רצועת הביטחון

ערך זה עוסק בשטח בדרום לבנון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו רצועת הביטחון (פירושונים).

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו נשאר צה"ל מאז נסיגתו, בשנים 1983-1985, מרוב שטח לבנון שנתפס במלחמת שלום הגליל, ועד נסיגתו לגבול הבינלאומי בשנת 2000. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי גבול הצפון ובין מחבלים השוהים בלבנון.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מוצבים רבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם . כמו כן שהו באזור כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שמתפרסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח.הרצועה כללה כ 10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ150 כפרים ועיירות שיעים, מארונים, ובמזרחה גם מעט כפרים דרוזים. מרכז הרצועה הייתה העיירה המרונית מארג' עיון. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

הרקע ההיסטורי

למרות שהרצועה הוקמה רשמית ב-1985, בעקבות נסיגת צה"ל ממרבית דרום לבנון, הרי שורשיה נמצאים בראשית מלחמת האזרחים בלבנון. החל מ-1968 החל אש"ף להשתלט על דרום לבנון. עם תחילת מלחמת האזרחים ב-1975 הפכה השליטה של אש"ף באזור למטרד קשה לתושבים הנוצרים המקומיים שסבלו ממנו והם פנו לישראל על מנת שתעזור להם. החל מאמצע 1976 החלה ישראל לסייע לתושבים הנוצרים שמעבר לגבול באמצעות פתיחת הגדר הטובה במטולה ושיתוף פעולה צבאי מסוים עם צבא לבנון החופשית שהקימה בראשות סעד חדאד. לאחר מבצע ליטני הפכה רצועה רציפה לאורך קו הגבול למה שכונה "מובלעת חדד".

מלחמת לבנון הראשונה

1982 עד 1983

במהלך מלחמת לבנון בוטלה לכאורה הרצועה אולם למעשה היא נשארה קיימת (בתור "אזור דרום לבנון") ואף התפשטה צפונה עד לאגם קרעון במרחק של 40 ק"מ מהגבול. קו זה אמנם שכן בתוך השטח שבשליטה ישראלית אולם בעוד שמצפון לו היה שיתוף פעולה עם הפלנגות הרי מדרום לקו היה צבא לבנון החופשית שותפה של ישראל.

1983 עד 1984

בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוולי,במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות ו22 מוצבים.שלב הנסיגה הראשון נמשך כחמישה שבועות. לאחר הנסיגה בספטמבר 1983, פרצו מהומות דמים קשות בין הדרוזים לנוצרים בהרי השוף. אם קודם לנסיגה הישראלית, נתמכו אנשי הפלנגות הנוצריים על ידי כוחות צה"ל, הרי משהתפנה צה"ל מאזור השוף, הם נחשפו למתקפה מאורגנת היטב של הדרוזים במקום. רבים מתושבי המקום הנוצרים נטבחו והאחרים נאלצו לברוח מבתיהם זה מאות בשנים. הכוחות הצבאיים שלהם, בפיקוד סמיר ג'עג'ע, התבצרו בכנסיה בדיר אל קמר, כאשר חיילי צה"ל מספקים להם הספקה והגנה. לבסוף, בהסכם בין שני הצדדים שנערך בתיווך מפקדי צה"ל, שוחררו הנצורים מדיר אל קמר והועברו לבירות, תוך שימוש ברק"ם ובכלי רכב, שבחלקם היו צה"ליים. שלב הנסיגה השני נמשך כארבעה שבועות ובמהלכו הושלמה הנסיגה מאזור אגם קרעון ומהגזרה המזרחית בלבנון. בסיום השלב הזה נערך צה"ל באזור העיירה חצביה.

