הפארק הלאומי אינדיאנה דונס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי אינדיאנה דונס
Indiana Dunes National Park
חוף הימה הלאומי הדיונות של אינדיאנה, מישיגן סיטי, אינדיאנה
חוף הימה הלאומי הדיונות של אינדיאנה, מישיגן סיטי, אינדיאנה
מידע כללי
תאריך הקמה

5 בנובמבר 1966 (חוף ימה לאומי)

15 בפברואר 2019 (פארק לאומי)
מבקרים בשנה 2,134,285[1] (נכון ל־2019)
גוף מנהל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
נתונים ומידות
שטח 62.12 קמ"ר
מיקום
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מיקום מחוז פורטר, מחוז לייק, מחוז לאפורט עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 41°38′53″N 87°06′29″W / 41.6481°N 87.1081°W / 41.6481; -87.1081
www.nps.gov/indu/index.htm
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הפארק הלאומי אינדיאנה דונסאנגלית: Indiana Dunes National Park, כלומר "הדיונות של אינדיאנה") הוא פארק לאומי, השוכן בצפון-מערב מדינת אינדיאנה שבארצות הברית ומנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. הקונגרס של ארצות הברית קבע אותו בשנת 1966 כחוף הימה הלאומי הדיונות של אינדיאנה (Indiana Dunes National Lakeshore) והוא הוגדר מחדש כפארק הלאומי ה-61 של ארצות הברית ב-15 בפברואר 2019.[2] הפארק משתרע לאורך כ-32 קילומטרים לאורך החוף הדרומי של ימת מישיגן. הפארק הלאומי משתרע על פני 62.12 קילומטרים רבועים, כולל 8,830 דונם של הפארק המדינתי אינדיאנה דונס (אנ') ושמורת הטבע המדינתית ערבת הוזייר (אנ'), הנמצאים בבעלות מחלקת משאבי הטבע של אינדיאנה ומנוהלים על ידה. מרכז המבקרים נמצא בפורטר (אנ'). בפארק כלולים דיונות חול, ביצות, ערבות, נהרות ומערכות אקולוגיות של יערות.

הפארק הלאומי מחולק ל-15 חלקות שגודל שטחן משתנה. לאורך שפת הימה, האזור המזרחי הוא בערך חוף האגם מדרום לכביש 20 של ארצות הברית (אנ') או כביש 12 של ארצות הברית (אנ') בין העיר מישיגן סיטי (אנ') במזרח לבין מפעל הפלדה של חברת ארסלורמיטל (אנ') במערב. הרחבה קטנה מדרום למפעל הפלדה ממשיכה מערבה לאורך ערוץ היובל סולט קריק עד כביש 249 של אינדיאנה. האזור המערבי הוא בערך קו החוף דרומה עד כביש 12 של ארצות הברית בין ברנס דיץ' (Burns Ditch) מערבה לרחוב ברודוויי במרכז העיר גארי (אנ'). בנוסף, ישנם כמה אזורים מרוחקים, כולל פינהוק בוג (Pinhook Bog), במחוז לאפורט (אנ') שבמזרח; מושבת קינון האנפות (אנ') במחוז פורטר (אנ'), מרכז הפארק; ושמורת הטבע המדינתית של ערבת קלומט (Calumet Prairie State Nature Preserve) וחורשת ערבות הובארט (Hobart Prairie Grove), שניהם במחוז לייק (אנ'), בקצה המערבי של הפארק.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הפארק
ביצת קאולס באביב
ביצת העשב הגדולה לאחר השחזור
העורף של הר בולדי
נהר קלומט הקטן במושבת קינון האנפות

הפארק הלאומי ממוקם בצפון אינדיאנה ונמצא ברובו במחוז פורטר, חלקים קטנים יותר במחוזות לייק ולאפורט. הוא שוכן כ-50 קילומטרים דרומית-מזרחית לעיר שיקגו ומשתרע לאורך כ-32 קילומטרים לאורך החוף הדרומי של ימת מישיגן, בין העיר מישיגן סיטי (אנ') במזרח לבין גארי (אנ') במערב, אך רוחבו הוא רק כמה קילומטרים. הפארק הלאומי משתרע על פני 62.12 קילומטרים רבועים, שטח הפארק מחולק לשני חלקים המופרדים זה מזה. הוא מקיף כמה מקומות וכן את הפארק המדינתי אינדיאנה דונס (אנ') ושמורת הטבע המדינתית ערבת הוזייר (אנ'), הנמצאים בבעלות מחלקת משאבי הטבע של אינדיאנה ומנוהלים על ידה, ולא על ידי הממשל הפדרלי. בנוסף ישנם כמה אזורים מרוחקים, כולל פינהוק בוג (Pinhook Bog), במחוז לאפורט שבמזרח, ומושבת קינון האנפות (אנ'). בפארק כלולים דיונות חול, ביצות, ערבות, נהרות ומערכות אקולוגיות של יערות.

