הפארק הלאומי ארצ'ס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפארק הלאומי ארצ'ס
Arches National Park
Delicate arch sunset.jpg
קשת דליקייט, מהקשתות המפורסמות בפארק
מדינה יוטה, ארצות הברית
שנת הכרזה 12 באפריל 1929 (כמונומנט לאומי)
שטח הפארק 310.31[1] קמ"ר
מבקרים בשנה 1,539,028[2] (נכון ל־2017)
גוף מנהל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
קואורדינטות 38°41′00″N 109°34′00″W / 38.68333°N 109.56667°W / 38.68333; -109.56667קואורדינטות: 38°41′00″N 109°34′00″W / 38.68333°N 109.56667°W / 38.68333; -109.56667
www.nps.gov/arch
מפת הפארק הלאומי ארצ'ס

הפארק הלאומי ארצ'סאנגלית: Arches National Park, מילולית "הפארק הלאומי קשתות") הוא פארק לאומי במזרח מדינת יוטה שבארצות הברית. הפארק גובל בנהר הקולורדו, כ-6 קילומטרים צפונית לעיר מואב. הפארק כולל בתוכו תצורות סלע מגוונות וייחודיות, והוא ידוע בעיקר בגלל הריכוז הגדול ביותר של קשתות טבעיות בעולם, הפארק מכיל יותר מ-2,000 קשתות טבעיות שמפתח הקשת שלהן גדול מ-90 סנטימטרים, ובהן קשת דליקייט (Delicate Arch), תוואי הנוף המפורסם ביותר בפארק.[3][4] יצירת הקשתות היא תהליך מתמשך, לאורך השנים עוברות קשתות קיימות סחיפה וקשתות חדשות נוצרות.

הפארק משתרע על שטח של 310 קילומטרים רבועים של אזור המדבר הגבוה השוכן ברמת קולורדו.[5] הנקודה הגבוהה ביותר היא אלפנט ביוט (Elephant Butte) בגובה 1,723 מטרים והמקום הנמוך ביותר הוא בגובה 1,225 מטרים על נהר הקולורדו. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בפארק היא פחות מ-200 מילימטרים.

הפארק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. הוא הוכרז כמונומנט לאומי ב-12 באפריל 1929, וכפארק לאומי ב-12 בנובמבר 1971.[6]

גאוגרפיה ואקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת קולורדו היא התרוממות טקטונית, בליטה בפני השטח שנוצרה על ידי כוחות טקטוניים שכיוונם אופקי. הגובה הממוצע של הפארק הוא 1,500 מטרים מעל פני הים, כשהנקודה הגבוהה ביותר היא אלפנט ביוט (Elephant Butte) במזרח בגובה 1,723 מטרים, והמקום הנמוך ביותר הוא בגובה 1,225 מטרים על נהר הקולורדו, קרוב לכניסה לפארק ולמרכז המבקרים. החלק הדרומי של הפארק מאופיין על ידי ערוצים עמוקים של נחלי אכזב, כשיתרת שטח הפארק היא רמה גבוהה, הנחצית על ידי כמה עמקים רדודים ורחבים.

אקלים הפארק הוא מדברי. בקיץ יכולות הטמפרטורות להגיע ל-40°C, בעוד שבחורף הן יכולות לצנוח עד 10°C-. הפרשי טמפרטורה של יותר מ-25°C ביממה אינם נדירים. כמות המשקעים השנתית היא בממוצע מתחת ל-200 מילימטרים. כמות הגשמים הנמוכה היא תוצאה של קרבה לחוג הסרטן, הגובה הרם שגורם לגשם לרדת בשולי רמת קולורדו, והמיקום בלב היבשת שתוצאו, אקלים יבשתי קיצוני.[7]

הטמפרטורות הממוצעות וממוצע המשקעים במשך 15 שנים:

מזג אוויר בפארק הלאומי ארצ'ס
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 5 11 16 21 28 30 37 36 30 23 12 7 21
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -8 -3 1 6 11 13 18 18 14 6 -2 -6 6
משקעים ממוצעים (מ"מ) 9 12 12 19 14 11 14 23 22 29 17 17 196
מקור: Weather

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשתות האבן שהשטח מתחתיהן מוגן, ושהן האטרקציה העיקרית של הפארק הלאומי, הן פתחים בסלעים של הרכסים שנוצרו על ידי סחיפה ללא מעורבות של מים זורמים. הגדרה זו מבדלת בינם לגשרי אבן טבעיים.[8]

רצף השכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד אבן חול מתצורת אנטרדה