1984 עד 1985

מתחילת 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל, בגזרה המערבית בלבנון (שלב הנסיגה השלישי). הכוונה היתה לפנות את כוחות צה"ל מהרצועה שמצפון וממערב לנהר הליטאני (מרחב משולש נבטיה) ומאזור ג'זין ולבסס את עיקר הפעילות שם על כוחות צד"ל. פעילות צה"ל באזור זה נקבעה להיות בעיקרה ניידת ולהתבסס על מינימום מתקנים קבועים בגזרה. לשם כך פונו מתקני האחזקה ממשולש נבטיה ואחזקת המרחב התבססה על מתקן מרג' עיון. קו ההיערכות החדש היה פתוח ביסודו, כאשר התנועה התבצעה במעברים מבוקרים. הצירים שחצו את הקו במקומות בהם לא היתה ביקורת, נחסמו. קו הליטאני היווה קו ביקורת שני לתנועות לכיוון דרום והמחסומים לאורך גשרי הליטאני פעלו באחריות צה"ל. בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות שמעון פרס, ושר הביטחון יצחק רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב.

1985 עד 2000

במהלך הפינוי הוחלף הפיקוד על צד"ל ונמסר לידיו של אנטואן לאחד שאף דרש וקיבל הסכמה ישראלית להחזקת מובלעת ג'זין מצפון לרצועה. בשנים הראשונות לאחר נסיגת צה"ל הייתה הרצועה שקטה יחסית ,והפעילות של צה"ל הוגדרה על יד המטכ"ל כתעסוקה מבצעית. אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית, בהנהגת ארגון חזבאללה, לשהות הישראלית ברצועה. התנועה בדרכים הפכה מסוכנת, וכוחות צה"ל הסתגרו יותר ויותר במוצביהם. חזבאללה עשה מאמצים רבים לתקוף מוצבים אלה בהתקפות שצולמו ושודרו בתחנת הטלוויזיה של הארגון - אל-מנאר, לגרום לנפגעים בקרב חיילי המוצבים, ולהניף את דגלו בהם. בשנת 1995 החליט הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק, על שינוי תפיסתי ביחס ללחימה בדרום לבנון - מפעילות ביטחון שוטף למלחמה.

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין. בשנים 1982-2000 נהרגו כ 1,216 חיילי צה"ל, מתוכם כ-670 חיילים במלחמת לבנון הראשונה וכ-546 חיילים במלחמת רצועת הביטחון. אין תיעוד מדויק למספר חיילי צה"ל שנפצעו בתקופה זו. כמו כן אין נתון רשמי על מספר חיילי צד"ל שנהרגו ונפצעו בתקופה זו. הערכה היא שנהרגו בתקופה זו כ-600 חיילי צד"ל.

הנסיגה מרצועת הביטחון

לפני היבחרו לראשות ממשלת ישראל במאי 1999 הבטיח אהוד ברק שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון, וזכה בכך לתמיכה מרוב האוכלוסייה בישראל, כאשר שיאה היה סמוך לנסיגה עצמה^{[דרוש מקור]}. כאשר נכשלו מאמצי המשא ומתן בין ישראל לסוריה, משא ומתן שאם היה מצליח היה אמור להביא להסדר גם בין ישראל ללבנון (בשל שליטתה למעשה של סוריה בלבנון עד 2005), הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור טריה לארסן. עם התקרבות הנסיגה הצפויה החל תהליך התפוררות של צד"ל שהואץ על ידי תהלוכות של אזרחים, שארגן חזבאללה, שעלו על מוצבי צד"ל. באמצע מאי נפלו כך עוד ועוד מוצבים של צד"ל, והוחלט על זירוז הנסיגה.

בבוקר 24 במאי 2000, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון ואלפי הרוגים בצד הישראלי והלבנוני, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון. במהלך הנסיגה השאירו מאחוריהם החיילים תחמושת ומסמכים סודיים במוצבים. רבים מחיילי צד"ל נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעתים את משפחותיהם, והחלו תהליך קליטה בישראל. לעומתם חזרו רבבות תושבים שנמלטו מהאזור צפונה בתקופת קיום הרצועה. בניגוד לרצונה של ישראל, צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות חזבאללה הם אלו שהשתלטו עליו. ב 26 למאי 2000 נשא מזכ"ל חזבאללה השייח' חסן נסראללה את נאום קורי העכביש בעיירה בינת ג'בייל.