אתרים בפארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערבת קלומט (Calumet Prairie) – מיזם משותף בין שירות הפארקים הלאומיים למחלקת משאבי הטבע של מדינת אינדיאנה. שמורת הטבע המדינתית ערבת קלומט (Calumet Prairie State Nature Preserve) שוכנת בחלק הצפוני של החלקה בין כביש בין-מדינתי 90 (אנ') מצפון לבין נהר קלומט הקטן בדרום. הפארק הלאומי הוא הבעלים של המחצית הדרומית של חלקה זו.
  • ביצת קאולס (Cowles Bog) – אתר טבע לאומי (National Natural Landmark) שהוא מתחם של בתי גידול של ביצות מסוגים שונים (ביצת כבול, ביצת עשב, אחו מוצף ובריכות). הביצה קרויה לכבוד הביולוג והאקולוג הנרי צ'נדלר קאולס (אנ'). היא ממוקמת דרומית ומערבית לכפר הנופש דון אקרס (אנ') באינדיאנה. ביצת קאולס היא השריד היחיד שנותר מ"הדיונות המרכזיות" (Central Dunes), שם ביצע קאולס את מחקריו החלוציים בסוקצסיה ומגוון המינים. המתחם מנוקז על ידי הנחל דונס קריק, שזורם לימת מישיגן בחוף השחייה של הפארק המדינתי אינדיאנה דונס. שביל הפארק הלאומי עובר מכביש מינרל ספרינגס לתוך ביצת קאולס.
  • ביצת העשב הגדולה (Great Marsh) – היא ביצה בין-דיונות מדרום לרכס הדיונות המשקיף על ימת מישיגן. היא משתרעת ממפעלי הפלדה ביישוב ברנס הארבור (אנ') באינדיאנה, 19 קילומטרים מזרחית מכביש קאונטי ליין (County Line Road) בקצה העיר מישיגן סיטי. לפני מאה שנה היה זה מקום הקינון והנדידה של ציפורים רבות, שהיו תלויות במגוון הצמחים. הביצה נוקזה בסוף המאה ה-19 באמצעות סדרת תעלות, תוך יצירת שלושה קווי פרשות מים והנמכה של מפלס מי התהום. כאשר מפלס המים השתנה, החלו לגדול במקום מינים חדשים של צמחים ועצים חדשים תוך יצירת בית גידול שונה שגרם להגירה החוצה של חיות הבר שהיו תלויות בשטחי הביצות הקיימים.
החל משנת 1998, החל שירות הפארקים הלאומיים בשיקום הביצה על ידי סגירת תעלת דרבי ושיקום מחדש של 2,000 דונם. העבודה מורכבת מסתימת תעלות וחפירים, יצירת סוללות עם מברצים, שתילת צמחים מקומיים, כזרעים או כשתילים קטנים וסילוק צמחים ועצים שאינם מקומיים.[3]
  • מושבת קינון האנפות (Heron Rookery) – ממוקמת לאורך הנהר איסט ארם ליטל קלומט בפינה הצפון-מזרחית של מחוז פורטר. המושבה מופרדת פיזית מהחלק העיקרי של הפארק. היא נגישה מכביש המחוזי 600 מזרח, דרומית לכביש המחוזי 1400 צפון. המושבה היא יער עצים רחבי עלים. קני האנפה הכחולה הגדולה שבשם האתר אינם עוד מאפיין של האזור. באביב פורחים במקום מגוון פרחי בר.[4]
  • ערבת הוזייר (Hoosier Prairie) – אתר טבע לאומי (National Natural Landmark) שהוא פרריה בשטח של 1,700 דונם של עשב גבוה סמוך לעיירה גריפית (אנ') באינדיאנה. זוהי יחידה מבודדת גאוגרפית של הפארק, בבעלות מחלקת משאבי הטבע של אינדיאנה כשמורת טבע מדינתית. כ-574 מינים של צמחים נצפו גדלים בחלקת פרריה זו.[5]
  • יער מילר (Miller Woods) – שוכן בשכונת מילר ביץ' שבעיר גארי באינדיאנה. הגישה אליו דרך המרכז לחינוך סביבתי על שם פול ה. דאגלס (Paul H. Douglas Center for Environmental Education) ברחוב לייק. האזור נשלט על ידי טופוגרפיה של רכסים ושקעים (ridge and swale topography). הרכסים הם דיונות חוף ודיונות חול. הם מתוארכים לכ-3,000 שנה לפני זמננו. השקעים הם האזורים בין הרכסים. בתוכם יש בדרך כלל בריכות או ביצות.
  • ערבת מנו-קה (Mnoké Prairie) – פרויקט שיקום ערבות פעיל לאורך רחוב בים (Beam Street) בחלק המרכזי של הפארק. שמה של הערבה הוצע על ידי זקני הקבוצה האתנית של הפוטוואטומי (אנ'); "מנו" פירושו טוב, "קה" פירושו אדמה.
  • הר בולדי (Mount Baldy) – דיונת חול השוכנת בקצה המזרחי של הפארק. גובהה 37 מטרים. זו אחת דיונות החול הגבוהות ביותר בחוף הדרומי של אגם מישיגן. זוהי דיונה נודדת הנעה בממוצע 1.2 מטרים מדי שנה, ולכן קרויה "דיונה חיה". ניתן להגיע אל הר בולדי מכביש 12 של ארצות הברית (המכונה באינדיאנה גם Dunes Highway, כלומר הכביש המהיר של הדיונות) בין העיירה טאון אוף פינס לגבול המערבי של העיר מישיגן סיטי. המבקרים הורשו בעבר לטייל לאורך 1.1 קילומטרים במעלה הדיונה. נכון ליולי 2018, חלק גדול מהדיונה עצמה, כולל הפסגה, נסגר על מנת לאפשר לעשבי חוף ולצמחים מקומיים אחרים להתחדש, ולמנוע שמבקרים יפצעו. שביל חלופי המוביל לחוף לוקח את המבקרים ממש דרך הדיונה, ומתנשא מעט מתחת לפסגה עצמה. ביום בהיר יש מנקודה זו נוף של ימת מישיגן, קו הרקיע של שיקגו והחוף הדרומי.
  • ביצת פינהוק (Pinhook Bog) – אתר טבע לאומי (National Natural Landmark) שהוא יחידה מבודדת גאוגרפית של הפארק הלאומי. ביצת הכבול הרוטטת ממוקמת בסמוך לכביש 421 של ארצות הברית, כ-14 קילומטרים דרומית לעיר מישיגן סיטי. הביצה נוצרה משקע קרחוני של מורנה שנשארה כ-14,000 שנים לפני זמננו כתוצאה מהמסת יריעת הקרח בסוף תקופת הקרחונים האחרונה. הביצה החומצית ידועה כבית גידול לצמחים טורפים ומינים אחרים של צמחי ביצות. הגישה לביצה מוגבלת לסיורים מודרכים בהנהגת שומרי הפארק.[6]