הריכוז הרב של קשתות אבן באזור הפארק בשטח של 310 קילומטרים רבועים מוסבר על ידי הגאולוגיה של האזור. לפני כ-300 מיליון שנה בשלהי תת-התור קרבון פנסילבני, השייך לעידן הגאולוגי של הפלאוזואיקון, היה באתר של הפארק של היום אגן הקרוי אגן פרדוקס (Paradox Basin) שהים זרם לתוכו. כשהאקלים הפך חם ויבש המים התאדו ומלח שקע באגן. במשך כמה מאות אלפי שנים, האגן התמלא כנראה במי ים חדשים שהתאדו שוב ושוב, וכתוצאה מכך נוצרה תצורה של סלעי התאדות בעובי של עד 1,500 מטרים הקרויה "תצורת פרדוקס" (Paradox formation) - שכבת מלח עבה, חצויה על ידי שכבות של חוואר, חרסית ואנהידריט ומשקעים של לווחה. תצורת פרדוקס מכוסה על ידי "תצורת הונקר טרייל" (Honaker Trail Formation) של אבן גיר ואבן חול. תצורה זו נוצרה מתוצרי סחיפה של מזרח הרי אנקומפגרה (Uncompahgre Mountains), הרים שקדמו להרי הרוקי.

שכבות הסלע שנוצרו בפרם והטריאס, מלפני 300 מיליון עד לפני 200 מיליון שנים לפני זמננו, שבמקומות שונים ברמת קולורדו שולטים בסטיטגרפיה של גרם המדרגות הגדול, כמעט ולא קיימים באגן פרדוקס. שכבות אלו הוסרו מהאתר בשל סחיפה לסירוגין. קיימים רק משקעים מבודדים מתצורת קטלר (Cutler Formation) מהפרם ומתצורת מואנקופי כמו גם תצורת צ'ינלה מהטריאס. אפילו מתחילת היורה, לפני כ-200 מיליון שנים, נשמרו רק שכבות דקות. אלו נוצרות על ידי דיונות חול, שהצטברו בעזרת רוחות מעל שכבות המלח שנחשפו לאחר סחיפת השכבות מהפרם ומהטריאס. לאורך זמן גאולוגי רב עברו הדיונות מילוט[א] תחת לחץ מהשכבות שמעליהן ונוצרה שכבת תצורת אבן חול וינגייט (Wingate sandstone). במעט מקומות מעל שכבה זו נוצרה שכבה דקה של אבן החול של תצורת קנייטה (Kayenta Formation), ששקעה כחולות במניפות סחף. שכבה משמעותית מעליהן היא תצורת אבן חול נאוואחו. מקורה מדחיסה של דיונות שנוצרו מפעילות של רוחות. ניתן לצפות בצורות המעוגלות, שהן תוצאה של ההתגבשות של הדיונות ובהן מבנים חופפים בכיוונים משתנים, כמעט בכל מקום בפארק כשכבה העליונה ביותר.

השכבות הבאות הם תצורת כרמל (Carmel Formation), שהושקעה בים רדוד לפני 160 מיליון שנים באמצע היורה, ומעליה תצורת אבן חול אנטרדה בת 150 מיליון שנים שנוצרה בשלהי היורה, כאשר האזור כוסה שוב במשקעים חוליים הטרוגניים. הפרט התחתון קרוי "פרט דיואי ברידג'" (Dewey Bridge Member, מילולית "גשר דיואי") והפרט מעליו הוא "פרט סליק רוק" (Slick Rock Member, מילולית "סלע חלקלק"). מרבית הקשתות בפארק נוצרו בפרט סליק רוק. ישירות מעל פרט סליק רוק מונח פרט מואב (Moab member) השייך לתצורת קרטיס (Curtis Formation). שכבה זו הייתה מכוסה ב-1,600 מטרים של סלעים צעירים יותר משלהי היורה ועד הקרטיקון, שבתחומי הפארק נסחפו לחלוטין, אבל סביב הפארק הם קיימים בדמות אבני החול של תצורת סמרוויל (Summerville Formation) ותצורת מוריסון משלהי היורה, ותצורת סידר מאונטיין (Cedar Mountain Formation), תצורת דקוטה (Dakota Formation) ופצלי מנקוס (Mancos Shale) מהקרטיקון. ברביעון המשקעים נסחפו בנהר הקולורדו, ועל פני השטח של הפארק יש חול רב שלא התגבש מסחיפה שעדיין מתרחשת והמוסע על ידי הרוח.

היווצרות קשתות האבן הטבעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היווצרות קשתות האבן הטבעיות
1. התמוטטות האנטיקלינות גרמו להיווצרות סדקים באבן החול.
2. בשל סחיפה הסדקים התרחבו, מה שגרם להאצת קצב הסחיפה ונוצרו מבנים דמויי צלעות.
3. הסלעים התפוררו ונשברו, בחלק מהמקרים נוצרו חורים בסוללות.
4. החורים שנוצרו עברו סחיפה נוספת בשל רוחות ומזג האוויר, המים חדרו לחלק מאבן החול ופוררו את הסלעים כשקפאו.
פנורמה של צלעות אבן הגיר ב"פיירי פורנס"

הגורם להיווצרות תוואי הנוף הייחודים לפארק: קשתות האבן הטבעיות, צריחי אבן, גושי סלע מאוזנים, צלעות אבן ומונוליתים שעברו סחיפה, הוא שילוב בין משקעי המלח התת-קרקעיים, אבן החול ההטרוגנית והגובה הרב מעל פני הים והשפעת האקלים בשל כך. כבר בתקופת היורה הפעילו שכבות הסלע לחץ על שכבת המלח האלסטית שמתחתיהן ובהשפעתו חל עיוות בשכבות ונוצרה כיפת מלח[ב] בעובי 3,000 מטרים. הכיפות נוצרו במקומות שונים ויצרו קמרים. הכוחות שפעלו מלמטה על השכבות העליונות יצרו סדקים באבן החול. הסדקים נוצרו במקביל והתמשכו לאורך כמה קילומטרים.