ראיית צה"ל את הנסיגה מרצועת הביטחון

ההכנות בצבא ליציאה מלבנון התמהמהו ,מכיון שבשנת 2000 היה עדיין הליך מדיני עם סוריה, הצבא היה מעורב במשא ומתן והרושם היה שניתן להגיע להסכם עם הסורים שיכלול גם הסדר בלבנון. השינוי הדרמטי התרחש במרץ 2000, לאחר פגישת קלינטון אסד, כשהבינו בצה"ל ובמערכת הביטחון שאין הסכם . מכיון שראש הממשלה אהוד ברק הכריז שבתחילת יולי צה"ל יסוג מרצועת הביטחון, נותרו לצה"ל כארבעה חודשים להתכונן למהלך זה. הראיה של צה"ל את הנסיגה החד צדדית היתה שונה מזו של ראש הממשלה, מבחינת הצבא היציאה היתה יציאה טקטית, כלומר קשה לנו להחזיק את רצועת הביטחון, יש לנו הרבה נפגעים האפקטיביות של הלחימה אינה ברורה אז ניתן לסגת לקו טקטי אחר כ-500 מטר עד קילומטר מהגדר ונשאר במקומות אסטרטגיים כמו רכס חממה מעל מטולה ושטחים שולטים אחרים. צה"ל גם הבין שעליו לתמוך בצד"ל ולבצע תקיפות אוויריות בלבנון כמקודם. רק לאחר זמן מה הפנימו בצה"ל שהנסיגה תהיה לקו הבינלאומי ובזאת תסתיים מלחמת רצועת הביטחון.

גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון

ככלל, מצב הגבול הצפוני של ישראל השתנה דרמטית מאז הנסיגה. כמות ההרוגים הישראלים אשר עמדה על 20-25 בממוצע כל שנה לפני הנסיגה, ירדה לאחריה ל-20 הרוגים במצטבר בתקופה של שש השנים הראשונות לאחר הנסיגה. ^{[דרוש מקור]} באותה תקופה, ידעו צה"ל והצפון ירידה דרסטית בכמות הרקטות והתקפות חזבאללה, ובכמות ההרוגים והפצועים. יישובי הצפון ידעו שיפור כלכלי נרחב וענף התיירות בצפון הארץ התרחב, בעיקר תחום הצימרים, והדבר איפשר קיום חיים נורמלי של תושבי גבול הצפון, שכמעט ולא התאפשר לפני כן. על אף הירידה בכמות ההרוגים, הפצועים, ירי הרקטות והאירועים מאז הנסיגה, מדי מספר חודשים נערכה התקפה מרוכזת ונקודתית של חזבאללה, בעיקר על מוצבי צה"ל, ובחלק קטן מן ההתקפות נהרגו גם מספר אזרחים ^{[דרוש מקור]}. במשך כל תקופה זו נהרגו 6 אזרחים ו–14 חיילי צה"ל. בנוסף, נפצעו 14 אזרחים ו-53 חיילים. על אף שמדינת ישראל נסוגה מכל השטחים הריבוניים של לבנון וקיימה את כל החלטות האו"ם בנושא, המשיך חזבאללה לתבוע את חוות שבעא בהר דב וזאת על אף שלטענת ישראל מדובר בשטח שאינו לבנוני על פי המשפט הבינלאומי.

הנסיגה הביאה רבים ברחבי העולם הערבי להוקיר את פעילות ארגון חזבאללה, שאותו תפסו כמי שגרם לצה"ל לסגת מלבנון. מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה, נשא נאום ניצחון שנודע לאחר מכן כ"נאום קורי העכביש", שבו אמר על מדינת ישראל: "יש לה נשק גרעיני והכוח האווירי החזק באזור, אך באמת היא חלשה יותר מקורי עכביש". כוונתו הייתה שהחברה הישראלית היא חברה נהנתנית הרגישה לפגיעה ברמת החיים בה, ובייחוד לכל פגיעה בחיי אדם. משום כך, אין לה כוח עמידה מתמשך בכל מאבק העלול לפגוע בחיי אדם וברמת החיים.