נהרות ונחלים בפארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דונס קריק (Dunes Creek, "נחל הדיונות") – נחל באורך 6.9 קילומטרים הזורם צפונה ומנקז את הנחלים הזורמים צפונה, תחילה את היובל גרייט מארש (Great Marsh) ממזרח, ואז את היובל וסט בראנץ' (West Branch) המנקז את ביצת קואלס. דונס קריק עובר בדיונות החול של החוף ונשפך לימת מישיגן.
  • איסט ארם ליטל קלומט (East Arm Little Calumet River, "הזרוע המזרחית של נהר קלומט הקטן") הוא חלק באורך 35.6 קילומטרים של נהר קלומט הקטן (אנ') שמתחיל ממש ממזרח להולמסוויל (Holmesville) במחוז לאפורט, זורם מערבה למחוז פורטר, ושם מוסט לנתיבי המים של נמל אינדיאנה-ברנס (Port of Indiana-Burns Waterway) וימת מישיגן.
  • סולט קריק (Salt Creek, "נחל המלח") הוא יובל באורך 38.6 קילומטרים של איסט ארם ליטל קלומט. הוא מתחיל דרומית לוואלפראיסו שבמחוז פורטר, אינדיאנה, וזורם צפונה עד שהוא נשפך לנהר איסט ארם ליטל קלומט ממש לפני השפך של האחרון לימת מישיגן דרך נתיבי המים של נמל אינדיאנה-ברנס.
  • טרייל קריק (Trail Creek, "נחל השביל") הוא נחל באורך 11.7 קילומטרים הזורם צפונה עד צפון-מערב שחלקו העיקרי מתחיל במפגש הנחלים וסט בראנץ' טרייל קריק ואיסט ברנץ' טרייל קריק במחוז לאפורט, והוא זורם דרך הנמל של מישיגן סיטי אל ימת מישיגן.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מערכת סיווג האקלים של קפן, האקלים בפארק הלאומי אינדיאנה דונס הוא אקלים יבשתי לח וקיץ חם (Dfa). אזור עמידות הצמחים בפארק הלאומי אינדיאנה דונס בגובה 187 מטרים מעל גובה פני הים הוא 6a על פי הגדרות מחלקת החקלאות של ארצות הברית. טמפרטורת המינימום הקיצונית השנתית הממוצעת בפארק היא 23°C- מעלות צלזיוס.

המאפיין העיקרי של הפארק הלאומי אינדיאנה דונס הוא ימת מישיגן. הימה היא מקור לכמה תנאים הקשורים למזג האוויר העלולים ליצור סכנות למטיילים בפארק.

  • חורף: חודשי החורף מביאים את הסיכון לנחשולי קרח. זהו מצב בו רוחות החורף דוחפות קרח מימת מישיגן לחופים. ככל שהקור מתגבר, הקרח יכול להצטבר לרכסים ארוכים ויוצרים נוף דיונות קרח ארקטי. חלק גדול מהקרח הזה צף. מסוכן ללכת על הקרח מכיוון שיכולים להיות כיסי אוויר בהם יכולים לשקוע. החילוץ ממצב זה קשה ביותר.
  • קיץ: בחודשי הקיץ עלולים להתרחש זרמי סחף בימת מישיגן. אלו מתרחשים לפתע ויכולים לסחוף שחיינים הרחק לתוך הימה. זרמי סחף שכיחים ביותר בימים עם רוח צפונית חזקה. זרמי סחף נוצרים כאשר מסות מים נדחקות כנגד קו החוף בשל רוח צפונית. מסת המים נלכדת בין החוף לשרטון החול הראשון. ככל שהרוח נמשכת, נפח המים גדל עד שמשקל המים הנכנסים ומסת החול אינם מסוגלים עוד לקלוט את נפח המים הגדל מאחורי שרטון החול. המים הכלואים יוצרים תעלה צרה דרך שרטון החול. המים זורמים בעוצמה חזרה לימה ויוצרים נהר בימה. כל דבר או מישהו בזרם נסחף לימה.
אקלים בפארק הלאומי אינדיאנה דונס
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 0.3 2.6 7.6 15 20.9 25.8 28.1 27.3 23.9 17.3 9.7 2.4 15.1
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -7.3 -5.6 -0.9 4.5 9.9 15.6 18.4 17.8 13.4 7.2 1.7 -4.8 5.9
משקעים ממוצעים (מ"מ) 50 45 59 86 101 107 101 105 91 91 87 64 987
מקור: NOAA (normals, 1981–2010)[7]

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור סכמתי של יצרת האגם הקרחוני שיקגו לפני 14,000 שנים
מפה סכמתית של המורנות סביב ימת מישיגן

אגן ימת מישיגן נוצר בעידן הקרח ויסקונסין (אנ'). אונת מישיגן של הקרחון היבשתי החלה את נסיגתה צפונה לפני למעלה מ-20,000 שנים לפני זמננו ויצרה את החוף הדרומי של אגן ימת מישיגן.

"מורנת ואלפראיסו" (Valparaiso Moraine), מורנת נסיגה המשתרעת סביב ימת מישיגן, היא הצורה הגאולוגית הדומיננטית שיצרה את צורות הנוף השונות של דיונות אינדיאנה בערך 40,000 שנים לפני זמננו.[8] בתוך הקשת שנוצרה על ידי מורנת ואלפראיסו נמצאות שתי מורנות נסיגה מאוחרות יותר "מורנת טינלי" (Tinley Moraine) ומורנת לייק בורדר (Lake Border Moraine). כל מורנה יצרה סכר מלאכותי לרוחב הזרם דרומה של מי המסת הקרחונים הנסוגים. כאשר אגם קרחוני, שנוצר עקב כך, פרץ נקודה נמוכה במורנות, מפלס המים ירד והותיר מאחוריו סדרה של קווי חוף ורכסי דיונות.[8]

"קו החוף קלומט" (Calumet Shoreline) הוא קו החוף העתיק ביותר של ימת מישיגן. זהו רכס חול גלוי לאורך דרך רידג' (Ridge Road) דרך המחוזות לייק ופורטר באינדיאנה. הרבה יותר קשה לזהות שני קווי חוף עתיקים יותר, "קו החוף טולסטון" (Tolleston) ו"קו החוף גלנווד" (Glenwood Shoreline) הממוקמים דרומה יותר באותם מחוזות.[9]