כאשר ההתרוממות הטקטונית של רמת קולורדו התרחשה בין לפני 10 מיליון ל-5 מיליון שנים, הסחיפה התגברה. השכבות העליונות נסחפו כליל ונחשפו שכבות הסלע של תצורת אנטרדה, שגונה אדמדם, ואבן חול נאווחו, בצבע צהבהב, על פני השטח. מים החלו לחדור לסדקים. למים היו שתי השפעות. הראשונה, סחיפה בשל היווצרות קרח. בלילה המים קפאו ומכיוון שנפח הקרח גדול מנפח המים שמהם נוצר הוא מפעיל לחץ על דפנות הסדקים ומפורר אותם, כשהרוח מסלקת את שבבי הסלע. ההשפעה השנייה, המסת המלח. המים הגיעו עד לכיפת המלח ובאיטיות המסו אותה. הסלעים שמעל לכיפה איבדו את היסודות שלהם והחליקו במורד הסדקים. עקב כך נוצרו סדקים בקצוות של הקמר לשעבר, והסדקים התרחבו. ביניהם התרוממו צלעות מאבן (הקרויים באנגלית Fin, סנפיר). בתחומי הפארק יש שני עמקים שהם תוצאה של קמרים מאורכים שהתמוטטו, עמק סולט (Salt Valley) ועמק קאש (Cache Valley). מרבית הקשתות הן בשולי עמקים אלו. האזור קרוי "פיירי פורנס" (Fiery Furnace, מילולית "כבשן האש"), שמרבית הקשתות הצעירות והקטנות יותר נמצאות בו שוכן במפגש ביניהם.

קשת אבן נוצרת כאשר צלע של אבן חול עשויה מכמה שכבות כשהשכבה התחתונה רכה יותר. זה המצב הנפוץ במעבר בין פרט דיואי ברידג' לפרט סליק רוק בתצורת אנטרדה, מכיוון שפרט דיואי ברידג', הרך יותר, מתפורר קודם. אם תופעה זו מתרחשת משני צדי הצלע נוצר חור ההולך ומתרחב והתוצאה קשת אבן. התופעה מוגדרת כקשת רק אם רוחב החור המקסימלי עולה על 3 רגל (90 סנטימטרים).

אם הלחצים על הקשת גדולים מדי היא מתמוטטת. כיוון שתהליך הסחיפה נמשך גם בימינו צפוי גורל זה לכל הקשתות. כך למשל בלילה שבין ה-4 ל-5 באוגוסט 2008 התמוטטה לחלוטין הקשת המכונה "קשת וול"" (Wall Arch), שהייתה אז הקשת השנים עשר בגודלה בפארק, ושהייתה ממוקמת על השביל העמוס המכונה "שביל דוולס גרדן" (Devils Garden Trail, מילולית "גן השטן").[9]

אפשר לצפות בפארק בשלבים השונים של יצירת הקשתות. תוואי נוף אחרים נוצרים ונעלמים באופן דומה.

מערכות אקולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ אורן בפארק

הפארק הלאומי ארצ'ס שוכן באזור האקולוגי: "אדמות קניונים ואדמות דרגשים[ג]. צחיחים למחצה" (Semiarid Benchlands and Canyonlands), חלק מרמת קולורדו. האזור מאופיין על ידי חבורות של עשב, שיחים ויערות ושונה מאזורי הקניון הנמוכים יותר והצחיחים בשל הבדלי הגובה. הנוף מאופיין על ידי רבדות[ד] ודרגשים מעל נחלים,[ג] שבהם שוכנים הרי שולחן וקניונים תלולים. במקרים רבים, יש מחשופי סלע. הקרקע היא אנטיסול (Entisol) של חולות.

כ-10% משטח הפארק הם ערבות עשב, כ-40% יערות דלילים ובכ-50% משטח הפארק אין צמחייה בכלל. יש גם אתרים קטנים מיוחדים, כדוגמת צמחיית הגדות של הקולורדו, מעיינות וגבים המתמלאים במים עונתית.