לאחר הנסיגה ישב חזבאללה על הגבול הבינלאומי וברחבי דרום לבנון, המשיך לצבור נשק רב (כפי שעשה עוד לפני הנסיגה), שרובו הועבר אליו מאיראן דרך סוריה והים ומיעוטו היה הנשק אותו השאיר צה"ל בנסיגתו, התמקם בעמדות מבוצרות (חלקן היו מוצבי צה"ל שננטשו) וביישובים האזרחיים, ופרש את רשת הסיוע האזרחי שלו באזור שהיה רצועת הביטחון. אנשיו המשיכו להצטייד בארטילריה רקטית ארוכת-טווח, כדי להמשיך ולקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון.

לקראת ביצוע הנסיגה הדגיש ראש הממשלה ברק, שאם לאחר הנסיגה תיפתח אש מצד לבנון לכיוון ישראל, "כל לבנון תבער". עם זאת, תגובות צה"ל על פעולות חזבאללה המוגבלות אחרי הנסיגה הסתכמו בדרך כלל בתקיפת ממוקדת של יעדים בדרום לבנון, כדי שלא להעלות את הלהבות ויצירת מלחמת כוללת. כך קרה גם לאחר חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000.

גם ראש הממשלה שכיהן אחרי ברק - אריאל שרון, העדיף להגיב באיפוק לפעולות ההתקפיות המוגבלות של חזבאללה, שלרוב לא גרמו לנפגעים, מחשש שתגובה משמעותית תגרור את האזור למלחמה כוללת. במקביל לתלונות על ההפרות הלבנוניות, היו תלונות על כניסות רבות של מטוסים ישראלים לשטח האווירי הלבנוני, בעיקר לצורכי מודיעין.

בעקבות חתימת הסכם הסחר בין לבנון והאיחוד האירופאי בשנת 2002, קיבל על עצמו ארגון חזבאללה שלא לבצע כל מתקפה מעבר לקו הכחול - הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון, אולם כבר במרץ אותה שנה הוא הפר את הסיכום באירוע טרור - פיגוע מצובה. תחילה הכחיש ארגון חזבאללה שהפיגוע נעשה מטעמו, ובסופו של דבר לא הייתה שום תגובה ממשית על פיגוע זה, גם לאחר שהובהר שידו של חזבאללה במעל. שרון הסתפק במגעים דיפלומטיים בלבד גם כאשר ממשלת לבנון בחסות חזבאללה היטתה את מי הווזאני, וכאשר במרץ 2005 היטו אנשי חזבאללה את מקורותיו של נחל עיון. היו שביקרו את המדיניות הזו וטענו שההבלגה שוחקת את כוח ההרתעה של ישראל, אך מנגד היו שתמכו בה.

ארגון חזבאללה ירה גם אש נגד מטוסים, בדרך-כלל לעבר מטוסי חיל האוויר הישראלי שביצעו גיחות צילום בשמי לבנון. הפגזים, שאינם מהווים איום ממשי למטוסי החיל, נחתו פעמים רבות בשטח ישראל וגרמו לבהלה. ב-10 באוקטובר 2003 גרם פגז למותו של נער ישראלי.

זמן קצר לאחר הנסיגה - ב-7 באוקטובר 2000 - הרגו וחטפו אנשי חזבאללה שלושה חיילים (בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועד) בקו התפר שבין החרמון להר דוב (קילומטרים ספורים דרומית לכפר הלבנוני שבעא ומול עמדה של האו"ם), ורכשו את החטוף אלחנן טננבוים מגורמים עברייניים שחטפו אותו. צה"ל לא הגיב במתקפה כוללת, אלא נקודתית. בשנת 2004 הגיעו ישראל וחזבאללה להסכמה על עסקת חילופי שבויים שוחררו כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרורו של טננבוים והשבתן של גופות שלושת החיילים (שנהרגו במהלך החטיפה), והדבר נחשב לניצחון לנסראללה. הצלחה זו העניקה השראה לניסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. מנהיגי חזבאללה המשיכו לאיים שיחטפו ישראלים במטרה להחליפם באסירים ביטחוניים פלסטינים ובמספר אסירים לבנונים שנותרו בישראל, כשהמפורסם ביניהם הוא סמיר קונטר, שרצח את בני משפחת הרן בנהריה בסוף שנות השבעים. בנובמבר 2005 כשל אחד הניסיונות שלהם לממש איומים אלה.

תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון, שהתקבלה בסוף 2004 וחייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון (כולל חזבאללה) מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק חזבאללה נכזבו. חזבאללה המשיך להתחמש ובמקביל נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחת העבר וטוען שהוא הגוף היחיד שיגן מפני ישראל כשזו תחליט לתקוף. בבחירות, חזבאללה דחק את שאר המפלגות השיעיות (ובעיקר את אמל החילונית בהנהגת נביה ברי) לעמדה נחותה. בזמן מלחמת לבנון השנייה, שני שרים בממשלה הלבנונית של פואד סניורה היו מזוהים עם מפלגת חזבאללה, ובהם שר התשתיות. לאחר המלחמה, בעקבות התפתחויות פוליטיות שונות, הם עזבו את הממשלה. עם זאת, יש לחזבאללה מבקרים רבים בלבנון בעיקר בשל הקישור שלה עם הכיבוש הסורי ועם פגיעה בחילוניות המדינה הרב-לאומית הזו, שחלק ניכר ממנה אינו מוסלמי.

עצם מהלך הנסיגה והתנהלותה נותרה סוגיה שנויה במחלוקת בחברה הישראלית.

יש הטוענים, דוגמת אורי מילשטיין, שהנסיגה שיקפה חולשה ישראלית וחוסר אונים של צה"ל למול לוחמת הגרילה של חזבאללה, והייתה כישלון ישראלי שטויח להתמודד מול חזבאללה, כישלון שנתן את אותותיו במלחמת לבנון השנייה. עוד הם טוענים כי העולם הערבי ראה ופירש את הנסיגה כחולשה, וכך היא הובילה לפתיחת האינתיפאדה השנייה ב-28 בספטמבר 2000, ארבעה חודשים לאחר הנסיגה.

טענות נוספות הן שבצורת הנסיגה מלבנון - יציאה חד צדדית ללא סיום משא ומתן עם סוריה ולבנון, נטישת צד"ל והתושבים המיודדים עם ישראל וחוסר הכנת השטח להצבת הצבא הלבנוני, אפשרה ישראל לחזבאללה להשתלט על כל דרום לבנון, וסייעה לכוחות חזבאללה להתבצר לאורך כל קו הגבול שהובילה למלחמת לבנון השנייה. גם המהלך עצמו של נטישת צד"ל בסיום תפקידו, ספג ביקורת נוקבת בחברה הישראלית, בשל הצורה שבה ישראל נטשה בני ברית. היו שטענו כי הדבר יגרום לכך, שלישראל יהיה קושי ליצור בריתות בעתיד.

מאידך, יש הטוענים, דוגמת ד"ר גיא בכור, כי חזבאללה השתמש בהתנגדות לישראל וצה"ל כסולם ומנוף לטפס בחברה הלבנונית ולתפוס בה מעמד בכיר (למשל, חזבאללה מנמק את הישארותו מיליציה חמושה בהגנה על לבנון מפני "התוקפנות הישראלית"), ולכן, כשיצאה מלבנון עשתה ישראל מהלך נכון, והשמיטה את הסולם הזה מתחת לרגליו.

מובלעת ג'זין

עם עיצוב רצועת הביטחון, תבע בגנרל לאחד להרחיב אותה לעבר אזור ג'זין. ישראל סרבה, אז הסכימה לפשרה שלפיה מובלעת ג'זין תכלולו 36 כפרים ותהיה אזור נפרד מרצועת הביטחון שיתוחזק על ידי גדוד ג'זין שיהיה נפרד מהחטיבות הרגילות של צד"ל. צה"ל וצד"ל נתנו גיבוי לכוחות במובלעת מכיון שגזרה זו נתפסה כאזור חיוני למצב לחימה בעומק לבנון וכן לקשר עם הנוצרים. המוצבים עיישה וריחן הגנו על המובלעת. ביולי 1999 נסוג צד"ל ממובלעת ג'זין, נסיגת צ"דל מג'זין היתה תחת אש , פיצוץ מטעני צד והתקפות מצד חיזבאללה. כ 120 מסך 202 חיילי צד"ל הסכימו להישאר בג'זין, מתוכם נשפטו כ 85 לעונשי מאסר בין חצי שנה לשנתיים. בשעת הפינוי נותרו בעירה ג'זין כ 2000 תושבים ועוד כ 1500 בכפרי המובלעת הסמוכים.