בתקופות נסיגת הקרחונים היו תקופות של יציבות. בתקופות אלה נוצרו אגמים קרחוניים לאורך הגבולות הדרומיים של הקרחונים, שנקשרו לאגן ימת מישיגן על ידי מורנות הנסיגה. ארבע תקופות אגם קרחוניות עיקריות יצרו את דיונות אינדיאנה: אגם שיקגו (Lake Chicago) הקרחוני (14,000 שנים לפני זמננו), אגם אלגונקווין (Lake Algonquin) הקרחוני (9,000 שנים לפני זמננו), אגם צ'יפווה (Lake Chippewa) הקרחוני (7,000 שנים לפני זמננו), ושלב "הימות הגדולות ניפיסינג" (Nipissing Great Lakes) (4,000 שנים לפני זמננו). לאחר שהקרחונים נסוגו לחלוטין מאגן ימת מישיגן, לאחר שלב ימת ניפיסינג, אותם גורמים שיצרו את הדיונות מדרום לקו החוף הנוכחי, הרחיבו את קו החוף הקיים.[8] הזרמים החופיים או זרם אורך חופי (אנ') משנעים חול דרומה לאורך החוף המזרחי של ימת מישיגן. כאשר הם נתקלים בנחלים המביאים מים מהיבשה, נוצרים שרטונות חול המצביעים במורד הזרם, דרומה אם החוף מצפון לדרום או מערבה לאורך החוף הדרומי עצמו.[9] אם הזרמים היו חזקים מספיק, כפי כשהיו כשקו החוף של גלנווד נוצר, נוצרו מפרצים פנימיים רדודים עם לשונות חול רחבות בין כל מפרץ לאגם הפתוח.[8] עם הזמן התמזגו לשונות החול עם קו החוף הרחוק ויצרו בריכות בין הדיונות.[8] כל לשון חול תהפוך לרכס דיונות.

כאשר הבריכות התמלאו והרוח בנתה את רכסי החול החיצוניים גבוהים יותר, הבריכות התייבשו ורק נחל נשאר, כמו נהר קלומט הקטן כיום, מדרום לפארק המדינתי ולפארק הלאומי. כאשר קו החוף נע צפונה, נוצרו רכסים חדשים יחד עם נחלים נוספים, עכשיו איטיים יותר ועוצמתיים פחות, והתהליך התרחש שוב שוב. ממערב לדיונות אינדיאנה, אגם וולף (Wolf Lake) בעיר המונד (אנ') באינדיאנה, מהווה גבול מערבי לדיונות. כאן אותו תהליך פועל, רק הסחף החופי הוא שוב דרומה, אך לאורך החוף המערבי, דוחף את החול ולשונות החול מזרחה.[8] כיום, אלו הם שרידי אדמות הביצה והאגמים שבין הדיונות שיצרו אזור זה במשך למעלה מ-40,000 שנה.[8]

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמח הטורף Sarracenia purpurea בביצת פינהוק
פרחים של Cypripedium Acaule

הפארק שוכן בתוך האזור האקולוגי של "המעבר במרכז בין יערות לערבות העשב" (Central forest–grasslands transition). לדברי אוגוסט וילהלם קיכלר (August Wilhelm Küchler), גאוגרף וחוקר טבע אמריקאי יליד גרמניה, הצמחייה הטבעית הפוטנציאלית (צמחייה שניתן היה לצפות שתגדל במקום בהתאם לתנאים הסביבתיים (אקלים, גאומורפולוגיה, גאולוגיה) ללא התערבות אנושית או אסון טבע) של הפארק הלאומי היא של אלון / קאריה (Carya) ויער עצים רחבי עלים, המכונה "יערות רחבי עלים ומעורבים של אקלים ממוזג" (Temperate broadleaf and mixed forest).

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הלאומי אינדיאנה דונס הוא בית גידול לכ-1,130 צמחים וסקולריים מקומיים. בפארק גדלות אוכלוסיות של 30% ממיני הצמחים הנדירים, המאוימים או בסכנת הכחדה הגדלים באינדיאנה. נוף הדיונות מעוצב על ידי אירועים קרחוניים ואקלים משתנה, ומכיל צמחייה נפרדת המייצגת יערות נשירים מזרחיים, שרידי יערות טאיגה ומינים בעלי זיקה לחוף האוקיינוס האטלנטי. בנוסף, הפארק הלאומי הוא חלק מהגבולות הצפוניים והמזרחיים ביותר של האזור האקולוגי המכונה "חצי האי ערבות העשב הגבוה" (tallgrass prairie peninsula) וכולל שרידים מאיכות גבוהה של סוג צמחייה זה ההולך ומתמעט. נוכחותם של סוגי קהילות צמחים ייחודיים של דיונות וצמחי ביצה היו הגורם להיסטוריה ארוכה של חקירות ומחקרים בוטניים. אדמות בפארק הלאומי נקראו "מקום הולדתה של האקולוגיה האמריקאית" (birthplace of American ecology) כתוצאה מעבודה מוקדמת על סוקצסיה של צמחים שביצע ד"ר הנרי קאולס לפני למעלה ממאה שנה. חקירות הקשורות למספר תחומים של אקולוגיית צמחים נמשכות גם היום ונחשבות חיוניות לשימור המערכות האקולוגיות הדינמיות של הדיונות של אינדיאנה.[10]

בין המינים המצויים בסיכון: Cirsium pitcheri (באנגלית Pitcher’s thistle), מין ממשפחת המורכבים, אנדמי לדיונות החול סביב הימות הגדולות ו-Asclepias meadii (באנגלית Mead's milkweed) ממשפחת ההרדופיים. מינים נוספים נדירים כוללים את: Actaea pachypoda (באנגלית White baneberry)‏, Aristolochia serpentaria (באנגלית Virginia snakeroot) ו-Primula meadia (באנגלית shooting star).

בשטח הפארק זוהו 369 צמחים בעלי פרחים. בין פרחי האביב הנפוצים ביותר: Podophyllum peltatum (באנגלית May apple), נורית (שישה מינים) וסיגליות (14 מינים). בקיץ פורחים חמישה מינים של סחלבים ו-11 מינים של מטה-זהב (Solidago).[11]

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבה של קתרטס תרנגולי בפארק
טמיאס מזרחי בפארק