הצמחים הטיפוסיים הם עשבים, ירבוזיים, שרביטן, מלוח מאפיר (Atriplex canescens), מלוח, לענה משוננת (Artemisia tridentata). אורנים וערערים מעדיפים מקומות שבהם הקרקע שטוחה וסלעית.[10][11]

בכל רחבי הפארק ניתן לצפות בקתרטס תרנגולי ובסיס לבן-גרון (Aeronautes saxatalis) עפים בשמים. למעלה מ-180 מינים של עופות נצפו בפארק, כולל עופות נודדים ואורחים מזדמנים.[12]

מעל ל-50 מינים של יונקים אותרו בפארק. רובם נדירים או קיימים רק במספרים קטנים. לעיתים קרובות, יש בפארק רק מעט מכרסמים ועטלפים. היונק הגדול ביותר החי בקביעות בפארק הוא אייל פרדי שחור-זנב. את תת-המין המדברי של כבש גדול-קרניים (Ovis canadensis nelsoni) אפשר לראות רק בדרום הפארק קרוב לנהר הקולורדו. אנטילוקפרה אמריקנית היא אורחת מזדמנת לעיתים.

הפארק הוא משכן ל-15 מינים של לטאות ונחשים הניזונים בעיקר מחרקים ויונקים קטנים. הם בעצמם מהווים מקור מזון חשוב לדורסים וטורפים. הם מותאמים היטב ליובש ולחום המדבר ובקור העז של החורף הם נכנסים לתרדמת חורף. בין הלטאות הנצפות לעיתים קרובות: Aspidoscelis tigris (באנגלית Western whiptail) ו-Uta stansburiana (באנגלית Common side-blotched lizard). בניגוד להן, הנחשים החיים בפארק פעילים בעיקר בלילה. שני מיני הנחשים הארסיים החיים בפארק: תת-מין של עכסן פסיפי (Crotalus oreganus concolor) ועכסן הערבות (Crotalus viridis) הם נדירים. הנחש הנפוץ הוא Masticophis taeniatus (באנגלית Striped whip-snake), התוקפני, אך שאינו ארסי ופועל בעיקר ביום.

ערבות עשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Oryzopsis hymenoides

עשבים גדלים עד לגובה שבו יש סלעים חשופים בכל רחבי הפארק. על כ-10% משטח הפארק צומחים עשבים בלבד, ושטחים אלו מכונים ערבות עשב (Grassland). הצמחים הבולטים בערבות העשב הם Bouteloua gracilis (באנגלית Blue grama) ועשבים מהסוג Hilaria, שניהם מתת-המשפחה Chloridoideae במשפחת הדגניים. מינים מגוונים אחרים בפארק כוללים את Oryzopsis hymenoides (באנגלית Indian ricegrass), כמה מינים של מדחול (Sporobolus) וברומית הגגות (Bromus tectorum), שהובאה כמין זר למערב ארצות הברית והצליחה להתפשט במיוחד על קרקעות שניזוקו מרעיית יתר.[13] עד 1982 הותר רעייה של בקר בתחומי הפארק הלאומי, כך שהמערכת האקולוגית של ערבות העשב השתנתה מאוד בהשוואה למצבה המקורי. עופות נפוצים בערבות העשב הם Sayornis saya (באנגלית Say's Phoebe)‏, Amphispiza bilineata (באנגלית Black-throated Sparrow) ו-Sturnella neglecta (באנגלית Western Meadowlark).[14]

חבורות דלילות של לענה משוננת (Artemisia tridentata) ומינים מהסוג Sarcobatus גדלות במקומות מתאימים, הלענה בעיקר על חול רופף ו-Sarcobatus בעיקר על קרקעות מלוחות.

יערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורשות דלילות של אורן פיניון (כמה מינים המייצרים צנוברים אכילים), בייחוד Pinus edulis (באנגלית Piñon pine) וערער יוטה (Juniperus osteosperma) הם חבורת הצומח הנפוצה ביותר בפארק. בכל מקום שבו נוצרו קרקעות עמוקות יותר או בסדקים בסלע המאפשרים חדירה של השורש השיפודי גדלים עץ בודד או קבוצה של עצים ממינים אלו, כשהערער נפוץ מעט יותר מהאורנים. תת-היער גם הוא דליל, 90 מינים אחרים המעדיפים צל. עץ נוסף הגדל בפארק הוא מין השיטה Vachellia rigidula (באנגלית Blackbrush Acacia), שבשל האקלים הקשה בפארק גדל לגובה שאינו עולה על מטר והוא דומיננטי בקרקעות שטוחות, אבל גדל גם בדיונות חול במקומות מתאימים, אם הדיונות אינן נודדות. במקרה זה יכול מין זה לקבע את הדיונה. עופות נפוצים ביערות אורן הפיניון הם: עורבני השיחים (Aphelocoma californica)‏, Gymnorhinus cyanocephalus (באנגלית Pinyon Jay) ו-Setophaga nigrescens (באנגלית Black-throated gray warbler).[14]

שטחים נטולי צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קקטוס זעיר מוגן על ידי קרום קרקע ביולוגי