יחידת הקישור ללבנון

יחידת הקישור ללבנון היתה שמה הרשמי של עוצבת לבנון ותפקידיה היו שמירה על ישראל מרצועת הביטחון וכן עבודה מול צבא דרום לבנון (צד"ל) .היחידה פורקה לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון. מאז הקמתה ועד פירוקה נהרגו 23 לוחמים מהיחידה.

מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון

ברצועת הביטחון היו שבעה מוצבים של צה"ל : עישייה, דלעת, בופור, חממה, גלגלית, כרכום ורותם. כמו כן היו שתי מפקדות משותפות לצה"ל וצד"ל במרג' עיון ובבנת ג'ביל.

מוצבי צד"ל ברצועת הביטחון

ברצועת הביטחון היו כשלושים וחמישה מוצבים של צד"ל : מגל, שוויא, חצביא, זומריא, חונה, ערמתא, ע'זלן, ריחן(משותף עם צה"ל), ברוש, גמבה, מנצוריה, ולנסה, אל מרי,כלא אל חיאם, תל קבעה, 627 ,705, מחיבב,718 ,ברעשית, בת, יהון, שקיף א-נימל, שלעבון, רוסית אל ג'מוס, רשף, גבל חמיד, ליבנה, קוזה, בית ליף, שיחין, א-רזמין שקיף אל חרדון, בידה, חמדה ונקורה.

מוצבי צד"ל במובלעת ג'זין

חוץ ממפל"ג צד"ל ובסיס ההנדסה היו כשבעה מוצבים נוספים:אנן, משוקה, רום, א-רומני, תומת ג'זין,1205 ,א-רדום וג'זין. ג'בל צפי -מוצב שהוחזק על ידי פלוגה של צבא לבנון והיה כפוף לגדוד ג'זין של צד"ל.

מלחמת לבנון השנייה

ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

השקט היחסי ששרר בגבול הצפון בשנים שמאז הנסיגה בא לסיומו באופן חד ב-12 ביולי 2006, עם חטיפת שני חיילי צה"ל בידי חזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לאירוע זה, פתחה ישראל בלחימה בחזבאללה בתוך שטח דרום לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה. במלחמה ספגו שני הצדדים אבידות קשות, כאשר הצד הלבנוני ספג למעלה מ-1900 הרוגים, מתוכם כ-850 חיילים לבנונים ולוחמי חזבאללה והצד הישראלי 165 הרוגים, מתוכם 121 חיילים.

ראו גם

• מבצע שלום הגליל
• מבצע דין וחשבון
• מבצע ענבי זעם
• עימות נמוך עצימות
• הלחימה בדרום לבנון (1982 - 2000)
• צבא דרום לבנון
• דרום לבנון
• מדינת לבנון החופשית

לקריאה נוספת

• משה תמיר מלחמה ללא אות תל אביב: מערכות 2005
• יוסי ביילין, המדריך ליציאה מלבנון תל אביב: קו אדום 1998
• יעקב בר-סימן-טוב (עורך) אזור הביטחון בלבנון: עיון מחדש ירושלים: מכון דיוויס 1997

קישורים חיצוניים

• לקסיקון ופרשנות לרצועת הביטחון בדרום לבנון, מעודכן לספטמבר 99.
• היציאה מלבנון, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
• מפה של רצועת הביטחון מתוך אתר ynet
• עופר שלח, הנסיגה מלבנון: מהלך מתוכנן היטב או אירוע שיצא משליטה?, תוכנית המקור
• גיורא אילנד,סוף מעשה במחשבה תחילה
• אהוד ברק,הרצאה לסיכום 10 שנות נסיגה מרצועת הביטחון
• רצועת הביטחון ,רצועת הביטחון תקציר אירועים