המגוון הביולוגי היה הסיבה העיקרית ליצירת הפארק הלאומי אינדיאנה דונס. מכיוון שהפארק הלאומי ממוקם בכמה אזורי מעבר אקולוגיים, המגוון גדול פי כמה ויותר מרוב האזורים בגודלו. למעשה, הפארק הלאומי אינדיאנה דונס הוא רביעי במגוון הביולוגי בקרב הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, למרות ששטחו הוא רק 62 קילומטרים רבועים. מינים משינויים אקלימיים בעבר הצליחו לשרוד בבתי גידול מוגנים. ההשפעה הממתנת של ימת מישיגן, יחד עם המגוון הגדול של בתי הגידול באזור קטן, מסבירים חלק ניכר ממגוון הצמחים ובעלי החיים. 46 מינים של יונקים, 18 מיני דו-חיים, 23 מיני זוחלים, 71 מיני דגים, 60 מינים של פרפרים ו-60 מינים של שפיריות ושפריריות. אוכל הצמחים הגדול ביותר הוא אייל פרדי לבן-זנב ואילו הטורף הגדול ביותר הוא זאב ערבות. זוהו למעלה מ-350 מינים של עופות, כאשר 113 מתוכם מקננים דרך קבע בפארק. הפארק הלאומי מספק גם בית גידול למושבות קינון של אנפות כחולות גדולות ולמין הפרפר הכחול של קרנר (Plebejus melissa samuelis) המצוי בסכנת הכחדה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של ג'וזף ביילי
סטיבן מאת'ר, המנהל הראשון של שירות הפארקים הלאומיים בביקורו באתר ב-1916
בית הלבנים בחוות צ'לברג
בית הקברות של משפחת ביילי
הנפה האדריכלית ההיסטורית מאה שנים של קדמה

יש מעט עדויות לקהילות קבועות של אינדיאנים קדומים שהתיישבו באזור. הראיות מצביעות על כך שהנורמה הייתה מחנות ציד עונתיים. העדויות המוקדמות ביותר למחנות קבע היו כיבוש עמק אוהיו על ידי בני תרבות הופוול (אנ'). חמש קבוצות של תלים תועדו באזור הדיונות. תלוליות אלה עולות בקנה אחד עם התקופה 200 לפנה"ס (חלק מתרבות הופוול המכונה Goodall Focus – מוקד גודול) עד 800 לספירה (תרבות המיסיסיפי המוקדמת), אף כי היו אלו יישובי קבע קצרי מועד. החל מתחילת המאה ה-16 גרמו חקר הארצות והמסחר האירופי להכנסת שינויים נוספים בסביבה האנושית. איבה שבטית ותחרות אירופית מסורתית השפיעו על יחסי השבטים. אוכלוסיות שלמות החלו לנוע מערבה, בעוד שאחרות ביקשו לשלוט באזורי סחר גאוגרפיים גדולים. הדיונות הפכו שוב לנקודת אמצע במסע ממזרח או ממערב. הם המשיכו להיות שטח ציד מרכזי לכפרים באזור רחב.[12]

רק במאה ה-19 הוקמו כפרים מקומיים מפוזרים שוב באזור, אך עד מהרה הוקמו בעקבותיהם התיישבויות של אירופים. ג'וזף ביילי (Joseph Bailly) היה המתיישב המוקדם ביותר בדיונות. הוא עבר לכאן מתחנות מסחר שבהן פעל סביב העיירה נילס (אנ') במישיגן והתיישב לאורך הנהר קלומט (אנ').[13] עד מהרה הצטרפה אליו קבוצה של מתיישבים אחרים והקהילות בדיונות החלו להתפתח. הם כללו את צ'סטרטון (אנ'), פורטר, עיירת הרפאים טרמונט (Tremont) והיישוב טאון אוף פיינס (אנ'). קהילות חלוצות אלה גדלו והתרחבו.

סיטי ווסט (City West) הייתה אחת מכמה "עיירות רפאים" ששכנו בדיונות. היא תוכננה כיריבה לשיקגו,[14] היא נבנתה בחלקה בשנת 1837 אך כשלה באותו קיץ, במהלך הפאניקה הכלכלית הלאומית של 1837. שרידי העיירה, שהועברו חלקית לשימוש כבולי עץ, היו ממוקמים בסמוך למקום בו עומד כיום הביתן בפארק המדינתי, עד ששריפת יער בשנות ה-50 של המאה ה-19 השמידה את כל מה שנותר.[14] כיום, רוב קו החוף הוסדר לשימוש כבתי מגורים, מפעלים ועסקים, כאשר חלק מהאזורים שמורים לפארקים ציבוריים.

שימור הדיונות והחוף הימה הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1889 החלה לפעול תנועה לשימור האזור הייחודי של הדיונות. היא התעוררה כתוצאה מפרסום הצומח הייחודי של הדיונות בביטאון "Botanical Gazette" של אוניברסיטת שיקגו בשנת 1899 על ידי הבוטנאי הנרי צ'נדלר קאולס (אנ').[15] בשנת 1916 ערך סטיבן מאתר (אנ'), המנהל הראשון של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, בשיקגו דיונים על "הפארק הלאומי דיונות החול" (Sand Dunes National Park).[16] בשנת 1926 נפתח הפארק המדינתי אינדיאנה דונס. בשנות החמישים של המאה ה-20, הרצון למקסם את הפיתוח הכלכלי באמצעות "נמל אינדיאנה" עורר עניין בשימור. מועצת הצלת הדיונות (Save the Dunes Council), כולל נשיאת הארגון דורותי ריצ'רדסון ביואל (Dorothy Richardson Buell), והפעילה הייזל הנל (Hazel Hannell), החלו בניהול מסע ארצי לרכישת האדמה. ההצלחה הראשונה שלהם הייתה רכישת 230 דונם במחוז פורטר, "ביצת קאולס טמארק" (Cowles Tamarack Bog).[16] התוכנית של נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי לרכוש קטעי חוף על ידי הממשלה הפדרלית יחד עם קידום הכלכלה האזורית שזכתה לכינוי "פשרת קנדי" (Kennedy Compromise) הביאה ליצירת חוף ימה לאומי והקמת נמל.[16] פול דאגלס (אנ'), סנאטור מטעם מדינת אילינוי, הוביל את המאמץ בקונגרס להציל את הדיונות. בסוף 1966 עברה הצעת החוק והוקם הפארק "חוף הימה הלאומי הדיונות של אינדיאנה". ארבע הצעות חוק הרחיבו אחר כך את הפארק (1976, 1980, 1986 ו-1992) והגדילו את שטח הפארק ליותר מ-61 קילומטרים רבועים.[16]

הגדרת השמורה כפארק לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק לסווג מחדש את חוף הימה הלאומי אינדיאנה דונס כפארק הלאומי אינדיאנה דונס העלתה על ידי פיט ויסקלוסקי, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס הראשון של מדינת אינדיאנה והסנאטורים טוד יאנג ומייק בראון, ובעבר על ידי הסנאטור ג'ו דונלי, ששאף שהאתר יזכה להכרה רבה יותר.[17][18] סגן מנהל שירות הפארקים הלאומיים, פול דניאל סמית', העיד כי השירות התנגד לסיווג המחודש מכיוון שהוא אינו עולה בקנה אחד עם מוסכמות השמות של השירות ולדיונות של אינדיאנה יש יותר במשותף עם חופי ים וחופי ימות לאומיים של ארצות הברית (אנ') אחרים מאשר הפארקים הלאומיים, שבדרך כלל הם גדולים בהרבה.[17][19]