בערך כמחצית משטח הפארק הם שטחים בהם אין צמחייה גלויה כלל. אלו כולל סלעים חשופים ודיונות חול. חשיבות מיוחדת יש לקרום הקרקע הביולוגי, חברת מיקרואורגניזמים הנמצאת בפני השטח באזורים צחיחים וצחיחים למחצה. מכילה אצות כחוליות, ירוקיות, חזזיות, חיידקי קרקע וטחבים, הנמצאים באינטראקציה עם חלקיקי הקרקע ויוצרים קרום על פני הקרקע.[15] עובי הקרום נע מ-1 ועד 2 מ"מ (באזורים שיורדים בהם פחות מ-100 מ"מ גשם) ועד 15 מ"מ (באזורים שיורדים בהם כ-300 מ"מ גשם). קרומי הקרקע הביולוגיים בעלי תפקיד חשוב במערכת האקולוגית המדברית, הם קושרים חנקן, מווסתים נגר עילי, מלכדים את הקרקע ומונעים את סחיפתה, ומהווים מקור ייצור ראשוני של חומר אורגני בשרשרות מזון.[16] נוכחות הקרום הביולוגי משפיעה על מכלול התהליכים הגאומורפיים, והקרקעיים המתרחשים בפני הקרקע ובתוכה.

מקומות מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Oenothera caespitosa בפארק

בדרום-מזרח הפארק משתרע עד לנהר הקולורדו וכולל את הגדה הצפונית של הנהר, המאופיינת על ידי צוקים תלולים, כך שהנהר ומקורות המים שלו מאפיינים רק את אזור הגדה בלבד. במקור היה בגדה יער גדותיים[ה] של ערבות. הערבות הוחלפו ברובן על ידי אשל שהוא מין פולש. הנהר הוא מסדרון חשוב לנדידת עופות במדבריות יוטה. באביב ניתן לראות במקום אנפה כחולה גדולה. שלך ועיטם לבן-ראש, כמו גם עופות דורסים אחרים מתארחים בפארק בעונה זו. בין ציפורי השיר בולטים: שח צהוב-חזה, Passerina caerulea (באנגלית Blue grosbeak)‏, Pipilo erythrophthalmus (באנגלית Eastern Towhee) וגדרון קניונים (Catherpes mexicanus), המשתמשים בעמק הקולורדו כנתיב נדידה.[14]

מעיינות יוצרים גנים תלויים בחלק מגומחות הסלע המוגנות הכוללים שרכים, טחבים וצמחים בעלי פרחים אוהבי מים מהמשפחות רקפתיים, ומהסוגים אקווילגיה (Aquilegia) ומימול (Mimulus). אזור המעיינות הוא בית גידול לדו-חיים כדוגמת מין הקרפדה Bufo punctatus (באנגלית Red-spotted toad), מין החפרית האמריקאית Spea intermontana (באנגלית Great Basin spadefoot), צפרדע נמרית-צפונית (Rana pipiens) והסלמנדרה המנומרת (Ambystoma tigrinum). צפרדע שור אמריקנית הובאה לאתרים אלו בידי האדם.

הבריכות הנוצרות בגבי המים בסלעים לאחר עונת הגשם הקצרה חשובות במיוחד למגוון יצורים.[18] סרטנים מסננים חיים במרוץ קבוע נגד הזמן לאחר גשמי הקיץ הנדירים. הם חייבים להשלים את מחזור הרבייה השלם לפני שהבריכות מתייבשות. מהרגע שהביצים הוטלו, הם יכולים לחכות שנים ועשרות שנים עד שאותה בריכה תתמלא במים שוב.

סיכונים אקולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שפני השטח של האבן בפארק נראים קשים ועמידים לשחיקה, המציאות היא הפוכה. יותר ממיליון מבקרים בשנה מאיימים על המערכת האקולוגית המדברית העדינה. השכבה העליונה היא כאמור קרום קרקע ביולוגי שגונה שחרחר והמייצבת את הקרקע. שכבה זו רגישה למדרך כף רגל ואם היא נפגעת ההתאוששות שלה איטית, כשחזזיות וטחבים מתאוששים רק כעבור כמה מאות שנים.[19]

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחש גופר בפארק
נובחנית לבנת-זנב בפארק

מיני החולייתנים החיים בפארק כוללים:[20]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות ראשונות לנוכחות אנושית בפארק של ימינו מתוארכות לשלהי עידן הקרח האחרון, לפני למעלה מ-10,000 שנים. האזור עשיר בצור וכלקדון. עם זאת, עקבות לקיום חקלאות באזור הם בני 2,000 שנים בלבד. נתגלו שרידים לשדות שבהם גידלו תירס, שעועית ודלעת. עם זאת, לא נתגלתה כל עדות להתיישבות אנושית מתקופה זו. משערים כי התושבים בתקופה זו התגוררו בסמוך לארבע הפינות, הגבול בין ארבע המדינות: אריזונה, קולורדו, ניו מקסיקו ויוטה, לא רחוק מהפארק, ורק עיבדו את השדות בתחומי הפארק הלאומי ארצ'ס. התושבים היו שייכים לתרבות פרימונט או לאבות הקדמונים של תרבות הפואבלו. הם התגוררו במבנים דומים למבנים המעוררים הערצה עד היום במסה ורדה. אף שאין באזור שרידי מבני מגורים, יש שפע פטרוגליפים מתקופה זו. הצאצאים של בוני הפואבלו חיים עדיין בפואבלו, לדוגמה האינדיאנים בני ההופי. בני תרבות פרימונט היו בני זמנם של בוני הפואבלו וההבדלים בין שתי התרבויות לא נחקרו דיים. שתי התרבויות נטשו את האזור כמעט במקביל לפני כ-700 שנים.

