כותבת שד"ר יעקב רובינסון הקדים להזמינו להורות בווירבאלן (עמ' 120, הערה 95).
  100. ^ 100.0 100.1 ראו: חברי מרכז הסתדרות המורים העבריים "המורה" בליטא: שרה בק, ד"ר אברהם גיסין, יונה סטרליץ, אליהו בייליס, ישראל קפלן וצבי רוזנצווייג: תצלום, בארכיון בית לוחמי הגטאות.
  101. ^ 101.0 101.1 פסח רוּדניק, '"גורדוניה"', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 213 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 951).
  102. ^ 'קיסין, אברהם', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תל אביב תשכ"ז), עמ' 220 טור 2–221 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1418); דב לוין (עורך), ליטא (כרך ח של פנקס הקהילות), ירושלים תשנ"ו, עמ' 464; ברל כהן, ‏יִידישע שטעט און שטעטלעך אין ליטע, בספרו: יִידישע שטעט, שטעטלעך און דאָרפֿישע יִישובים אין ליטע ביז 1918: היסטאָריש-ביאָגראַפֿישע סקיצעס, ניו יורק 1991, עמ' 387 טור 2, באתר HebrewBooks; דף עד שמילאה בתו, אביבית קיסין.
  103. ^ אהרן מגד, מסע הילדים אל הארץ המובטחת: פרשת ילדי סלבינו, תל אביב: עם עובד, תשמ"ד 1984, עמ' 25; וכן: פסיה קיסין בלז באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  104. ^ רוז'קה קורצ'ק-מרלא, 'דמותה של לוחמת: מירה מלמד (בוז)', ילקוט מורשת מב (1986), 155–172 (על המאמר, באתר מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'); מרים (מירה) מלמד (בוז), באתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות.
  105. ^ ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 16.
  106. ^ ברמן, 'הגימנסיה העברית בקובנה', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 139 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 853).
  107. ^ יצחק קופלביץ', 'מזכרונותיו של ילד בגיטו קובנה', ידיעות בית לוחמי הגיטאות 21 (ניסן תשי"ט, מאי 1959), 135.
  108. ^ שמואל קפיט, קוניה קפיט: דפי עד שמילא בנם, בן-ציון קפיט; יוסף קפיט: דף עד שמילא בן-ציון קפיט, דף עד נוסף שמילאה אסתר גולן; Kapit Family, באתר של אילת גורדין לויתן.
  109. ^ מינה קרנו, בעלה יעקב קרנו, בנם ברל קרנו: דפי עד שמילאה אחייניתה, מאיה קפיט, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  110. ^ 'רוזנסון ר', ישראל-שלמה ב"ר ניסן-עובדיה', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 94 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1292)
  111. ^ רוזנסון ישראל, באתר "רבנים שנספו בשואה"; מרים רוזנסון לבית קרק: דף עד, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  112. ^ דוד תדהר (עורך), "אברהם מרדכי רזיאל (רוזנסון)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 987.
  113. ^ דוד תדהר (עורך), "אלכסנדר רוזנפלד", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1408; מ. אגףהשגריר העברי הנודד: ספר יובל לד"ר אלכסנדר רוזנפלד, חרות, 2 באוגוסט 1957.
  114. ^ צבי הירש רוזנצויג: דף עד שמילא אחיו אליעזר רוזן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  115. ^ תנחום רוזנצויג: דף עד שמילא אחיו אליעזר רוזן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם. בשואה נספו גם אביו, אמו ועוד מאחיו (אביו יהודה רוזנצויג, אמו חיה רחל רוזנצויג: דפי עד שמילא אחיו אליעזר רוזן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם).
  116. ^ צבי רוזנצווייג, ממנהיגי ה"התאחדות" בליטא, נפל חלל בחזית ברית-המועצות, על המשמר, (טור אחרון למטה), 20 במרץ 1944.
  117. ^ שלום צבי רצ'קובסקי: דף עד שמילאה בתו, פֶיי ברגר, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  118. ^ על פי דף עד שמילאה לימים אחייניתו, שנות חייו הן 1899–1942.
  119. ^ יהודה לייב שוחטמן, יהודית שוחטמן: דפי עד שמילא אחיו, זליג אליגון, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם. נכדתו של אחיו, זליג אליגון (בת בנו אליעזר (אליק)), הייתה העיתונאית והסופרת עפרה אליגון.
  120. ^ 'שמואלוביץ, יצחק בן משולם', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תל אביב תשכ"ז), עמ' 246 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1409); פרטים ביוגרפיים לדמותו של יצחק שמואלוביץ', בארכיון בית לוחמי הגטאות.
  121. ^ "רשימת חברי הוועד המרכזי של רשת החינוך 'תרבות' ב-14 בינואר 1938", באתר הארכיון של מחוז קאונאס, התערוכה הווירטואלית, תמונה 38 (בליטאית).
  122. ^ היותו מורה בגימנסיה על פי: ז"ק, 'הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה' (תשל"ב), עמ' 135 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 849).
  123. ^ קפלן, בתי הספר בגטו (תשמ"ד), עמ' 133 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1819); דף עד (1955), דף עד (1987), שמילאה בתה, נעמי ונד-שפירא, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  124. ^ יצחק נחום (אלתר) שפירא: דף עד שמילאה בתו, נעמי ונד-שפירא, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  125. ^ 'אולייסקי, יעקב בן צדוק', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים" (תשכ"ז), עמ' 108 טור 2–109 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1307).
  126. ^ על היותו תלמיד בגימנסיה הריאלית, ראו: "דוד בית אריה - אימטרליגטור", בתוך: אברהם תורי (עורך), תרומת יהודים מליטא לבנין הארץ ומדינת ישראל, תל אביב, אפריל 1988, עמ' 96
  127. ^ ראו: מרדכי נאור, בכל הלב: סיפורו של פרופסור נח פלר, הוצאת מלוא, 1985, עמ' 179
  128. ^ נחמיה ארביט בלאטאס, באתר המרכז לחקר התרבות וההיסטוריה של יהודי מזרח אירופה (בליטאית).
  129. ^ 'בן-נחום, דניאל בן אפרים-נחום פרחיהו", בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 123 טורי 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1321).
  130. ^ "חיים ילין", בפורטל ה'שטעטל הווירטואלי' של המוזיאון ההיסטורי ליהודי פולין בוורשה (בליטאית).
  131. ^ סיפורים יהודיים בווילנה, מעריב, טור 1, 27 במאי 1963; שמעון נוי, פרקים מספרות החורבן והמאבק: ספרא וסיפא, דבר, טורים 2–4, 3 במאי 1976.
  132. ^ דב אפרת באתר האצ"ל; דב אפרת, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת".
  133. ^ יצחק קשיב, באתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות; יצחק ישעיה קשיב באתר חברה קדישא ת"א–יפו.