הצעת חוק 1488‏H. R. עברה במקור בבית הנבחרים ב-1 בנובמבר 2017, אך היא לא הועלתה להצבעה בסנאט במהלך הקונגרס ה-115 של ארצות הברית. חוק ההקצאות המאוחד משנת 2019 כלל את הצעת החוק כהוראה ונחתם על ידי הנשיא דונלד טראמפ ב-15 בפברואר, ויצר את הפארק הלאומי ה-61 של ארצות הברית, והראשון באינדיאנה.[20][21]

אתרים היסטוריים בפארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחלת ביילי (Bailly Homestead) – זהו מקום תחנת המסחר החלוצית שהקים חלוץ סחר הפרוות ג'וזף ביילי (Joseph Bailly) בשנת 1822. ביילי התיישב כאן וביתו האחרון, משנות ה-30 של המאה ה-19 שרד. בית המגורים הוגדר כאתר היסטורי לאומי (National Historic Landmark) בארצות הברית בשנת 1962.[13]
  • חוות צ'לברג (Chellberg Farm) – ביתה של משפחת צ'לברג, משפחת מהגרים משוודיה, שבנתה ב-1869 חווה על האדמה החולית, והרחיבה את השטח ב-1874. היורשים של המשפחה מכרו את החווה ב-1974 לשירות הפארקים הלאומיים. החל משנת 2008, הפארק מקיים חוות מורשת על אדמת צ'לברג, כאשר בית הקברות של משפחת ביילי נמצא בקצה הצפוני של הנכס.[22]
  • בית הקברות של משפחת ביילי (Bailly Cemetery) – בית הקברות של ביילי ממוקם כ-700 מטרים צפונית לנחלה. מיקומו הוא צוק חולי, שפעם היה מבט ממנו מעבר לדיונות אל ימת מישיגן. כיום היער מכסה את הדיונות והימה אינו נשקפת מבית הקברות. שינויים רבים התרחשו מאז הקבורה הראשונה בשנת 1827.
ג'וזף ביילי קבר את בנו היחיד מאשתו מארי בסתיו 1827 בגבעת חול. הוא הציב במקום צלב מעץ אלון ומקלט מוגן משלושה צדדים. לאחר 1866, אזור ביילי כבר לא היה המקום השקט שהיה פעם. משפחות אחרות גרו כעת באזור וחלקן השתמשו בבית העלמין גם עבור משפחותיהן. עם זאת, בסוף 1866, רוז האו (Rose Howe, בתו של ג'וזף ביילי) גידרה את חלקות המשפחה וביקשה מאותן משפחות להעביר את מתיהן לבתי קברות אחרים. בשנת 1879 היא הורתה לבנות חומה סביב בית הקברות כולו ולהתקין שער ברזל מצפון.
לבסוף בשנת 1914, נקטה פרנסס רוז האו ( Frances Rose Howe, בתה של רוז האו, ונכדתו של ג'וזף ביילי) צעד נוסף כדי להגן על בית העלמין של משפחתה. היא הורתה למלוא את האזור שבתוך החומות בחול. מדרגות אבן החליפו את השער לשביל על בית הקברות. צלב עץ אלון הוצב על גבי קרקע חדשה זו, והמשיך בכך את המסורת שהתחיל בה סבה. פרנסס רוז האו מתה בשנת 1916, בעת ששהתה בקליפורניה. גופתה הוחזרה לאינדיאנה בשנת 1917 והייתה הקבורה האחרונה בבית העלמין המשפחתי.[23]
  • הנפה האדריכלית ההיסטורית מאה שנים של קדמה (Century of Progress Architectural District) – הנפה האדריכלית ההיסטורית מאה שנים של קדמה רשומה במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים וממוקמת בחלקו המזרחי של הפארק. הנפה כוללת חמישה בניינים, כולם מתערוכת "הבתים של מחר" (Homes of Tomorrow) במהלך התערוכה העולמית מאה שנים של קדמה שהתקיימה בשיקגו בשנת 1933.[24]
  • מחנה הנוער של מועדון העמיתים הטובים (Good Fellow Club Youth Camp) – המחנה, שנוצר על ידי מועדון העמיתים הטובים (Good Fellow Club) של חברת הפלדה U.S. Steel בשנת 1941, ושירת את יליד העיר גארי עד 1977. הוא סיפק בילוי בחיק הטבע והזדמנות להשאיר את העיר מאחור למשך שבוע ויותר. המחנה השתמש בבקתות שקורו באוהלים עם שירותים מרכזיים ומקלחת. בראש גבעה היה המבנה המרכזי בו סופקו ארוחות, חנות ואולם באולינג.[25]
  • בתי לסטרון (Lustron Homes) – הפארק הלאומי רכש שלושה בתי לסטרון (בתים מבנייה טרומית שנבנו על ידי חברת לסטרון כתחליף זול לחיילים משוחררים ממלחמת העולם השנייה) במהלך תהליך רכישת הקרקעות של הפארק. בית ג'ייקוב קליין (Jacob Klien House) היה ממוקם בבית גידול שהיה בסכנת הכחדה. הוא הועבר לצד המזרחי של שדרת דרייק (Drake Avenue) בעיירה בברלי שורס (Beverly Shores) והוצב על גבי דיונות המשקיפות על הימה. בית שולוף (Schulof) ששכן בדרך לייקפרונט (Lakefront Drive) הועבר ל"קרן האתרים ההיסטוריים של אינדיאנה" (Historic Landmarks Foundation of Indiana) למטרת שימור והוא הועבר לרחוב סטפנס (Stephens Street) בפורטר. בית פאוול (Powell) נותר בתוך הפארק בדרך לייקפרונט והוא אינו נגיש.
  • נפה היסטורית המשקים השוודיים – המשקים השוודיים של מחוז פורטר, אינדיאנה, מייצגים את הקהילות הכפריות הרבות שיושבו על ידי אוכלוסייה אתנית משמעותית. הם השפיעו על הקהילה הדתית ועל הקהילה החברתית. ההגירה משוודיה הייתה בשיאה משנת 1840 ועד 1920. בשיאה, בשנת 1910, ההערכה הייתה כי אחד מכל 5 שוודים מתגורר בארצות הברית.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף הרחצה וסט ביץ'
מרכז המבקרים לזכר דורותי ביואל
הביתן בחוף האגם ושביל הנהר של פורטג'
בית המרחץ וסט ביץ