במקומם התיישבו באזור בני שבט הפאיוט, עם זאת, תקופת ההתיישבות אינה לגמרי ברורה. המפגשים הראשונים עם שבט זה אירעו ב-1776. פטרוגליפים משויכים גם הם לבני הפאיוט, כיוון שבהם מתוארים סצנות ציד שבהם ציידים רוכבים על סוסים. סוסים הגיעו לאמריקה הצפונית רק עם בוא הספרדים ליבשת.

התיישבות של האדם הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירופאים הראשונים שהגיעו לאזור היו ספרדים. המיסיונרים הספרדים שהגיעו לאזור ב-1775 פגשו אנשים משבטי האינדיאניים יוט ופאיוט. התאריך המתועד הראשון להגעה של אדם לבן לאזור הוא מצייד פרוות בשם דניס ג'וליאן (Denis Julien). הוא נהג לחקוק את שמו ואת התאריך על סלעים באזורים שבהם צד. העדות המוקדמת ביותר בפארק מתוארכת ל-9 ביוני 1844.

המורמונים יסדו ב-1855 מיסיון הקרוי מיסיון הר אלק (Elk Mountain Mission), כיום מואב. בשל כמה עימותים עם האינידאנים מבני היוט הם נאלצו לנטוש את המיסיון. בין 1880 ל-1890 המיסיון הנטוש יושב מחדש על ידי חקלאים, ציידי פרוות וכורים, אבל מעטים בלבד ניסו ליישב את השטח המדברי צפונית ליישוב. טמפרטורות עד ל-40°C, ומקורות מים מעטים הכשילו כל ניסיון. התיעוד היחיד הוא לחווה שהקים ג'ון וסלי וולף (John Wesley Wolfe), ותיק מלחמת האזרחים האמריקנית, שהתיישב ב-1898 יחד עם בנו הבכור פרד באזור שכיום עובר בו שביל קשת דליקייט. ב-1906 הצטרפו אליהם בתו פלורה עם בעלה וילדיהם, ששבו למואב ב-1908. וולף מכר את חוותו לטומי לרסון (Tommy Larson) ב-1910 ושב לאוהיו שממנה הגיע ליוטה במקור.

העיתונאי לורן "ביש" טיילור (Loren "Bish" Taylor), שהוציא לאור את העיתון של מואב מ-1911, דיווח שוב ושוב בעיתונו על יופיו של האזור צפונית למואב. לסיוריו נלווה לעיתים קרובות הרופא הראשון בעיירה, ג'ון "דוק" ויליאמס (John "Doc" Williams). נקודת התצפית שאליה הגיעו לעיתים קרובות ושממנה צפו באזור קרויה עדיין "נקודת דוק ויליאמס" (Doc Williams Point).

הדיווחים של טיילור התפרסמו, ולכן כתב מחפש זהב בשם אלכסנדר רינגהופר (Alexander Ringhoffer) לחברת הרכבת המערבית דנוור וריו גראנדה (Denver and Rio Grande Western Railroad) והציע להם לפתח את האזור לתיירות. הוא ליווה את הנציגים של חברת הרכבת בביקורם באזור, והם התרשמו כל כך שהם התחילו מיד פרויקט ליזום הגנה על האזור ולמשוך תיירים, ובכך לנצל טוב יותר את קו הרכבת שלהם בין דנוור לסולט לייק סיטי שעבר כ-60 קילומטרים צפונית למואב.

היסטוריה של הפארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על בסיס התוכניות של חברת הרכבות הכריז נשיא ארצות הברית הרברט הובר על האזור כמונומנט לאומי במטרה להגן על פלאי הטבע הרבים שבו. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הרחיב את השטח ב-25 בנובמבר 1938. המונומנט הורחב שוב ב-1960 וב-1969.

עד שנות ה-60 של המאה ה-20 לא בוצע במונומנט הלאומי כל פיתוח. הסופר אדוארד אבי עבד כשומר פארקים באזור במשך כמה קיצים וכתב על בסיס חוויותיו את ספרו האוטוביוגרפי "Desert Solitaire"‏ (1968), ספר שהייתה לו השפעה גדולה על התנועה לשמירת הסביבה. המצב השתנה בעקבות תוכנית משימה 66,[ו] שבמסגרתה הושקעו קרוב למיליארד דולר בתשתיות ובמתקני תיירות בפארקים בשנת ה-50 לייסוד שירות הפארקים הלאומיים.