הפארק מכיל 24 קילומטרים של חופים, כמו גם דיונות חול, ביצות כבול, ביצות עשב, ביצות, ערבות, נהרות, סוואנות עץ אלון ויערות פתוחים. הפארק ידוע גם בחולות המזמרים שלו. בפארק נצפו יותר מ-350 מיני ציפורים. יש בו אחת מקהילות הצמחים המגוונות ביותר של כל יחידה במערכת הפארק הלאומי האמריקאית עם 1,130 מיני צמחים וסקולריים, כולל 90 כאלה המאוימים או נמצאים בסכנת הכחדה. אזור דיונות אינדיאנה הוא ייחודי בכך שהוא מכיל צמחים ארקטיים וגם מאזורי הטאיגה (כמו ענבי דוב (Arctostaphylos)) לצד צמחי מדבר (כגון צבר מצוי).

מבקרים בפעם הראשונה בפארק מתחילים לעיתים קרובות במרכז המבקרים על שם דורותי ביואל בכביש 20 של ארצות הברית ובכביש 49 של אינדיאנה, ליד פורטר. מרכז זה מציע שירותים סטנדרטיים של מרכז המבקרים, כולל וידאו, חוברות, תערוכות מעשיות וחנות מתנות. המרכז בחינם לציבור הרחב.

מחנאות זמינה באתר המחנאות דונווד (Dunewood Campground). הקמפינג כולל תחנת מזבלה לקרוואנים ושתי לולאות של אתרים נגישים לקרוואנים. בכל האתרים יש מתקני גריל, שולחן פיקניק וגישה לשירותים עם מים זורמים ומקלחות.

פעילויות נופש בפארק כוללות צפרות, מחנאות, 72 קילומטרים של שבילי הליכה, דיג, שחייה, רכיבה על סוסים וסקי למרחקים. ניתן לרכוב על אופניים על "שביל קלומט", שביל רב שימושי המחופה באבן גיר מרוסקת שעובר בקטע המזרחי של הפארק, ומספק גישה לפארק המדינתי אינדיאנה דונס, כמו גם לקהילות של בברלי שורס, וטאון אוף פיינס, ולהר בולדי בקצה העיר מישיגן סיטי. "שביל הביצה הגדולה" (Great Marsh Trail) נפתח בשנת 2010 עם קטע נגיש, סלול, הניתן לשימוש בכיסאות גלגלים שנפתח בסתיו 2012. השביל מתחיל מרחוב ברודוויי בקצה המזרחי של הפארק. בפארק יש כ-2 מיליון מבקרים בשנה. הכללים קובעים שאסור להאכיל אף אחד מחיות הבר, כולל שחפים, צבאים או דביבונים. אסור בהחלט לאסוף מאובנים של חבצלות ים על החוף. אסור להחזיק או להשתמש בגלאי מתכות - כמו בכל הפארקים הלאומיים.

שומרי הפארק מארגנים טיולים והרצאות בחינם ברחבי הפארק באופן קבוע. "החולות המזמרים" (The Singing Sands), העיתון הרשמי של הפארק הלאומי מתפרסם כול חצי שנה עם רשימת פעילויות בהובלה של שומרי הפארק.[26] אירועים בשנת 2013 הראו שעל דיונות גדולות עשויים להתפתח בולענים בלתי צפויים. מדענים הגיעו למסקנה במקורם בעצים קבורים בחול שבסופו של דבר נרקבים וגורמים לחללים נסתרים.[27]

מתקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אתר מחנאות דונווד (Dunewood Campground) – ממוקם בחלק המזרחי של הפארק, דרומית לכביש 12 של ארצות הברית. במתקן 66 אתרי מחנאות (53 חלקות לקראוונים ו-13 חלקות לאוהלים). גם בלולאת דאגלס (Douglass loop) וגם בלולאת מאת'ר (Mather loop) יש שירותים עם מקלחות ואתר נגיש לכיסאות גלגלים. אתר המחנאות פתוח מ-1 באפריל ועד 31 באוקטובר. השימוש כרוך בתשלום.[28]
  • מרכז המבקרים לזכר דורותי ביואל (Dorothy Buell Memorial Visitor Center) – ממש על כביש מדינתי 49 מדרום לצומת עם כביש 20 של ארצות הברית. מרכז המבקרים כולל תערוכות על הפארק הלאומי ותצוגת יצירות אמנות שנוצרו בחוף הימה. המרכז מופעל במשותף על ידי שירות הפארקים הלאומיים וועדת המבקרים והנופש של מחוז פורטר (PCCRVC). מרכז המבקרים פתוח מדי יום, למעט חג ההודיה, חג המולד ושנה החדשה.[29]
  • תחנת הקשר ביילי / צ'לברג (Bailly/Chellberg Contact Station) – ממוקמת בפורטר, בדרך מינרל ספרינגס, צפונית לדרך 20 של ארצות הברית. הוא סגור רוב השנה, למעט במהלך אירועים. אזור החניה מספק גישה לנחלת ביילי ולחוות צ'לברג.
  • מרכז הלמידה דונס (Dunes Learning Center) או מרכז הלמידה הסביבתי של אינדיאנה דונס ממוקם על דרך האו, מערבית לתחנת הקשר ביילי / צ'לברג, בשטח מחנה הנוער לשעבר של מועדון העמיתים הטובים. מרכז הלמידה דונס, שנוסד בשנת 1998, הוא ארגון חינוך סביבתי ללא כוונת רווח הפועל בשותפות עם הפארק הלאומי אינדיאנה דונס כדי להעביר חוויות בנושא חינוך לשמירת איכות הסביבה.[30]
  • חוף האגם ושביל הנהר של פורטג' (Portage Lakefront and Riverwalk) – המתקן החדש ביותר בפארק הלאומי. הוא ממוקם לאורך נתיב המים ברנס, צמוד למפעל הפלדה של U.S. Steel. ניתן להגיע אליו מכביש מדינת אינדיאנה 249 על ידי מעקב אחר השילוט מעבר למפעל הפלדה. האזור מציע מזח דייגים, טיילת נהר ושביל אופני טיול דרך נוף הדיונות המשוחזר. יש גישה לחוף וביתן בשטח 330 מטרים רבועים.[31]
  • בית המרחץ וסט ביץ (West Beach Bathhouse) – ממוקם בפורטג' מצפון לכביש 12 של ארצות הברית בכביש קאונטי ליין. בווסט ביץ' יש חניה בשפע, מקלטים לפיקניקים ובית מרחץ עם מקלחות. בית המרחץ כולל מלתחות, שירותים וחוף ים שבו פועל מציל. באזור ווסט ביץ' יוצאים כמה מהשבילים בפארק.
  • מרכז פול ה. דאגלס לחינוך סביבתי (Paul H. Douglas Center for Environmental Education) – ממוקם בקצה המערבי ביותר של הפארק, בקהילת מילר ביץ' בעיר גארי. צמוד מצפון לכביש 20 של ארצות הברית 20. מרכז החינוך מספק כיתות לימוד לתוכניות בנושאים סביבתיים. ההשתתפות היא בדרך כלל כחלק מתוכנית הלימודים של בתי הספר וארגונים מקומיים.[32]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hill, C.L., et al. Our Changing Landscape: Indiana Dunes National Lakeshore [U.S. Geological Survey Circular 1085]. U.S. Department of the Interior, U.S. Geological Survey, Washington, D.C., 1991.
  • Daniel, Glenda, Dune Country, A Hiker's Guide to the Indiana Dunes Swallow Press, Chicago, Illinois, 1984.
  • Engel, J. Ronald; Sacred Sands, The Struggle for Community in the Indiana Dunes; Wesleyan University Press, Middletown, Connecticut; 1983
  • Franklin, Kay & Norma Schaeffer, Duel for the Dunes, Land Use Conflict on the Shores of Lake Michigan; University of Illinois Press, Urbana, Illinois, 1983
  • McPherson, Alan, Nature Walks in Northern Indiana, Hoosier Chapter of the Sierra Club, 1996
  • Moore, Powell A., The Calumet Region, Indiana's Last Frontier, Indiana Historical Bureau, 1959
  • Pitcher, Emma Bickham, Up and Down the Dunes, Shirley Heinze Environmental Fund, 1987
  • Schaeffer, Norma & Kay Franklin, Round and About the Dunes, Dunes Enterprise, Beverly Shores, Indiana 1983.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Annual Park Ranking Report for Recreation Visits in: 2019
  2. ^ Cassidy Randall. "The Story Behind Indiana's First National Park".
  3. ^ Great Marsh Restoration Reduces Basement Flooding Improves Wildlife Habitat
  4. ^ Heron Rookery Trail
  5. ^ Hoosier Prairie Trail Guide
  6. ^ Pinhook Bog Trails
  7. ^ "NCDC: U.S. Climate Normals". NOAA.
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 The Indiana Dunes;– Legacy of Sand; Special Report 8; State of Indiana Department of Natural Resources;
  9. ^ 1 2 Kenneth J. Schoon, Calumet Beginnings: Ancient Shorelines and Settlements at the South End of Lake Michigan, Indiana University Press, 2003, Page 27, ISBN 9780253342188
  10. ^ Plants
  11. ^ Herbaceous Plants Flowering by Month
  12. ^ Dawn Bringelson and Jay T. Sturdevant; An Archeological Overview and Assessment of Indiana Dunes National Lakeshore, Indiana; Midwest Archeological Center, Technical Report No. 97; Midwest Archeological Center; Lincoln, Nebraska; 2007
  13. ^ 1 2 The Bailly Homestead at Indiana Dunes National Park
  14. ^ 1 2 taylorsj (27 ביולי 2013). "City West: Lost Metropolis of the Indiana Dunes". {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Henry Chandler Cowles (בפברואר 1899). "The Ecological Relations of the Vegetation on the Sand Dunes of Lake Michigan. Part I.-Geographical Relations of the Dune Floras". Botanical Gazette. 27 (2): 95–117. doi:10.1086/327796. JSTOR 2465177. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ 1 2 3 4 "Indiana Dunes National Park (U.S. National Park Service)". www.nps.gov.
  17. ^ 1 2 Thiele, Rebecca. "Park Service: Indiana Dunes Shouldn't Be A National Park". www.wbaa.org (באנגלית).
  18. ^ Carden, Dan. "Trump administration opposes establishing Indiana Dunes as national park". nwitimes.com (באנגלית).
  19. ^ "Statement of P. Daniel Smith, Deputy Director, Exercising the Authority of the Director, National Park Service, U.S. Department of the Interior, before the Senate Energy and Natural Resources Subcommittee on National Parks, Concerning S. 599 and H.R. 1488, Bills to Retitle, or Redesignate, the Indiana Dunes National Lakeshore as the Indiana Dunes National Park, and for Other Purposes". US Senate Energy and Natural Resources Committee. 15 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Indiana to get its first-ever National Park". WPTA (בAmerican English). 2019-02-15.
  21. ^ Dan Carden and Joseph S. Pete. "Indiana Dunes National Lakeshore now is America's newest national park". nwitimes.com (באנגלית).
  22. ^ Chellberg Family Story
  23. ^ Bailly Cemetery, Westchester Township
  24. ^ House of Tomorrow at Indiana Dunes National Park
  25. ^ Good Fellow Youth Camp at Indiana Dunes National Park
  26. ^ Education
  27. ^ National Park Service Finds Additional Hole at Mt. Baldy
  28. ^ Dunewood Campground at Indiana Dunes National Park
  29. ^ Dorothy Buell Memorial Visitor Center
  30. ^ Dunes Learning Center
  31. ^ Portage Lakefront and Riverwalk Trail
  32. ^ Paul H. Douglas Center for Environmental Education
הפארק הלאומי אינדיאנה דונס הוא מאגר של משאבי טבע מגוונים הממוקמים בסביבה עירונית.
Magnify-clip.png
הפארק הלאומי אינדיאנה דונס הוא מאגר של משאבי טבע מגוונים הממוקמים בסביבה עירונית.