ב-12 בנובמבר 1971 חתם הנשיא ריצ'רד ניקסון על החוק שעבר בקונגרס ששדרג את מעמד האתר לפארק לאומי, אם כי הוא צמצם את גודל השטח. ב-1988 הרחיב הנשיא ביל קלינטון במעט את שטח הפארק.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז המבקרים

בפארק מבקרים בממוצע קרוב ל-1.5 מיליון תיירים מדי שנה, מקום 16 בפארקים הלאומיים של ארצות הברית. אל הפארק אפשר להגיע בכביש 191 של ארצות הברית, צפונה ממואב, או דרומה מכביש בין-מדינתי 70. מרכז המבקרים נמצא בכניסה לפארק וממנו נמשך כביש נופי המתפצל לכמה אזורים בולטים. אל הקשתות המפורסמות ביותר ניתן להגיע בשבילים קצרים המובילים מהכביש. אל אתר "גן השטן" (Devil's Garden) ובו אוסף גדול של קשתות ייחודיות אפשר להגיע בסיומו של שביל הליכה בן 10 קילומטרים.

אין בפנים הפארק שבילים מוסדרים, ולכן סיורים רגליים מחוץ למסלולים הרגילים מתאימים רק למי שיש לו ידע טוב בניווט וניסיון בשהות במדבר. חובה להירשם קודם במרכז המבקרים. באזור המכונה פיירי פרנס (Fiery Furnace) במרכז הפארק יש סיורים מאורגנים יומיים ממרץ ועד אוקטובר. משום שמבני הסלע באזור זה רגישים במיוחד חייבים תיירים המבקשים לסייר בכוחות עצמם בפיירי פרנס לקבל היתר במרכז המבקרים. המבקרים מקבלים הרצאה מקדימה על ההתנהגות של אבן החול הפריכה. בדרך כלל מותר טיפוס חופשי בפארק, אבל לא על הקשתות כמו גם על תוואי נוף מסוימים. במטרה להגן על הנוף, נאסר לטפס או לגלוש.

בקצה הכביש, כ-28 קילומטרים מהכניסה לפארק יש אתר מחנאות (Devils Garden Campground) עם 52 עמדות ומעט שירותים (מי שתייה, שירותי בול פגיעה, שולחנות פיקניק).[21] משום כך פחות מ-30,000 מתוך מעל למיליון וחצי המבקרים בפארק ישנים בפארק עצמו.[22] מקומות לינה בכל הרמות זמינים בעיירה מואב הסמוכה ובסביבתה.

פעילויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביל ההליכה ב"גן השטן"
  • סיורים ממונעים – חלק גדול מתוואי הנוף הייחודיים של הפארק נגישים למכוניות רגילות. בנוסף יש דרכים המתאימות רק לרכבי ארבע על ארבע.[23]
  • צפייה בכוכבים – השמים של המונומנטים והפארקים הלאומיים ברמת קולורדו הם בין האפלים ביותר בארצות הברית, וניתן לראות כ-2,500 כוכבים בעין בלתי מזוינת. אתר הפארק מפרט מקומות מומלצים.[24]
  • סיורים מאורגנים – שירות הפארקים מציע סיורים רגליים מאורגנים לצפייה בכוכבים בחינם ואל אזור פייר פרנס בתשלום.[25] כמו כן יש סיורים בתשלום ברכבי ארבע על ארבע, הכוללים גם הדרכה ומבוצעים על ידי חברות פרטיות.[26]
  • צילום – תוואי הנוף הדרמטיים בפארק ותנאי התאורה מושכים אליהם צלמים רבים.[27]
  • רכיבה על אופניים – הרכיבה על אופניים מותרת בכל הכבישים והדרכים הסלולות, אך לא בשבילים.[28]
  • טיפוס מצוקים – יש בפארק אפשרויות רבות לטיפוס מצוקים, כפוף לקבלת היתרים. עם זאת, יש מקומות רבים הסגורים לטיפוס, בייחוד קשתות האבן.[29]
  • סיורים רגליים – בתחומי הפארק יש רשת ענפה של שבילים, והפארק מחלק אותם לפי רמת הקושי. באתר הפארק יש פירוט על כל שביל.[30]
  • רכיבה על סוסים – סוסים ניתן להביא או לשכור ולרכב בדרכים המותאמות לרכב ארבע על ארבע, או בערוצי הנחלים.[31]

אתרים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הצלעות בפיירי פרנס
  • קשת דליקייט (Delicate Arch) – גובהה, קצת פחות מ-20 מטרים בחלק המזרחי של הפארק (38°44′37″N 109°29′58″W / 38.743705°N 109.499307°W / 38.743705; -109.499307)‏, 2.5 קילומטרים מחוות וולף (כשעה הליכה), היא קשת ידועה העומדת בפני עצמה. דמותה מופיעה בלוחיות הרישוי של כלי רכב ביוטה. פרנק בקווית (Frank Beckwith), שעמד בראש המשלחת המדעית של המונומנט הלאומי ארצ'ס (Arches National Monument Scientific Expedition), נתן לקשת את שמה הנוכחי ב-1933. באותו זמן הקשת לא הייתה חלק מהפארק עד ההרחבה של 1938. סביב 1950 הייתה הצעה לצפות את הקשת במעטפת פלסטית על מנת למנוע את המשך הסחיפה וההרס הצפוי. אבל שירות הפארקים הלאומיים דחה הצעה זו משום שמטרתו המקורית הייתה להגן על הטבע מפני השפעה אנושית, ולא להתערב בתהליכים טבעיים.
  • שלוש הרכלניות (The Three Gossips) – קבוצה ראשונה של תצורות סלע יוצאות דופן אותה רואים מצד שמאל במעלה כביש הכניסה לפארק. בקצה כל מגדל טבעי יש שלושה "ראשים", כל אחד מסתכל בכיוון אחר.
  • מגדל בבל (Babel Tower) – שוכן בדרום הפארק מול שלוש הרכלניות והוצג יחד איתן בתחילת שנות ה-2000 בפוסטר של מרלבורו.
  • סלע הכבשה (The Sheep Rock) – קצה הצוק נראה כמו איל, והוא קרוב לוודאי שריד מקשת שהתמוטטה.
  • הסלע המאוזן (The Balanced Rock) – הוא סלע גדול המונח בצורה מאוזנת על סלע דק. הסלע שוכן קרוב לדרך ואפשר להגיע אליו בהליכה בשביל באורך 500 מטרים.
  • קשת כפולה (Double Arch) – כוללת שתי קשתות גדולות שהן כמעט ניצבות האחת לשנייה. הקשת נראתה לזמן קצר בסרטים אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון והענק.
  • קשת קו הרקיע (Skyline Arch) – כמעט בקצה הכביש של הפארק. כאשר סלע נשבר בקשת ב-1940 הוכפל הפתח של הקשת.
  • קשת הנוף (Landscape Arch) – אחת הקשתות הארוכות בעולם עם מפתח של 92 מטרים. ב-1 בספטמבר 1991 נשבר גוש סלע באורך 18 מטרים, ברוחב 3.40 מטרים ובעובי 1.20 מטרים בחלקה התחתון של הקשת. מאז הצטמצם החלק הדק ביותר בקשת ב-3 מטרים.
  • קשת החלוקה (Partition Arch) – שוכנת כמה מאות מטרים מאחורי קשת הנוף. הקשת אינה מרשימה בגודלה (היא קטנה יחסית בהשוואה לקשתות אחרות בפארק), אלא בנוף הנרחב של הרי לה סאל (La Sal Mountains), הנשקף ממנה.
  • הקשת הכפולה (Double-O-Arch) – כוללת שתי קשתות חופפות. אפשר להגיע אליה על גבי רכס ארוך בחלק האחרון של הדרך. ההליכה אליה דורשת תנאי מזג אוויר טובים, זמן והצטיידות במספיק מים.
  • פיירי פרנס (Fiery Furnace, מילולית "הכבשן הבוער") – מבוך שאפשר להיכנס לתוכו של צלעות אבן חול מסיביות.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Edward Abbey: Desert Solitaire. A Season in the Wilderness. McGraw-Hill, New York 1968.
  • David William Johnson: Arches. The Story Behind the Scenery. KC Publications, Las Vegas 1987,ISBN 0-88714-002-5
  • Eugene P. Kiver, David V. Harris: Geology of U.S. Parklands. John Wiley & Sons, New York, NY 1999, ISBN 0-471-33218-6.
  • Stanley W. Lohman: The Geologic Story of Arches National Park (= Geological Survey Bulletin 1393). U.S. Gov. Print. Off., Washington, D.C. 1975 (Link).
  • Doelling, Hellmut H. (2000). Anderson, P.B.; Sprinkel, D.A, eds. "Geologic road and trail guides to Arches National Park" (PDF). Geologic Road, Trail, and Lake Guides to Utah's Parks and Monuments. Utah Geological Association. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפארק הלאומי ארצ'ס בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מלשון מלט
  2. ^ Salt Dome, מבנה דמוי כיפה שנוצר בהתרוממות של פקק מלח
  3. ^ 3.0 3.1 כינוי לשכבת סלע קשה הבולטת בפני השטח ויוצרת חיפוי מעל שכבות סלע רכות
  4. ^ קווסטה, דרגש סלע הבנוי שכבות
  5. ^ המונח של האקדמיה ל-Gallery forest[17] יער הצומח על גדות נהר והשונה בהרכבו מהצמחייה שסביב הנהר
  6. ^ באנגלית Mission 66, תוכנית בת עשר שנים של שירות הפארקים הלאומיים שמטרתה להרחיב בצורה משמעותית את השירותים למבקרים עד 1966, בזמן לציון יובל להקמת השירות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


קשת הנוף (Landscape Arch)
Magnify-clip.png
קשת הנוף (Landscape Arch)